ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן קסח
ס"ו רגילין לקבוע הפוסקים נחלקו י"א דאכילת פרס הוי סעודה קבועה כמו לענין עירוב וי"א דזהו רק שיעור סעודה לעני שבענים עיין שיורי ברכה ובש"ע של התניא ולעד"נ דשאני כסנין כיון דנילוש במי פירות וכדומה דאינו לחם עוני כדלקמן סימן תס"ב ובפסחים דל"ה וא"כ א"א לשער בסעודת עניים דאין דרכם לאכול כסנין כלל ול"ש לומר כל שאחרים קובעין עליו משא"כ עירוב דעיקרו בפת דהוא רוב אכילת בני אדם ובעני הוא שיעור פרס ואפילו בפת אורז ועדשים ממילא ל"ל דלחמניות דעדיף יהא צריך יותר
וצ"ע דלא הובא בפוסקים זולת רי"ו מימרא דשמואל בפרק כ"מ דף מ"ב דמערבין בלחמניות ואם דכ"ש הוא מפת אורז ועדשים דאינם לחם כלל לענין המוציא אפילו בקבע עלייהו דא"כ שמואל מה קמ"ל דהוא גופיה אמר בעירובין דפ"א מערבין בפת אורז ונלע"ד דשמואל לטעמיה דס"ל שם דף מ"ט עירוב משום קנין וא"ת מפני מה אין קונין במעה מפני שאינה מצויה בע"ש וכתבו תוספת שם בד"ה מפני ובשאר דברים כמי אין מערבין ע"ח אלא בפת דשכיח טפי עכ"ל ולחמניות דאינו לחם עוני ל"ש כלל בעניים וגם עשירים שכיח אצלם פת יותר וה"א דאין מערבין בהם דגרע מפת אורז ועדשים דשכיח יותר ע"כ קמ"ל כיון דפת הוא מערבין בו ולדידן דקי"ל עירוב משום דירה אצ"ל לחמניות דק"ו מפת עדשים ואורז דאינו פת לענין המוציא ובהמ"ז ומ"מ מערבין בו דדעתו של אדם גם על פת כזה וכאלו דייר התם מכ"ש בלחמניות דהוי פת להמוציא ובהמ"ז כשקבע.
ס"ז מג"א ס"ק ט"ז קשה דהרמב"ם וכו' וע"ק דא"כ יאכל בפסח וכו' ובלח"ם פ"ג דברכות ה"ט מקשה לרמב"ם דפסק בעיסה שנאפה בקרקע דאינו מברך המוציא רק בקבע ומ"מ יי"ח בפסח דא"כ מה הקשה אביי לר"י בפכ"מ דל"ז ע"ב אלא מעתה וכו' במצה יוצא י"ח דמה קושיא דלמא הוי לחם לענין מצה אבל למוציא בתר קביעות אזלינן ור"י דאמר דעל חביצא פחות מכזית אין מברכין המוציא מיירי בלא קבע עיי"ש ובצל"ח שם הקשה למה המתין אביי בקושייתו זו עד שאמר ר"י מנא אמינא ולא הקשה תיכף שאמר דבפחות מכזית מברך במ"מ הא במצה יי"ח ובספר אהעו"ז הקשה על הטו"ז דנילוש בשמן ובלילתו עבה דלר"ת מברך המוציא ה"ד בקבע סעודתו עליו דהא ר"ת יליף ממנחות ושם ע"כ בלא קבע מיירי עיי"ש ולכאורה י"ל כ"ז דאכילת חובה חשוב קבע לעולם וכדאיתא כה"ג בביצה ס"פ המביא אכילת שבת חשוב קבע וע"כ במנחות דאכילתן חובה חשוב קבע וכן במצה וע"כ לא מקשה אביי לר"י רק אחר דלמד ר"י לפתותין כזית דמברך המוציא ממנחות ולא מחלק בכך דא"כ קשה ממצה ולפ"ז מיושב גם קושית המג"א וכל הנ"ל ומצאתי בישיע"ק כתב ג"כ דהיכי דאכילתו חובה חשוב קבע ומוכח לה מסימן תרל"ט דיוצא ליל ראשון בכזית עיי"ש ולע"ד אין ראיה משם דהא קי"ל יותר מכביצה אסור לאכול חוץ מסוכה דל"ח ארעי ולענין המוציא בכסנין אפילו יותר משני בצים ל"ח קבע עד שיאכל כדי שביעה גמורה עיין מג"א לעיל ס"ק י"ג ובמחה"ש שם א"כ נהי דמצוה אחשביה לקבע אבל לא חשוב כשביעה ותלי"ת מצאתי בברכ"י דנחלקו הפוסקים בזה י"א דשבת קבעה גם לענין כסנין וי"א כסנין שאני ולפמ"ש ס"ל לאביי דאכילת מצוה חשוב קבע אלא כיון דתלמודיה דר"י הוא וחלק בפניו ור"י תירץ לו הרי קי"ל כה"ג אין הלכה כתלמיד במקום הרב אמנם י"ל גם ר"י מודה לסברא זאת אלא דס"ל דלענין פרורין אין חילוק בין קבע לארעי וכמ"ש המג"א בס"ק כ"ח ואביי ס"ד לחלק גם בפרורין ומיושב נמי קושית תוספת במנחות דף ע"ה ע"ב לאביי דפריך מדר"י דאפילו החזירן לסלתן מברך המוציא איך יתרץ הברייתא דאפאן ובשלן בזמן שאין הפרוסות קיימות מברך במ"מ ולפמ"ש א"ש דשם בלא קבע ומנחות חשוב קבע.
במחבר כמין כיסים בפכ"ו דף מ"ב הקשו דר"מ אמר פת הבאה בכסנין מברכין עליהון המוציא וא"ש הלכה כר"מ ומשני אין הלכה אמר ופריך הא"ש לחמניות מערבין בהן ומברכין עליהן המוציא שא"ה דקבע סעודתא עלייהו וכתב מהרש"א דלא ניחא ליה לאוקמה ברייתא דר"מ בקבע סעודתא כדמוקי לההיא דשמואל גבי לחמניות והצל"ח שם נתקשה למה לא ניחא ולפרש"י דכסנין היינו קליות שהיו רגילין להביא אחר סעודה ובאה עמהן פת כזה א"ש דל"ל דקבע כיון שכבר אכל כ"צ משא"כ שמואל דאמר לחמניות מוקי שפיר בקבע אלא למפרשים כסנין ככיסים קשה מאד ונראה בעליל כשיטת רש"י דכסנין היינו שנלושה עם תבלין כעין אובליא"ש ואולי י"ל כיון דרב יהודא גופא בעל המימרא וידע שעל המעשה דקבע סעודתיה אמר לה אלא דהם לא ס"ד לחלק בהכי ומדויק הלשון שא"ה דקבע דהל"ל התם בקבע סעודתא אלא דזה היה ידוע להם משא"כ הך דר"מ לא ניחא לו לאוקמה בקבע כיון דאין דרך לקבוע עליהם סתמא לאו בהכי מיירי:
אם עשו עיסה מרוטב של בשר כתב בשו"ת יד מאיר סכ"ט כיון דע"י צינון יתפרד השומן מהמים הוי המים לחוד והשומן לחוד ונהי דהוי פלוגתא ביו"ד סימן צ"ח סע"ד מ"מ כאן להחמיר יש לאוכלן רק תוך הסעודה עיי"ש אך מי צימוקין כשנתבשלו הצימוקין במים או נכבשו באופן דדין יין יש לו לענין בפה"ג וקידוש נ"ל אם עשו עיסה מהן הוי פהבכ"ס נהי דהחכ"צ ס"ל בסימן ק"מ דהוי רק כיין מזוג הרי בנו בשע"י סימן ע"ג דחה דבריו הובא בברכ"י סימן תס"ב וכן נראה אם בשלו ירקות במים ועשו עיסה מהמים כיון דמיא דכולהו שלקי שלקי כדאיתא לקמן סימן ר"ה ס"ב הרי נשתנה המים למי פירות ול"ד לאם עשה עיסה ממ"פ ומים דאם רובן מים ל"ה פת הבבכס"נ דשאני הכא דטרם בואו לעיסה כבר נשתנה ונהפך למ"פ וטעמו כפירות עצמן ועיקר טעם דכסנין משאם דאין רוב בני אדם קובעין אכילתם עליהן כמו על לחם הנילוש ברוב מים כמ"ש לבוש וה"נ עמא כולא אין קובעין סעודתם על לחם כזה ואינו נקרא לחם בלא שם לוי שו"ר בספר החיים כתב ג"כ ברוטב של בשר הוי פת גמור וביין צימוקים הוי כסנין דע"י תסיסה נשתנה לגמרי ונחשב כיין ממש את"ד ולפימ"ש במג"א סימן תס"ב דיליף תסיסה מבישול א"כ כ"ש אם נתבשלו הצימוקים במים ומה"ט נמי אם בישל ירקות במים וצ"ע.