ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן שטז
ס"ב ולכן בטור כתב דגם בכורת אמרו ובלבד שלא יתכוין לצוד ותמה הב"י הרי מבואר בביצה, ר"פ משילין ותסברא דר"ש והא הוה פ"ר והב"ח תירץ דבשבת פרק כירה ליתא האי ותסברא ופליג אגמרא דביצה וה"ט דל"ה פסיק רישא משום דלא ניחא לו ליצוד הדבורים שילכו ללקט פרחים לעשות דבש והטו"ז השיגו דכל דבר שאין במינו ניצוד לא ניחא לו אלא דגזרו אטו במינו ניצוד דניחא לו ה"כ ואין זה קושיא דלא מצינו דגזרו באין במיני ניצוד רק כשמכוין ליצוד הרי ניחא לו אבל בלא מתכוין לא מצינו כיון דלא מיכוין ולא ניחא לו לא מיחלף במינו ניצוד דניחא לו וכ"כ הפרמ"ג אמנם כבר נודע שזה דעת הערוך וחלקו עליו דגם פ"ר דלא ניחא לו אסור וכתבתי בר"פ משילין דהכא דהיה ניחא לו להיפך עדיף וכ"מ בפרמ"ג אלא דקשה תינח בימות החמה אבל בימות הגשמים דאין דרכן ללקוט פרחים ולעשות דבש א"כ ל"ל דאכפת לו בצידתן שלא יוכלו לצאת ללקוט פרחים וגם בזבובים דהתיר הטור מה אכפת לו אם ישארו בתיבה עיין פרמ"ג והנלע"ד לתרץ דברי הטור ונקדים דברי רש"י דבשבת שם דאמר ומני אי ר"ש ל"ל מוקצה פרש"י האי שהצרכת לתרוצו כשחישב עכ"ל הרי כונתו דמה דמוקי דאיכא שתי חלות דבש לא קשיא לו דגם לר"ש צ"ל כן אליבא דר' יצחק רק מה שתירץ אח"כ דלא להוי מוקצה כשחישב זה ל"צ לר"ש ובביצה שם בד"ה במאי אוקימתא כר"י פרש"י כלומר מדהוה לך לתרוצי ארישא ה"מ ר"ש דלית לו מוקצה ומהדרת אשנויי דחוקי למימר משום שתי החלות כר"י בעית לאוקמה משום דר' יצחק דמותבינן לו הנהו תיובתא אית לו מוקצה כר' יהודא עכ"ל הרי דלר"ש ל"צ לתרץ כלל דאיכא דבש וכן כתב מהר"ם שי"ף שם ודברי רש"י סותרין א"ע אלא דמה שהבין מהר"ם שי"ף שם משום דלר"ש מותר לטלטל דבורין זה לא נ"ל כלל דלא עדיפי מאבנים וצרורות גם לרש"י אלא נ"ל כונתו כמ"ש הרז"ה בפרק כירה דר' יצחק ס"ל כר' יהודא דמחמיר במוקצה ע"כ ס"ל דאין כלי ניטל רק לצורך דבר הניטל עיי"ש ועכ"פ צריך ישוב פרש"י בשנותו פירושו משבת לביצה ונלע"ד דרש"י ראה דבשבת לא פריך ותסברא דלר"ש נמי הוה פ"ר ובביצה פריך ותסברא וע"כ הסוגיות מחלוקת כמ"ש הב"ח דבשבת לא מחשבו לפ"ר ובביצה מחשבו לפ"ר אולם מ"ט לא חשוב פ"ר וצ"ל כמ"ש הש"ג בס"פ האורג בנועל ביתו לשמרו וממילא ניצוד הצבי שרי ול"ח פ"ר משום דתכלית כונתו לשמור ביתו יכול לעשות באופן שלא יהא ניצוד הצבי כשלא יהא צבי בתוכו עיי"ש ואם כן ה"כ דיש בו דבש ומכסה הכורת להציל הדבש וזה יכול לעשות כשלא יהיו הדבורים בתוכו ע"כ אף דממילא ניצודין הדבורים מותר וע"כ לא פריך בשבת דלר"ש נמי הוה פ"ר אמנם מה דפריך בביצה צ"ל משום דהמקשן רצה לומר דלר"ש לא קשה על ר' יצחק ושרי לטלטל המחצלת כדי לכסות הדבורים לבד א"כ זה ודאי א"א לעשות רק באופן דהוה פ"ר ע"כ פריך ותסברא דלר"ש הוי פ"ר וא"כ מוכח דכונת המקשה בביצה היה דלר"ש אצ"ל כלל דכונתו משום הדבש וכפרש"י שם אבל בשבת דלא פריך ותסברא וע"כ ס"ל דל"ה פ"ר ומשום דתכלית כונתו לכסות הדבש א"כ ע"כ צ"ל דגם לר"ש צ"ל דיש בו דבש דדינו של ר' יצחק גם לר"ש והקושיא ומני אי ר"ש ל"ל מוקצה היינו רק דלא צ"ל דחשוב עלייהו וע"כ פרש"י באמת כן ומה נעים בזה דברי רש"י שהביאו בתוס' בביצה שם שפירש למסקנא דאמר לעולם ר"י וביש בהו כוי דלר"ש א"צ להיות כוי ותמהו בתוספת הרי גם לר"ש הוה פ"ר וכדתמה הגמרא ולפמ"ש א"ש דדוקא לס"ד דר"ל דאין בו דבש ומכסה רק הדבורים ומ"מ מותר דאתיא כר"ש ע"כ פריך ותסברא דהוה פ"ר אבל למאי דמסיק לעולם ר"י וביש בו דבש וכונתו לכסות הדבש א"כ כה"ג ל"ח פ"ר ומותר לר"ש גם בלית בו כוי וא"כ א"ש דברי הטור דהא בנועל, התיבה כונתו לשמור מה שבתוכו ומשכחת כשלא יהיו זבובים בתוכו ע"כ אף דיש בו עתה זבובים ל"ח פ"ר דגם בכורת מותר כשאינו מתכוין לכ"ש כדמוכח בשבת ומה דפריך בביצה ותסברא היינו לס"ד דאין בו דבש וכונתו רק לכסות הדבורים וא"כ יש ראיה לדברי הטור מפרש"י ומסוגיות הש"ס בשבת ואין קושיא עליו כלל מביצה.
והנה הב"י דחה דברי בע"ת נמי דשאני דבורים דבמינו ניצוד ותמהו עליו הב"ח ומהרש"א ופרישה דבביצה שם אמר מ"ד במינו ניצוד אסור שלא במינו ניצוד מותר קמ"ל הרי דדבורים אין במינו ניצוד ולע"ד יש ראיה לדברי ב"י מגמרא וסברא דמסברא איך יתכן לומר דל"ח במינו ניצוד דהא מבואר ברש"י ור"ן ס"פ האורג שאין לצורך זה ל"ח במינו ניצוד א"כ דבורים עינינו רואות דהן לצורך לעשות דבש ומקיימן אותן משנה לשנה ומשיירין להן חלות דבש וכשיוצאת נחיל של דבורים רודפים לצודם ואיך השכל יגזור שאין במינו ניצוד וצ"ל דסברת החולקים על הב"י משום דבצידתן דהיינו שלא יוכלו לצאת מתבטל תועלתן לצאת ולעשות דבש להכי מיחשבו אין במינן ניצוד ומ"מ קשה תינח בימות החמה אבל בימות הגשמים דאין יוצאין אחר פרחים תועלתן להחזיקן לימות החמה וא"כ במינן ניצוד עכשיו לסגור בעדן שלא לצאת עתה מהכורת לכן נראין דברי הב"י אלא דדוקא כשכונתו לקיימן לימות החמה שיעשו דבש א"כ הן לצורך וכה"ג במינו ניצוד אבל כשאינו רוצה לקיימן א"כ בגופן אין צורך אחר ואין במינו ניצוד והצדן לצורך עצמן בטלה דעתו אצל כל אדם וע"כ הב"י מפרש כפירש תוספת בביצה שם וכפרש"י בשבת דס"ד דמקשן דלר"ש מיירי נמי דיש בו דבש שתי חלות רק לא צ"ל דחשוב עלייהו וע"כ פריך שפיר ותסברא דהוה פ"ר כיון דמשייר להו דבש לקיימן עד ימות החמה א"כ הוי במינן ניצוד כה"ג אבל למאי דמסיק לעולם כר"י וצ"ל דחשוב לאכול השתי חלות דבש ואין בדעתו לקיים הדבורים לימות החמה דבמה יתפרנסו א"כ צורך אחר אין בהן וא"כ כה"ג אין במינן ניצוד ושפיר קאמר למסקנא דאין במינן ניצוד וראיה לזה מגמרא שם דקאמר הא קמ"ל אעפ"י דחשוב עלייהו ובלבד שלא יתכוין לצוד והדבר תמוה מה ענין זה לזה אלא הוא הדבר דדבורים במינן ניצוד כשרוצה לקיימן שיעשו לו דבש ואין במינן ניצוד לצורך אחר וע"כ קמ"ל אעפ"י דחישב לאכול הדבש ואינו חושש שיתפרנסו הדבורים ולקיימן לימות החמה שיעשו לו דבש וא"כ לצורך דבר אחר אין במינן ניצוד וה"א אף כשמכוין לצודן מותר כמו כל שאינו במינו ניצוד גם הצדן לצורך פטור דבטלה דעתו אצל כל אדם ומפרט דא"ש לפי מה דמסיק שלא יתכוין לצוד היינו שלא יעשנו מצודה קמ"ל דמ"מ אסור וכדמסיק דקמ"ל דאסור אף שאין במינן ניצוד והיינו משום דחשוב על הדבש וזה ראיה גדולה להרב"י ואף דבר"פ ח"ש פליגי תוספת על רש"י דס"ל דגם באינן במינן ניצוד לצורך חיוב י"ל דוקא דבר שלעולם אין במינן ניצוד דאין בהן צורך כלל והצדן לצורך בטלה דעתו אצל כל אדם אבל דבורים ודאי ל"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם דשכיח טובא לצודן לצורך לעשות דבש אלא כיון דאין בגופן שום צורך מסתיין לומר דהצדן שלא ע"ד לקיימן לעשות דבש בטלה דעתו דבכה"ג אין במינן ניצוד ול"ח מלאכת מחשבת.
ועפ"י דברי ב"י שכתב דבאין במינן ניצוד מותר פ"ר י"ל נמי סתירת רש"י משבת לביצה ודברי רש"י גופא בביצה שם שהביאו התוספת שם דלמסקנא דלעולם ר"י פרש"י דלר"ש מותר גם כשמכסה כל החלונות משום דאינו מתכוין ותמהו תוס' דהא הש"ס פריך ותסברא דגם לר"ש אסור פ"ר והיינו דכיון דאין במינן ניצוד מותר פ"ר דל"ה רק איסור דרבנן אמנם הא דעת רש"י בר"פ ח"ש דלצורך חייב גם באין במינו ניצוד וע"כ לס"ד דר"ל דאתיא כר"ש. ולא צריך לתרוצו דכונתו לכסות הדבש רק לכסות הדבורים דצריך לו א"כ אם מיכוין לצודם חייב כיון דצריך להו ע"כ פריך שפיר גם כי לא מיכוין לצודם הוי פ"ר אבל למסקנא דאתיא כר"י וכונתו לכסות רק הדבש ואין צריך לדבורים דהא חשוב לאכול הדבש א"כ הצדן שלא לצורך פטור ומותר פ"ר כה"ג לר"ש וא"כ מדפריך ותסברא מוכח דדעת האומר במאי אוקימתא כר"י לומר דלר"ש אצ"ל כלל דמכסה הדבש רק מכסה הדבורים דצריך להו וכפרש"י שם אבל בשבת דלא פריך ותסברא ע"כ ס"ל דלר"ש גם פ"ר מותר ומשום דאין במינן ניצוד ועכצ"ל דאינו חושש לדבורים ואין לו צורך בהן עתה רק חס על הדבש לאוכלו ואף דלא חשוב עליו מאתמול לר"ש מ"מ עתה דעתו רק על הדבש ורוצה לאכלו ולא לשייר לדבורים דאל"כ הוה מוקצה מחמת חסרון כיס דמודה ר"ש כדאיתא בשילהי שבת וכמו שהקשה בת"י שם בגליון ומה שתירץ שם דמשמע לו שיש שם חלות הרבה דל"ה מוקצה מחמת חסרון כיס אינו מובן דהא אמר שם דבימות הגשמים ליכא רק אותן שתי חלות ועכצ"ל דכונת הש"ס דלר"ש אצ"ל דחשוב עלייהו מאתמול דגם עתה כשרוצה לאכול הדבש שרי דמוקצה מחמת ח"כ דאסור לר"ש היינו אם גם עתה צריך לו לדבר שעומד כמו סיכי זיירי ומזורי דאף דמטלטלן עתה לפי שעה מ"מ מחזיקן גם לאח"כ לאומנתן אבל בדבש אם רוצה עתה לאכלן ואינו חושש לדבורים ל"ה מוקצה מחמת ח"כ דאף דאתמול לא חשיב עלייהו ואתקצאי ביה"ש לר"ש הא לא ס"ל כל דאתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא וע"כ פריך דלר"ש לא צ"ל דחשוב עלייהו מאתמול וא"כ כיון דאינו צריך לדבורים ואין במינן ניצוד מותר פ"ר וע"כ ל"פ ותסברא ומזה מוכח דכונת הש"ס במאי דאמר אי ר"ש הא ל"ל מוקצה היינו דלמה צ"ל דחשוב עלייהו דאם ת"ל דלר"ש י"ל דכונתו לכסות הדבורים א"כ עכשיו מגלה דעתו דיש לו צורך בדבורים ואחשבה ממילא גם כשלא מיכוין לצוד אסור משום פ"ר והל"ל ותסברא כמו בביצה ועוד נראה דלר"ש ל"ה הדבש דבר שאינו ניטל אפילו כשגם עתה אין דעתו לאכלו דמ"מ כיון דבידו לאכלו עתה אם ירצה לר"ש דנסתלק הח"כ ממילא ל"ח דבר שאינו ניטל כיון דרשאי לאכלו ול"ד לכלי דמוקצה מחמת ח"כ דנשאר הכלי גם אח"כ לאומנתו משא"כ מאכל כשיאכלנו עתה ואינו חושש ליתנו לדבורים תו ל"ה חסרון כיס אצלו ומ"מ א"ש דברי רש"י דבשלמא הצד לצורך דבר שאין במינו ניצוד חייב דאחשבה במעשה עכשיו אבל הכא דכונתו לכסות הדבש וליכא שום הוכחה עתה דאחשב לדבורים דיהיו צידתן לצורך אצלו דהוי הדבש מצד עצמו ראוי להצילו וע"כ מותר לר"ש כשאינו מיכוין רק לכסות הדבש משא"כ כשמיכוין לכסות הדבורים אף דלא מיכוין לצידה מ"נ אחשבו במעשה זאת דיש לו צורך בהן ודו"ק.
ס"ז אם לרפואה וכו' מותר ולהרמב"ם הטעם מפני שאינו צד כדרכו דהא אין במינו ניצוד עכ"ל מג"א ובתו"ש כתב שהוא ט"ס וכמ"ש התוי"ט פט"ז דשבת מ"ז ד"ה ועל עקרב דמלשון פירש המשניות לרמב"ם משמע דצד נחש לשחק בו אינו חייב דאין במינו ניצוד אבל תימא מדתנן פ"ב דעדיות דהצד נחש לרפואה חייב ש"מ שהוא במינו ניצוד דדבר שאינו במינו ניצוד גם לצורך פטור עיי"ש ולענ"ד דשאני אין במינו ניצוד לכל העולם ע"כ גם הצד לצורך בטלה דעתו דאין דרכו ליצוד ול"ח מלאכת מחשבת (ומה שבמינו ניצוד וכל העולם צדין אותו לצורך גוף הדבר אף מי שצדן שלא לצורך הוי משאצ"ל) אבל נחש נהי דסתמו אין צדין אותו לצורך מ"מ שכיח דצדין אותו לרפואה ול"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ומ"מ הצד אותו כדי שלא ישכנו ל"ח צודה כיון דאין דרכו לצודו רק להרגו שלא ישכנו ול"ד לחופר גומא וא"צ אלא לעפרה דהוה משאצ"ל דשם דרכו בכך לעשות גומא כשצריך לעפרה אבל זה אין דרכו לצודו כדי שלא ישכנו דדי בהריגתו ואין דרך ליצוד רק כשצריך לגופו או גם כשאין צריך לגופו רק לדבר אחר וא"א רק ע"י צידה זה הוי משאצ"ל ובכה"ג תנו בר"פ ח"ש ושאר שקצים ורמשים הצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור ומוקי לה כר"ש ולא מיירי לרמב"ם כשצדן כדי שלא ישכנו דבזה גם לר"י מותר ואפילו בדברים שבמינן ניצוד והנחש אין דרכו לצודו כדי לשחק בו ע"כ פטור.
ס"ה שלא לצורך במג"א ס"ק י"ז שלא יצוה לעכו"ם ליטול דג מהחביות ועיין מחה"ש דגם כדי ליתנו במים מרובים ע"י עכו"ם אסור דגם ביבש פחות מסלע הוה ח"ש דאסור מה"ת עיי"ש וצ"ע דל"ד לחצי שיעור דאחשבה אבל הכא רוצה להרבות חיותו ואף דממילא כמי אסור בפ"ר מ"מ בח"ש כיון דאינו מיכוין ל"ל אחשבה ועי' רש"י בשבת דף ע"ה בד"ה טפי ניחא ליה ותוספת שהקשו שם על פרש"י ופרשו דהכונה דהוה משאצ"ל כמו במזרד בארעא דחברי' י"ל דרש"י ס"ל דבמזרד שפיר י"ל משום משאצ"ל אבל כאן בחובל דמקלקל חייב ול"צ מלאכת מחשבת ה"נ חייב על מלאכה שאצ"ל דג"כ הטעם משום מלאכת מחשבת וכמו שתמהו התוספת גופייהו שם ומה שהוכיחו מסנהדרין דגם לר"ש פטור משאצ"ל בחובל ומבעיר כבר תרצו בעצמם בפרק המניח דף ל"ד ע"ב דשם אתיא אליבא דר' יוחנן דפליג אדר' אבוהו בשבת דף ק"ו ולא ניחא לרש"י לומר דג"כ בשבת דף ע"ה אתיא לר' יוחנן לבד דהא מדקאמר טפי ניחא לו משמע דלאו משום משאצ"ל כתוספת וכמ"ש מהרש"א שם אלא ודאי דהש"ס ר"ל דאתיא שפיר גם לפי מה דתנו ר' אבהו ומשום דאינו מתכוין דפטור גם בשאר איסורין דל"צ מלאכת מחשבת ודו"ק ועוד דבא"ז בב"ק שם פירש הרא"ה שיטת רש"י דלר"ש אליבא דר' אבהו בחבורה חייב משאצ"ל וסוגיא דפרק ספק אכל דף י"ט ע"ב דאמר ר"נ לרבא הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב אתיא כר' אבהו עיי"ש ומוכח שם בפ' ספק אכל דרבא קיבלה מר"נ ומסיק ג"כ כשמואל ור"א ור"י ס"ל מתעסק בשבת פטור כדאיתא שם רבא אמר ליקדם א"ב וא"כ בשבת דף ע"ה דמשני לרבא עכצ"ל כפרש"י.
ס"ט על בשרו ועוקצו בתוספת פח"ש כתבו דאם נושך את האדם מותר ליקחנו ולהשליכו מעליו דמשום צערא שרי אבל אם הוא בענין שאינו ירא שינשכנו כגון על סרבלו מבחוץ אסור ליטלו אבל יכול להפילו מעליו וכתב ב"י דדיוקים סתרו דמרישא משמע דעל בגדיו מבפנים מותר ומסיפא משמע דאסור ולע"ד דשרש ההיתר רק כשמצטער ונושכו אבל לא קודם דאין זה חשש סכנה אמנם הנה כשתופסו יש שני שבותים טילטול מוקצה וצודה ומ"מ משום צער מותר וא"כ גם על בגדיו מבפנים יש להתיר שבות אחד ליטלו ביד כשהוא ניצוד ועומד בכפלי הבגד או לתופסו כלאחר יד וכדומה באופן שלא יעשה טלטול רק צודה דהוה רק שבות אחד וזה אין לאסור עליו דאם לא נתיר לו שמא ישכנו ויבא לעשות שני שבותים וכמ"ש מהרי"א לקמן סימן של"ד לתרץ דברי בע"ת דמתירין שבות אחד במקום דיש לחוש שאם לא נתיר לו יעשה שני שבותים עיי"ש אבל על בגדיו מבחוץ גם שבות אחד אסור והטור דפליג בסימן של"ד על בע"ת דס"ל שם דלא מתירין שבות אחד מחשש שלא יעשה שני שבותים וכמ"ש ב"י שם ע"כ כתב סתם דעל בגדיו אסור דגם שבות אחד אסור ולפי הנראה מפרש"י מפח"ש דעל בגדיו מבפנים הוי ניצוד ועומד ולא מיירי רק כשהפרעוש במקום מגולה וא"כ על זה כתבו תוספת דאם הוא על בשרו ונושכו שרי ליקחנו אף כשהוא במקום מגולה ויש תרי שבותים צודה וטילטול מותר משום צער אבל כשאינו נושכו עדיין אסור תרי שבותים אבל אם הוא על בגדיו מבפנים וכן על בשרו מבפנים דהוי ניצוד ועומד מותר שבית אחד כדי שלא יבוא לעבור תרי שבותים כשינשכנו במקום מגולה ומ"מ העיקר נראה דפרעוש ל"ח ניצוד ועומד רק כשהוא בין כפלי הבגדים וכה"ג כשהוא בין חגורו וכ"נ מהמשבצות זהב דלאו לעולם חשוב כניצוד בבגדיו מבפנים ועיין תו"ש סימן שי"א סימן ש"ח דס"ל דלא התירו שני שבותים משום כבוד הבריות או משום חשש נזק כשצריך לעבור על שני השבותים בבת אחת וא"כ צ"ל דהכא דנושכו עדיף מחשש לבד וא"כ כשעדיין אינו נושכו רק ירא שנשכנו א"א להתיר רק שבות אחד משא"כ על סרבלו מבחוץ דלא ירא כלל גם שבות אחד אסור אמנם לפמ"ש לעיל סימן ש"ח סח"י וסימן שי"א ליתא לדברי תו"ש.
לא יהרגם במג"א סכ"א כיון שמצוי שם פרעושים גזרינן שמא יהרוג ג"כ פרעושים ומ"מ נ"ל דמותר לזורקן במים ע"כ בגמרא רבה מקטע להו ר"ש מקטע להו רבא שדי להו לקנא דמיא ושיטת רש"י ותוספת דבשבת מיירי והנה כתב התו"יי ונתיב חיים דגם כשזורקן למים הוי מתכוין להרוג וגם הוה פ"ר והשיגו על המג"א וא"כ צריך להבין דעת רבא.
ונלע"ד דמה דאסור להרוג כינה משום גזרה דפרעוש ולכאורה הרי פרעוש הוה משאצ"ל ואין בו איסור תורה לר"ש אמנם מבואר בפ' האורג דר' אבהו ס"ל דבחובל ומבעיר חייב מקלקל מדאיצטרך קרא למשרי מילה בשבת ומבואר שם דהיינו דוקא לר"ש ומבואר בחגיגה ד"י ע"ב דמשאצ"ל דפטור בשבת משום דצריך מלאכת מחשבת ומבואר בפ' ספק אכל דף י"ט ע"ב דמתעסק בחבורה חייב משום דמקלקל בחבורה חייב וא"צ מלאכת מחשבת ומבואר באסיפת זקנים בפ' המניח דף ל"ד ע"ב דלר' אבהו אליבא דר"ש בחבורה חייב משאצ"ל כיון דמקלקל חייב ול"צ מלאכת מחשבת והך דפרק ספק אכל אתיא כרבי אבהו עיי"ש והנה שם מבואר דר"נ א"ל לרבא הנח לחבורה הואיל ומקלקל חייב מתעסק נמי חייב ומוכח שם דרבא קיבלה מיניה וע"כ מסיק גם רבא שם דר"י ור"א ס"ל דמתעסק בשבת פטור כדמשני א"ב ליקדם והנה כתב בישע"ק סימן זה דלהרמב"ם בפ"ח מה"ש ה"ז דחובל חייב משום מפרק ולא כשיטת רש"י בפרק שמנה שרצים דחיובא משום נטילת נשמה וא"כ במילה חיובו משום מפרק ובזה גילתה תורה דמקלקל ומשאצ"ל חייב אבל בנטילת נשמה ליכא הוכחה וע"כ רבא לשיטתו לא רצה לקטע דבזה מוציא דם וחייב בפרעוש משום מפרק אף דהוה מלאכה שאצ"ל וע"כ גם בכינה יש לגזור ע"כ שדי לקנא דמיא דליכא רק נטילת נשמה ופטור במלאכה שאצ"ל גם בפרעוש ע"כ אין לגזור בכינה דהוי גזרה לגזרה ובזה נבין קצת מה שאמר שם אמר להו ר"כ לבנתיה קטולין ואשמעינן לי קלא דסנאתה דהנה ר"נ גופא ס"ל בס"פ ספק אכל דמקלקל בחבורה חייב וא"כ משאצ"ל נמי חייב דל"צ מלאכת מחשבת אמנם מבואר במהרש"א בפ' המניח דף ל"ד ע"ב בד"ה חובל דלר"ש הריגת מזיקין הוה מקלקל כמו מילה וחייב אפילו באינה צריכה לגופה לר' אבהו אבל אי הוה מתקן הוה פטור והך דפרק כל כתבי דף קכ"א ע"ב דמוקי הא דחמשה נהרגין כר"ש דמשאצ"ל פטור סבר כר' יהודא בחדא דהריגת מזיקין הוה מתקן עיי"ש והפנ"י שם תמה דהסברא להיפך ולא ראה מ"ש הריטב"א בפרק הארג דף ק"ו דבמלאכה שאינה צריכה לגופה לר"ש דפטור כל שאתה מוסיף תיקון בדבר שאינה מגופה של מלאכה אי אתה מוסף חיוב במלאכה אדרבה אתה מוסיף בה פטור דכל היכא שהתיקון שאינה מגופה יותר חשובה נגררת המלאכה יותר אצלה ונעשית טפילה לאותו דבר שהוא פוטרה ומגרע כחה עיי"ש ולא כיון המהרש"א אלא דמ"מ מחולקים דהריטב"א מסיק שם דדוקא מילה דאין התועלת בא רק מצד מקרה שצוה הבורא ולא מטבעה של מלאכה ומנהגו של עולם אבל מוציא קוץ ועושה חבורה או הורג מזיקין דתועלת יוצא מהמלאכה מצד הטבע בזה גם לר"ש המלאכה נטפל לתיקון שחוץ לגופה יפטור ולדבריו לק"מ קו' התוס' על רש"י מפ' הנחנקין ומפ' כ"ב עיי"ש וא"ש נמי דברי רש"י שהבאתי לעיל בסימן זה דפירש בשבת דף ע"ה בהך דחלזון דטפי ניחא מטעם דהוה אינו מתכוין ולא משום משאצ"ל כתוספת שם וה"ט כיון דלרש"י בר"פ שמנה שרצים חובל חייב משום נטילת נשמה א"כ לר"ש מקלקל בחבורה חייב משום נטילת נשמה במלאכה שאינה צריכה לגופה כיון דהוה מקלקל גמור כיון דטפי ניחא לו כל כמה דאית בה חיותא דליציל צבעא משא"כ בהנך דמייתי תוספת שם דהוה מתקן גם לר"ש פטור במשאצ"ל אמנם התוספת ס"ל גם בהנך דחמשה נהרגין ל"ח מתקן לר"ש וכמ"ש מהרש"א הנ"ל בכונת התוספת בהמניח והנה בשבת פרק הארג ק"ה ע"ב תנן הקורע בחמתו ועל מותו וכל המקלקלין פטורין ורמנהו הקורע בחמתו ובאבלו על מותו חייב אעפ"י שמחלל שבת יצא ידי קריעה ומשני חמתו אחמתו ל"ק הא ר"י הא ר"ש הא ר"י דאמר משאצ"ל חייב והא ר"ש דס"ל משאצ"ל פטור, אימר דשמעת לר"י במתקן במקלקל מי שמעת ליה אר' אבין האי נמי מתקן דקעביד נחת רוח ליוצרו והנה מכאן כתב הרמב"ם בפ"ח מה"ש ה"ז דחובל או קורע דרך נקמה לשכך חמתו הוי מתקן עיי"ש בהה"מ והנה לפי זה מוכח דגם לר' שמעון חשוב מתקן אף דהריגת מזיקין וחובל במילה חשוב מקלקל לר"ש דהא פירש הגמרא להדיא הא דקורע בחמתו פטור הוא ר"ש דאמר מלאכה שאצ"ל פטור הרי דגם לר"ש חשוב מתקן כמו לר"י וכן מוכח בתוספת שם בד"ה הא וכמ"ש התוי"ט דבמילה אף דמקיים מצוה בחבלה חשוב לר"ש מקלקל משא"כ היכי דיש עוד הנאה עם המצוה חשוב מתקן עיי"ש והריגת מזיקין דמי לחובל דמילה וכמ"ש מהרש"א כנ"ל עכ"פ היוצא לנו מזה דהיכא דמקלקל בחבורה חייב לר' אבהו אליבא דר"ש גם במלאכה שאצ"ל היכא דמוציא דם דמפרק אמנם אם עושה דרך נקמה הוי מתקן וגם לר"ש פטור וע"כ ר"נ דס"ל בפרק ספק אכל כר' אבהו אמר לבנתי' קטולין ואשמעינן לי קלא דסנוותא וא"כ הוה דרך נקמה בשונאיו דהוה מתקן וא"כ גם בחבורה פטור משאצ"ל וליכא בפרעוש איסור תורה ואין לגזור בכינה והוא דבר נפלא בס"ד ולסברת הפנ"י י"ל דר"נ לרבותא קאמר אף דינקום ויהיה לו הנאה דחשוב מתקן יותר מהריגתן לבד דאינה הנאה בעצם רק מניעה מלנשכו מ"מ מותר ולא גזור אטו פרעוש ומ"ש מהרש"א דהריגת מזיקין לר"ש הוה מקלקל כיון לאמת דכן מבואר בזהר פרשת אמר דף ק"ז דר"ש גופא אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזי מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעו עיי"ש ובזהר פרשת יתרו דף ס"ח ע"ב אסר ג"כ להרוג נחש דא"ל דאצטרך ליה עלמא לא עביד לו קוב"ה.