ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תצח
ס"ה עומדת לאכילה בש"ג פ"ק דביצה תמה על הסמ"ג דפסק דעגל שנולד ביו"ט מפרה העומדת לגדל ולדות דאסור והא סמ"ג ס"ל דמוקצה ונולד מותר ביו"ט ואין הסמ"ג ת"י ולע"ד י"ל דבר"ן פ"ק שם הקשה למה צ"ל רבה דביצה שנולדה ביו"ט אסורה משום גזרה דיו"ט אחר השבת דמאתמול גמרה והוי הכנה ת"ל אפילו נגמרה היום דמ"מ נתגדלה אתמול ותירץ דל"ח הכנה אלא כי גמרה מפני שאז מתחדשת בריה חדשה לגמרי דאל"ה ביו"ט אחר השבת היכי שחטינן והלא כבר נתגדלה בשבת עכ"ל ולע"ד מהא לא אריא דביום טוב שאחר שבת י"ל דמה שנתגדלה כל רגע בטל במה שנתגדל כבר כמ"ש תוס' בפ' משילין ל"ז ע"ב ואף דהוה דשיל"מ מ"מ בטל כיון דתחלת ביאת האיסור נתבטל תיכף וכמ"ש במג"א סימן שי"ח סק"ח אמנם במרדכי שלהי חולין גבי יבמה שרקקה דם דא"א בלא צחצוחי רוק כתב דלא בטל הרוק משום דתחלת ביאתו לעולם מעורב ועיין בריט"א רפ"ג דבכורת סימן למ"ד דאם גם הרוב לא ניכר בעצמו מתחלה לא בטיל כמו ברוק וכ"כ האחרונים והנה בנולד מהעומדת לאכילה הוי אוכלא דאפרת כמבואר ריש ביצה א"כ ההיתר היה ניכר קודם ומבטל למה שנתוסף ביו"ט אבל כשעומדת לגדל ולדות דחשוב כולד ועיין בתוס' שם בד"ה קס"ד א"כ נהי דנולד שרי מ"מ א"א להתבטל מה שנתוסף במה שנתגדל כבר כיון דגם הרוב לא היה בעולם ולא היה אוכל עד שנולד ואסור משום הכנה ורבה דצ"ל דמאתמול גמרה משום העומדת לאכילה ואפשר גם הר"ן כונתו כן דל"ח הכנה משום דמתבטל מה שנתוסף במה שנתגדל כבר אבל ודאי מה שנתוסף במה שנתגדל כבר ודאי מה שנתוסף חשוב בריאה חדשה והכנה ולפ"ז בנולד בכל יו"ט אסור משום גזרה דיו"ט אחר השבת כביצה.
עוי"ל דסמ"ג ס"ל כר"א שהביא בטור סימן זה דעגל שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו דלידה חשוב הכנה אלא דס"ל דוקא אם הפרה עומדת לגדל דל"ח אוכל דאזי העגל שנולד ונעשה אוכל חשוב הכנה דעתה נתחדש לאוכל דמה"ט חשוב נולד בריש ביצה וע"כ בכל יו"ט אסור משום גזרה דיו"ט אחר השבת ומג"א הביא מיש"ש להתיר גם בעומדת לגדל ולדות דהרא"ש לא ס"ל לחלק בין מוקצה ונולד ולפמ"ש גם למאן דמתיר נולד יש מקום לאסור כאן וכסמ"ג אמנם מ"ש יש"ש הטעם דאינו ראוי לאכול מיד אחר לידתו בחיי' נראין דבריו דלע"ד גם הרז"ה ס"ל כה"ג דכתב בפ"ק דביצה דעגל שנולד ביי"ט מותר שמוכן אגב אמו ומתיר עצמו בשחיטה וע"כ מודה רב דשני ותמה המלחמות שם דרב הא לא ס"ל דמתיר עצמו ול"צ כלל לרב לה"ט רק די בטעם דמוכן עיי"ש ולע"ד הרז"ה בחכמתו שולל דעת ר"א הנ"ל וכ"ד רבינו ירוחם דאפרוח שנולד בשבת אסור ביו"ט שלאחריו משום הכנה והב"י סתר דבריו דא"כ בכל יו"ט נגזור כמו בביצה ומ"מ בעי טעמא למה ל"ח הכנה ונ"ל לפמ"ש המלחמות בפ"ק דביצה בביצה שנמצא בתרנגולת שחיטה דל"ח שמא נגמרה בשבת שלפניו דזה ל"ח הכנה דע"י מעשה שחיטה של היום באתה לידינו ואף דרז"ה ל"כ שם סברא זאת י"ל משום דגם בלא שחיטה היתה נולדה ע"י גמר דאתמול משא"כ בעגל דלולא שחיטה אסורה באכילה ל"ש הכנה דאתמול וזה כונת הרז"א ומתיר עצמו בשחיטה לכן ל"ח לידת אתמול הכנה וכנולד היום ויו"ט לעצמו הכין.
שם ס"ה דכלו חדשיו בע"ק דביצה ד"ו ע"א אפרוח שנולד ביו"ט רב אסר וכו' מה בין זה לעגל שנולד ביו"ט א"ל הואיל ומוכן אגב אמו בשחיטה ומה בין זה לעגל שנולד מן הטרפה וכתבו תוס' ותימא דיכול להושט ידו במעי אמו וישחטנה ויהא מוכן וכו' ועוי"ל דמיירי בלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ כ"ה מוכן היום הואיל וביה"ש ליה חזי עכ"ל וקשה דבתוס' גופא שם דף ד' ד"ה נימא כתבו דלא אמרינן מגו דאתקצאי לביה"ש רק אי המוקצה משום יום הבא לא משום יום שעבר וה"נ מוקצה משום יום שעבר שעדיין יום הוא ולא כלו חדשיו ואי הוה צריך מעל"ע א"ש דאם בא עליה זכר באמצע יום לא כלו חדשיו עד אמצע יום ובבכורת ד"ב איתא כמה אוקימתת אליבא דר"י במה פליגי גמריה וסבריה ומסיק שם דפליגי לענין עיבור בהמה אי מקצת יום ככולו ומוכרח שם דלכל אוקימתות לגמריה עכצ"ל דל"א מקצת יום ככולו רק לסבריה ולאוקימתא בתרייתא ס"ל מקצת יום ככולו ורמב"ן פסק שם כגמריה ומטובפת סוף ששה א"א שתלד תוך שנתה דאין טינוף פחות משלשים יום ועיבור ה"ח שלמים ובתוס' שם ד"ה ת"ק כתבו דלמ"ד ל"א מקצת יום ככולו בעינון מעל"ע ולפ"ז א"ש דברי התוס' הנ"ל ויתורץ נמי קושיות מהרש"א דליפרך מנולד קודם יו"ט וכלין שבעה ימים ביו"ט ובלא כלו חדשיו ולפמ"ש א"ש דבזה ל"צ מעל"ע עיין בפרמ"ג יו"ד סימן ט"ו בהשמטה שו"ר בישע"ק עמד על דברי התוס' דהוה מוקצה מחמת יום שעבר ולא שם לבו למ"ש אמנם לפי מה דאיתא בבכורת שם דכ"א בפלוגתת ר"ש ות"ק דמסיק שם ואבע"א דכ"ע מקצת יום ככולו והכא במחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר דמפלגו והתניא בניחותא עייש"ה משמע אדרבה דמקצת יום ככולו גם לענין כלו לו חדשיו ובבהמה גסה לא מצינו דצריך דוקא מעל"ע.
ע"כ נלע"ד כיון דביה"ש ספק כלו חדשיו ואם אז ישחטנו אסור באכילה ושחט בחנם ביו"ט אם לילה הוא דמ"מ אסור לנו דלא ידעינן אי לילה הוי ממילא אסור לשחטו ביה"ש דשמא לילה הוא ומוקצה מחמת יום הבא הוא.
והנה בנולד קודם יו"ט ושמיני שלו ביו"ט נחזי אנן אי שייך זה ג"כ ומ"ש מהרש"א דליפרך מעגל שנולד קודם יו"ט ולא כלו חדשיו ל"ל דודאי לא כלו דאז ל"מ חי"ת ימים כמ"ש בנה"ך סט"ו והנה ביו"ד שם אם לקח עגל מגוי אין סומכין עליו שנולד קודם ח"י והקשה הטו"ז שם סק"ד דהוה ס"ס ספק כלו חדשיו וספק נולד קודם חית וכתבו האחרונים שם דל"צ להתהפך ודי לומר שמא שהה חית ימים ואת"ל לא שמא כלו חדשיו ותירץ הטו"ז דהוה דשיל"מ וימתין חית ימים ועוד תירץ דשם ספק נפל חד הוא עיי"ש והנה הא דל"צ ס"ס המתהפך כיון דמן התורה סומכין דרוב הנולדים אינם נפלים כמ"ש תוס' בבכורת ד"כ ד"ה חלב עוטר ומבואר בתשובת מ"ע סימן צ"ז דבשל תורה דוקא צריך ס"ס המתהפך דמנ"ל להתחיל בצד שעושה ס"ס אבל בדרבנן לקולא אזלינן וכ"כ פרמ"ג ביו"ד סימן ק"י סקי"ד והנה לפמ"ש המנ"י כקו"ה וכו"פ בסימן ק"י דדוקא גבי ספק זנתה ל"מ ס"ס משום אחד דאיך תאמר את"ל ברצון שמא כשהיא קטנה ופתוי קטנה אונס הרי כבר הודיתה דברצון זנתה וא"א לומר רק שמא כשהיא קטנה ואת"ל בגדלותה שמא באונס ואינו מתהפך וא"כ בנידון הטו"ז דא"צ ס"ס המתהפך מהני ס"ס משם אחד ג"כ וצ"ל דטו"ז ס"ל כהש"ך בסימן ק"י דלאו משום שאינו מתהפך ל"מ ס"ס מש"א וטובא קמ"ל הטו"ז דלא כנה"ך שתמה עליו דמה קמ"ל דפשוט דס"ס משם אחד ל"מ והנה הכא ל"ש זה דג"כ י"ל ביה"ש ס"ס שמא כבר לילה וכלו הזיי"ן ימים ואת"ל יום שמא כלו חדשיו כשנולד ולס"ס המתהפך ל"צ ומשם אחד ל"ה דביה"ש אי לילה נ"מ לשאר דברים ותו ל"ה מש"א וכעין שכתב הש"ך בסימן ק"י בכללי ס"ס דאם נ"מ בספק אחד יותר מהשני ל"ה משם אחד א"כ לא קשה קושית מהרש"א וצ"ל דס"ל כתירץ הטו"ז דהוה דשיל"מ ובנה"ך שם השיג על הטו"ז דל"ה דשיל"מ דאין המתיר עתיד לבוא בודאי דשמא לא יחיה וכמ"ש הרשב"א והוא ביו"ד סימן ק"ב ס"ב דס"ט ל"ה דשיל"מ להמתין י"ב חודש ולא יתבטל ביצתה ברוב דשמא טרפה הוא ולא תחיה ואין המתיר ע"ל בודאי וה"נ שמא נפל ולא יחיה חית ימים עכ"ל ולא נ"ל דאינו דומה כלל דהתם אנו רוצין להתיר הרוב היתר וי"ל שמא טרפה ובחנם נמתין דמדינא בטלה ברוב אבל כאן ההיתר מס"ס לומר שאינו נפל ולפי זה המתיר ע"ל בודאי וימתין עד שיבא וכשאומר שמא לא יבא המתיר מחליש כח הס"ס ואדרבה א"ל יבא המתיר תע"ב שהמתין וניצל מאיסור כפל וממ"נ ימתין.
אמנם כשנשחט מהני ס"ס א"כ מותר לשחוט ביה"ש דהוה צורך יו"ט אלא דאסור לשחוט דשמא יום הוא והוי דשיל"מ אם יעמד חי נמצא המוקצה רק מחמת יום שעבר ומותר וע"כ לא פריך על רב מנולד קודם יו"ט ומיושב קושיות מהרש"א וא"ל דכיון דהוה דשיל"מ וס"ס אסור לעשות לכתחלה הוי כמבטל איסור לכתחלה ואסור דיעבד חדא דאין זה ברור בס"ס בדשיל"מ ועוד דמותר למי שלא ידע שנשחט בשבילו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט א"כ יכול לשחטו בשביל אחרים ואין איסור משום יו"ט לפ"ז בנולד קודם יו"ט וכלו הזיי"ן ביו"ט ל"ה מוקצה.
אמנם המהרש"א כתב דקושטא דמלתא דעגל שנולד קודם יו"ט ויום חי"ת שלו ביו"ט דאסור לכל משום דל"ה חזיא ביה"ש אפילו לכלבים ואפשר ס"ל דבזה גם מחמת יום שעבר הוי מוקצה וה"ט דמוקצה דביה"ש דבתחלת יום הבא אקצינהו מדעתו ולא אכפת לנו אם אקצנהו בחול סוף יום שעבר דיו"ט הכין לעצמו כמו בעירוב תחלת יום קונה ועיין ברשב"א ור"ן וא"ז בפ"ק דביצה בהכנה דרבה והנה בביצה שנולדה בשבת מה שהוא מוקצה ביה"ש מו"ש שמא עדיין שבת אמנם מה שהוא ביה"ש אפשר לכלול בו גם תחלת ליל הבא ומקצהו וגם תחלת יו"ט אסורה עליו אלא דסברת התוס' לפמ"ש המלחמות ור"ן בביצה דף ל"א גבי בית מלא פירות ונפחת בשבת מותר דאין המוקצה מחמת הפירות עצמם רק מחמת הבית שסגור וכה"ג איתא במוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו מותר כדלעיל סימן ש"י ס"ד וה"נ תחלת ליל מו"ש מותר בעצם רק החסרון מידיעת הבעלים אם לילה הוא ויו"ט לעצמו הכין אמנם בעגל דצריך שחיטה אינו ראוי בעצם רק ביד בעלים לעשותו ראוי ולהתירו בשחיטה וכיון דמכחו הוי ראוי והוא מסופק שמא יום הוא ואסור לשחוט הוי מוקצה מכל צד ומ"מ תוס' נראה דלא ס"ל כמלחמות ור"ן כמבואר בתוס' דל"א שם לכן לדינא נ"ל עיקר דכלו שבעה ביו"ט מותר ועיין במ"ש לדעת הרא"ש בסמוך.
שם הג"ה שהפריס עג"ק היש"ש פירש דברי הרא"ש על לא קי"ל דכלו חדשיו דצריך להמתין שבעה ימים ויפריס עג"ק והטו"ז ביו"ד סימן ט"ו הקשה דא"כ בשמיני דנודע שאינו נפל ליכא חשש רסוק וקודם חי"ת בלא"ה אסור מחשש נפל וגם למה כ"כ לענין יו"ט ולע"ד י"ל דכל שלא הפריס דרעותא זאת מורה על רסוק אברים ובכלו חדשיו ליכא רסוק ע"כ מורה דלא כלו חדשיו וע"י רכותו נתרסק כמ"ש בק"נ וע"כ אתרע רובא דאינן נפלים דרוב עומדים עג"ק תוך שבעה ומן התורה צריך להמתין עד ליל חי"ת וביה"ש אסור דל"ה ס"ס המתהפך דבשל תורה צריך ס"ס המתהפך כמש"ל וכאן א"א להתחיל לומר שמא כלו חדשיו ואת"ל לא שמא לילה דאת"ל לילה כלו חדשיו דא"א לחיות זיי"ן בלא"ה ואם שחטו ביה"ש אסור לכל ואסור לשחטו אז דשמא לילה ושוחט ביו"ט שלא לצורך ומוקצה הוא מחמת יום הבא וע"כ א"ל הפריס קודם יו"ט דלא יצא מספק רסוק אסור ביו"ט אף דאז נשלם הזיי"ן ימים ועיין ברא"ש בביצה דף ל"א דמוקצה מחמת איסור דרבנן מותר כשנסתלק המוקצה כדאמרינן גבי טבל דאם עבר ותקנו מתוקן וא"כ אפ"ת דל"מ ס"ס דביה"ש דהוה דשיל"מ גם בהפריס מ"מ אם שחטו תו ל"ה דשיל"מ משא"כ בלא הפריס דאסור דיעבד דל"ה ס"ס מתהפך הוי מוקצה ולפ"ז גם אם ליל לרא"ש החילוק בין מוקצה מחמת יום שעבר בין מחמת יום הבא כיון דבבית שנפחת אינו מחלק בין ראוי בעצמו או לא ומפרט דלפמ"ש בדעת מהרש"א במחוסר שחיטה הוה מוקצה גם מחמת יום שעבר מ"מ אם כלו השבעה ימים ללידתו בליל יו"ט מותר דל"ה מוקצה כיון דמה"ת א"צ להמתין ואם עבר ושחטו ביה"ש מותר מטעם ס"ס זולת כשלא הפריס וכמ"ש.
ס"ה עוף שנדרס בביצה דל"ד בעי לה ורצה למפשט מאיסור ליבין רעפים ודחי אנן מפני שצריך לחסמן מתנינן וכתבו רשב"א ורא"ש כיון דבליבין רעפים קי"ל מפני שצריך לחסמן ממילא הכא מותר ולי צ"ע דהא הקושיא מבואר דאם מתני דצריך לחסמן יפשיט איפכא דמותר כמו שהקשו אחרונים והר"ן כתב בעוף שנדרס דהוה ספק תורה וצ"ע דהא ביו"ט כתיב מלאכת עבודה ואו"נ אינו עבידה כמ"ש רמב"ם פ"מ מיו"ט ורמב"ן באמר אם כן כשמתכוין לאו"נ אף דימצא טרפה הוה דשא"מ ופ"ר ל"ה בספק וצ"ל כמ"ש בסימן תק"ח בספק מעבר חשוב פ"ר דאם טרפה הוא ע"כ כן יהיה ומ"מ כיון דטרפה א"צ הוי משאצ"ל וכמ"ש תוס' ריש ביצה ד"ג בסד"ה גזרה א"כ הוי ספק דרבנן דיטרח שלא לצורך כפרש"י רק הוי דשיל"מ אמנם בטלטול דיכול להשתמש היום ומחר ל"ה דשיל"מ כמ"ש צל"ח ונו"ב וא"כ נהי דברעפים ל"ח לספק בעוף יש לחוש.
ועוד דחוזר לאיסורו ל"ה דשיל"מ ולפ"ד מהרש"ל והסכימו עמו אחרונים ביו"ד סימן ק"ב דמחוסר מעשה ל"ח דשיל"מ ה"נ ברעפים יחזור לאיסורו ביו"ט הבא וללבנן בחול מחוסר מעשה משא"כ עוף יבא המתיר ממילא אם תלך או תשהה יב"ח לפמ"ש לעיל ס"ה כדעת הטו"ז ביו"ד סימן ט"ו סק"ד דה"נ ממ"נ אם כשרה היא המתיר ע"ל ואם טרפה אסור לשוחטה בחנם ולפמ"ש הצל"ח בפסחים בסוגיא דר"ח סגן הכהנים סימן ק"ח דספק דרבנן שיש לו חזקת היתר מותר גם בדשיל"מ י"ל ה"נ בעוף שנדרס ביו"ט דיש לו חזקת היתר לשוחטו ביו"ט ובעגל הנולד ביו"ט ל"ל חזקת היתר זה וי"ל בזה דברי הרא"ש ולא תקשו קושית המג"א ס"ק ט"ז אמנם גם הצל"ח שם הוכיח סברא רק זאת לרשב"א דגם מחוסר מעשה הוי דשיל"מ לכן נ"ל להחמיר משום דשיל"מ ואף דרוב בהמות כשרות חדא בדשיל"מ ל"מ רוב כמ"ש יש"ש הובא במג"א לקמן תקי"ג ס"ק י"ג ואפילו להחולקים עיין פ"ת יו"ד ריש סימן ק"ב מ"מ רוב הנדרסים ואינם יכולים לילך כמקדם לא ברור שיהיו כשרים וזה נ"ל כונת הד"מ דדוקא גבי עיף הנדרס מתיר הרא"ש משום דמוקמינין ליה אחזקתיה הראשונה דה"ל חזקת כשרות כונתו דעתה ל"ל חזקת כשרות מחמת רוב בהמות כשרות דרוב זה אינו באינם יכולין לילך רק מוקמינין ליה אחזקתה ראשונה קודם שנדרס שאז היה לו חזקת כשרות ומותר היה לשחטו עוי"ל לפמ"ש בתב"ש סימן כ"ט דספק דרוסה הוי חזקה שנתבררה דנולדה שאינה דרוסה משא"כ חשש פסוקת חוט השדרה דאפשר נולדה כך וליכא רק רוב בהמות כשרות ואם יש בה ריעותא מחיים יצאה מהרוב דאין בהם ריעותא עיי"ש וה"נ עוף שנדרס כיון דמעיקרא הלכה נתברר חזקתה דאיבריה אינן מרוסקין אבל עגל שנולד מתחלת הלידה יש חשש רסוק דביה"ר וקודם שנולדה לא נתברר אם אבריה בריאין ונגמרו בלא שום טרפות ומתרץ קושית מג"א בס"ק ט"ז על הד"מ.
ס"ט אם נולד במומו במג"א כיון שהיה מוכן אגב אמו ביה"ש אע"ג דאדחי ליה כשנולד אין מוקצה לח"ש ע"כ והוא מגמרא והקשו שם בת"י הביא מהרש"א ובא"ז א"כ אפילו נולד תם והומם אח"כ נימא אין מוקצה לח"ש ומכח זה רצה הפר"ח לפרש דל"ד וה"ה הומם אחר שנולד ולע"ד י"ל לפמ"ש) תוס' בפרק משילין ל"ו ע"ב לאיסור מוקצה לא חששו היינו שהבהמה גדלה ומוסיפה שמנינות ביו"ט ועיין מג"א סימן שי"ח סק"ח דה"ט דלא אסור דמה שגדלה בטל ברוב אף דהוה דשיל"מ כיון דתחלת ביאתו לעולם מעורב עיי"ש והכא כשנולד בלא מום אין לו היתר לאכילה ומוקצה הוא נמי ומה שגדל והולך א"א להתבטל דכולו מוקצה וכשנפל בו מום א"א להתבטל מה שכבר גדל דהוי דשיל"מ כיון שלא נתבטל מיד שבא לעולם וחל איסורו אמרינןן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
ולפ"ז י"ל מה שהשמיט הרי"ף נולד הוא ומומו מותר דהצל"ח כתב דל"ל משום דמתרץ ביתבי דייני התם וזה ל"ש ודרכו להשמיט מה דל"ש דהרי קי"ל אין מוקצה לח"ש ולא צ"ל דהותר מיד ולפמ"ש י"ל דלדידן צ"ל דיתבי דייני התם דהרי גדל והולך כ"ש ואינו בטל משום דשיל"מ ול"ל א"כ למה אמרו בגמרא דוקא למ"ד יש מוקצה לח"ש ה"ט דקאמר ושוין ר"י ור"ש בנולד במומו הוא מהמוכן ואמ"נ לר"י מותר לכתחלה לראות מומו ול"ה מוקצה כלל ומתבטל הגדל מיד ולר"ש דאסור לבקרו לכתחלה הרי לא ס"ל דנולד אסור אבל לדידן דקי"ל אין מבקרין אותו וקי"ל נמי נולד אסור עכצ"ל דיתבי דייני התם וזה ל"ש לכן השמיטו אמנם דעת הפוסקים והש"ע דלא מצרכו דיתבי דייני ומ"מ נקטו דוקא דנולד במומו נראה דבשבת דף מ"ג איתא טבל מוכן הוא הואיל ואם עבר ותקנו מתוקן וקשה ה"נ כיון דבנולד במומו עבר ובקרו מבוקר להוי כטבל ומוכן הוא אף דהיה טבל מע"ש ומה צ"ל משום דאין מוקצה לחצי שבת ונראה משום דגם טבל ביה"ש ראוי הוא דל"ג על שבות ביה"ש עיין ב"י לעיל סימן שמ"ב ומג"א לעיל סימן רס"א סק"ו וכשעבר ותקנו בשבת מותר כיון דלא אתקצאי ביה"ש אין מוקצה לח"ש ובזה מתורץ קושית התוס' בשבת שם בסד"ה טבל לימא מגו דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולה יומא ועוד מ"ש דהכא אמר אם עבר ותקנו מתוקן וגבי בכור אם בקרו אין מבוקר עיי"ש שהניחו בקושיא ולפמ"ש י"ל בבכור דיש שני שביתים דהוי כמתקן ודן כמ"ש מג"א בס"ק י"ז וזה גם ביה"ש אסור כמ"ש הרע"ב בעירובין פ"ג מ"ג ע"כ אתקצאי לכולא יומא משא"כ טבל דמותר לצורך לתקנו ביה"ש ולא אתקצאי רק אחר ביה"ש והוי מוקצה לח"ש ולפ"ז כשגדל והולך בטל ברוב שהיה מוכן אגב אמו אף דלא יתבי דייני התם ואדחי מ"מ מוכן הוא כיון דאם עבר ובקרו מבוקר ומבטל את הנתוסף דחשוב כמוכן לגביה דמה שנתוסף הוו מוקצה לגמרי דאין לו היתר היום גם דיעבד ומה שנולד במומו כיון דבדיעבד מותר כשעבר ובקרו חשוב מיד כמוכן כמו גבי טבל משא"כ כשנולד תם דאין לו היתר לע"ע כלל ומוקצה לגמרי הוא ע"כ מה שגדל והולך בכל שעה לא מהבטל וכשהומם אח"כ כבר ישנו בעולם מה שנתוסף ולא בטל משום דשיל"מ ודו"ק .
סי"א בהמה עיין שע"ת בשם ש"י ונו"ב ובשו"ת גוא"י חא"ח סימן כ"ג העלה כהש"י.
סי"ב מפנהו במג"א ס"ק כ"ג הקשה הל"ח למה פסק דמותר לתלוש לכתחלה ובאמת בגמרא אמר כנגדוו ביו"ט שרי וא"כ אין לחלק ביניהם עיין בנ"ח כורת דכ"ד ע"ב בעי כנגדו ביו"ט מהו טעמא דריב"ם דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דה"ל עוקר דבר מגדולו א"ד בעלמא ס"ל תולש היינו גוזז וה"ט דשרי דה"ל דשא"מ וביו"ט מותר ופרש"י ותוס' שא"מ לתלוש אלא מפנהו אילך והולך אם נתלש נתלש ולפ"ז ע"כ הספק אי מיירי מתניתין במתכוין ותמהו בבכור גופא ליבעי אי מותר במתכוין ונדחקו מאד עיי"ש בד"ה וה"ט ולולא דבריהם יש לפרש עפימ"ש בשו"ת חו"י סימן קפ"ד למה תארו חכז"ל גבי לובש כלאים להעביר המכס בשם דשא"מ ולא תארו אין צריכה לגופה דהא מתכוין ללבוש ר"ק א"צ לגוף הלבישה והוי כחופר גומא וא"צ רק לעפרה דהוי מתכוין רק משאצ"ל ויש מ"ד דחייב אף דס"ל דשא"מ פטור ותירץ דוקא בשבת דקפדה תורה על שביתה למען ינוח ע"כ אף דא"צ לגופה מ"מ לא נח והוא התכלית שאסרה תורה וגם מתכוין לעשות גומא ולא ינוח רק א"צ לגופה וקפידת התורה ל"ה על תכלית המלאכה רק על שאינו נח משא"כ בשאר איסורים דקפידת התורה על תכליתה כגון שלא ללבוש כלאים להתחמם בהן וא"כ כשלובש רק להעביר המכס הרי אינו מתכוין להתחמם וה"ל דשא"מ לאיסור ודפח"ח ובחידושי רשב"א בשבת פר"א דמילה כתב ג"כ כה"ג גבי מילה בצרעת דה"ל דשא"מ והקשה הא מתכוין לקוץ רק אצ"ל ולמה קראו דשא"מ ותירץ דלא כתיב שלא יקוץ בהרתו רק השמר בנגע צרעת ומפרשינן על תכליתו שלא לטהרו ובמילה א"מ לטהרו וה"ל דשא"מ ע"כ ולשיטת רשב"א לאו בכל איסורים כן הוא ועיין ברי"ט אלגזי שם בבכורות דאסיק דלפיכך אסור ליהנות מגיזת בכור מן התורה דהוי כמו שאמרה תורה לא תגוז ליהנות מהגיזה וזהו כהחו"י וי"ל דבזה נסתפק הבעיין אי תולש היינו גוזז דמה"ת כיון דכתיב לא תגוז אלא דמסופק כיון דכונת התורה על תכליתה ולא תגוז ליקחנה לצורך וא"כ גם בתולש יש תכלית זה א"ד כרשב"א דלא על תכליתה האיסור רק על גזיזה כיון דכתיב לא תגוז ואין להוסיף תולש וודאי מתניתין משמע להדיא דתולש את השער בכונה לתלוש רק אם תולש היינו גוזז ע"כ משום דהקפידה על תכליתה וא"כ ה"ל דשא"מ כיון דא"צ לצמר וה"נ ביו"ט כשאינו מיכוין להאיסור מותר היינו אם א"מ לתלוש דזה תכלית האיסור ביו"ט כ"ז לשיטת הרשב"א אבל להחו"י דבכל האיסורים אסרה תורה משום תכליתה וכ"ד הריט"א וצ"ל אף דתולש לאו היינו גוזז היינו דלא אסרה תורה לתכליתה רק גזיזה ומ"מ הוה נמי אינו מתכוין כיון דא"מ לצורך הצמר וכנגדו ביו"ט צ"ל א"מ לתכלית האיסור שהוא השביתה וצריך שלא יתכוין לתלוש וא"כ א"ש פסק הש"ע דבכור כשמתכוין לתלוש הוה דשא"מ משא"כ ביו"ט.
והנה בתוספת בבכורות שם הקשו דליבעי בבכור אי מותר לתלוש היכי דהוה פ"ר דתולש בכח וי"ל לפמ"ש הש"ג פרק הארג דפ"ר לא הוי רק כשא"א לבא לתכלית כונתו רק שיעשה האיסור וכ"כ המרכבת המשנה פ"י מכלאים בדעת הרמב"ם וה"נ כיון שאפשר לפנות אילך ואילך גם למשוך בכח ל"ח פ"ר וי"ל עוד לפמ"ש הר"ן פ"ח שרצים דלפיכך מוכרי כסות מוכרן כדרכן כשאינו מתכוין ללבישה אף דהוה פ"ר כיון דא"מ ל"ח מלבוש רק משא וכה"ג כתב הכ"מ פ"י מכלאים הח"י דל"ח לבישה בלא כונה וה"נ י"ל כיון דכתיב לא תגוז אין לאסור תולש רק כשמתכוין לתלוש הוי כגוזז וצ"ע דבפרק כ"ש דכ"ו מוכיח ממוכרי כסות דא"מ מותר גם כשאפשר וכ"ה בשבת דף כ"ט ודף מ"ו ע"ב ונימא שא"ה דצריך כונה לעשותו כלבישה וצ"ל דאם אסור א"מ ע"כ דלא אזלינן רק בתר גוף המעשה והר"ן וכ"מ לא אמרו רק אם א"מ מותר דכה"ג מותר גם פ"ר והש"ס לא אמר רק א"א דגזרינן באפשר א"מ אטו מתכוין ה"נ ה"ל לגזור במוכרי כסות.
עוי"ל דבשבת דע"ה ברש"י ד"ה טפי ניחא ליה כתב דכי מודה ר"ש בפ"ר במידי דלא אכפת ליה אי מתרמי עיי"ש ולפיכך בבכור דהצמר שנתלש קודם שחיטה אסור בהנאה והצמר שאחר שחיטה מותר וא"כ אכפת ליה אם נתלש ומותר גם פ"ר משא"כ בחולין ולענין יו"ט אם הוה פ"ר חשוב מתכוין.
סי"ג לא ימרוט הרמב"ן בבכורות כתב כיון דידחה מלאכה זאת אחר שחיטה דהוי או"נ גם קודם שחיטה מותר משום או"נ ועוד דהוה משאצ"ל ומשום שי"ט מותר וריט"א הקשה שמא אחר מריטה ימלך מלשחוט דהוי איסור תורה שלא לצורך או"נ וכמו דא"ל לד' חטאת עיי"ש ולע"ד י"ל מה דהוצרך הרמב"ן לטעם ראשון ולא די לו בטעם דהוה משאצ"ל דהריב"ש כתב דבגוזז אף דאצ"ל לגוף הצמר חייב דגם במשכן היה גוזז להחליק העור והוא בעצם מלאכה הצריכה לו וש"פ חולקים וכ"ד הרמב"ן בטעם שני ולטעם ראשון הוצרך שאם ירצה בע"ד לומר כהריב"ש וא"כ אם ימלך ולא ישחט הרי א"צ חלקת הצוואר ודאי הוה משאצ"ל וכעין זה כתבו תוספת בביצה ד"ג ד"ה פירות הנושרין דאם נתכוין ליצוד טהורים ונזדמנו לו טמאים הוה משאצ"ל אף דנתכוין לצוד אותם כיון דטעה ועיין בישיע"ק כאן בחידושי בנו ואף שישחטנו אח"כ בחול זה מעשה חדש ולא נתכוין רק בשביל שישחוט מיד וכן בחופר גומא וא"צ רק לעפרה ודאי פטור אף דאח"כ משתמש בגומא.
עוי"ל לפמ"ש הרמב"ן בפרשת אמור דמלאכת עבודה פירושו שאינו צורך או"נ עיי"ש ולפ"ז כשמכוין לצורך או"נ אינו מיכוין לעבודה ואף דנמלך אח"כ ל"ה מלאכת מחשבת ובזה מיושב מה שנתקשו הריט"א ואחרונים דניחוש שימצא פסול בשחיטה ע"י פגימת סכין בעור אף בעוף מדצריך בדיקה בסכין אחר שחיטה
סי"ד עפר מוכן בטו"ז הביא לשון תוס' דר"ת תמה למה הצריכו הכנה וזכור דבימי נערותו לא הצריכו הכנה ור"י כתב דז"א דלפי פירושו נמי לכה"פ סוברים ב"ה מה דסברי ב"ש מעיקרא דצריך ד"נ משום הכנה מדקאמר ע"כ ל"ק ב"ש אלא בר"נ ותדע דאל"כ הא דקאמר רב יהודא והוא שיש לו ד"נ לאו אליבא דב"ה עיי"ש ולע"ד י"ל לפמ"ש בסמוך דלפי מה דקי"ל מלל"נ ל"ח כסוי דם הנאה והשתמשות רק כמו סלוק העפר לאפות במקומו דמותר לצורך או"נ כמ"ש תוס' שם ד"ח ד"ה אר"י ורב יהודא לטעמיה בר"ה דכ"ח דמצות ליהנות לתנו והוי כסוי דם הנאה והשתמשות ואסור במוקצה גם לצורך או"נ כמ"ש מהרש"א בביצה דל"ג ומג"א לקמן סימן תק"ט ולדידן מאן דמתיר לכתחלה לשחוט משום שי"ט דמתיר חד איסור מתיר גם בלא ד"נ ומה דאמר שם דב"ש ל"ק רק בד"נ היינו לפום דמדחי דלא נחלוף אבל אם נחליף וב"ה מתירין חד איסור משום שי"ט ל"צ ד"נ לדידן דל"צ הכנה ודו"ק.
ומ"ש הטו"ז דלר"ת לכתחלה עשה דוחה ל"ת נחלקו ראשונים באס"ז ב"מ ד"ל אם רשאי להביא עצמו לחיוב עשה ולדחות הל"ת ומ"ש הטו"ז בשעת הדחק לסמוך עליהם שלא לבטל שי"ט נ"ל כונתו דשעת הדחק כדיעבד וכמ"ש הח"י סימן תנ"א ס"ק ס"ג ובש"ע של הר"ז דחה דברי הטו"ז ולפמ"ש בישוב דברי ר"ת ל"ק כל קושיותיו שם וכדאי ר"ת לסמוך עליו בשעת הדחק.
בעפר תחוח עמג"א שכתב אע"ג דעביד גומא וכו' משום שי"ט שרי אבל אם א"ל ד"נ הוה תרתי איסורי חדא שאינו מוכן ועוד דעביד גומא ע"כ וקשה לב"ה דאסור לכתחלה לשחוט א"כ ביה"ש היה העפר מוקצה דאסור לטלטלו וממילא גם דיעבד ליתסר דיש תרי איסורי מוקצה מחמת איסור וחופר גומא וצ"ל דביה"ש מותר לשחוט לכתחלה דל"ג על שבות ביה"ש במקום מצוה או צורך הרבה וה"נ משום שי"ט וא"כ גם לב"ה שייך טעמא דמשום שי"ט ומיושב דברי המג"א.
סט"ו ואם שחט מותר לכסות בב"י בשם כ"ב כתב בשם הר"ר משולם שאם שחט מותר לכסות בא"כ שהוסק ביו"ט ולא יחפור בדקר עיין מג"א בפ"ק דביצה חי"ת פריך והא קעביד גומא ובתוס' ותימא דמשמע דשייך גומא בעפר תחוח ובשבת וכו' וי"ל דהתם מיירי שכל המקום סביב עפר תחוח והקשה מהר"ם מה פריך דעביד גומא נוקמה בתחוח גם סביביו ותירץ דא"כ לב"ה למה לא ישחוט לכתחלה והקשו בפרמ"ג וישע"ק סימן תצ"ח עדיין נוקמוה בעפר תחוח לגמרי דל"ש גומא רק ל"ה בו ד"נ דאסור לכתחלה משום מוקצה וא"ל דמוקצה חמיר כעין תורה וגם בדיעבד לא ישחוט דהא להכ"ב בשם ר"מ עדיף לכסות בא"כ שהוסק ביו"ט והוא מוקצה מלכסות בד"נ וגם לפ"ד ב"י דפירוש באו"א מ"מ הרי בירושלמי מבואר דאם שחט מותר לכסות במוקצה כגון א"כ שהוסק ביו"ט גם בלשון ר"י א"ר שם בגמרא דאמר ל"ש אלא בהוסק מעי"ט משמע גם בדיעבד צריך הוסק מעיו"ט עוד הקשה צל"ח שם דפריך א"ה מאי אריא ספק אף ודאי נימא דיש לו אפר שהוסק ביו"ט צונן דשכיח וודאי יכסה כירושלמי לא ספק ונלע"ד דודאי י"ל מוקצה כעין תורה כמ"ש ת"י הובא במהרש"א ד"ג ע"ב אמנם כ"ז במוקצה לאכילה דסמכו על והכינו אבל לטלטל דאין לו סמך מה"ת לא וכן מבואר במהרש"א בביצה דל"ג לדעת תוס' דמותר לצורך או"נ לטלטל מוקצה דדוקא טלטול שאינו השתמשות כגון לגרוף האפר לאפות פשדיט במקומו כמ"ש תוס' בפ"ק דביצה ד"ח ד"ה אר"י אבל אכילה או השתמשות הוי כאכילה וחמור דאסור גם לצורך או"נ ועייש"ה ולפ"ז הכא לטלטול קיל טפי והנה מהרש"א שם ד"ח הקשה לפ"ד תוס' דמותר לטלטל לצורך או"נ למה לא ישחוט ויכסה בא"כ שהוסק ביו"ט ותירץ דכסוי ל"ה לצורך או"נ ולמה לא תירץ דהוי השתמשות וצ"ל דזה ל"ח השתמשו ולע"ד דאם מצות ליהנות נתנו הרי נהנה ומשתמש בו רק אם לל"נ ל"ח השתמשות כיון דלא נהנה וכ"מ ביריעות שלמה ולפ"ז מיושב קושית מהרש"א דלר"י קיימינן דס"ל בר"ה דכ"ח מל"נ חשוב השתמשות וחשוב כעין תורה וע"כ אסור לשחוט על סמך א"כ וגם אי שחט אסור לכסות אבל לדידן דקי"ל מלל"נ ועדיף טפי לכסות באפר כירה שהוסק ביו"ט ולא יכסה בד"נ שיש בו משום לתא דחופר גומא מן התורה וכדעת הכ"ב ומג"א בס"ק ל"א אבל לר"י דהוי השתמשות וכאכילה מוקי למשנה דיש בו איסור חופר גומא ומוכן בד"נ דאל"ה מוכן אף דתחוח ול"ש בו גומא הוי אסרו ב"ה וב"ש ל"ה מתירין לכתחלה וא"ש.