אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שלה

סימן שלד

ס"ג במג"א סק"ב צ"ע דמה"ת לאסור בדיעבד וכ' הרמב"ם ס"ל מותר להערים לכתחלה לזמן אורחים שא"צ לאכול וכ"כ המ"מ מערימין בשל דבריהם וכמ"ש בסימן תקל"ג שפסק שמותר להערים ובגמרא איתא דתרוייהו חד דינא הוא עכ"ל ובאמת לשון הרמב"ם ואם הערים בדבר זה מותר משמע דיעבד וכמו שהבינו הב"י ורמ"א אולם צריך לתרץ קושיות המג"א ונלע"ד דודאי גם הרמב"ם ס"ל דמותר לכתחלה להערים מצד איסור שבת אמנם כתב דיעבד מטעם אחר דמבואר בחו"מ סימן רכ"ח דלא יסרהב בחברו לסעוד אצלו ויודע בו שלא יסעוד וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות דעות ה"ו ועיין בתענית די"ג ע"ב וא"כ הכא דכל היתר הערמה שלא יהא ניכר לאחרים וא"כ ע"כ צריך שיעשה באופן שיהא נראה כונתו שמזמין האורחים באמת כדי שיאכלו ובאמת לבו בל עמו שכל כונתו כדי שיציל לעצמו ומזמין אורחים שא"צ לאכול א"כ אסור משום גניבת דעת ומ"מ אם כבר הערים והזמין מותר לכתחלה להציל על סמך זה וגמרא לא מיירי כאן מזה רק מדין הערמה לענין שבת וע"כ אמרו מערימין לכתחלה וכן הה"מ שפיר כתב, מערימין לכתחלה בדבריהם וא"ש הכל.

ובירושלמי פכ"ב תני אין מערימין ר"י בר' בון אמר מערימין אית תניי תני מצילין ואח"כ מזמן אית תניי תנו מזמן ואח"כ מצילין מ"ד מזמן ואח"כ מצילין כמ"ד אין מערימין מ"ד מציל ואחר כך מזמן כמ"ד מערימין עכ"ל ולפ"ז כיון דרמב"ם פסק מזמן ואח"כ יציל ע"כ ס"ל אין מערימין וקשה להבנת המ"מ ומג"א דס"ל מערימין וצ"ל דס"ל דש"ס בבלי פליג בזה על ירושלמי כיון דבפרק כ"כ מייתי ברייתא דלא יזמן ואח"כ יציל סתם ובאותה ברייתא קתני ואין מערימין ור"י בר"י אומר מערימין ולא פליג ר"י בר"י ברישא ע"כ לא תלי זה בזה ובאמת דברי ירושלמי צריכין טעם מה ענין זה לזה ונלע"ד דס"ל דלפיכך לא יציל ואח"כ יזמן דחיישינן דיחזור בו דיחוס על ממונו אבל אם מערימין להזמין אורחים שא"צ לאכול מהיכי תיתי שיחזור וצ"ל דגמרא שלנו ס"ל דגם לר"י בר"י דמערימין היינו דוקא לענין איסור שבת דמיירי בה ומותר לכתחלה להציל על סמך זה אבל מ"מ מצד גניבת דעת אין להזמין אורחים שא"צ לאכול ויסברו העולם שכונתו באמת להאכילם וע"כ לא יציל ואח"כ יזמין כיון דצריך להזמין באמת אורחים שצריכים לאכול יש לחוש דיחזור בו וא"כ יש הוכחה מכאן גופא למ"ש הרמב"ם ואם הערים מותר בלשון דיעבד ודו"ק.

ס"ד מג"א סק"ד כתב בד"מ לפמ"ש בד"מ מבא"מ בטל אפילו דשיל"מ א"כ מותר לתת כלי עם מים תחתיו שיתבטל היין במים ראשון ראשון ע"כ לע"ד קשה לומר על הכלבו שלא הרגיש בזה חדא דזה מהפוסקים ראשונים דמין בשא"מ גם דשיל"מ בטל ועוד הא מגופא מוכח מדאמרו ליתן כלי עם מים ולא יין ע"כ כדי שיהא אינו מינו ויתבטל גם דשיל"מ לכן נלע"ד דכונת הכלבו דהא דבא"מ בטל גם דשיל"מ היינו כיון דנתבטל הטעם ואינו מורגש כמאן דליתא ולא שייך בזה לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דכמאן דאינו אוכלו כלל דמי וכעין מ"ש בת"ח הובא ביו"ד סימן ק"א בטו"ז סקי"ב דכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על דבר האיסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוה כמי שאין לו מתירין עכ"ל והנה כ"ז אם בשעת אכילה עדיין לא נרגש טעמו אבל אם נתרבה ונרגש טעמו ל"ל כמאן דליתא וגם ל"ל דאין ההיתר נקרא על האיסור כיון דזה עיקר אכילתו עתה וצ"ל כיון דמתחלה היה בטל נתהפך להיתר ולא אכפת לכו מה שמרגיש עתה טעמו א"כ ע"כ ל"ל דאיסור נהפך להיתר א"כ ממילא גם בא"מ אמרינן עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ושפיר קאמר הכלבו ואותם שהורו להיתר צ"ל דס"ל כמ"ש הר"ן בנדרים הובא בטו"ז יו"ד סימן ק"ב סק"ה עיי"ש ודעת רש"י בפ"ק דביצה ג' ע"ב בד"ה אפילו באלף דלא כהר"ן וא"כ קשה לסמוך על המקילין בזה כיון דגם בהך דקמא קמא בטל עיקר כפוסקים לאיסור וכאן בדשיל"מ לכלבו ג"כ אסור אפילו אם ת"ל במקום אחר קמא קמא בטל שוב ראיתי בכלבו סימן ק' כתב כל דבר שיל"מ אם נתערב בא"מ ולא נתן טעם מותר חוץ חמץ בפסח זה דעת הרמב"ם ז"ל ויש כתבו דאפילו לא היה אסורו אלא מדבריהם כגון איסור מוקצה או כולד ביו"ט ל"ש במינו ל"ש בשאינו מינו דלעולם לא בטל אפילו באלף אלפים ונתנו ראיות גדולת לדבריהם עכ"ל ולפ"ז י"ל דמה"ט פקפק גם הכא בהיתר זה מטעם דבר שיש לו מתירין אף דהוה א"מ ולכן יפה כתב הד"מ דלדידן דקי"ל דשיל"מ בטל בא"מ מותר לתת כלי וכו' ומ"מ מדברי הכלבו דלעיל נראה דכאן לכ"ע לא בטל ובלא"ה מ"ש נכון בעצמותו וכן נראה מדהשמיטו הרמ"א.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה