ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תקכז
ס"א יו"ט עמג"א פלפל בדעת הרמב"ם והעלה דאסור לבשל סמוך לחשכה ובעכ"ד אענה חלקי אמרה נפשי בפא"ע דף מ"ו ע"ב אתמר האופה מיו"ט לחול רח"א לוקה רבה אמר אינו לוקה הואיל ומקלעי אורחים עיי"ש הסוגיא והרמב"ם פ"א הי"ג כתב אין אופין ביו"ט כדי להאכיל גוים או כלבים שנאמר יעשה לכם ולא לגוים וכלבים ובהלכה ט"ו המבשל ביו"ט לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה שאלו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן וכתב הה"מ דהשוה הרמב"ם מבשל לגוים ולבהמה לדין מבשל לצורך חול ובלח"מ שם כתב דמטעם הואיל אינו לוקה אבל עובר בעשה דלכם עיי"ש וא"כ קשה איך השוה אותם דאופה לחול ליכא איסור תורה כלל לרבה דס"ל הואיל כדמוכח בפסחים שם דאמר רבה בשלמא לדידין אופין מיו"ט לחול וכן מדפריך רבה לר"ח ממסוכנת.
שנית קשה דלרבה אין אופין מיו"ט לשבת רק מטעם הואיל ולר"ח בלא הואיל צורכי שבת נעשין ביו"ט רק צריך ע"ת שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול וברמב"ם ריש פ"ו מיו"ט כתב אין אופין מיו"ט לשבת מד"ס כדי שלא יבא לבשל מיו"ט לחול וכתב הב"י כאן דכן מבואר בפסחים שם והקשו היש"ש ומג"א דזה לר"ח ואנן קי"ל כרבה.
שלישית דבגמרא שם מבואר הא דשתי הלחם אינו דוחה יו"ט לר"ח משום לכם ולא לגבוה ולרבה משום דצורכי שבת אינן נעשין ביו"ט ורמב"ם בהלכות תמידין ומוספין פ"ח ה"ח כתב הטעם משום לכם ולא לגבוה והובא קושיא זאת בשע"מ פ"א מיו"ט מח"א.
רביעית מבואר בגמרא דלרבה דס"ל הואיל אחרישה אינו חייב רק במתונתא ורמב"ם סתם וכתב חורש ביו"ט חייב גם בפירש המשנה למכות לא ביאר דמיירי במתונתא חמישית דבגמרא מבואר דלרבה במסוכנת שרי לשחוט הואיל ואי בעי לאכול כזית וברמב"ם פ"א מהלכות יו"ט הי"ב משמע דצריך לאכול כזית וכמ"ש הב"י לעיל סימן תצ"ח.
ונלע"ד לפמ"ש החו"ד בסימן ק"י דכל מה שאסרה תורה הוא על הודאי כדאיתא בפ"ק דב"מ ד"ז עשירי ודאי א"ר טהור ודאי עיי"ש וא"כ מלאכת עבודה דפירושו מלאכה שאינה לאכילה כמ"ש רמב"ם פ"א מהיו"ט ורמב"ן פרשת אמור נמי דוקא כשודאי אינה לצורך אכילה היום אבל כשיש ספק שמא יקלעו אורחים היום ל"ח מלאכת עבודה ודאי בשעת אפיה ולמה ילקה לר"ח וצ"ל כמ"ש המלחמות שם משום דאזיל ר"ח בתר מחשבתו דאינו אופה בשביל אורחים והנה הרז"ה הוכיח בראיות להלכה דלא אמרינן הואיל מדאמר בביצה דכ"א דאין מזמנין גוי ביו"ט שמא ירבה בשבילו ש"מ דאסור מן התורה כשירבה ור"א בפ"ב דיו"ט אמר טעמו של ע"ת שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול ואם ליכא איסור תורה הוי גזלג"ז ולעומת זה יש להוכיח דלא קי"ל כר"ח דאזיל בתר מחשבתו דבמנחות דס"ד איתא דאם פירש מצודה להעלות דגים והעלה תינוק ודגים דרבה פוטר ופסק כן רמב"ם פ"ב מה"ש הט"ז הרי דלא אזלינן בתר מחשבתו רק בתר המעשה דזהו טעמו של רבה כמבואר במנחות שם ומ"מ ל"ל דזהו טעמו של רבה דס"ל הואיל דתינח דלא לקי דל"ח עבודה ודאי אבל עשה דשבתון אדרבה משמעותו שביתה ודאי ובשעת אפיה אינו ודאי צורך היום וע"כ רבה ס"ל הואיל אלו היו כאן אורחים היה מותר השתא נמי חזי לו כאלו ישנם עתה וכדמוכח מדפריך לו ר"ח אחרישה לא ליחייב דחזי לדם צפור דע"כ אינו שמא יזדמן לו דם צפור כמ"ש תוספת בדף מ"ז ע"ב בד"ה אחרישה וכיון דמוכח דלא קי"ל כרבה כמ"ש הרז"ה וגם משנה דיש חורש דוחק לאוקמה בומתונתא ע"כ פסקינן דלא אמרינן הואיל וכאילו הם עתה לפנינו אלא דמ"מ הוה ספק שמא יקבעו אורחים ול"ח עבודה ודאי וגם ר"ח מודה בזה אלא דאזיל בתר מחשבתו אמנם הא קי"ל כרבה במנחות דלא אזלינן בתר מחשבתו וה"נ המעשה מותר דל"ה עבודה ודאי וליכא רק עשה דצריך שבתון ודאי ומוכח דצורכי שבת נעשין ביו"ט דאל"כ ע"י תקנה דע"ת לא יפקיעו איסור תורה וכדפריך רבה לר"ח ולפ"ז אחרישה חייב דל"ל דל"ה עבודה ודאי דל"ת צורך או"נ רק דפריך לרבה דס"ל הואיל וחשוב כאלו ישנם אורחים לפנינו דאם משום דל"ה עבודה ודאי יעבור בעשה דשבתון והרי רבה פריך לר"ח מע"ת וממסוכנת וס"ל דמן התורה מותר לגמרי וא"ש הכל בס"ד.
והנה לפי המבואר בביצה ד"ח ע"ב רבה אמר א"כ מוכן לודאי וא"מ לספק ופריך ס"ס עשה ול"ת אלא אמר רבא וכן גרסת מהרש"ל ומהרמ"ש מוכח דרבה לא ס"ל דיו"ט יש בו עשה ואם כן י"ל רבה לטעמיה דאין ביו"ט רק ל"ת ואזיל בתר המעשה ואינו עבודה ודאי ור"מ אזיל בתר מחשבתו דאינו אופה בשביל אורחים ול"ה ספק אצלו ולפ"ז י"ל דרבה ג"כ לא אמר הואיל ומקלעי אורחים הוי כישנם בשעת אפיה ודאי רק כיון דאפשר יקלעו אורחים ל"ה עבודה ודאי ומתורץ קושית תוספת שם דבמלאכת שבת נימא הואיל אי מקלע חולה שיב"ס דגם כשיש חולה הוה מלאכה רק נדחה מפניו וכשאין חולה הוי מלאכה ודאי ולא נדחה ולפ"ז מיושב מסקנא דסוגיא התם דס"ד דר"א ור"י פליגו בדר"ח ורבה ודחי לה עדיין לא תלו להו בפלוגתייהו דהואיל ומתשל עלה ואיך יתכן ר"י כרבה כמו שהקשו רש"י ורז"ה ולפמ"ש שאני הכא דל"ה עבודה ודאי.
ולפ"ז קשה הא דמותיב ר"ח לרבה אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לדם צפור הא שם ל"ה או"נ רק עשה דוחה ל"ת וגם לאו משום דאפשר דאתי וכמ"ש התוספת דאם ליכא דם צפור כשחורש אינו דוחה ל"ת גם ל"ה משאצ"ל אמנם גם על המלחמות קשה שכתב דלא מתיר רבה רק בהואיל דעביד דאתי ואפשר יזדמנו עוד אורחים וא"כ בדם צפור דאם ליתא בשעת חרישה אינו מעלה ארוכה כשיזדמן אח"כ וגם רבה מודה גם על התוס' קשה שכתבו דסמוך לחשכה לוקה גם לרבה דל"ש שיקלעו אורחים ועמד בזה בספר דה"ח עו"ק דמבואר בפסחים דס"ח דבמחוסר מעשה לית לו לרבה הואיל אם כן כשא"ל דם צפור הוי מחוסר מעשה להביא צפרים טובא ולשוחטן עד שיצטרך כל התלם שחרש לכסות מכל הלין נלע"ד מה דרבה לא השיב כלום לר"ח דשלח לשאלו דהרי תירץ דמתונתא צריכה רבא לאוקים סתם משנה בכך ואיך לא חשש בעצמו להשיב אלא הוא הדבר דלרבה לא קשה כלל רק ר"ח דאזיל בתר מחשבתו לא ס"ד משום שמא יקלעו אורחים פוטר רבה כיון דליתנייהו לפנינו וניכרת מחשבתו דאופה לחול אלא אי ה"א הואיל אם היו אורחים עתה היה פטור דאזי אין מחשבתו ניכרת ה"נ פטור ועיין ב"י סימן תקי"ב בשם הרוקח בהא דממלאה תנור פת אף שא"צ אלא לפת אחד מפני שהפת נאפה יפה היינו אף דאין הכונה לזה רק משום דאין מחשבתה ניכרת דאופה לחול וכה"ג כתב הפ"י בשבת דף מ"א דר"ש דמתיר דשא"מ דוקא כשניכר מתוך מעשיו שאינו מיכוין אזיל בתר כונתו וכיון שכן כמו דרבה ס"ל הואיל דחשוב ביש אורחים לפנינו ואופה בשבילם ה"נ בחרישה כיון דאם הוה אז דם צפור היה משאצ"ל דהיה כונתו בשביל כסוי הדם ה"נ אף שאין לו דם נחשוב כיש לו עתה ואף דלחומרא ס"ל לר"ח גופא בפרק תמיד נשחט הואיל גם בדבר דלא עבידי דאתי כמ"ש המלחמות מ"מ לקולא לא ס"ל הואיל כזה ופשיטא לו לר"ח ליזל בתר מחשבתו הניכרת רק כיון דלחומרא אמרינן הואיל את אשר אינינו פה כאלו ישנו פה לר"ח ה"א דגם לקולא נימא הכי וכשהיו אורחים לפנינו היה דעתו לאורחים או עכ"פ ל"ה מחשבתו ניכרת ע"כ הוכיח מחרישה דלא אמרינן הואיל כזה לקולא אבל רבה רוח אחרת אתו במנחות דס"ד דאזיל בתר המעשה לא בתר מחשבתו אצ"ל הואיל אלו היו אורחים בשעת אפיה אלא סגי כשעבידי דאתי אח"כ וע"כ מחלק בין מחוסר מעשה דהוה דשלב"ל כמ"ש המלחמות שם לפמ"ש לעיל במחוסר מעשה הוי עתה ודאי עבודה וע"כ לא חש רבה להשיב על קושיתו מחרישה ור"פ ב"ש תירץ במתונתא לדר"ח נמי אין ראיה די"ל הואיל גם במחוסר מעשה כמחוסר שאלה לר"א דהוי כמחוסר מעשה כמ"ש הרז"ה ועדיף מינה דלא עבידי דאתי כמ"ש המלחמות ויפה השמיטו הרמב"ם לאוקימתא דמתונתא דמדלא חשש רבה להשיב ש"מ לשיטתו אין התחלה לקושיא וכ"ז לרבה דביו"ט ליכא עשה אבל לדידן דיו"ט עשה ול"ת וכמ"ש רמב"ם פ"א מיו"ט עובר בעשה דשבתון ודאי א"ר ועוי"ל בגוים וכלבים עובר בעשה דלכם ודאי א"ר ול"מ הואיל דל"ח רק ספק שמא יקלעו אורחים אלא דלפ"ז קשה מביצה דכ"א בעיסת כלבים ורועים אוכלים ממנה דנאפית ביו"ט משום הואיל ואתרמי נבלה וחזי כל העיסה לרועים ופריך ומי אית לו לר"ח הואיל ותקשי גם לרבה אלא דבלא"ה לס"ד קשה גם לרבה דגם לרבה איסורא דרבנן מיהא איכא וכמ"ש הר"ן ואס"ז שם ובלח"מ פ"א מהלכות יו"ט ויל"ק כיון דרועים ודאי יש להם חלק בעיסה וכלבים ספק הוי ככולה לרועים וכה"ג מצינו ביבמות דל"ח ע"א ספק ויבם בנכסי סבא דכולה ליבם כיון דודאי יש לו חלק אין ספק מוציא מידי ודאי וע"כ פריך רק לר"ח דאזיל בתר דעתו דאופה לחול ה"נ דעתו ודאי לכלבים דעדיין אין לו נבלה ובתמיד נשחט דס"ב גבי הואיל ומהיל נפשו דפריך לר"ח אדר"ח ורבה אדרבה ומשני שאני לרבה מחוסר מעשה גם התם דנאמר עליו ולא על חברו וצריך דומיא דעליו לפסול י"ל דלמא מהיל נפשיה ול"ה עליו ודאי בהחלט ועוד בלא"ה מתרץ לו האמת דבמחוסר מעשה לא ס"ל הואיל אף דאפשר שיבא כ"ש אם א"א שיבא כלל והכל מטעם דצ"ל עבידי דאתי דהמקשן ס"ד דל"צ לרבה עבידי דאתי ואם כן כיון דלדידן יש עשה גם באופה באמצע יום וע"כ דצורכי שבת נעשין ביו"ט א"כ ה"נ בסמוך לחשכה,
מיהא הא דהשמיט הרמב"ם הא דמתונתא י"ל בלא"ה דתוספת הקשו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה של יו"ט ועוד ילפינן משריפת קדשים ולפמ"ש בספר יראים הובא בספר ברוך טעם ריש כלל עשה דוחה ל"ת דלא ילפינן משריפת קדשים דגלי קרא שלשה כתובים א"כ ל"ק רק דיש עשה ול"ת ולפי גרסת הספרים בפ"ק דביצה ד"ח אמר רבה אם כן מוכן מוכח דלא ס"ל דיש ביו"ט עשה וא"כ לדידן ל"ל לאוקמה במתונתא.
במג"א ריש הסימן ובל"ה דבריהם תמוהים וצריכים ישוב עם הגמרא דפסחים ז"ל תוס' בד"ה והיה אך תימא הואיל והכנה ד"ת איך אופין ומבשלין ע"י ע"ת וכו' וכ"ל דרבה לטעמיה דס"ל הואיל ומקלעי אורחים ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל ל"ש בו הכנה עכ"ל וכתב מהרש"ל לדידן דל"ל אורחים וק"ט תינח דתרצו הכנה אבל מ"מ מלאכה הוי רק ביו"ט מותר לצורך היום ואיך אופין לשבת ול"ל דאנן קי"ל צורכי שבת נעשין ביו"ט דיש"ש לא ס"ל כן כמ"ש מג"א כאן בשמו ומהר"ם פירש לדידן דלא קי"ל הואיל ודוחק שיפלגו על רוב הפוסקים ויסתמו כ"כ כאלו פשוט הוא והנה מהר"ם תמה הלא קושית התוספת ותירוצם מבואר להדיא בגמרא פא"ע ולע"ד גם אחר שכתבו התוספת הקושיא והתירוץ צריכה רבה דבפא"ע מבואר לענין גוף המלאכה דהוה שלא לצורך יו"ט רק לחול דל"ה הכנה דסעודת חול ל"ח כמ"ש רש"י בפ"ק דבילה שם והנה מבואר במלחמות פא"ע דר"ח אזיל בתר כונתו דאופה לחול ורבה אזיל בתר המעשה וחזי היום לאורחים דהכונה אינה מלאכה ועבודה עיי"ש ולפ"ז לענין הכנה דגם הזמנה בפה לבד אסור כמו שפרש"י ותוספת אין הדבר תלוי בעבודה ועשיית מלאכה רק בכונתו ואיך אופין מיו"ט לשבת דמכין ולזה תלו התוספת בונראה ליישב דרבה לטעמיה אזיל וגם לענין הכנה יועיל הואיל ומקלעי אורחים דחשוב מכין ליומו ועכצ"ל משום דאין מחשבתו ניכרת דמכין לחול דאפשר מקלעי אורחים וההוא גברא בההיא פחדא יתיב ואופה וכ"ז אם שכיחי אורחים כבבל דבאים ללמוד ולקבל פני רבם ולדידן דל"ש מחשבתו ניכר דאופה למחר וכאלו אמר בפיו והוי הכנה צ"ל דאפוי ל"ח הכנה והא דלא תרצו מיד גם לרבה משום דס"ל בפא"ע דמוקצה דאורייתא ויליף מוהכינו ואם עצי מוקצה דל"צ רק הכנה בפה חשוב הכנה כ"ש מחוסר לישה ואפיה רק לדידן לא קי"ל הכי ורבה גופא חזר בו התם י"ל מה"ט דל"ש הכנה רק בביצה.
וזולת פירש מהרש"ל י"ל לפמ"ש דלא אזלינן בתר מחשבתו דאופה למחר משום דהוה שבלב והנה מסירת מודעא מהני בתלוה וזבין דזביניה זביני משום דהוה דברים מה שבלבו אינו גומר ומקנה ע"י גילוי דעתו מקודם במודעא וא"כ לדידן דמניחין ע"ת מעיו"ט ואומרים בזה יהא שרא לכו לאפויי מיו"ט לשבת ועל סמך זה אופה ביו"ט לשבת הוי כפירש אז בשעת אפיה דאופה לשבת וליהוי הכנה ועכצ"ל דאפיה ל"ח הכנה וזהו לדידן.
עוי"ל דלד"ת דמותר לאפות לחול א"כ כשאופה ביו"ט ע"ש אף דידוע דא"צ היום מ"מ לא ניכר דמכין לשבת דשמא לחול אופה דל"ח הכנה ואפילו לדידן דאסרו חכז"ל לאפות לחול ומוכח דאופה לשבת על סמך ע"ת וליהוי כפירש בפה ולכ"ז שייך הואיל לענין גוף המלאכה אף עתה דל"ש אורחים ואף דבפרק א"ע שם בתוספת ד"ה הואיל כתבו דגבי שבת ל"ש הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה דל"ש כלל לענין אורחים ל"ה ל"ש כלל.
עוי"ל קושית מהר"ם דבפא"ע משני שפיר לענין המלאכה כיון דאפשר מקלעי אורחים ל"ה מלאכת עבודה ודאי אבל לענין הכנה דנאמר בלשון עשה והכינו חול מכין ולא יו"ט צריך שודאי לא יכין מיו"ט לשבת וצריכין לומר דגם לענין הכנה מועיל הואיל.
והנה בהגמ"יי פ"ו מהיו"ט כתב דתוספת וכל רבותינו הצרפתים ס"ל הכנה דרבה והואיל ומה דאר"א רפ"ב דביצה דצריך ע"ת שלא יאמרו אופין מיו"ט לחול ס"ל נמי הואיל רק מדרבנן אסור ומיו"ט לשבת ה"ל למשרי כמו שביאר הפרמ"ג בפתיחתו להל' יו"ט דברי הגמ"יי וא"כ למהר"ם דלדידן דלא קי"ל הואיל יוכחש עדות הגמ"יי ואפשר מה"ט נדחק מהרש"ל דלא כמהר"ם ונראה די"ל ע"י הואיל חשוב צורך קצת ומותר משום מתוך וכ"כ המפרשים אלא דל"ל זה טעמו של רבה דמותיב לו ר"ח דאחרישה לא ליחייב דחזי לכסוי דם צפור וכתבו תוספת שם אם יהא הדם במקום שחרש דאל"כ לא ידחה העשה הל"ת אף דיזדמן לו אח"כ עיי"ש ובלאה"נ צ"ל כן דל"ה בעדנא וע"כ משום דאם הוי דם צפור שם כשחרש הוי חזי לו ה"נ נפטרהו מטעם הואיל ומנ"ל לר"ח דטעמו של רבה אינו משום מתוך וע"כ משום דהכי ס"ל לרבה בפ"ק דביצה די"ב דב"ש וב"ה ל"פ במתוך עיי"ש באס"ז וא"כ לדידן נהי דלא נפסוק כרבה לומר הואיל כאלו השתא איתנייהו אורחים מ"מ חשוב צורך קצת ומותר משום מתוך ול"צ לשנויי דחיקי ביש חורש דמיירי במתונתא וגם הוכחת רבה ממסוכנת דאמרינן הואיל כמבואר בפא"ע אינה הוכחה לומר דהוה כאלו ההיתר לפנינו ושפיר השמיט הרמב"ם אוקימתא דמתונתא אמנם לענין הכנה ל"ל מתוך שהותרה לצורך היום דאיסור הכנה כל עיקרו למחר וע"כ תמהו תוספת איך אופין מיו"ט לשבת ותרצו רבה לטעמיה דבלא מתוך ס"ל הואיל ומקלעי אורחים חזי לו השתא נמי חזי לו כאלו האורחים לפנינו והוי צורך גמור וזה שהוסיפו תוספת השתא נמי חזי לו דליתא בפסחים והדר כתבו אפינו לדידן דלא קי"ל בזה כרבה דלא נסמוך אשנויי דחוקי ביש חורש דמיירי במתונתא וממסוכנת אין הכרח די"ל הואיל משום מתוך דל"ש בהכנה י"ל דבאפיה ל"ח הכנה וא"ת א"כ לר"ח למה לוקה ואף דבאס"ז בפ"ק דביצה די"ב כתבו דר"ח ורבה ל"ל מתוך מ"מ לא כ"כ שם י"ל דר"ח אזיל בתר כונתו דאופה לחול וכמ"ש במלחמות וא"כ ל"ח אפילו צורך קצת ואנן קי"ל כרבה במנחות דס"ד דאזיל בתר המעשה בפירש מצודה לדגים והעלה גם תינוק.
ובספר בל"ע פירש התוספת דאפילו לדידן דלא קי"ל הואיל וקי"ל הכנה דרבה וע"כ לא קי"ל צורכי שבת נעשין ביו"ט מ"מ באפיה ל"ש הכנה ושפיר צורכי שבת נעשין ביו"ט כר"ח ודברי מהר"ם נמי סובב עד"ז ובזה תירץ קושית מג"א דתוספת לא ק"ל סוגיא דפסחים וצ"ע עדיין לפמ"ש תוספת בא"ע שם בד"ה ואי תימא דאף דקי"ל שבת ויו"ט שתי קדושות מ"מ י"ל צורכי שבת נעשין ביו"ט דמצות היום הוא הוה כאו"נ דהיום עיי"ש וכ"ז לענין אפיה ובישול אבל לענין ביצה י"ל דל"ה מצוה דל"ש שמחת יו"ט בביצה כמ"ש תוספת בפ"ק דביצה ד"ט ע"ב ד"ה מוחלפת ונהי דביו"ט שייך בה שמחה קצת למלאות וללבן בה מאכל מ"מ בשבת דאינה ראויה רק לגמעה חיה ל"ה שמחת שבת דאין דרך הנאתה בכך כמ"ש הרז"ה ואם כן אף דביצה אסורה כשנגמרה ביו"ט ונולדה בשבת משום דל"ש בזה שמחת שבת שיהא מותר הכנתה ביו"ט וביו"ט אחר השבת ודאי אסורה דצורכי יו"ט לא נעשין בשבת וא"כ ל"ק מהכנה דביצה על אפיה ובישול ונ"ל דסברת תוספת בפסחים דע"י המצוה חשוב צורך היום קצת ומשום מתוך כהוצאת לולב אבל או"נ ל"ה דאינה לצורך היום לאכול וע"כ לענין הכנה דל"ל מתוך כמ"ש ה"ל למתסר ותרצו דל"ח הכנה.
ולפ"ז נכונים דברי הב"י דפירש דעת הרמב"ם דצורכי שבת נעשין ביו"ט אף דפסק כרבה דאמרינן הואיל והיש"ש תמה עליו דר"ח הוכרח לומר כן משום דלא ס"ל הואיל ואיך אופין מיו"ט לשבת אבל לרבה דס"ל הואיל לא ס"ל דצורכי שבת נעשין ביו"ט כדאיתא בפסחים שם ומ"מ דברי הרמב"ם מורין כב"י כמ"ש הפרמ"ג בפתיחתו ליו"ט ולפמ"ש י"ל דסברת ר"ח מוכרח דמצות היום הוא ולא יגרע מהוצאות לולב רק רבה לטעמיה דס"ל דב"ש וב"ה ל"פ במתוך ואנן קי"ל מתוך ומותר גם סמוך לחשכה אף דל"ש הואיל ומוכרח כמ"ש הפרמ"ג דלמג"א איך טומנין שאלינט דאינו נגמר עד שתחשך.
ולדברי היש"ש ומג"א קשה ונלע"ד דיל"ד בדברי מג"א דכתב דסמוך לחשכה דל"ל הואיל אסור לבשל לצורך שבת מה"ת וסיים אע"ג דתוספת כתבו דבבישול ל"ש הכנה לא כ"כ אלא למאן דל"ל הואיל ובלא"ה דבריהם תמוהין אבל אנן קי"ל דמדאוריית' אסור לבשל מיו"ט לשבת סמוך לחשכה עכ"ל ומה אכפת דבבישול ל"ש הכנה מ"מ מלאכה הוי וסמוך לשבת דל"ל הואיל אסור משום מלאכה וצ"ל משום מתוך מותר לצורך מצוה וכמ"ש התוספת הנ"ל רק בהכנה ל"ל מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש היום הותרה להכין למחר דאו"נ היום ל"ח הכנה דכל שורש הכנה למחר ועכצ"ל משום הואיל ואסור סמוך לחשכה אלא דתוספת כתבו דבבישול ל"ש הכנה ע"כ כתב דתוס' לא כ"כ רק למאן דל"ל הואיל וא"כ י"ל לפמ"ש הר"ן פ"ק דביצה הא דאסר ביצה משום דאתמול גמרה דאלו היום גמרה אף דנתגדלה אתמול ל"ה הכנה אלא ע"י הגמר נעשה בריה חדשה ובר"ן פא"ע כתב דתוספת דמחלקו בין הכנה דממילא לבידים אין טעמן מחוור הרי ס"ל דבבישול ואפיה שייך הכנה וע"כ ס"ל דהוי פנים חדשות כביצה שנגמרה וכה"ג מבואר לעיל סימן שכ"ה די"א פת שאפאו עכו"ם בשבת חשוב נולד והיש מתירים שם משום דגמרו בידי אדם וא"כ כאן הוי הכנה וכ"ז גמר אפיה ובישול באופן שראוי לאכילה משא"כ כשמטמין שאלינט ממ"נ אם נגמר הבישול קודם שבת באופן דראוי לאכילה י"ל הואיל דחזי לאורחים וא"ל נגמר ליכא הכנה והוי כביצה שנתגדלה ולא נגמרה אף דהתחילה להגמר וגוף המלאכה מותר משום מתוך שו"ר בפרמ"ג בפתיחה להלכות שבת פקפק ג"כ בהיתר שאלינט מיו"ט לשבת דאם יתבשל רק ח"ש אסור ולאורחים לא חזי ואולי יתבשל שליש כמאב"ד דאסור מה"ת משום מבשל כמ"ש הרמב"ם פ"ט מה"ש והואיל וחזי לאורחין ל"ש דבן דרוסאי ל"ש ולע"ד כיון דכ"ע לא אכלי ל"ח הכנה כביצה דלא נגמרה וממ"נ למי יחשב הכנה למי שאינם אוכלים כמב"ד אינו מוכן להם עדיין ואם לבן דרוסאי י"ל הואיל דכיון דאמרת בלא נגמר בישולו ל"ל יו"ט לעצמו הכין דל"ש אורחים כבן דרוסאי כן גם למחר לא הכין דאם יפחת התנור ביה"ש ולא יתבשל יותר לא ימצא גם למחר מי שיאכלנו ומה שנגמר הבישול בשבת לעצמו הכין ממילא בהיתר ככל מלאכה שהתחיל בע"ש ונגמר מעצמו בשבת כדלעיל ריש סימן רנ"ב ומנהג ישראל שאינן נזהרין להטמין באופן שיתבשל לגמרי קודם חשכה תורה הוא שו"ר בקה"י הגיה דברי המג"א בחסר ויתיר וא"צ ועיין עירובין ל"ח ע"ב תחלת יום קונה עירוב ושבת לעצמו מכין אף דמניח הפת לעירוב ביו"ט והקנין חל ממילא ע"י מעשהו ועיין מג"א לעיל סימן רנ"ב סק"כ ומג"א בסימן תנ"ט ופרמ"ג בפתיחה להלכות שבת בד"ה עוד יש נ"מ ובסי"ב אכתוב עוד בזה.
ס"ב בפת ותבשיל בביצה די"ז ע"ב ה"מ ב"ש הוא פרש"י דמוחמרו ה"נ יחמירו לענין עבר ואפה ויש להבין מה ענין חומרא דמצרכי פת לעבר ואפה עוד הקשה הצל"ח לימא ב"ש דמתניתין דמחמרו להצריך שני תבשילין עוד לימא ר"א הוא דאמר בדף ט"ו שם אין אופין אלא על האפוי ובמלחמות כתב דר"א מתלמידי ב"ש ע"כ מצריך פת והאריך בטעמו ועדיין אינו מובן לב"ש גופא למה צריך פת דוקא עוד יל"ד דבירושלמי איתא פת כביצה למה לא סגי בכזית כתבשיל עו"ק דבאס"ז הביא לשון הירושלמי דר"א יליף מקרא דצריך פת ותבשיל ור"י מוקי קרא למעשה נסים מוכח דלר"א הוי מן התורה דאל"כ גם ר"א ע"כ מוקי קרא לאיזה דרשה וע"ת רק אסמכתא ובמאי טעמא פליגי ר"א ורבנן ואפשר לפרש לשון הגמרא אשר תאפו אפו מכאן אר"א אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין וכו' מכאן סמכו חכמים לערובי תבשילין דה"פ דמכאן אר"א דהוא מן התורה וברייתא סיים מכאן סמכו חכמים דפליגי על ר"א וס"ל דרק אסמכתא ודי בתבשיל והיינו ערובי תבשולין משום דל"ה רק אסמכתא ל"צ כדכתיבא דוקא ונלע"ד דמבואר ריש ביצה דב"ש ל"ל הכנה דרבה וכתב באס"ז שם דב"ש מוקו קרא והכינו להכנה בידים אפיה ובישול ובתוס' שם הקשו לרבה איך אופין ומבשלין ע"י ע"ת דרבנן ותרצו לרבה ס"ל הואיל הוי הכנה ליומו אבל ביצה אתמול נגמרה ולא יצאה לאויר עולם ואפילו לדידן דל"ל הואיל וקי"ל הכנה דרבה י"ל באפיה ובישול דהוה בעולם ל"ח הכנה הבאתי לעיל ממהר"ם ובל"ע ביאור דבריהם ולפ"ז לב"ש דהכנה בידים לאפות ולבשל חשוב הכנה הק"ל איך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת ול"ל משום הואיל חדא דלב"ש ל"ל הואיל כמ"ש בח"ר בשבת משום דל"ל מתוך הובא בבי"ט ולפמ"ש לעיל דע"י הואיל חשוב צורך קצת ומותר משום מתוך ל"מ לב"ש דל"ל מתוך ועוד כיון דאסרה תורה הכנה דלב"ש היינו הכנה בידים הרי מיעטה תורה דלא נתיר משום הואיל וכמו דקי"ל לכם ולא לנכרים ולא מותר משום הואיל דעובר בעשה כמ"ש הלח"מ פ"א מיו"ט וצ"ל כיון דאין הכנה לחול רק סעודת שבת ויו"ט אחשבה תורה כמ"ש רש"י ריש ביצה וחזינן לב"ה דמוקמי קרא רק להכנה דביצה שלא היה בעולם דאין לך בו אלא חדושו כיון דאפשר לאוקמה על הכנה היותר גדולה ולב"ש נהפוך הוא דהכנה בידים יותר מיחשב הכנה מוקמינן רק לזה וה"נ י"ל לב"ש דוקא לשתי סעודת שבת כזית פת דחובה מן התורה לכל סעודה עיין מחצית השקל לעיל סימן רצ"א סק"א דמוכרח מש"ה מחשבה להכנתן למלאכה וכעין שפרש"י בדף כ"ז ע"ב בביצה שם דאין מבערין קדשים אפילו להאכיל לבהמה או לצורך משום דמחויב מן התורה דכתיב באש ישרף אחשבה תורה למלאכה אבל יתר ע"ז אינו חובה גם סעודה ג' סגי בפירות חיין ול"ח הכנה והותרה בכלל אוכל נפש דצורכי שבת נעשין ביו"ט דחשוב כצורך היום למאן דל"ל הואיל כדאיתא בפא"ע דף מ"ז בתוס' ד"ה ואי וע"כ אם כבר הכין כביצה פת דהיינו שני זתים מותר לארות יותר דל"ח הכנה מן התורה יותר מהמחויב ומוכרח וצריך שני תבשילין דמבואר במג"א ריש סימן רמ"ב מן הזוהר בראשית והוא דף מ"ח ע"ב דלא יפחות משני תבשילין לשבת ועיין במק"מ דהיינו לשני סעודת תבשיל אחד לכל סעודה דזהו המוכרח לשבת דמצוה מן התורה לקדשו בענג אכילה ושתיה כמ"ש בס"י מצוה קי"א הובא בש"ע תניא ריש סימן רמ"ב והענג הוא דוקא במה דלא רגיל בחול וכמ"ש א"ר בסימן רמ"ב סק"ח ולכן צריך בע"ת מידי דמלפתין הפת דל"ש כל יומא כמ"ש המג"א בסק"ב בשם רש"י וכ"ז לב"ש אבל לדידן דהכנה רק בביצה א"צ ע"ת רק מדרבנן ודי כזית תבשיל להיכר ע"כ אומר ה"מ ב"ש דצריך פת כדכתיב אשר תאפו דמן התורה הוא משום הכנה לכן עבר ואפה אסור משום הכנה כביצה שנולדה ביו"ט דאסור לב"ה משום הכנה והנה מן התורה סגי אם יש לו פת ותבשיל מעיו"ט וא"צ לערב ולברך אבל מדרבנן לכ"ע צריך לערב ולומר בדין יהא שרא ולסמוך עליו דייקא מטעם שיברור מנה יפה לשבת או שלא יאמרו אופין לחול כמבואר בגמרא ועמג"א ס"ק כ"ג וזה אשר תאפו אפו מכאן אר"א וכו' דזהו מן התורה שיהא לו מעיו"ט אפוי ומבושל אבל ענין עירוב לערב צורכי יו"ט ושבת ולהזכיר בפה להתיר השאר מכאן סמכו חכמים זהו רק אסמכתא עוי"ל לר"מ דס"ל הואיל בפא"ע ל"ח הכנה דליומו מכין כמ"ש התוס' הנ"ל וקרא דאוסר צ"ל כשלא שייך הואיל בסמוך לחשכה או לר"א דס"ל סעודת יו"ט רשות ורשאי להתענות ואזי אסור לאפות לעצמו ולאחרים ול"ש הואיל כמ"ש בהג"ה ס"כ ומג"א סקכ"ב וקרא לא אסר רק היכי דחשוב הכנה למחר לא ליומו ואשר תאפו להכי אתי לפרש איזה הכנה אסור דלא נאמר להכנה דממילא כב"ה ובלא והכינו ה"א דלאו משום הכנה למחר נאסר וחכמים אסרו לגמרי בלא ע"ת והיינו מכאן סמכו חכמים לע"ת אבל ר"י דס"ל ביו"ט חציו לכם בביצה ריש פרק שני והואיל ל"ל בפא"ע ול"ש בין סמוך לחשכה לכל היום והכינו להכנה דממילא כב"ה דאינו מתלמידי ב"ש ע"כ דריש את אשר תאפו למעשה נסים ולפ"ז גם לר"א רק מדרבנן אבל לב"ש דלא ס"ל הואיל כדלעיל אסור כל היום מן התורה ע"כ עבר ואפה אסור משום הכנה וע"כ ב"ש הוא ולפ"ז ממילא לדידן ל"צ פת לע"ת.
ס"ז מצוה על כל גדול העיר הקשה הטו"ז דברפ"ב דאר"א שלחו מנות לאין נכון לו שלא הניח ע"ת והא מצוה על הגדול והנה ל"ק מעזרא דפשטיה דקרא לאין נכון שרצו אז להתענות כמ"ש הרא"ש בשילהי ר"ה רק הגמרא מפרש דברי ר"א שאמר לתלמידיו על כונה זאת וכמ"ש יש"ש פ"ב דביצה ס"ד הביאן הפנ"י בביצה שם וכל הקושיא מר"א וי"ל לפמ"ש לעיל דר"א ס"ל מן התורה צריך פת מעיו"ט משום הכנה דבידים וגם לפמ"ש דרק מתענה או רוצה לאפות סמוך לחשכה דל"ל הואיל הוי הכנה מן התורה מ"מ מש"ה אסרו כל היום משום לתא דהכנה וכ"כ יש"ש בס"ג שם וא"כ מוכרח שיהא פת לכל אחד דאל"כ חשוב הכנה אצלו וגמרא דפשיט מרב דדי בכזית לכולם משום דרב ס"ל הכנה דרבה בפ"ק דף ד' וכל הע"ת רק משום היכר ע"כ לר"א דצריך פת לכל אחד שפיר קאמר שלחו מנות לאין נכון שלא היה לו להניח ואין לו מעיו"ט שום פת דא"א לזכות כזית או כביצה בשביל כל אחד ואחד דאין לו כ"כ גם א"י כמה ואפ"ת דגם לר"א יכול לזכות כדי להתיר לאפות ולבשל מיו"ט לשבת מה שצריך יותר משני כזתים מ"מ השני כזתים דחובה לאכול בשבת ואסור מן התורה להכין ביו"ט ע"כ צריך כ"א וכמ"ש.
עוי"ל לזכות לכל תליא בברירה למי שלא יניח ע"ת לעצמו ולא יפשע וירצה לסמוך או יאבד ערובו דל"ל דכולם זוכין דא"כ המניחים ע"ת יברכו לבטלה ולצמצם ברגע הסמוך לערב א"א ועוד שמא לא ירצה לסמוך ויקנה קמחו או יתענה דלר"א רשות וא"י לבשל גם ע"י ע"ת ואינו זכות לו וא"כ לר"א דיליף מקרא וס"ל מה"ת צריך אפוי מכבר א"ב בדאורייתא.
סי"ב ולאטמינו הבאתי בס"א דברי פרמ"ג שהקשה איך יטמין דנתבשל ח"ש או כמאב"ד לפני שבת ולאורחים לא חזי וכל היתר ע"ת משום הואיל ותרצתי לעיל דהכנה מן התורה אינו רק מה שנגמרה ועדיין קשה כיון דע"י הטענתו נתבשל בשבת הוי כאלו גמר הבישול כשעשה המעשה ביו"ט ועיינתי בפרמ"ג שם וראיתי שהרגיש בזה וכתב דנראה לו אם נתן קדרה סמוך למו"ש ונתבשל כגרוגרת בחול דפטור אף דהתחיל בשבת עיי"ש ולכן לא הוקשה לו, רק מחמת דהשאלינט נתבשל לפני שבת ח"ש או כמאב"ד וס"ל דהא דמדביק פת בתנור חייב אף דנאפה אח"כ ממילא כמ"ש מג"א לעיל סימן רנ"ב סק"כ בשם התוס' הרי דחיובו על התחלת המעשה היינו כיון דמכחו נאפה הוי כאופה עד גמרו וכעושה מעשה כ"ז האפיה וה"ד אם נאפה בשבת אבל אם נאפה בחול אף דהדביקו בשבת חשוב כמעשהו בחול וצ"ע מדברי נמ"י ז"ל פרק כיצד הרגל בהא דאשו משום חציו כאלו בידיו הבעירו ואי קשיא לך היכי שרינן עם חשכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרה בשבת והרי כמבעירה בעצמו בשבת ותירץ דבשעה שהדליק מחשבינן כאלו אגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור עיי"ש והובא בדה"ח לעיל סי' רנ"ד וא"כ ה"נ כשנתן קדרה על האש סמוך למוצ"ש ונתבשל בחול יחשב כגמר, הבישול בשעת מעשה בידיו והיה שבת אלא בגוף קושית הנמ"י יש לפקפק דשאני שבת דקפדה תורה על שביתת גופו בשבת ונהי דחשוב כמדליק והולך בשבת כיון דמכחו הודלק מ"מ הרי עתה שובת ואינו עושה כלום ומ"מ לענין הכנה ע"כ לא בתר התחלה אזלינן דהא ביצה שנולדה ביו"ט שחל אחר השבת דאסרה תורה משום דמאתמול גמרה והרי התחלת הגידול נמשך מחול דספנא מארעא או בא עליה זכר כ"א יום קודם לידתה וממילא גדלה ונגמרת אח"כ ולענין מלאכה בשבת בתר התחלתו אזלינן עמג"א לעיל סימן שכ"ח ס"ק כ"ג ובאבן העוזר שם.
אמנם החילוק דבשלמא מלאכה נאסר מה שעושה בידים משא"כ הכנה דממילא נמי נאסר לא תליא במעשהו ולפ"ז לב"ש דל"ל הכנה דממילא ומוקי והכינו להכנה בידים הוי כמלאכה ולפ"ז כשמטמין למחר באופן דל"ש הואיל לב"ש הוי להו למיסר ובפירש מתירין בברייתא בביצה ט"ז ע"ב ודכ"ב דאם הטמין מעיו"ט טומן גם לשבת וסתם הטמנה אין דרכו לאכלו היום כמבואר שם א"כ סתמא אינו ממהר להטמין דבלא"ה יוכל להתבשל עד למחר אמנם כיון דס"ל אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבשל ע"כ דדרשו אשר תאפו אפו כמו ר"א דמתלמידי ב"ש הוא וס"ל אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל וא"כ איך יתכן הכנה בידים דאסרה תורה מיו"ט לשבת ע"כ כשלא הכין מאותו מין כלום אחשבה רחמנא להכנה זאת דסעודת שבת אחשבה אם לא הזמין כלום מאותו המין אבל כשהכין קצת גלתה תורה דאופין על האפוי ומבשלין על המבושל ובזה נבין דברי הגמרא בביצה כ"א ע"ב ג' דברים ר"ג מחמיר כדברי ב"ש אין טומנין את החמין לכתחלה ביו"ט ופריך ה"ד אי דלא אנח ע"ת מ"ט דב"ה אר"ה כדי חייו שרי ליה רבנן וקשה עדיין לב"ש למה יגרע הטמנה מאפיה ולפמ"ש א"ש דהטמנה גרע דל"ל הואיל ולב"ש הכנה ג"כ רק בידים ואזלינן בתר מעשהו בתחלה שהכין לשבת וכאלו עשה כל המלאכה ביו"ט והואיל ל"ל דאינו ראוי לאורחין ביו"ט אבל לאפות ולבשל שנגמר ביום וראוי לאורחין יו"ט לעצמו מכין ולא אסרה תורה רק כשל"ש הואיל כגון סמוך לחשכה דמכין למחר ומשום כדי חייו לא גזרו ב"ש נמי כששייך הואיל ובדיעבד ואפילו לפמ"ש לעיל בשם ח"ר דב"ש ל"ל הואיל י"ל דאה"נ דלב"ש כשלא הניח ע"ת אין אופין ומבשלין כלל כמו הטמנה רק ר"ג אינו מחמיר כדבריהם רק בהטמנה משום דס"ל הואיל ואינו חושש לדבריהם רק במה דס"ל והכינו אתיא להכנה בידים.
סכ"ב ביו"ט ראשון עיין באס"ז די"ז דוקא לעצמו מניח ביו"ט אבל אינו מזכה לאחרים דלא התירו אלא בצנעא לעצמו ואם יש בו תיקון צבור מזכה להם משום קלקולא ולמחר מכריזים סתם יסמוך על עירוב שהניח פלוני עכ"ל וצ"ע איך יכול לזכות ע"י אחר דזה הוי כמו"מ עמג"א ס"ק י"ט ולעיל סימן ש"ו ס"ק י"ב:
על תנאי באשל אברהם בסימן שאח"ז כתב דלא יברך וטוב יותר לסמוך על של חברו ונראה שכ"ד רש"י דפירש בדף ט"ו ע"ב בההיא סמיא לשנה אחרת דר"ה היה דלא יכול להתנות והקשו מהרש"א ומהרמ"ש דלא פירש כן בפעם ראשון ולע"ד דכיון דמוטב לסמוך א"ל שמואל סמוך אדידי ולא הורה לו להתנות אבל לשנה האחרת דא"ל פושע את וא"ל תקנה למה לא הורהו שיתנה וע"כ ר"ה היה.
אמנם פירש"י תמוה דמנ"ל דר"ה היה אולי יו"ט ע"ש יום ראשון או ה"ו ולא נזכר עד ע"ש וכל רואה ישתומם והנה במה דא"ל שמואל פושע את פרש"י שאין דעתו על המזידין והפושעים ובאס"ז פירש כיון דהוה עציב הרי דאינו רוצה לסמוך על עירוב אחר ואין רצוני להוציא רק הסומך עלי או הטרוד וכן פירש הר"ן ומה דא"ל פושע את משום דלא רצה לסמוך עליו הוי פושע ורש"י מיאן לפרש כן דל"ש לומר ע"ז פושע ועוד כיון דאינו רוצה לסמוך ממילא א"ל חלק בעיכוב ולמה לו למימר פושע את אמנם על שמואל קשה למה צ"ל פושע את הא בלא"ה כיון דגילה דעתו איגלאי למפרע דאין רצונו לסמוך על זה העירוב והא דמהני של"מ היינו כשרוצה אח"כ וצ"ל לפי מה דאיתא בב"מ דכ"א דגם למאן דס"ל ישלמ"ד הוי יאוש מ"מ אם נאבד לו דבר שיש בו סימן ומצאו אחר וכששמע בעליו שאבדו נתייאש לא הוי יאוש וכתבו תוספת שם משום דלאו כל אדם מתייאש לא אמרינן איגלאי למפרע עיי"ש והטעם נ"ל משום דאין ברירה וה"נ כל אדם זכות לו בע"ת ולכן מערבין שלא מדעתו ע"כ אף כשנודע לו לא ניחא לו לא אמרינן הוברר למפרע וכ"כ הנמ"י ס"פ האשה שהלכה בדבר החוב אין זכין שלא בפניו ואפילו כשנודע לו אחר דניחא לו וה"נ כיון דכבר זכה ויש לו חלק בו כ"ש יכול לחזור ולסמוך עליו ול"ל דמחל חלקו דא"כ למה להו לר"ן ואס"ז לומר דאין רצוני להוציא מי שאינו סומך ת"ל דמחל חלקו עתה אמנם מה שמזכה לכל בני העיר תליא בברירה מי שלא יניח ע"ת ויהא לו בו זכות וכמ"ש הרמב"ן הובא בר"ן פ"ק דגיטין די"ג דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך ל"מ מד"ת דא"ב והרי שמואל ס"ל בביצה דל"ח דבדרבנן נמי א"ב וי"ל לפמ"ש הש"א סימן פ"ט משום דהוי דשיל"מ וא"כ הכא ל"ה דשיל"מ לפמ"ש במ"ז כאן דאין לו מה לאכול בשבת דמצוה לענגו אמנם לא החליט כן גם הא מותר לאפות ולבשל בצמצום ויכול להקנות קמחו אלא די"ל אם חל יו"ט ה"ו הוי ס"ס ספק חול וספק הוברר למפרע דמהני גם בדשיל"מ בדרבנן עיין ביו"ד סימן ק"י וגם בר"ה ספק הוא אם חול או שניהם קודש ומבואר בפ"ק דביצה ד"ה ברש"י וראשונים ומג"א סימן תק"ג ודברי מג"א סימן תצ"ז סק"ד אינם מוכרחים דהא לקולא לא אמרינן דודאי קודש ולפ"ז הק"ל ל"ל פושע את בלא"ה כיון דגילה דעתו דאינו רוצה לסמוך י"ל הוברר למפרע דא"ת א"ב לא יועיל העירוב כלל וממ"נ דבתרתי דסתרי גם בס"ס או סד"ר לחומרא אלא די"ל לפמ"ש הרשב"א בתשובה דדבר שאפשר לחול כשיבורר לא תליא בברירה וחל גם למפרע וכ"כ נה"מ סי' ס"א ויליף לה מדר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכול להקנותו מעכשיו כיון דיכול לחול כשיבא לעולם וה"נ אפשר לחול העירוב שמזכה ברגע אחרונה של עיו"ט דכבר מבורר מי שלא הניח ע"ת ואף דשליח הזוכה בו בעד בני העיר מחזירו מיד מ"מ כמו שהיה בשעת זכיית העירוב בידו אם היה נשאר בידו היה אפשר לחול כשיתברר חל ממילא למפרע ויכול להחזירו וכן מבואר ברשב"א ח"ב סימן פ"ג ועוד לשמואל אפשר שהניחו ברשות הזוכה וע"כ ל"ה תרתי דסתרי ול"ל גלית דעתך דלא ניחא לך דאינו מבורר דעתו ורצונו למפרע והעירוב מהני בלא ברירה וצ"ל פושע את אלא דעדיין קשה דקי"ל מתנה ביו"ט א' וגם סמוך לערב אינו מבורר מי שלא יניח ע"ת לעצמו וא"ל דיכול לחול ביו"ט ראשון בסמוך ללילה דהא מה שמזכה ע"י אחר הוי קנין הניכר ואסור ביו"ט ומה דמקנה קמחו לאחר כתב המרדכי דוקא במשיכה ומשום דאין לו מה לאכול כי משיכה יש גם בשאלה והלואה וא"כ הכא דמזכה ע"י אחר ומגביהו וניכר וק"ו הוא מעירובי תחומין דאסור משום דקנין שביתה הוא ומבואר ברשב"ם פי"נ דף קכ"ז ע"ב גבי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס דאפילו לר"מ א"י להקנות כיון דאז אין לו כח לדבר ולהקנות גם לר"מ א"י להקנות דשלב"ל רק כשיוכל להקנותו כשב"ל ובמקו"ח סימן ת"ן סק"ח ובנה"מ סימן ס"א מדמה הך דרשב"א לדשלב"ל לר"מ וכיון דא"י לזכות ביו"ט ל"ל דיחול עתה כשאינו מבורר אלא אם יו"ט ראשון בע"ש אין חשש זה ואם הוא יו"ט שני הוה ספק חול וספק הוברר ויש ס"ס אלא דא"כ גם העירוב ל"מ ע"כ פרש"י ר"ה היה דא"י להתנות ומהני העירוב בלא ברירה ול"ל משום דגילה דעתו דאין רוצה לסמוך וצ"ל פושע את וא"ש מה דלא פירש דהוה יו"ט של גליות ונזכר ערב שבת אלא דעדיין קשה נימא דאיגלאי למפרע דאינו רוצה לסמוך ואי דאין ברירה היינו משום ספק ול"ל בדרבנן לקולא דהא לשמואל בדרבנן א"ב בדשיל"מ דאזיל לחומרא מספק ה"נ נימא להיפך אולי הוברר למפרע דאיני רוצה לסמוך ולא הל"ל פושע את ועכצ"ל דל"ה ע"ש יום א' של יו"ט רק חל ה"ו ויום שני ספק חול גם בר"ה והוי ס"ס אלא דא"כ ל"ה מהני העירוב דל"ל ספק לא הוברר דממ"נ ועכצ"ל ר"ה היה ומהני העירוב אף דא"ב וע"כ לא פרש"י דר"ה היה עד פעם שני ודו"ק כי עמוק הוא.
עוי"ל דברי רש"י לפ"ד היש"ש הובא במג"א סימן תצ"ז ס"ד דבדשיל"מ ל"מ ס"ס אפילו בדרבנן וספק מוכן ביוט"ב אסור עיי"ש ושמואל ס"ל בביצה דל"ז ע"ב גם בדרבנן א"ב ומשום דהוי דשיל"מ וכמ"ש השאגת ארי' סימן פ"ט ואיך זיכה לכל העיר דאינו מבורר מי שלא יניח לעצמו וצ"ל כמ"ש המשבצות כאן דל"ח דשיל"מ כיון דאין לו מה לאכול בשבת ולענגו אמנם בנזכר בחמישי יו"ט אחד יכול להניח ע"ת על תנאי ואין מוכרח לסמוך על עירוב של אחר והוי דשיל"מ רק כששכח עד יום שני ע"ש ל"ה דשיל"מ אמנם כיון דשמואל אמר פושע את כיון ששכח ב"פ ה"נ כששכח עיו"ט וביוט"א וק"ו אם שכח בשני יו"ט הרחוקים ובעי"ט דטרוד יותר חשוב פושע ק"ו בשכח עיו"ט ויו"ט כל היום וביו"ט פנוי ממלאכה אף דקודם סעודה טרוד כמו שפרש"י ריש פ"ב מ"מ אחר סעודה אינו טרוד וכ"כ הפנ"י שם בדף ט"ז ע"ב וכשחל יוט"א בע"ש י"ל לשמואל אזי לזכות לבני העיר כיון דס"ל בדשיל"מ א"ב מחמת דספק דרבנן אסור בדשיל"מ ה"נ ספק דרבנן שיש לו עיקר מן התורה ואתחזק איסורא דספקו לחומרא ס כמו שפסק בתורת השלמים בקונטרס הספקות ס"ק ל"ו וכ"ע הבית מאיר ביו"ד סימן ק"י בד"ה הפר"ח וכ"כ התוס' בעירובין דף ל"ז ע"ב בד"ה מאן דאפשר אפילו מאן דס"ל בדרבנן י"ב בעיקרו מן התורה יסבור א"ב ולע"ד הא בהא תליא דמאן דס"ל בדשיל"מ א"ב דלא עדיף משאר ספק דרבנן דאסור בדשיל"מ ה"כ בעיקרו מן התורה ואתחזיק איסורא והנה כאן אתחזיק איסורא שלא הניח עירוב ולא זכה בעירוב של המזכה רק ביו"ט שני שחל בע"ש הוי ס"ס ומותר אלא דביו"ט של גליות דיכול להניח בחמישי וכשלא הניח הוי פושע דמן הדין צריך להניח ולהתנות אף דע"ש יהא יוט"ב וס"ס מ"מ בדשיל"מ ל"מ ס"ס וע"ת עיקרו מן התורה שלא יאפו מיו"ט לחול דשמואל דיליף מזכור יום השבת זכרהו מאחר שבא להשכיחו היינו כיון דאסור לבשל מיו"ט לשבת בא להשכיחו וכמ"ש באס"ז או דע"ת מתיר הכנה דעיקרו מן התורה מוהכינו וגזרו במקום דשייך הואיל אטו היכא דל"ש הואיל או הכנה בידים אטו הכנה דממילא וע"כ פרש"י ר"ה היה דא"י להתנות ול"ה דשיל"מ ומועיל העירוב משום ס"ס והא דלא פרש"י בפעם ראשון הוא דק"ל לרש"י מה הוה עציב הא כבר שמע דיכול לסמוך אדשמואל בפ"א עוד הקשה בצל"ח דודאי הסמיא שכיח קמיה וראה כ"פ שמערב אכולה נהרדעא ולמה היה עציב גם בפ"א אלא די"ל דסבר דאינה מזכה רק בשביל ע"ה או אנוס ומי שיאבד ערובו אמנם בפ"ב קשה וע"כ משום דיו"ט שבכל השנה שבנתים לא עירב שמואל אכולה נהרדעא לכן סבר דגם עתה לא עירב אלא דקשה למה לא עירב שמואל ביו"ט שבנתיים עד לשנה ע"כ פרש"י דר"ה היה שא"י להתנות משא"כ בשאר יו"ט א"א וכמ"ש.
ולפ"ז י"ל ה"ט דשמואל דא"ל פושע את ופרש"י דאין דעתו אמזידין והב"י הביא מן הרי"ו דרבו פסק דמותר לסמוך לכתחלה ול"ה פושע ובכנס"י הובא בשע"ת כתב דהאידנא דעת המזכה גם על השוכח כמה פעמים וצריך טעם א"כ למה ל"ה דעת שמואל ג"כ אפושעים וא"ל שורת הדין כן נעשה גם אנחנו כן אלא דשמואל דלא ס"ל ברירה בדשיל"מ והוה ספק אפילו נאמר דזה הוי נמי דבר שאין לו מתירין דאין לו מה לאכול בשבת מ"מ לכתחלה אין לעשות ספק דרבנן וכן לפמ"ש דלא זיכה שמואל רק בס"ס ג"כ אין לעשות ס"ס בידים משא"כ לדידן דבדרבנן י"ב אפילו בדשיל"מ וע"כ דבודאי עשאוהו רבנן מותר לעשות כן לכתחלה ולפ"ז ניחא נמי מה דאמר שמואל דאין דעתו אמזידין דלכאורה כיון דזיכה לכולה נהרדעא איך יוציא עתה מהכלל בדברים שבלב ועיין יו"ד סימן רי"ח בטו"ז סק"ב בשם הריב"ש ואפילו להי"א בחו"מ סימן ר"ז ס"ד בהג"א דבמתנה דברים שבלב הוין דברים ה"ד מ"מ צריך אומדן דעת ב"ד כמ"ש הסמ"ע שם סק"י א"ו כמ"ש דלשמואל דינא הכי ואנן סהדי דכתורה עשה ולפ"ז לדידן דמותר לכתחלה לסמוך ומותר לזכות בשבילו אף אם יאמר המזכה שלא היה דעתו על הסומך לכתחלה הוי דברים שבלב.
ולדעת הר"ן ואס"ז שפרשו פושע את כיון דעציבת גלית אדעתך שאינך רוצה לסמוך בשל אחרים ואני אין דעתי על הפושעים שאינם רוצים לסמוך עלי אפשר דס"ל כמ"ש רשב"א בפ"ק דקדושין הובא בקצו"ח סימן קצ"ה ס"ב גבי שחרור ע"י אחרים דזכות הוא לעבד די"ל דאפילו בע"כ נמי ומתנת ממון שאני דלאו זכות גמור דאדרבה חוב הוא מצד עצמו דכתיב שונא מתנות יחיה עיי"ש והכא זכות הוא לגמרי כשלא הניח ע"ת דל"ש בזה שונא מתנות דזה נהנה וזה לא חסר דסוף סוף יאכלנו המערב עצמו לכן אף דלא רצה לסמוך היה זוכה בע"כ ע"כ הוצרך שמואל לומר דאין דעתו על הפושעים שאינם רוצים.