אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן רנג

סימן רנב

ס"א מג"א סק"ג שיכסה הגחלים באפר וא"צ לקטום עד שאין ניכר שם אש כלל רק בקטומה כל שהו סגי ר"ן ואפילו הובערה אח"כ שרי גמרא כיון דגילה דעתו דלא בעי לגחלים סגי עכ"ל הנה בגמ' מבואר גחלים שעממו או שנתן עליהם נעורת של פשתן משהין עליה והובא ברמב"ם ותמה ב"י דרמב"ם הביאו והטור השמיטיה והך דינא דאפילו הובערה השמיטוה הרי"ף ורמב"ם וטור וש"ע ואין פותר למה ואחווה דעתי העניה דהנה בירושלמי פרק כירה ז"ל הגורף צריך שיגרוף כל צרכו מן מה דתני הגורף צריך לחטט ביד הדא אמרה עד שיגרוף כל צרכו והקוטם עד שיקטום כל צרכו מן מה דתנו מלבה עליה נעורת של פשתן הדא אמרה אפילו לא קטם כל צרכו ויידא אמרה דא כפירש המפרש והיכן נאמרה שמיעה זו דמלבה עליה נעורת של פשתן יו"ט שחל להיות ע"ש פירש המפרש ומשני יו"ט שחל בע"ש שאסור לגרוף עיי"ש והנה אינו מובן הירושלמי למאי כ"מ היכן נשנית ואם לומר דדוקא ביו"ט הקילו בכסוי כל דהו א"כ איך הוכיח תחלה אפילו לא קטם כל צרכו דמשמע לעולם הדין כן ואם בא לומר דקמ"ל דביו"ט צריך לעשות כך דוקא הא בלא"ה טובא קמ"ל דדי בקטום כזה וגם בלא"ה דוחק לומר דמיירי דוקא בחל ע"ש ביום טוב דתוספתא שנויה סתמא בריש פרק כירה גחלים שעממו או הדליק עליהן נעורת הרי הן כקטומין וגם בש"ס בבלי לא נזכר חילוק זה גם מ"ש המפרש דביו"ט אסור לגרוף קשה דמבואר בסימן תק"ז דמותר לגרוף הגחלים כולם לחוץ עיי"ש ולכן נלע"ד דה"ט דביו"ט אסור לכסות באפר דמכבה הגחלים ואסור כמבואר בסימן תקי"ד וע"כ הקילו להדליק עליהן נעורת של פשתן דזה דרך הדלקה או בגחלים עוממת סגי מה"ט ואף דיכול לגרוף אין זה עצה טובה דרוצה בקיומן שלא תצטנן המאכל או יצטמק ויפה לו אלא כיון שהוכרחו להקל בקטימה כל דהו משום יו"ט שחל בע"ש לא חלקו חכז"ל לעולם וכעין שכתב במג"א בסימן רס"ג סקי"ב ועיין בסוף הסימן בד"ה שייך ומקומו כאן ובא הירושלמי לומר למה הגורף צריך שיגרוף לגמרי ובקטימה סגי כל דהו הלא מדינא היה צריך לקטום ג"כ כל צרכו כסברת הירושלמי מקודם ותירץ דמשום יו"ט שחל להיות ע"ש הקילו בקטימה יותר ולפ"ז קולא זאת לצמח משום דאסור לכבות ביו"ט ולקטום יפה באפר ותינח לדעת הרמב"ם וסייעתיה דפסקו לאיסור בהך דסימן תקי"ד ס"א דאסור לכבות בשביל שלא תתעשן הקדרה אבל דעת הרשב"א וטור וכ"פ שם דאם אין לו אש אחר ואם לא יכבנה תתעשן הקדרה מותר לכבות דהוי מכשירי אוכל נפש ממש מותר דקי"ל כרבי יהודא ולא כרבנן ועיין בע"ב דביצה דף כ"ב דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן ועיין בהה"מ פ"ד מיו"ט ובב"י סימן תקי"ד והרא"ש שכתב דגם לרבנן מותר תמהו עליו הב"ח ואחרונים שם ולפ"ז הרמב"ם דס"ל דאסור לכבות שפיר פסק דסגי בקטימה כל דהו דמלבה עליה נעורת או גחלים שעממו וכירושלמי דהיתר זה משום יו"ט שחל בע"ש אבל הטור דפסק דמותר לכבות דקי"ל כר' יודא א"כ גם ביו"ט יכול לכסות באפר כיון דצריך להשהות התבשיל שם א"כ כמו בגרופה דצריך שיגרוף כל צרכו ה"נ בקטימה והך תוספתא דמתרת משום דס"ל דביו"ט אסור וכרבנן וכמבואר הטעם בירושלמי ועיין בב"י כאן הובא לשון הר"ן דאיתא בירושלמי דקיטם אע"פ שלא קטם כל צרכו שרי כלומר שא"צ לקטום עד שלא ניכר שם אש כלל וה"נ משמע בגמרא דילן מדאמרינן דגחלים שעמונו או שנתן עליהם נעורת של פשתן דקה הרי היא כקטימה עיי"ש והנה הך דגחלים שעמנו משוה לכיסה בנעורת דשתיהן רק כקטומה כל דהו ולפמ"ש י"ל גם כן מה דהשמיט הטור הך דינא דקטמה והובערה דס"ל דזה ג"כ רק כקטימה כל דהו דאגלאי מלתא למפרע דלא קטם כל צרכו מדהובערה אלא דמאן דשרי ס"ל כתוספתא דמדליק עליה נעורת של פשתן דג"כ מהני אף דמתלבתה אח"כ מסתמא וכן מוכרח קצת מירושלמי הנ"ל דבתר הך דמלבה עליה נעורת של פשתן בעי קטמה ונתלבתה ומייתי פלוגתא שם עיי"ש ולכאורה למה יגרע ממלבה עליה נעורת פשתן דג"כ מתכסה לפי שעה ומתלבה אח"כ ואי דנעשה אפר מהנעורת גם בקטמה אף דהובערה נשאר האפר ובזה האש ניכר גם כן אלא די"ל דהיינו לרבנן דס"ל מכשירי או"נ אסור ביו"ט ואסור לכסות היטב באפר לכבות ע"כ הקילו בקטימה כל דהו דמלבה עליה נעורת אבל לר' יודא א"צ לכל זה דגם ביו"ט מותר לקטום באפר כל צרכו א"כ י"ל כמו לגרוף הצריכו כל צרכו ה"נ לקטום וכיון שהובערה אח"כ הרי לא קטם יפה וע"כ השמיט הטור גם זה וכן מבואר ברשב"א בשבת ל"ו ע"ב בד"ה עד שיגרוף דקטמה והובערה שוה לקטם כ"ש ולגחלים שעממו וכלהו מחד טעמא עיי"ש וכ"כ הרמב"ן וריטב"א ופ"י שם:

אמנם הרי"ף ורמב"ם דהשמיטו הך דהובערה ולא השמיטו ההיא דנותן עליהן נעורת עדיין צריך ישוב ולענ"ד אפשר לומר טעם חדש דהנה האי גברא דקטמה גילה דעתו שלא ניחא לו בצמוקו וכפרש"י להדיא בפרק כירה דף ל"ז ע"ב א"כ נהי דאהני לן שלא ניחוש שיחתה כיון דלא ניחא לו שיצטמק אדרבה ניחוש שיקטום עוד בשבת כיון דכבר קטם מחמת דאינו רוצה שיבערו הגחלים שלא יצטמק ובשלמא אם לא חזר והובערה הרי נשאר קטום ולמה יקטום עוד יותר אבל כשהובערה יש לחוש דיקטום ויתחייב משום מכבה וצ"ל משום דמכבה הוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ואינה רק מדרבנן לר"ש ולדעת הטור בסימן רע"ח א"כ לא גזרינן גזרה לגזרה ועיין בתוספת ס"פ כירה והנה בפרק במה מדליקין דף למ"ד מבואר דר' אושעיא ס"ל כר"ש דמכבה פטור אבל אסור והנה בריש פרק שמנה שרצים הוי סתם משנה כר"ש דאם צד לצורך חייב ושלא לצורך פטור ור' יוחנן ס"ל הלכה כסתם משנה אם כן מה"ט התירו ר' אושעיא ור' יוחנן קטמה והובערה אבל הרמב"ם דבפ"א משבת ופ"י הכ"א פסק כר' יהודא דמשאצ"ל חייב א"כ יש לחוש שיקטום ויכבה כמו בלא קטם דחיישינן שיחתה דדא ודא חייב עליהן וע"כ השמיטו היתר זה וגם המחבר יפה עשה שהשמיטו דנוטה ג"כ להרמב"ם בסימן רס"ד ורס"ה דמשאצ"ל חייב עיי"ש וא"כ קשה לסמוך על המג"א שהביא מה דהראשונים השמיטו והפ"י בפרק כירה גם כן פקפק על המג"א עיי"ש.

אמנם בביאור הסוגיא נלע"ד עפי"ז באו"א קצת וז"ל הגמרא בפרק כירה דף ל"ז אריב"נ אר"א קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו כ"צ ותבשיל שבישל כ"צ ש"מ מוי"ל מותר ש"ה דקטמה א"ה מאי למימרא הובערה איצטרך ליה וחד כיון דהובערה הדרא למלתא קמייתא קמ"ל ותמהו הראשונים כיון דהשתא ס"ד כיון דהובערה לא חשוב קטימה כי משני ש"ה דקטמה מה פריך מה למימרא הא איצטרך טובא לאפוקי ממה דס"ד מעיקרא עוד תמהו לס"ד דל"צ לקטום למה נקט ר"א קטמה כלל וגם למסקנא תמוה למה נקט חמין שהוחמו כ"צ דהא גם בלא קטם כלל שרי כיון דמור"ל וכמו שתמה הרמב"ן אבל לפמ"ש י"ל כך דחזינן דמאן דאמר ש"מ הוי פשיטא לו כיון דקטמה אף דהובערה לא הדרא למלתא קמייתא מדפריך אח"כ מאי למימרא אבל התרצן ס"ל דאין זה פשוט כדמשני מ"ד וכו' וע"כ התרצן הבין בדברי המקשן דאמר ש"מ משום דס"ל דהדרא למלתא קמייתא דהובערה ומתרץ ש"ה דקטמה ולא הדרא למלתא קמייתא ופריך א"ה מאי למימרא דס"ל דזה אצ"ל כלל דודאי לא הדרא למלתא קמייתא אלא מה דאמר ש"מ כונתו דבשלמא אם מצטמק וי"ל מותר וא"צ לקטום אם כן מה דקטם לא משום דהוכרח להתירא דשהיה רק משום דבאמת לא ניחא לו בצמוקו א"כ כיון דהובערה יש לחוש שיקטום עוד בשבת וקמ"ל שפיר דלא חיישינן להכי אבל אם מוכרח לקטום משום להתיר השהיה א"כ גם האי גברא שמח בצמוקו מסתמא ככ"ע ומה דקטם איסור השהיה הכריחו ופשיטא דליכא למגזר מחשש דשמא יקטום עוד בשבת דלמה יעשה זאת כיון דמצטמק ויפה לו הלואי לא הוצרך לקטום כלל ומשני דקמ"ל דלא הדרא למלתא קמייתא וכ"ז קמ"ל בתבשיל אבל בחמין שהוחמו כל צרכן דמצטמק ור"ל ומותר בלא קטימה קמ"ל דלא נגזור שמא יקטום כיון דרע לו וכבר קטם דגילה דעתו דקפיד שלא יצטמק וה"א דנגזור שמא יקטום בשבת ויכבה ואף דמכבה הוי משאצ"ל מ"מ חזינן במכבה גזרו גזרה לגזרה כדאיתא לקמן בסימן רס"ה ס"א ועיי"ש במג"א ובמחצית השקל וטובא קמ"ל דלא גזרינן כאן ולס"ד קתני חמין ותבשיל שניהם להשמיענו דל"ח שיקטום ויכבה כיון דגילה דעתו דקפיד וקטם והובערה ואף דנשמע זה במב"ש מחמין מ"מ רגילות הוא בש"ס למתני חמין ותבשיל בהדדי וכמ"ש הרמב"ן אלא דמ"מ צריך שיהא עכ"פ רבותא בתבשיל גם כן מצד עצמו אם לא היה אמר רק תבשיל ועוד דבחמין אין חשש כל כך דאין דרך להקפיד על הצימוק מים כל כך דאין בו פסידא משא"כ תבשיל אף דמצטמק ויפה לו מ"מ ניחא לו יותר בתבשיל הרבה למלאות כרסו ולהאכיל להרבה אנשים וכמ"ש הרשב"א והר"ן בשילהי ע"ז והובא ביו"ד סימן ק"ג ס"ב שאם הגדיל האיסור מדתו של היתר עד שהיא משביח יותר כשאוכלו בגודל מדתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו אסור עיי"ש וה"נ אף דמצטמק ויפה לו מ"מ האי גברא דקטמיה גילה דעתו דניחא לו יותר בגודל מדתו וזה רבותא יותר מחמין דאינו רק מים וכמבואר האי חילוק ברמ"א ביו"ד סימן צ"ה ס"ג ובטו"ז שם סק"י.

אמנם הרמב"ם והרי"ף צ"ל דלא מפרשי הכי לקושיא א"ה מאי לחומרא רק כפירש אחד מפירושי הראשונים אבל מ"מ ס"ל דנה דקתני חמין שהוחמו כל צרכן עכצ"ל מטעם שכתבתי וכן לס"ד מה דנקט קטמה עכצ"ל גם כן משום דקמ"ל דלא ניחוש שיקטום עוד ויכבה ומה דפריך מה למימרא היינו כיון דקמ"ל בחמין דמצטמק ורע להן תו ל"צ לאשמיעונין בתבשיל דמוי"ל דיותר אין לחוש שיקטום עוד אלא ודאי דקמ"ל היתר השהיה דלא ניחוש בתבשיל שיחתה כיון דמצטמק ויפה לו והובערה והרואה במפרשי הש"ס הראשונים ואחרונים יראה כמה נדחקו בישוב הנהו שתי קושיות ולמ"ש א"ש ברווחא וכיון דחזינן דהוצרך להשמעינן דלא ניחוש שמא יקטום דבלא"ה ה"א כמו דחייש לשמא יחתה ה"נ שמא יקטום ויכבה אם כן גם עתה ס"ל דר' אושעיא ור' יוחנן לטעמייהו דס"ל משאצ"ל פטור ע"כ לא גזרו משום שמא יכבה וכמ"ש לעיל.

בהג"ה שני כירות המתאימות זו אצל זו ודופן של חרס ביניהם האחת גרופה וקטומה והאחת אינה גרופה וקטומה מותר לשהות על הגרופה וקטומה אע"פ שמוסיף הבל משאינה גרופה ובטו"ז סק"ד תמה למה הוצרך לכתוב זה דהא כבר כתב דמותר לסמוך לו וזה לא גרע מסמוכה ואפי' אי הוה סמוכה אסור מותר זה דש"ה דמדלי אוירא והנה בגמרא פרק כירה דל"א איבעיא מהו לסמוך בה ת"ש שתי כירות המתאימות אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה משהין ע"ג גו"ק ואע"ג דקא סליק לה הבלא מאידך דלמא שאני התם כיון דמידליא שליט בה אוירא ע"כ וכתב הרשב"א דהך ואע"ג דקא סליק הבלא מאידך הוא אריכות לשון עיי"ש והפ"י במשנה דר"פ כירה הקשה מהך לישנא על שיטת התוספת והראשונים דאיסור שהיה אינו משום דמוסיף הבלא כמו שהוכיחו לסתור פרש"י אם כן מאי קאמרי אע"ג דסליק הבלא מאידך משמע דאיסורא משום שמוסיף הבל וכ"ש דלא א"ש התירץ כיון דמודליא שליט בה אוירא ואי משום שמא יחתה אדרבה יותר יש לחוש לחיתוי כיון דשליט אוירא עיי"ש ובא"ר הקשה דאדרבה נשמע דאסור לסמוך מדצייר בב' כירות המתאימות ע"כ משום דמידליא אבל אם מותר לסמוך למה צייר במתאימות לימא משהין על כירה גו"ק ואין משהין על שאינה גו"ק והובא במשבצות זהב סק"ד ובישעי"ק הקשה מאי ראיה הביא הגמרא דמותר לסמוך כשלא עשה שום מעשה מב' כירות דעשה מעשה באחת וגרף וקמם וגילה דעתו דלא ניחא לו שיתבשל ויצטמק והרי להרז"ה סגי בגירוף מקצת תנור לבד עיי"ש אמנם לפמ"ש לעיל מיושב הכל דהא על הך דב' כירות קאי פלוגתא דר"מ ור"י וקאמר שם ר"י מה הן משהין על הגו"ק ב"ש אומרים חמין אבל לא תבשיל ובה"א חמין ותבשיל ובה"א אף מחזירין עיי"ש והנה ר"י דס"ל משאצ"ל חייב אם כן מכבה הוי חיוב חטאת כמחתה ואם כן כיון דגרף וקטם לאחת גילה דעתו דקפיד שלא יצטמק יותר א"כ נהי דלחיתוי ל"ח כיון דגילה דעתו להיפך אדרבה ניחוש שיקטום גם כירה השניה כיון דסילוק הבלין מאידך ומפרט במצטמק ורע לו וע"כ בסמיכה לא גזרינן ומשני כיון דמידליא שליט אוירא וא"צ לקטום השניה דבלא"ה לא יזיק החום לתבשיל וחמין שעל כירה השניה וא"כ רבותא גדולה קמ"ל הרמ"א דלא נדע מסמיכה וזה ראיה גדולה למ"ש לעיל בדעת הרמב"ם ואפשר עוד דזה טעמו של ר"מ ור"י דאסרי באינה גו"ק גם מצטמק ורע לו כמבואר בכירה דל"ז דלמה ניחוש דיחתה כיון דמצטמק ורע לו וכבר נתחמם ונתבשל כ"צ אלא דאדרבה שמא יגרוף ויקטום ויכבה ור"י ס"ל משאצ"ל חייב וגם ר"מ ס"ל כן לפמ"ש בתוס' רי"ד בר"פ שמנה שרצים דר"מ ורבנן דפליגי בס"פ האורג בצידת צרעין ור"מ מיחייב אתיא דר"מ כר"י עיין שם וכן צ"ל לפירש"י במשנה דשמנה שרצים בד"ה שלא לצורך ועיין פנ"י פרק כירה דף מ"ד בד"ה חוץ מן הנר.

ס"א ואם שכח ושהה וכו' ז"ל הגמרא לפי גרסת הר"ף אבעיא לא עבר ושכח מאי מי קנסוה רבנן א"ל ת"ש כשהלך ר' יוסי לצפורי מצא בצים מצומקות שנשתהו ע"ג כירה ואסר להן ואי לאו לאותה שבת לא לשבת הבאה ופירשו רי"ף ורמב"ם דהבעיא במצטמק ויפה לו ושכח ושהה דבלא נתבשל כ"צ כבר איפשט מקודם דקנסינין בשוגג נמי והנה עדיין לישנא דעבר ושכח אין לו הבנה כלל דעבר משמע מזיד ושכח הוי שוגג ועוד הקשו מה דמשני לשבת האחרת דאם הבעיא לענין שכח הלא אפשר, ישכחו גם לשבת אחרת עיין בהה"מ פ"ג מה"ש ובהשגות שם והנלע"ד דאפשר לומר עפ"י המבואר ברפ"ב דביצה בההיא סמיא דשכח לעשות מ"ת שני פעמים וא"ל שמואל פושע את פרש"י שאין דעתו על המזידין והפושעים שאינן חרדן לדברי חכמים וכתב היש"ש שם והובא במג"א לקמן סימן תקכ"ז סק"ו דגם בטעם ראשון אם שכח מחמת עצלותו שלא היה חרד על דבר ד' ולא מחמת אונס נקרא פושע דשוכח נקרא פושע והמג"א גמגם בדבריו עיי"ש ועיין לעיל סימן ק"ח ס"ח ובמג"א סקי"א דאם כשהתחיל הזמן היה זכור רק נתעצל מלעשות ואח"כ שכח דיש פלוגתא אז חשוב אונס עיי"ש והנה מבואר בפרק ב"מ דף ל"ה ע"ב דשש תקיעות היו תוקעין בע"ש וכשהתחילו לתקוע תקיעה שלישית סלקו החמין והקדרות מע"ג כירה ע"ש ולפ"ז י"ל דהכא דר"י אוסר במזיד גם מצטמק ויפה לו ובשוגג אינו אוסר מבעיא לו עבר ושכח מאי היינו לא ששכח מתחלה אלא כשהגיע זמן הסלוק בתקיעה שלישית היה זכור ושמע רק נתעצל ועבר עד שאח"כ שכח ונשתהה בשבת ומבעיא לו אם זה דיני במזיד כסברת היש"ש או לא וגם בלא נתבשל כ"צ נ"מ אף דכבר נפשנו דאסור משום דהיו עושים במזיד ואמרא שוכחין אנו לפמ"ש הגמ"ר דאינו אסור מה"ט רק לו ולא לאחריני דאין אדם חוטא ולא לו וא"כ נ"מ בעבר ושכח אם דינו כמזיד ואסור גם לאחריני או דינו כשוגג אסור רק לו ופשט מדר"י דאסר אף שנשתהו דמשמע בשוגג וגם מצטמק ויפה דביצים מצומקות גם משמע דאסר לכ"ע כמ"ש הרא"ש וקאמר מאי לאו לאותה שבת שהיה פעם ראשון מ"מ אסר ודחי לא לשבת הבאה אם ישכחו עוד בפעם שנית תו יחשבו כמזידין ועל זה הזהירם שאם יארע להם עוד תהא אסור דבפעם ב' ודאי מיחשב כפושע וכמבואר בגמרא הנ"ל והובא להלכה לקמן בסימן תקכ"ז בבאה"ט סק"ו:

שם סל"א ולא הוזכרה גרופה וקטימה וכו' אלא כשהתחיל להתבשל ולא הגיע למאכל בן דורסאי הנה בחידושי רשב"א פ"ק דשבת דף ח"י ע"ב כתב דמגיס לא מיחייב משום מבשל רק בהגסה ראשונה והיינו טעמא דמשהין ע"ג כירה קטומה ולא חיישינן דלמא מגיס ועוי"ל דכל דבשל כמאב"ד ליכא משום מגיס וכתב בתוס' רע"ק ר"פ כירה דלפי תירוץ בתרא דרשב"א בלא הגיע למאכל ב"ד אסור להשהות אף בגרופה אולם הרשב"א בר"פ כירה האריך אם מותר להשהות בגו"ק בלא הגיע למאב"ד אי חיישינן לחתוי ומסיק דלא חיישינן ולא הזכיר כלל דמחששא דשמא יגיס יש לאסור בלא הגיע למאב"ד ובכ"מ רפ"ט מה"ש במ"ש בשם הרמ"ך מבואר דעתו דקודם מאב"ד אסור לשהות אף בגו"ק דשמא יגיס וחייב משום מבשל וחידוש בעיני דבש"ע סימן רנ"ג ס"א נקט בפשיטות להתיר גו"ק בלא הגיע למאב"ד והאחרונים כולם שתקו ולא הערו דברשב"א וכן להרמ"ך דאסור משום שמא יגיס עכ"ל והנלע"ד דהנה ברמב"ם פ"ג מה"ש ה"ד כתב דבגו"ק מותר להשהות שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש ובכ"מ שם כתב הרמ"ך צ"ע האיך הסיח דעתו שהרי דעתו לאכלה בלילה ומי לא עסקינן דאין לו תבשיל אחר כי אם זה והטעם הנכון משום דעביד כיון דגרוף או קטם דלא אתי כחתוי וכן פירשו רבותי עכ"ל וי"ל כדעת רבינו דקים להו לרבנן שכל שגרף הוא מסיח דעתו עכ"ל הכ"מ ונלע"ד לתרץ קושיות הרמ"ך דמי שדעתו לאוכלו בלילה. ואין לו תבשיל אחר אינו גורף וכמ"ש הכסף משנה ואי דאיך אפשר לומר כן אם מ"מ נמצא מי שאין לו תבשיל ודעתו לאוכלו בלילה ומ"מ גרף וקטם זה לק"מ דזה הוי מלתא דלא שכיח שיעשה כן ובזה לא גזרו אמכם דעת הרמ"ך דבשלמא בשלא הגיע למאב"ד יש סברא לומר כן מדגרף הסיח דעת כיון דאינו ראוי עוד לאכילה וצריך בישול ואש גמור וגם לא שכיח שיגרף כל שלא הסיח דעתו אבל כשנתבשל כמאב"ד ומכ"ש כשנתבשל כ"צ רק מצטמק וי"ל הרי ראוי לאכילה כמות שהוא וחזינן לחנניה דלא חייש עוד שיחתה כיון דא"צ עוד לבישול הרבה א"כ גם לרבנן עכ"פ ליכא הוכחה מדגרף דהסיח דעתו מתבשיל זה וליכא למימר ג"כ דלא שכיח שיגרף ויקטום כה"ג ואזיל הרמ"ך לשיטתו שבפ"ט ה"ג שם דכל שנתבשל כמאב"ד אינו בו עוד משום מבשל א"כ לדידיה א"צ עוד בישול ושכיח שיגרוף אף בשלא הסיח דעתו מתבשל זה אבל הרמב"ם דבפ"ט מה"ש ס"ל דאף שנתבשל כמאב"ד חייב משום מבשל א"כ צריך עוד בישול ולא שכיח שיגרוף רק כשמסיח דעתו מתבשיל זה אמנם מה דהוצרך הרמב"ם לטעם חדש זה ולא כתב בפשיטות כהרמ"ך כיון דגרף הרי גילה דעתו דא"צ לגחלים בוערת ולא יחתה עוד הוא משום דאזיל לשיטתו דכל זמן שלא נתבשל כל צרכו יש בו משום מבשל ממלא כשמגיס בו חייב משום מבשל א"כ גם בגו"ק יהא אסור להשהות שמא יגוס וכמו שהקשה הרמ"ך בפ"ט שם דהא מה שגרף אינו מציל מחשש הגסה ע"כ נתן הרמב"ם טעם דמסיח דעתו מתבשיל זה וממלא ליכא חשש שיגיס ג"כ ומיושב קושיות הרמ"ך דפ"ט וע"כ בנתבשל כ"צ ומצטמק ויפה לו אף די"ל דאינו ראיה מדגרף דהסיח דעתו מתבשיל זה מלאכלו בלילה כיון דכבר נתבשל כל צרכו וא"צ עוד בישול מ"מ כיון דאינו חייב בו משום מבשל ומגיס תו א"צ לטעם זה דלחשש שמא יחתה לחוד די כיון שגרף גילה דעתו דלא יחתה עוד והרמ"ך לשיטתו דס"ל בפ"ט כיון שנתבשל כמאב"ד אין בו משום מבשל ומותר להגיס א"כ ליכא חשש רק משום שמא יחתה ע"כ אף דלא הסיח דעתו מתבשיל זה כיון דגירוף או קטם לא עביד עוד לחתות והשתא א"ש דברי הרשב"א דמעיקרא דהיה ס"ד דמגיס חייב אף לאחר שנתבשל כמאב"ד הקשה שפיר למה משהין על הקטימה שמא יגיס ול"ל מדקטם הסיח דעתו מתבשיל זה כיון דכבר נתבשל כמאב"ד א"צ עוד בישול רב בגחלים בוערת וגם שכיח שיקטום אף דלא הסיח דעתו מזה התבשיל דהרי חזינן דחנניה לא חייש לשמא יחתה אף שהגיע למאב"ד דא"צ עוד לגחלים בוערת וא"כ קשה למה משהין בקטימה בהגיע למאב"ד לכ"ע ואפשר דהוקשה לו גם לחנניה וכשיטתו דרשב"א שפסק דבהגיע למאב"ד משהין גם כשאינו גרוף רק בלא הגיע לאב"ד אין משהין רק בגו"ק דאף דבזה כשקטם יש ראיה דהסיח דעתו מתבשיל זה דאל"כ לא שכיח שיקטום כשרוצה לאכלו בלילה ועדיין לא נתבשל כמאב"ד מ"מ כיון דלחשש שמא יגיס לא מהני קטימה ויש לאסור גם בהגיע למאב"ד ואז שכיח אף שקטם דלא הסיח דעתו וממילא יש לאסור להשהות גם כשלא הגיע למאב"ד וקטם אף דלא שכיח כיון דיש בזה לגזור במקום דשכיח ג"כ וכמ"ש התוס' בפ"ק דשבת דף י"ד ע"ב בד"ה כיון עיי"ש אבל לתירץ בתרא דאגיס אינו חייב רק כשלא הגיע כמאב"ד א"כ כשהגיע למאב"ד ליכא למגזר משום מגיס רק בשלא הגיע למאב"ד ואז כשאינו גרוף וקטים בלא"ה אסור משום שמא יחתה רק כשקטם דנגזור משום שמא יגיס בזה כ"ע מודו מדקטם אמרינן דהסיח דעתו מזה התבשיל כיון דלא הגיע עדיין למאב"ד וצריך עוד בישול רב והוא קטם ואם ימצא איש שצריך לתבשיל זה בלילה ואינו מסיח דעתו ומ"מ קטם זה לא שכיח וליכא למגזר בו כיון דאין מקום לגזור רק במלתא דלא שכיח לבד א"כ אין שום פוסק שיסבור בלא הגיע למאב"ד לאסור להשהות בקטים וא"ש בס"ד וגם מהרמ"ך דבפ"ט אין שום הוכחה שיסבור דבלא הגיע למאב"ד שיהא אסור להשהות בגו"ק דלא הקשה על הרמב"ם רק בהגיע למאב"ד גם בגו"ק נגזור משום עגיס וזה שפיר הקשה לשיטתו דל"ל טעם דהסיח דעתו וכמ"ש והיינו דוקא בהגיע למאב"ד אבל בלא הגיע למאב"ד דצריך עוד בישול מודה דלא שכיח שיגרוף או יקטום רק כשמסיח דעתו מתבשיל זה ובזה יש לדחות ג"כ מ"ש בתוס' רע"ק שם ממ"ש הרא"ש בר"פ כירה בשם רבינו יונה דמה דקתני אין צולין בשר וכו' וכמה כדי שיצילו מבע"י כמאב"ד אתיא בין לחנניה בין לרבנן וכו' ולרבנן בגרוף הרי אף בגרוף צריך שיצילו מבעוד יום כמאכל ב"ד עכ"ל ולפמ"ש י"ל דגם ר"י לא אמר רק בצלי דאף שגרף וקטם קודם שנצלה כלל אין הוכחה דהסיח דעתו כיון דיכול להיות נצלה לסעודת הלילה גם בגו"ק כיון דלא מפסיק קדרה וכמו שכתבו תוס' בפ"ק דשבת דף ח"י ע"ב בד"ה האי בשרא דבצלי גם בבשר חי אסור לשהותו דלא מסיח דעתו מניה דראוי לאוכלו בלילה משא"כ בקדרה חייתא מבואר שם בגמרא דאסוחי אסח דעתו מניה עיי"ש ה"נ י"ל ס"ל לר"י לענין גו"ק קודם שנצלה כמאב"ד ומ"מ גם בזה דעת כל הפוסקים דלא כותיה ומתוק לחיך לשון הגמרא במ"ק דשבת דף ח"י ע"ב וניחוש משמא מגיס בה בעקורה וטוחה והשתא דאמר מר גזרה שמא יחתה בגחלים האי קדרה חיותא שרי לאנוחה ע"ש עם חשכה בתנורא מ"ט כיון דלא חזי לאורתא אסוחי מסח דעתו מיניה ולא אתי לחתויי וכתב הפ"י שם הלשון תמוה דהא כ"ש אי לא גזרינן שמא יחתה פשיטא דקדרה חייתא שרי ועוד מאי השתא דקאמר מר דקאמר הא הך גזרה דשמא יחתה אשכחן בכמה דוכתי עכ"ל ולפמ"ש א"ש כיון דאמר שמא מגיס ביורה עקירה קשה קושיות רשב"א למה אמר דאסור לשהות ע"ג כירה דשמא יחתה דלפ"ז בגרוף מותר לימא מחשש הגסה דיהא אסור גם בגרופה וצ"ל כתירץ רשב"א דלא אסור להגיס רק כשלא נתבשל כמאב"ד ועדיין קשה דילמא שמא יגיס ויהא אסור כשלא נתבשל כמאב"ד גם בגרוף יקטום וצ"ל כמ"ש כיון דצריך עוד בישול והוא גרוף יש הוכחה דאסח דעתו מתבשיל זה מלאוכלה לאורתא ממלא מזה נשמע דקדרה חייתא מותר גם בלא גו"ק דג"כ אסח דעתו מיניה ובל"ז ה"א דלא מהני סברא דאסח דעתו להציל מחשש דשמא יחתה ומפרט כשאין לו תבשיל אחר כקושיות הרמ"ך דלעיל והא דאמר שמא יחתה ולא שמא מגיס דלא גזרינן משום הגסה אבל השתא דחיישת לשמא מגיס ומ"מ אמר מר שמא יחתה מוכח דקדרה חיותא שרי והוא כפתור ופרח בס"ד.

מיהו מדברי הטור אין הוכחה די"ל מה דהשמיט הך דגחלים שעממו ונתן עליהן נעורת גם קטמה והובערה דס"ל כיון דתנו לה מאן דס"ל לשהות אסור כשנתבשל כמאב"ד אין ראיה רק להתיר לשהות כשנתבשל כמאב"ד אבל לענין לשהות כשלא נתבשל כמאב"ד אין ראיה דחמיר דהרי לחנניה דמתיר גם בלא גו"ק כלל כשנתבשל כמאב"ד ומ"מ צריך גו"ק כשלא נתבשל כמאב"ד וכן בקטמה והובערה כתבו תוספת שם דף ל"ז ע"ב בד"ה ש"מ דדוקא בנתבשל כ"צ מהני וא"כ ה"נ יש לחלק כשלא נתבשל כמאב"ד דל"מ קטימה כל שהו וכן אין ראיה משהיה לחזרה להקל דחזרה חמיר וע"כ הטור דמסיק דכשנתבשל כמאב"ד מותר לשהות גם באינו גו"ק א"כ לא נ"מ רק לענין לא נתבשל כמאב"ד לשהות או לחזרה לעולם ולזה ליכא ראיה מהך ברייתא להקל על כן השמיטו ודו"ק ובאמת יש סברא גדולה לומר דלא מהני קטימה כל דהו רק לענין שהיה בנתבשל כמאב"ד דהנה מבואר בפירש רש"י במשנה דר"פ כירה דחומרא דמחזירין משום דמחזי כמבשל בשבת ועכצ"ל לב"ה בגו"ק דמחזירין דלא מחזי כמבשל כיון דגרף וקטם והנה כתב הריטב"א בר"פ כירה בד"ה או דלמא לשהות תנן ומתניתין דלא כחנניא דל"ל דמתניתין מיירי בלא נתבשל כמאב"ד דמודה חנניא דאסור משום דתבשיל סתמא לא משמע הכי ועוד אי לא נתבשל כמאב"ד היכי תנן אף מחזירין ואמרינן בגמרא מחזירין אף בשבת כיון דקטימה דתנן קטימה כל דהו הרי מבשל בשבת וחייב מיתה עכ"ל ולשיטתו אזיל דכתב מקודם לזה דעד שיתן האפר משמע קטימה כל דהו אבל מירושלמי דהוה ס"ד דצריך לקטום כל צרכו לולא דתנו בברייתא מלבה עליה נעורת פשתן מוכח דעד שיתן האפר י"ל קטימה כל הצורך כגרופה דכל הצורך קאמר ועכ"פ יצא לנו מדברי הריטב"א דבקטימה כל דהו מבשל עדיין אבל בקטימה כל הצורך וכן בגריף כל הצורך אינו מבשל עוד וא"כ מה דמהני קטימה כל דהו הוא להיכרא בעלמא דאינו רוצה בחיתוי וכן בגחלים שעממו אף דאינו רק כקטימה כל שהוא כמבואר ברמב"ן ורשב"א וריטב"א וגם מעשה לא עביד מ"מ מדהניחן כך ולא חשש ללבותן ולהבעירן יותר גילה דעתו דאינו חושש לחתות עוד וכ"ז מהני לסלק חשש דיחתה אבל במחזירין דמחזי כמבשל בשבת כ"ז דמבשל לא יצאנו מחשש זה וע"כ צריך שיגרוף או יקטום כל הצורך באופן דתו לא מבשל בכירה וכן לענין שהיה בלא נתבשל עדיין כמאב"ד צריך גו"ק באופן שלא יתבשל עוד דהא מבואר בר"פ טי"ת מה"ש בכ"מ שם בשם הרמ"ך וברשב"מ סוף פ"ק דשבת דהיכא דיש בו משום בישול יש לגזור מחשש דשמא יגיס דהוי כמבשל ולא מהני גרופה וקטימה רק לסלק חשש חיתוי ולא לחשש הגסה וכתבתי לעיל סימן רנ"ג דהיכא דלא נתבשל כמאב"ד כיון דגרף וקטם הסח דעתו מתבשיל זה כיון דאינו ראוי בלא בישול הרבה עוד וטעם זה מהני גם לסלק חשש הגסה כאשר ביארתי שם באורך אמנם תינח בגו"ק כל הצורך אבל בקטימה כל דהו דעדיין מבשל בטוב נהי דמהני לסלק חשש חיתוי משום היכרא דיעבוד לגלות דעתו דאינו רוצה לחתות אבל מ"נ לא הסיח דעתו מתבשיל זה ללילה כיון דמבשל בטוב א"כ יש חשש הגסה כיון דלא נתבשל כמאב"ד מגיס חייב כמבשל וכמ"ש לעיל וא"כ מוכרח דצריך קטימה כל הצורך וע"כ הטור דמסיק כהרא"ש דפסק כחנניא א"כ ל"צ לגרופה וקטימה רק בחזרה או בשהיה כשלא נתבשל כמאב"ד ובזה צריך קטימה יפה דוקא באופן דמסיח דעתו מתבשיל זה אבל קטימה כל דהו עדיין מבשל ואינו רק היכר לחשש חתיה וע"כ לא הביא הך דגחלים שעמעו או נתן עליה נעורת או קטמה והובערה דג"כ כקטימה כל דהו הוא כמ"ש הרמב"ן ורשב"א ופשוט הוא כיון דהדרא והובערה הרי לא קטם כל צורך רק הוי הכירא.

ולפ"ז גם כן יבא לשון הגמרא והרי"ף על נכון מה דהאריכו להביא הך סיפא דברייתא דגחלים שעממו וכו' דכבר כתבתי דלענין לסמוך יש סברא להיפך דחמיר כשנתבשל כמאב"ד מאם לא נתבשל עדיין דבשלמא בנתן על גבי כירה ממש אינו מסיח דעתו מתבשיל זה גם כשלא נתבשל משא"כ בסמיכה לבד ולא נתבשל עדיין כמאב"ד מסיח דעתו כיון דגם כשיחתה רחוק שיתבשל לסעודת לילה והרי דעת הב"ח באמת אליבא דהרי"ף ורמב"ם דכשלא נתבשל כמאב"ד מותר גם ע"ג כירה לשהות אף כשאינו גרוף ומשום דמסיח דעתו ואולי כשנתבשל כמאב"ד אסור לדדהו וא"כ נהי דפליגי עליו האחרונים מ"מ דוקא בעל גבי כירה כיון דבישול קצת אינו מסיח דעתו אבל בסמיכה ודאי סברא אלימתא הוא וא"כ לכאורה היה אפשר לדחות ראיות הגמרא דשרי לסמוך מהך ברייתא דקתני סומכין לה ואין מקיימין עליה אא"כ גו"ק די"ל דמיירי בלא נתבשל כמאב"ד כיון דלא קתני תבשיל כלל ואתיא כחנניא דאינו אסור בשהיה רק כשלא נתבשל כמאכל ב"ד ובזה התיר לסמוך וע"כ האריך להביא סיפא דגחלים שעממו או נתן עליהם נעורת פשתן הרי הן כקטומים דזה הוי קטימה כל דהו דאינו מועיל רק להיכרא ולא שלא יבשל דעדיין מבשל בטוב וכמ"ש הריטב"א וא"כ נהי דלחיתוי לא ניחוש עדיין יש לחוש שמא יגיס כיון דמבשל ולא הסיח דעתו מתבשיל זה ועכצ"ל דמיירי בנתבשל כמאב"ד ואין בו איסור מבשל ומגיס ומ"מ מתיר לסמוך ואם כן נסתר דחיית הראשונים ראיות הרי"ף מהך לומר דבעיא דלסמוך נ"מ כשלא נתבשל כמאב"ד וע"כ גם הרי"ף הביא סיפא דהך ברייתא באמצע מרכז ראייתו דקי"ל דלשהות אסור גם אחר שנתבשל כמאכל ב"ד ואם כן יש ראיה מכל זה דגחלים שעממו ונעורת פשתן לא מהני הן לענין חזרה והן לענין כשלא נתבשל עדיין כמאב"ד ואף דהטור לא פסק כהדי"ף א"כ ע"כ לא ס"ל כראייתו ג"כ היינו משום דבלא"ה דחו ראייתו דבעיא דלסמוך הוא לכ"ע למ"ד לשהות אסור נ"מ לשהות ולחנניא נ"מ להחזיר.

ועדיין צ"ע דהא מבואר בפרק כירה דף ל"ז קטמה ונתלבתה מחזירין עליה אמנם מבואר שם ע"ב בתוספת בד"ה ש"מ דנתלבתה הוי פחות מהובערה והוי לגמרי כקטומה אלא דצ"ע למה לא הביא הטור הך דקטמה ונתלבתה דמחזירין עליה ואולי משום דחזינן דבנתלבתה קתני מחזירין ובהובערה לא קתני רק משהין עליה וגם זה רק במצטמק ויפה וכמ"ש התוספת ואנן לא בקיאין מהו הוי נתלבתה שהוא פחות מהובערה לכך השמיטוה.

והנה לשיטת הפוסקים דגם כשנתבשל כמאב"ד יש בו חיוב כשמבשלו אח"כ בשבת כדעת הרמב"ם פ"ט מה"ש ואליבא דב"י בסימן שי"ח גם הטור ס"ל הכי א"כ יש בו חיוב מגיס ג"כ א"כ עכצ"ל הא דמהני גרופה וקטימה כשנתבשל כמאב"ד לרבנן דפליגי אחנניה וחיישי באינו גו"ק לשמא יחתה ולמה לא חיישי שמא יגיס וצ"ל ג"כ משום כשגרף וקטם הסיח דעתו מתבשיל זה וכמ"ש הרמב"ם בפ"ג וכמ"ש לעיל סימן רנ"ג וצ"ל לרמב"ם דגם בקטימה כ"ש מסיח דעתו אבל לפמ"ש לעיל בשם הריטב"א דהיכא דלא קטם רק כל שהו מבשל עדיין ולא שייך לפ"ז לומר דמסיח דעתו וא"כ י"ל דל"מ קטימה כל דהו רק בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו ואין זה דוחק לומר דהברייתא דגחלים שעממו וכו' מיירי בנתבשל כ"צ דוקא דהא לדעת הרמב"ם וסיעתיה דאחר כמאב"ד יש בו משום בישול עכצ"ל גם במשנה דר"פ כירה דב"ה אומרים אף מחזירין ע"כ מיירי רק בנתבשל כ"צ דאל"כ הוי מבשל בשבת ולפ"ז א"ש יותר דברי הרי"ף דפסק גם בנתבשל כל צרכו ומצטמק ויפה לו אסר מכח הנהו ראיות שהביא כמבואר בלשונו ולכאורה מהך ראיה הנ"ל דבעי לסמוך ומסיק מה הוי עלה אין הוכחה למצטמק וי"ל לאסור אבל לפמ"ש גם זה מוכרח מדקתני גחלים שעממו וכו' דזה ל"מ רק בנתבשל כל צרכו דאל"כ יש לחוש שמא יגיס ובגמרא נמי י"ל דהוצרך להביא הך סיפא ג"כ דלא נאמר בלא נתבשל כ"צ מסיח דעתו וע"כ לסמוך מותר דלא יועיל לו החיתוי להתבשל ע"י סמיכה אבל בנתבשל לגמרי אינו מסיח דעתו ויועיל לו החיתוי להצטמק או להחזיק החמימות ובזה כבין למה אמר רב אושעיא קטמה והובערה משהין עליה תבשיל שנתבשל כ"צ ודייקו התוספת אבל כשלא נתבשל כ"צ אף לאחר כמאב"ד לא חשיב כקטומה עיי"ש דיל"ד ממ"נ אם חשוב כקטומה לעולם ליחשב ואם לא לעולם לא יחשב כקטומה אבל לפמ"ש י"ל דלענין הטעם דמסיח דעתו ודאי לא הוי כקטימה כיון דהובערה ראוי לבשל חיש מהר ומעיקרא דקטמה לא היה כל צרכו שיסיח דעתו דחזינן דהובערה רק מועיל להיכרא לסלק חשש חיתוי דגילה דעתו דאינו רוצה לחתות ואם כן בלא נתבשל כל צרכו עדיין יש חשש מגיס לפוסקים דאחר מאב"ד יש בו משום בישול אבל כשנתבשל כ"צ ל ליכא משום מגיס רק לשמא יחתה ולזה כבר עביד היכרא דקטמה ולא לגרע מחמת דהובערה אח"כ. אמנם לרמב"ם דס"ל גם בקטומה כל דהו שייך טעם דמסיח דעתו כדמוכח מדבריו בפ"ג מה"ש וכן לפוסקים דאחר שנתבשל כמאב"ד אין בו איסור תורה משום בישול וכן העלו הפרישה וטו"ז בסימן שי"ח כדעת הטור צ"ל טעם אחר להך דקטמה והובערה דהוי כקטימה רק בנתבשל כל צרכו ונצטמק וי"ל ונ"ל לפמ"ש בפירש המשנה לרמב"ם ר"פ במה טומנין דהא דאין טומנין בדבר המוסיף הבל מבע"י שמא תרתיח היינו שתעלה הקדרה רתיחה בשבת ויגלה אותה עד שתניח מהרתיחה ושוב יכסנה נמצא מטמין בשבת עיי"ש ולפ"ז י"ל בקטמה והובערה נהי דלשמא יחתה ליכא כיון דקטמה מ"מ כיון שהובערה שמא תרתיח הקדרה ויגביהה קצת מע"ג הכירה בשבת שתניח מרתיחתה ושוב יחזירנה אחר שתניח מרתיחתה וזה דבר מצוי בכל תבשיל ונמצא יבשל בשבת בחזירתה וכ"ז כשלא נתבשלה כל צרכה דיש בו משום בישול לרמב"ם וסייעתו אבל כשנתבשל כל צרכו ליכא איסור דאורייתא בחזירתה לכ"ע אפילו כשנצטמק ויפה לו ולפוסקים דגם אחר כמאב"ד אין בו משום בישול י"ל לפמ"ש רש"י בפרק במה מדליקין דף ל"ד ע"ב בד"ה גזרה שמא יחתה בגחלים משחשכה שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף וכו' עיי"ש דמוכח דמן הדין לא היה לנו לחוש שיחתה רק כשלא בשלה כל צרכה שיחתה לגמור בישולה רק משום לא פליג לא חלקו בגזרתם והנה כתב התה"ד והובא במג"א סימן תמ"ז סק"ה דלא מחמירינן בלא פליג כמו בגוף הגזרה עיי"ש ובירושלמי ר"פ במה טומנין אסרו תבשיל כ"צ מפני תבשיל שלא נתבשל כ"צ עוד בירושלמי שם לפי שהדברים הללו רותחין ומרתיחין והוא נוטלן והן תשים לתוך ידו ומחזירין והן מוסיפין רתיחה הרי מפורש דחששו שיגביה התבשיל שלא נתבשל כ"צ שתניח מהרתיחה וכשיניחו יחזירין ומוסיפין רתיחה נמצא יבשל בשבת וע"כ רב אושעיא נהי בנתבשל כ"צ לא גזר גזרה לגזרה אבל בלא נתבשל כ"צ גזר כיון דהובערה.

שייך למ"ש בריש הסימן לפרש דברי הירושלמי יודא אמרה דא ביו"ט שחל בע"ש דהיינו שנתן טעם על דל"צ לקטים כל צרכו משום יו"ט שחל בע"ש הנה לא תדחה דזה דוחק דמשמע הלשון דמיירי רק ביו"ט שחל בע"ש דכך תמצא בתוס' רי"ד בשבת דף כ"ה דר"ח אמר הא דתנן אין מדליקין בשמן שרפה הכא ביו"ט שחל להיות בע"ש עסקינין דר"ח בכל שבת אסר גזרה משום שבת אחר יו"ט וזה שאמר תנא ביו"ט שחל בע"ש עסקינין כלומר בא ליתן טעם למה נאסר אבל ה"ה לכל שבתות משום גזרה ודמי האי למאי דאמרינן בפ"ק דביצה דף ב' ע"ב הכא ביו"ט שחל להיות אחר השבת עסקינן והוא אוסר כל י"ט משום האי יו"ט עיי"ש וא"כ כ"ש שיש לפרש כה"ג לשון הירושלמי דלעולם יותר קצרין מלשון בבלי והנה אף דכאן לא אסרו לקטים בכל ע"ש משום גזרה מ"מ לא רצו להחמיר שיצטרך לקטים כל צרכו בכל ע"ש כיון שאפשר לבוא תקשה מזה ביו"ט שחל בע"ש שמחמת רגילתו יטעה לקטים ביום טוב ג"כ כל צרכו ויהא מכבה וכאשר כתבתי מזה בחידושי רע"ד דביצה דאף במקום דלא רצו לגזור מ"מ נמנעו מלהחמיר משום חשש תקלה רחוקה שלא תבא תקלה מהתקנה ובפרט דבלא"ה כך דרך חכז"ל שלא חלקו וכמ"ש ראיה מהמג"א דסימן רס"ג ס"ק י"ב אף לפוסקים דבשמן שרפה לא גזרו כל ע"ש משום יו"ט שחל בע"ש מ"ט להחמיר בכלע"ש שיחויב דוקא לקטום כל צרכו לא רצו שלא יבא תקלה מזה ביו"ט שחל בע"ש ועיין מ"ש בסימן רנ"ו:

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה