אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תרנח

סימן תרנו

ס"ג במתנה מותר במג"א לעיל סימן ש"ו ס"ק ט"ו הביא מהמרדכי דאסור ליתן דבר במתנה לחברו ביו"ט ושבת אא"כ לצורך מצוה ושם הביא נמי בשם יש"ש דלקנות אתרוג רק עמ"ל לצאת בלבד מותר דל"ח קנין כך עיי"ש וא"כ כיון דלצורך מצוה אפשר עמ"ל אסור במתנה חליטה וי"ל בזה מ"ש ס"ה שהביא הגמי"י פ"ח מלולב דצריך ליזהר בארבעה דברים שהתנאי מתקיים בהם והקשה הגמי"י דאדרבה כשלא יתנה כן גם כשלא יחזיר יהא המעשה קיים ולפמ"ש א"ש דאין ליתן מתנה חלוטה ביו"ט ואם התנאי בטל הוי מתנה חלוטה ועיין שע"ת כאן.

וצ"ע דבגיטין דף כ"ף ע"ב בעי אי ידע לאקנויי במידי דחוזר דשמא לא גמר ומקנה דבר שאין בלבו לתת מתנה גמורה ולא יעכבנו המקבל אצלו ואינו נותן בדעתו אלא בשאלה בעלמא עיי"ש דפשיט דידע לאקנויי אמנם במגן גבורים לעיל סי"ד כתב שם בתשובת מהר"ם לדעת רש"ך שבב"ש סי' קכ"ד סקי"ט אמרינן דגברא נמי לא ידע לאקנויי בדבר החוזר לו ואינו נותן רק בתורת שאלה ותירץ בזה דברי הרע"ב בפ"ח דבכורת מ"ח דלפיכך כשדעתו סומכת שיחזיר לו הכהן אין בנו פדוי ומה שסתר דבריו בעל מגן גבורים מדברי הרא"ש בפ"ק דקידושין בהשאיל לו טבעת לקדש דמקודשת עיי"ש לק"מ לפמ"ש מג"א לקמן סק"ג דבאמת לא ידע מ"מ מהני משום דאם הוה ידע הדין הוי נותן במתנה ועמ"ש בכונתו שם וא"כ הכא דאנן סהדי דאינו רוצה להתרוקן מהמצוה כדלקמן ס"ה נימא דאינו נותן בדעתו אלא בשאלה וכ"ש דצ"ע במ"ש המג"א כיון דשרי ליטול לולב מאשה והרי כתב רשב"א בגיטין שם דלמסקנא נמי אשה לא ידעה לאקנויי בדבר החוזר ורק רבנן אקנו לו בגט שלא תתעגן אמנם כשהתנה בכל דיני תנאי חזינן דגומר ומקנה וירא שלא יחזרנו ולכן קפיד להתנות כדינו שיוכרח להחזיר משום התנאי תדע דהא בפדיון בכור מבואר בפ"ק דקידושין ד"ו ע"ב דנפדה בעמ"ל רק כשלא התנה כהלכתו ואנן סהדי דאינו נותן לחלוטין ודאי סומך דעתו שיחזיר לו ואינו נותן בדעתו רק בשאלה לכן לא ירד להתנות כהלכתו כיון דבלא"ה אינו גומר ומקנה ולפ"ז א"ש דברי ס"ה הנ"ל.

ס"ג מג"א סק"ג ולמוכרו נ"ל דשרי דזכין לאדם שלא בפניו עיין פ"ת ליו"ד סימן ש"כ סק"ה ואמרי ברוך ליו"ד סימן שכ"ח ואבני מילואים סימן ל"ז ס"ק י"ב ובשו"ת תפ"צ חא"ע תשובה מ"ב מ"ג ורשד"ם חחו"מ סימן רס"ג.

שם במג"א וי"ל דהתם מיירי בא"י מ"ה ל"ה גזל דאנן סהדי דאלו ידע הוה מקנה לו במתנה אבל הכא בעי לכם עכ"ל אינו מובן ומ"ש מחה"ש וי"א לא נ"ל כלל דאם אינו לכם בלולב בשעת נטילתו איך מתקדשת מיד כשנותן לה הבעל.

והיה אפשר לומר עפימ"ש בנוב"ת חא"ע סימן ע"ז בדבר שאינו מקפיד עליו אף דאין בו משום גזל מ"מ א"י לזכות בו הנוטלו שיהיה שלו רק הוי כיאוש אף שאין בע"ה יודע אם נוטלו זה מהני כמ"ש הש"ך בסימן שנ"ח בדבר שמוותר מרצונו ומתייאש אף שלא מדעת מהני יאוש ובהיתרא אתי לידיה וע"כ כשמקדיש בו אשה הוי יאוש וש"ר עיי"ש הובא בפ"ת א"ע סימן כ"ח סי"ז וה"נ אלו ידע דהוי נותן מתנה עמ"ל אף דל"ל יאוש מכל החפץ דלא נותנו לחלוטין מ"מ טוה"נ זאת שיהא מתנה עמ"ל הוי כנתייאש רק מ"מ אין השואל זוכה ביאוש לבד ול"ה לכם אבל כשמקדיש אשה קנתה ביאוש וש"ר ומ"מ גם דברי הנו"ב צ"ע דכיון דבהיתרא אתי לידיה למה לא יקנה בעצמו כמו אבדה דנקנה ביאוש לבד כיון דבהיתרא אתי לידיה כמבואר במרובה דף ס"ו.

לכן נלע"ד כונת מג"א נהי דאין בו משום גזל דאלו הוה ידע היה נותן במתנה אף דעכשיו א"י מהני וכמ"ש הש"ך בסימן שנ"ח מ"מ צריך כונה לזכות או דעת אחרת מקנה וכיון דהמשאיל ושואל אדעתא דשאלה נחתו אין כאן כונה כלל לזכות לכן לא חשוב לכם משא"כ כשמקדיש אשה היא דעתה לזכות בהחפץ להיות שלה עיין ב"ש א"ע סי' כ"ח ס"ק מ"ז ומ"ח ואף דלפ"ז לא תירץ מסימן י"ד בלא"ה גם לפירש יד אפרים ומחצית השקל לא תירץ מסימן י"ד וכמ"ש במחצית השקל על מה דמסיק המג"א וכ"מ לעיל סימן י"ד ס"ג וגם זה דחוק כיון דבקושיא הזכיר המג"א הך דסימן י"ד משמע דבתירוצו רצה לתרץ גם זה לכן נלע"ד לפמ"ש א"ש דנהי דאין כונתו לקנות מ"מ אם ידו כחצרו קונה לו שלא מדעתו אלא דמבואר בנה"מ סימן רס"ח ס"ג דאם כל החפץ מונח בחלל ידו הוי כחצרו אבל אם תופס רק מקצתו בידו והשאר מונח חוץ לחלל ידו דבחצרו ג"כ כשמונח מקצת חוץ לחצרו לא קנה אז בידו ג"כ לא קנה מטעם ידו ובעי הגבהה שלשה וכונה לקנות עיי"ש ולפי זה לולב דעל כרחך יוצא מחלל ידו כדלעיל סימן תר"ן צריך כונה לקנות בהגבהם וכיון שלא ידע דצריך לזכות להיות שלו ואמר השאלנו לא זכה משא"כ בטלית כשלבשו מוכח כולו על גופו וראשו ובקידושין נהי דרא"ש בקידושין כתב דינו בטבעת שאולה וזה נוטלו כולו לידו מ"מ המג"א הקשה מא"ע סימן כ"ח דאיתא שם סתם חפץ ומ"מ צ"ע אי טלית שלובש חשוב כמונח כולו בחלל ידו וגם כיון שיודע שהוא בידו ואינו מתכוין לקנות לא קני וכמ"ש תוס' פחז"ה דנ"ד בד"ה אדעתא לכן מחוורתא דכונת מג"א רק לתרץ מקידושין וכמ"ש.

ס"ד נתנו לו עמ"ל בהגמי"י פ"ח מלולב ז"ל בס"ה כתב שצריך ליזהר בד' דברים שהתנאי מתקיים בהם וצריך שיאמר ע"מ שתחזריהו לי הרי הוא לך במתנה וא"ל לא יהא שלך ע"כ ולא הבינותי דאדרבה א"ל יעשה התנאי בכל אלה כ"ש שהמתנה טובה והתנאי בטל ואפילו א"ל יחזיר לו יצא עיי"ש ונלע"ד משום די"א בממון ל"צ דיני תנאי כדאיתא בא"ע סל"ח ס"ד והמוחזק היה יכול לומר קי"ל במקום דלא נתפשט המנהג שלא לעשות בממון משפטי תנאי אמנם לא יצא י"ח דשמא התנאי קיים וכשלא יחזיר ל"ה לכם למפרע ומוכח להחזיר ואזי הנותן לא יצא י"ח או למי שיחזיר ויתננו ביום ראשון דשמא התנאי בטל והוא של המקבל.

עוד י"ל לפ"ד הפוסקים דבעמ"ל ל"צ לחזור להקנות רק חזרה לבד דאינו מתנה רק לשעה ואח"כ ממילא הוא של הנותן וכמ"ש בקצו"ח סימן רמ"א והנה לאו כ"ע דיני גמירי דהתנאי בטל וכ"ש שיש כ"פ דאינו בטל וכשמחזיר סתם כסבור דשל הנותן מחזיר וגם הנותן אפשר סובר כן א"כ הנותן הוי כעודר בנכסי הגר וכסבור שלו הן דלא קני וגם המחזיר אינו מתכוין להקנות ואפילו אם הנותן יודע הדין ומתכוין לקנות או דידו ורשותו קונה לו שלא מדעתו ואפילו נימא דאנן סהדי דמקבל לא היה מקפיד מלהחזיר אפילו ידע דתנאי בטל מ"מ השתא לא ידע והוי ישל"מ ול"מ לדעת תוס' והג"א והגמ"ר הובא בש"ך ריש סימן שנ"ח לכן צריך להתנות כדיני ויצא בו הנותן או למי שיתננו אח"כ בראשון.

ויש לעיין כי בממון לפוסקים דצריך כל משפטי תנאים אזי כשהתנה ולא כהלכתו יבטל המעשה לפי המבואר בפא"נ דס"ז וברמב"ם פי"א ממכירה הי"ב וז"ל מעשה באשה ששלחה ראובן לקנות לה חצר משמעון שהיה קרובה ואמר שמעון המוכר לשליח אם יהיה לי מעות תחזור לי קרובתי קרקע זו והשיבו ראובן ואמר לו אתה ופלונית קרובים כמו אחים כלומר הדבר קרוב שהוא תחזיר לך ואינה מקפדת על זו ובא מעשה לפני חכמים ואמרו הרי זה השליח לא קנה כלום שהרי לא סמכה דעתו של קרוב זה על דברי השליח מפני שלא השיבו תשובה ברורה ונמצא שלא גמר ולא הקנה וכן כל כיוצא בזה עכ"ל הרי מפני שאינו יודע אם שכנגדו יתרצה לתנאו והברירה ביד שכנגדו אזי לא גמר והקנה ולא חל המכר כלל אפילו קודם שמחזיר המעות וכ"כ מהר"ם שי"ף בב"מ שם וא"כ ה"נ כל תנאי כשלא התנה כהלכתו אינו ברור לו אם יקיים שכנגדו דבריו כיון דהברירה ביד שכנגדו לקיים המעשה אף כשיבטל התנאי ובגיטין וקידושין דאין בו אסמכתא כמ"ש הרמב"ן בפ"ג דנדרים כל דאמור רבנן באסמכתא ליתא אלא בדיני ממונות אבל בגיטין וקידושין לא ומ"ש הריטב"א שם דלרמב"ן גם במתנה ליכא אסמכתא לא נראה מלשון הרמב"ן דא"כ בד"מ גופא ה"ל לפלוגי גם מ"ש הריטב"א משום דגיטין וקידושין אינן אלא מדעתו ורצונו לא מתוך הדחק וה"נ מתנה מה פסקא וכ"פ ימצא שמגרש ומקדש מתוך הרחק וכן מתנה לכן בגיטין וקדושין בשאינו מתנה כהלכתו התנאי בטל ומעשה קיים משא"כ בממון וכן לפי ד"ת דאסמכתא קניא כמ"ש המרדכי וב"ח בחו"מ סי' ר"ז י"ל גם בממון דמעשה קיים דלא אכפת לנו במה דלא גמר בלבו ומקנה ואף דבכל הפוסקים לא נראה כן מ"מ י"ל דעת ס"ה כמ"ש ולפיכך הזהיר להתנות כהלכתו דיודע הנותן שלא יפול מדבריו וגמר ומקנה אבל כשלא התנה כהלכתו אף כשיקיים התנאי לא חל המעשה כיון שלא גמר והקנה וי"ל בזה קושית רמב"ם פ"ו מאישות על הגאונים דס"ל דבממון א"צ ת"כ והלא תנאי בעוב"ר בממון עיי"ש הי"ד ולפמ"ש י"ל דמה דצריך חיזוק ת"כ משום דבא לבטל המעשה כשלא יקוים אבל עכשיו בממון א"ל יועיל התנאי יתבטל המעשה אף בקיום התנאי לכן מועיל גם כשלא כפלו ולפי ד"ת דאסמכתא קונה גם בממון א"ל יועיל התנאי יועיל המעשה יותר לכן צריך ת"כ ורמב"ם ס"ל דדוקא באת וכולא דהתנאי על החזרת הקרקע גופא לא גמר ומקנה משא"כ שאר תנאי מלתא אחריתי הוא ויודע שהמעשה ודאי קיים ב"כ ובין כך וכן י"ל לס"ה דדוקא בתנאי להחזיר שייך אסמכתא זאת דלא גמר ומקנה אם התנאי בטל וס"ל דמגזה"כ צריך כתנאי בני גו"ר או מדלא פירש היטב סמך על חברו ורצונו.

ס"ו שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים מן התורה מכאן למד במח"א בקנין משיכה ס"ב דאף דמדרבנן קטן נמי מקנה ל"מ שיצא מן התורה וכדעת רי"ו שהביא ב"י בא"ע סימן כ"ח דאם קידשה בחוב במעמ"ש דא"מ רק מדרבנן וכ"ד רמב"ן פרק הספינה דע"ז למ"ד מכירת שטרות דרבנן אם קידשה בשו"ת אינה מקודשת מה"ת ולפ"ז מה שנוהגים דקונים אתרוג והדמים פורעים אחר החג לא יאות עבדי דמשיכה אינה קונה רק מדרבנן ולע"ד כיון דעכ"פ מדרבנן קני וא"י להוציאו בדיינין מתייאש ומבואר במרובה דף ס"ו דיאוש דגזלה לא קני משום דבאיסורא בא לידו והכא דנתנו לו המוכר מדעתו לאו באיסור בא לידו ומהני יאוש לבד ובנתיבות סימן שע"א כתב דהא דיאוש לא קני בגזל משום דנתחייב בהשבה לכן בקרקע דאינו מחויב בהשבה ואם נטלוה מסיקין או שטפה נהר פטור היכי דא"י להוציאו בדיינן קונה ביאוש לחוד וכאן דמשכו מדעת המוכר אינו חייב בהשבה רק כשחוזר המוכר לפי ד"ת אין הלוקח רשאי לעכב עליו מלינולו ופטור מגו"א כמבואר בחו"מ ס"ס קצ"ח ואף דשם הוי ש"ח היינו כיון דקני מה"ת למש"פ ורשאי להשתמש במעות עיין ביאור הגר"א שם ובתוס' פרק המקפיד דף מ"ג סד"ה מאי אריא ולפי ד"ת אם היה עודנו ברשות לוקח ונפל דליקה או שטפה נהר או בא אנס באופן שהמוכר לא היה יכול להציל והצילו הלוקח הרי הוא שלו כיון דלא נתחייב בהשבה לא גרע מאחר שזוכה בכה"ג עיין חו"מ סימן רנ"ט ה"נ עכשיו דרבנן אמרו דא"י לחזור וא"י להוציאו בדיינן מתייאש וזוכה הלוקח מתורת יאוש וכל זה בגדול אבל כאן בקטן דל"מ יאוש שלו כמבואר בפרק א"מ דף כ"ב ע"ב וכן במעמ"ש ושט"ח דלא בא ליד הזוכה מן התורה וא"י לזכות מתורת יאוש בגוף החוב קודם שגבאו לכן לא מהני להיות שלו לגמרי כאלו זכה מן התורה ונתיישב בזה מה שהקשה המח"א שם מהשואל דצ"ט דשואל קורדם מחברו הר"ז מעל אע"ג דשואל לא קנאו רק מדרבנן דתקנו משיכה בשומרים ומ"מ זה מותר לבקע בו לכתחלה וכמ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות מעילה ובהלכות שכירות כתב דמשיכה רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש דה"נ נתייאש המשאיל על זמן שאילתו ואם של חולין היה זכה השואל מן התורה בייאוש לכן בהקדש מעל ויצא לחולין לגמרי ונדחה ג"כ ראיות המח"א מהמרדכי פרק הזורק בעובדא דשכ"מ שאמרו לקנייה לההיא דוכתא דכתב מהר"ם הא דצריך לקנין ולא סגי דדברי שכיב מרע ככומ"ס דל"ה רק מדרבנן ואנן בעינן שיקנה לה מה"ת דלפמ"ש שא"ה כיון שלא עשתה האשה שום קנין אף דבעל מתייאש במה תקנה יותר מאחר וכן נדחה ראייתו מתוס' פרק הגוזל קמא דף ק"ד ע"ב ד"ה אגב שכתבו כיון דפדיון מע"ש מה"ת צריך שיקנה הפודה המעות מה"ת ולא באודיתא עיי"ש דהתם נמי כיון שלא בא ליד הזוכה ל"מ יאוש בעלים ואין להתעקש כיון דמן התורה יכול נמי להוציאו בדיינים וליכא יאוש לא הוי שלו מן התורה דמה לי אם היאוש מחמת ארי או אנס ודליקה וים או מחמת מלכי דרבנן והמח"א נמי כתב דאם הלוקח הלולב נתנו לאחר יוצא השני מן התורה דקנהו בש"ר והרי ש"ר ל"ק בלא יאוש וע"כ דמחמת קנין דרבנן הוי יאוש רק ס"ל למח"א דהוי כגזלה דצריך יאוש וש"ר ובענ"ד סגי ביאוש ואע"פ שלוקח אינו מתכוין לקנות מן הפקר מ"מ כיון שמשך לשם קנין קונה וכמ"ש הכ"מ פ"א מזכיה הי"ד והכא עדיף לפמ"ש בנה"א סימן ק"ה דיאוש אינו מוציא מרשות בעלים עד דאתי ליד זוכה וצ"ע במקו"ח סימן תמ"ח בביאורים סק"ה ולפי הנראה אישתמיטתיה דברי הכ"מ הללו עוד נלע"ד דקנין דרבנן לא גרע מסיטומתא שאינו רק מנהג שנהגו הסוחרים דמבואר בב"מ דף ע"ד דקונה ועיין בפ"ת ליו"ד סימן ש"כ דמהני במכירת בכור הרי דמהני כקנין תורה וכ"כ המ"ב הובא במג"א סימן תמ"ח סק"ד וכ"ד השל"ה הובא בבאה"ט שם וה"נ נהי דרבנן תקנו הקנין מ"מ כבר נהגו בכך ומהני כסיטומתא ובשו"ת ח"ס יו"ד סימן שי"ז הביא מחידושי רשב"א בגיטין יו"ד ע"ב ושו"ת המיוחסות לרמב"ן דסיטומתא מהני כקנין תורה ובסימן שי"ד בח"ס שם כתב ג"כ הכי רק כתב דשאני קנין דרבנן דרק מחמת אונס מתק"ח הוא ולא מחלו בכך הסוחרים מרצונם וכ"כ בסימן שי"ז עיי"ש אמנם בחידושי רשב"א לגיטין שם כתב דקנין מדינא דמלכותא הוי כמנהגא וקונה כסיטומתא והרי דד"מ ג"כ אינו ברצון הסוחרים ועוד כיון דמצוה לשמוע ד"ח מסתמא נתרצו הסוחרים ג"כ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג לענין גט מעושה אמנם כ"ז מצד הקנין בעצמו אבל אי גברא לא חזי כגון קטן בזה לא מצינו סיטומתא כיון דאין בכחו להקנות בשום קנין דבשלמא אי גברא חזי להקנות אזי מה שנהגו קבלו להיות זה כקנין טוב משא"כ קטן דא"י להקנות בשום קנין ולפ"ז נתיישב קושית הברכ"י ואחרונים דהב"י בא"ע סימן כ"ח כתב דבקדשה במע"ש מקודשת מה"ת אף דקניינו רק מדרבנן דלא כרי"ו והכא כתב דעה ראשונה דל"מ קנין דרבנן לצאת מה"ת ולפמ"ש א"ש וגם קושית המח"א על הרמב"ם הנז"ל מיושב דודאי גם בשומרים יש קנין תורה בכסף או כ"ס וחכז"ל תקנו משיכה בשומרים וכיון שנהגו בכך הוי כעשו הקנין דאורייתא וז"ל תשובת הרא"ש כלל י"ב ס"ג דסיטומתא היינו שנעשה מעשה דוקא ואותו מעשה שעושין הוי במקום סידר אבל דיבור בעלמא לא אפילו אי נהוג מנהג גרוע הוא ולא אזלינן בתריה עכ"ל הרי דקנין סיטומתא אהני רק במקום קנין גמור ולכן צריך מעשה כמו גוף הקנין תורה הוא מעשה ולפ"ז י"ל דעת רי"ו מה דמעמ"ש ל"מ להיות מקודשת מן התורה וכן מ"ש המרדכי הנ"ל לענין דברי שכ"מ וכן מ"ש התוס' הנ"ל בדאורייתא ה"ט כיון דאינו רק דיבור ל"מ המנהג להיותו עומד במקום קנין תורת שהוא מעשה רק חכז"ל גזרו כן ואינו רק מדרבנן ובזה י"ל מה דקשה טובא בתוס' בפרק הגוזל קמא דף ק"ד בסד"ה אגב שכתבו דההיא דפרק הזהב גבי היה עומד בגורן דפריך וליקני ליה אגב ארעא ומשני דל"ל ארעא ולמה לא מהני מתורת אודיתא שמודה שיש לו קרקע משום דאי ל"ל ארעא לא היו קרוין מעותיו מדאורייתא שיוכל לפדות בהן פירות מע"ש עיי"ש והרי בתוס' פ"ק דב"ק די"ב ד"ה אנא הובא בארעא דרבנן סי' תקפ"א כתבו דקנין אגב רק מדרבנן ולפמ"ש א"ש דקנין אגב הוא מעשה מהני מדאורייתא מחמת שכן נהגו הוי כעשו מעשה הקנין שאמרה תורה אבל אודיתא דיבור בעלמא הוא ודעת הב"י דס"ל גם מעמ"ש מהני כקנין תורה צ"ל כיון דחכז"ל הנהיגו כן עדיף משאר דיבור ואינו מנהג גרוע ומהני כמעשה ותוס' דמחלקי בין אג"ק לאודיתא דס"ל קנין דרבנן מהני לדאורייתא ושאני אודיתא דל"מ באיסור כלל רק בממון מצד הודאות בע"ד וכמ"ש במקו"ח סימן תמ"ח בשם הרשב"א וכ"ד הטו"ז ביו"ד ה"ר סימן קס"ט ס"ק י"ד אח"כ מצאתי בחת"ס על פרק לולב הגזול דף למ"ד ע"ב כמ"ש דמי שקנה במשיכה בלא כסף מועיל אפילו לקנין דאורייתא דהשתא דתקינו רבנן ונהוג עלמא לא גרע מסטומתא דקניא מדאורייתא עכ"ל.

שם ויש מ"ש וכו' האחרונים הוכיחו כדעה זאת מסוכה דל"א דאם גזל מריש ובנאו בסוכה דיוצא אף דאינו רק מפני תקנת השבים וכ"כ תוס' שם דף למ"ד ע"ב וצ"ע דעת הרמב"ם מזה ולע"ד דזה כ"ע מודו דכח לחכז"ל להיות מועיל גם באיסור נגד ד"ת וכדמצינו כ"פ העמידו דבריהם נגד ד"ת וגם בכל קנין דרבנן לפי ד"ת אם אחד חוזר והשני מעכבו הוי גזל ועבר בבל תגזול והחכמים ז"ל העמידו דבריהם שאינו עובר על ד"ת ומהיכי תיתי לא יועיל לענין מצוה שלא יחויב לצאת לסוכה אחרת או ליטול לולב אחר ונראה עפימ"ש תוס' פ"ק דב"מ ד"כ בד"ה שובר בהא דשובר בזמנו טורף דתק"ח בשחרורי עבדים שזוכה משעת חתימה שאל"כ לא יוכלו העדים לחתום אם לא יראו המסירה משום חששא דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי ומזבין ביני ביני ולענין איסור נראה דאם עבד בא על בת ישראל קודם שבא לידו גט שחרור שפסלה ושמא גם גבי איסור זכין לו משעת חתימה אע"ג דלא שייך טעמא דפרישית מ"מ לא פלוג רבנן ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה עכ"ל הרי נסתפקו אם אלמוה רבנן לתקנתם גם גבי איסור אף דלא משום זה תקנו עיקר התקנה והנה במריש שייך בסוכה הטעם שלא יפסיד הבנין דאם תאמר שאינו יוצא המצוה ממילא יפסיד דכל עצמו לא בנאו רק למצוה לימי החג ע"כ יוצא בה משא"כ בקנין פעוטות דתקנו משום כדי חייו כדאיתא בגיטין דנ"ט וזה ל"ש בלולב דמצוה ואי דמצוה לחנכו אינו רק דרבנן ותקנתא לתקנתא לא עבדינן כדאיתא פ"ק דב"מ דף ה' ועוד דאפשר לחנכו ע"ד המבואר בסימן זה לכן נחלקו אם גם לגבי מצוה תקנו משום ל"פ ובלא"ה גם כשנאמר דל"ש טעמא דתקנת השבים לענין המצוה כיון דכל החשש אם נתחייבו לסתור בנינו לא ישוב דה"ט ל"ש רק בשאר בנין דכשלא ישוב יהנה מן הבנין משא"כ בסוכה נהי דיש בו הנאת ישיבה נמי כמ"ש תוס' ר"ה דכ"ח בד"ה המוכר מסתיין שלא יחויב לסתור סוכתו ולישב ליהנות בה אבל לצאת באמת מצות סוכה ל"ש התקנה דמה חשש שלא ירצה לשוב הרי גם אם לא יצא בה דסוכה גזולה הוא ודוחק לומר כדי שלא יכפור שיתבייש להודת שידעו שאינו יוצא מצות סוכה ועוד דא"כ גם כשלא תבעו עד אחר החג ג"כ לא יחויב רק דמים מה"ט לכן נלע"ד דגם במריש לא תקנו רק לענין הנוגע להשבת גזל ומשום פסידא דגזלן רק על זה ע"כ אלמוה לתקנתם שיפטור מן התורה להשיב גוף המריש דאל"כ הרי מחויב לקיים והשיב את הגזלה אמנם כיון דמה דיאוש אינו קונה בגזל משום דחייב בהשבה וכמ"ש בנתיבות סימן שע"א וכיון דכאן פטור מהשבה ממילא קונה ביאוש וודאי מתייאש כיון דא"י להוציאו בדיינין ופטור מלהשיב ממילא יוציא מצות סוכה לגמרי וההיא סבתא נמי כיון דצווחא ולא אשגחו בה תתייאש ואף דחזיא כשבאה לפני ר"נ דלא אשגח בה ומ"מ הדר צווחא הוי כצועק על ביתו שנפל כדאיתא בב"מ דכ"ד ע"ב דהיינו דאר"נ פעיתא היא ובלבה מתייאשת ולפ"ז כשקנה אתרוג במשיכה כיון דע"כ אלמוה לקנין משיכה שלא יהא בו משום גזל אם יחזור המוכר ואינו מחויב להשיב ממילא מתייאש המוכר ולוקח קנאו ביאוש כיון דאינו חייב בהשבה מן התורה משא"כ במעמ"ש ובמכירת שט"ח ובצוואת שכ"מ ובאודיתא שעדיין לא בא ליד הזוכה לכן דעת פוסקים דאינו מועיל לענין איסור תורה ונדחה ראיית המח"א הנז"ל וקטן נמי יאוש שלו ל"מ וכמ"ש לעיל.

ס"ט כדי לקיים המצוה כתקנה יש אנשים שנוטלים ד' מינים מהמוכרים ביו"ט ראשון ולא נכון דממ"נ אם פוסקים דמיהן אסור משום מו"מ כדאיתא בס"פ א"צ שלא יזכיר לו סכום מקח ובפרק משילין דף ל"ז דאפילו שבות דמצוה אסור ואם אינו פוסק דמיהן אינו קונה במשיכה כדאיתא בב"ב דף פ"ו ובחו"מ סימן רי"ש ס"ז וזה ידוע דהמוכר אינו נותן במתנה ועוד יש בזה איסור בורר כי בורר ד' מינים מתוך הרבה איזה כשר ומובחר יותר וכיון שאינו לצורך אוכל נפש אסור ועיין סימן תק"י ס"ב ובטו"ז שם סק"ג ובסימן תצ"ז ס"י ובטו"ז ומג"א שם ובטו"ז לעיל סימן שי"ט סוף סקי"ב.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה