אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן רמו

סימן רמה

סג. במג"א סק"ח אם ישראל שכר מעכו"ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא עכ"ל וצ"ע דהא אמרינן בגמרא ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע אפילו לקולא שכירות לא קניא ובתוספת דע"ז דט"ו כתבו דמיירי שמזונותיה על הכהן עיי"ש הנה אינו מובן סברת התוספת דאם שכירות קניא מה יועיל דמזונותיה על הכהן הלא מ"מ אינה קנין כספו של כהן והמהרש"א שם רצה לתרץ זה דאין זה שכירות גמורה וגם זה אינו מובן דמ"מ איך יהא לקולא לגמרי של כהן כיון דשכורה במקצת לישראל ושכירות קניא והנה אפשר לתרץ קושיות המג"א על הג"א לפי מה שכתבתי בחידושי לבבא מציעא דף כ"ו דהא דשכירות ליומא ממכר היינו בזמן השימוש ומקום שהונח חפצו של שוכר זה קנוי לשוכר אבל בזמן ומקום הפנוי מתשמישי שוכר אזי אינו קנוי לשוכר רק למשכיר עפימ"ש הלח"ם פ"ז מהלכות שכירות דשכירות ליומא ממכר רק לענין תשמישי השוכר והוי כעין מ"ש הר"ן ר"פ השותפים דגבי שותפים בכל עת שמשתמש בה זה חשוב החצר שלו עיי"ש ה"כ בשכירות דגוף הדבר של משכיר רק השכירו לתשמיש אם כן רק בזמן השמוש הוא קנוי לשוכר וא"כ לק"מ על הג"א דס"ל דקניא שכירות לחומרא היינו בענין מה שמשתמש בה וע"כ אסור השוכר לעשות בה מלאכה בשבת כיון דמשתמש בה אותו שעה קנויה לשוכר משא"כ ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כ"ת דהאכילה אינו ענין לשכירות ואותה שעה אינה קנויה לישראל.

אמנם קשה לי טובא במה דפריך הש"ס שם אמאי דס"ד דשכירות קניא מסיפא דהך משנה דכהן ששכר פרה מישראל אע"פ שמזונותיה עליו לא יאכילנה כרשיני תרומה דמאי זו קושיא בשלמא לענין שביתת הבהמה שפיר שכירות קניא דבעת שמשתמש בה הוי של שוכר ויהיה קנין שוכר ומשכיר בה כשותפים הנ"ל אבל לענין האכילה שפיר הוי של המשכיר וסתמא האכילה אינה בשעת חרישה וכדומה וע"כ נלע"ד דזה כונת הגמרא והתוס' במה דלא פריך מרישא רק מסיפא משום דברישא מיירי שמזונותיה על המשכיר הכהן וכמ"ש התוס' והסברא כך הוא דכמו דשכירות קניא בעת המלאכה משום דהשכירה למלאכה הוי כנעשה השוכר שותף בה שתהא קנוי לו בשעת שישתמש בה כן לענין המזונות אם המזונות על השוכר הרי נכלל בהשכירות שתהא קנוי לו גם לענין האכילה ובעת האכילה וע"כ שפיר פריך מסיפא כיון דמזונותיה על השוכר הכהן למה לא יאכילנה כרשיני תרומה כמו שבשעת מלאכה קנוי לשוכר דלהכי השכירה כן בשעת האכילה כיון דלהכי נמי השכירה שתהא שלו בשעת האכילת שיאכילנה משלו אבל רישא ישראל ששכר פרה מכהן דמיירי שמזונותיה על הכהן המשכיר א"כ לא השכירה שתהא שלו לענין האכילה ע"כ אינה קנויה לו ומאכילה כ"ת ולפ"ז יצא לנו דאפילו לא חזר והשכירה לעכו"ם ועושה בה עכו"ם המשכיר או אחר או אפילו ישראל אחר עושה בה מלאכה שאינה של השוכר או הבהמה יוצאת במשא מעצמה שלא ע"י אדם דבשלו מחויב הבעל הבית למונעה כמ"ש המג"א בסימן ש"ה ס"ק ט"ז אבל בשכרה מעכו"ם אינו מחויב למנעה דאינה קנויה לו רק בעת שמשתמש בו מלאכתו ששכרה בשבילה בזה הוה קנויה לו לס"ד דש"ס מדינא ולמסקנא עכ"פ מחומרא לדעת הג"א והמג"א כתב דאם שכרה מעכו"ם וחזר והשכירה לעכו"ם שרי ממ"נ ולפי דבריו אם לא חזר והשכירה רק המשכיר עושה בה מלאכה או באופנים הנ"ל מחויב למחות ולפמ"ש א"צ למחות (ועיין בתשובות הרא"ש כלל א' ס"א דמעלה שכירות ליומא ממכר הוא והוי כמו חצר השותפין עיי"ש וכונתו י"ל כמ"ש דשל השוכר הוא לתשמישים ובשעת תשמישו ושל משכיר הוא מקום וזמן הפנוי מתשמישי השוכר) אח"כ מצאתי בטיב גיטין ר"פ הזורק במהדורא בתרא בד"ה אמנם לפמ"ש הסמ"ע דלהשוכר יש לו קנין הגוף בעת שמשתמש ומתחלה קנהו על אופן זה שלא יחול הזכות רק לעת הצורך לו להשתמש ובעת הפנוי תהא של משכיר.

אמנם י"ל קושיות המג"א על הג"א אף לפוסקים דישראל ששכר פרה מכהן ומזונותיה על ישראל מ"מ מאכילה כ"ת והוא די"ל מה דשכירות קניא לחומרא היינו דס"ל שכירות ממכר הוא אלא דאינו ממכר רק להשתמש וע"כ אינו קנויה לשוכר רק בשעת תשמיש והוי כשותף עם המשכיר שבעודן שאינה עושה מלאכת השוכר קנויה למשכיר ובשעה שמשתמש השוכר קנויה לו וכמ"ש לעיל אמנם מבואר בראשונים ור"ן ר"פ השותפין דדבר זה תליא בברירה לומר הוברר הדבר למפרע שמשעה שקנו אותה קנה אותה כל אחד כולה לשעה שישתמש בה עיי"ש ה"כ בשעת קנין השכירות הוברר הדבר שקנה אותה השוכר שתהא שלו בשעה שישתמש בה והנה דעת ר"ת שם דבאמת גם בשותפין שנדרו הנאה זה מזה יש לנו לומר דלא הוברר שזה נכנס לתוך שלו וזה לתוך שלו כיון דקי"ל בדאורייתא אין ברירה רק שם פסקינן כרא"ה מטעם אחר דיתיר מותר במודר הנאה עיי"ש וע"כ ה"נ שכירות לא קניא דבדאורייתא אין ברירה ולא אמרינן בשעה שהעכו"ם עושה בה מלאכה דהוברר הדבר למפרע שקנה אותה בשעת משיכה לשעה זו וכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה אף דכל האיסור בהנאת תרומה בכלוי אינה רק מדרבנן ובדרבנן קי"ל י"ב דאדרבה אם יש ברירה הרי בשעת אכילת אינו משתמש בה והוי של המשכיר והגמרא פריך כיון דשכירות קניא וס"ד גם לקולא עכצ"ל דכל זמן השכירות קנויה אף שלא בעודן המלאכה דאל"כ כיון דשביתת בהמתן מדאורייתא הל"ל א"ב וא"כ למה לא יאכילנה כ"ת ומסיק דשכירות לא קניא והיינו דאינו קנוי רק לעת שישתמש בה ואין ברירה וע"כ בישראל ששכר פרה מגוי גם כן אסור לעשות בה מלאכה דלחומרא אמרינן שמא יש ברירה דבשעה שמשתמש בה שלו הוא אבל ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כ"ת כיון דהנאת כלוי אינו אסור רק מדרבנן וכמ"ש הרא"ש בפי"א דתרומות א"כ בדרבנן יש ברירה דבשעת האכילה אינה של שוכר.

עוד י"ל קושיות המג"א על הג"א עפימ"ש מורי בהג"ה לתרומת הכרי סימן שס"ג לתרץ דעת הרא"ה דס"ל אם לא קיבל עליו רק מקצת אחריות ל"א גורם לממון כממון מהך דפ"ק דפסחים ד"ה דפריך ל"ל קרא לקבלת אחריות דבלא"ה גורם לממון בממון וכתב דטעם הראב"ד דכיון דגם למפקד נשאר אחריות מה חזית דאזלת בתר קנין הנפקד זיל בתר קנין המפקיד וקנין אחד מבטל חברו וכ"ז בישראל אבל עכו"ם דכתבו הראשונים פ"ק דכתובות דף ט"ו ע"ב דאין לו חזקת ממון והטעם דגזל עכו"ם אסור רק משום שלא ירגיל א"ע בגזל כמ"ש היש"ש פ"ק דב"ק סימן מ"א ופרק בתרא ס"כ א"כ אין לו קנין בעצם הממון וע"כ אין קנין שלו מבטל קנין דישראל עיי"ש ודפח"ח ועיין בריט"א רפ"ב דבכורות דכתב גם כן דמה"ט עכו"ם לית לו חזקת ממון מכח דברי היש"ש הנזכר ולפ"ז י"ל הא דשכירות לא קניא משום דהשוכר אין לו רק קנין לשעה דהוי קנין פירות והמשכיר יש לו קנין הגוף ואין קנין פירות מבטל לקנין הגוף המשכיר וכמ"ש התוספת ביבמות פרק החולץ דף ל"ו ע"ב דלפיכך קנין פירות לאו כקה"ג דק"פ לא מבטל לקה"ג עיי"ש ובנתיבות סימן רי"א ואם כן בישראל ששכר מעכו"ם ל"ל דקנין הגוף דעכו"ם מבטל קנין. פירות דישראל דאין לעכו"ם קנין בעצם בגוף הממון משא"כ בישראל ששכר פרה מכהן ודאי חשוב של הכהן דק"פ של ישראל לא מבטל קנין דכהן והמג"א שהעתיק דשכירות קניא לחומרא כתב כן לפי הבנתו אבל לשון הג"א דשכירות קונה קצת כמבואר במחצית השקל ואם כן י"ל כונתו כמ"ש ועמ"ש בסימן ד"ש דסה"ת ס"ל כר"א.

ובפשיטות יותר י"ל דהרא"ש בספ"ק דע"ז סי' כ"ב כתב נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר א"י להוציאו הוי כמכר וע"ז נרשם בצידו ההג"א הנ"ל והיינו דס"ל דלקולא לא אזלינן בתר דיניהם כמ"ש המג"א בסי' תמ"ח סק"ד אבל לחומרא אזלינן בתר אלמותם ודיניהם כדמוכח מחולין דף ל"ט ע"ב בתוספת ורשב"א שם גבי אי אינש אלמא הוא וכאשר מבואר ברי"ט אלגזי רפ"ב דבכורות והובא בדברינו לקמן דלחומרא מדרבנן הוי כקנין מחמת דכך הוא בדיניהם וע"כ גוי ששכר בהמה מישראל לא אזלינן לקולא בתר דיניהם בשביתות בהמה דהוא דאורייתא אבל ישראל ששכר מגוי לחומרא שכירות קניא דאזלינן בתר דיניהם ואם כן ממילא לק"מ מישראל ששכר מכהן וא"ש.

אלא דלפ"ז לפי מה דפסקינן בחו"מ סימן שי"ב גם בישראל שהשכיר ביתו לזמן ונפל בית המשכיר א"י להוציאו א"כ ע"כ אף דשכירות ל"ק מ"מ א"י להוציאו ליכא הוכחה דבדיניהם שכירות כמכר ואולי גם בשאר דברים בדיניהם שכירות כמכר כגון הך דחו"מ סימן של"ד בש"ך שם סק"ב וכה"ג והרא"ש נקט חדא לדוגמא בעלמא וס"ל כאן כמהר"ם שבמרדכי ס"פ השואל דבישראל אם נפל בית המשכיר תו"ז השכירות מוציא לשוכר ועיין במ"ש לקמן.

יפקירנה עיין ישיע"ק הקשה כיון דקי"ל בחו"מ סימן רע"ג דתוך ג"י יכול לחזור אף במטלטלים עיי"ש בסמ"ע א"כ לא יצא מרשות ישראל וא"ל דמ"מ כ"ז שלא חזר בו ל"ח בהמתו נימא הואיל עיי"ש ועיין ברכ"י הרגיש לדעת הב"ח בסימן תל"ד דקודם שזכה בה אחר ל"ח הפקר והכא מהני אף שלא יזכה בה אחר ועיי"ש בברכ"י ואחרונים דכונת הב"ח שם גם כן דכ"ז שלא זכה בה אחר יכול לחזור תוך שלשה ימים ונלע"ד דהנה שכירות לא קניא אף דהשתא שכורה לגוי הוא משום דהזמן ממילא קאתי ותחזור ממילא למשכיר חשובה השתא ממש של המשכיר ועובר עליה דהא דבר המושכר לאחר לזמן יכול המשכיר למכרה או להשכירה תוך הזמן לאחר שיקחנה אחר כלות הזמן השכירות של זה ולא חשוב דשלב"ל כיון דזמן ממילא קאתיא כמבואר בחו"מ סימן שי"ב בש"ך ונתיבות שם ובנתיבות סימן רי"א וה"נ השתא מה"ט חשיבא בהמתו של משכיר כיון דלשוכר אין לו רק קנין לשעה וממילא תחזור למשכיר אמנם מבואר בנתיבות שם דדוקא כשמברר ואומר בית זה אני משכיר לך על לאחר הזמן אבל כשיש לו בתים מושכרים ומשכיר לאחר בית סתם לא מהני ודבר זה מקורו בתוספת בר"פ מי שהיה נשוי צ"א ע"ב בד"ה דזבנה וברא"ש שם גבי מה שאירש מאביו מכור לך כיון דירושה ממילא קאתיא אם בירר המכר לא חשוב דשלב"ל ואם לא בירר חשוב דשלב"ל ולענין דבר המושכר כ"ע מודו עיי"ש בנתיבות נמצא אם אינו מחוסר רק זמן חשוב כשלו מעתה אבל אם גם זה אינו מבורר אף שאפשר לברר איזהו משכיר מ"מ חשוב דשלב"ל ה"נ י"ל דכ"ז שלא הפקירו אף דשוכר קנהו לזמן ושכירות ליומא ממכר מ"מ משכיר מצוה על שביתתה כיון דיש לו בה קנין הגוף ואף דעתה אינה ברשותו ממילא תחזור אצלו לאח"ז בלי שום ספק אבל כשהפקירה דאינה שלו בעצם רק יכול לחזור בו עדיין אינה מבורר אם יחזור בו ואף אם יחזור בו שכורה לאחר לזמן חשיבה דבר שאינה שלו עתה ואינה עובר עליה דהרי מתחלה ס"ל בש"ס בפ"ק דע"ז דף ט"ו דשכירות קניה ואין המשכיר מצווה על שביתתה רק דמותיב מפרה ששכר כהן מישראל דאינה מאכילה כ"ת דש"מ שכירות לא קניא אם כן י"ל דהיינו דוקא כשעתידה לחזור ממילא למשכיר לאח"ז בלא שום ספק חשיבה מעתה שלו אבל כשהפקירה אף דיכול עדיין לחזור אם ירצה מ"מ אינו מבורר אם יחזור וגם אם יחזור מחוסר זמן בזה גם למסקנא לא חשיבה עתה כשלו כיון דחזינן סברא לחלק כן לענין קנין בדשלב"ל ודו"ק.

ויש לצדד עוד ולומר מה דשכירות לא קניא הוא גם כן רק הואיל שתצא מיד שוכר ליד משכיר כשיכלה ימי השכירות חשיבה של משכיר אבל בעצם ל"ח עתה של משכיר כיון דקי"ל גם לענין אונאה והרבה דברים דשכירות ליומא ממכר הוא וכמ"ש לעיל דמה"ט יכול למוכרה ולהשכירה לאחר תו"ז השכירות וחל הקנין על לאח"ז הואיל וממילא תחזור לו לאח"ז ומ"מ י"ל דהוא רק כשאר הואיל ומבואר בתוספת בפסחים דף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל דתרי הואיל לא אמרינן א"כ ה"נ כשהפקירה ל"ל הואיל ראי בעי יחזור בו והואיל שאחר כלות ימי שכירות תחזור אליו תהא כשלו עתה.

עוד אפשר לצדד לפמ"ש לעיל דמה דמצווה על שביתתה ולא אמרינן שכירות ממכר הוא משום דאין קנין פירות של שוכר מבטל קנין הגוף של משכיר וי"ל תינח אם שקולין יחד דזה יש לו בעצם קנין הגוף וזה ק"פ אבל כשהפקירה דאין לו בה קנין בעצם רק מטעם הואיל ואי בעי לחזור בו והשוכר יש לו בה ק"פ בלא שום הואיל עדיף קנין השוכר וחשיבה כשלו משא"כ בהואיל אי בעי מתשיל או הואיל ואי בעי פריק דלאח"כ שיתשל ויפרוק לא תהא רשות אחר עליה כלל מיד והנה אף דכ"ז לא מעלה ארוכה על דברי הש"ע והוא מריב"ש סימן כ"ה דצריך להתנות עמו שיחזירנה לו קודם שבת ואח"כ כשמעכבה יפקירנה וא"כ הרי אינו שכורה לו בשבת אלא דבלא"ה על הריב"ש לק"מ דמפורש בדבריו דאינו מועיל רק להנצל מאיסור תורה ואם כן מן התורה לא מצי לחזור תוך שלשה ימים ומדרבנן באמת אסור רק הצלה פורתא הוי להנצל מאיסור תורה אלא הקושיא תפול על הפוסקים דלכתחלה יכול להשכירה בלא תנאי ולסמוך על מה שיפקירנה קודם שבת כמבואר בב"י דלתוספת וטור לכתחלה מיתר לסמוך ע"ד שיפקירנה בפני שלשה ולסמ"ק אף בינו לבין עצמו עיי"ש ועל זה ודאי קשה כיון דמדרבנן יכול לחזור בו איך יסמוך על זה לכתחלה.

מג"א סק"ט יפקירנה בינו לב"ע דד"ת הפקר בפ"ע הוה הפקר וקשה כיון דמדרבנן צריך שלשה ול"ה הפקר בלא"ה א"כ עדיין עושה איסור מדרבנן ועיין במשבצות סק"ה וכבר הבאתי לעיל עוד קושית האחרונים כיון דיכול לחזור בו תוך שלשה ימים ל"ה הפקר והנלע"ד דהנה בע"ז פ"ק מבואר דאסור להשכיר בית דירה לעכו"ם משום דמכניס בו ע"ז והקשה הרא"ש שם סימן כ"ב איך נהגו האידנא להשכיר בתים לעכו"ם ותירץ דהא דאסרינן להשכיר לנכרי היינו מדרבנן כל האיסור דעכו"ם לא יביא ע"ז לבית ישראל ולא אסרו רק אם מכניס ע"ז בקבע והאידנא אינם מכניסים בקבע ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקפה ובדיניהם שכירות ליומא ממכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר עכ"ל והש"ך ביו"ד סימן קנ"א סק"ד כתב דתירץ שני עיקר עיי"ש והנה במג"א סימן תמ"ח סק"ד הביא דברי מ"ב דאזלינן בקנין בתר דיניהם והמג"א השיגו מרפ"ב דבכורות דמוכח דלא אזלינן בתר דיניהם אשר עשו להם רק בדיניהם שפסקה להם תורה עיי"ש והנה לכאורה מדברי הרא"ש הללו מבואר כהמ"ב דאזלינן בתר דיניהם אמנם כראה דודאי צריך להבין דעת הרא"ש איך יפרנס ההיא ראיה מפ"ב דבכורות ונראה דהנה הצ"צ בתשובה ס"א וס"ב וס"ג פלפל בזה אי אזלינן בתר דיניהם ואלמותם והביא ראיה מחולין דף ל"ט ע"ב גבי הך דמחשבת ע"ז פוסלת אי יהיב עכו"ם זיזא לטבח ישראל חזינן אי אינש אלמא הוא דלא מצי מדחי ליה אסור דמוכח דאזלינן לענין קנין בתר אלמותם אע"ג לפי ד"ת אינו קונה במעות עיי"ש וברי"ט אלגזי ברפ"ב דבכורות השיגו דהא מבואר בתוספת ורשב"א בחולין שם דרק מדרבנן חשבינן כשל עכו"ם מחמת דגברא אלמא הוא וא"כ איך אפשר להקל ולפטור מן הבכורה דאף דמדרבנן עשו אותה כקניה גמורה בגברא אלמא לאסור ולהחמיר מ"מ אין כח ביד חכז"ל לעשותו כקנין גמור להפקיע קדושת בכור כיון דמן התורה לא קנה כיון דאינו למגדר מלתא עיי"ש וא"כ עכ"פ באיסור דרבנן שפיר י"ל דאהני מה דגברא אלמא הוא לעשותו כקנין כיון דחזינן דהם אמרו דחשיב כקניה וכ"ש אם ידם תקיפה ובדיניהם כך הוא דהוי קנין מדרבנן ואהני באיסור דרבנן וצדקו דברי הרא"ש כיון שהניח ליסוד דכל האיסור רק מדבריהם לזה אהני בזה"ז דידם תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא ממכר הוא משא"כ ברפ"ב דבכורות דאיירי לענין קדושת בכורה דצריך קנין תורה לא מהני מה דבדיניהם הוי קנין וכדברי המג"א וזה ברור ולפ"ז גם במשכיר בהמתו לעכו"ם הנה מבואר בע"ז דף ט"ו דלמ"ד שכירות קניא מותר רק דמסיק שכירות לא קניא והיינו לדידן אבל בדיניהם שכירות ממכר הוא כמ"ש הרא"ש אלא דמ"מ לא מהני לאיסור תורה אבל כשמפקירה בינו לבין עצמו נהי דמדרבנן לא חשיב הפקר וכן מדרבנן יכול לחזור תוך שלשה מ"מ כיון דמן התורה הוי הפקר וליכא רק איסור מדרבנן לזה אהני מה דידם תקיפה האידנא ובדיניהם שכירות קניא.

אלא דדברי הרא"ש נפלאו ממני דאיך כתב ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר והרי בס"פ השואל כתב הרא"ש גופא דמשכיר לזמן אף שנפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו תו"ז אף בדינינו והכי אפסקא בחו"מ סימן שי"ב ומ"מ קי"ל שכירות לא קניא אף בהשכיר לזמן ולא חילק אדם בזה וצ"ל דבע"ז אזיל בשיטת מרדכי ותוספת בס"פ השואל ק"ב ע"ב בד"ה בחזקת ובלאה"נ נ"מ אי שכירות חשיב כמכר לענין אם נשרף ונפל בית השכור אם צריך לשלם השכירות כדאיתא בחו"מ סימן שי"ב בסמ"ע סקל"ד ובנתיבות שם ולענין אם מת השוכר בתו"ז השכירות כמ"ש בש"ך סימן של"ד סק"ב ודו"ק.

ולפמ"ש לעיל דהא דשכירות לא קניא היינו רק לקולא כמ"ש הג"א משום דשוכר הוי כשותף ובשעת תשמישו הל"ל דהוא קנויה לו רק דקי"ל בדאורייתא אין ברירה וכיון דשכירות אינו רק על שעת מלאכה תליא בברירה וכמ"ש לעיל וא"כ י"ל כיון שהפקירה בינו לבין עצמו אזיל איסור תורה רק מדרבנן ל"ה הפקר וגם מדרבנן תוך שלשה יכול לחזור ובדרבנן קי"ל יש ברירה וקנויה לגוי בשעת המלאכה דהוברר הדבר למפרע דקנה אותה לשעה זאת.

ולכאורה י"ל מה דמהני ההפקר אף דמדרבנן, צריך שלשה ויכול לחזור תוך ג"י דהא כל מה דמצווה המשכיר על שביתתה משום דשכירות לא קניא ומבואר בב"ח חו"מ סימן שי"ג ובשו"ת הב"ח סימן ח"י והובא ג"כ בישיע"ק דמתקנת חכמים שכירות קניא אלא משום דמן התורה לא קניא ע"כ מצווה המשכיר על שביתתה דלא אהני קנין דרבנן נגד ד"ת אבל כשהפקירו באופן דמן התורה אינה שלו אף דמדרבנן לא הוי הפקר מ"מ מדרבנן בלא"ה שכירות קניא וממ"נ מותר אלא דקשה לפ"ז לפמ"ש הרא"ש בספ"ק דע"ז דהאיסור שלא יביא עכו"ם ע"ז לבית ישראל אינו רק מדרבנן ומ"מ אסור להשכיר בית לעכו"ם משום שמביא ע"ז לתוכה והרי מדרבנן שכירות קניא א"כ בשלו מעייל ולכאורה י"ל שאני ע"ד דחומרא כמו דמשני בע"ז דף ט"ו לס"ד דקניא דמ"מ לא יביא ע"ז לבית המושכר משום חומרא דע"ז ה"נ למסקנא דקניא מדרבנן וכ"ש הוא אלא דא"כ קשה מה הועיל הרא"ש שם בתירץ הב' דלפיכך נהגו עכשיו להשכיר בית לעכו"ם אף דמכניסין ע"ז משום דבדיניהם שכירות קניא וכי לא תהא תורה שלימה שלנו עושה קנין כדיניהם והרי לס"ד אף אם מן התורה שכירות קניא מ"מ אסור להכניס ע"ז משום חומרא דע"ז וגם לפי האמת קניא מדרבנן ומ"מ לולא שבדיניהם קניא הוי אסור ואם כן מה תוסיף תת כחה של דיניהם ועכצ"ל דס"ל להרא"ש דודאי לס"ד דשכירות קניא הוכרח לומר דע"ז חמירא אבל למסקנא דשכירות לא קניא אמרינן דלפיכך לא ישכיר בית דירה לעכו"ם דמדינא אסור להכניס ע"ז בתוכה וע"כ בזמן הזה דבדיניהם שכירות קניא מותר דאין לנו ראיה מוכרחת דהחמירו בזה בע"ז חוץ כשורת הדין וא"כ עכצ"ל דס"ל גם מדרבנן לא קניא שכירות דאל"כ הק"ל הא כל האיסור ג"כ רק מדרבנן ולמה אסור להשכיר בית לעכו"ם ויש לתרץ בדוחק דלתירץ הראשון ברא"ש שם ס"ל דגם למסקנא נשאר הך סברא דהחמירו בע"ז ע"כ אף דכל האיסור רק מדרבנן ושכירות קניא מדרבנן מ"מ החמירו אם מכניס ע"ז בקביעות ולתירץ השני ס"ל לרא"ש דהאיסור הכנסת ע"ז לבית הוא מן התורה וע"כ אף דשכירות קניא מדרבנן לא מהני אבל עתה דבדיניהם שכירות קניא מהני אף לאיסור תורה אבל זה דוחק גדול לומר דקנין בדיניהם יתיר יותר מקנין שתקנו לנו חכז"ל וגם דוחק לומר דשני התירוצים חלוקים בזה לכן נלע"ד דאף דתקנו חכז"ל דשכירות קניא תקנו לנו ולא לעכו"ם וכמ"ש הסמ"ע ריש סימן ס"ו דאם מכירות שטרות דרבנן אם מכר שטר חוב לעכו"ם לא קנה וגם בחו"מ סימן קכ"ו לענין מעמ"ש מבואר כן עיי"ש סכ"ב ולפ"ז בישראל ששכר מעכו"ם י"ל לחומרא שכירות קניא כיון דמדרבנן קונה ישראל מישראל מכ"ש מעכו"ם הפקיעו וכמ"ש בחו"מ שם ובפ"ק דגיטין דף י"ג ע"ב בתוס' בד"ה במעמ"ש ואף דבהג"א מבואר דחייב חטאת י"ל דס"ל כדעת הפוסקים בב"י א"ע סימן כ"ח דקנין דרבנן מהני בדאורייתא להקל ולהחמיר עיי"ש.

ולפ"ז זכינו להבין דברי הרא"ש מ"ש דיד האומות תקפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר דכבר כתבתי לעיל דהוא פליאה דהרא"ש גופא ס"ל בס"פ השואל דגם בישראל כך דינינן דאם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו והרי אנן קי"ל שכירות לא קניא כמבואר בע"ז דף נ"ו אבל לפמ"ש אמת נכון הדבר דמדאורייתא לא קניא ואה"נ אם נפל ביתו של משכיר יכול להוציאו אבל מדרבנן שכירות קניא והוי כמכר ע"כ אינו יכול להוציאו וע"כ בישראל השכיר לעכו"ם דלא תקנו חכז"ל להם לאפוקי מישראל בקנין דרבנן אם כן אם נפל ביתו של משכיר יכול להוציאו וע"כ כשמכניס עכו"ם ע"ז לתוכו עושה הישראל איסור כיון דשכירות לא קניא להו אבל עתה דידם תקפה ובדיניהם שכירות קניא ואם נפל ביתו של משכיר א"י להוציאו ע"כ אין איסור כשמכניס עכו"ם ע"ז לתוכה ולפ"ז ראיה לדעת הב"ח מדברי הרא"ש.

והנה בריב"ש סימן כ"ה כתב דיפקירנה בינו לבין עצמו כדי להנצל מאיסור תורה וכמ"ש המג"א ולכאורה הוא סתירה למ"ש לעיל כמה אנפי דגם מדרבנן ליכא איסור אבל הריב"ש הא כתב שיתנה עם העכו"ם שיחזירנה לו קודם השבת וכמ"ש בש"ע כאן וא"כ אינה שכורה בשבת ול"ש הנהו טעמי שכתבתי לעיל אבל הב"י הוכיח מתוספת וטור דגם לכתחלה שרי להשכירה ע"ד שיפקירנה בפני שלשה וא"צ להתנות וכ"פ הב"ח וקשה כנ"ל הרי מדרבנן אינה הפקר דתוך שלשה ימים יכול לחזור בו וגם קשה ל"ל לתוספת וטור לאסור הפקר בינו לבין עצמו משום שאין הכל יודעין ויש חשש מ"ע ת"ל דמדרבנן אינו הפקר רק בפני שלשה וגם הסמ"ק מתיר אף בהפקר בינו לבין עצמו ומותר להשכירה לכתחלה וא"צ להתנות שיחזירנה לו ולפמ"ש א"ש הכל בס"ד.

והנה בכאן לא הועלנו עדיין כיון דתק"ח לא הועיל לגבי עכו"ם אלא עדיין יש לומר דכבר עמדנו לעיל על דברי הרא"ש איך סמך לקולא על מה שדיניהם שכירות קניא והרי הוכיח המג"א בסימן תמ"ח סק"ד דלא אזלינן בתר דיניהם וכתבתי לעיל דמ"מ אהני בדרבנן כיון דמדרבנן מיחשב זה לקנין מה שבדיניהם ואלמותם הוי כשלו כדמוכח מפ"ק דחולין דף ל"ט ע"ב ועדיין יש לפקפק די"ל רק לחומרא אמרו ולא לקולא גם באיסור דרבנן אמנם י"ל עפ"י מה שהעלה בנתיבות סימן ס"ו סכ"ה בסקל"ה דאם הקנין שתקנו חכמים אינו קנין בדיניהם לא תקנו קנין זה בעכו"ם לגרע כח הישראל בזה כיון דמצינין למימר ליה כך דיניכם משא"כ אם גם בדיניהם כך הוא אזי פשטה תק"ח גם בעכו"ם שתהיה קנין עיי"ש ולפ"ז מה נמתק לחיך דברי הרא"ש כיון דאיסור הכנסת ע"ז לבית ישראל רק איסור דרבנן הל"ל דשכירות דקניא מדרבנן מועיל לומר דבשלו מכניס אלא לא תקנו חכז"ל לעכו"ם אמנם השתא דבדיניהם נמי שכירות קניא אהניא תק"ח גם לעכו"ם וע"כ נהגו להקל להשכיר דירה לעכו"ם וא"כ גם בשכירות בהמה כשהפקירה וליכא איסור תורה ממילא אהני מה דבדרבנן שכירות קניא לאיסור דרבנן כיון דבדיניהם נמי קניא שכירות ע"כ גם לעכו"ם הוי קנין דרבנן ומפרט דא"ש דעת הב"ח גופא דהתיר לכתחלה לסמוך על הפקר בפני ג' אף דעדיין יכול לחזור תוך שלשה ימים מן התורה ודו"ק וצ"ע לשון הרא"ש לפ"ז מ"ש כיון שיד האומות תקפה וי"ל דבזמן שמסורים בידך גזלו מותר כדאיתא בב"ק דף קי"ג ע"ב ואז ודאי לא משגיחינן בדיניהם כלל.

והנה כ"ז לשיטת רבינו ירוחם וסייעתיה דקנין דרבנן מהני לאיסור תורה אבל לב"י בא"ע סימן כ"ח דהוי כשלו גם לענין איסור דאורייתא א"כ הל"ל ה"נ כיון דשכירות קניא מדרבנן מותר גם בבהמה אפילו בלא הפקר אלא דהב"ח גופא בא"ע שם ס"ל גם כן כרבינו ירוחם עיי"ש וי"ל פרפרת אחת מה דבפ"ק דע"ז דף ט"ו דפריך שכירות מי קניא מסיפא דמשנה דתרומות דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה והקשו תוספת למה לא פריך מרישא דישראל ששכר מכהן דאכילה כ"ת די"ל מרישא א"א למפרך דיש לדחות שכירות דקניא רק מדרבנן ואהני גם לדאורייתא וגם לעכו"ם הוי קנין וכדעת הש"ך בסימן ס"ו ס"ק פ"ה דכל מה דתקון כעין דאורייתא תקון וכ"ד כ"פ בסימן קכ"ו בחו"מ שם סכ"ב רק י"ל מה דשכירות קניא תקנו חכמים לטובת השוכר דליחשב כשלו לקנות על ידו כחצרו או לענין אם נפל ביתו של משכיר או בנצרך המשכיר למוכרו מחמת דוחקו ואין קונה רק אם יוציאנו מהשוכר תוך זמנו וכהך דירושלמי ס"פ השואל וברא"ש שם ואם כן י"ל דהשוכר מצי למימר כלום תקנו לטובתו א"א בתק"ח וכגון זו שומעין לו וע"כ בישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה ומה גם דגם הכהן מרוצה לזה דמאכילה בריוח כי תרומה בזול יותר וע"כ פריך מסיפא דכהן ששכר פרה מישראל דלא יאכילנה כ"ת והרי אדרבה רוצה בתק"ח שהשכירות תקנה לו ולמה לא יאכילנה ועכצ"ל דשכירות לא קניא והיינו משום דקנין דרבנן לא אהני לדאורייתא או דלעכו"ם לא תקנו ועיין בנ"י פ"ק דמציעא ד"י ובאס"ז שם דבקניות דרבנן היכא דגילה דעתו דלא ניחא לו בהך קניה מהני מטעם דהוי כאומר אי אפשי בתק"ח דשומעין לו בכגון זו דתקנו לטובתו והכא אף דמשתמש בה אינה הוכחה דרוצה בקנינה דאף דשכירות לא קניא מ"מ משתמש בה בע"כ של משכיר כל זמן השכירות והוא מתורת שעבוד וחיוב על המשכיר וכמו שכתב הנתיבות סימן שי"ב ס"ב והא דאם נפל ביתו של משכיר מוציאו י"ל כיון דהוא רק בתורת שעבוד וחיוב י"ל אונס רחמנא פטריה ומדרבנן הוי קנין כמכר וי"ל א"א בתק"ח.

סק"י במג"א קנויה לעכו"ם וצ"ע דבהגמ"ר כתב בהמתו קנויה לך ואפשר לתרץ דהנה ודאי אינו מקנהו לחלוטין רק ליום השבת וכ"כ בש"ע הגאון ר"ז ועיין בקצו"ח סימן רמ"א ס"ו דקנין לשעה הוי קנין הגוף ג"כ עיי"ש וע"כ הכא דהאיסור משום דשכירות לא קניא ע"כ מקנה לו ליום השבת דהוי קנין הגוף ליום השבת וגם לנתיבות שם עכ"פ בעמ"ל לכ"ע הוי קנין אמנם לכאורה איך יכול להקנותו בזמן השכירות דאינה ברשותו אלא דמ"מ יכול למוכרה כיון דשכירות לא קניא ואפילו להשכירה יכול על לאחר שתכלה זמן שכירות ראשון דזמן ממילא קאתיא כמ"ש בש"ך ונתיבות סימן שי"ב ורי"א אמנם אם אינו מקנהו רק על יום אחד שבתוך זמן השכירות ל"ל דחל משום דזמן ממילא קאתיא רק משום דשכירות לו קניא גם ביום זה ואינה כמכר ע"כ יכול המשכיר להקנותה גם על יום זה שתהא כשלו ביום זה ואף דהוא ע"מ להחזירה מ"מ נ"מ לענין שתהא קונה לו היום כחצרו של משכיר או כשנפל ביתו או נדחק למעות וצריך למוכרו וכעין הך דירושלמי ס"פ השואל וברא"ש שם וכה"ג גם בבהמה נ"מ זאת דהמשכיר מוסר לו זכות זה ביום זה במה דאומר לו בהמתי קנויה לך אף דודאי אינו מקנהו רק על יום זה להפקיע מאיסור שבת אמנם לפמ"ש הרא"ש בספ"ק דע"ז דידם תקפה ובדיניהם שכירות קניא והוי כמכר ונקרא ביתו של גוי ממש וא"כ מה דמ"מ יש בזה איסור שביתת בהמתו צ"ל משום דלא מהני לאיסור תורה וכמ"ש לעיל וא"כ מה יועיל מה שאומר בהמתו קנויה לעכו"ם דהא גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו והכא עדיפא דבדיניהם הוי כמכר וידם תקיפה א"כ אינו ברשות ישראל להקנותה על יום השבת וצ"ל כמ"ש הב"ש בא"ע סימן כ"ח ס"ק ט"ז דלפיכך אשה שגזלה מעות יכול הנגזל לקדשה בו משום דבריצוי דידה נעשה כפקדון וכן גזל ולא נתייאשו הבעלים בריצוי שניהם חל ההקדש עיי"ש וה"נ כיון דאומר בהמתי קנויה לך בריצוי הנכרי מהני ולפיכך הוצרך הגמ"ר שיאמר קנויה לך אבל המחבר דמיירי שהתנה שיחזירנה קודם השבת א"כ לא השכירה ליום השבת וגם בדיניהם אינה כמכר ונהי דמעכבה שלא כדין והוי כשואל שלא מדעת מ"מ אין דעתו לגזלה ואם יבא הישראל יחזירנה תיכף רק עיכבה ולא החזירה היום מעצמו דרוצה לעשות בה מלאכה לשלם שכירות אבל ודאי אין זה בגדר גזל שלא יוכל להקנותה וע"כ יכול להקנותה גם שלא מדעתו וא"ש מה דהצריך הגמ"ר לומר בהמתו קנויה לך דלפי טעם המג"א כדי שיתכוין לקנות כך יכול להקנותה סמוך לחשכה לעכו"ם אחר בקנין המועיל כחמץ הבא לו בדרך לפני הפסח עיין סימן תמ"ח וזה היה עצה טובה יותר דסתמא אינו במקום אחד עם העכו"ם סמוך לשבת דאל"כ יכול ליטלה מידו ולפמ"ש הדבר מוכרח.

והנה בגוף הדין אי יכול להקנותה לעכו"ם שלא מדעתו ויקנה לו חצרו דכה"ג בישראל מהני רק בעכו"ם מוכח כאן מדברי המג"א דל"מ וביד אפרים כתב משום דחצרו של עכו"ם אינו קונה לו דאין שליחות לעכו"ם כמ"ש בתשובות אמונת שמואל ובאמת האחרונים דחו דברי הא"ש דהא כלי של עכו"ם ג"כ משום חצרו ומ"מ קונה לו כדמוכח בע"ז עיי"ן במקו"ח סימן תמ"ח ובנתיבות סימן ר' והנה בטוי"ד סימן קל"ב ז"ל היה עכו"ם מודד הגביהו תחלה לקנות קנאו וכתב הב"י אע"פ שהגביה בשעה שהוא מודד ל"ק מפני שאותה הגבהה לא היה לקניה אלא למדידה והקשה בקצו"ח סימן ער"ה למה לא יקנה העכו"ם ע"י ד"א מקנה ותירץ דעת אחרת מקנה מטעם זכיה ואין זכיה לעכו"ם ובחתם סופר פרק השוכר את הפועל דף ע"א דחה דבריו בשתי ידים אמנם לפמ"ש בספר קהלת יעקב בחלק תוספת דרבנן אות ח' סימן ק"צ דחצר דגברא קונה משום יד ומשום שליחות ואם קונה משום יד היכא דיודע שמונח בחצרו ואינו מיכוין לקנות אינו קונה אבל אם קונה משום שליחות קונה לו חצרו גם כה"ג משום שליחות עיי"ש והנה אין שליחות לעכו"ם וחצרו ע"כ אינו קונה לו רק משום יד וכ"כ בנתיבות סימן ר' וא"כ אינה קונה לו שלא בכונת קנין כשיודע שמונח בחצרו ואינו מתכוין לקנות וכן כשמונח בכליו אבל ישראל דחצרו לא גרעא נמי משליחות קונה לו מתורת שליחות וע"כ הכא צ"ל קנויה לך דאין חצרו קונה לו שלא מדעתו אבל מדעתו גם חצר דעכו"ם קונה לו ועיין במחנה אפרים הלכות משיכה ס"ה כתב ג"כ דאם חצרו משום ידו אינו קונה לו שלא בכונה ואם משום שליחות קונה לו.

והנה לפמ"ש בקה"י שם דדעת הראב"ד דהא דחצרו קונה של"מ הוי מדרבנן א"כ בלא"ה י"ל בעכו"ם לא תקנו וכמ"ש לעיל עכצ"ל קנויה לך אמנם לרמב"ם דחצרו קונה של"מ מן התורה כמבואר שם י"ל דגם בעכו"ם קונה של"מ וע"כ השמיט המחבר מלת לך.

ס"ד ישראל שהשכיר וכו' לכאורה יש תקנה ליתנה לנכרי מתנה על מנת להחזיר דהוה בשבת גוף הבהמה של הנכרי וכמבואר בחו"מ סימן רמ"א דמתנה עמ"ל הוי מתנה ועיין שם בקצו"ח ונתיבות דחשוב קנין הגוף מדמהני באתרוג דצריך לכם ועיין בהג"מ פ"ו מהלכות שבת דמן הדין גם בחמץ מהני מתנה עמ"ל רק משום חומרא דחמץ החמירו והבו דלא לוסיף עלה וכמ"ש המג"א בסימן תמ"ח סק"ה וא"כ הל"ל דמהני וגם בחמץ העלה בא"ר דמהני דיעבד ואולי גם הכא רק לכתחלה מחמרינן ומטעם שכתבו האחרונים בחמץ דשמא לא יתקיים התנאי ונמצא עבר למפרע ה"נ ואולי מה"ט לא כתב המחבר לומר בהמתו קנויה רק דיעבד כשעיכבה כדלעיל ס"ג משום דודאי אינו מקנה לחלוטין רק ליום השבת ועל מנת להחזיר אחר השבת ולא סמכינן על זה רק בדיעבד אבל הגמ"ר ס"ל דגם לכתחלה שפיר דמי וכאשר נראה מהג"מ דרק בחמץ החמירו בזה ועיין בסימן תמ"ח במג"א סק"ה ובדגול מרבבה שם ובחתם סופר סימן קע"ז דאם אומר תהא קנויה לך עד לאחר פסח ותחזרהו לי דהוי קנין גמור ולא תלוי בשום תנאי ומדינא מהני בחמץ וכן בפדיון הבן עיי"ש וא"כ ה"נ לענין שבת כה"ג מהני והנה מ"ש החתם סופר דיחזרהו לו לאח"ז היינו שיחזור לו בקנין וכיון שלא אמר על מנת אינו תלוי בספק קיום התנאי עיי"ש צריך ביאור דלא ימלט באחת משני פנים או שהוא תנאי שיחזור ויקנהו לו או שאינו תנאי רק שממילא תהא שלו לאח"ז ואם כן הוי שאלה בעלמא לדעת הרא"ש וכמ"ש שם דאם אמר שאח"ז יהיה שלי הוי רק שאלה ונראה כונתו דאם אמר ותחזרהו לי לאח"ז דהכונה לחזור ולהקנות ואינו תנאי שיהא קיום המעשה תלוי בה רק חיוב כמו חליפין ומכירה ה"נ נותן לו דבר זה לגמרי על אופן שיתחייב עכשיו להחזירו לו אח"ז וזה עדיף ממ"ש הרא"ש ביבמות דף ק"ו בחלץ לה ע"מ שתתן לו מאתיים זוז דאין המעשה תלוי בקיום התנאי כיון דאין תנאי בחליצה ומ"מ מחויבת בתורת שכירות ועיין בקצו"ח סימן רמ"א סי"ב ובנתיבות שם ובתו"ג סימן קמ"ג סק"א השיג על קצו"ח בכל תנאי שלא התנה כהלכתו דליכא תורת חיוב דמתחלה לא נתחייב בהחלט רק שיהא הברירה בידו ומיהו שלא התנה כהלכתו אפסיד אנפשו עיי"ש וה"ד בזה שירד לתורת תנאי אבל כאן שאמר ותחזרהו לי לאחר זמן פליג דלא ירדו הנותן ומקבל לתנאי כלל כ"ע מודו דחיוב גמור יש כאן כמו מוכר דבר בעד דבר אחר כיון שמשך נתחייב וא"כ כה"ג י"ל דמהני גבי שבת דהוה קנין הגוף רק חיוב על הנכרי לחזור ולהקנותה אחר השבת ואם לא יחזירנה מ"מ לא יתבטל הקנין למפרע דאינו תנאי רק חיוב אמנם לפמ"ש בקצו"ח שם בסוף סק"ט דאם מחויב להחזיר בתורת חיוב וא"י לסלוקו בזוזי י"ל למפרע גובה ולא חשיב לכם רק אם חיוב החזרה מחמת תנאי שלא יתבטל המעשה בזה לא אמרינן למפרע הוא גובה עיי"ש וא"כ י"ל לפי מה שהעלה הנתיבות בסימן ר"ג סק"ז במשך חפץ ונתחייב ליתן חפץ אחר אף שאינו בעולם כשיבא לעולם מחויב ליתן דוקא החפץ ולא מצי לסלוקו בזוזי ולא דמי לפסק לפועל חפץ בשכרו דיכול ליתן לו דמיו כמבואר בסימן של"ב עיי"ש וא"כ ה"נ כשנתן לו מתנה ואמר לו שתחזרו לו לאחר זמן פלוני דהוי חיוב מחמת קנין גוף החפץ מחויב דוקא ליתן לגוף החפץ ולא מצי לסלוקו בזוזי א"כ למפרע הוא גובה כמו באתרוג ואם כן י"ל דלפיכך מיאנו בתקנה זאת בשכירות בהמה דממ"נ אם מקנה בעמ"ל שמא לא ירצה לחזור ויתבטל המתנה למפרע ונמצא עובר על שביתת בהמתו ומכ"ש לפמ"ש הרא"ש סימן שמ"א והובא בנתיבות סימן רמ"א סק"ז דבעמ"ל והחזיר בכפיה נתבטלה המתנה למפרע ואם יתן לו במתנה שיאמר בהמתי נתונה לך ותחזרהו לי אחר השבת הוי חיוב וי"ל למפרע גובה ועובר על שביתת בהמתו וכן י"ל בחמץ אמנם מדברי המג"א והדגול מרבבה וחתם סופר הנ"ל מבואר דלא ס"ל דלהוי למפרע גובה בזה וגם גוף החלוק של הקצו"ח קשה להבין ואדרבה הסברא נותנת דתנאי גמור עמ"ל שאם לא יחזור יתבטל המתנה למפרע י"ל יותר למפרע גובה דממ"נ ודו"ק.

ס"ה אם ישראל ועכו"ם שותפין וכו' ע"י שיתנה עיין מג"א סקי"ג וצ"ע לפמ"ש הר"ן ר"פ השותפין דבשותפין בדבר שאין בו חלוקה ונדרו הנאה זה מזה אמרינן כל אחד בשלו נכנס משום דהוה כהתנו בתחלת השותפות שכל שעה שישתמש בו אחד תהא קנויה לו משעה ראשונה וגם בדאורייתא אמרינן בזה יש ברירה עיי"ש א"כ לפ"ז למה צריך להתנות מתחלת השותפות כאן דג"כ נימא הוברר למפרע דשעה שהנכרי משתמש בבהמה הוא שלו.

ויש מתירין ע"י שיזהיר וכו' והקשה בתו"ש סקט"ו דהא ה"ל אסמכתא עיי"ש ולק"מ לפמ"ש בחידושי ר"ן בפרק ז"ב דף כ"ד דלא מצינו אסמכתא רק אם תולה בביטול מעשה אבל כשתולה בקיום מעשה אם אעשה כך אתן לך כך וכך לא הוי אסמכתא עיי"ש.

ולפמ"ש לעיל י"ל עוד דהמחבר דמיירי בשותפים י"ל דהוי כקנו מתחלה על דעת שכל עת שישתמש בה אחד מהשותפים יהיה שלו רק בדאורייתא אין ברירה אמנם כאן דהתנה עמו אם יעשה מלאכה בשבת יתחייב באונסים דהריעותא משום אסמכתא א"כ לפמ"ש המרדכי בפרק שור שנגח משום רבינו נתנאל מקינין וכ"כ הב"ח בחו"מ סימן ר"ז דאסמכת קניא מן התורה רק מדרבנן ל"ק עיי"ש וא"כ ממילא הכא בדרבנן הא קי"ל יש ברירה והרמ"א שכתב דגם אם הבהמה כולה של ישראל מהני היתר זה היינו דמשכירה לו ומתנה שאם יעשה בה מלאכה בשבת יתחייב באחריות אונסין אבל כיון שמקבל עליו אונסין מרוצה שלא יתבטל השכירות על יום השבת כיון דבהיתר הוא ושכירות קניא מדרבנן כמ"ש הב"ח וכנ"ל רק לא מהני לדאורייתא וכיון דמדאורייתא אסמכתא קניא מותר ממ"נ.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה