ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קעז
ס"ג בטו"ז סק"ב וקשה למה כתב הרא"ש יש להסתפק וכו' ולע"ד משום דהספק א"ל בטלה דעתו אצל כל אדם כמבואר ברא"ש וא"כ אין ראיה מתמרים דזיינו ומסתמא יש הרבה אנשים דקובעים עיקר סעודת ליפתן עליהם דהא בהמ"ז פוטר לתמרים יותר משאר פירות כמ"ש במג"א סק"ו ואף דלירושלמי גם תמרים שלאחר הסעודה אינם נפטרים בבהמ"ז מ"מ י"ל בקבע עלייהו גם לירושלמי לא בטלה דעתו ובזה עדיפי משאר פירות.
טו"ז סק"ג ותו קשה דר"ה למה לא בירך כלל ה"ל לאכול מעט תחלה בלא פת ויתחייב על זה ברכה לפניהם עכ"ל לע"ד לק"מ חדא כיון דעיקר סעודתו עליהם אינו מחויב לשנות סדר אכילתו ורחב"א לא הקשה לו רק לס"ד דאינו עיקר סעודתו דה"ל להניחן אחר המזון כסדר העולם ועוד כל עיקר קושית רחב"א לר"ה דלא ה"ל להכניס עצמו בספק ולעשות נגד רבו ורוב אמוראים דפליגי על ר"ח דס"ל דבתוך הסעודה פטור מלברך וה"ל להניחן אחר הסעודה ולברך לפניהן ולאחריהן ויעשה ככ"ע וכמ"ש בתר"י וא"כ כשתירץ דעיקר סעודתו קובע עליהם דבזה כ"ע מודו דא"צ ברכה תו למה יבקש טצדקי להתחייב בברכות ולע"ד זה מוכרח ממ"ש הריטב"א ביומא ד"ע דהרוצה לאכול מינו פירות דכל דאפשר לאכלם בתוך הסעודה כדי למעט בברכות הכי אית ליה למעבד כל היכא דאפשר ליה שלא ישנה סדר אכילתו עכ"ל וקשה דהרי בירושלמי זה מבואר להיפך דצריך להניחן אחר המזון שיתחייב בברכות אע"כ כמ"ש דודאי למעט בברכות עדיף רק כאן דעביד דלא כרבו ורוב אמוראים מוטב להניחן אחר המזון ולעשות ככ"ע דזה ל"ה גורם ברכה שא"צ כיון שעושה מהכרח לצאת ככ"ע והרי מבואר בתוספת בפ"ק דברכות דף י"ב בד"ה לא דר"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת ומבואר שם בפנ"י דאין בזה משום ברכה שא"צ כיון שעושה כן להסתלק מן הספק וכ"ע מודו בזה עיי"ש ק"ו דרשאי לגרום ברכה ודאית כדי להסתלק מן הספק וכ"כ מהרש"א בפע"פ דף ק"ב בד"ה בפי' רשב"ם בד"ה להודיעך דבברכת הנהנין דאסור לאכול בלא ברכה הוי קולא יותר א"ל מברך משיברך כשאין הדין ברור ועמ"ש לעיל סימן ל"א וא"כ למאי דמשני לו ר"ה דעיקר סעודתו הן ועושה ככ"ע ממילא אינו רשאי לגרום ברכה שא"צ ולו יהא דהטו"ז ס"ל כדעת האעו"ז לקמן סימן רי"ב דמוטב להרבות בברכות מלפטור הטפל בברכה שאינו ראויה לו בעצמן רק מחמת דנופל לד"א מ"מ מדברי תר"י נראה להדיא כמ"ש ובזה נדחה נמי מ"ש הטו"ז בסמוך דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת והלא בירושלמי הקשה על ר"ה דהיה לו לעשות באופן שיתחייב בברכה ולפמ"ש לק"מ דלא הקשה בירושלמי כן רק כדי שיסתלק מן הספק ולא יעשה נגד רבו ורוב אמוראים ולסמוך איחיד אבל הב"י כתב שתחלת אכילתן יהיה בפת ויעשה כרוב פוסקים.
ומה שהקשה הטו"ז ממ"ש תר"י באכילת מרור ופסח נלע"ד לתרץ עם סברת הטו"ז גופא דכתב דמשום דרוב העולם אינם קובעים סעודה על זה וקצת פוסקים ס"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ צריך לברר זה שיאכל קצת עם פת עכת"ד וסברא כזו מבואר בתוספת פ"ק דסוכה בד"ה דלא חזיא דאפילו חישב עליהן בטלה דעתו א"ל כשמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו וע"כ במרור ופסח דזה כל אדם עושה בליל זה ל"ל בטלה דעתו אלא דצריך הבנה דלמה צריך לברר נגד אחרים דמה נאמנות שייך בזה וצ"צ דלא אלים מחשבתו דלא ליבטל אצל כל אדם רק כשניכרת מתוך מעשיו וא"כ כ"ז אם בתחלת האכילה ניכרת אבל אם אכל רק אח"כ הפירות עם הפת עד אז לא היתה מחשבתו ניכרת ודברים שבלב הוי אף דאח"כ איגלאי מלתא למפרע וכמ"ש תוספת ר"פ השולח בד"ה מ"ד דאף דאיגלאי מלתא למפרע מ"מ כיון דבתחלה לא ניכר מחשבתו הוי דברים שבלב ול"ה דברים וה"נ מחויב לברך על הפירות אם אכלם תחלה בלא פת דעדיין הוי רק מחשבה ובטלה דעתו אצל כל אדם.
ועוד דל"ל איגלאי מלתא למפרע דהא י"ל עד עתה מרובא דעלמא הוה ועתה נשתנה דעתו ממילא ליכא בירור עד לבסוף ומעיקרא בטלה דעתו ומה שהקשה הטו"ז מדברי תר"י שכתב דכי אמרינן דטעונין ברכה לפניהן זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל דמשמע דדוקא בלא חישב כלל עליהם לאכלם עם פת אבל אם אכל לבסוף עם פת אינו טעון ברכה עיין במשב"ז דבלא"ה לשון זה אינו מדוקדק.
עוד י"ל דכיון דצריך כאן הוכחה על מחשבתו וא"כ כשיש הוכחה בסוף תליא בפלוגתא אי אמרינן הוכיח סופו על תחלתו ובפרק שני דחולין דף ל"ט ע"ב מבואר בברייתא דלא אמרו בה דבר דנשאר בספק וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהלכות זכיה ה"ג עיי"ש בהה"מ וע"כ דברי תר"י אינם סותרים זה את זה כלל דאם אכל תחלה עם הפת ודאי א"צ ברכה לפניהם ואם גם לבסוף לא אכלן עם פת ודאי צריך ברכה ואם רק לבסוף אכלן עם פת תליא בספקא דהוכיח סופו על תחלתו ושפיר אמר דכי אמרינן דטעונין ברכה לפניהם דודאי טעונין ברכה זהו כשלא הביאו וכו' ולפ"ז מתורץ נמי מה שהקשה הטו"ז דר"ה ה"ל לאכול מעט תחלה בלא פת ויתחייב על זה ברכה דלפמ"ש זה הוי ספק לפני האמוראים.