אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן רסה

סימן רסד

סעיף א' אין נותנין ז"ל הרמב"ם בפ"ה מה"ש הי"ב לא יתן אדם כלי מנוקב וכו' גזרה שמא יקח מן השמן שבכלי וכו' ואסור ליהנות בשבת מן השמן שהודלק בו ואפילו כבתה הנר ואפילו נטף מן הכר מפני שהוא מוקצה מחמת איסור ואם חיבר הכלי שיש בו השמן אל הנר בסיד וכ' מותר עכ"ל והקשה הלח"ם אמאי ל"כ הטעם משום מכבה וי"ל דס"ל דאינו מכבה ממש כיון שאין השמן הנותר בכלי עכ"ל והתוספת שבת כתב על הלח"ם הבין דמ"ש הרמב"ם ואסור ליהנות טעמא קיהב למלתיה לומר דמ"ה אסור כשמסתפק ממנו משום דאסור ליהנות ושגג שגגה גדולה דמ"ש ואסור ליהנות ממנו הוא מלתא באפי נפשיה ואיסור הסיפוק הוא ודאי משום כבוי כמ"ש ולא ידענא מה הוה לו בזה להקשות קושיא שהוא דחוי מעיקרא עכ"ל ולדעתי הלח"ם לא שגג כלל דאם הוא ענין בפ"ע למא הפסיק בזה וכתב אח"כ ואם חיבר הכלי שיש בו השמן מותר דקאי על מה דפתח לא יתן כדאיתא במשנה בפרק ב"מ ועכצ"ל כמ"ש הלח"ם שהוא נתינת טעם לבד לדינא דרישא וכשסיים הטעם סיים ואם חיבר וכו' וכן הבין הפנ"י בשבת שם בהלח"ם והוא מוכרח אלא דקשה ממ"נ אם אסור להסתפק מן השפופרת מפני שהוא מכבה א"כ למה לו למימר הטעם שהוא מוקצה ואם מותר א"כ אינו מוקצה מחמת איסור כלל כ"ז שהיא בשפופרת וראיתי בקונ"א להגאון ר"ז זלה"ה עמד בזה וז"ל וצ"ע דמ"ש מחטים שזרען בקרקע שאף שהקצם לאיסור דהיינו לזריעה שישרשו שם ויאסרו משום איסור תלישה אפ"ה קודם שהשרישו דעדיין אין בהם איסור תלישה לא הוי מוקצה וה"נ השמן שלא ירד עדיין לנר למה יאסר עכ"ל ונראה דודאי גם לרמב"ם ס"ל דאסור להסתפק משום כבוי אלא דאינו מכבה ממש ואינו רק מדרבנן דדומה למכבה וכ"כ התפארת שמואל והק"נ בפ"ב דביצה דף כ"ב וכן משמע מלשון הלח"ם הנ"ל אלא דמ"מ לא הוה לן למגזר מה"ט כיון דהוה רק גזרה לגזרה ע"כ כתב הרמב"ם כיון דעכ"פ אסור ליטלו מדרבנן ממילא הוה מוקצה מחמת איסור ומוקצה ליהנות ממנו חמיר איסוריה כעין דאורייתא כמ"ש התוספת ישנים רפ"ק דביצה דף ג' ע"ב הובא במהרש"א שם וע"כ גזרו משום שלא יהנה ממוקצה וכבר כתבתי לעיל סימן רס"א דהנאה ממוקצה חמיר איסוריה דאסמכוהו אוהכינו את אשר יביאו משא"כ לענין טילטול לא חמיר משאר דרבנן וע"כ כתב הרמב"ם משום דאסור ליהנות דאם משום טילטול לבד לא הוה גזרינן וזה ראיה ברורה למ"ש לעיל סימן רס"ד דיותר יש לגזור משום איסור מוקצה מן חשש כבוי כשאינו אסור מן התורה ומ"ש הרמב"ם דמוקצה מחמת איסור ול"כ דהוקצה למצותו צ"ל דס"ל דהוקצה למצותו אינו רק בנר שהדליק לשם מצוה וכאן בכל נר אמרו וכ"כ בקונ"א הנ"ל והביא מהמג"א סימן רע"ט סק"ב וסימן תקנ"ד סק"ז משמע כן וגם זה ראיה למ"ש לעיל סימן רס"ד אלא דבגמרא בשבת דף מ"ה נאמר סתם אין מוקצה לח"ש אלא בשמן שבנר בשעה שהיא דולק הואיל והוקצה למצותו וראיתי בשלום ירושלים פ"ב דשבת שכתב דכונת הרמב"ם דמוקצה מחמת מצוה עיי"ש וצ"ע דהרי הרמב"ם בפירש כתב מפני שהוא מוקצה מחמת איסור ואפשר לומר דודאי בשעה שדולק הוה מוקצה מחמת מצוה אבל כשכבה פסק המצוה דמפני כן אינו אסור לר"ש רק בשעה שדולק אלא לדידן דקי"ל דהואילו אתקצאי ביה"ש אתקצאי לכולא יומא וכמ"ש המג"א בסימן רע"ט סק"ב ואזי תו ליכא מצוה רק מחמת שנאסר ביה"ש מחמת המצוה תו אסור כל השבת וע"כ כתב הרמב"ם מפני שהוא מוקצה מחמת איסור דקאי על כבתה (נטף מן הנר וס"ל דמה שנטף הוי ככבתה כיון דא"א להחזירו בשבת לנר כלתה מצותו בשמן הנוטף ואדרבה משמע דקיל יותר הנוטף מכבתה מדכתב ואפילו כבתה ואפילו נטף ולא ס"ל כתוס' בפרק כירה דף מ"ב ע"ב בד"ה ואין ניאותין דגם לר"ש שמן הנוטף בשעה שדולק הוי מוקצה מחמת מצוה דכל הוכחתם דע"כ שמן שבנר לאו דוקא דבלא"ה אסור משום מכבה בשעה שדולק ועכצ"ל שמן הנוטף ולרמב"ם דס"ל דשמן שבשופפרת ושבקערה ליכא בו משום מכבה א"כ יש לפרש שבנר בשעה שדולק היינו כה"ג כיון דעכצ"ל שבנר לאו דוקא גם לתוס' וזה חמיר כיון דאם לא יסתפק ממנו ידלק והוא הקצהו לזה אבל מה שנטף ע"כ תו לא ידלק דא"א להחזירה בשבת) ומ"ש ואפילו כבתה א"צ לכאן דדי לו במה שאסור ליהנות בשעה שדולק ממילא יש לחוש שמא יסתפק ממנו רק מחמת שכתב ואסור ליהנות אסיק לכולה מלתא ועכצ"ל כן להלח"מ ופ"י וקוכנ"א הנ"ל.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה