אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שיא

סימן שי

ס"ב וי"א שלא התירו להוציאו לכרמלית אלא ע"י ככר או תינוק כן פרש"י בפרק המצניע ולכאורה נהי דאיסור טלטול חמיר ודוחה איסור הוצאה מ"מ כל מה דאפשר לתקוני מתקינן א"כ הל"ל דוקא ע"י תינוק גדול דחי נושא את עצמו ובר"ה פטור והוי בכרמלית רק תרי דרבנן משא"כ ככר הוי חד דרבנן ול"ל דמיירי באין לו תינוק דא"כ הל"ל ע"י תינוק או ככר ועוד אם אין לו מנ"ל לרש"י דלא יטלטל להדיא בלא ככר ובלא תינוק כשאין לו גם ככר ולימא דמיירי באמת כשאין לו עוד הקשו המפרשים מניין הכריח רש"י דצריך ככר או תינוק כיון דמפיש בהוצאה ונלע"ד כיון דהיתר הטילטול ע"י כא"ת דבטל המת לכא"ת והוי כנושא רק הכא"ת א"כ בתינוק גדול דחי נושא א"ע איך נאמר דל"ה כנושא המת דאדרבה המת לבד נושא הוא דהרי נושא א"ע וצ"ל כיון דמדרבנן אסור לישא גם החי הרי חשבוהו רבנן כאינו נושא א"ע לכן אהני לענין לטלטל המת ע"י דאיסורו רק מדרבנן ומדרבנן חשוב נושא החי שפיר אמרו דהמת בטל לגביה וא"כ לפ"ז ליכא מעליותא בתינוק מן ככר דא"א לומר דחי נושא א"ע וע"כ קיל איסור הוצאתו לכרמלית דהא לפי סברא זאת נמצא כנושא רק המת ומטלטל מוקצה ועכצ"ל דאחשבוהו רבנן לנושא החי והמת בטל לגביו ודחו איסור הוצאתו מפני טילטול המת וא"כ אדרבה י"ל ככר עדיף דודאי נושא הככר ובטל יותר נשיאת המת לגביה ועכ"פ לא עדיף מתינוק והנה הקשה הרמב"ן דגם בר"ה ה"ל להתיר דהא קי"ל משאצ"ל פטור והנה באמת מש"ה דעת הי"א הג' דגם לר"ה מותר ע"י תינוק אבל לא ע"י ככר דחייב בר"ה עיין מג"א וצ"ל אף דהוצאות המת משאצ"ל מ"מ הוצאות הככר או התינוק צריכה לגופה דזולתן לא יוכל לטלטל המת וכ"כ הפרישה ולפמ"ש לעיל סימן ש"ל סכ"ז דדעת רש"י כמ"ש התוספת רי"ד דמשאצ"ל דפטור לר"ש היינו במידי דגם לעלמא אין דרך לעשותה לגופה כהוצאות המת דדרך הוצאתו לכל העולם אינה צריכה לגופה וא"כ בתינוק וככר דחשיבי לעלמא ודרך העולם להוציאן לצורך גופן גם לר"ש חייב אף דזה עתה מוציאן שלא לצורך גופן וא"כ לפ"ז לק"מ קושיות הרמב"ן דלמה אמר דוקא לכרמלית וה"ט דלהוציאו בלא כא"ת אסור וע"י כא"ת הוי מלאכה הצריכה לגופה וגם ע"י תינוק דחי נושא א"ע להתיר דא"א לעשות ההיתר מזה דא"כ מטלטל ונושא המת לבד שהוא מוקצה ושפיר הוכרח רש"י לפרש דלא התירו לאפוקי לכרמלית רק ע"י כא"ת וזהו לפי המסקנא דלא התיר רק לכרמלית ולפ"ז א"ש לס"ד דר"י דגם בר"ה התיר משום משאצ"ל דהא הוצאות הככר או תינוק הוי צריכה לגופה אבל לפמ"ש א"ש דלס"ד דגם לר"ה התיר ליכא הוכחה דצריך כא"ת ודו"ק ולי"א דס"ל דגם לר"ה מותר ע"י תינוק הל"ל דגם לכרמלית עדיף ע"י תינוק אלא דהא זהו דעת רמב"ן והוא ס"ל דלכרמלית א"ה כלל כא"ת וכמ"ש בפרישה עיי"ש.

והנה הרמב"ן כתב דמשמע מדברי הרמב"ם דלא כרש"י דצריך כא"ת ועב"י ותמוה לי הא הרמב"ם ס"ל דדוקא אם הסריח כבר ומשום כבוד החיים התירו להוציאו לכרמלית א"כ ליכא בו משום איסור טילטול דלא גרע מגרף של רעי דלעיל סימן ש"ח סל"ד וכה"ג גם רש"י מודה וגם דברי המחבר צ"ע שהביא דעת י"א דצריך כא"ת על מה שפתח מת שהסריח ובזה ליכא מאן דפליג וז"ל רש"י בפרק המצניע בד"ה לאפוקיה לכרמלית שהיה מוטל בבזיון או בדליקה או בחמה ואי משום טילטול מניח עליו ככר או תינוק עכ"ל וצ"ל קישור לשון רש"י מה בעי בזה שהקשה למה שהקדים אלא דכונתו דבשלמא אי הוה מפרשינן דהסריח כבר וכמ"ש הרמב"ם לק"מ משום טילטול וכמ"ש אבל כיון דמשום בזיונו של מת הותר ההוצאה תקשי איך הותר לטלטלו ותירץ ע"י כא"ת וז"ב אמנם מה שהוכרח רש"י לפרש דלא כרמב"ם הוא ג"כ מהטעם שכתבתי דע"כ לא הותר אלא ע"י כא"ת מדלא התיר בר"ה ואם בהסריח כבר א"צ כא"ת וגם בר"ה ה"ל להתיר אבל להרמב"ם דס"ל משאצ"ל חייב באמת אסור בר"ה ופירש שעיר דמיירי בהסריח כבר ובלא כא"ת ואפשר משום דלא נזכר בגמרא שהוצרך כא"ת לא ניחא לו לפרש דמיירי בכא"ת ועוד דא"כ לר"י דס"ד דהתיר רנב"י משום משאצ"ל ה"ל להקשות יותר דכא"ת הוי מלאכה הצריכה לגופה ואי דלא ידע דע"י כא"ת דוקא התיר ה"ל להקשות משום איסור טילטול לפי מה דלא ידע הטעם דגדול כבוד הבריות ע"כ ס"ל לרמב"ם דמיירי שכבר הסריח וא"צ כא"ת ולפ"ז י"ל לדינא מודה הרמב"ם דגם משום בזיון דליקה או שלא יסריח מותר להוציאו לכרלמית אלא דגמרא לא מיירי בהכי ואין דרכו להזכיר רק המפורש בש"ס ולולא דמסתפינא ה"א דגם רש"י מודה לפי המסקנא דמשום כבוד הבריות דחי איסור דרבנן דגם איסור טילטול מותר בלא כא"ת וכסברת הרמב"ן דמה דמשביח בטילטול פוגם בהוצאה אלא דפירש כן לפי מה דס"ד דר"י דרנב"י התיר משום דהוה משאצ"ל וליכא בו איסור כלל דאיך ס"ד כן הא יש בו איסור טילטול ע"כ פירש דמניח עליו כא"ת וס"ל לפ"ז דבטל לגבי המת לס"ד דר' יוחנן וכדעת הר"ר יצחק בר אבא מרי שהביא בחידושי רמב"ן או דס"ד דגם ככר או תינוק הוי משאצ"ל וא"כ בטלה מחלוקת אלא דהראשונים ס"ל כדעת רש"י דגם למסקנא צריך כא"ת.

ורש"י בסוכה דל"ו ס"ל דמשום כבוד הבריות לא התירו רק איסור טילטול לא איסור הוצאה ולפי הבנת הראשונים בדבריו שבפרק המצניע דבריו סותרים זא"ז וצ"ע.

ובדעת המחבר היה א"ל דבמת כיון דיש היתר ע"י כא"ת צריך דוקא כא"ת גם כשהסריח כבר משא"כ בגרף דלא אפשר ע"י ככר או תינוק שלא יתלכלכו אלא דא"כ גם במת כשליכא כא"ת יהא מותר ועוד מנ"ל להמחבר זה כיון דרש"י לא מיירי בהסריח כבר.

ס"ה טלטול מן הצד לצורך דבר המותר מותר וטלטול בגופו אפילו לצורך דבר האסור מותר כ"כ הרא"ש בפרק כירה דף מ"ג לתרץ קושית הר"י מה דפריך בדף קמ"א אר"נ דאוסר טלטול מן הצד גם לצורך דבר המותר מהך דקש מנענע בגופו והרי בקש מטלטל לצורך דבר האסור וכתב הרא"ש כיון דאינו מטלטל רק בגופו אף שהוא לצורך דבר האסור מדמה ליה לטלטול מן הצד בידו לצורך דבר המותר עיי"ש וצריך להבין דמה סברא היא להקשות מכח דמיון זה וגם צריך להבין החילוק בין לצורך האיסור או ההיתר ונלע"ד לפמ"ש רש"י בביצה די"ב בד"ה ולפלגו באבנים שלא נאסר טילטול אלא משום הוצאה ומה שלא גזרו על כל טילטולים אפילו על אוכלים וכלים משום דאין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה עכ"ל וע"כ כשאינו נוטל רק דבר ההיתר בידו ועי"כ מנענע דבר המוקצה אין לגזור משום הוצאה כיון דאינו נוטלו בידו וכשהוא לצורך דבר האסור יש לגזור משום הוצאה כיון דנוטל בידו דבר המותר דל"ל בזה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו דהא אינו לצורך דבר המותר רק לצורך דבר שיכולין לעמוד בו וכ"ז כשמטלטל בידו אבל כשמנענע בגופו לא שייך לחוש להוצאה בכה"ג ואף אם יוציא בכה"ג פטור דלאו דרך הוצאה בכך ע"כ גם לצורך דבר האסור מותר וע"כ שפיר דייק מדשרי לנענע בגופו גם לצורך דבר האסור ע"כ כיון דאין לחוש משום הוצאה מותר אם כן ה"נ טילטול מן הצד לצורך דבר המותר כיון דאינו נוטל בידו דבר האסור ליכא למגזר משום הוצאה וזה נראה טעמו של מ"ד אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל ל"ל שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בו ומאן דשרי ס"ל כיון דאינו מטלטל כלל רק דבר הניטל ל"פ בין אם לצורכו או לצורך דבר אחר וכן מה דמותר ליגע במוקצה כמבואר בסימן ש"ח ס"ג י"ל ה"ט דליכא למגזר משום הוצאה כיון דאינו מטלטלו בידו אמכם הר"ן בפרק כירה שם כתב דלפיכך שרי לנענע הקש בגופו לפי שאינו מטלטל הקש מפני שצריך לו אלא מפני שהוא צריך למטה וא"א לו בלא טלטול הקש עיי"ש נראה טעמו דנהי דטילטול משום הוצאה וכדאיתא להדיא בפרק כל הכלים מ"מ במידי דמשתמש בו יש טעם אחר משום הכנה וכמו בדבר אכילה דצריך הכנה דאסמוכוהו על והכינו וכמ"ש מהרש"א בביצה דל"ג וע"כ גם נגיעה יש לאסור ואף נענוע ע"י גופו וכ"ד הרשב"א בשבת דף כ"ט ומ"ש הר"ן בפי"ו דשבת גבי נכרי שעשה כבש יורד בו ישראל משום דלא אסור רק לטלטל ה"ט דשם הכבש של עכו"ם ואין הכן בשל עכו"ם כמ"ש שם ולפ"ז א"צ למ"ש התוי"ט בפ"ג דביצה מ"ב דהך דכבש מיירי שעשאה מנסר שכבר הוכן לישב או לשכב עליו בשבת ולא הוקצה והנה ר"נ דאוסר בשבת דף קמ"א בנוטל פוגלא מן העפר אף דהוה טילטול מן הצד ולא חש להך משנה דקש מנענע בגופו י"ל דס"ל כחד טעם שכתב הרמב"ם בספכ"ד מה"ש באיסור טילטול מוקצה שלא יעשה כדרך שעושה בחול ולפיכך קש שהיה לו לטלטל בידו לפנות המטה והוא משנה ומנענע בגופו ואינו עושה כדרך שהוא עושה בחול ע"כ מותר משא"כ בפוגלא דגם בחול עושה כן ולפ"ז יש לפרש דברי ירושלמי בפרק מפנין בהך דפליגי רבנן ורשב"ג אי מטלטלין הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים ומוקי לה בשיש לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק רבנן סברי מכיון שאינו מצוי בשוק כמי שאין לו ורשב"ג סבר מכיון שיש לו מאותו מין כמי שמצוי בשוק אר' זעירא לא אתי אלא כרבי חנינא דאמר עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר אמר ר' יוסה שניא היא שהוא ככסא עכ"ל והמפרשים נדחקו מאד בפירושם וכמ"ש בסימן ש"ח ולפמ"ש י"ל דצריך להבין מ"ט דרבנן לילך בתר אחריני כיון שמצוי אצלו עורבים וצ"ל כיון דגזרו על טילטול משום הוצאה והוה לן למגזר גם על כל אוכלים וכלים רק שאין גוזרין גזרה על הציבור אא"כ רוב הציבור יכולין לעמוד בה ולפיכך באם אין אותו המין מצוי בשוק א"כ רוב הציבור יכולין לעמוד ע"כ אסור ורשב"ג ס"ל כיון דמצוי אצלו הוי לגביה מאכל בהמה והוא בכלל מאכל בהמה שלא גזרו עליו ואמר דלא אתיא אלא כר"ח דהצריך לברור חלוקי אבנים רק משום איסור טילטול ולא משום ישיבה לבד דס"ל דטילטול אסור רק משום הוצאה וכא שייך רק כשמטלטל בידו ודחי שאני התם דהוה ככסא וי"ל גם ישיבה אסור דמשתמש במה שלא הוכן ומטעם דצריך הכנה למה שרוצה להשתמש בשבת ואין ראיה לר"ח היוצא לכו ומה לדעת הר"ן אסור לנענע הקש שעל המטה בגופו זולת כשאינו מכוין לשכוב על הקש וכ"ד הרשב"א הנ"ל דלהשתמש במוקצה אסור גם כשאינו מטלטלו וכן דעת התוי"ט הנ"ל וכן דעת המרדכי הובא בסימן ש"ח סכ"א וכן מורין שם לשון הרמב"ם אלא לפמ"ש שם טעם אחר אינו ראיה מהמרדכי ורמב"ם לבאן ודעת הרמב"ן בחידושיו לשבת סוף פט"ז דף קכ"ב והובא בר"ן שם משמע דישיבה על המוקצה כאבן מותר וכ"ד רש"י כמ"ש המג"א לעיל סימן ש"ח סכ"א סקמ"א וכן דעת המאירי בשבת ס"פ כל הכלים וס"פ כל כתבי וצ"ע לדינא.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה