ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תמז
ס"א כלים עיין בה"ט בשם הב"ח דכלי חמץ אינו בטל כיון די"א חמץ הוי דשיל"מ ולפמ"ש הצל"ח והנו"ב דבדבר שיכול ליהנות היום ואח"כ ל"ה דשיל"מ דל"ל עד שתאכלנו וכו' דמפסיד הנאת היום ה"נ לענין הכלים י"ל כן ונ"מ בכ"ח בע"פ או אחד נפל לים אפילו בפסח עמג"א סק"מ ובסימן תס"ז סק"ד.
מותרים לאחה"פ ואם נמצא חמץ משהו בתבשיל בפסח מותר להשתמש בהכלי בפסח שנה שניה שו"ת בית שלמה חא"ח סימן צ"ג וכן הביא משו"ת רעק"א סכ"ו ומקו"ח סימן זה סק"ה ועיין חידושי רע"ק על הציון סימן זה ס"ד ולא כשו"ת השיב משה סימן טו"ב בחא"ח שחוכך לאיסור כיון דאין לו ביטול כשנתערב בפסח שוב לא מיבטל גם הישיע"ק סימן זה כתב דפשיטא שמותר לשנה הבאה בפסח ושכ"כ הפוסקים וטעמא דכולהו משום דקודם פסח של שנה שניה נתבטל המשהו ואינו חוזר וניעור עיי"ש ואישתמיט להו מ"ש הב"ח בסימן תנ"א סע"י וסעיף י"ד ומג"א שם סק"כ וסקנ"א דבכלי לא שייך ביטול וא"כ כיון דבפסח ראשון כשנתבטל לא נתבטל האיסור ואחר הפסח היו הבליעות בכלי ולא נתבטל האיסור ממילא אסור הכלי בפסח שאחריו ובשו"ת שלי הארכתי.
ס"א בהג"ה דמשהו מיהא איכא תוספת בע"ז כ"כ דבחמץ אסור ריחא ובצל"ח פכ"ל דף ע"ו הביא דחכם אחד הקשה דא"כ למה צ"ל רב שם דאזיל שחיטה ומפטם לנבלה הא גם בכחוש יש משהו ורב ס"ל מב"מ במשהו ובכו"פ הקשה מה מקשה תוספת שם דלוקמה ברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד בשניהם כחושים הא גם בכחוש יש משהו עו"ק מה פריך בע"ז על אביי דאסר בת תוהא מכמון דשם י"ל דמשהו בטל ונלע"ד דמשהו הוי ח"ש דאסור משום דחזי לאצטרופי כדאיתא ר"פ יוה"כ ובריח ל"ח לאצטרופי לעולם לכזית בכחוש הל"ל דמותר והר"ן ביוה"כ שם כתב דלפיכך צריך דחזי לאצטרופי למילף שאר איסור מחלב דל"נ חידוש חדשה תורה רק בחלב עיין מל"מ ה"א מחו"מ והנה רמב"ם שם כתב דחמץ אסור במשהו שנאמר לא יאכל ובתוספת ר"פ א"ע כתבו משום דכתיב כל א"כ בחמץ אף דליכא טעם דחזי לאצטרופי אסור וה"ה ריח משא"כ בנבלה וע"כ גם במינו אינו אוסר ואף דקי"ל חתיכה ענ"נ מ"מ במשהו לא נע"נ עיין תוספת פג"ה ד"ק בד"ה כשקדם ועכצ"ל דמפטם והוי טעם גמור ונע"נ.
מג"א סק"ד הקשה על הכרעת רמ"א להקל במקום הפסד כיון דגם הרי"ף ס"ל כתוס' דריחא משהו הוי ובכ"מ פוסקים כרי"ף א"ל במקום שתוס' חולקים ולע"ד יל"ע בזה דהרי"ף כתב בפג"ה דרב לשיטתו דס"ל מב"מ ל"ב ואנן קיי"ל כרבנן עיי"ש והוא תמוה דא"כ מה פריך שם דרב דלא כר"י דמתיר פת חמה על חביות יין תרומה הא בא"מ מודה רב ומלחמות שם הודה שלא מצא טענה לפטרו ולי הצעיר י"ל דריח משהו הוי ובמין במינו דאין הריח ניכר הל"ל דבטל וע"כ משום דס"ל מב"מ ל"ב אבל בא"מ דניכר ריחו ונרגש לו יהא רק כמשהו מ"מ הוי כתבלין דמשהו ל"ב כ"ז שניכרין שלא אמרו בטול בששים רק משום דאין הטעם נרגש בסתמא אבל כשניכר אסור אף דיש יותר מששים בהיתר עיין יו"ד סימן צ"ח וע"כ לרב דריחא מלתא אסור בא"מ גם משהו דניכר וע"כ ר"י דלא כרב וכאשר בינותי בספרים מצאתיה בתס"ה ושעה"מ תלי"ת נחני בדרך אמת אלא דא"כ בא"מ אסור ריח לרי"ף והרי כל דבריו שם סובבים להתיר אף בא"מ מדדחק למה פת שנאפה עם הצלי אסור בכותח וי"ל לפמ"ש הרשב"א בחולין הא דטכ"ע ול"ב ברוב משום דניכר הטעם א"א ליבטל וה"נ בריח הניכר דמ"ש וכ"ז למ"ד טכ"ע מן התורה אבל למ"ד דרבנן הרי דמן התורה אף דניכר בטל ברוב משום דא"א להפרידו כמ"ש הרשב"א לענין קום בחמאה הובא ביו"ד סימן קט"ו דאף דניכר בטל כיון דא"א להפרידו וחולק שם על הרמב"ם דס"ל דאינו בטל משום דניכר ונלע"ד דהרי"ף ס"ל כרמב"ם וכ"פ דטכ"ע ל"ד דאף דניכר בטל הוא והא דרבנן אסרו צ"ל משום לתא דבב"ח כמ"ש הר"ן לענין חנ"נ ובריח ל"ש גזרה זו דריח בב"ח לא משכחת דאין ריח המתבשלים אוסר כמ"ש הרשב"א והוא ביו"ד סימן ק"ח ובצלי רוב פוסקים מתירין מן התורה בב"ח ממש או די"ל דטכ"ע אסרו משום ממשו בכזית בכא"פ דמה"ת אסור ובריח לעולם א"א לבא לכזית בכא"פ דלעולם הוי רק משהו ע"כ גם בא"מ מותר והנה בחידושי ר"ן חולין דצ"ח ביאר דעת הסוברים טכ"ע ל"ד משום דה"ל ב"ב הבכ"א דא"מ גע"ב או משרת וחטאת עיי"ש ולפ"ז לר"י דס"ל ב"כ הבכ"א מלמדין טכ"ע דאורייתא כיון דניכר אינו בטל ה"נ ריח הניכר אם ריחא מלתא ומדמתיר ר"י בא"מ ע"כ ס"ל דל"מ הוא כלל דלא כרב וא"כ לדידן דפסקינן ביו"ד סימן צ"ח טכ"ע דאורייתא ומ"מ פסקינן ריחא ל"מ ע"כ דאפילו כמשהו ל"ה ואין ראיה מהרי"ף וסעד לזה עוד מכח קושית התוספת בע"ז דלמה ל"פ ממשנה דכמון על רב דלפמ"ש ל"ק דכמון בפת א"מ ומשהו בטל למ"ד טכ"ע ל"ד ומאן מוכח דהך משנה כמ"ד טכ"ע מדאורייתא ואף דכמון דבר חריף מ"מ לא אסור מה"ת אף דניכר כיון דא"א להפרידו וגם מה שהקשה הר"ן בפג"ה שם על הרי"ף דהרי אביי ע"כ כרב דאל"כ כמאן ס"ל אע"ג דס"ל כל איסור שבתורה בששים ודבריו משוללי הבנה דהרי אביי מיירי בריח בפ"ע וכיון דס"ל כרב דריח משהו הוי אסר בפ"ע וצ"ל כונתו דא"כ מה פריך עליו מכמון כמו שהקשה מהרש"א על תוספת בע"ז ולפמ"ש י"ל דלאביי גם בא"מ אסור כיון דיליף בחולין דטכ"ע דאורייתא מבב"ח והיינו לגלויי מלתא בעלמא דטכ"ע בכל התורה ועיין בפ"י בר"פ א"ע וא"כ גם בריח לאביי דמלתא הוא כיון דניכר אינו בטל ובזה מיושב ג"כ מ"ש הרי"ף דצלי שנאפה עם הפת אסור לאכול הפת בכותח דהוה דשיל"מ ותמה הר"ן וראשונים הא בא"מ גם דשלי"מ בטל וגם הקשו עליו מצנון שחתכו בסכין של בשר יטעמו ויאכל בחלב ומה יועיל טעימה ולפ"ז י"ל לפמ"ש הפנ"י בשילהי ביצה דמש"ה דשיל"מ בטל בא"מ כיון דנבטל טעמו כמאן דליתא דמי והוסר האיסור משם אבל במינו ישנו שם ולא הוסר רק מכח ביטול ברוב אתינן להתירו ובדשיל"מ ל"ב ולפ"ז בריח בא"מ דניכר ריחו ול"ל כמאן דליתא והוסר רק דמ"מ משהו הוה ויבטל וכיון דהוה דשיל"מ ל"ב.
אמנם י"ל דברי הרי"ף מקושיא הנ"ל דמה פריך מפת וחביות דא"מ וגם קושית הר"ן הנ"ל דאביי ע"כ כרב ס"ל וס"ל מב"מ בטל ול"ל דאביי אוסר בריח בפ"ע דמה פריך עליו מכמון וגם קושית תוספת בע"ז למה לא מביא בפכ"צ פלוגתא דאביי ורבא לומר אביי כרב ורבא כלוי דל"ל כרי"ף דרבא כרב רק רב לשיטתו דמב"מ ל"ב א"כ אביי כמאן אבל לע"ד י"ל דמבואר במלתא דרב שם בנבלה כחושה ושחוטה שמינה ומבואר ביו"ד סימן צ"ח בש"ך ואחרונים דבשר שמן א"מ עם כחוש לענין טעמא וצ"ל דעת הרי"ף כיון דלרב מב"מ במשהו וקי"ל דאזלינן בתר שמא כרבא בע"ז דס"ו וכמ"ש בש"ך שם דמאן דס"ל מב"מ במשהו אזיל בתר שמא לרבא ושם בשר חד הוא נמצא לאביי דפליג דלעולם אזיל בתר טעמא הוה כחוש ושמן מין בא"מ ולדידיה ע"כ רב גם בא"מ אוסר ריחא וע"כ לא מייתי פלוגתא דאביי ורבא לומר דפליגי בפלוגתא דרב ולוי הלכה כמאן דלאביי רב מיירי בא"מ ולרבא במינו וכ"ע כרב וע"כ בפכ"צ מוכרח לומר כתנאי דלא מ"ל דרב מודה בא"מ דא"כ אביי כמאן כמ"ש כה"ג מהרש"א בע"ז לדברי תוספת דכל הסוגיא דע"ז שם אזלא לומר דאביי יכול לסבור גם כרב ואל"ה המ"ל אביי ככ"ע עיי"ש ודו"ק.
והדרך ששיירתי לעצמי בדעת הרי"ף נ"ל דלא עלה ע"ד רי"ף דריחא לרב רק משהו דבלא"ה קשה לפמ"ש המרדכי הובא בפר"ח סימן צ"ח דנבלה ושחוטה תרי מינין עוד הקשו מהרי"א ואחרונים למה אמר רב דשחוטה מפטם לנבלה וחוזרת ואוסרת הא קי"ל אין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שהאיסור בעצמו יכול לילך לשם עיין יו"ד סימן ק"ח בטו"ז וש"ך עוד הקשה בצל"ח על התוספת דכתבו דגם בכחוש ה"ל משהו למה צ"ל משום דמפטם לרב דמב"מ במשהו ובתוספת הקשו בפכ"צ ליתרץ ברייתא דאין צולין שני פסחים בשניהם כחושים לכן צ"ל משום תערובת גופן דרב לא אסר רק באחד שמנה עוד קשה מנ"ל לתוספת בע"ז דבכחוש משהו מיהא איכא עוד קשה דלו יהא דלא כרי"ף דטעמו של רב משום משהו מ"מ מנ"ל לגמרא למפרק מפת וחביות יין דלימא טעמא דרב משום משהו מכ"ז נ"ל די"ל כך דהא דקי"ל דחתיכה שנאסרה מטעם כחוש דאינה חוזרת ואוסרת בלא רוטב אף דהחתיכה שמנה כמבואר ביו"ד סימן ק"ה אף דחתיכה נע"נ ושמן מפעפע כתב בפרמ"ג שם ובפתיחה לתערובות משום דאפילו משהו אינו יוצא מהאיסור ומה שיוצא מגוף החתיכה הוי כנפרד לגמרי מהאיסור אבל אם היה יוצא עכ"פ משהו מן בליעת האיסור שבה ולא נפרד הוי כולו נבלה דלפיכך אפשר לסוחטו אסור דמשהו נשאר וכיון דהיא עצמה נבלה אוסרת חברתה בלא רוטב כן העלה מדברי הראשונים והנה הכא שחוטה מפטם לנבלה נמצא ריח השחוטה שנתחברה לנבלה נאסרה כנבלה ואח"כ ריח זה חוזר ומפטם לשחוטה ואוסרתה כיון דמשהו יוצא גם מכחוש בלא"ה כמ"ש תוספת בע"ז רק אין בכח משהו לאסור אבל עכשיו דריח הבא משחוטה נע"נ חוזרת לפטם לשחוטה ומשהו מהנבלה עצמה עמה א"כ לא נפרד האיסור ובאיסורה קיימה וחוזרת ואוסרת והנה נבלה ושחוטה הוי תרי . מיני משום דא"א לשחוטה שתיעשה נבלה כמבואר שם במרדכי והוא מגמרא מנחות דכ"ג עיין מרדכי פ"ב דע"ז והכא דפיטום הבא משחוטה על הנבלה ונאסרה דחוזרת לאסור השחוטה הוה מינו דפטום זה משחוטה הוא רק נעשה איסור מבליעת נבלה ובכה"ג אפשר לכל שחוטה שתיעשה נבלה נמצא מוכח דמכחוש לבד יוצא משהו מכח קושית מהרא"י ומ"מ צ"ל דשחוטה מפטם לנבלה דאל"כ הוי' א"מ ואיך משהו אוסר דלא שוה בשמא ולולא הפטום ל"ל דריח בא משחוטה על הנבלה דמשהו יש גם בכחוש וחוזרת ואוסרת השחוטה דא"כ ה"ל תרי משהו דכל הריח הבא משחוטה רק משהו ומזה המשהו חוזר משהו ותרי משהו אינו אוסר כמ"ש בתוספת בחולין ד"ק וק"ח ובטו"ז יו"ד סימן צ"ב ומשהו היוצא מהנבלה הכחושה א"מ נגד השחוטה ואפילו חד משהו אינו אוסר אבל מברייתא דאין צולין שני פסחים כאחד פריך שפיר דגם בשתיהן כחושין מ"מ משהו איכא ואוסר במינו ומה שהקשה הצל"ח דנוקמיה כרבנן דמב"מ בטל י"ל לפמ"ש הר"ן בנדרים דבשניהם היתר גם לרבנן מב"מ ל"ב וה"נ שניהם היתר כמ"ש מלחמות בשם הראב"ד דלפיכך ל"ל בזה אין מבטלין איסור לכתחלה.
והשתא אומר אני דבריח ראשון כשאינו כחוש מודה הרי"ף דעדיף ממשהו דבלא"ה דוחק לומר דבמשהו לבד מפטם לנבלה רק כיון דהחוזר לאסור הוא ריח זה שבא משחוטה ונתחבר לנבלה ונע"נ ומגוף הנבלה הכחושה אינו הולך רק משהו ודאי אין כל הריח החוזר לשחוטה וע"ז הריח החוזר כתב הרי"ף דהוי רק משהו כיון דאינו בא מן הממש רק מן פטום הנפרד ממנו וכמו שאמרו בע"ז גבי כמון דאף דתנור קולט הריח מ"מ כיון דמקלי לאיסור ואח"כ כשנכנס הריח בפת אינו בא מן הממש רק מן הריח אין בכחו לאסור ומזה הוכיחו הפוסקים בסימן ק"ח דריח הנכנס בכלי אינו חוזר לאסור אח"כ דל"ד לטעם דלא מצינו בריח שיאסר זה אח"ז רק כשבא מן הממש בפ"א וע"כ ס"ל לרי"ף דה"נ ריח שנפרד מן השחוטה ופיטם הנבלה ונאסר הוא ריח לבד וכשחוזר זה הפטום לשחוטה הוי ריח הבא מן הריח לבד לא מן הממש כיון דמגוף הכחושה אינו יוצא ריח רק משהו כנ"ל והוי ג"כ בזא"ז וע"כ הא דאסור לרב משום דמב"מ ל"ב ובזה לא קי"ל כרב וא"כ אדרבה מוכח דרב ס"ל דריח ראשון עדיף ממשהו דאל"כ הוי תרי משהו ע"כ פריך שפיר מפת ויין אף דהוה א"מ דשם ריח ראשון הוא והרי"ף שפיר הוכיח דעכ"פ במלתא דרב גופא איירי בו א"א להיות הלכה כמותו אבל ל"ל דגם לוי מודה בריח ראשון דאוסר דהא עבד עובדא בגדי וד"א וכן מתיר בנבלה שמינה.
בהג"ה ודוקא במקום ששייך בו ריחא באו"ה כל"ט ד"כ כתב איסור חריף או שנעשה לריח ונאפה עם הפת ובתנורים גדולים בזה ודאי אמרינן ריחא מלתא אפילו בדיעבד ואפילו פי התנור פתוח בצדו כדאיתא בגמרא תנור שהסיקו בכמון של תרומה וכו' עכ"ל ותמהו עליו הפר"ח וכו"פ דלאביי בע"ז שם בלאו טעמא דהוא חריף צ"ל בכמון דמותר משום דמקלי לאיסור ולרבא אדרבה אם כאו"ה למה לא פריך לנפשו מכמון עיי"ש ונלע"ד דמהרש"א בע"ז שם בתוספת ד"ה רבא הקשה עמ"ש תוספת דאביי י"ל כלוי ס"ל ושאני הכא דריח בפ"ע משא"כ שם נכנס בהיתר דא"כ מה פריך רבא לאביי מכמון דנכנס הריח בפת עיי"ש וי"ל דס"ל לתוספת דהל"ל דהריח בטל גם באינו מינו דהוה כמשהו רק בדבר חריף גם משהו אוסר דהוי כנ"ט ממש וכמון הוא ד"ח וה"ד אי בשאר איסור חשוב משהו אזי חריף אוסר לגמרי גם תערובות כיון דחריף וניכר ריחו הרבה הוי כנתערב בפחות מששים אבל לרבא דס"ל ריחא ל"א אפילו בעין דאפילו משהו אינו א"כ גם בחריף אינו אוסר אף דניכר הרבה דל"ה כאיסור ממש ועיין ביו"ד סי' צ"ח בטו"ז ס"ק י"א בשם או"ה דדבר חריף דנרגש טעמו הרבה אפילו באלף לא בטל אבל שומן אף שמטעים המאכל ונרגש קצת הטעם בטל בששים ושפיר הוכיח או"ה מכח קושית מהרש"א דמה פריך לאביי וס"ל לאו"ה לאמת דמשהו הוי גם כשאינו חריף ואפילו בתנור גדול מתפשט עכ"פ משהו גם על ההיתר עוי"ל דאביי רק לכתחלה אסר בבת תוהא דשם ל"ש דיעבד אבל כמון בפת דהוי דיעבד גם אביי מודה ומה פריך לו רבא מכמון ועכצ"ל דאם לכתחלה אסור ע"כ משהו הוה א"כ בדבר חריף לא בטל אפילו דיעבד ומ"מ צ"ע דבאו"ה שם דין ל"ב הביא מרמב"ם דהלכה כרבא בבת תוהא וי"ל עפימ"ש תוספת בע"ז שם דס"ו ע"ב בד"ה רבא דגבי כמון שהיא מעשה תנור ולא פיטום אפילו רב מודה דריחא ל"מ וכתב מהרש"א שם דלפ"ז בת תוהא ע"כ ל"ד לפיטום דהא מייתי עלה הך דכמון עכ"ל וכן משמע באו"ה שם עיי"ש דין ל"א ול"ב ודו"ק וא"כ רבא פריך לאביי דס"ל בבת תוהא אף דליכא פיטום דחשוב עכ"פ כשותה משהו ה"נ בכמון יהא כמשהו ולא בטיל דחריף אבל לרבא כיון דל"ש ביה פיטום גם משהו ליכא משא"כ בריח המפטם גם לרבא משהו מיהא איכא אפילו בתנור גדול ופתוח.
ולפ"ז גם מ"ש האו"ה הביאו בד"מ ורמ"א ביו"ד בסימן ק"ח דאם יש ששים נגד האיסור ריחא ג"כ מותר אזיל לטעמיה דאף בא"מ ונזכר טעמו קצת בטל אל"ה דבר חריף ולפ"ז בדבר חריף מודה או"ה דששים ל"מ נגד האיסור אף בריח וכן משמע שם באו"ה דין ח"י ודו"ק ועמ"ש עוד בחידושי ליו"ד סימן ק"ח.