ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תס
ס"א ע"י עכו"ם וחש"ו בפר"ח כתב דאם הלישה או אפיה נעשה ע"י עכו"ם או חש"ו אפילו ישראל עע"ג ומזהירם לא יי"ח בדעבד והקשה במטה יהודא דבסימן תנ"ג פסק כהרי"ף דבעי שימור מקצירה גם לעכובא עיי"ש ולע"ד כיון דהרבה פוסקים ס"ל דגם משעת לישה מהני עע"ג נהי דאין בידינו להכריע מ"מ מקצירה עד לישה דהרבה פוסקים ס"ל דיוצאים אף דלא נשמר כלל נהי דסברת הפר"ח להחמיר. מ"מ אין סברתו מכרעת נגד הראשונים להוציא מכלל ספק וא"כ כשישראל משמר ועושה ע"י גוי וחש"ו הוי ס"ס.
ועיין פר"ח נסתפק אי סתם עיסה דמי לגט דסתם אשה לאו לגרושין לכן אמרינן עכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד והוכיח דסתמא לאו לשמה מבצקות של נכרים דאינו יוצא ועוד ראיות ואין ראיה רק מלישה ואילך ועדיין י"ל סתם שימור מקצירה ואילך למצוה דבלא"ה ל"צ שימור משא"כ משעת לישה דגם שאר מצות צריכין שימור אלא כיון דבלא"ה יש לפסוק בקצירה וטחינה מהני עע"ג וכמ"ש אין נ"מ לכן לענין מלישה ואילך הוכיח שפיר דסתמא לאו לשמה ועיין ישע"ק.
ס"ג טו"ז סק"ג העולם נוהגין לומר פרורים הפקר ולשון זה לא מהני וראיה מפ' השולח דאמר גט זה בטל הוא אינו כלום עיי"ש וליישב המנהג נלע"ד דבגיטין שם ל"ב ע"ב פריך מ"ש מהרי הוא הקדש פרש"י דתנן בנדרים אם שלי הן הרי הן מוקדשין לשמים וכתבו תוס' תימא דבריש אין בין המודר משמע דככר זה הקדש מועיל וגט זה חרס ודאי לא אמר כלום ע"כ ונלע"ד דיל"ד מה ראיה מהקדש דמהני במחשבה דילפינן מן כל נדיב לב עולת בפ"ג דשבועות וא"כ יתכן לשון עבר דמשגמר בלבי להקדיש הרי הוא הקדש קודם אמירתו בפה וצ"ל לפמ"ש הרמב"ם פי"א ממכירה שכל האומר אם לא גמר והקנה ועיין במרדכי פרק שור שנגח דו"ה דאפילו אינו דרך קנס כמו אם יהי' אלקים עמדי ואם יבא לידי אתננו להקדש הוי אסמכתא דכל האומר אם בלשון ספק הוי אסמכתא בהדיוט רק בהקדש אין דין אסמכתא וכתב שם משום ר"כ משום דמה"ת קונה אסמכתא אוקמוה בהקדש על ד"ת עיי"ש.
וכתבתי במ"א דה"ט דמה דלא גמר בלבו הוי דברים שבלב דל"מ לגרע דברי פיו וא"כ כשהקדיש רק בלבו באם יהיה לא מהני מן התורה גם בהקדש ובפ"ג דשבועות שם מבואר רק אם גמר בלבו וכיון דבאסמכתא אינו גומר בלבו לא מהני וגם להמרדכי שכתב שם עוד טעם דבהקדש הוי כמסירה באופן המועיל להדיוט י"ל דוקא באמירה לגבוה הוי כמסירה להדיוט ולא משגחינן מה דלא גמר בלבו לסתור המסירה או האמירה לגבוה דחשוב כמסירה אבל באין אומר ואין דברים רק באת עליו מחמת שגמר בלבו והרי באסמכתא לא גמר בלבו ובהרי הוא הקדש דאמר אם שלי הן בלשון מסופק אם יניחנו הנותן ולא יקפיד וכאשר הוכיח סופו ועיי"ש בריטב"א ויש משום אסמכתא דאינו גומר בלבו רק מכח דברי פיו יועיל ועכצ"ל דמשמע להבא ול"ק מככר זה הקדש דשפיר משתמע לשעבר שבתחלה עלה במחשבה וגמר בלבו משא"כ בגט דג"ד ל"מ כ"ש דברים שבלב והנה כתב הרמב"ם בפי"א מהלכות ברכות הט"ו דלפיכך מברך על ביעור חמץ בלשון עבר שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק וע"כ ה"נ שייך לומר פרורין הפקר לשון עבר דכבר הופקר משעה שגמר בלבו לבטל דהוי מתורת הפקר ומהני בזה מה שגמר בלבו וכמ"ש הר"ן ריש פסחים ועיין בהגהות רב"פ ז"ל דיישב המנהג דמהני מתורת אודיתא אמנם במקו"ח סימן תמ"ח כתב דלענין הפקעת איסור לא מהני הודאה בשקר.