אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן סא

סימן נט

בק"ש יש רמ"ה תיבות הב"ח כתב דלעולם ועד פירושו לשון עולמת כפרש"י בסדר בשלח וע"כ חד תיבה הוא ולע"ד הדין עם הב"י דמבואר בפרק כיצד מעברין דף נ"ד ע"א דנצח סלה ועד אין לו הפסק ומבואר שם בח"א דלעולם יש לו הפסק כמ"ש ועבדו לעולם משא"כ חד מהנהו שלשה תיבות הוי דבר נוסף דאין לו הפסק ומה שהקשה הב"י מההיא דנחית ואמר אמת אמת דמוכח דאצ"ל שנית ד' אלקיכם אמת י"ל דאמר שנית יחשב דחסר ד' תיבות כב"ח ואמת שני אינו מהמנין אלא נוסח ברכת אמת ויציב כמ"ש מג"א ססק"א וע"כ אמר אמת אמת ורבה גער בו דבאמת חד סגי דלעולם ועד שתי תיבות:

ס"ט אסור לומר שמע שמע ב"פ בספר חסידים סי"ח כתב דא"ל כיוון דעתו מותר לחזור בלחש וכתב הב"ח דלפ"ז נראה דהירושלמי דמחלק בין ציבור ליחיד הוא עיקר דכיון דאיסורא ליכא אלא משום דנראה לשומעים כב' רשויות ולכן משתקין אותו השומעים א"כ כשמתפלל ביחיד דליכא שומעים אפילו בקו"ר י"ל שמע שמע דלא כטור וש"ע שלא חלקו ע"כ ולע"ד כיון דקי"ל כ"מ שאסרו חכמים משום מ"ע אפילו בח"ח אסור כדלקמן סימן ש"א סמ"ה ה"נ אין לחלק בין הוא בתוך קהל ועדה לבין יחודי דה"נ יחשדוהו שמאמין בב' רשות דהוי איסור תורה משא"כ בלחש דגם בתוך קהל ליכא מ"ע וכמ"ש תוס' בפרק במה אשה דף ס"ב בד"ה והתניא דדבר האוחז בקומצו ליכא בו משום מ"ע דל"ל כ"מ שא"ח משום מ"ע אפילו בח"ח אסור דהכא ל"ש למגזר דאפילו עומד בשוק ונושא בקומצו ליכא מ"ע והירושלמי דמתיר גם ביחיד לשיטתו דבירושלמי פרק בתרא דכלאים מותיב על רב דאמר כ"מ שאסרו וכו' מכמה דוכתי ומסיק דל"ל קיום וש"ס בבלי פליג וס"ל כרב ועיין ברא"ש פ' חביות סס"ט ובק"נ שם אות ל"ב וכן מבואר בירושלמי ספ"ח דעירובין דל"ל קיום לדרב ועיי"ש בק"ע ופ"מ.

סי"ב ב"פ אמן וב"י חולק דקרא כתיב אמן ואמן ופר"ח תירץ דשאני בוא"ו אלא דהקשה מנחמיה חי"ת ששם כתיב וענו כל העם אמן ואמן והנה דברי האהל מועד מבואר בירושלמי מגלה פ"ד ואפשר דל"ש חשד רק בעונה אחר ברכת עצמו אבל על ברכת חברו מאמין דברי חברו שאין בלבו אלא אחד וירושלמי לשיטתו דבפרק אין עומדין ה"ד דבסוף הברכות יש לענות אמן אחר ברכת עצמו וע"כ לא נזכר בש"ס בבלי דין דאמן אמן משום דבברכות דף מ"ה ע"ב מסיק דאין לענות אחר עצמו רק בבונה ירושלים ומסיק דרב אשי עני ליה בלחישה דלא למלאו בהטוב והמטיב ובלחש גם לכפול שרי כנ"ל אלא דזה דוחק דסתם אמן על ברכת חברו וגם המג"א כאן סק"י כתב דאין לחלק אם אומר אמן ואמן בוא"ו וכן מוכח בפרק החליל דף נ"ג ע"ב גבי אנו ליה ועינינו ליה עיי"ש גם בתורה כאמר ואמרה האשה אמן אמן עיין מ"ג ולכן הנלע"ד דבסדר גיטין מבואר מזהירין לבעל וסופר ואשה שלא ישיבו על השאלות הן הן או לאו לאו וכתב הלבוש הטעם דב"פ הוי כמו שבועה והוי שבועה שא"צ אמנם בספר ברכת המים בביאור סה"ג סימן ל"ד כתב דבסדר הגט להר"י מינץ בשם מהר"ן כתב דבששואל לבעל אם חפץ לגרש ומשיב הן הן הוי כמו לאו דדומה למשטה אני בך ואסור לגרש על דיבור זה עכ"ל ונראה דר"ל ע"ד דאמרינן בעלמא אין רבוי אחר רבוי אלא למעט וכן אין מיעוט וכו' ועיי"ש עוד בספר ברכת המים שהקשה דהא בס"פ שבועת העדות אמרינן דהן הן ולאו לאו הוי כשבועה ולא אמרינן דהן הן הוי כלאו ולאו לאו כהן ולע"ד לק"מ דמבואר ברא"ש שם דרק כשאומר לשם שבועה חשוב שבועה עיי"ש וכ"כ ביור"ד סימן רל"ז ס"ה ולכן גם באמן אמן חשש הירושלמי דכל המוסף גורע הודאתו להיות כמשנה והנה מבואר בחו"מ סימן פ"א ס"ה דטענת משטה ל"ש רק במודה על תביעת חברו ולא כמודה מעצמו ועיין בגידולי תרומה שער מ"ב ח"ה ס"א שכתב דאם ראובן אמר לשמעון חייב אתה ללוי מונה ואמר שמעון הן די"ל משטה הייתי בראובן שהשטה בי לומר שאני חייב ללוי מה שאיני חייב גם אני השטתו בו לומר הן עיי"ש וע"כ ה"נ לא מחזי כמשטה רק בעונה על מה שחברו מברך לפניו די"ל כשם שהשטית לומר דבר שאינו השטתי בך אבל דהע"ה שהודה בעצמו ואמר אמן ואמן דל"ש בזה סברא משטה לא חשש לכפול ומבואר עוד בחו"מ סימן פ"א בהג"ה דלא אמרינן טענת משטה רק ביחיד המודה לא בציבור המודים דאין דרבן להשטות עיי"ש וע"כ בנחמיה דענו כל הקהל אמן אמן אין חשש ומבואר בבעה"ת שער מ"ה ח"ז ס"ב מתשובות הרי"ף דמי שאמר מנה לפלוני בידי ונשבע ואח"כ טען השטאה היתה והשיב הרי"ף דבלא שבועה הוה טענינן לו דשלא להשביע הודה אבל כשנשבע הוי כקנו מידו ולא יכול לחזור עיי"ש דפתח בהשטאה וסיים בהשבעה נראה דס"ל ג"כ דמודה בעצמו בלא"ה אי"ל משטה אבל שלא להשביע יכול לטעון וגם כשלא טען טענינן ליה כמבואר בפ"מ סימן פ"א סי"ד בהג"ה ומ"מ מוכח דשבועה מסלקת גם טענת משטה מדכתב דהוי כקנו מידו דהא מבואר בבע"ת שם ח"ה ס"ג דהודאה בקנין אי"ל משוה וכן מבואר בב"י שם סימן פ"א סל"א בבד"ה עיי"ש וע"כ בסוטה דאמרה אמן אמן על השבועה שמוסביעה הכהן ואמן הבא על השבועה חוי שבועה כמבואר בס"פ שבועת העדות דאמן בו שבועה פרש"י העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו ע"כ אין חשש בכפילות אמן ובזה י"ל מה דאמר בס"פ שבועות שתים כל העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי דכתיב ואמרה האשה אמן אמן עיי"ש רש"י וגם בסוף שבועות העדות איתא אמן בו שבועה אמן בו קבלת דברים אמן בו שביעה דכתיב ואמרה האשה אמן אמן וכתב רש"י דא"ל כמוציא שבועה דמיא אמאי מבדקה אפי' מישבע מפי אחרים אין כאן ול"ד למשביעיני עליכם שהן כופרין אחר השבועה ועונין על דבריו אין אנו יודעין לך עדות עכ"ל ומדלא תירץ רש"י דאם מטעם מושבע מפי אחרים הוא למאי נ"מ אומרת אמן אמן דמושבע מפי אחרים הוי גם בלא אמן כדאיתא ס"פ שבועות שתים ע"כ דהיה אפשר לתרץ זה דלענין אחר צ"ל אמן אמן ועדיין קשה למה האריך בגמרא להביא אמן השני דקרא ולפמ"ש י"ל דהוכחת הגמרא דע"כ היי כמושבע מפי עצמו דאל"כ לא ה"ל לכפול אמן אמן דמגרע דמחזי כמשטה יהיה אמירתה לאיזה כונה שתהיה א"ו דאמן הוי מושבע מפי עצמו ול"ל משטה היא וע"כ דייק הגמרא מכפילות אמן ועיין ברמב"ם פ"ב דשבועות ה"א דאמן והן חד משמעות הוא.

ועד"ה אפשר דמבואר בפע"ח שער י"א פ"ב דאמן הוא יחוד הויה ואדני ואמן דקדיש בחינת חיבוק ואמן שאחר ברכות בחינת נישוק וכל נישוק צריך מקודם חיבוק עיין שם ואם כן באמן דברכות היכן נרמז החיבוק קודם ואפשר דהמברך מזכיר השם דקריאתו אדני וכתיבתו הויה ונכללין ע"כ העונה אחריו אמן הכונה לנישוק אבל בעזרא דאמר שם המפורש כדאיתא ביומא דף ס"ט ע"ב דהיינו השם בכתיבתו כמבואר ברא"ש פרק יום הכיפורים סי"ט א"כ לא נרמז, החיבוק עדיין ע"כ אמרו אמן אמן ליחד הויה ואדני גימטריא אמן ב"פ חיבוק ונישוק וע"כ גדול העונה אמן מהמברך דחיבוק גופא בגופא ונישוק התדבקות רוחא ברוחא.

ס"כ צריך ליתן ריוח וכו' בפרק היה קורא דט"ו ע"ב הקורא ק"ש ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון פרש"י דקאי על המבדיל התיבות עיי"ש ומחוסר הבנה מאד ואפשר יובן דמבואר בפע"ח בשער ק"ש פכ"ג דע"י שנותן ריוח בין הדבקים מפריד הנוקבא הדבוקה לז"א מאחוריו ע"י הורדת ה"ח וה"ג שתבא לפניו להזדויג וכמ"ש המ"ח במסכת הבריאה דערבית ספ"ח ובשער ר"ה מבואר דענין הנסירה היינו דננסרין התשעה מלכיות דז"א לנוקבא ומבואר במבא פתחים בשם מבא שערים וז"ל שדי נקרא היסוד שבכל עולם כי הוא נותן קצבה לאותו עולם עכ"ל ולפ"ז יתכן על הנסירה שם שדי שמפריש המלכיות וח"א לנוקבא ונשאר ז"א ט"ס עד היסוד ונותן גבול וקצבה לאותו עולם וזה שאמר בפרש היינו הנסירה שעושה שדי שנותן גבול לעולם ז"א ומפריש המלכים טי"ת מלכיות בה בנוקבא והיינו בפר"ש שד"י מלכי"ם ב"ה דננסר יסוד ממלכות ונפרש שדי ואזי מלכים בה.

סכ"ו לקרות בלחש עמג"א ס"ק ט"ז דאין לקרותה בקו"ר אולי יבטח אחד על השמועה ולא יקרא בעצמו ע"כ ולשון הרשב"א בתשובה ח"א סימן תנ"ב ראו ברוב ישראל לאומרו כולו בלחש כדי שיהא כל או"א משנן בפיו שאילו אומרין אותו בקו"ר אולי יבטח האחד על השמיעה בקרוא אותו הציבור עכ"ל מבואר דגם בציבור אינו יוצא בשמיעת חברו וגם הש"ץ אינו מוציאו דצריך לשנן בפיו דזה הטעם מבואר בירושלמי דברכות פרק מ"ש דמשום דכתיב ושננתם ומשמע שם דגם בעשרה אינו מוציא רבים דומה לבהמ"ז דאמר שם הטעם משום דכתיב ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך ע"כ אינו מוציא רבים ובטור לקמן סימן תקצ"ד כתב יחיד שלא התפלל אין חברו יכול להוציאו שאין יחיד נעשה שליח לחברו להוציאו ידי תפלה אא"כ בעשרה ועיין בב"י שם דטעמא דתפלה דמסתברא שיהא כאו"א מבקש רחמים על עצמו וכ"ה בירושלמי שם וקשה דא"כ בעשרה נמי ומ"ש בהמ"ז וק"ש ונלע"ד דהטור רמז טעמא במ"ש שאין היחיד נעשה שליח וכו' דמה רצה בזה אלא דמבואר פ"ק דשבת דף י"ב ע"ב דאין לשאול צרכיו בלשון ארמי רק אצל חולה שרי משום דאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי ובחולה שכינה שורה ופרש"י ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד עכ"ל ומבואר בסוטה דף ר"ג דבציבור שרי להתפלל בכל לשון עיי"ש וה"ט נמי דכל בי עשרה שריא שכינה והנה קמ"ל דמילי לא ממסרי לשליח דהיינו למסור לשליח שימסור לשליח אחר כדאיתא בגיטין דכ"ט ודף ס"ו וע"כ אין יחיד נעשה שליח לחברו כיון דעדיין מחוסר שליח להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד דהיינו מלאכי השרת משא"כ בעשרה א"צ עוד שליח וזה דוקא בתפלה דרחמי הוא צריך שיזדקקו לו מ"ה משא"כ בק"ש ושאר ברכות וכמו שחלקו רי"ף ורא"ש בר"פ היה קורא בינם לענין לשון ארמי דאין קפידא רק בתפלה וביחיד ובסימן תקצ"ד כתב הרמ"א די"א דא"ל יכול להתפלל חברו יכול להוציאו בתפלתו י"ל משום דכשא"י להתפלל מחיוב חברו משום ערבות וא"צ לטעם שליחות וכמ"ש בחת"ס חיו"ד סימן שכ"א למאן דס"ל דמילי לא ממסרי אפילו לשליח אחד דאיך ש"צ מוציא רבים בדיבור פיו דאינו מטעם שליחות לחוד אלא משום דכל ישראל ערבים ושומע כעונה

ואגב נבאר דמצינו בזה דחברו מוציאו תלתא טעמי טעמא אחד ערבות כמבואר ס"פ ראוהו ב"ד ברש"י טעם ב' דשומע כעונה בסוכה דף ל"ח ע"ב ובברכות מ"ה ע"ב ובדף נ"ג ע"ב בא להם יין וכו' וכי לא שמע היכי נפק דמשם למדו בש"ע א"ח סימן רי"ג ס"ג דאין אחד יוצא בברכת חברו עד שישמע כל הברכה טעם ג' בב"ח לקמן סימן תל"ד ס"ז ז"ל דכמה מצות יש התלויות בדיבור כגון תפלה וברכות דיכול לעשות ע"י שליח וממילא צריך שיבטל השליח בשביל בעה"ב בפניו כדי שישמע מן השליח ואם ביטול בלב סגי א"י לבטל ע"י שליח עיי"ש והנה טעם ערבות צריך ולא סגי בטעם שליחות ושומע כעונה דהיכי דיצא היה אסור לברך בשביל חברו וגם דיעבד לא היה מוציאו כיון דהוי ברכתו לבטלה גם השומע אינו יוצא כמ"ש המג"א סימן רי"ג סק"ז דבברכת הנהנין ברכה שלפניהן אם המברך לא אכל אין השומע ממנו יוצא כיון דהוי ברכתו לבטלה דל"ש בנהנין ערבית דלא ליתהני ולא ליברך כדאיתא ס"פ ראוהו ב"ד רק בשאר מצות דשייך ערבות הוי גם המברך כמחויב בדבר אף שיצא כבר ול"ה ברכתו לבטלה ואזי יוצא השומע דכעונה חשוב ובטעם ערבות לא סגי רק היכי דאינו בקי לברך בעצמו וכמו היכי דל"ל ללוה נפרעין מהערב ואפילו אינו בקי מ"מ צריך לשמוע דכיון דיכול לשמוע דיהא כעונה ממילא הוה בזה כבקי וע"כ באמת עם שבשדות דאניסי יוצאין בתפלת ש"ץ לר"ג בשילהי ר"ה אף דלא שמעי כיון דאניסי יוצאין מטעם ערבות גם בלא שמועה והא דקטן א"י להוציא חברו מטעם שומע כעונה וכן כל שאינו מחויב בדבר אף דל"ש שליחות וערבות י"ל דהא דשומע כעונה הוא משום דפה השליח כפיו וע"כ צריך שיהיה בר שליחות ומחויב בדבר וכמו עבד דאינו בר כריתות א"י להיות שליח לגירושין בגיטין דף כ"ב ע"ב אמנם מה דצריך שישמע דוקא היכי דלא אניס ולא סגי בטעם שליחות כשהמוציאו גדול בר חיובא נראה משום דגם כשמוציא בעצמו בשפתיו צריך להשמיע לאזניו ולכ"פ דיעבד נמי לא יצא בלא"ה כמ"ש הברכ"י לקמן סימן קפ"ה וע"כ נהי דעל הדיבור יכול לעשות שליח אבל על חיוב השמיעה ל"מ וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב ועוד דעיקר הוא הבנת הלב דתפילה הוא עבודה שבלב וכן בשאר מצות מצות התלוין בדיבור העיקר כונת לבו ועיין תר"י בפ"ק דברכות גבי נקט כסא דשכרא ובטור סימן קצ"ו נמצא זה מצוה המוטל על גוף האדם שישעבד לבו ולצייר שבח וגדולת הבורא בלבו ול"מ שליחות על זה רק על עקימת שפתיו וע"כ צריך שישמע שיבין בכלל או בפרטות מה שחברו מברך או מתפלל בעדו אח"כ מצאתי בחת"ס חא"ח סימן ר"א כתב ג"כ דתפלה א"א לעשות ע"י שליח אא"כ שומע גם הוא דשומע כעונה אבל בלא"ה ל"ה עקימת שפתיו דשליח כשל משלח דהוה מצוה שעל גופו עכ"ל נראה מדבריו דהוה כקשירת תפילין דשליח יכול לקשור ועל גוף המשלח דוקא ה"כ הדיבור הוי מהני בו שליחות אלא דצריך להיות על גוף המשלח ע"כ צריך לשמוע ועם מ"ש מובן היטב ועמ"ש לקמן סימן קמ"א.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה