ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן נט
ס"ב בפר"ח הקשה על גרסת רי"ף ורא"ש חדא מהא דאמרינן בריש הסוגיא פשיטא היכא דנקט כסא דחמרא בידו וכסבור שכרא הוא ואמר בא"י אמ"ה שנ"ב בפה"ג יצא וקשה דהא מלתא דפשיטא ופשיטא דאפילו אל"ה מסיים בפה"ג יצא וכ"ש דסייים ולע"ד י"ל דעדיף כשלא סיים דרצונו לצאת בשנה"ב משא"כ כשחוזר לומר בפה"ג אינו רוצה בשנה"ב ועוקר לדיבורו שיהיה מילי דכדי דיכול לחזור תכ"ד אם כן בשנה"ב לא יצא ובפה"ג י"ל דלא יצא כיון דלא אמר מיד אחר השם ומלכות וכמו דמבעיא בנקט כסא דשכרא ואמר בפה"ג שהנ"ב ובזה י"ל ג"כ קושית רשב"א בפ"ק דברכות די"ב על גרסת הגאונים דא"כ דנקט כסא דשכרא וכסבור חמרא הוא פתח בדחמרא וסיים בדשכרא יצא אלא פתח בדשכרא וסיים בדחמרא מאי והקשה דרחוק ודחוק מאד שיהא הפסד בתוס' שהוסיף לאחר שסיים ברכתן ואפילו אמר לאח"כ כמה דברים ועוד שיועיל יותר כשאומר כל הברכה בטעות ומוסיף לאח"כ ענין הברכה כגון שאמר בפה"ג שנ"ב עי"ש ולפמ"ש א"ש דכיון שחזר ואמר בפה"ג הרי חזרר בו ממה שאמר שנ"ב ועקרוה לדבוריה דשנ"ב ומה שאמר בפ"ה אינו מועיל משא"כ כשאמר תחלה בטעות וחזר ואמר כהוגן עקר לדיבור שאמר שלא כדין וסיים טוב.
עוד כתב הפר"ח וז"ל ותו לשיטת הרי"ף ודעימיה משמע דמיירי בדמיהדר ביה תכ"ד וכמ"ש המחבר לקמן סימן ר"ט וא"כ קשה דמאי קמבעיא הא בכל התורה תכ"ד כד"ד ואין טעם לחלק בכאן וכו' וכן מוכח בירושלמי פרק הרואה גבי ברקים שאם היה בבה"כ אם יכול לצאת ולברך תכ"ד יצא ע"כ מ"ש מירושלמי נראה דאזיל לשיטתו ביו"ד סימן י"ט ובח"ש שם דחה דבריו דגם לאחר כ"ד מחויב לברך על הברקים והפר"ח גופא כ"כ לעיל סימן מ"ו סק"ב ובלא"ה ל"ק דנהי דכד"ד דעושה דיבור הקדום טעות אבל אינו עוקרו כאלו לא אמרו כמבואר בקצו"ח ונתיבות סימן רנ"ה והכא אפילו אמר בטעות הוי הפסק כשחד מלה אחת ג"כ הוי הפסק כמ"ש הת"ש שם ס"ק י"ג ושתיקה שאני כמבואר לקמן סימן ר"ו במג"א סק"ד ומבעיא שפיר אם חשוב כשח באמצע הברכה או כיון דמענין ברכה הוא לא חשוב הפסק ויוצא בחתימתו והיינו אי בתר פתיחה אזלינן דא"א למיזל בתר חתימה כיון דהפסיק מקודם או ל"ח הפסק ואזלינן בתר חתימה או ה"פ בתר פתיחה אזלינן ומזיק ההפסק בינו לאכילה או בתר חתימה אזלינן ואחר החתימה לא הפסיק וגם קושית הרשב"א על הגאונים הנז"ל י"ל עד"ז דכיון דגמר הברכה אסור להפסיק בינו לאכילה ומה שהוסיף שלא לצורך מבעיא לו אולי חשוב הפסק אלא דלשון הבעיא לא משמע הכי ובאמת צע"ג לכל השיטות הן אם אמר על שכר בפ"ה שנ"ב או שנ"ב בפ"ה דיהא הפסק באמצע הברכה או בין הברכה לאכילה ובשלמא לפמ"ש בש"ע לקמן סימן ק"ח סי"ב הטועה ומזכיר מאורע שאר ימים בתפלה שלא בזמנה ל"ה הפסק י"ל ה"כ אבל הטו"ז שם ובה"ט מתשובת הלק"ט והפר"ח ס"ל דמחזירין אותו ועיי"ש פר"ח דכתב דגם המחבר בש"ע לא אמר רק בתפלת תשלומין אבל בתפלה העיקרית מלתא דפשיטא דהוי הפסקה ובשלמא חו"ש המלחמות דאם בירך על חמרא שנ"ב בפ"ה יצא י"ל דהוי נשכח להתפלל מנחה בשבת והתפלל מו"ש שתים והבדיל בשניהם דל"ח הפסק כיון דשייך לזה הזמן כמ"ש טו"ז שם וה"נ כיון דאם אמר שנ"ב על חמרא יצא שייך נמי לחמרא על בפה"ג ושכרא ל"ש ול"ד להזכיר מעריב ערבים באמצע ברכת יוצר דכיון דצריך להזכיר מדת לילה ביום חשוב מעין המאורע ומ"ש הפר"ח ראיה מתוספת דתכ"ד מהני אדרבה מוכח משם דל"מ רק אם גם מתחלה דעתו לומר כראוי אלא דלישנא איתקל ליה וכמבואר שם ואולי כה"ג ל"ח הפסק והיסח הדעת כיון דדעתו היה לומר כראוי ועמג"א לקמן סימן ר"ט סק"ד ומהר"י הלוי בתשובה כלל ה' סמ"ז הקשה על הא דקאמר הש"ס ל"צ כגון דאכל תמרי וכסבר נהמא אכיל דאפילו סיים בדנהמא נמי יצא מ"ט תמרי נמי מיזן זיינו דא"כ למה קאמר הטעם דהכל הולך אחר החתום ת"ל דגם הפתיחה כדין הוא כיון דהוא בכלל מזון עיין מ"ג ולפמ"ש י"ל דכיון דחזר תכ"ד וסיים בדתמרי הרי עקר לדבוריה קמא ואינו רוצה בו וא"כ בדיבור קמא לא יצא דהא עקריה בעצמו ובחיתום לא יצא דאינו הולך אחר החתום כיון שהפסיק באמצע בענין אחר ע"כ אמר דהכל הולך אחר החתום ויוצא בו דל"ה הפסק מה דאמר קודם כיון דאפילו סיים בדנהמא יצא הוי כהבדיל בשתים דל"ח הפסק כיון דמעין המאורע הוא אלא שכפל הדבר ועיין ברכ"י סימן תרס"ח סק"ב מ"ש על מהר"י עייאש בד"ה ומה שהוכיח עוד הרב הנזכר מדברי מרן סימן תפ"ז ודאי אין כאן הוכחה כלל דהתם אתי דיבור ומבטל דיבור עיי"ש ולפמ"ש לק"מ דנהי דאתי דיבור ומבטל דיבור היינו לעשותו כטועה ומ"מ הוי הפסק ודו"ק וצ"ע דבטו"ז ס"ס ר"ח כתב דבדיעבד יכלול בב"א משום ספק ולמה לא חש להפסיק וצ"ל כיון דאכל מין זה אלא דלא תקנו חכז"ל עליו מעין שלש בשם ומלכות ובמה שכוללו מספק אינו מוסיף שם ומלכות ל"מ הפסק דחשוב מעין המאורע ועיין ברכ"י סימן רי"ג סק"א בד"ה ועוד יש לחלק דהתם המצוה הוא קול שופר של חיוב וכי שמע קול שאינו ראוי הוי הפסק אבל בנ"ד רבנן תקנו ברכת השבח על אכילתו ואם בתוכו משבח על דבר כיוצא בו ל"ח הפסק דיעבד ונסתייע שם מהך דסימן ר"ח ומהטו"ז וצ"ע דא"כ איך בסימן ק"ח הוכיח הטו"ז דהוי הפסק מקול שופר וע"כ דשאני הך דסימן ר"ח ויותר הי"ל להברכ"י להוכיח דמוסיף שבח ל"ה הפסק משיטת הפוסקים הנ"ל בהך דנקט כסא דשכרא ובסימן ת"צ סק"ו הברכ"י גופא כתב כעין ראיה זאת דגם אם נחלק בין הך דסימן ק"ח לנקט כסא דשכרא דשאני כשמזכיר ביום זה מעין יום אחר דאין לו שייכות ליום זה כלל והוי הפסק אבל במזכיר על אכילת פרי זה מעין ברכה של פרי אחר שיש לו שייכות כשיאכלנו היום דמ"מ הברכ"י הל"ל מגמר פרי ועוד דאין לחלק כלל בזה דהא לגירסת הגאונים מבואר במלחמות וברשב"א הנ"ל דילפינן מאם סיים במעריב ערבים דלא יצא ביום דה"נ אם סיים על שכר אחר שנ"ב בפה"ג דלא יצא עיי"ש והרי י"ל דשא"ה דיומא גריס דאין בו שייכות ערבים בתוכו דעדיין לא ידע הא דמסיק דצריך לכלול מדת לילה ביום משא"כ בפרי דיש לו שייכות היום כשאשתה יזן הוי תוספת שבח בעלמא דאינו מפסיד אע"כ דאין סברא לחלק בכך דגם על פרי זאת אין שייכות ברכת פרי אחר ועיין בתר"י בפ"ק דברכות שם בסד"ה ואעפ"י ובסד"ה והרמב"ם ועלה בלבי די"ל שאני הך דסימן ק"ח דאומר חג הזה וכה"ג ביום שאינו כן דמשקר זה הוי הפסק משא"כ הכא דאומר אמת שהנ"ב ובפה"ג ומשבח הבורא כ"ז וכן בכולל בב"א דבר שא"צ לברך עליו דמ"מ אמר אמת ובזה א"ש הטו"ז שבסימן ר"ח אלא שמטו"ז סימן ק"ח משמע דלא מטעם זה אתי עלה ואח"כ מצאתי בשו"ת ארח לצדיק חא"ח סי"ד בשם שו"ת הלכות קטנות סימן ר"ם דכתב סברא זאת.
ס"ג יחיד אומרה במ"ס פט"ז הי"ב קטן שאינו פורס את שמע א"י לומר קדוש ביוצר ביחיד אבל בציבור עונה עמהם וגדול פורס את שמע יכול לומר קדוש לפי שהוא כסודר עכ"ל ואינו מובן מה שתלה הדבר בפריסת שמע ומתוך כך רצה הגר"א להפליג כונתו דלא כפירש הטור וב"י ולע"ד י"ל ביאור הדבר דמבואר בפג"ה דף צ"א דאין מ"ה אומרים שירה למעלה עד שאמרו ישראל למטה עיי"ש דמיירי בקדושה ומבואר ג"כ בפייט דקדושתא דפרשת החדש דאפילו השרפים אין מתחילין עד שאמרו ישראל למטה וכן הביא בסידור של"ה בברכת יוצר בד"ה עושים באימה מפרקי היכלות דגם השרפים אין פותחין קק"ק רק לאחר ששומעין מלמטה ושם בסידור בד"ה תמיד מספרים כתב דשרפים מקדשים ג"פ ביום ואנו מקדשין עמהם ב"פ בשחרית בנקדישך ובמנחה אבל ביוצר אנו מספרים קדושה שלהם שמקדשים עיי"ש נמצא ע"י סיפור שלנו מקדישים השרפים ומבואר בסוטה פרק כשם דף למ"ד ע"ב דפורס על שמע היינו שהוא פותח תחלה והן עונין אחריו וזהו כונת המ"ס כיון דע"י סיפור זה עונין אחרינו השרפים ע"כ דוקא גדול שפורס על שמע דראוי לפתוח שיענו אחרים אחריו ה"נ ראוי לומר ביחיד שאינו אלא כסודר היינו מסדר הקדושה לפני העליונים ומדויק מלת כסודר משא"כ קטן דאינו פורס את שמע שיפתח לפני אחרים ה"נ אינו ראוי לסדר הקדושה לפני העליונים אף שאינו מקדיש עתה בעצמו.
ומה שהקשה מהרי"א בב"י דלמה השמיט הטור הך דמ"ס דקטן אינו רשאי לומר ביחיד נלענ"ד משום דאנן קי"ל דכ"ד שהוא משום מצוה ספינן לקטן בידים כגון שמחנכין אותו לתקוע בשבת וכ"כ התוס' בפסחים דפ"ח דמותר להאכיל פסח לקטן אעפ"י שלא נמנה עליו כיון שהוא חינוך מצוה והובא כ"ז במג"א לקמן סימן שמ"ג סק"ג ודברי תוס' מוכרחים שם בפסחים בגמרא עיי"ש וה"נ יש בו משום חינוך מצוה שיאמר כשיגדיל ומשיאין אותו שיאמר דכיון דיש ראיה מגמרא נגד המ"ס ודאי הלכתא כגמרא עיין יד מלאכי בכללי שני התלמידים סי"ב שכתב בשם הרא"ש בהלק"ט סי"ג דירושלמי עיקר נגד מ"ס וא"כ כ"ש בבלי דהיא עיקר נגד הירושלמי ובתשובת רשב"א ח"א ס"ז כתב ג"כ דאין סומכין על מ"ס נגד גמרין.