אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן שח

סימן שז

סח"י קוץ המונח ברה"ר מותר לטלטלו פחות פחות מד"א ובכרמלית מותר לטלטלו להדיא והקשה בתו"ש להטור דס"ל משאצ"ל פטור קוץ נמי יהא מותר לטלטלו להדיא דהוי משאצ"ל כמ"ש בסימן של"ד דגחלת של עץ מותר לכבותו ברה"ר דהוה משאצ"ל והנלע"ד דיש להבין למה מותר בכרמלית להדיא הא אפשר לטלטלו פחות מד"א דאינו חמור כ"כ ונ"ל דידוע דעת אגודה דמוקצה שהוא בידו א"צ להניחו מיד וכתב בישע"ק בסימן זה דמ"מ אם עמד או ישב ומוקצה בידו אסור לילך בו דזה חשוב טולטול חדש א"כ י"ל מה"ט א"צ בכרמלית לטלטל פחות פחות מד"א דנהי דקיל איסורו לענין הוצאה חמור איסורו לענין טילטול דכל פעם שיעמוד ויחזור לילך הוי טילטול חדש למוקצה ולפ"ז מה דהקילו לענין הוצאה משום הטילטול וא"כ ברה"ר ממש ע"כ צריך לטלטל דוקא פחות פחות מד"א דמבואר בס"פ כירה דהתירו טולטול מת כדי דלא ליתי לכבויי הדליקה ויבא לאיסור דאורייתא וכתב הר"ן שם אף דכיבוי משאצ"ל מ"מ עיקר איסורו מה"ת אם צריך לפחמין עיי"ש הרי התירו טילטול מוקצה כדי שלא יעשה משאצ"ל א"כ ה"נ מוטב יטלטל פחות פחות מד"א אף דמוסיף באיסור טולטול מוקצה ולא יטלטל להדיא ד"א ויעשה משאצ"ל שוב ראיתי קצת מזה בישע"ק ומ"ש נכון יותר בס"ד.

עוד הקשה בתי"ש איך אמר רבינא הלכך קוץ בר"ה וכו' הא בקוץ יש שני שבותין משא"כ בגחלת של מתכת ליכא רק שבות אחד עיי"ש ונלע"ד דיל"ד מה פריך הגמרא שם על מה דאמר שמואל מכבין גחלת של מתכת בר"ה ואי ס"ד דס"ל כר"ש גם של עץ הוי משאצ"ל עיי"ש דמאי קושיא דמשאצ"ל עיקר איסורו דאורייתא וכמ"ש הר"ן הנ"ל וצ"ל דש"ס ס"ל גם כיבוי מתכת עיקר איסורו דאורייתא דהא בנתכוין לצרף הוי דאורייתא רק באינו מיכוין הוי רק דרבנן כמבואר ברמב"ם פי"ב ה"ב א"כ כל הפטור מצד חסרון כונתו במתכת דאינו מיכוין לצרף ובעץ דאינו מיכוין לפחמין והנה בטור סימן של"ד מבואר דמותר לטלטל מוקצה להצניעו מפני הדליקה כדי דלא ליתי לכבויי ואסור לטלטלו להצניע מפני ליסטים אף דיש לחוש שיוציאו לכרמלית כוון דלא יעשה מ"מ איסור דאורייתא ומבואר בב"י שם דס"ל לטור דלא התירו חד איסור דרבנן טילטול מוקצה מפני חשש שאם לא נתיר לו יעשה שני איסורי דרבנן טילטול מוקצה והוצאה לכרמלית עיי"ש והא חשש כיבוי ג"כ הוי רק משאצ"ל דס"ל לטור בסימן שי"ו דפטור וצ"ל כמ"ש הר"ן דעיקר איסורו מן התורה רק מכח דאינו צריך לגופה הוי דרבנן וזה חמור משני איסורי דרבנן וא"כ דון מינה כיון דמתירין לכבות גחלים של מתכת בר"ה וכן גחלים של עץ למ"ד משאצ"ל פטור כ"ש דמותר לטלטל קוץ פחות פחות מד"א דעיקר איסורו רק דרבנן אף דיש בו שני שבותין דמ"מ המעשה איכו רק עיקרו דרבנן משא"כ בכיבוי עיקר המעשה מן התורה רק מצד מחשבתו דאינו מיכוין לעשות פחמין או לצרף הוי מדרבנן ומדויק בזה מה דאמר רבינא שם הלכך וכו' אחר הפלפול דש"ס ולא אמר אחר דברי שמואל לבד אלא דבלא"ה ה"א כיבוי גחלת רק שבות אחד ועיקרו דרבנן וכדעת הרשב"א וראב"ד בהשגות פי"ב מה"ש ה"ב דצירוף רק איסור דרבנן וא"כ בקוץ דיש שני שבותים י"ל דלא התירו אבל מדפריך אי ס"ד שמואל כר"ש ס"ל גם עץ יתיר אף דמשאצ"ל עיקרו מן התורה צ"ל דגם כיבוי מתכת כשמכוין לצרף מן התורה וכרמב"ם ועכ"פ מדמסיק אם הוי ס"ל לשמואל כר"ש הוי מתיר בשל עץ ג"כ א"כ גם קוץ מותר אף דהוה שני שבותין ודו"ק מאד.

סי"ט סולם וכו' ויבא לצוד ז"ל הרמב"ם פכ"ו מה"ש ה"ז וכתב הה"מ זה למד רבינו מיו"ט וסולם של שובך מותר שם להוליכו מחלון לחלון בחצר אבל לא בר"ה ומשם למד דבשבת גם בחצר אסור דשם לא התירו אלא משום שמחת יו"ט כמ"ש שם ובשבת א"י לצוד ולפיכך אסור עכ"ל ובעיני יפלא אם מיו"ט למד ובשבת ל"ש שי"ט א"כ למה לו טעמא דיבא לצוד יאמר מחשש דיאמרו להטיח גבו צריך כמ"ש הטעם ביו"ט בכ"ה ומנ"ל לבדות טעם חדש ונלע"ד דס"ל לרמב"ם סברת הר"מ מבורגל בביצה ד"ט ע"ב בתוס', שם ד"ה מאי דבשבת ל"ש לאסור בכ"ה משום חשד דבלא"ה אסור להוציאו ע"כ ברה"י מותר דליכא מ"ע ול"ל כ"מ שא"ח משום מ"ע גם בח"ח אסור משא"כ ביו"ט ומ"מ לא ס"ל לרמב"ם דינו דא"כ גם ביו"ט לישתרי כמו שהקשה הצל"ח שם דמי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור עיי"ש והרז"ה ריש ביצה נדחק הרבה לתרץ לענין ביצה למה ביו"ט אסור ובשבת שרי ותירוצו ל"ש כאן עיי"ש וא"כ קשה למה לב"ש אסור ביו"ט גם ברה"י וגם לב"ה ל"צ לטעם דשי"ט ועכצ"ל דבשבת נהי דל"ש טעם דמ"ע יש חשש אחר ועכצ"ל שלא יצוד וטעם זה ל"ש ביו"ט דמלאכת או"נ מותר מה"ת אף קצירה וטחינה לדעת הרמב"ם פ"א מהלכות יו"ט אלא דביו"ט יש חשש דמ"ע ותו ל"ש מי איכא מידי דבשבת שרי וביו"ט אסור דבשבת בלא"ה אסור ולב"ה דהתירו ברה"י ע"כ משום שי"ט וא"ש.

סכ"א וי"א דדין אבנים כדין חריות בירושלמי ס"פ ב"ט מייתי פלוגתא בחריות שגידען לשכיבה אם בריך לקשר ואח"כ מייתי פלוגתא באבנים אם צריך מעשה ומסיק מאן דמחמיר באבנים אזיל בחדא שיטה עם מאן דמחמיר בחריות ומאן דמיקל בחריות אזיל בשיטת המיקל באבנים וכתב בגליון הירושלמי שם דמוכח כי"א הללו ולענ"ד ל"ק ע"ד המחבר ורמב"ם דהא סברתם כמבואר בהה"מ מדנקט הש"ס חריות שקצען לעצים משמע הא סתמא ל"ה מוקצה וכמ"ש המג"א בסקל"ט ובסק"מ ובירושלמי הא נקט חריות שגידען לשכיבה משמע הא סתמא לכ"ע הוי מוקצה וא"כ לירושלמי חריות סתמא לא חזיא לישיבה כאבנים ושפיר אמר דדמי לאבנים משא"כ לש"ס דילן דנקיט שקיצען לעצים וסתמא לכ"ע מותרין א"כ הקצאתן רק מצד מחשבתו ע"כ מהני מחשבתו לישיבה להוציא ממחשבה לשרפה ול"ד לאבנים וכבבלי נקטינן אמנם לענ"ד י"ל דלא פליגי ירושלמי ובבלי דבלא"ה קשה דבבבלי מבואר רב אמר צריך לקשר ורבב"ח ס"ל דא"צ לקשר ובירושלמי שם להיפך חריות שגידען לשכיבה רב אמר א"צ לקשר ורבב"ח ס"ל דצריך לקשר ובשלמא לרב י"ל דבירושלמי דמתחלה גידען לשכיבה עדיף אבל לרבב"ח צריך ישוב לכן נ"ל דלישיבה עדיפי חריות מאבנים משא"כ לשכיבה גם חריות סתמן אינן עומדין לשכיבה דעינינו רואין דלשכיבה צריך דבר רך יותר ולכן לשכיבה חריות דינן כאבנים לישיבה ועיין בתוספת בשבת דף קכ"ה ע"ב בסד"ה ואודו דכתבו דחריות ראוין ופי לישיבה מאבנים ועיין בק"נ בפכ"ט ודו"ק.

מג"א ס"ק מ"א לכן נ"ל דודאי היכי דאין מזיזן שרי לישב עליהן לכ"ע דמוקצה אינו אסור בנגיעה וכו' ולענ"ד אינו ודאי לפמ"ש מהרש"א בביצה דף ל"ג דהשתמשות ליהנות בטילטול המוקצה הוא כאכילתה וחמיר מטילטול לבד ואפילו למאן דמתיר לטלטל מוקצה מודה בהשתמשות עיי"ש וא"כ אין ראיה מנגיעה דאינו משתמש ליהנות לישיבה דמשתמש ליהנות ובמרדכי מבואר שם דאסור לישב על חריות דמזיזן י"ל דג"כ טעמו משום השתמשות רק ס"ל דאינו אסור השתמשות רק בצירוף טילטול וכן משמע לשון מהרש"א שם ולפ"ז ל"ק קושיות המג"א מסימן שי"א דמנענע בגופו דשם הוי רק טילטול ולא השתמשות ומותר בגופו אבל כשאיסור הטילטול מחמת השתמשות והנאה אסור גם כשהטילטול בגופו והמ"א לשיטתו דכתב בסימן שי"א ס"ק כ"ה מנענע בגופו כדי לשכוב עליו אבל אינו מוכרח רק למחבר שם וי"ל כהר"ן דמנענע כדי לעשות מקום במטה עיי"ש וכן מוכח לענ"ד דעת הרמב"ם והמחבר דהישיבה גופה יש בה איסור כדמשמע להדיא מלשון אסור לישב וי"ל דס"ל גם בלא טילטול אסור מצד השתמשות במוקצה וכ"כ הרשב"א בפ"ב דשבת דכ"ט בד"ה כי אדליק בה הובא בקונ"א בש"ע הגאון מהר"ז סימן תק"ט סק"ג ועיין מג"א סי' תק"א סקי"ב וסימן תק"ט סקט"ו ובתוי"ט פ"ג דביצה מ"ב בא"ד ובכבש עיי"ש:

עוד אפשר לומר הא דאסרו הרמב"ם והמחבר ישיבה הטעם כמו דקי"ל לעיל סימן רס"ה ורס"ו דאסור לבטל כלי מהיכנו דהוי כסותר כלי כן להיפך אם משתמש בדבר המוקצה ועושה בה מעשה כלי אסור דהוי כבונה כלי ועיין במלחמות ס"פ כל הכלים דלרב אסי דסגי בישב עליהן כיון שישב עליהן כבר תקנן לישיבה ומקומו ניכר הוא ותואר ישיבה עליהן הלכך בישיבה יוצא ידי שתיהן ידי הכנה וידי תורת כלי עיי"ש וכיון דאם ישב בחול הוי להן תורת כלי ומותר לישב עליהן בשבת ממילא כשלא ישב עליהן בחול אסור הישיבה דהוי כמתקן מנא ועושה עתה כלי מדבר שאינו כלי ולפ"ז אין ראיה מפרש"י שהביא המג"א דקאי למ"ד צריך לקשר דלא סגי אם ישב בחול להיותו ככלי ממילא כשלא קשר אין לאסור לישב עליהן בשבת דלא מחזי כלל כעושה כלי בישיבה ע"כ פרש"י דאם לא קשר אסור לטלטלן וכן מה שפירש סדרו אבנים כדי שלא נצטרך ליגע בהן למחר לפי שאין הזמנה מועיל לאבן לעשות כלי היינו ג"כ דלישב לבד מותר להך מ"ד דלא נעשה כלי אפילו בהזמנה ומעשה שסידרן וכ"ש כשישב לבד בחול דלא נעשה כלי בהכי א"כ אין טעם לאסור לישב בשבת אמנם הרמב"ם דאוסר גם באבנים לישב עליהן אף דס"ל דבאבנים לא מהני כשישב עליהן מבחול י"ל דס"ל דע"י ישיבה לא נעשה כלי להתירו למחר דלא נקבע להן שם כלי בישיבה אבל מ"מ בשעת הישיבה הוי ככלי לשעתה וכיון דהרמב"ם ס"ל דאסור לבטל כלי מהיכנו אפילו לפי שעה כמ"ש המג"א סימן רס"ה סק"ב ורס"ו סקי"ד ומשום דהוי כסותר ה"כ להיפך אין לעשות כלי לפי שעה מדבר שאינו עומד ומוכן לכך וזה כ"ל בטעם הא דמבואר בפרק ב"ט דף נו"ן דאמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר ולא ידענא אם בית המשתה או בית האבל היה טעמא דב"ה או בית האבל דטרידי אבל אל"ה אסור כיון שלא קשר עיי"ש דקשה כיון דס"ל בלא קשר הוי מוקצה איך הותר הקשר בבית המשתה וכדומה ולא מצינו מוקצה מותר כה"ג וכמבואר ר"פ מענין אמנם לפמ"ש י"ל דישיבה אינו טילטול מוקצה רק דחשוב כעושה כלי לשעה דאסור כמבטל כלי לשעה ומבואר במג"א לעיל סימן רס"ו סק"ד דבה"מ מותר לבטל כלי מהיכנו לשעה מדינא דגמרא וה"נ י"ל לצורך אורחים וכדומה דחשוב כה"מ לענין איסור והיתר וה"נ לישב אף דמחזי כעושה כלי לשעה מותר לצורך אורחים וכדומה וי"ל דמ"ש המרדכי הטעם דמזיזן כשיושב עליהן ג"כ לאו מטעם טילטול כיון דהוי ע"י גופו אלא כיון דמזיזן כשיושב עליהן מקומו ניכר ותואר ישיבה עליהן ע"י ישיבתו וכמ"ש במלחמות הוי כעושה כלי לשעה משא"כ כשאינו מזיז כלל תוארן לאחר ישיבה כלפניהן ואין מקומו ניכר ולא מחזי כעושה כלי כלל והרמב"ם ומחבר י"ל דס"ל גם כשאין מזיזן אסור מטעם דהוי כעושה כלי לשעה או דמיירי ג"כ כשמזיזן כמ"ש המג"א אמנם כ"ז בדברים דשייך בהם תיקון מנא אבל בקש דראוי למאכל בהמה דמותר לקטום קש לחצות שיניו כמבואר בסימן שכ"ב ותקי"ט ובביצה ל"ג ע"ב ומוכח שם דגם בסתם קש אף דסתמיה להסקה מ"מ כיון דרך וראוי למאכל בהמה לית בו משום תיקון מנא כלל וכ"מ מדלא אישטמיט שום אחד מהפוסקים לכתוב דקש העומד להסקה דאסור לקטום ביו"ט לחצות שיניו וז"ב וא"כ ממילא אין לאסור מה שמנענע בגופו לשכוב עליו דל"ש בו תיקון מנא כלל ומיושב הכל בס"ד.

ועיין ריטב"א בפרק במה טומנין דף נו"ן ע"א דהוכיח דטפי עדיף חשב מישב דהא במטה שיחדה למעות שקלינן וטרינן אי אסור לטלטלה ובמניח עליה בלחוד פשיטא דשרי לטלטולה אלמא לבטולי מתורת כלי טפי עדיף יחוד ממעשה דישיבה ה"נ לשוויי מנא טפי עדיף יחוד ממעשה דישיבה עיי"ש וה"נ אנן בדידן יש ללמוד כמו דאסור לעשות מעשה המבטל כלי מהיכנו דהוי כסותר כלי כן אסור לעשות מעשה לשוויי מנא מדבר שאינו מוכן דמחזי כעושה כלי אף בלאו איסור טילטול וא"ת לפמ"ש דלפיכך בבית המשתה לא הצריך לקשור כמו דביטול כלי מהיכנו לפי שעה מותר בה"מ דא"כ למה אמר צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר הא מותר לישב גם בלא מחשבה לק"מ דהא מה דלא הצריך לקשור משום דטרידי היו כמבואר שם וא"כ מחשבה דהיה להם אפשר לעשות הצריך אותם כדי לעשותם כלי עכ"פ ע"י יחוד מבע"י דאהני ג"כ קצת לענין דלא ליתחזי כאשוויי מנא בשבת דלת"ק מהני לגמרי ודו"ק ואם כי מלתא חדתא הוא הוא נכון בעזה"י וא"צ להוציא דברי רמב"ם וש"ע מפשוטן דמבואר להדיא דישיבה נמי אסור וגם דברי המרדכי א"ש.

ולפ"ז י"ל מה שכתב המרדכי דדוקא בחריות פליגי משום דמזיז כשיושב עליהן אבל אבנים שרי דתמה המגן אברהם דהא פליגי גם באבנים בפרק כל הכלים ולפמ"ש י"ל דהא יש לפרש דהפלוגתא בחריות ואבנים רק לענין לטלטלן כפרש"י אלא דלמ"ד בישב עליהן נעשו כלי ממילא בלא ישב מבע"י אסור לישב בשבת דמחזי כאשוויי מנא (וכן מוכח מאמר בבית המשתה צאו וחשבו כדי שנשב עליהן למחר דזה ל"מ לענין טלטול רק לענין ישיבה וכמ"ש) ולמ"ד ישב לא מהני אינו אסור רק בטלטול לא לישב כפרש"י אמנם רב אסי גופא דס"ל בחריות מהנו ישב ס"ל באבנים דצריך לשפשפם א"כ מודה דמותר לישב בלא טלטול וליכא למ"ד באבנים לאסור ישיבה לבד וע"כ הטעם דחריות אזיז כשיושב ומקום ישיבתו ניכר ונעשה להם תורת כלי בישיבתו משא"כ אבנים או י"ל בכונת המרדכי עד"ז דס"ל דפלוגתא בחריות ע"כ לענין טלטול וה"ט דהא מבואר בר"פ מפנין דרב באכילה ס"ל כר"י ולענין טלטול כר"ש ושמואל ס"ל לגמרי כר"ש בפ"ק דשבת דף י"ט ע"ב ועיי"ש בתוס' בד"ה הני כרכי דזוזי דבמוקצה שמקצה אדם מדעתו פליגי וא"כ בחריות דסתמן אינן מוקצה דחזיין לישיבה רק מפני שגידען לעצים הקצן מדעתו וכמו שהוכיח הה"מ מדקאמר שגידען לעצים וא"כ למה אמר רב בפרק במה טומנין דף נו"ן בחריות דצריך לקשור ושמואל אמר חושב ול"ד לגרעינין דכתב הרמב"ן בס"פ נוטל דגם לר"ש אסור לטלטלו משום דסתמן להסקה ובשבת לא חזיין למידי דהא חריות אינן סתמן להסקה רק משום דגידען לעצים הקצן מדעתו וע"כ ס"ל למרדכי דפליגי לענין ישיבה ומשום דאסור לאשוויי מנא לשעה כמו דאסור לבטל כלי מהיכנו לשעה וכמ"ש אבל באבנים ס"ל דע"כ לא פליגי לענין ישיבה דהא ר' אוני ס"ל צאו ולמדום ואזיל לשיטתו דס"ל אבן לא נעשה כלי ע"י הנחה וכפרש"י שם והוי מוקצה אף שעשה בהן מעשה ע"כ ס"ל לר' אמי דסדרם מע"ש ולא יצטרך לטלטלם למחר רק לישב עליהם כפרש"י שם ואם איתא דפליגי לענין ישיבה עדיין מה הועיל לר' אמי במה שסדרם מע"ש לישב עליהם בשבת וע"כ דלא פליגי בישיבה רק לענין לטלטלם לסדרם אי שרי בשבת אבל ישיבה לבד שרי וזה שכתב המרדכי דדוקא בחריות פליגי לענין ישיבה משום דמזיז כשיושב עליהן ועושה כלי דמקום ישיבתו ניכר ע"י שמזיזן כשיושב ותואר ישיבה עליהן כמ"ש לעיל אבל באבנים שרי ישיבה דאין מזיזן ופלוגתא דאבנים אינו בישיבה רק לענין טלטול.

אמנם לשון הש"ס בפ' כל הכלים דף קכ"ה ע"ב אר"ח וכ' צאו וחשבו כדי שנישב עליהן למחר משמע כדעת הרמב"ם ומחבר דבלא זה גם הישיבה אסור ולשון הירושלמי בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר משמע משום איסור טלטול הוצרך לזה וכמרדכי והמג"א דאם גם הישיבה אסור הל"ל עכ"פ ג"כ ולישב עליהם למחר דנדע דזולת זה גם ישיבה אסור ובזה יש לפרש לשון הירושלמי בפרק מפנין סוף ה"א אר' זעירא לא אתיא אלא כר"ח דאמר עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר אמר ר' יוסה שניא היא הכא שהוא ככסא ובק"ע ופני משה נדחקו בפירושו והק"ע פירש דש"מ מדר"ח דמותר לטלטל מוקצה לצורך בה"מ כמו במשנה דמותר לפנות הוא תמוה דאדרבה מוקצה אסרה המשנה לפנות וגם רבי לא התיר רק ע"י חוד דל"ה מוקצה והפני משה שיבש הגרסא הרבה וגם פירושו שפירש דמייתי סייעתא ממתניתין דאסור לטלטל אבנים בלא יחוד כמו בחבילי קש הוא תמוה דמי לא ידע דאבנים מוקצין הן ומשנה מפורשת כ"פ בפ' נוטל אבל לפמ"ש י"ל דקאי על הך ברייתא דמייתי שם מלפני זה ושוין שלא יגע באוצר אבל עושה הוא שביל ונכנס ויוצא דמזה מבואר דבדרך הליכו מה שמזיז המוקצה אינו אסור וזה כר"ח דאמר דרבי אמר ואתם מותרין לטלטלם למחר דמשום הטלטול הוצרך לזה ולא משום הישיבה אף דהאבנים ניזיזין בישיבתם וחלוקי אבנים משמע ג"כ אבנים קטנים ועכ"פ מוכח דמותר לישב על המוקצה כמו דמותר לילך על המוקצה ודחי ר' יוסה אין ראיה מהך דעושה שביל ברגליו להך דר"ח דשניא הוא שהוא ככסא ואסור גם ישיבה מטעם שכתבתי לעיל דמשתמש במוקצה חמיר משאר טלטול או מטעם השני דבישיבתו עושה אותו כלי לפי שעה והיינו שהוא ככסא א"כ למסקנא ס"ל לירושלמי כבבלי דרבי אמר כדי שנשב עליהן דמשום איסור ישיבה הוצרך להזהירן ליחדם ובשמואל א' י"ז חלוקי אבנים פרש"י אבנים דקות וחלקות ועיין לקמן סימן תק"ז ס"ג דאסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור דה"ל מתקן מנא ובטו"ז שם סק"ד כתב דמטעם זה אסור נמי ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא ע"כ הרי אף דאינו עושה שום השתנות ותופין ורק בזה דמשתמש בו לשעה ועושה מעשה כלי חשוב מתקן מנא וכ"כ היש"ש בפ"ד דביצה הלכה י"ז גם בדעת הרמב"ם כיון שלא נתנו עצים אלא להסקה והוא מיחד לתשמיש אחר שאינו ראוי לו הוי כמו מתקן כלי מחדש עכ"ל.

סכ"ט ואם יש לו מאותו המין וכו' בירושלמי פרק מפנין ה"א מה אנן קיימין וכו' אם בשאין לו אותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק ד"ה אסור אלא כינן קיימין כשיש לו מאותו המין ואין אותו המין מצוי בשוק רבנן אמרי כיון שאין אותו המין מצוי בשוק כמי שאין לו מאותו המין ורשב"ג אמר מכיון שיש לו מאותו המין כמי שאותו המין מצוי בשוק אר' זעירא לא אתיא אלא כר"ח דאמר עולין היינו עם רבי לחמת גרר והיה אומר לנו בררו לכם חלוקי אבנים ואתם מותרין לטלטלם למחר אר"י שניא הוא הכא שהוא ככסא עכ"ל ובגליון שם כתב שזה דלא כמ"ש הב"י וש"ע כאן דהא לרבנן לא מהני אם יש לו והראיה בש"ס ר"פ מפנין יראה דע"כ לא ס"ל כירושלמי בזה וכבר הרגיש הגליון בעצמו שם והנה כבר כתבתי לעיל דנדחקו בפירש דברי ר"ז וכבר כתבתי מה שנ"ל ועוד י"ל דקאי אדסמיך לו ממש דרשב"ג ס"ל כיון שיש לו מאותו המין מהני אף דאינו מצוי בשוק דאזיל בתר דעת בע"ה דראוי לו ואינו מקצהו ואף דלכ"ע לא חזי כלל וע"כ אמר ר"ז דאתיא כר"ח דס"ל דאבנים ג"כ אינו ראוי לשום אדם לישיבה כמ"ש הה"מ הובא במ"א לעיל סק"ס אבנים ליכא דקאי לישיבה וא"כ זה לבדו שמיחדן לישיבה ואצלו ראוי הוא ומ"מ מותר לטלטלם ולא אמרינן בטלה דעתו אצל כל אדם ודחי ר"י שהוא ככסא כיון שהוא ככסא הוי כמתקן כלי מחדש ול"מ יחוד רק צריך ללמדם כר"י לעשות להם תואר כלי מע"ש לישב ולפ"ז צ"ל דירושלמי לא ס"ל טעם דרשב"ג דכל ישראל בני מלכים דא"כ הל"ל שניא הא דרשב"ג דכל ישראל בני מלכים ע"כ לא בטלה דעתו דכולן ראוין לזה אבל אבנים שהוא עושה מעשה עניות דאינו מצוי שיעשו כן אחרים לא אזלינן בתר דעתו וא"כ הא מה דלא פסקינן בזה כרשב"ג אף דכ"מ ששנה רשב"ג הלכה כמותו משום דחשבינן לו בשיטה עם הנך דס"ל בני מלכים הם ולא קי"ל כן כמ"ש הב"י ופוסקים ולירושלמי דלא פליגי בהכי י"ל הלכה כרשב"ג וא"כ ממילא ביש לו מאותו המין סגי וא"ש פסק הש"ע גם לירושלמי ועוד דבשלמא הירושלמי דלא ס"ל דטעם דרשב"ג משום דכ"י ב"מ עכצ"ל דפליגי ביש לו מאותו המין דאל"כ מ"ט דרשב"ג אבל בבבלי דקאמר דס"ל לרשב"ג כ"י בני מלכים פליג שפיר כשאין לו מאותו המין ומשום דראוי להיות לו וכמבואר בש"ס ר"פ מפנין א"כ למה נרבה מחלוקת גם ביש לו מאותו המין ומ"מ לשון הרמב"ם מורה כרבנן בירושלמי ונ"ל טעמייהו עפימ"ש רש"י בביצה דף י"ב מה שלא גזרו על כל הטלטולים אפילו אוכלים וכלים לפי שאין גוזרין גזרה על הציבור בדבר שאין רוב הציבור יכולין לעמוד והכא רוב הציבור יכולין לעמוד.

סל"א עמ"ש לקמן סימן ש"י.

סעי' נ"ב מוקצה לעשירים וכו' עמ"ש לעיל סימן ש"ג ס"ה.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה