ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן תמה
ס"ב אסורים במג"א סק"ה כתב דע"ז אוסר במשהו לפיכך נאסר הפת בזוז"ג לפע"ד דרק במינו אוסר במשהו דבירושלמי מפיק ליי"נ דלא בטיל מן לא ידבק בידך מאומה כדאיתא בע"ז דע"ד א"כ מה"ת לחלק בין ע"ז ליי"נ דרק במינו אינו בטל וכ"כ הפרמ"ג בפתיחה לתערובות וצ"ל דס"ל למג"א כיון דהפת נאפה בעצים אלו חשוב מינו כדאיתא כה"ג בשילהי ביצה דמים ומלח חשוב מין במינו עם הקמח עיי"ש דל"ט בתוס' ד"ה משום אמנם מ"ש הכרו"פ ר"ס ק"י דביבש גם מינו בטל כשאינו חשוב נהי דכן דעת רש"י בע"ז דע"ד אבל הריטב"א שם בשם רבותיו לא כ"כ.
ס"ב אסורים בהנאה עיין מג"א סק"ה דלפיכך לא חילק הטור כאן בפת בין תנור ישן לחדש משום דכתב ביו"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"ז לא בטלה אפילו זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כ"ש מיהו הוה ול"ד לערלה דבטלה במאתיים עיי"ש וקשה דא"כ בפסחים דף כ"ז דמוקי הא דתנור חדש שהוסק בקליפי ערלה כר"א דאוסר זוז"ג בהא דנטל מאשרה עצים והסיק תנור חדש יותץ ישן יוצן אפה בו את הפת אסור בהנאה נתערבה באחרות כולן אסורין ר"א אומר יוליך הנאה לים עיי"ש ולהמג"א שאני ע"ז דלא בטלה.
ונלע"ד דרש"י הקשה שם הא רבנן מחמרי יותר מר"א ולמה מוקי דוקא כר"א ולכאורה י"ל עפימ"ש הר"ן בפרק כל הצלמים דזו"ז אינו מותר רק כשגורם של היתר א"א לו לשוב איסור אבל כל שאפשר לו לשוב איסור כגורם של איסור בטל הוא לגבי גורם של איסור כיון שאפשר להיות כמוהו ואין גורם של איסור בטל לגבי גורם של היתר כיון שא"א לו להיות כמוהו דמיא להא דמנחות דפ"ג דאר"ח נבלה בטלה בשחוטה שא"א לשחוטה שתיעשה נבלה ושחוטה אינה בטלה בנבלה שאפשר לנבלה, שתיעשה כשחוטה לכשתסרח עכ"ל וא"כ קשה מה מייתי מר"א דאוסר זוז"ג בע"ז לערלה דשאני ע"ז דגורם היתר אפשר לשוב איסור כשיעבדם או יקריבם לע"ז וגורם איסור א"א להיות נותר דכיון שבא ליד ישראל אין לו ביטול עולמת וצ"ל כיון דמועיל לר"א הולכת הנאה לים א"כ גם גורם איסור אפשר לשוב להיתר ושוה לגורם היתר דאפשר לשוב לאיסור והוי כנבלה דבטלה בשחוטה דעיקר הקפידא שישוו הגורמים או ששום אחד לא יוכל להשתנות או שיוכלו שניהן להשתנות כדמוכח מלשון הר"ן וכ"ז לר"א וראיה מזה להר"ן שו"מ כן בהשמטות לישע"ק יו"ד סימן קמ"ב.
אמנם לר"י בתוס' דל"מ הולכת הנאה לים רק אם נתערבה ל"ל כן כיון דאסור לערב ואם עירב ל"מ א"כ גם גורם איסור לא אפשר לשוב היתר והק"ל על הר"ן וגם קושית רש"י במ"ע וע"כ הנלע"ד לתרץ קושית רש"י דהנה רש"י ותוס' בע"ז דמ"ט פליגי בתרתי לרש"י הא דר"א אומר יוליך הנאה ליה"מ הנאת עצים לבד ולתוס' הנאת כל הפת ולרש"י ל"צ שיתערב הפת באחרות ולתוס' דוקא אם נתערב והא בהא תליא דתרוויהו ס"ל דבאיסור בעין ל"מ הולכת הנאה ליה"מ דע"ז תופסת דמיה ונשארה באיסורה רק לרש"י ס"ל דלא נעשה כל הפת איסור רק דא"א לאכלו מחמת שיש בו עירוב עצי איסור ותוס' ס"ל דכל הפת נעשה איסור דנעשה נבלה כל הפת וע"כ מצריך ר"י לפדות כל הפת נמצא חשוב איסור בעין ול"מ הולכת הנאה ליה"מ רק כשנתערב הפת באחרות וזה מוכח בתוס' שם בע"ז ד"ה יוליך שהקשו לרש"י דס"ל יוליך דמי עצים לבד א"כ אף כשלא נתערב הפת באחרות ולא ס"ל כרא"ש דסגי בפדיון עצים ומ"מ צריך שיתערב הפת באחרות וטעמו של דבר דבאיסור בעין ל"מ פדיון דכיון דפודהו רוצה בהאיסור יותר מדמיו. ואחשביה להנאה דשוה לו יותר מדמיו אבל כשנתערב מוכרח לפדותו משום ההיתר ובזה מיושב קושית המלחמות בפסחים שם עיי"ש ולפ"ז שפיר מייתי מר"א דוקא דלא מתיר בפדיון רק בנתערב כמו שהוכיחו בתוס' ועכצ"ל דכל הפת נעשה בעצמו איסור וחשוב איסור בעין והנה כתבו תוס' בחולין דק"ח והוא ביו"ד סימן צ"ג דגם למ"ד חתיכה נעשית נבלה ה"ד ע"י נתינת טעם לא ע"י משהו וא"כ מוכח דלר"א דשבח עצים בפת חשוב יותר ממשהו ובטעם ממש וע"כ ה"ה בערלה אבל לרבנן דלא ס"ל הולכת הנאה ליה"מ גם בנתערב י"ל דס"ל שבח עצים או זוז"ג ל"ה רק כמשהו ודוקא בע"ז.
ולפ"ז יש לתרץ מה דבמסכת ע"ז שם מייתי רבנן ור"א דפליגי בזוז"ג לתרץ ברייתות דפרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז ופריך אי רבנן דר"א אדרבה מחמרי ובפסחים לא פריך הי רבנן דה"ט דבפסחים ל"ק דרבנן יתירו בערלה אף דמחמרי בע"ז. *)א"ה י"ל כה"ג איתא בת' ב"ח החדשות סימן א"א שאין כח בידינו לגזור מה שלא גזרו הם אמנם להרא"ש דלא תליא זה בזה נלע"ד לתרץ קושית רש"י בפשיטות דודאי גם לרא"ש הא דל"מ שיוליך הנאת העצים ליה"מ בלא תערובות הוא משום דשבח עצים בפת ניכר וחשוב כבעין אבל את"ל זוז"ג מותר רק בע"ז אוסר משום משהו או דשבח עצים חשוב רק משהו א"כ ל"ה רק תערובות וגם הפת עצמו יעדה לר"א בדמי עצים ומדמצריך שיתערב באחרות ע"כ חושבו כבעין א"כ ה"ה בערלה ודחה הש"ס דשאני ע"ז דחמיר החמירו בו מצד חומרא בעלמא לא משום דמשהו אוסר.
ולפ"ז ל"ל דרא"ש ס"ל דזוז"ג אסור בע"ז משום דעכ"פ משהו הוי כהמג"א דא"כ למה מסיק הרא"ש בע"ז שם דאין תקנה לפת שנאפה בעצי אשרה להוליך הנאה ליה"מ רק אם נתערב ולדברי הטור יו"ד סימן קמ"ב לפיכך סתם הרא"ש ולא פירש שם דדוקא באבוקה כנגדו דס"ל כהרמ"ה דבע"ז ל"צ ולהמג"א משום דזוז"ג בע"ז אוסר במשהו וא"כ למה הצריך הרא"ש שיתערב הפת באחרות דאז דוקא מהני הולכת הנאה ליה"מ ומוכח לכאורה כטעם הש"ך ביו"ד סימן קמ"ב משום דבע"ז גם אפרן אסור ויש שבח עצים וגחלים בפת ממש.
אלא די"ל אף דאסור הפת משום משהו מ"מ ניכר פת זה דיש בו איסור כ"ז שלא נתערב באחרות דאזי כל חד י"ל דאין בו האיסור ולפ"ז י"ל מה דס"ל לרא"ש דל"צ לפדות כל הפת ולא נעשה איסור לגמרי משום דס"ל זוז"ג מותר זולת ע"ז דאוסר משום משהו וע"כ לא נעשה כולו איסור ואף דהרא"ש לא ס"ל ח"ע נע"נ אפילו בנתינת טעם בע"ז אפשר שאני לפימ"ש הריטב"א בשילהי ע"ז בשם הרמב"ן דאף דבשאר איסורין לא אמרינן חתיכה עצמה נע"נ היינו משום דיש שיעור שאפשר לבטלו ע"כ אף דעתה ליכא שיעור כי נתרבה אח"כ ההיתר מהני דסוף דינו כתחלתו דדבר זה בכוחו לבטל האיסור אבל בדבר האוסר אף באלף א"כ אין בכוחו לבטל האיסור כלל חל שם האיסור על כולו ונעשה כולו נבלה וקלסו הריטב"א ומ"מ י"ל דלא נע"נ רק ע"י נתינת טעם כמו למ"ד בכל איסורים בע"ב ומ"מ ע"י משהו נהי דלא בטל מ"מ לא נע"נ.
וכ"ז אי הרא"ש פסקה למשנה דבע"ז אסור זוז"ג בלא אבוקה כנגדו משום משהו שפיר מסיק דסגי בהולכת דמי עצים לבד ליה"מ אבל אם מיירי רק באבוקה כנגדו הל"ל דכל הפת נעשה איסור ומוכח דרא"ש ס"ל כהרמ"ה אבל מהרי"ף לא מוכח אף דסתמה להמשנה דנ"מ כשאבוקה כנגדו דל"כ דדי בפדיון דמי עצים ולפ"ז מיושב דברי טוי"ד סימן קמ"ב שכתב דהרמ"ה אוסר באליל בפת שנאפה בעלי איסור אף דזוז"ג מותר וכן יראה מדברי א"א הרא"ש ז"ל שהביא המשנה לפסק הלכה ותמה ב"י למה ל"כ דמדברי הרי"ף יראה ג"כ דהביא נמי המשנה להלכה ועוד דלמא סמך הרא"ש עמ"ש דהלכה כר"י דזוז"ג מותר והמשנה נ"מ כשאבוקה כנגדו ולפמ"ש לק"מ.
אמנם לפ"ז הק"ל מה מייתי הש"ס מר"א דאשרה לערלה דלמא רק באשרה אוסר משום משהו ומ"מ צריך שיתערב הפת וכמ"ש וצ"ל דזה נכלל במה דדחי הש"ס שאני ע"ז דחמיר וא"כ לס"ד לימא ג"כ דרבנן דר"א אסרו זוז"ג גם בערלה.
ונלע"ד לפמ"ש בשם הרמב"ן דבדבר דבאלף ל"ב חנע"נ נימא דלפיכך בע"ז חדש יותץ דכל התנור נעשה איסור אבל בערלה דבטל במאתיים לא נעשה כולו איסור רק מעורב בו מעצי איסור לא יותץ דכשיצננו ויסיק בעצי היתר יהא תרי גורמי היתר העצי היתר וגוף התנור רק חד גורם איסור מעצים דהיסק ראשון וי"ל לפמ"ש המרדכי והוא ביו"ד סימן צ"ט דכ"ח שנבלע בהן איסור נעשה כולו נבלה משא"כ מתכות כיון דאפשר להפריד ממנו האיסור בהגעלה וע"כ ה"נ י"ל לר"א דמהני פדיון אפשר להפריד האיסור ולא נע"נ ומ"מ ס"ל חדש יותץ ה"נ בערלה וע"כ מייתי רק מר"א ולרש"י שכתב שם כל כמה דלא ממטי הנאה ליה"מ מודה הוא לת"ק דחדש יותץ משמע דגם בתנור לבד מהני הולכה ליה"מ ודאי דמי לכלי מתכות דלא נע"נ להמרדכי אלא דגם לרא"ש דל"מ רק בנתערב הפת מ"מ י"ל כיון דיש במציאות עכ"פ להפריד איסורו לא נע"נ ודו"ק.
במג"א סק"ה אפילו היו מונחים עצים אחרים על האש והניח החמץ עליהם דהוי זוז"ג מ"מ אסור יש לחקור בתנור שנצרף בעצי ע"ז או חמץ עם עצי היתר וציננו והוסק בעצי היתר דהוי תרי זוז"ג להתירא מה דינו לפמ"ש בטו"ז ביו"ד סימן צ"ב דדבר שנאסר במשהו אינו חוזר ואוסר במשהו דתרי משהו ל"א וה"נ לדידן דזוז"ג מותר זולת בע"ז וחמץ אוסר דחשוב עכ"פ משהו א"כ בתרי זוז"ג י"ל מותר.
ונראה דזה דעת רבותיו של רש"י בע"ז דמ"ט דפריך הש"ס ומי אר"י דזוז"ג אסור בע"ז והאר"י א"ר מודה ר"י שאם נטע והבריך והרכיב דמותר ופרשו דנטע אגוז של ערלה ויצא אילן והבריך באילן ישן ותמה רש"י דמה צריך עוד להבריך דכבר זוז"ג ע"י קרקע היתר עיי"ש ולפי דעת רש"י בע"ז דע"ד דע"ז בטל כשאר איסור י"ל דקיל מערלה לענין זוז"ג לפמ"ש הכו"פ ביו"ד סימן ק"ח עמ"ש הרי"ף דריח ל"ח רק משהו דהיינו דהיכי דצריך נ"ט אין ריח אוסר אבל בערלה דאוסר עם מאתיים ה"נ ריח לא בטל דאינו בכלל לומר דיש מאתיים עיי"ש וה"נ י"ל לענין זוז"ג דאינו חשוב כטעם ובטל דל"ה רק במשהו ומ"מ בערלה דשיעורו מאתיים ואינו תלוי בטעם ה"נ זוז"ג עכ"פ מאתיים ליכא ובזה מיושב קושית מהרש"א ופנ"י בפב"ש שם דאמר ר"י א"ש תנור שהסיקו בקליפי ערלה נותץ וכו' והרי שמואל ס"ל בע"ז דמ"ט שדה שנזדבלה בזבל ע"ז מותר משום זוז"ג ומהרש"א הקשה דלמה לא מוקי שמואל פלוגתייהו דרבי ורבנן בזוז"ג ויפסוק דמותר כרבנן דכן ס"ל בע"ז ולא יצטרך להפך ולפמ"ש א"ש ולפ"ז מה דקאמר מודה ר"י אם נטע והבריך דמותר י"ל דוקא שיהא ב"פ זוו"ג דהוי כתרי משהו וממילא מוכיח שם דבע"ז גם חד זוז"ג מותר ויש הוכחה לרבותיו של רש"י דערלה חמיר מע"ז מדברי שמואל ומה דאמר בשכ"ש שם דלמא שאני ע"ז דחמיר הוא לדחויי בעלמא וזיל הכא מדחי לה דהא מסיק דר"א אוסר גם בשאר איסור.
אסורים בהנאה כתב המג"א לדעת הרמ"ה דבע"ז אסור זוז"ג ה"נ בחמץ דמשהו חשוב ולע"ד י"ל דעת רמ"ה כיון דע"ז תופסת דמיה ומהני פדיון ומה דזוז"ג מותר כתב הר"ן בע"ז מטעם ביטול וכיון דקי"ל זוז"ג מותר קיל מנתערב הפת באחרות לר"מ דמהני הולכת הנאה ליה"מ ק"ו לדידן גם בלא נתערב וכיון דדמי עצים אינו מפסיד דבלא"ה הוי אסורים בהנאה למה נסמך על הביטול כיון דאפשר להפריד האיסור והוה כדשיל"מ כדאיתא ביו"ד סימן ק"ב ס"ג דכלי שנאסר מחמת בליעת איסור ונתערב הל"ל דהוי דשיל"מ דיש תקנה בהגעלה רק רשב"א מתיר משום דמפסיד בהוצאות הגעלה וזה ל"ש כאן ועוד להרא"ה הובא בש"ך יו"ד סימן ק"ב כיון דאפשר להפריד האיסור ע"י הגעלה הוי כניכר האיסור ולא בטיל וכה"ג כתב בתוס' חדשים בסוף תמורה בפרוטה בכיס זה הקדש אינו בטל דיש לו פדיון והוי כניכר האיסור כיון דיכול להוציאו משם וזה י"ל מה דאמר בפכ"ש בהקדש דזוז"ג אסור היינו ג"כ משום דיש לו פדיון אינו בטל.
אמנם לפ"ז קשה מה מייתי בפכ"ש מר"א דאשרה דאוסר זוז"ג לאסור גם בערלה עכצ"ל לפמ"ש הר"ן בע"ז שם דלפיכך מהני לר"א הולכה ליה"מ דמן התורה כבר נתבטל רק מדרבנן אסור ע"כ הקילו בתקנה זאת עיי"ש וכיון דס"ס צריך לסמוך על הביטול ל"ה דשיל"מ דל"ל עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ולהר"ן דדשיל"מ ל"ב דהוי מב"מ היתר בהיתר ה"נ ל"ל כן כיון דמן התורה ל"מ לו פדיון חשוב איסור בהיתר וגם כיון דמה"ת אין לו פדיון ל"ח כניכר האיסור ועיין במלחמות ור"ן פכ"ש דף למ"ד בד"ה אמר רבא דהיכי דא"ל מתירין בעיניה רק עי"ת ל"ח דשיל"מ אמנם כ"ז הוצרכנו לרש"י דמהני הולכת הנאה ליה"מ כשלא נתערב הפת אבל לתוס' דדוקא כשנתערב באחרות שפיר קאמר דלר"א דאוסר זוז"ג באשרה ה"נ בערלה וכן י"ל לרמ"ה רק ס"ל לדידן דזוז"ג מותר גם תנור או פת ובגד לבד לא חמור מתערובות ודאי מהני הולכה ליה"מ ולמה נתיר בלא"ה.
ויש לעיין להרמ"ה דהא מסיק בע"ז דשדה שנזדבלה בזבל ע"ז ופרה שנתפטמה בכרשיני ע"ז דמותר משום זוז"ג ונראה דהנה בכ"מ פ"ג מהלכות ע"ז הי"ג כתב בשם הרמ"ך דהסיק התנור בעצי אשרה ואפה פת דאסור אף דהוה זוז"ג משום דישראל נטלה והסיק בה ע"כ אינה בטלה וע"כ זוז"ג אסור דע"ז של ישראל הוא עכ"ל ודבריו תמוהין מה ענין ביטול זה לזוז"ג ונלע"ד כיון דהסיק בהן הל"ל דהוי כנשתברה מאליה ובע"ז דמ"א ע"ב ר"י ס"ל דאינה בטלה דודאי עבדוה וספק בטלוה ואין ספק מוציא מידי ודאי ואוקמוה על חזקתה כפרש"י שם ובהסיק בהן ונבער האיסור רק מעט נכנס בפת דמה"ת נתבטל בפת כמש"ל בשם הר"ן א"כ זה הביטול גופא עדיף מנשתברה אלא דמ"מ ספק אי בטלה הגוי ואין מוציאין מחזקתה ובר"ש ריש מקוואות כתב דהיכי דמה"ת ודאי יצא מחזקתו והספק בדרבנן תו לא מוקמינן אחזקתו א"כ ה"נ דמה"ת נבטל וכמאן דליתא תו ליכא חזקה רק כיון דישראל הסיק בה ומגבה ל"ל ביטול עוי"ל לפמ"ש לעיל בשם הר"ן דזוז"ג אינו מותר רק כששוין הגורמים משא"כ אם גורם איסור א"א לשוב היתר וגורם היתר אפשר לשוב איסור וא"כ ה"נ התנור ופת אפשר לשוב איסור כשיעבדם ויקריבם לע"ז וגורם האיסור כשהוא של ישראל א"א לשוב היתר דאין לו ביטול עולמת ולפ"ז י"ל גם הרמ"ה מיירי בע"ז שהסיק בה ישראל כמשמעות הלשון וע"כ ל"ק מפרה שנתפטמה ושדה שנזדבלה בע"ז דשם גם גורם היתר א"א לשוב לאיסור כמו שהוא דמחובר ובע"ח קודם שחיטה לא נאסר כשנעבד ולאח"כ חשוב נולד ופנים חדשות או י"ל לפמ"ש לעיל דע"ז בטל בא"מ וס"ל לרמ"ה כר"ח במנחות דבתר מבטל אזלינן ושחוטה אינה בטלה בנבלה דאפשר לנבלה שתיעשה שחוטה לכשתסרח ה"נ בתלוש אפשר לשוב לאיסור ע"ז כשנעבד ואינו בטל ומיירי הרמ"ה בתלוש אבל במחובר דא"א לגורם היתר לשוב עכשיו לאיסור וכן בע"ח אינו נאסר להדיוט ה"ל א"נ ובטל.
הפחמין שלו אסורים בטור כתב אפילו כבו ואפה אצלם אסור וביו"ד סימן קמ"ב בע"ז כתב דוקא באבוקה כנגדו ותמה שם הש"ך וכן הרמ"א ביו"ד שם הגיה באבוקה כנגדו וכאן לא הגיה.
ונלע"ד דדעת ב"י ביו"ד שם דגחלת ואפר של ע"ז רק מדרבנן אסור ובטו"ז וש"ך שם השיגו דמה"ת אסור שנאמר לא ידבק בידך מאומה ולע"ד ודאי כלה ונבער האיסור רק משהו מכח העץ נשאר בגחלת ואפר וכן משמע דלא ידבק בידך מאומה דמאומה יש שלא נבער לגמרי וכן הסברא נוטה דנהי דנתגבר יסוד העפר ונתרבה על שאר יסודותיו שכלו מחמת האש מ"מ עדיין כלול מארבע יסודות רק מעט מזעיר ויסוד העפר הרוב וניכר יותר ועכ"פ משהו נשאר בו מיסודות שהיו בעץ ובזה י"ל טעם דנקברים אפרן אסור אף דכלה ונבער האיסור ובתוס' סוף תמורה כתבו דנשרפים נעשה מצותן משא"כ נקברים ומ"מ צריך ישוב דהא כלה ונבער איסורא וצ"ל דמשהו נשאר וכיון דכבר חל עליו שם איסור גם מחמת המשהו נשאר באיסורו כמ"ש הפוסקים בטעמא דאפשר לסוחטו אסור משום דמשהו נשאר וכבר חל עליו שם איסור אינו ניתר כ"ז שיש בו משהו והנה זוז"ג חשוב ג"כ רק משהו וא"כ בגחלים עוממות או אפר הוי תרי משהו ובנה"ך סימן צ"ב כתב דהיכי דאינו אוסר רק במינו מותר תרי משהו כיון דמשהו ראשון כח היתר מעורב בו חשוב א"מ ולפ"ז א"ש דבחמץ דגם א"מ אוסר ע"כ גם בגחלים עוממין אוסר אבל ע"ז בטל בא"מ כמש"ל ולפ"ז י"ל הסוגיא בפכ"ש שם תנור שהסיקו בעצי הקדש ואפה בו פת לרבנן דשרי בקמייתא מאי והקשה מהרש"ל דהא ל"פ רבנן אלא משום דהשלהבת באה מגחלת וגחלים שרי בערלה אבל הכא דגם אפר וגחלים אסור מה קמבעיא ופירש דבעי בזוז"ג והקשה מהרש"א דהא ל"פ רבנן בקמייתא בזוז"ג רק אם יש שבח עצים בפת עיי"ש ולפמ"ש י"ל דיש לאסור זוזו"ג בהקדש משום משהו דבאלף ל"ב אלא דתינח לרבי דשבח עצים בפת חשוב ממש כבעין אבל לרבנן דליכא ש"ע בפת רק בהקדש גם אפרן אסור ומשום דמשהו נשאר א"כ כשיש עוד גורם היתר דתנור הוי תרי משהו ולא יתסר כמ"ש הטו"ז ביו"ד סימן צ"ב ופשיט לו דאסור או דס"ל בהקדש גם תרי משהו אוסר משום דהוה כניכר האיסור דיכול להפרידו ע"י פדיון או דבהקדש הגחלת לגמרי אסור מצד עצמו דמועלין בו ומה דפריך מה בין זה לערלה גם על רמב"ח פריך דמקשן זה לא ס"ד תירץ רבא ודו"ק עוי"ל בישוב קושית מהרש"ל דמה בעי בהקדש לרבנן כיון דגם הגחלים ואפר אסור דבעי באבוקה כנגדו כדמסיק שם לעיל מינה וכיון דק"ל דשלהבת אין מועלין בו כמבואר שילהי ביצה אף דמבואר שם ברא"ש דאסור כשקשור בגחלת היינו משום דקי"ל יש שבח עצים בשלהבת כשקשורה בגחלת כמ"ש תוס' בפכ"ש דכ"ו בד"ה חדש ובלא"ה כיון דדבוק בגחלת נהנה מהגחלת דאסור בהקדש אבל השלהבת עצמו אינו אסור לרבנן דל"ל ש"ע בשלהבת א"כ נהי דשבח גחלת נכנס ג"כ בפת מ"מ גם משלהבת נאפה וה"ל זוז"ג ומותר לרבנן משא"כ לרבי גם השלהבת אסור דיש בו ש"ע ע"כ בעי לרבנן.
בטו"ז סק"ג הביא דעת רא"ש דרש"י ס"ל בשעה ה' לר"י השבתתו בכ"ד ולע"ד מוכרח לרש"י כן דבירושלמי בפכ"ש ה"א תני עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו את מבערו בשרפה ואתיא כר"י הרי דתחלה מבערו בכל דבר ומצות שרפה אח"כ ובתוס' די"ב ע"ב כתבו דבירושלמי איתא כר"ת אבל לפ"ד הרא"ש א"ש כרש"י דזמן ביעורו דירשלמי היינו בששית אף דבבבלי קרי שלא בשעת ביעורו ה"נ לר"ת ע"כ הפירש בירושלמי להיפך תו אמר בירושלמי שם אית תניי תנו עד שלא הגיע זמן ביעורו את מבערו בשרפה משהגיע זמן ביעורו את מבערו בכ"ד ואתיא כרבנן ומדאמר לרבנן מבערו בכ"ד דשרפה בכלל מוכח דלרבנן אף מפרר עמג"א ריש הסימן ועד שלא הגיע זמן ביעורו גם לרבנן מצוה בשרפה עיין פ"מ שם נמצא המנהג לשרפו שהביא רמ"א בס"א שרשו מירושלמי דקי"ל בחכמים דהמנהג לשרוף עד שלא הגיע שעת ביעור עיין מג"א סימן תל"ד סק"ח.
ומ"מ יל"ע הא קי"ל הנקברים לא ישרפו דגזרינן שמא יבאו ליהנות מאפרן ולמה לרבנן מבערו אח"ז איסורו בכ"ד וכן הקשה המג"א בסק"א לרמב"ם והח"י תירץ כיון דכ"ע מבערין כדינו קודם שש ואז מותר ליהנות מאפרן רק א"ל ביערו מבערו אח"כ הוא מלתא דל"ש ול"ג בו רבנן וק"ל דבפ"ק דפסחים די"א אהא דא"ל בדק לפ"ז יבדוק אח"ז ול"ג רבנן שמא יאכלנו ובחדש גזרו ותמה שם הש"ס דרבנן אדרבנן ל"ק ומה קושיא אם ביעור חמץ לאח"ז ל"ש כ"ש בדיקה דאמר שם דף ד' הכל חברים אצל בדיקת חמץ אפילו ע"ה זהירי לבדוק בזמנו א"כ ל"ש מי שלא בדק בזמנו דאונס ל"ש וברשיעי לא עסקינן דגם עתה לא ישמע לנו ול"ל דבדיקה שכיח יותר מביעור אח"ז דהא אם שכיח שיבדק וימצא אח"ז ממילא מבערו אח"כ ומה קושיא מחדש דשכיח טובא ונ"ל לפמ"ש במקום אחר דמלתא דל"ש ל"ג דאוקמוה אד"ת ולא אמרו איסור אבל אין לעשות תקנה לחייב בקום ועשה דבר דאפשר לבא לתקלה עי"כ אף דל"ש דזה ל"ה תקנה טובה ומוטב ישאר על ד"ת וע"כ ה"נ כיון דבחדש חיישי רבנן דלמא אתי למיכל איך יחייבו מתקנה לבדוק אח"ז איסורו אף דל"ש וכ"ש דזה התקנה הוא ג"כ במלתא דל"ש ל"ה להו לתקן במלתא דל"ש דתקנתו קלקלתו ומה דפריך שם דר"י אדר"י ולא משני דר"י ל"ג דאתי למיכל רק לעשות תקנה שוא"ת עדיף דא"כ הל"ל לר"י א"צ לבדוק ומדקאמר שוב אינו בודק ע"כ דאסור לבדוק וא"ש.