אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן רנב

סימן רנא

ס"א ומותר למכור לנכרי וכו' בשו"ת השיב משה בחא"ח שאלה י"ב וז"ל אחד מכר יין כמה חביות לאדון אחד וקיבל כל המעות וייחד לו מקום במרתף מיוחד שלא יהיה שם יינו רק הנמכר לנכרי ומסר המפתח לערכת ואח"כ באו בעלי עגלות מהאדון ביו"ט ומסרה הערלת המפתח ויינות לשלוחי האדון ושאל אם עביד איסורא והשיב כיון דכבר נקנה להאדון ע"י החותם ליכא מאן דמחמיר כמבואר במג"א סימן שכ"ה סק"ד וגם בלא זה כיון דלכמה פוסקים ככרי קונה בכסף לבד ואף אם נאמר דלא קי"ל כן מ"מ בהא דייחד לו מקום דהוא חומרא בעלמא כמבואר בא"ח סימן שכ"ה ודאי יש לסמוך על הפוסקים דכסף קונה עיי"ש וראיתי כי בני בניו נתקשו מאד בדבריו דהא בסימן זה במג"א סק"ד וה' מבואר דהיכי דמכר חפץ זה להנכרי סמוך לחשכה אסור גם בייחד לו מקום משני טעמים אחד כיון דאמת דמכרו לו ואחר החקירה יוודע שמכרו יחשדוהו שמכר בשבת וטעם שני כיון דאין כסף קונה בנכרי אם כן נגמר הקנין ע"י הוצאה והוי כמוכרו בשבת ובסימן שכ"ה שאני דהחפץ מכבר של עכו"ם ול"ש שם הנהו טעמי רק חומרא בייחד לו מקום והשבתי להם דבנידון זה ליכא חד מהנהו טעמי דכאן מיירי שהנכרי שקנהו בעצמו מוציאו ויש לחוש שיאמרו סמוך להוצאה קנהו בשבת כיון דהאמת שזה קנהו אבל בנידון השאלה הבעלי עגלות לא קנו היין באמת רק האדון והרי לא כראה שם בשבת כלל ומהיכי תיתי יחשדהו שהאדון היה שם בשבת ואם יחשדהו שמכר להבעלי עגלות זה לא הוי רק כההיא דסימן רמ"ו בשאלה דלא חיישינן לעת הצורך וזה עדיף דהיין של הנכרי והוי כההיא דסימן שכ"ה וטעם שני גם כן לא שייך דבשלמא כשהלוקח בעצמו מוציאו אזי נגמר המקח ע"י משיכתו למ"ד כסף אינו קונה בנכרי אבל הכא רק שלוחי הקונה הוציאו וכתב המג"א בסימן תמ"ח דאם נכרי שלח נכרי למשוך לא קנה דאין נכרי נעשה שליח לחברו ואפילו אם משכוהו לרשות האדון בשבת הא דעת א"ש וכ"פ דאין חצר נכרי קונה לו אפילו עומד בצידו דחצר דגברא משום שליחות ואין שליחות לנכרי ועכ"פ מידי ספיקא לא נפיק ואם כן הוי ס"ס לקולא שמא כסף לבד קונה ואת"ל דאינו קונה שמא עדיין לא נתוסף לו קנין ע"י שהונח בחצרו בשבת ומחמת קנין משיכה מרשות ישראל לרשותו לא נקנה ע"י שלוחים וכמ"ש ואפילו ע"י פועלים דידם כיד בעל הבית כתב במחנה אפרים הלכות מכירה סימן ט"ו דלא מהני ואף להנתיבות בסימן פק"ח דס"ל אם הגבוהו ג"ט או משכו לרשותו של משלח מהני מ"מ הא כתב שם דדוקא שהמשלח עשאו שליח בפירש לקנות ע"י הגבהה זאת אבל בסתם להגביה או למשוך לא מהני ע"י שליח דאין כונתו לשם קנין ומה שבא הכא לרשות המשלח לא מהני וכמ"ש ומפרט דא"ש לפמ"ש לעיל סימן רמ"ו דאף דנימא דחצרו של נכרי קונה לו היינו כשמכוין לקנות ע"י חצרו דמטעם שליחות ודאי לא קני רק מטעם יד וצריך שיכוין לקנות עיי"ש וכיון שכן ליכא רק חשש דיחשדהו שצוה להוציאו מרשותו וכההיא דסימן שכ"ה גבי משכון וחפצו של נכרי דבייחד לו מקום הוי רק חומרא בעלמא ואפילו הוא חפצו של ישראל כיון דמוכח ברשות נכרי א"כ ודאי יש לסמוך על הפוסקים דכסף קונה והוי חפצו של גוי ממש ועדיף ממשכון דזה אינו ממושכן כלל.

עוד נשאלתי מהם על קצת מקומות שנהגו שמוכרין לנכרי מלח או יי"ש בע"ש והנכרי מודד ושוקל בשבת ומוכר לאחרים להוציא ונכרי ראשון לא עשה רק קנין כסף ולא מיחו בהם חכמים והרי מבואר כאן במג"א סק"ה דאסור להוציא בשבת משום חשד שמכר לו בשבת גם שמא כסף אינו קונה ונגמר הקנין בשבת ע"י הוצאה מרשותו והשבתי דה"נ כיון דאין הלוקח ראשון מוציאו לא נגמר המקח יותר דאין שליחות לנכרי וגם חשד שמכר לו בשבת ל"ש רק כשהנכרי שלקח מהישראל בעצמו מוציאו דאם יודע האמת שקנהו מן הישראל יאמרו מדמוציאו עתה בשבת ולא בע"ש מסתמא עתה קנהו והכא לכשיודע להם האמת ידעו דנכרי המוציא לא קנה מהישראל רק מהנכרי והראשון לא הוציאו כלל עתה וליכא רגלים לדבר והוי רק כשאלה דכתב המג"א בסק"ד ובסימן רמ"ו דיש להקל לעת הצורך כיון דאחר החקירה ידעו דלא מכר לו ואף דהנכרי ראשון מודד ושוקל בשבת אינו מוסיף קנין בזה כיון דמיכוין רק למדידה כמבואר ביו"ד סימן קל"ב ואף דבחו"מ סימן רי"ש כתב הטור להיפך כבר כתבו האחרונים לחלק דעכו"ם ודאי אינו קונה אם מיכוין רק למדידה ועיין מ"ש לעיל סימן רמ"ו דכלים של עכו"ם ודאי אינו קונה לו רק אם מיכוין לקנות דכלי משום חצר וחצר כשקונה משום יד אינו קונה רק בכונה לקנות וכמ"ש המח"א וקה"י עיי"ש ובעכו"ם א"א לקנות משום שליחות ומ"ש באשל אברהם כאן סק"ה דעכו"ם אינו קונה בהגבהה במחכת"ה אשתמיטתיה מ"ש ביו"ד סימן קל"ב והשיב לי השואל דלדברי אם כסף אינו קונה הרי הנכרי מוכר מלח ויי"ש של ישראל שלא ע"ד קנינו כלל וזה לא נשמע דא"כ אפילו כסף לא ליבעי ועוד דרוב הפוסקים העלו דנכרי לנכרי נעשה שליח ואולי אמר דהוי ס"ס שמא כסף לבד קונה ושמא אין שליחות עכ"ל והשבתי ודאי אם לא מכרו כלל עושה רק שליחותיה דישראל וקבלנות אסור בבית ישראל משא"כ כשמכרו וכל קנינין של נכרי בכסף רק אנן לדידן חיישינן דמצד הדין נגמר המקח בשבת ע"י הוצאה מרשות ישראל לזה כתבתי דאם אינו מוציאו בעצמו אינו מוסיף גמר קנין וגם הרי חזינן דאף למ"ד מעות אינו קונה בישראל מו"מ אמרו בפרק הזהב דברים ומעות קאי באבל ופרש"י משום דברים שבאו לכלל מעשה וא"כ ה"נ בשלמא בלא מעות אף שיאמר שמוכר לו ליכא מעשה קנין כלל ונכרי מוכר של ישראל ושליחותיה עביד משא"כ כשקנה מע"ש ונתן מעות דאיכא מעשה קנין ואף דמדינא אינו מועיל ויכול לחזור מ"מ נכרי אדעתיה דקנינו עושה להרויח בשלו ולא בשליחות דישראל כלל ורק אם מוציאו בעצמו נגמר הקנין לפי הדין והוי כמקח וממכר בשבת משא"כ כשאחר מוציאו. גם מ"ש דהוי ס"ס עצתו אמונה ולעיל כתבתי כה"ג גם כן.

שם אם ייחד וכו' עיין מג"א סק"ה ובמרדכי פ"ק דשבת כתב רבינו יואל שאסור להחזיר משכנות של גוים בשבת וראבי"ה מתיר היכא דייחד לו מקום מבע"י שכבר יצא מרשות ישראל מבע"י ובהגו"ר ובש"ג יכתב מהר"ם וכל מה שאסרנו מכירה ונתינה עד כדי שיצא מפתח ביתו לב"ה מיירי כשלא ייחד לו מקום עיי"ש ונשאלתי מה יועיל כאן ייחד לו מקום במה יקנה המקום דבשלמא בחמץ של גוי קנוי לו המקום דרשות הנפקד קנוי למפקיד כיון דחפצו מונח שם נמצא משתמש במקום שהשאיל לו עיין בטוח"מ סימן קפ"ט ובקצו"ח ונתיבות סימן רי"ש אבל הכא אין החפץ של עכו"ם דלא קנהו עדיין וכסף אינו קונה ובמה נעשה חצרו דלא אמרינן באין כאחד רק בגיטה וחצרה כמ"ש בקצו"ח סימן קצ"ח ור"ב ורצה השואל לומר עפ"י דברי הפרישה ביו"ד סימן ש"ס דודאי ע"ד דרבנן תקנה ומקבל הכסף גם בעד המקום להקנות ע"י ואני השבתי דזה דוחק דהנכרי שוה אצלו איסור והיתר ולא נתכוין כלל ליתן המעות על שכירות המקום וא"א לעשות קנין בכספו במה שלא כיון וכה"ג מבואר במקו"ח סימן תמ"ח והנלע"ד לפמ"ש בטוח"מ סימן קצ"ד גבי נכסי עכו"ם הן כמדבר כתב ר"ה אעפ"י שזכה בו המחזיק צריך ליתן הדמים לראשון שאעפ"י שלא קנה הראשון גוף השדה מ"מ חלה עליו זכות לוקח לתורת משכינא בשעת מתן מעות וכתב שם הב"י בשם ר"ח דחלה עליו זכיית לוקח על השדה למשכנתא בשעת מ"מ אף דלא קני לגמרי בכסף היינו לקנות גוף השדה אבל תורת משכנתא לא פקע מניה עיי"ש וה"נ אף דמעות אינו קונה להיות גופו קונה מ"מ תורת משכונא יש לו עליו דמשועבד הוא לגבות ממנו מעותיו שנתן לו אם לא יחזיר לו המעות וא"כ ממילא כשייחד לו מקום הרי נתן משכון שלו במקום הזה ונשתמש באותו מקום בחפץ המשועבד לו וזכה בשאלת אותו המקום והוי כחצר הנפקד דקנוי למפקיד דאטו אם שואל מקום ונותן בו כלים השאולין לו או ממושכנים אצלו לא יהא חשוב השמוש לקנות המקום עי"כ וכיון שנעשה המקום רשותו ממילא מונח החפץ ברשותו השאול לו וקונה לגמרי כמשכו לרשותו דקי"ל דלא כהש"ך בסימן קצ"ח ור"ב דהצריך לקנות החצר קודם שמניח בו החפץ שרוצה לקנות ע"י בתורת חצר ועיין בנתיבות סימן קצ"ד סק"ה דגם במטלטלין כן הדין אף דלא קנה בכסף ומ"מ הוי כמשכון על המעות ואף דלא משך ולא קנה מ"מ משעבוד לו למעותיו כאפותקי ומניה דידיה ודאי גובה עיי"ש ומ"ש בהגמ"ר מכירה ונתינה עיין בב"ח דנתינה קאי על חזרת המשכון.

ובזה יש לתרץ סוגיות הש"ס בפרק הזהב דמ"ח דאמר רבא קרא ומתניתא מסייע לר"ל וכו' תשומת יד אר"ח כגון שייחד כלי להלואתו פרש"י דהוי דומיא דפקדון דאלו כפר בהלואה גרידא לא מיחייב ק"ש הואיל ונתנה להוצאה ומסיק הגמרא ואלו תשומת יד לא אהדריה מ"ט לאו משום דמחסרא משיכה וכתב הריטב"א תמוה לן טובא א"כ דלא קנה אמאי חייב קרבן שבועה ומדמקשי לר' יוחנן אמאי לא אהדר לסייעיה מדצריך ק"ש ש"מ דממונא כפר לו עיי"ש ולפמ"ש א"ש די"ל דנהי דמוכח כר"ל דמעות אינו קונה קנין גמור מ"מ בייחד לו כלי להלואתו בשעת מתן מעות או למ"ד מלוה קונה גם לאחר מתן מעות זכה בו למשכון והוי כאפותקי עכ"פ ומשעבד להלואתו וכשכופר חשוב ככופר בממון בעין וע"כ חייב קרבן כשכופר בכל ומ"מ לא אהדריה בו השיב את הגזלה דאינו מוכרח להשיב לו גוף הכלי כיון דלא קנהו דמעות אינו קונה ויכול להחזיר לו מעות וכמ"ש בע"י ובא"ז שם אלא דמפרשים דגם קרבן לא מיחייב ופשטות השמיעה נראה דמיחייב קרבן גם בתשומת יד אם ייחד כלי להלואתו וכהבנת הריטב"א דאל"כ למה קאמר ר"ח תשומת יד כגון שייחד כלי.

ואף דנכרי אינו קונה מטלטלין במעות וכן לר"ל גם ישראל מישראל מ"מ למשכון שאני תדע דהא כתב הר"ן ר"פ שה"ד לפרש דברי הר"י הלוי דמשיכה ל"מ לקנות המשכון כיון דאינו קנין הגוף רק לשעבוד לא קני רק בכסף וא"כ לר"ל איך קונה משכון בשעת הלואה לשעבוד וכן ישראל מגוי בפרק כ"ש למ"ד ישראל מגוי צריך משיכה וע"כ דשעבוד שאני כיון דלא שייך בו משיכה רק מעות גורם השעבוד וכעין שכתבו תוספת בע"ז היכא דל"ש קנין מעות כגון מתנה או בחובו לכ"ע משיכה קונה ה"נ להיפך י"ל לענין משכון ושעבוד דלא מהני משיכה כיון דאין גופו קנוי לכ"ע משתעבד ע"י מעות ותלי"ת מצאתי סברא זאת ג"כ במקו"ח סימן תמ"ח ובישע"ק בקוכ"א שם דהיכא דלא משכחת משיכה או לא מהני לכ"ע מעות קונה.

והנה השיב לי השואל דהא הנתיבות כתב בפתיחה לסימן רי"ש דאם קינה החצר ע"י שמוש לבד אינו כחצרו לקנות על ידו והשבתי לו הרוצה לתרץ דברי ראבי"ה דס"ל כרשב"ם וטור וטו"ז וקצו"ח בסימן קפ"ט ולא כמהרי"ט ונתיבות שם אין מזניחין אותו וגם הנתיבות לא אמרה רק לראב"ד וסייעתיה דס"ל דלא הוי חזקה לקנות פירות ע"י אכילת פירות ותשמישו אבל לרמב"ם והמחבר בחו"מ סימן קצ"ב דקנין קרקע לחלוטין מהני ע"י חזקה של תשמישין לבד ממילא אם חצרו הוא לחלוטין איך לא יקנה על ידו והמעיין בנתיבות סימן קצ"ב יראה להדיא כן והכי מבואר להדיא במהר"ם אלשיך ס"י דלרמב"ם נעשה חצרו לקנות ע"י בתשמיש הנחת חפציו.

אלא מה דהנתיבות בסימן קצ"ב סק"ו כתב ועיין בש"ך קצ"ח סק"ו לפע"ד משם מוכח להיפך מלשון הריטב"א דאם מושאל המקום להשתמש בו הוי חצרו לקנות ע"י זולת אם אינו מושאל רק להילוך אינו קונה לו עיי"ש והחילוק מבואר דאם מושאל להשתמש בו הרי החפץ מונח ברשותי דהא יש לו רשות להניח שם חפציו אבל כשאינו מושאל רק להילוך אין לו רשות להניח שם חפציו ולא חשוב חצרו לענין הנחת חפץ שרוצה לקנות וממילא מבואר דאם קנוי לו להשתמש בו אף רק ע"י קנין השתמשות חשוב חצרו לקנות על ידו ויש לחלק בין ישראל לעכו"ם לפמ"ש בחידושי לפרק הזורק בגיטין דף ע"ז ע"ב דאם חצר מטעם יד צריך שיהיה לו בו קנין הגוף ובעכו"ם ל"ל משום שליחות רק מטעם יד וכמ"ש לעיל סימן רמ"ו וכן מבואר במקו"ח סימן תמ"ח משא"כ ישראל דחצר משום שליחות וכל שליח אינו קנוי לו גופו רק מושאל לו לשמשו.

אמנם הכא י"ל בלא"ה וגם להנתיבות דלא קאמר הנתיבות רק כשרוצה לקנות ע"י חצרו צריך שיהא לו קנין ממש בחצר ולא שעבוד להשתמש לבד אבל עכו"ם זה דנתן כסף אלא דצריך שיהא מוכח בחצרו ג"כ אבל עיקר הקנין אינו רק ע"י הכסף לא ע"י החצר דכבר צווחו קמאי דשליחות דגברא הוא מטעם שליחות ואין שליחות לעכו"ם והמקו"ח בסימן תמ"ה כתב דהקנין ע"י הכסף לבד אלא דמחוסר משיכה אין מעות קונה דלא גמר ומקנה אבל כשמונח ברשותו מעות לבד עושה הקנין עיי"ש ודפח"ח א"כ ה"נ דזה א"א להכחיש דע"י שמכניס שם חפציו קונה המקום ונקרא חצרו כמבואר להדיא בב"ק דף מ"ח ע"ב אלא דחידש הנתיבות דלקנות ע"י לא מהני רק כשיש לו בו קנין הגוף לפירות ואם כן הכא דאינו קונה על ידו רק צריך שיהא מונח ברשותו וכיון דרשותו הוא להניח בו אותו חפץ די והמעות לבד עושה הקנין.

והשתא דאתינא להכי י"ל קושיתו זולת מ"ש דהוי כמשכון אלא דנהי דכתב הקצו"ח דלא אמרינן רק בגט גיטה וחצרה באין כאחד ולא בכתב שטר מתנה על קרקע ונתן השטר על הקרקע ומשום דצריך לזכות בשטר ועי"כ זוכה בקרקע וכ"ז שלא זכה בקרקע איך יזכה בשטר דלא עשה שום מעשה קנין בשטר וזה י"ל ג"כ בנותן חפץ לחברו וייחד לו מקום כיון דלא זכה בחפץ לא זכה במקומו ואין אומרים באין כאחד אבל בעכו"ם שנתן מעות בעד חפץ וייחד לו מקום הקנין נעשה ע"י מעות לבד לקנות החפץ אלא אם מחוסר משיכה לרשותו מגרע לקנין המעות משום דלא גמר ומקני אבל הכא כיון דקונה ע"י המעות ונעשה החפץ שלו ממילא נעשה המקום ג"כ רשותו ולא מחסרא משיכה שפיר באין כאחד שלא לקלקל קנין מעות דלמה לא יגמור להקנות במעות כיון דממילא לא יהא מחוסר משיכה ולפ"ז אף דלא מיכוין כלל לקנות ע"י המקום מהני וסגי בכונת ישראל להקנות באופן המועיל ודעת אחרת מקנה מהני גם בגוי דלא כקצו"ח סימן ער"ה וכמ"ש בחתם סופר בע"ז דף ע"א וישראל ודאי גמר ומקני לאפקועי איסורא בכל אופן המועיל וכן מצאתי בפתחי תשובה על יו"ד סימן שכ"ח מתשובות רמ"ק איגור ג"כ היכא דמכר הבכור לרועה והרועה נתן לו רק כסף ואח"כ משכו הרועה לשדה לרעות כדרכו בלא כונת קנין דמ"מ מהני מצד דעת אחרת מקנה עי"ש ודו"ק.

אמנם כ"ז יתכן על המכירה אבל על נתינה לא יתכן אלא דהב"ח כתב דראבי"ה קאי עמ"ש המרדכי שם קודם לזה לאסור החזרת משכונת וע"ז אמר דראבי"ה ס"ל דכל מה שאסרנו מכירה ונתינה היינו בלא ייחד לו מקום וכונתו רק אנתינה דמשמע נמי כשמחזיר לו משכונו עיין בב"ח ואם כן לא קאי אמכירה כלל הך דייחד לו מקום ולפי דברי המג"א י"ל להיפך דקאי רק אמכירה וכ"ש די"ל דקאי נמי אנתינה דהיינו החזרת משכנות אלא דדברי הב"ח במחכת"ה דחוקים דמשמע להדיא דקאי אמכירה ונתינה דקתני בברייתא דנותן לו מתנה אבל מה דדוחקא לב"ח ולמג"א דכיון דהחשש כשיוציא מרשות ישראל בשבת מחזי כמוציאו בשליחותו וא"כ גם כשייחד לו מקום יש חשש מפני הרואים דאי יודע מזה כמו דחיישינן שלא ידעו שמכר או נתן לו מע"ש ולפע"ד נראה דאין כונת הראבי"ה כלל משום דנגמר הקנין במכירה ונתינה אלא דחכז"ל גזרו שלא יוציא מרשות ישראל בשבת מפני חשד וכשייחד לו מקום מונח החפץ מע"ש ברשות עכו"ם ומיירי דקנה החפץ כדינו מע"ש בלא"ה וא"כ כשמניח חפצו באותו מקום קונה המקום דשאלה כשכירות ואי מפני חשד הרואים י"ל כמ"ש הב"ח בסימן רמ"ו על דברי המרדכי בבהמתו השכורה לעכו"ם ועושה בה מלאכה בשבת דיאמר לו הישראל בהמתי קנויה לך והקשה הב"ח כיון דלהפקירה בינו לבין עצמו אסר המרדכי מפני הרואים מ"ט מתיר בהא ותירץ דעכו"ם מפעא פעי ויפורסם דקני לה עיי"ש וס"ל לראבי"ה דלא סמכינן אזה רק אם רואה העכו"ם איזה התחדשות ומלתא דתמוהו דאמר לו בהמתי קנויה לך משום האיסור בזה ודאי מפעא פעי וע"כ בקבלנות במחובר וגם הכא כשמוסר לו בע"ש חיישינן לחשד ולא סמכינן דמפעא פעי ויספר דעובד בקבלנות וקנה מע"ש כיון דאין לו צורך ושום חידוש בספורו וה"נ בייחד לו מקום כיון דעושה זה מחשש איסור שאסרו חכז"ל שלא יוציאנו מביתו בשבת זה הוי דבר חידוש לעכו"ם ומפעי פעי וליכא חשש מפני הרואים והמרדכי דפליג על הראבי"ה דשכירות לא קניא רק בחמץ מגזה"כ היינו כיון דלא קניא עדיין הוי רשות ישראל ונכלל בגזרת חכז"ל שלא יוציאנו מרשות ישראל בשבת ולא חלקינן אם יש רואים או אין רואים דאם הוה שכירות קונה וכן ייחד לו מקום דהוה שאלה הוי קונה כשכירות אינו רשות ישראל ולא נכלל בגזרות חכז"ל ומפני חשד ליכא וכמ"ש.

ועפי"ז י"ל גם כן קושיות המרדכי על ראבי"ה דמה יליף מחמץ דשם גזה"כ ומוכח אדרבה דבמקום אחר שכירות לא קניא אבל י"ל דס"ל כמ"ש הב"ח בתשובה ובחו"מ סימן שי"ג דשכירות קניא מדרבנן וא"כ הכא לענין איסור דרבנן שפיר מיחשב רשות נכרי ומהני ייחד לו מקום דשאלה כמו שכירות בכ"מ וכדמוכח בב"מ דף צ"ט עיי"ש.

ומ"ש בהגמ"ר שם ראיה מדתנן פשט העני את ידו ונטל מתוך ידו של בעל הבית דפטור ומותר הנה לדברי המג"א א"ש דשם ל"צ ייחד לו מקום דשם לא מיירי במכירה ונתינה רק מביא ראיה דליכא חשש משום הוצאה וכמ"ש המג"א אבל לפמ"ש גם במכירה ונתינה מה דצריך יוחד מקום משום הוצאה א"כ מה מייתי ראיה מפשט עני ידו אמנם הגרסא שם ואפילו בלא יוחד קרוב הדבר להתיר דתנן פשט וכו' ועכצ"ל כמו שמפרש הבגדי ישע דקרוב להתיר בהחזרת משכנות גם בלא ייחד אבל בחפץ ישראל שמכר ונתן לגוי ע"כ אסור בלא ייחד דמפורש בברייתא דצריך שיוציאנו סמוך לחשכה אלא בש"ג על המרדכי ליתא להנהו תיבות ואפילו בלא ייחד קרוב להתיר וי"ל לפמ"ש דהיכא דליכא חידוש לא סמכינן אעכו"ם דמפעי פעי וכן מוכח ממשכיר מרחץ לעכו"ם דאסור ולא סמכינן דמפעי פעי אבל בייחד לו מקום אחר שכבר נגמר הקנין בזה סמכינן דעכו"ם פעי פעי לספר שייחד לו מקום מע"ש כיון דחידוש הוא וכן בפשט העני ידו דכבר כתבו הרא"ש ומרדכי בריש פ"ק דמיירי בעכו"ם עני והנה לא חיישינן שיאמרו דישראל נתן לו להוציא כיון דדרך עולם דהנותן שהחפץ בידו נותנו ליד המקבל וכאן נהפוך הוא דהעני לקח מיד הבעה"ב וע"כ מותר לכתחלה ולא חיישינן שיחשדהו שנתן בידו להוציא בשבת דעכו"ם מפעי פעי ויספר החידוש ולפ"ז י"ל שפיר כגרסת הב"ח ואפילו בלא ייחד לו מקום קרוב הדבר להתיר כדתנן פשט העני וכו' דהוא תמוה הא מפורש בברייתא דמסירה ונתינה אסור רק שיוציאנו מביתו מע"ש ובא ראבי"ה לומר דבלא ייחד לו מקום מיירי מה שאסרנו מסירה ונתינה ואיך מסיק ואפילו בלא ייחד לו מקום קרוב להתיר א"כ, נפל איסור דברייתא בבירא ומ"ש הבגדי ישע והב"ח דקאי אחזרת משכונות דוחק גדול דפתח במכירה ונתינה ומשמע דעלה קאי אבל י"ל דה"ק ואפילו בלא ייחד קרוב להתיר כדתנן היינו אם עשה באופן זה כדתנן דעכו"ם לקח מידו ולא שנתן לידו דאיכא הכירא טובא שהוא אינו נותן לו להוציא בשליחותו רק העכו"ם נוטל לעצמו ואף דגם כשנתן העני לתוך ידו של בעל הבית פטור ומותר לבעה"ב וכן בנתן ב"ה לתוך ידו של עני מותר לעני ושם ליכא לתרוצו כמ"ש אבל כד דייקת בלשון המרדכי כדתנן פשט העני את ידו ונטל מתוך ידו של בעל הבית וכו' וזה הלשון אינו במשנה כלל אלא שנתן לתוך ידו של בעל הבית או שנטל מתוכה ולמה דילג ושינה ול"ל דבא להביא ראיה מהוצאה דה"נ מיירי בהוצאה דמה חילוק בין הכנסה להוצאה דכך לי אם יחשדוהו שבשליחותו הוציא או הכניס אלא יראה דס"ל בחפצו של גוי ליכא איסור אפילו צוה לו הישראל כמ"ש מהר"ן ורא"ש בשם תוספת וכן במרדכי ריש הפרק אלא דהרא"ש הקשה דמי ידע אם החפץ של גוי אבל י"ל מצד הסברא חזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו כדאיתא בחו"מ סימן צ"ט וא"כ מסתמא יתלו דשל הנותן היה החפץ עד עתה וע"כ כשנתן העכו"ם לתוך יד ישראל ליכא חשדא וע"כ דייק רק אנטל מתוך ידו של בעה"ב דסתמא נתלי דשל בעה"ב הישראל היה ומ"מ מותר ועוד בלא"ה פירש הברטנורה דמיירי בהבעל הבית נותן פת לעני בסל של העני ואם כן האמת דמיירי בחפץ של הנותן וע"כ מייתי ראבי"ה ראיה מפשט עני ידו ונטל דאז הפת של בעל הבית דהיינו הישראל ומ"מ מותר אבל בנתן העני לתוך יד בעה"ב סלו כיון דהסל של הגוי העני מותר לבעה"ב בלא"ה כיון דמעולם הסל שלו בלא מכירה ונתינה.

ס"ב בטובת הנאה עיין ב"י הביא מקודם הגמ"ר דכלים לכובס סתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם ודחה אותו מכח שהפוסקים כתבו דצריך דוקא קצץ אח"כ הביא משבילי הלקט דבחנם אסור ליתן מלאכה לביתו של גוי אא"כ יודע שיכול לגומרה קודם חשכה וכתב הב"י דאין נראה כן מדברי הגמ"ר הנ"ל והכי מסתברא עיי"ש והד"מ תמה דבעצמו דחה לעיל דברי הגמ"ר ואף דיש לחלק דסתמא גרע מודאי בחנם מ"מ מאי ראיה מהגמ"ר דמתיר בסתמא דודאי יתן לו שכר עיי"ש ונלע"ד לפמ"ש בסימן רמ"ז די"ל כונת הגמ"ר דבאגרת דעכו"ם ימסור האגרת ולא יהא בידו כלום מהמשלח וי"ל לא כונתי לשלם לך כלו או סך כך וע"כ לא סמכיה דעתו אבל בכלים ועורות דעכו"ם מוחזק הברירה בידו שלא להחזיר עד שישלם לו שכרו משלם וע"כ סתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם דמוחזק אבל עדיין יש חשש שמא דעת העכו"ם ג"כ לעשות בחנם ולא יחזיק כלל בכלים בעד שכר ועכצ"ל דבחנם בודאי גם כן שרי וממ"נ אם מתחלה כונתו לעשות בחנם שרי ואם כונתו בעד שכר כיון דמוחזק סמכיה דעתיה ושאר פוסקים חולקים אסתמא דשמא דעתו אשכר ולא סמכיה דעתו כיון דלא קצץ ואם כן שפיר כתב הב"י דאין נראה כן מהגמ"ר וגם הוא לא דחה לעיל דבריו רק במה דס"ל בסתמא סמכיה דעתו אבל במה דמוכח מדבריו דבחנם שרי לא מצינו להפוסקים שיחלקו עליו וא"ש.

אמנם י"ל עוד כונת הגמ"ר דבחנם בודאי אסור רק מסתמא שרי בכלים ועורות דאין עושה בחנם וסגי אם קים ליה לישראל בגוי' דעכו"ם דלא יעשה לו בחנם ואי דאחרים אינם יודעים דברים שבלב הא לא ניכר אם של ישראל הוא אבל אגרת דניכר לכל כתב ישראל בעינן קצץ להדיא דאם הוא יודע שבשכר עושה אחרים לא ידעו וגם לב"י ומהרי"א דבחנם מותר דודאי כבר עשה לו טובת הנאה י"ל גם כן כונת הגמ"ר דבכלים סתמא שרי דיודע אם כבר עשה לו טובת הנאה ועושה בעבור זה ואי דאחר א"י הא אחר בלא"ה א"י של מי הכלים אבל באגרת דניכר לאחר צריך שידע אחר ג"כ וע"כ צריך קצץ או לפרש להדיא בחנם דגם אחרים ידעו שכבר עשה לו טוה"נ.

ולשון המרדכי פ"ק דשבת אין משלחין אגרות אא"כ קצץ לו דמים דאז הגוי אדעתיה דנפשיה קעביד ודוקא באגרות שכת"י של ישראל נושא התם בעי קציצה משום דניכר דשל ישראל ויסברו בשבת נתן לו אבל קצץ לו מעות להוליך מותר דגוי אדעתיה דנפשיה עביד עכ"ל והיא תמוה דמה יועיל קצץ להציל מחשד שנתן בשבת וכבר עמדו בזה המפרשים ועיין ב"ח בריש סימן זה הביא מזה ראיה דלא כהרא"ש דאוסר בחפץ עכו"ם ליתן לו להוציא בשבת כיון דהחשש מפני הרואים לא ידעו ג"כ שהוא של עכו"ם וכתב הב"ח דהא הכא באגרת דהחשש מפני רואים שיאמרו בשבת נתן לו ובקצץ לא חיישינן וכן מוכח מלשון המשנה ורמב"ם דרק בחפץ ישראל אסור עיי"ש בב"ח ועל הראשונים אנו מצטערים והוא בא להוסיף דהא מ"מ יפה טען הרא"ש ונלע"ד ע"ד שכתב הטו"ז בסימן רמ"ד דבשדה דאריסות מותר משום דיש שני דרכים להיתר אריסות וקבלנות ודרך אחד לאיסור שכיר יום יתלו הרועים ברוב הדרכים אבל אם נתן השדה בקבלנות נסתר דרך אחד דאם יחקרו ידעו דאינו אריס ומ"מ אפשר לא יעמדו על סוף הבירור אם בקבלנות או בשכיר יום עובד אמנם המרדכי בראה דס"ל אם הדבר שקול דיש דרך אחד לאיסור ודרך אחד להיתר לא חיישינן לחשד דאדרבה ידינוהו לכף זכות דודאי בהיתר עשה רק כשיש שני דרכים לאיסור ודרך אחד לבד להיתר אזי יש חשש חשדא דיתלו ברוב ובמחובר דקבלנות אסור ה"ט דיש שני דרכים לאיסור אחד דשכיר יום הוא ואחד דבשבת נתן לו וכמו שכתב באגרת וכן כתיב להדיא בפרש"י במו"ק דף י"ב במקבלי קבילת בתוך התחום בשבת אסור דיחשדהו דהיום יהב לו וקשה על רש"י אם כן מה הועיל בשדה באריסות הטעם דשדה רגילות ליתן באריסות כדאיתא בספ"ק דע"ז דמ"מ יחשדהו דהיום יהב לו דאסור לכ"ע גם באריסות וכמבואר להדיא בספר התרומות ופשוט וצ"ל דכונת רש"י דודאי יש חשד דשכיר יום ג"כ אלא אם הדבר שקיל מהיכי תיתי יחשדו דשכר יום הוא ויתלו בקבלנות אבל יש עוד חשד דבשבת יהב לו ויש שני דרכים לאיסור וצד אחד לבד להיתר שיתן לו מע"ש בקבלנות ע"כ יחשדהו ובשדה דסתמא לאריסות ליכא חשד דשכיר יום רק דבשבת יהב וכיון די"ל קודם שבת יהב הדבר שקיל ולא יחשדהו וזה כונת המרדכי ג"כ באגרת דניכר כתב ישראל הוי כמחובר דמפורסם אלא דרגילות לקצוץ ולא שכיח בזה שכיר יום וכמו בשדה דסתמא לאריסות דבשלמא במלאכה בביתו יכול לשכור פועל על יום ואם לא יגמור המלאכה ישכור למחר עוד פועל אבל אגרת דשולח למקום אחר איך ישכור על יום וכשישלם היום ולא יגיע מה יעשה ועינינו רואות דבשליח סתמא בקציצה בקבלנות וא"כ רק חשד דהיום יהב לו או אתמול ובשקול לא חיישינן רק בלא קצץ ליכא לסמוך דיתלו ברגילות לקצוץ כיון דבאמת אינו וכמ"ש הטו"ז רק דבלא קצץ נמי יש שני דרכים למאן דאוסר בחנם מ"מ י"ל דמכיר בו דסמכיה דעתו דעכו"ם שישלם לו וי"ל שמא לא סמכיה דעתו ולמאן דמתיר בחנם י"ל דמכיר בו דעושה בחנם בשביל שכבר עשה לו טובת הנאה כזאת וי"ל שמא מצפה לשכר ולא סמכיה דעתו עיין בד"מ כאן ובתו"ש סי' רמ"ז סק"ח ובין כך ובין כך עכ"פ בסתמא יש דרך לאיסור ודרך להיתר ועוד יש דרך לאיסור דיהב לו בשבת ע"כ יחשדהו אבל בקצץ רק חשד דיהב לו בשבת וי"ל דיהב לו בע"ש והדבר שקול ולא יחשדהו וכונת דבריו בלא קצץ דאינו ברור דאדעתיה דנפשו עביד דיש דרך שמצפה לשכר ולא סמכיה דעתו נהי דיש נגדו דרך היתר דיודע בו המשלח דעושה בשביל דסמכיה דעתו על השכר שכבר היה לו טוה"נ ממנו או ודאי יתן לו מ"מ הא דרך זו גם כן אינו ברור להיתר דשמא בשבת יהב לו והוי כמו ס"ס דמחזיקינן כודאי לאיסור והיתר כן הסברא של הטו"ז דעולם יתלו בהשני דרכים משום ה"ט אבל בקצץ דודאי אדעתיה דנפשו עביד ליכא רק ספק אחד ולא יחשדהו וא"כ בחפץ גוי יש להתיר דלא חיישינן שיחשדהו שהחפץ של ישראל ונתן לו להוציא דמהיכי תיתי כיון דאינו ידוע אם של ישראל הוא והדבר שקול משא"כ בחפץ של ישראל דסתמא לא יעשה בלא דעת בעל הבית יחשדהו שנתן לו להוציא ולסברת הטו"ז הנ"ל דצריך שיהיה שני דרכים להיתר להציל מחשד ודאי החילוק מבואר דבחפץ של גוי דמותר לישראל לומר לגוי להוציא לעצמו וכמ"ש הרא"ש ומרדכי פ"ק דשבת א"כ יש שני דרכים להיתר דאומר של גוי הוא ואת"ל של ישראל שמא לא עשהו שליח להוציא אלא לעצמו מוציא כמו במכר ונתן והשאיל לו וכדומה אבל אם החפץ של ישראל לכשיחקרו ידעו דאינו של גוי א"כ נסתר דרך היתר זה רק יש דרך לומר בשביל ישראל הוציא וי"ל לעצמו הוציא ויש לחוש לחשד וא"ש לשון הגמרא ופוסקים דנקטו דוקא בחפצו של ישראל.

ס"ה ומותר לתת חטים עמ"ש בסימן ש"ה ועיין בלחם ושמלה סימן קצ"ח בשמלה ס"ק י"ט העלה דאם הרחיים ריקן ושופך חטים לתוכו בשבת חייב ואם יש מעט בתוכו ומרבה עליהם פטור דלא יוכל לטחון עד שיפלו התחתונים ואז ממילא יפלו הבאים אחריהם בלא שום כח אדם וכה"ג ע"י נכרי הוי שבות דשבות ושרי במקום מצוה.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה