ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רסו
סעיף א' לא יניח כיסו על חמורו מפני שהוא מצווה על שביתתו וכו, כתב בספר תו"ש סק"ח וז"ל ועיין בסימן רמ"ו שכתבתי לדעת הרי"ו וסייעתו דאם אין הבהמה קנויה לו אלא מדרבנן אין בה אלא איסור שביתת בהמתו מדרבנן ושם הראתי פנים דאפילו איסור דרבנן לית בו ע"ש ולענין דינא דהכא משכחת דאפילו אם יש עמו עכו"ם מותר להניחו על חמורו כגון גר ועכו"ם שירשו את אביהם עכו"ם ונפל לחלק הגר החמור דק"ל דירושת הגר אינו רק מדרבנן כדאיתא בחו"מ סימן רפ"ג וא"כ בכה"ג יותר עדיף להניח על חמורו וליטול ולהניח כמ"ש כאן דהא אף אם לא יזהר בכך ליטול ולהניח כדינו לא יעבור כ"א איסור דרבנן וא"כ ליכא אלא חשש איסור דרבנן ואם יתן לעכו"ם דהוה שליחו יעשה איסור חכמים ממש דגרע טפי כן נ"ל בזה איברא דהוא מלתא חדתא ולא נזכר חילוק זה בשום מקום אבל לפי דעתי דין ברור הוא והא טעמא קאמינא עכ"ל ולענ"ד צ"ע טובא דאשתמיטתיה מ"ש הג"פ סימן ק"כ סק"ה דאם בא לרשותו אחר שקנה בקנין דרבנן זוכה מן התורה דע"י קנין דרבנן נעשה הפקר דהפקר ב"ד העקר רק אין בכחם לעשות קנין עד שיזכה בעצמו יעיי"ש ונמשכו אחריו האחרונים וא"כ אין ראיה מהרי"ו שהובא בב"י א"ע סימן כ"ח לענין קידש אשה בחוב שיש לו ביד אחר במעמ"ש דאינה מקודשת רק מדרבנן דשם לא בא עדיין ליד האשה כלל משא"כ הכא דבא ליד הגר זכה מן התורה וי"ל אפילו לולא סברת הג"פ בישראל מ"מ בכה"ג עדיף דראה ויתר גוים וגזל א"י אסור משום ח"ה והכא ל"ש. ח"ה דנוטל מתק"ח וגם אומרים לו כך דינכם וא"כ ממילא כשבא לרשות גר זוכה מהפקר ועיין בחו"מ סימן ע"ב סעיף מ"ם וסימן קצ"ד דנכסי עכו"ם כמדבר ול"צ רק שיסלק העכו"ם דעתו וא"כ הכא שמוכרח ליתן לגר חלק ירושה ממילא מסתלק וזוכה הישראל כזוכה מהפקר ועיין בש"ך חו"מ סימן שמ"ח סק"ב וסימן שנ"ט סק"ב ולדעת הפוסקים דשם שגזל עכו"ם אסור רק מדרבנן א"כ כה"ג דיורש מדרבנן ממילא הוי שלו לגמרי אלא דמ"מ יש לדון בזה לפמ"ש בספר יראים הובא במג"א סימן תרל"ז סק"ג דגם למ"ד גזל עכו"ם מותר מ"מ לא חשוב לכם א"כ לענין שביתת בהמתו י"ל דאינו מצווה עליה כיון דבלא הקנאת העכו"ם אין לישראל זכיה בה שיחשב בהמתו ממש ומצד תק"ח שגר יורש אין לו קנין בה מן התורה ואף דע"י קנין דרבנן נעשה כהפקר כמ"ש הג"פ וא"כ יכול לזכות מעצמו בלא הקנאת העכו"ם מן ההפקר מ"מ י"ל דלא אמרינן בזה הפקר ב"ד הפקר רק בממון ישראל ולא בעכו"ם דהא דהפקר ב"ד הפקר ילפינן בגיטין דף ל"ו ע"ב מקראי דכתיבי בישראל וכן משמע בחו"מ סימן רפ"ג ס"א דמועיל תנאי עכו"ם נגד תקנה זאת שלא ירשנו הגר דאין העכו"ם מחויב לעמוד בתק"ח עיי"ש וא"כ תקנתם לא מצד כח דהפקר ב"ד רק משום דבלא"ה גזל עכו"ם אסור רק מדרבנן או מחמת ח"ה ומה"ט שפיר אמרינן בכמה דוכתי אם ממון ישראל הפקיעו כ"ש ממון עכו"ם כמבואר בחו"מ סימן קכ"ו וא"כ כיון דלא נעשה הפקר א"כ לבעל ספר יראים אין לישראל זכיה בה שיהיה כשלו ממש ואינה קרויה בהמתו להיות מצווה על שביתתה ולפ"ז י"ל אפילו לדעת הב"י וסייעתיה דפליגי על הרי"ו וס"ל דע"י קנין דרבנן הוי שלו מן התורה דס"ל דאלים תק"ח מכח הפקר ב"ד לעשות גם קנין ממש וכבר מבואר אצלי במקום אחר דזה תליא בפלוגתת רבא ור' אלעזר בגיטין שם דף ל"ו דלרבא דיליף דהפקר ב"ד הפקר מפסוק וכל אשר לא יבא וכ' יחרם כל רכושו ליכא למילף רק דיכולים להפקיר לא לזכות לאחר כל זמן שלא בא לידו אבל לר"א דיליף מאלה הנחלות וכו' מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו מזה ילפינין דקודם שבא ליד הזוכה זכה בתק"ח כאלו הנחילו אביו וכמ"ש בש"ש ביבמות פ"י סימן י"ט ובק"נ פרק השולח שם וכ"ז דוקא בממון ישראל אבל בממון עכו"ם ליכא ילפותא א"כ י"ל גם לב"י אין לישראל קנין ממש בממון עכו"ם שיחשב שלו ממש ע"י תק"ח לסברת הספר יראים גם לאחר שבא לידו.
סעיף טי"ת במג"א סקי"ד אבל המ"מ כתב והוסיף רבינו להתיר הפריקה בנחת מפני ה"מ התירו לטלטל ואפילו ביטול כלי מהיכנו וכ"כ בש"ג בשם ריא"ז להדיא וכ"כ ברש"י בד"ה והאיכא צב"ח ואתי דאורייתא ודחי דרבנן ביטול כלי מהיכנו והא דקפריך והא קמבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקן בנחת עכ"ל הנה משמע דלעולם בה"מ מותר לבטל כלי מהיכנו וקשה מהא דבשבת' דף מ"ג דפריך על ר"י דאסור ליתן כלי לקבל ביצה משום ביטול כלי מהיכנו ופריך עליו מחביות של טבל שנשברה והא שם הוי הפסד מרובה דיפסד כל מה שבחביות ובאמת מה דכתב המג"א דריא"ז ורש"י נמי הכי ס"ל אינו מוכרח די"ל לעולם משום ה"מ לא דחינן איסור ביטול כלי מהיכנו ומה דלא פירש רש"י כרמב"ן דקושיות הגמרא והאיכא צב"ח ויתיר החבלים וישתברו הזיקי היינו דס"ל דאיסור צער ב"ח אינו כלל היכא דצריך לתשמישו ושלא יפסד ממונו דהא מותר לעבוד בבע"ח כל מה שירצה וכמ"ש הנ"י בפרק אלו מציאות וז"ל פסקו הגאונים ורב אלפס ז"ל דצב"ח דאורייתא והכי מוכח בפרק מפנין דשרינן ביטול בלי מהיכנו דרבנן משום צב"ח דאורייתא ומיהו דוקא בצער גדול אבל צער מועט לא וכו' וכ"ת אם צב"ח דאורייתא זקן ואינו לפי כבודו למה אינו פורק ותירץ הרמב"ן ז"ל דעשה דכבוד התורה עדיף וזה אינו מחוור בעינו הרנב"ר ז"ל דזקן לאו דוקא קנה מבעה בלבד קא אמרינן דה"ה למכובד דאמרינן כל שנפלו פורק בשל חברו נמי וכדעת הרמב"ם בפי"א מהלכות גזלה אלא הכא כיון דצב"ח הותר לתשמישן של בני אדם כ"ש לכבודם בשוא"ת דגדול כבוד הבריות עכ"ל וע"כ ה"נ ליכא לפרש הקושיא דמשום צב"ח יתיר החבלים ויפסיד הזיקו ע"כ פרש"י דלדחות האיסור דביטול כלי מהיכנו ואף דאינו נדחה מפני הפסד מרובה מ"מ כיון דאינו מחויב משום לב"ח להפסיד ממונו א"כ ממילא אי לא נתיר לו להביא כרים לא יפרוק מעל הבהמה ע"כ ידחה ביטול כלי מהיכנו מפני צב"ח והרמב"ן לשיטתו השיג על רש"י דגם שם לא ס"ל האי סברא ואולי ס"ל גם במקום הפסד וצורך תשמישו לא הותר צב"ח גדול יותר מכפי ארח ארעא להשתמש בבע"ח ותלי"ת שמצאתי כן מפורש בריטב"א בפרק מי שהחשיך דחה דברי הרמב"ן וכתב וז"ל ול"נ דברי רש"י ז"ל עיקר משום דאפילו חו"ד צב"ח דאורייתא ה"מ שלא לצורך תשמישו של אדם אבל לצורך תשמישו ושמירת ממונו ודאי שרי שאל"כ אסור להטחין חמור ברחיים משום צב"ח וכיון שכן הכי מקשינן והאיכא צב"ח וכי מפני צער בהמתו יפסיד דבשו ומדותיו הא ודאי לא אלא הכי מקשינן כיון דר"ג לא הוה מחויב להפסיד את שלו בשביל צער בהמתו א"א דצבח"ד ליתי ולדחי ביטול כלי מהיכנו דהוי מדרבנן ומה קשיא ליה א"ה מה מקשה בדר"ה והא קמבטל כלי מהיכנו ולישני ליה דמשום צב"ח שרינן אינה קושיא מדפסיק ר"ה ואמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית ולא מפליג בין משוי מרובה למשוי מועט משמע דאפילו במשוי מועט שרי ובמשוי מועט זימנין דליכא צב"ח כדאמרינן לעיל בפרק במה בהמה יוצאה גבי אוכף חמור אפילו בתקופת תמוז קרירא ליה הלכך ליכא לאוקמה שריותא דר"ה משום צב"ח אבל הכא הוא דמקשי שפיר דכיון דלמוצאי שבת מתה ודאי מצטערת היתה בנתים וכו' אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בפכ"ט מה"ש נראה שמפרשה כדברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל מ"ש הריטב"א פכ"ט הוא ט"ס וצ"ל פכ"א ומ"ש שמדברי הרמב"ם נראה כרמב"ן צ"ל דס"ל כמו שרצה הלח"ם לעשות ט"ס בהה"מ ולגרוס מפני ה"מ לא התירו לטלטל ואפילו ביטול כלי מהיכנו עיי"ש בלח"ם ה"י אבל לפמ"ש הלח"ם אח"כ לקיים הגרסא בהה"מ דמפני ה"מ התירו וכו' א"כ אדרבה דעת הרמב"ם כרש"י וכמ"ש המג"א והנה לפי מ"ש הנ"י הנ"ל דצב"ח דאורייתא דוקא בצער גדול מיושב יותר קושיות הרמב"ן דר"ה סתמא גמור אף כשליכא צער גדול אבל בדר"ג דלערב מתה חמורו הרי דצער גדול היה לה ולפ"ז י"ל דגם ריא"ז אזיל בהך סברא נמצא לפ"ז לכ"ע זולת הה"מ לא דחינן ביטול כלי מהיכנו ופריקה בנחת מפני הפסד מרובה רק במונח על בהמה ויש צער בע"ח גדול בזה יש מקום לסמוך על רש"י ורמב"ם וריא"ז וריטב"א ורנב"ר ונ"י הנ"ל דאינו מחויב להפסיד ממונו משום צער בע"ח וממילא נדחה איסור דרבנן פריקה או ביטול כלי מהיכנו מפני צער בע"ח וראיתי בק"כ פרק מי שהחשיך דכתב דרוב הפוסקים לא ס"ל כרש"י וריא"ז ומרמב"ם אין הכרע כמ"ש הלח"ם נמצא דרוב הפוסקים פליגי על רש"י וריא"ז ודלא כמג"א שפסק כרש"י וריא"ז עיי"ש והנה הריטב"א העלה עיקר כרש"י ולפמ"ש הרנב"ר ונ"י הנ"ל בב"מ ג"כ אזלו ע"כ בסברת רש"י וכן צ"ל לדעת הרמב"ם לפמ"ש הנ"י הנ"ל לסתור מכח דברי הרמב"ם תירץ הרמב"ן וא"כ מוכרע דעת הרמב"ם כרש"י מן הר"ן אין הכרע דהכא העתיק דברי הרמב"ן ובב"מ ס"ל כסברת רש"י וא"כ ודאי כל מן דין סמוכו לנו בדרבנן במקום הפסד מרובה אבל דוקא במקום צער בע"ח:
ומ"ש המג"א והא דקפריך והא מבטל כלי מהיכנו היינו משום שיכול לפורקו בנחת לכאורה בלא"ה מוכרח לומר כן לפי פרש"י דמבטל כלי מהיכנו אסור דהוי כסותר כלי א"כ איך נאמר שלא שלא יניח כרים רק יפלו הכלי זכוכית וישתברו דזה הוי ממש סותר כלים מוטב יבטל כלי מהיכנו דאינו רק מחזי כסותר כלי ולית לו פסידא ועכצ"ל דקפריך דלפרוק בנחת ולפ"ז היה אפשר לומר הא דבכולסא אסור להניח כרים תחתיהן כיון דלאו כלים הן ל"ש בהו סתירת כלים ובזה א"ש מה דקאמר בגמרא בתר דאוקמה בכולסא ומאי אע"פ שמשתברין מ"ד להפסד מועט נמי חששו דלכאורה קשה דאטו לא ידע דגם בכולסא יש הפסד ויש רבותא טובא אלא דה"א אעפ"י שמשתברין ויש סתירת כלים לא שרינן להניח כרים לבטל כלי מהיכנו אבל בכולסא אין זה רבותא כלל ומאי אעפ"י שמשתברין ומשני דהרבותא משום ההפסד וה"א להפסד מועט נמי חששו ודו"ק והנה הא דבכולסא אינו מניח על בהמתו כיון שמשתברין אינו מחויב בהפסד משום צער ב"ח כמ"ש לעיל י"ל דמיירי דהפסד בהמתו עולה יותר ולפמ"ש הישע"ק דבמבטל כלי מהיכנו לכל היום יש איסור משום בונה ג"כ דהוי כבנין קבע אבל במבטל כלי מהיכנו לפי שעה אין איסור רק משום סתירה יעיי"ש שהוכיח כן מהירושלמי לפ"ז י"ל טיב טעם למה בשליפי רברבי לא התירו ביטול כלי מהיכנו ובשליפי זוטרי התירו רק בכלים ולא בכולסא דכבר נתקשו בה הראשונים דאם בשליפי זוטרי לא מיחשב ביטול כלי מהיכנו למה יתסר בכולסא ואם חשוב ביטול כלי מהיכנו גם בכלים יתסר כמו בשליפי רברבי ובאמת דוחק גדול לומר דביטול כלי מהיכנו לכל היום אסור גם בהפסד מרובה וביטול כלי מהיכנו לשעה אסור רק בהפסד מועט ודברי חכמים ניתנו לשיעורין אבל לפמ"ש י"ל ה"ט דביטול כלי מהיכנו לכל היום יש בו תרתי חששי דסותר ובונה וע"כ אף דהכלים משתברין אסור להביא כרים להניח תחתיהן אבל בשליפי זוטרי דאינו מבטל כלי מהיכנו רק לפי שעה אין בו חשש דמחזי כבונה רק כסותר ומוטב יתחזי כסותר ולא יתיר החבלים והכלים ישתברו ויסתר ממש אבל בכולסא דאינם כלים רק חתיכות זכוכית אין בהם סתירת כלים א"כ גם לבטל כלי מהיכנו לפי שעה אסור דמחזי כסותר.
ובעיקר קושיין הנ"ל למה נאסר להניח כרים משום דמחזי כסותר כלים ויניחם ליפול וודאי יסתור כלים ממש י"ל עפימ"ש תוס' בכתובות דף ה' ע"ב בד"ה אם דגם לר"י דאוסר דבר שאינו מתכוין מ"מ מקלקל ואינו מתכוין מותר רק במקלקל מצד אחד ומתקן מצד אחר אסור עיי"ש ה"נ י"ל לדידן דקי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין מותר רק בפסיק רישא אסור דמ"מ לא גרע מדשא"מ לר"י וע"כ כשמניח כרים ומבטלן מהיכנן מחזי כסותר אף דמקלקלן מתשמישן מ"מ מתקן לגבי הכלים הנופלים עליהן ועוד דזה לא חשוב קלקול כלל ואף דמחזי כסותר אבל כשהכלים משתברין הוה מקלקל ממש וכיון שאינו מתכוין ומקלקל ליכא איסור כלל אף דהוי פסיק רישא ועוד דהא הוי פסיק רישא דלא ניחא לו כלל כיון שמשתברין משא"כ בכרים ניחא לו שיהיו תחת הכלים ועיין בתוס' בפ"ק דכתובות ד"ו בד"ה האי דאפילו לתוס' דפליגי על הערוך מודו במקום מצוה דמותר פ"ר דלא ניחא לו וא"כ הכא מצוה משום צער בע"ח.