אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן תמח

סימן תמז

ס"ג בדבר מועט יל"ד מה ר"ל בזה דהא כבר קמ"ל אפילו במתנה רשאי ונלע"ד דהנה המחצית השקל תמה דנודע ביהודה ובגוים שהמכירה היא רק להפקיע איסור חמץ ואין דעת הגוי לקנות המקום ולא החמץ וא"כ במה נקנה החמץ לגוי ותירץ עפ"י מ"ש הנ"י אמתניתין דראה את המציאה ונפל עליו זה שהחזיק בה קנה דמשמע דבקנין תורה קונה אף דלא ניחא ליה לקנות בקנין זה אלא שכתב שהרשב"א חולק ואייתי ראיה מיבמות דנ"ב ע"ב מעודר בנכסי גר וסבור שלו הן דלא קנו עיי"ש ועדיין לא מעלה ארוכה דשאני מציאה דזכות הוא לו משא"כ מכירה איך יקנה שלא מדעתו שמא אינו רוצה לקנות וליתן דמים כלל כמבואר בחו"מ סימן קצ"ה ס"ג בהג"ה וצ"ל כיון דמוכר לו בדבר מועט הוי כמציאה וכן משמע במרדכי פ"ק דב"מ דסחורה בגזל כמציאה וכן משמע בחו"מ סימן רל"ז ס"א שוב מצאתי בקצו"ח סימן קצ"ה שם העלה כן דסחורה בזול הוי כמציאה וזכין לו שלא בפניו ונסתייע ג"כ ממרדכי הנ"ל ועוד הרבה ראיות וכיון דאתינא להכי גם לרשב"א ניחא דאין ראיה מעודר בנכסי הגר דליכא דעת אחרת ם מקנה משא"כ בחמץ דהישראל מוכר בלב שלם כמ"ש המחבר בש"ע קונה הנכרי גם כשאין כונתו לקנות כיון דהוי כמתנה ועיין קצו"ח סימן רע"ה ובחתם סופר בעבודה זרה דע"א דדעת ראב"ד במתנה מהני ד"א מקנה אף דמקבל אין כונתו לקנות כיון דזכות הוא למקבל משא"כ במכר והטור ס"ל כיון שעומד על המקח ורוצה הוא לקנות על משא ומתן זכות הוא ללוקח וקונה במדידה בלא כונת קנין משום דא"מ עיי"ש וא"כ הכא נהי דגוי אין כונתו לקנות ממש ומכר אינו זכות מ"מ סחורה בזול הוי כמתנה וזה שדייק הת"ה והש"ע בדבר מועט ולכאורה לפ"ז דוקא כשמקנה החמץ במשיכה והגבהה אבל בכסף ל"מ כיון דאין דעת הגוי להקנות הכסף לא מהני דדעת מקנה עכ"פ בעינן ולכן צריך דוקא ליתן או למכור לגוי החמץ מחוץ לבית ולא להשכיר או למכור החדר שהחמץ מונח בו כיון דצריך שיקנה לו הגוי הכסף בכונת קנין ואפילו מקנה החמץ בהגבהה מ"מ כיון דצריך שלא ישאר מופקד ברשות ישראל אין תקנה רק להוציאו מביתו אמנם לא נהוג כך וצ"ל כיון דהכל לצורך מכירת החמץ ומוכר בדבר מועט קונה הישראל הכסף גם בלא דעת הגוי וכמ"ש בנתיבות סימן קצ"ה ס"ג בד"ה ועוד כיון שיש אומדנא דמוכח שאלו היה יודע שנותן לו הרבה חליפי החפץ שהיה מקנה לו גם עתה נקנה עיי"ש ואתה תחזה בש"ך חו"מ סימן שנ"ח דתוספת לא ס"ל הכי לכן דוקא כשהחמץ הרבה וא"א להוציאו הותר דכדאי הש"ך לסמוך עליו בשעת הדחק משא"כ כשאפשר להוציאו ממש מביתו דהחמץ גופא שיקנה בכסף או אג"ק מחמת שקונה הקרקע בכסף אינו ברור כיון דהגוי אין כונתו לקנין ממש אינו נותן הכסף בכונת מקנה ול"מ לתוספת אף באומדנא דמוכח אלו הוה ידע היה מקנה ואף שיקנה החמץ בהגבהה מ"מ צריך להוציאו מרשות ישראל שלא יהא מופקד ברשותו כמ"ש מהרי"ל וב"ח ונהי דהישראל משכיר או משאיל לו רשותו מ"מ במה יקנהו הנכרי אף די"ל דקונה הרשות במה שמניח בו חמצו כיון דא"צ רק להשתמש בו קונהו בזה כמ"ש קצו"ח בסימן קפ"ט מ"מ כיון דאין בזה זכות לנכרי ל"מ דא"מ והגוי אין כונתו לקנות ועיין בא"ר סק"ז שהוכיח מלשון הב"ח דדוקא בחמץ הרבה שא"א להוציאו מביתו מותר למכור החדר עם החמץ שבתוכו והעיד שאסרו כל רבותינו למכור עם החדר כשאפשר בקל להוציאו ונדחק בטעם והנלע"ד כתבתי ומ"מ דוקא כשאינו כותב שטר דע"ז קאי הב"ח עיי"ש אבל מנהגנו לכתוב שטר אף דצריך נמי נתינת כסף כמבואר בחו"מ סימן קצ"ד מ"מ כשזוקפין המעות במלוה הוה כנתינת כסף כמ"ש שם סימן ק"צ וא"כ השטר עושה הקנין על הקרקע ואג"ק נקנה החמץ או בתורת חצר ובזה י"ל אף דאין כונת הגוי לקנין ממש דא"מ לו וכיון דמוכר לו החמץ בזול וקנייתו תלוי בקניית הקרקע הוי לו זכות גם כשאינו מוזיל לו הקרקע.

ובחתם סופר חיו"ד סימן ש"י תירץ קושית המחצית השקל מתרי טעמי חדא מה לי אם דעת הגוי לקנות א"ל אנן לא בעינן להקנות לגוי אלא להוציא מרשותו של ישראל ואפילו בדרך הפקר אינו עובר עליו והרי ישראל גמר ממכרו והוציאו מרשותו באמת ואלו רוצה הגוי להוציא החמץ ולהשליכו לחוץ לא ימחה הישראל בידו כלל א"כ מה לי שלא יהיה דעתו של גוי לקנות עכ"ל ול"נ לע"ד חדא דהפקיר חמצו ל"מ כמ"ש המג"א בס"ס זה סק"ח ובח"י סק"כ ועוד תינח מתנה י"ל דהוה כהפקר אבל מכירה במעות מזומן או בהקפה הרי לא הפקיר בחנם וכיון דהגוי לא קנה א"צ ליתן מעות ואם נתן צריך להחזיר ומעות אין כאן מכירה אין כאן ובאמת גם במכירה בזול דכתבתי דזכין שלא בפניו יל"ע כיון דמ"מ אם לכשיודע ללוקח י"ל דאינו רוצה דלא עדיף ממתנה עיין חו"מ סימן רמ"ג ס"א וא"כ יחויב המוכר להחזיר המעות נימא אין קנין לחצאין כמו שהביא בנתיבות סימן קצ"ה מהרא"ש בב"מ דע"ז גבי עייל ונפיק אזוזי וי"ל דשא"ה דלוקח לא סמכה דעתו נמי כיון דמוכר עי"ל ונפיק אזוזי שמא יחזור בו משא"כ בסחורה בזול דסתמא יתרצה הלוקח וגמר המוכר ומקנה ואפשר אפילו למהרי"ו בסימן קצ"ה סקי"א הביאו הסמ"ע דגם במתנה י"ל דלא ניחא לו משום דשונא מתנות יחיה זה ל"ש בגוי עוד כתב בחתם סופר שם דמה אכפת שאין דעת הגוי לקנות דברים שבלב ל"ה דברים ולע"ד כיון דנודע ביהודה ובגוים דאין כונת הגוי לקנין כמ"ש המחצית השקל א"כ הוי דברים שבלב כל אדם דכ"ע ידעי והוי דברים עיין קצו"ח ונתיבות סימן י"ב בשם מהרי"ט ועיין בחת"ס שם סימן שי"ג כתב דבגוי דאין לו שליחות ל"מ דא"מ וסותר ד"ע שבע"ז הנ"ל ומצאתי בשו"ת אמרי א"ש חחו"מ סימן כ"ה העיר על המחצית השקל כמ"ש דמהני משום דא"מ.

עיין מקו"ח סק"ה ולע"ד אישתמיטתיה דברי הכ"מ פ"א מזכיה הי"ד דאף דחזקה אינו קונה מעכו"ם במכירה מ"מ כיון שנסתלק העכו"ם קונה מהפקר אף דלא נתכוין לקנות מהפקר מ"מ כיון שהחזיק לשם קנין מהני ה"נ כשמשך הגוי זוכה כיון שהישראל נסתלק ממנו ונעשה הפקר.

טו"ז סק"ג ומעשה היה וכו' באור הגנוז על טוי"ד סימן קנ"ב חולק עליו.

ס"ד בשעה חמישית מעשה בא לפני בשנת תר"י אחד מכר חמצו לנכרי ע"פ אחר שש ומכר מקצת החדר שהחמץ מונח עליו והמכירה היתה באג"ק וכסף ושטר כנהוג והמפתח נשאר אצל המוכר ואעתיק מה שכתבתי אז י"ל דאיסור הנאה כהפקר וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד סימן ק"ט בנתערב חתיכת א"ה בשתי חתיכות היתר של אחר זוכה האחר ע"י חצרו עיי"ש וא"כ נהי דעשאו הכתוב כאלו ברשותו לעבור עליו כדאיתא בפסחים ד"ו היינו כשלא זכה בה אחר אבל כאן נהי דלא אהני המכירה על החמץ משום דאסור בהנאה ואיני ברשותו למוכרו מ"מ אהני על המקום עיין חו"מ סימן ר"ט וממילא זכה הנכרי בחמץ המונח שם ולא הוה בפסח של ישראל ולא עבר אב"י דבע"פ ליכא רק עשה דתשביתו עמג"א סימן תמ"ג סק"א ונוב"ק סימן כ"ף.

אמנם הנ"ש כתב דחצר אינו זוכה לעכו"ם דאין לי שליחות ומשום יד ליכא דאינו עומד בצידו. ובלא"ה י"ל דכאן צריך דוקא עומד בצידו משום דהפקר הוא וליכא דעת אחרת מקנה כמבואר בב"מ די"א והכא לא היה משתמר לדעת העכו"ם ועיין ברא"ש בב"מ שם דכל שיש רשות לאחר לכנוס ל"ח משתמרת אצלו וה"נ הרשות למוכר וב"ב לכנוס כיון דנשאר אצלו המפתח וכלים שלו מוכחין שם וכדמוכח בר"ג וזקנים דפ"ק דב"מ שם כיון שלא היה הפסק רשות ל"ה משתמר לזקנים וכמ"ש בחו"מ סימן רי"ש בס"א בהג"ה.

ולפמ"ש בקצו"ח סימן ער"ה דהפקר נקנה אג"ק בצבורין בתוכו ה"נ י"ל דנקנה ונה"מ חולק שם ועוד לפמ"ש תוספת בב"ק ק"ד ע"ב ד"ה אגב דל"ק רק דרבנן א"כ י"ל דל"ח לאיסור תורה כמ"ש תוספת שם אלא די"ל לענין חמץ שעעה"פ דהוי קנס דרבנן וכ"ש כשביטל מהני מ"מ י"ל ה"ד אם מכר ישראל לעכו"ם כיון דתקנו חכז"ל הקנין לישראל יכול למכור בזה הקנין נמי לעכו"ם אבל שיקנה העכו"ם מהפקר לא ובב"ק דצ"ו בעי רבא השביח עכו"ם מאי א"ל רא"ח מדיפתי לרבינא תקנתא לעכו"ם נוקי ונעביד ובמל"מ פ"ו ממכירה הי"ב הביא מהנמ"י בפרק הספינה דמכשט"ח דרבנן ובפרק מ"ש כתב דמוכרין שט"ח לעכו"ם וכן הוא בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ה וקשה מגמרא הנ"ל ולפמ"ש א"ש דכשמוכר לו ישראל או קונה ממנו הוי נמי תקנת ישראל כיון דרוצה עתה להקנות או לקנות משא"כ התם בשבח וכ"נ מהרמב"ן בתשובה המיוחסת לו דכל קנין דרבנן מהני במוכר או קונה מעכו"ם ודו"ק.

אמנם צ"ע למה כשהפקיד הישראל חמצו אצל נכרי עובר בב"י כדלעיל סימן ת"מ, ס"ד נימא כיון דמונח בחצרו של גוי זכה בהחמץ וצ"ל כמ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים דהנפקד משאיל לרשותו למפקיד והוי כמונח ברשות המפקיד ועיין בטוחו"מ סי' קע"ט ובטו"ז שם משא"כ בנ"ד לא השאיל לו הרשות דסבורים שנמכר גם החמץ אלא לפ"ז י"ל כיון דכתב הרא"ש בטעמא דמפקיד חייב לבער משום דמונח ברשותו כיון שהנפקד השאיל לו רשותו עיין טו"ז סימן ת"מ סק"ד ממילא בנ"ד דלא השאיל לו רשותו אינו עובר.

ויל"ע במ"ש המהרש"א דא"ה בעלים מפקירין דהא אינו ברשותו כמו דלא מהני ביטול מה"ט בחמץ אח"ז איסורו וצ"ע על הב"ח בתשובה סימן קכ"ד דהפקר מהני בדשלב"ל או אינו ברשותו כיון שהוא מדין נדר ולכן מצי לבטל חמץ שיבא לרשותו בפסח עיי"ש דא"כ יבטל גם אחר זמן איסורו ואפשר ס"ל א"ה ל"ה של הבעלים כלל אלא דלא כ"כ דבריב"ש סימן ת"א וברשב"א בסוכה דכ"ט ע"ב בד"ה של אשרה מבואר ז"ל כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות אעפ"י שהוא מאיסורי הנאה לכם קרינן ביה עכ"ל ואפשר לומר דבאיסור הנאה לכ"ע ל"ש נדר דהפקר כנדר משום דהוא לעניים ועשירים כדאיתא בפ"ק דנדרים ד"ז ומ"ש רשב"א ור"ן בנדרים דף פ"ה שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטלם בע"כ דבעלים הפקירן ה"ט דאינם אסורים לאחרים וחזי לעניים ועוד בשעה שאסרן על עצמו הפקירם ובא כאחד משא"כ באיסור הנאה על כל העולם דתורה אסרה ל"ש נדר ולכן ל"מ ביטול לחמץ אח"ז איסורו ומ"ש הב"ח דמהני ביטול לחמץ שיבא לידו בפסח עכצ"ל דיחול הביטול למפרע קודם זמן איסורו ואזי גם נדר שייך דאל"כ אפילו שלו לא מצי מבטל אח"ז איסורו וצ"ע בזה ועוד קשה מב"ק דס"ט גבי צנועין ור"ד אמרו ד"א דמבואר דלא מצי מפקר דבר שא"ב ועיין קצו"ח סימן רי"א הקשה ג"כ הכי על הב"ח ואפשר שא"ה דעתה אינו ברשות הנגזל וגם אח"כ לא בא לרשותו והב"ח לא אמר רק כשיבא אח"כ לרשותו חל ההפקר למפרע כמבואר בדבריו ועיין מקו"ח סימן ת"נ סק"ח ונראה דכונת הב"ח בתשובה ההוא דמהני ביטול בלילה אור לי"ד לחמץ שיקנה בע"פ קודם שעה ששית או לחמצו שיתחמץ לו בפסח שיחול הביטול קודם שנתחמץ ואזי חל הביטול בשעה שהוא ברשותו ואינו אסור עדיין אלא כיון דבשעה שמבטל עדיין לא בא לעולם ולרשותו לזה כתב דהפקר מהני מדין נדר כיון דבא' אח"כ לרשותו.

אמנם בישוב דברי מהרש"א נ"ל עפימ"ש בנתיבות סימן ער"ה דהפקר דאיסור הנאה לאו הפקר ממש רק יאוש הוא וקודם שבא לרשות אחר של בעלים הוא וא"כ א"ש דביטול משום הפקר ל"מ דא"ב ומשום יאוש ל"מ דכ"ז שלא זכה אחר של בעליו הוא ועובר עליו וזה מדויק בלשון רשב"א שבסוכה הנ"ל כל שהוא ברשותו וכו' משמע אם בא לרשות אחר תו אינו של בעלים וכן מצאתי כה"ג בקצו"ח סימן ת"ה ולע"ד ראיה לרשב"א דאיסור הנאה הוא של בעלים מדאמרינן בא"ה הרי שלך לפניך דאל"כ כנשרף דמי ותו אינו שלו.

וראיתי במקו"ח סימן ת"מ ס"ק ה' דאם עבר ומכר החמץ לגוי אחר שש והכניסו לביתו אפ"ה אסור לאחה"פ דכיון שהגיע שש אוקמוה רחמנא ברשותיה בע"כ ועובר בפסח בב"י ולע"ד אין לך בו אלא חידושו דלא מצינו דאוקמוה רחמנא ברשותו אלא כשלא בא לרשות נכרי ואח"כ בא לידי ספר נוב"ת ומצאתי שם בחא"ח סימן ס"ג כמ"ש,

עוד י"ל דלא נימא דא"ה בעלים מפקירין מ"מ הכא דמכרו לנכרי וכסבור דמכירה מעלייתא הוא נתייאש מהחמץ וכמ"ש הג"א בפא"נ דמחילה בטעות מהני מטעם יאוש עיי"ש גבי אי שמיט ואכיל ור"ל דכל מכירה בטעות ל"מ מטעם יאוש כיון דברשותו הוא וגם חבורן לכשיתברר לו דלא קנה יחזיר דלא לקחו בגזלה ע"כ ל"מ יאוש בדבר שברשותו כמ"ש הרמב"ן פ"ב דב"מ דכ"ו עיי"ש בא"ז אבל במוכר פירות דקל ושמיט ואכיל דרק חוב יש לו אצלו מהני יאוש א"כ ה"נ חמץ א"ב ויועיל מכירה בטעות משום יאוש ומ"מ כ"ז שלא בא לחצרו של נכרי וזכה בה לא יצא מרשות ישראל לפמ"ש הקצו"ח סימן ת"ה ונתיבות ברס"ב דיאוש צריך שיבא לרשות זוכה מדאמרינן בב"ק דס"ז לענין גזל חמץ ועבר עליו הפסח דאי"ל הש"ל כיון דבעלים מתייאשו ומשני זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות עיי"ש ויש לדחות לפמ"ש רש"י בגיטין דל"ח דיאוש הוי הפקר א"כ מיד יוצא מרשות בעלים והפקר ל"מ כשאינו ברשותו כדלעיל ואיך מהני יאוש בגזל וצ"ל משום דהגזלן רוצה לקנות עיין ב"ש סימן כ"ח ס"ק ט"ז ובאיסור דאינו רוצה לקנות כדי שי"ל הש"ל ע"כ ל"מ יאוש דגזלן מתורת הפקר ומה דאמר בב"ק שם מכי מטי עידן איסורא מתייאש לאו אחר שנאסר דתו א"ב להפקיר רק סמוך לאיסורו דאינו בכדי שיעשה דין עם הגזלן אלא דלפ"ז הכא דלאח"ז איסורו ל"מ היאוש מכח הפקר (ממש רק כתוספת דיאוש מהני בלא"ה א"כ צריך שיבא לידי זוכה) אלא דיש מקום עוד לדחות ראיות קצו"ח דתוס' בב"ק דס"ו הקשו לרש"י דיאוש משום הפקר א"כ מה מספ"ל לרבה לחלק בין אבדה לגזל משום דבאיסור אתי לידיה עיי"ש וי"ל לרש"י דמספ"ל לרבה אם יאוש כהפקר ול"ש אם באיסור אתי לידיה או בהיתר או אינו כהפקר וא"כ מאן דס"ל יאוש קונה בגזל ע"כ דמטעם הפקר ועליו פריך מחמץ שע"ע הפסח ביד גזלן דאומר הש"ל דהרי נתייאש ולדידיה שפיר משני דזה א"ר לקנות ובלא רצונו א"י להפקיר דא"ב הנגזל ולדידן דיאוש כדי ל"ק ולא ילפינן מאבדה ע"כ דיאוש אינו כהפקר ל"צ רשות הגזלן וי"ל היכא דמהני יאוש יצא מרשות בעליו אף דלא אתי ליד זוכה.

אמנם א"כ אין הבנה לסברת התוספת דאם יאוש אינו כהפקר שפיר שאני בין אתי לידיה באיסור או בהיתר ואם כהפקר אין לחלק דמה סברתם בזה ועוד דא"כ אדרבה ליפרך למאן דס"ל יאוש א"ק מגזל חמץ ועעה"פ דא"ל הש"ל דאיך יתכן לומר שלך לפניך וכבר אינו של בעליו דנהי דגזלן אינו קונה משום דבאיסור אתי לידיה מ"מ אינו של נגזל א"ו זה סברתם אם יאוש הפקר הוא אף דלא זכה הגזלן אינו של נגזל וגם כשיחזור לו הגזלה ל"ה השבה בעינה רק כתשלומין בדמים כיון דכבר אינו שלו מה לי הן מ"ל דמיהן א"כ ל"ש אם באיסור אתי לידיה ונתחייב בהשבה א"ל וגם הגזלן אינו זוכה מן הנגזל רק מהפקרא אבל אם יאוש אינו כהפקר כ"ז שלא זכה הנגזל הוי של גזלן ואם ישיבנו יקיים השבה בעינם מה"ט א"י לזכות בה דבעמוד והשב קאי ודעת רש"י י"ל דס"ל מה דיאוש הוי הפקר משום דכל אדם יכול לזכות בו ממילא נעשה הפקר דיד כל אדם שוין בו בלא רשות בעליו והוי כשטפה נהר וגם בהפקר גופא איתא בחו"מ סימן רע"ג דצריך מד"ת שיפקיר עכ"פ בפני אחד שיוכל לזכות בו דכ"ז שאין באפשרי שיזכה בו אחר ל"ה הפקר דדיבורו אינו רק נתינת רשות לזכות בה כל הרוצה וע"כ בגזלה דאחר א"י לזכות בה דמזיק לגזלן כמ"ש תוספת בב"ק דס"ח שפיר אמרינן דגם הגזלן א"י לזכות בה משום דבאיסור אתי לידיה וחייב בהשבה ממילא ל"ה הפקר וכן בחמץ שע"ע הפסח דהגזלן א"ר לקנות ומעכב על אחרים מלזכות כדי שיוכל לומר הש"ל ממילא גם לרש"י אינו הפקר אבל שאר יאוש לעולם י"ל כיון דרשות ביד כל לזכות בו בלא רשות בעליו ממילא נעשה הפקר גם קודם שיזכה בה אחר וא"כ בנ"ד דהוי מכירה בטעות והוי יאוש יוצא מרשות ישראל אף דלא זכה בה הנכרי עדיין כיון דרשות ביד כל לזכות בו ממילא נעשה בהפקר אף דאין כח לבעליו להפקיר אח"ז איסורו מ"מ ממילא נעשה כהפקר מכח יאוש דמהני אף כשאינו ברשותו כמו בגזל וא"ל א"כ כל חמץ שע"ע הפסח נימא דודאי נתייאש מכי מטי עידן איסורו ולא עבר בב"י ולמה אסור אחה"פ דז"א דא"ל נקנסיה לאסור בהנאה אחה"פ לא יתייאש כלל כיון דיחזור להיתירו מש"ה קנסו משא"כ בנ"ד נתייאש מחמת המכירה וחשש ערמה ג"כ ליכא ומ"מ לא אחליט זה נגד הקצו"ח ונה"מ ומ"מ הרוחני בזה דלא עבר הישראל אב"י כשזכה בו הנכרי אף דהנו"ב הנ"ל כתב בלא"ה דזכה בי הנכרי כיון שהחמץ אסור בהנאה הוה הפקר ואין לו בעלים כלל ואין ישראל יכול לזכות בו רק נכרי עיי"ש הנה אף דכן משמע נמי לשון רש"י בפ"ק דפסחים וא"ו ע"ב דחמץ א"ב דפירש אינו שלו מ"מ בהרשב"א בסוכה שהבאתי לעיל מבואר דשל בעליו הוא ובריב"ש סימן ת"א מבואר דיש זכיה באיסורי הנאה וגם מ"ש המהרש"א בביצה דל"ח דא"ה מסתמא בעלים מפקירין להו היינו מסתמא אבל כי חזינן דלא מפקיר של בעליו הוא ובנ"ד דמכרו לעכו"ם חזינין דלא מפקיר וניחא לו בגוה ליטול דמיו וא"כ אפילו ת"ל דמיד אחר שש סתמא הפקירו ואח"כ חזר בו מ"מ זכתה לו חצרו לישראל סמוך למכירה דגלי דעתיה דניחא לו בגוה שיהא שלו למוכרו אמנם לפמ"ש דמכירה בטעות הוי יאוש אהני לן דעי"כ זכתה לו חצרו לנכרי כשעומד בצדו או משכו לרשותו וכשאינו עומד בצדו רק משתמר לדעת העכו"ם באנו למחלוקת דלהרי"ף והרא"ש מטעם שליחות הוא ואין שליחות לעכו"ם ולהר"ן מטעם יד ומהני גם בעכו"ם כמ"ש בנה"מ בפתיחה לסימן רי"ש ואפשר לצרף לזה דעת המ"ב דעכו"ם לעכו"ם עושה שליח דלפ"ד יש שליחות לעכו"ם כשהשליח אינו ב"ב נמי וה"ה חצר כמ"ש במחה"ש והמג"א הוכיח מהירושלמי דעכו"ם לעכו"ם לא נעשה שליח ובריט"א פ"ב דבכורות ישבו קצת ובפ"ת לא"ע סס"ה הביא הרבה פוסקים כהמ"ב וא"כ לענין חמץ שע"ע הפסח דאיסורו מדרבנן יש להקל אם החצר משתמרת לעכו"ם גם כשאינו עומד בצידו.

ומצאתי בשו"ת גוא"י חא"ח סימן ס"א כתב במשך הנכרי החמץ לביתו ועשה קנין סטימהא אף למ"ד משיכה ל"ק מ"מ כיון דמטי עידן איסורא מתייאש הישראל ול"ח באיסור אתי ליד נכרי כיון דקני מצד סטימתא וממילא הוה חמצו של נכרי עיי"ש ולע"ד אין לעשות היתר מחמת היאוש שמתייאש כשמטי עידן איסורא דתינח לאחר שאסרו חכז"ל חמץ שע"ע הפסח מתייאש וע"כ בגזל חמץ וע"ע הפסח פריך בב"ק דאיך יאמר הש"ל אבל א"ל היה אסור אחה"פ כד"ת ל"ה מתייאש וא"כ בכלל התקנה הוא לאסור אחה"פ דאל"ה לא יתייאש וכמ"ש לעיל.

בשו"ת ד"ח ח"ב סמ"א כתב באחד שמכר חמץ לנכרי בכסף ואג"ק והשכיר מקום החמץ רק לא חתם על השטר דמותר החמץ דשכירות א"צ שטר ועוד דגוי ס"ד כמבואר בחו"מ סימן קצ"ד וכן מנהג לפעמים שוכרים דירות בלא שטר וגם חמץ לפעמים קונים בלא שטר ועוד דהרבה פוסקים ס"ל דחמץ בכסף לחוד קונה וכה"ג כתב שם בסימן ר"ה ולע"ד דבנתן לו שטר גרע דנהי דבשכירות הוי כמקום שאין כותבין שטר מ"מ הרי מבואר בחו"מ סימן רמ"ג ס"ח דאם מכר שדהו ואמר לשנים זכו לו בשדה זו וכתבו לו שטר והחזיקו בשדה ומוחה מלכתוב שטר הלוקח יכול לחזור ולומר לא קניתי אלא ע"מ שתכתבו לי את השטר והרי חזקה קונה בלא שטר בכ"מ כדאיתא ס"ס קצ"ב ומ"מ יכול לחזור ה"נ י"ל סברתו שזה שטר ראיה ולא קניתי רק אדעתא שיהא לי שטר ראיה ומ"ש דגוי ס"ד שאני התם דגם כשיכתוב שטר יקחנו הלוקח וא"צ המוכר ראיה דקיבל דמי המכירה משא"כ בנ"ד דיכול המוכר להכחיש מכירת החמץ ושכירות מקומו ונשאר הכל ברשותו לכן אפילו התנה שיקנה בכסף לחוד י"ל דל"מ דהתנאי רק על גוף הקנין שמא אינו מועיל שאר קנין מ"מ יכול הלוקח לומר לא קניתי רק אדעתא שיהא לו שטר ראיה לכן נ"ל להודיע להנכרי שהשטר פסול וכשיתרצה מהני למפרע עיין א"ע סימן ל"ח סל"ה או שיכתוב לו עתה שטר ראיה אמנם כשלא התנה שיקנה בכסף לחוד צ"ע כיון דשטר מכירת חמץ הוי שטר קנין לקנות החמץ אג"ק וגם שטר ראיה אינו קונה רק משעת כתיבת השטר דכל שיש לפניו ב' קניות אין דעתו לקנות אלא בקנין שהוא יותר מועיל שטר יותר מועיל שהוא מועיל לקנין ולראיה וכמ"ש הר"ן הביאו ב"י חו"מ סימן ק"ץ.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה