ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ריג
ס"א מג"א סק"ד דאין זימון ואם בירך אחד ושמעו האחרים יצאו עסי' קס"ז סי"ג מ"ש המג"א שם ס"ק כ"ח כתב דמ"ש הרשב"א דבדיעבד יצאו דוקא כשקבעו יחד והסבו אבל בלא"ה אפילו נתכונו שניהם להוציא ולצאת לא יצאו וכ"כ בפסקי רקב"ט לרש"י אם כ"א יושב לבדו אע"ג שנתכוין שומע ומשמיע אין יוצא בברכת המוציא של חברו א"ל קבעו וכבר כתב הרא"ש שפרש"י עיקר ועיי"ש ולע"ד אינו נכון דבפרק א"ד דנ"ג היו יושבין בבהמ"ד והביאו אור לפניהם בה"א אחד מברך לכולם וכתב עלה הרשב"א וז"ל ול"ד לפת דאמרינן לעיל אם ישבו כ"א מברך לעצמו דכיון דדרך פת בהסבה ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חברו והכא הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה ואפילו לר"י דאמר דיין בעי הסבה ה"מ התם הוא דחשוב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמי שהסבו דמי תוספת ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו ת"ל דכולהו מילי בעי הסיבה הכא בשנצטרפו לצאת עכ"ל מבואר דלתוס' ורשב"א אפילו לכתחלה יוצאים בלא הסיבה כלל אפילו במידי דבעי הסיבה אם מתכונים המשמיע ושומע להוציא ולצאת ומ"ש המג"א מהרא"ש לע"ד הרא"ש לא כתב רק לענין פירש הסבו פרש"י עיקר אבל אם נתכונו משמיע להוציא ושומע לצאת י"ל רש"י ורא"ש ס"ל דיוצאים בלא קביעות הסיבה.
ויש להוכיח דכשנתכונו להוציא ולצאת יוצאים בלא קביעות כלל מהא דאיתא ר"פ מי שמתו גבי אונן דאינו מיסב ואוכל ואינו מברך ואין מברכין עליו פרש"י א"צ שיברכו לו אחרים בברכת הלחם וכ"כ הרא"ש וא"א דבלא הסבו א"א להוציא חברו מה קמ"ל דא"צ שיברכו לו כיון דאפילו יברכו לו לא יצא ול"ל לפמ"ש הש"ג דאם מקצתן מסובין אחד מברך לכולן אף לשאינן מסובין דעכצ"ל דיליף לה מן שמש בר"פ ג"ש דאמר בגמרא מ"ד שמש לא קבע וס"ל לש"ג כעין מ"ש באס"ז שם דף מ"ז ע"ב דשמש חשוב כקבע אגב קביעותייהו דכיון דאינהו קבעו משמש שלהן נמי חשבינן קביעותא וס"ל לש"ג דהה"ד אחרים שאוכלים אצל אנשים שהסבו חשובים כולהו כקבעו ותינח היכי דשרי להסב אבל אונן דאסור להסב משום דלא שרי רק אכילת ארעי וכמ"ש תר"י ואיך יחשב קבע אגב קביעת אחרים דא"כ יהא אסור לאכול עמהם והוי תרתי דסתרי ועוד נהי דחידש הש"ג היכא דראוי להסב דכל הראוי לבילה א"ב מ"ב ולזה יש קצת ראיה מן שמש מנ"ל גם בא"ר לבילה דגם בשמש אמר בגמרא מ"ד לא קבע וא"כ עתה דקמ"ל החידוש דחשוב קבע הבו דלא לוסיף עלה.
ולענ"ד גם דינו של הש"ג צל"ע דמשמש אין ראיה דמשמש המסובין לכן נגרר אחריהן וכדמשמע לישנא דאס"ז הנ"ל וברא"ש ר"פ ג"ש בשם תר"י כתב משום דשמש כך דרכו לפיכך חשוב זה קביעות שלו והרא"ש גופא כתב שם דאדם אחר שהיה אוכל כעין השמש לא היה מצטרף כיון דאינו קבע משמע דלא כש"ג.
וצ"ע מדברי רש"י בר"פ מ"ש שם דפירש ואינו מברך ברכת המוציא ואין מברכין עליו להוציאו בברכת הלחם דלמה שינה מהמוציא לברכת הלחם אלא דברישא ע"כ מיירי בפת ממש מדקאמר אינו מזמן כדפרש"י דא"צ לברך בהמ"ז אבל הך דאין מברכין ע"כ לא מיירי בפת ממש דלכ"ע צריך הסיבה ואונן אינו מיסב ודוחק לאוקמי בפירות כיון דקתני ואין מזמנין עליו דאינו מצטרף לשלשה כפרש"י ובפירות בלא"ה אינו מצטרף לדעת כ"פ בסימן קצ"ז דמבואר בירושלמי דחכמים פליגי על רשב"ג וס"ל דלשלשה אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן ואיתא בש"ע שם דהיינו דייסא ומעשה קדרה והתם במי שמתו פליג רשב"ג בסיפא וע"כ לת"ק דרשב"ג צ"ל דמיירי במיני דגן לכן פרש"י בברכת הלחם דהיינו דייסא וכה"ג וכדאיתא בכדרים דף מ"ט ע"ב דאכלו לחמא בלחמא דהיינו דייסא וכן פירש רש"ל דברי רש"י בפ"ק דברכות די"ב בד"ה לאו לאתויי לברכת הלחם עיי"ש ולפ"ז ס"ל לרש"י במידי דבעי' הסיבה כגון פת ממ"ש א"א לאחד להוציא חברו בלא הסיבה אבל במידי דלא בעי הסיבה אף דלא קבע כלל כאונן יוצא בברכת חברו אלא דבאונס א"צ אלא די"ל דג"כ רק דיעבד וכמו אונן דא"א באופן אחר אמנם אינו מוכרח דבפשיטות י"ל דרש"י רצה לכלול המוציא ובהמ"ז בברכת הלחם וכן ברא"ש שם מבואר להדיא דאין מברכין עליו המוציא ועוד דבדרישה סימן זה מבואר דלרא"ש דלעיל סימן קע"ח ס"ה דייסא העשוי מחמשת מיני דגן חשוב כפת ועוד דא"כ תקשי למ"ד בפירות גם הסבה ל"מ אלא די"ל עפימ"ש בסמוך דסברת הש"ג תליא בהך פלוגתא.
מג"א סק"ה דמגו דמהני הסיבה לפת מהני נמי לשאר דברים צ"ע כשבאו פירות בתוך הסעודה ומקצתן מסובין דס"ל להש"ג דאחד מהמסובין מברך לכולן הביאו המג"א לעיל סימן קס"ז ס"ק כ"ה דנראה טעמו מגו דמהני להמסובין ויליף לה משמש אף דלא קבע מצטרף במגו וכמ"ש באס"ז דף מ"ז ע"ב וא"כ בפירות ה"ל תרי מגו דל"א כדאיתא פ"ק דב"מ ד"ט ע"ב ובתמורה י"א ע"ב אמנם לפמ"ש תר"י הנ"ל דשמש ה"ט שאין דרכו לישב במקום אחד י"ל דאחרים אינם יוצאים כשלא הסבו ונראה דתליא בפלוגתת הפוסקים בפירות אם אחד מברך לכולן כמבואר כאן דלדעת הפוסקים כיון דאין דרכן בקביעות א"צ הסיבה ה"נ י"ל בשמש משא"כ לפוסקים דל"מ קביעות בפירות עכצ"ל בשמש כש"ג ואס"ז.
ס"ב אפילו לא יענו אמן בד"מ לעיל סימן קע"ז הביא דברי הא"ז דשניהן אינן יוצאין י"ח כשלא ענה אמן והברכ"י כאן כתב דכונת הא"ז דא"י י"ח אמן אבל הברכה יוצאין ולא ראה בא"ז גופא וז"ל בהלכות סעודה סימן ק"ס בא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו בירושלמי מפרש לפי שאין עונין אמן באמצע סעודה מפני הסכנה והירושלמי לטעמיה שצריך השומע לענות אמן כדי להוציא את המברך כדאיתא בירושלמי פרק ג"ש ה"ג ר"א הוה משמש קומי ר"ז מזג ליה כסא א"ל סב בריך א"ל כונה דאנא יהיב דעתי מפקת יתך י"ח בברכתי כך הב דעתך מפקת יתי י"ח באמן אר"ת בר"י מתניתין אמרה כן המתעסק ל"י והשומע מן המתעסק ל"י פירש הואיל והוא מברך בעבור עצמו ובעבור אחרים הרי מתעסק הוא אצל אחרים וצריך שגם השומע יוציא אותו בכונת אמן ובע"כ צריך לחוש לזו השמיעה עכ"ל הרי דמחשב לו מתעסק בברכתו מחמת דרוצה להוציא חברו לכן צריך שיוציא חברו אותו באמן ובסי' קע"ח בא"ז כתב נמי דבא להם יין בתוך המזון כאו"א מברך לעצמו דא"א לענות אמן משום סכנה כי א"א לו שלא יענה אחריו אמן שא"ל יענה לא יצאו שניהם י"ח כירושלמי הנ"ל עכ"ל ואם הכונה שאינו יוצא י"ח אמן מה מרויחים אם כל או"א מברך לעצמו עדיין אינם עונים אמן ובסימן קצ"ב בא"ז כתב אין הבוצע רשאי לפרוס מן הפת עד שיכלה אמן מפי העונים בתר ברכת המוציא דאף עניית אמן מן הברכה הוא ואמרינן בכיצד מברכין צריך שתכלה הברכה קודם בציעה שמעינן מהכא דהשומע ברכת המוציא או פה"ג וכל כיוצא בהן שלא יצאו י"ח לא המברך ולא השומע עד שיענה השומע אמן דאף עניית אמן מן הברכה הוא כדברי הירושלמי הנ"ל עכ"ל.
ומ"ש הואיל והוא מברך בעבור עצמו ובעבור אחרים הרי מתעסק הוא אצל אחרים נראה דירושלמי לשיטתו דבפרק הארג ה"ו איתא בירושלמי דנתכוין לנעול בעדו ובעד הצבי מותר והביאו הרשב"א שם הרי דמתכוין לשני דברים חשוב מהעסק כיון דגם לולא הצבי היה נועל הבית בעדו ה"נ כיון דמתעסק אינו יוצא י"ח צריך שיתכוין בפרטות לעצמו לבד דכיון שחברו מוציאו בעניית אמן עיקר הכונה בברכה להוציא חברו ול"ח מתעסק לענין מה שצריך חברו לצאת ומ"ש מתעסק הוא אצל אחרים יש לפרש לענין שהם לא יצאו כיון דעיקר הברכה לעצמו ע"כ צריכים להוציאן באמן ואזי עיקר הברכה בשבילם דהוא יוצא באמן שלהם או הפירש דמתעסק הוא אצל אחרים וכאלו אינו מתכוין להוציא א"ע וכמו מתעסקין עם התנוקת והמתעסק לא יצא וכיון דחשוב מתעסק צריך חברו להוציאו באמן ואל"ה כיון דבעצמו אינו יוצא הוי ברכתו לבטלה וגם חברו לא יצא כמ"ש מג"א בסק"ז וזה עיקר וא"ל הפוכי מטרתא ל"ל יכוין להוציא עצמו לבד בברכה וחברו יצא באמן לבד דלק"מ דעניית אמן אינה כברכה רק כשהמברך מיכוין להוציאו כמבואר בש"ע כאן ס"ג.
נראה דכ"ז בברכת הנהנין דאינו מחויב להוציא חברו אבל במצוה חייב משום ערבות הוי כמוציא עצמו לבד ול"ח מתעסק וא"צ לאמן של חברו וכ"מ ברמב"ם פ"א מהלכות ברכות הי"א דכתב דשומע ברכה יוצא י"ח אף שלא ענה אמן וכל העונה אמן אחר המברך הר"ז כמברך ובהי"ב כתב רבים שנתייעדו לאכול פת או לשתות יין ובירך אחד מהם וענו כולם אמן הרי אלו מותרין לאכול ולשתות עכ"ל משמע דבלא אמן אסורין לאכול ולפמ"ש י"ל בהלכה י"א היינו ברכת המצות.
ועדיין קשה להא"ז למה צריך שיענו כולם אמן כיון דהוא רק להוציא את המברך סגי כשאחד יענה אמן וי"ל כיון דחכז"ל תקנו בברכת הנהנין שיוציא אחד את חברו על אופן זה ל"פ בין שנים ליותר דהי מנייהו מפקת וי"ל עוד לפיכך צריך שהמברך יכוין להוציא חברו בברכתו וחברו יכוין להוציאו בעניית אמן כדי שיצטרפו דבנהנין צריך צירוף כמו דצריך הסבו שיחשבו כאחד אלא דלזה הוי סגי אם יברך להוציא עצמו וחברו לכן צריך גם לטעם מתעסק.
אמנם קשה מנ"ל להא"ז זה מהירושלמי ולמה לא פירש כפשוטו דכשאינו מיכוין להוציא חברו חשוב מתעסק ואין חברו יוצא לכן כשלא יכוין העונה אמן להוציא את המברך לא יצא המברך י"ח עניית אמן דגדול העונה אמן מן המברך וכמו שהבין הברכ"י וכן פירש הפני משה שם כיון דתנן דשומע ממתעסק לא יצא אלמא דצריך גם דעת משמיע להוציא השומע ולפיכך השומע מן המתעסק בעלמא ואינו מיכוין להוציאו ל"מ ונראה משום דבבבלי ר"ה דף ל"ג ע"ב מותיב לר"ז דאמר לשמעיה איכוין ותקע לי מדתנן השומע מהמתעסק ל"י אבל השומע מהמשמיע לעצמו יצא ומשני דלמא איידי דתנא רישא מתעסק תנא סיפא נמי מתעסק הרי דמשמע מהך משנה דא"צ שיכוין המשמיע להוציאו ואיך יאמר הירושלמי דמשמע להיפך וע"כ הכונה דמברך בעצמו אינו יוצא בברכתו דחשוב מתעסק.
אלא דקשה דיש לפרש דר"ת מתמה מתניתא אמרה כן והוי ממש כקושית הש"ס על ר"ז בבבלי ונראה דבלא"ה קשה הא מה דשומע כעונה מחמת דמשמיע הוא שליחו ופיו כפיו וכמ"ש הב"ח בסימן תל"ד ומשנה שלימה ש"ץ שטעה סימן רע לשולחיו וכמ"ש הברכ"י לקמן סימן תל"ד וכיון שכן המברך דאסור לענות אמן אחר ברכתו לא מצי משוי שליח במידי דאיהו לא מצי עביד כדאיתא בנזיר די"ב והא"ז בהלכות שחיטה סימן שכ"ז נסתפק אם אלם יצא בברכת אחר כששניהם שוחטים הואיל ואלם עצמו א"י לברך עיי"ש ולפשוט מהכא דג"כ א"י לענות אמן וחבירו מוציאו י"ח דשא"ה דיכול לענות אלא דאסור הוי ראוי לבילה וכמ"ש הב"ח בסימן ל"ב לענין איסור גרירה בשבת דהא שם במשבצות ס"ק ח"י כתב דדוקא באיסור שבת דבעבור הזמן ראוי לבילה עיי"ש וא"כ המברך לעולם אסור לענות אמן אחר ברכתו ואינו ראוי לבילה ובפרישה לעיל סימן קכ"ד כתב דלפיכך גדול העונה אמן מהמברך דשומע כעונה אבל המברך אסור לענות אמן אחר ברכותיו עיי"ש והיינו נמי דלפיכך ל"ה שומע כעונה
ונלע"ד דמגו דזכי לנפשו זכי נמי לאחריני גם במידי דלא מצי להיות שליח כמבואר בפ"ק דב"מ ד"ח ומבואר בנתיבות סימן ק"ה דה"ד כשהוא באופן דא"ל יזכה חברו גם הוא לא יזכה וא"כ מוכח דבלא עניית אמן גם המברך אינו יוצא וא"כ הוי ברכתו לבטלה וגם השומע לא יזכה וע"כ י"ל לגבי העונה מגו דזכי לנפשו זכי לחברו.
ועפ"ז ניחא מה דק"ל לשיטת מהרי"ט דמילי לא ממסרי לחד שליח ואיך יוציא אחר בברכתו היכא דליכא משים ערבות אף דמוציא לעצמו ג"כ וי"ל מגו דזכי לנפשו הא ה"ד כשזכייתו תלויה בזכיית חברו אלא לפמ"ש הא"ז ניחא דכשמברך להוציא עצמו ואחר א"א לצאת בעצמו ג"כ זולת ע"י שחברו יוציאו בעניית אמן משום דחשוב כמתעסק וחבריו גופא איך יוציאו בעניית אמן דהוי ג"כ מילי וע"כ במגו דזכי לנפשו ותינח כשיוצא ע"י ברכת חברו ואם כן תלוי זכיית המברך בזכיית השומע ואמרינן נמי מגו דזכי לנפשו ודו"ק ואפילו המסובין הרבה חשוב זוכה ומשלים חסרונו ע"י כולם כמו בפ"ח דפאה מ"ז חסר לו דינר ממאתיים אפילו אלף נותנין לו אלף דינרין רשאי לקבל ואפילו המתאחרין בעניית אמן יוצאים דל"פ כמ"ש לקמן בשם הש"ג במקצתן אינן מסובין
והשתא דאתית להכי י"ל דרך מרווח יותר בכונת הירושלמי מה דר"ת אמר מתניתא אמרה כן המתעסק ל"י דאם היה המברך מתכוין לצאת בברכה לבד לא היה יכול להוציא חברו השומע בברכת הנהנין כיון דהוי מילי ומגו דזכי לנפשו ל"ל כיון דגם כשלא יצא חברו יצא הוא עכ"פ וע"כ הפליא עצה שלא יתכוין המברך לצאת בברכתו לבד עד שיוציאו חברו עם עניית אמן וחברו א"א להוציאו באמן רק כשיצא ע"י ברכת חברו וממילא י"ל מגו דזכי לנפשו וכמ"ש אלא דתינח אם צריך כונה אבל אם מתעסק ג"כ יוצא לא יועיל מה שאין כונתו לצאת בברכתו עד שיוציאו חברו באמן ולזה שפיר קאמר מתניתא אמרה כן המתעסק ל"י וגם למ"ד מצות אצ"כ י"ל הכא גרע כיון דמתכוין שיצא חברו בברכתו והוא לא יצא רק ע"י עניית אמן של חברו דחשוב כברכה וכעין שכתבו תוספת פ"ק דברכות דף י"ב בסד"ה לא דגם למ"ד מצות אצ"כ כשנתכוין לדבר אחר גרע וה"נ מתעסק הוא להוציא חברו ואפילו למ"ד מילי ממסרי לחד שליח מ"מ י"ל הכא שאני וכמ"ש המג"א לעיל סימן קס"ז ס"ק כ"ח ומשום דכתיב ואכלת וברכת מי שאכל יברך ומ"מ ע"י מגו דזכי לנפשו זכי לחברו דגם הא דאשלד"ע ילפינן משחוטי חוץ בקדושין דף מ"ג ומ"מ מהני מגו ובא"ז הלכות ר"ה סימן רס"ח נתקשה בדברי הירושלמי ודחאו מהלכה ולפמ"ש לק"מ ושם מבואר דירושלמי ס"ל דצריך כונה לצאת וכשמתכוין להוציא עצמו וחברו חשוב מתעסק לעצמו וחברו וליכא כונת מצוה והנלע"ד כתבתי.
ועדיין יל"ד מנ"ל להא"ז להוכיח דאינם יוצאים רק ע"י שיכונו להוציא המברך בעליית אמן דלמא שאני הך דירושלמי שהיה ר"מ משמש לר"ז והשמש לא קבע כדאיתא בפרק ג"ש דף מ"ז ע"ב ועיין בש"ג פכ"ו דשמש יוצא בברכת המסובין משמע להיפך לא יכוין דר"ז נתן רשות להשמש לברך הוצרך שיכונו בפירש להוציא זא"ז דמהני אף במקום דצריך היסבה ולא הסבו כמשמעות לשון המחבר לעיל סימן קס"ז סי"ג וכ"כ הפנ"י פרק כ"מ דף מ"ג בד"ה ר"י ואף דהטו"ז ומג"א בסימן קס"ז שם לא ס"ל הכי מ"מ לע"ד לדעת הש"ג מוכרח מהירושלמי אכן לדעת תר"י בר"פ ג"ש השמש דינו כקבע לאכול.