ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן רנז
ס"א ואין טומנין בדבר המוסיף הבל אפילו מבע"י בר"פ ב"ט רש"י הבא לסלק קדרה מע"ג כירה ובתו"ש הקשה הא גם צונן אסור להטמין ולפע"ד כונתו דקדרה חייתא מותר להטמין דלא שייך שמא יחתה כנו דאמרינן לענין שהיה בס"פ דשבת ולעיל סימן רנ"ג ולרש"י שהיה והטמנה חדא כדפירש ר"פ כירה ובפרק ב"מ דף ל"ד ע"ב וכדעת הי"א בהג"ה ס"ז דחי שרי להטמין ועוד נראה דרש"י בא ליתן טעם לסידור פרק ב"ט אחר פרק כירה וכבר כתב הרז"ה ר"פ כירה דלפיכך פרש"י שם דאסרו לשהות על שאינה גו"ק משום דמוסיף הבל מחמת דראה רש"י שנישבית פרק כירה בין שתי הטמנות דסוף ב"מ בספק חשכה טומנין החמין ואחר פרק כירה במה טומנין עיי"ש וגם כאן בא ליתן טעם למה נישנית ב"ט אחר פרק כירה ולא נישנית מיד אחר הטמנה דסוף פרק ב"ט אף דשהיה דפרק כירה גם כן משום דמוסיף הבל מ"מ הטמנות עצמן שייכי יותר להדדי ע"כ פרש"י הבא לסלק קדרה מע"ג כירה דהיינו כיון דאסור לשהות ע"ג כירה שאינה גו"ק וע"כ בתקיעה שלישית שבע"ש סילק המסלק והטמין המטמין כדאית' בפ' ב"מ דף ל"ה ע"ב וע"כ סדר הנכון למתני ב"ט אחר פרק כירה משא"כ הטמנה דמשנה סוף פרק ב"מ דמיירי בספק חשכה ולפ"ז נמי מוכח דקדרה חייתא שרי להטמין בדבר המוסיף הבל דאל"כ הק"ל למה נישנית אחר פרק כירה.
במג"א סק"ב הקשה על רמ"א דאסור להטמין לצורך מוצאי יוה"כ בסימן תר"ט ולעיל סימן רנ"ד ס"ה מתיר ליתן פת לצורך מו"ש עוד כתב דחידוש הוא דהא מותר ליתן מוגמר וגפרית כמ"ש סימן רנ"ב אף שהוא לצורך חול ואני בענ"ד כבר כתבתי בסימן רנ"ד דשאני יוה"כ דאסור לאכול ואינו מיכין לעצמו משא"כ בשבת מיכין לעצמו וכמו שאמרו בעירובין דף ל"ח ע"ב בעירוב דתחלת שבת קונה עירוב ושבת מיכין לעצמה וה"נ אף דיש לו פת הואיל אי מקלעי אורחים חזי להו וה"נ במוגמר וגפרית ראוים הכלים להשתמש בהן גם בשבת ע"כ אין בו איסור משום הכנה משבת לחול כיון דהתחיל מע"ש ונגמר ממילא ההכנה בשבת בזה אמרינן הואיל ואי בעי או מקלעי אורחים חזי להו בשבת עצמה ובאונין של פשתן שנותנין לתנור מבע"י וכן שאר דברים שאינו ראוי בשבת כלל בזה לא שייך הכנה דאינה רק בדבר הנגמר כדמוכח ריש ביצה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה ולא אסר משום דנגדלה מאתמול כשנגמרה היום דלא חשיבה הכנה רק כשנגמרה.
מג"א סק"ד משמע דס"ל אפילו בשוגג אסור ואע"ג דבשכח ושהה מתיר בסימן רנ"ג ונלע"ד דה"ט דשהיה לא נאסר מתחלה בהחלט רק אמרו צריך שיגרוף או יקטום וע"כ י"ל דלא רצו לאסור רק כשאפשר בתקנה וע"כ בשכח ושהה אם תיאסר יהא אסור בשבת בהחלט אבל הטמנה אסרו בהחלט במוסיף הבל וע"כ ימנע מהנאה זאת שלא יוסיף להתחמם ולהצטמק א"כ גם בשכח ושהה בדיעבד אסור ליהנות והטמנה זאת דלו יהא שבא לישאל אם יטמין נאמר לו שלא יטמין ולא יוסיף הבל אבל שהיה כשישאל נאמר לו שיקטום מעט להיכרא ולא ימנע מהנאת השהיה.
ס"ג בזמן ששלשתן לחים וכתב המג"א מדסתם ש"מ דאפילו לחין מחמת ד"א אסור בשבת פרק כ"ט דף מ"ט איבעיא להו לחין מ"ע או לחין מחמת ד"א ת"ש וכו' אא"ב לחין מחמת ד"א שפיר וכו' ממרטא דביני אטמא פרש"י לחין מחמת עצמן מחממות טפי והרמב"ם בפ"ד כתב אפילו לחין מחמת עצמן והקשה הלח"ם וז"ל ויש תימא בדברי רבינו מאחר דהך בעיא לא אפשטא איך פסק לחומרא במידי דרבנן עוד הקשה איך רצו לפשוט הך בעיא מדהזכירו במשנה מוכין לחין מחמת עצמן היכי משכחת הא אפשר לא שכוחי להו מחמת ד"א דאסור מכ"ש אבל לרש"י א"ש עיי"ש דתירוצו דחוק ובתו"ש דחהו בב' ידים מוכיחות וגם תירוצו דחוק מאד ובפשיטות נלע"ד דרמב"ם לא רצה לפרש כרש"י מדלא אמר בגמרא או דלמא לחין מחמת ד"א נמי וכיוצא בלישנא דמשתמע דכל הבעיא רק על לחין מחמת ד"א ע"כ ס"ל דגמרא מבעיא לו אם לחין מ"ע אבל מחמת ד"א לא או לחין מחמת ד"א ולחין מ"ע לא ובכלל זה נמי אולי לחין בין מ"ע בין מחמת ד"א ומה דמסתפק בב' צדדין היינו דלכל אחד יש מעלה וחסרון כי לחין מ"ע יש בו לחלוחית קביעה שאינה עוברת כמ"ש המאירי בר"פ ב"ט ובח"ר בשם רה"ג אבל לחין מחמת ד"א הלחות בא במקרה ועוברת מהר וכשיטמין בה קדרה רותחות מתיבש מהחמימות אלא דכ"ז שלא נתיבשה מוספת הבל יותר מלח מחמת עצמו ובתוספת בר"פ ב"ט דף מ"ח בד"ה דזיתים כתבו בשם רבינו ברוך דיש לחלק בין תוספת הבל דגפת לתוספת הבל דכירה שהכירה אין חומה אלא מחמת האש ובכל שעה הולך ומתקרר אבל הגפת מוסיף הבל מעצמו ור"י שם לא ס"ל הך סברא וה"נ בלח מחמת ד"א הולך ומתיבש ממילא אינו מוסיף הבל אח"כ כשיבש נמצא הולך ומתקרר רק מתחלה י"ל מרתיח יותר וזה הספק בגמרא ורצה לפשוט ממתניתין ומר"א דע"כ מיירי במוכין לחין מחמת ד"א ויהא נפשט חדא עכ"פ דלחין מחמת ד"א תצא מהספק ודחי ונשאר הבעיא וכיון שהבעיא על שניהם א"א לפסוק להקל דא"כ נתיר בין לחין מחמת ד"א בין מ"ע ומשנה מפורשת לחין אסור ע"כ פסק הרמב"ם לחומרא ומה דכתב אפילו מ"ע ה"ט דחזינן דס"ד לפשוט לחין מחמת ד"א דאסור ודחה בגמרא בשנויי במרטא דביני אטמא אבל על לחין מחמת עצמן לא ס"ד כלל לפשוט משום מקום וסתמא דמלתא משמע כס"ד דמיירי בלחין מחמת ד"א ע"כ כתב אפי' לחין מ"ע דבזה הספק עצום יותר להקל דהא לס"ד דפשט לחין מחמת ד"א לאיסור ממילא הוה מקלינן בלחין מחמת עצמו דספק דרבנן לקולא
והנה בירושלמי פרק ב"ט לא סוף דבר לחין אפילו יבשין ונתלחלחו מן אילין מוכין דלא יבשים שנתלחלחו הן ר' יוחנן בר שילא הדא אמרה ההן דכמר איידה צריך מחסרתיה כבאר דהוא אתי מיסב והיא שפכה ומרתחה ע"כ פירש כיון דלחין מחמת ד"א אסור המטמין ביבשים צריך לחסר מעט מהקדרה שלא תהא מלאה דשמא ישפך ויתלחלח ויוסיף הבל ותמהו האחרונים איך כתב הרמב"ם היפך מהירושלמי דפשיטא לירושלמי דמ"ע פשוט יותר לאיסור עוד תמה בשירי ק"ע שם למה לא הזכיר הרמב"ם וש"ע הך דין שלא יטמין קדרה מלאה כיון דפסקו דגם לחין מחמת ד"א מוסיף הבל ולפמ"ש י"ל כיון דבבבלי מוכח דמבעיא לו בשניהם דלא כירושלמי דלחין מ"ע פשוט יותר מדלא קאמר א"ד לחין מחמת ד"א נמי ורצה לפשוט מחמת ד"א אבל מ"ע לא ס"ד למפשט כלל ע"כ כתב אפילו מ"ע וכמ"ש והירושלמי דפשיטא לו דלחין מחמת ד"א גם כן אסור ואילין מוכין וכס"ד דבבלי ע"כ גזר אומר שלא יטמין מלא שמא ישפוך אבל הרמב"ם דלא מחמת ודאי פסק לאיסור רק מחמת ספק דלא איפשט א"ב די לאסור בודאי לחין מחמת ד"א והבו דלא לוסיף עלה גזרה שמא ישפך כיון דאפילו ישפך רק ספק מוסיף הבל חשוב והוי כס"ס.
אמנם עדיין קשה איך יכתוב הרמב"ם היפך סברת הירושלמי מחמת דיקדוק קל בבבלי כיון דאפשר לפרש כפרש"י ולא יחליקו ירושלמי ובבלי לכן נלע"ד עפימ"ש דהספק הוא דלחין מ"ע אינו עוברת ומחמת ד"א לפי שעה מרתיח יותר אלא כיון שהולך ומתיבש ממילא הולך ומתקרר ככירה שחימו מחמת הא"ש שכתב ר"ב דל"ח מוסיף הבל אמנם כראה דזה תליא בגרסאות הגמרא דבפרק ב"מ דלרש"י הא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל משום שמא יטמין ברמץ ושמא יחתה ולרמב"ם הטעם שמא ירתיח היינו מחמת שמוסיף הבל תעלה רתיחה ויגלנה שתנוח מהרתיחה ויחזיר ויכסנה בשבת כמ"ש בפ"ד מה"ש והנה לחשש דירתיח כיון דלחין מחמת ד"א מתחלה מוסיף הבל יותר כאשר פשוט לו לרמב"ם דמחמת ד"א מוסיף הבל יותר א"כ יש חשש יותר דבתחלת שבת תרתיח אבל לרש"י וגרסת תוס' וראשונים משום דיטמין ברמץ ויחתה והנה לענין שהיה לא חיישינין בגו"ק דיחתה א"כ מהסברא במטמין בדבר דל"ש שיחתה שלא למגזר אם לא משום דהטמנה חמורה כמ"ש התוס' כיון דמטמין למחר וכשיטמין ברמץ למחר ודאי יחתה שלא יתקרר א"כ במטמין במוסף הבל לפי שעה ומתקרר אח"כ ואינו רמץ ודאי לא יטמין למחר דאזי מתקרר ואזל טעם החומרא והנה בירושלמי ר"פ בינו מתחלה אמר הטעם דירתיח ויגביה התבשיל שתנוח מהרתיחה ויחזיר וכטעם הרמב"ם אבל אח"כ מסיק גזרו טמינה מפני כירה היינו שמא יטמין ברמץ ויחתה כטעם רש"י וראשונים דלעיל פרק ב"מ דף ל"ד וכמ"ש הק"ע שם כיון דמסיק לבסוף טעם זה ס"ל לירושלמי זה הטעם לעיקר וע"כ ס"ל לחין מ"ע משי יותר לאיסור כיון דאינו הולך ומתקרר ודרך להטמין בו למחר ובכה"ג יש חשש יותר דיחתה וכמבואר ברא"ש ותוס' ר"פ ב"ט ומ"מ פשיט דגם מחמת ד"א אסור ואפשר בזה מדויק הלשון בירושלמי לא סוף דבר לחין אפילו יבשין ונתלחלחו דהיינו לאו לחין שמתחלתן ועד סופן לחים ואין עוברת הלחלוחות דהיינו לחין מחמת עצמן אלא אפילו יבשין ונתלחלחו דסופן להתיבש ואולי באמת ס"ל לירושלמי תרתי טעמי משום שמא ירתיח ומשום שמא יטמין ברמץ דהא תרתי קאמר באמת לפני זה רק דה"מ רק טעם דשמא יטמין ברמץ וה"א דוקא לחין מ"ע שסופן לחין נמי וע"כ קמ"ל גם יבשין ונתלחלחו אף דעוברת הלחות וליכא טעם דיטמין ברמץ מ"מ אסור נמי דשמא ירתיח אבל בגמרא דילן לפי גרסת רי"ף ורמב"ם בפרק ב"מ דלא אמר רק הטעם דירתיח וכיון דלחין מחמת ד"א כ"ז שלא נתיבש מרתיח יותר ע"כ פשיטא לו לרמב"ם דלחין מחמת ד"א יותר אסור והגמרא דמספ"ל י"ל באמת מסופק איזה מהנהו טעמי עיקר ורצה לפשוט דלחין מחמת ד"א אסור וע"כ הטעם שמא ירתיח ודחה דאין ראיה ולא נפשי במקומו אבל כיון דלעיל בפרק ב"מ חזינן דרבה אמר הטעם דירתיח ממילא נדע דודאי לחין מחמת ד"א אסור ומ"מ לא פסק הרמב"ם להתיר לחין מ"ע כיון דאפשר אף לטעם דירתיח אסור דמ"מ מוסיף הבל ג"כ או אפשר כיון דלפי גרסת רמב"ם בפרק ב"מ פשיטא טעם דירתיח ע"כ פשיטא לגמרא דבבלי לחין מחמת ד"א ודאי אסור ומספ"ל בלחין מ"ע כיון דאינו מרתיח כל כך וכדפרשו נושאי כלי הרמב"ם דמפרש הבעיא רק על לחין מ"ע ופסק לחומרא מטעם שכתבו הכ"מ והלח"ש שם אבל הירושלמי דס"ל טעמא דשמא יטמין ברמץ לעיקר ועכ"פ מפורש שם תרתי טעמא ע"כ פשיטא לי יותר לחין מ"ע דתרווייהו שייכי בה אבל מחמת ד"א לא שייך בו רק טעם דירתיח וה"א דלא נאמר טעם דירתיח ומוכח ממוכין דגם מחמת ד"א אסור וגם לירושלמי י"ל ס"ל דלטעם דירתיח יותר פשוט לחין מחמת ד"א וע"כ בבבלי דלא ס"ל רק טעם דירתיח פשיטא לו יותר לחין מחמת ד"א אלא כיון דחזינן דגם לטעם דירתיח אוסר הירושלמי לחין מ"ע ע"כ פסק הרמב"ם גם בזה לאיסור:
וז"ל ספר התרומה פרק ב"ט אין טומנין לא בגפת וכו' אפילו מבע"י וטעמא כדאיתא שילהי ב"מ גזרה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור שמא יחתה בגחלים וכ"ת האיך נהגו להטמין בכירה וכו' א"נ לא גזרו אלא בדבר שמוסיף הבל מחמת עצמו כגון מלח וסיד אבל דבר שהוא חם מחמת ד"א לא גזרו לפי שהולך ומתקרר ולא דמי לרמץ שחמה מחמת האש ואסרו דרמץ היינו האש עצמו דשייך בו שמא יחתה עכ"ל הרי דס"ל הטעם דיטמין ברמץ וס"ל דצריך דוקא חם מ"ע ורמץ אף דג"כ מתקרר כיון דתוונו מחמת אש ומ"מ אסרו להטמין בו ה"ט דזה הוי האש עצמו ושייך בו שמא יחתה משא"כ דבר החם מכח האש ככירה ועתה אין בו אש דלא שייך חשש חתוי אינו אסור כיון דהולך ומתקרר וצריך ביאור כיון דאסרו הטמנה במוסיף הבל משום שמא יטמין ברמץ א"כ כיון דרמץ הולך ומתקרר כן ה"ל לאסור גם בחם מחמת דבר אחר אף שהולך ומתקרר כיון דבכל דבר המוסיף הבל לא שייך חשש חתוי א"כ מה לנו אם מתקרר או לא כיון דהגזרה משום רמץ דמתקרר ושייך בו חתוי ונ"ל כונתו דבגפת וכיוצא בדבר דלא שייך חתוי לא הוה לן לאסור כלל כמו בשהיה דמותר על גרוף וקטים ולא גזרו גו"ק אטו אינו גו"ק וצ"ל דהטמנה חמורה כיון שסתמא מטמין לצורך מחר וצריך יותר חתוי כמ"ש תוס' ורא"ש ר"פ ב"ט ע"כ כשמטמין בגפת וכיוצא לצורך מחר דמוסיף הבל ואינו מתקרר חששו דאתי להטמין ברמץ לצורך מחר ורמץ דרכו להתקרר בלא חתוי וע"כ שכיח שיחתה שלא יתקרר כיון דמטמין למחר אבל מטמין בחם מחמת דבר אחר שמתקרר וחתוי לא שייך בו א"כ סתמא אינו לצורך מחר ואף כשכונתו לצורך מחר מ"מ לא צריך שיחזיק חומו הרבה עד למחר דיודע שיתקרר ע"כ וכיון דאינו מקפיד על החזקת החום הרבה עד למחר ליכא למגזור בו שמא יחתה דלא גרע משהיה דמותר בגרוף וקטום ועפי"ז יבא על נכון מ"ש הרמ"א בסמוך:
בס"ח בהג"ה והטמנה שעושין במדינות אלו שטחין פי התנור בטיט שרי לכ"ע ובשו"ת רש"ל ס"ס כתב דלא מהני טיחת פי התנור בטיט כשיש גחלים בתנור ואותם שמשימין הסדרות ע"ג הגחלים ואומרים מאחר שהתנור שרוק לית בי חשש ראוי למחות בידם ולנדותם כי הגחלים מוסיפין הבל א"כ כמו בגפת אף דלא שייך בו חתוי מ"מ אסור ה"נ בשרוק פי התנור ול"ד למטמין בתנור כשאין בו גחלים דזה ל"ח מוסיף הבל דבכל שעה מתקרר והמג"א סקי"ט כתב דרש"ל החמיר מאד ופוק חזי מה עמא דבר והנה לכאורה דברי רש"ל מוכרחין אבל לפי מ"ש בסה"ת הבאתי לעיל לשונו דכתב דבדבר שהוא חם מחמת ד"א ל"ג לפי שהולך ומתקרר ול"ד לרמץ כשחמה מחמת האש ואסרו דרמץ היינו האש בעצמו דשייך בו שמא יחתה עכ"ל ומדלא תירץ דאש בעצמו מוסיף הבל ואינו מתקרר ש"מ דבזה דמי לתנור שחומו מחמת האש דג"כ הולך ומתקרר לולא החתוי ע"כ הוצרך לומר דבזה שייך שמא יחתה וכונתו כמ"ש לעיל דע"י החתוי לא יתקרר ויוסיף הבל וכן מוכח בתוס' ורא"ש פרק ב"ט בתחלתו דגם רמץ בגחלים לולא החתוי מתקרר ואינו עומד בחומו עד למחר ממילא בתנור שרוק דלא שייך חשש חתוי דמדכר דכיר כמ"ש בסימן רנ"ד מותר להעמיד גם ע"ג גחלים דג"כ הולך ומתקרר ולא חשוב מוסיף הבל כיון דחתוי. ל"ש בו ובלא חתוי הולך ומתקרר ול"ד לגפת וע"כ יש על מה לסמוך על סה"ת כיון דגם הב"י בסימן רנ"ח פסק כותיה דחום מחמת אש ל"ח מוסיף הבל דהולך ומתקרר ובפרמ"ג בסימן זה ובסימן רכ"ט גמגם לאסור מכח דברי רש"ל הללו ובא לו זה ג"כ מכח דסבר דגחלים חשוב מוסיף הכל בלא חתוי ג"כ:
ס"ו אבל בדבר המוסיף הבל ואפילו להטמין צונן גמור ואפילו מבע"י נמי אסור זה נלמד מסילון דאנשי טבריא בדף ל"ח שהביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין א"ל חכמים אם בשבת כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ובשתיה פרש"י אותן שבאו בשבת ובגמרא אר"ח ממעשה שעשו א"ט ואסרי להו חכמים בטלה הטמנה בדבר המוסיף הבל ואפילו מבע"י פרש"י דהא מבע"י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננים מתחממין בכך ואע"ג דממילא אסור והפ"י שם תמה על רש"י דפירש מים הבאין בשבת הא יליף למטמין מבע"י משמע אפילו המים הבאין מבע"י כפרש"י להדיא דמפני שהצוננים מתחממין בכך אע"ג דממילא אסור ובמח"כ לא נהירא לי דלדבריו אם עירב צוננים לחמין בע"ש יהיו אסורין בשבת דהא לרש"י מיירי שנתערבו המים הצוננין ובאין לתוך החמין עיין בתוס' ור"ן שם אבל ודאי אינו דמטמין היינו כשמוסיף הבל בשבת, וע"כ ביצה בחול לא חשוב שם מוסיף הבל כשמטמין מבע"י דמתקרר בלילה כמ"ש הרמב"ן ורשב"א וה"נ כבר נתערב בע"ש ונעשה אחד ולא חשוב מוסיף הבל בשבת אחד מחברו וליכא הטמנה בשבת כיון דהכל אחד ולא דמי להטמנה ברמץ דכל חד באפי נפשו קאי בשבת ובתוס' ור"ן כתבו דבמעורב לא שייך בו הטמנה וגם רש"י ס"ל כן רק ס"ל דוקא כשכבר נתערב מע"ש אבל כשנתערב בשבת בשעת העירוב הוי מטמין ובזה פליג על התוס' וכ"ן רק הא לא עביד בידים בשבת כלל אלא כיון דהביא הסילון מבע"י גרם לזה שיתערב בשבת ויוסיף הבל בשבת ממילא וזה מדמה הגמרא למומין מבע"י דמוסיף הבל עי"כ בשבת ממילא:
והנה בגמרא שם דף ל"ט ע"ב מאי רחיצה אילימא רחיצת כל גופו אלא חמין שהוחמו בשבת הוא דאסורין הא חמין שהוחמו מע"ש מותרין והתנא חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו והקשה בישע"ק בסימן זה סק"ב להג"א שהובא לעיל סימן רנ"ג ס"א בהג"ה דגם בשוגג אסור למ"ש בכדי שיעשה אף דמבשל בשבת בשוגג מותר למ"ש מיד משום דלא חשיד לבשל בידים משא"כ בשכח ושהה מע"ש דלא מחזי בעינו לאיסור משום דלא קעביד מעשה בשבת א"כ מה הקשה הש"ס דבלא"ה אסור בשבת לרחוץ אף בחמין מע"ש והא יש כ"מ לענין רחיצה למ"ש בכדי שיעשה עוד הקשה למרדכי שכתב דמטמין בשוגג מבע"י מותר ואין ראיה ממעשה דא"ט דמיירי במזיד דאיך מיירי במזיד א"כ אסור למ"ש בכדי שיעשה ומה פריך דגם בהוחמו מע"ש אסור לרחוץ הא י"ל דקאמר דהוי כחמין שהוחמו בשבת כדי לאסור גם למ"ש בכדי שיעשה עיי"ש והנה לדעת הטור וש"ע לקמן סימן שי"ח דבין מזיד בין שוגג מבשל בשבת למאן דמתיר למוצאי שבת מתיר מיד ול"צ בכדי שיעשה רק אם נעשה ע"י גוי וצ"ל דבהך דלא תמלא אשה קדרה עססיות דפ"ק דשבת דף ח"י ע"ב דאסור למ"ש בכדי שיעשה התם שאני כיון דלא עביד בשבת מידי רק התחיל מע"ש קיל בעיני הבריות יותר וא"כ איך נאמר דנ"מ למו"ש בכדי שיעשה דאיך קאמר כחמין שהוחמו בשבת הא באמת הוחמו בשבת רק מחמת דבשבת ממילא הוחם ע"י הבאת הסילון מע"ש דה"א דמותר ע"ז אמרא דהוה כחמין שהוחמו בשבת בידים לא ע"י הבאת הסילן מע"ש ותינח לאסור לשבת אבל אם הכונה רק לאסור במ"ש אדרבה כשהוחמו בידים בשבת מותר למ"ש מיד דבין שוגג בין מזיד למאן דמתיר מתיר מיד למו"ש וע"כ לא באו לומר רק לענין האיסור בשבת וע"כ פריך דלרחוץ כל גופו אסור בשבת אף בחמין שהוחמו מע"ש ולק"מ אלא דיש להקשות לשיטת רש"י ורמב"ן וה"ג דגם במבשל בשבת ס"ל דאסור לערב בכדי שיעשו כהובא בב"י ריש סימן שי"ח משום שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש הב"ח ובהגהות מהרלנ"ח שם ולדדהו קשה קושיות הישע"ק ונלע"ד דהא הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת והיינו אף בחול אסור דלא ליהוי שבת מוכין בחול וכמ"ש הטור בסימן תר"ט בשם רב שרירא דמותר להטמין מעי"כ למוצאי יוה"כ שהוא מכין מחול לחול אע"ג דשהי ביוה"כ ע"ג כירה והטמינו לשמור חומו אין בכך כלום ולמוצאי יוה"כ ישהה שיעור מה שתחום הקדרה באותו חום עכ"ל הרי דלא משום שנעשה באיסור צריך להמתין בכדי שיעשה רק שלא יהא שבת מכין לחול אם יאכל מיד ויהנה ממלאכת שבת בחול כן י"ל לרש"י וסייעתיה מה דאסור למו"ש עד בכדי שיעשה שלא יהנה ממלאכת שבת בחול דהוה חול מכין לשבת והיינו דוקא כשאסור בשבת בכל העולם לכל דבר נמצא אינו ראוי רק לחול וכשיהא מותר מיד נמצא נהנה ממלאכת שבת דלולא נעשה בשבת היה צריך להמתין עד שיעשו אותו בחול והנה לס"ד דגמרא דפריך אילמא רחיצת כל גופו הוה ס"ד דפניו ידיו ורגליו מותר לרחוץ גם בשבת א"כ חזי לו גם בשבת ממילא הוי כשבת לעצמו מכין כמו בהואיל ומקלעי אורחים וכמ"ש לעיל בריש הסימן ממילא גם למו"ש מותר לרחוץ גם כל גופו כיון דראוי בשבת עצמו להרבה בני אדם לרחוץ פניהם וידיהם ורגליהם ובלא"ה נמי לק"מ דלס"ד דרק לרחוץ כל גופו אסור אבל פניו ידיו ורגליו שרי אף דהוי כהוחמו בשבת באיסור ממילא על כן לא אסרינן משום שיהנה ממלאכת שבת דלטעם זה ה"ל לאסור גם לרחוץ פניו ידיו ורגליו אבל לפי האמת דבאמת אסור כיון דהוחמו באיסור י"ל גם למו"ש אסור בכ"ש שלא יהנה ממלאכת איסור וזה פשוט: