ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן נג
ס"נ בהג"ה אם אין מנין ימתין הש"ץ במהרי"ל הלכות תפלה כתב גם אם ישהה ח"ש ויותר מ"מ יאמר ישתבח מזה נראה דלא כלבושי שרד על המג"א סק"ה דס"ל דוקא ח"ש דל"ה שיעור כדי לגמור עיי"ש וגם רחוק מסברא דח"ש אינו כדי לגמור ומה דנקט המהרי"ל ח"ש ויותר נ"ל דערך שיעור זה מחויב להמתין על מנין לפי פרש"י ותוס' בחולין דף קכ"ב ע"ב דלתפלה עד ד' מילין דהיינו שיתפלל עם מנין ואיתא שם דלאחריו עד מיל חוזר ולא עד בכלל וא"כ כשחוזר מיל וכשילך לדרכו צריך לילך עוד מיל זה שחזר מתעכב קרוב לשני מילין מהעסק שבעבורו הולך והיינו יותר קצת מחצי שעה דמיל הוא ח"י מינוטין.
ס"ד שיהיה ריקן מעברות בירושלמי פ"ב דתענית ה"ב על הפסקא ויש לו בנים וביתו ריקן תנו ויש לו בית ושדה תנינן וביתו ריקן ואת אמר הכין יש לו בנים ובנות עכ"ל וק"ע ופ"מ לא מצאו פתרון והנה בבבלי שם פירש ביתו ריקן מהעברה וכתב הרמב"ם פ"ד דתענית דהיינו בני ביתו וקרוביו ולע"ד הירושלמי ג"כ ס"ל ביתו ריקן מעברה אלא דס"ל דדוקא הבנות והוא עפ"י פרש"י בקדושים אל תחלל את בתך להזנותה במוסר בתו פנויה שלא לשם אישות קדושין ולא תזנה הארץ אם אתה עושה כן הארץ מזנה את פירותיה לעשותן במקום אחר ולא בארצכם וכן הוא אומר וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה זונה וכו' והוא בסנהדרין דף ע"ו ודרש שם ג"כ אל תחלל בתך להזנותה במוסר בתו לזקן ומשהה בתו בוגרת עיי"ש וע"כ כיון דמניעת הרביבים מחמת זה אין קטגור נעשה סנגור ע"כ צריך שיהא ביתו ריקן מעברה זאת וביתו היינו נקבות כמו ה' זכרנו יברך יברך את בית ישראל פירש בא"ע בית ישראל הנקבות וכן פירש בסידור רי"ע וע"כ הירושלמי תחלה לא ס"ד דביתו ריקן היינו מעבירות דמה עניינו למנוע מפני זה האב מש"ץ וכן בזכות הבנים אין חטא לאב אבל בזנות הבת האב הגורם דמסורה בידו לקדשה למי שירצה בנעוריה וכמ"ש הרמב"ן בקדושים שם והכתוב מוכיח כן מדתלי זנות הבת באב שלא יחלל בתו להזנותה ובת כהן שזינתה את אביה מחללת ולא מצינו כן בבנים ובשאר עברות וגם מצינו אלה בני לאה ודינה בתו ואיתא בנדה דף ל"א דבנים תלה באם ובת באב עיי"ש ועיין מג"א לקמן סימן קכ"ח ס"ק ס"ב ובבאר היטב סימן זה ס"ק ל"ב ובמשנה לא קתני רק בנים וע"כ לא ר"ל ריקם מעברות ומשני יש לו בנים ובנות דבכלל בנים הם ויש לפרש שפיר ביתו ריקן מעברות היינו הבנות וגם בבלי נ"ל דס"ל הכי במאי דאמר בתענית דף ט"ז ע"ב ביתו ריקן מן העברה ולא אמר מעברות אלא כונתו מהעברה הידועה שסתמו בכ"מ זנות וכמ"ש מהרש"א בח"א בפרק ב"מ דף ל"ב גבי סימן לעברה הדרוקן עיי"ש היוצא מזה בתענית גשמים אם בתו זנתה אינו ראוי לש"ץ.
שם ושלא יצא עליו ש"ר בילדותו כשחטא ושב אם הוי פרקו נאה עמג"א סק"ח ובמ"ג סק"ב ולע"ד אף כשת"ל דחשוב פרקו נאה היינו כששב בילדותו ועשה תשובה המוטלת עליו אבל כשחטא בילדותו ולא שב עד זקנותו נהי דתשובה עוקר החטא פרקו נאה ל"ח דהא כשעמד על בחרותו לא שב ועיין רש"י ותוספת בתענית דט"ז דבחרותו נקרא פרקו ותינח כששב כשהיה היצר בוער.
ועיין במ"ג סק"ג נסתפקו מי שהעבירוהו מלהיות ש"ץ בשביל עבירה שעשה ושב בתשובה אם בעינן שילך למקום שאין מכירין וכו' עיי"ש וביש"ש פ"ז דחולין סי"ז ובשו"ת רש"ל ס"כ מבואר דא"צ דדוקא לענין עדות אמרו כן דקנסוהו שלא לחזור לאומנתו עד שילך למקום וכו' וחשו חכמים דמשום חימוד ממון יכשיל עוד וימכור טרפות בחזקת כשר ע"כ גם לעדות יעיד שקר משום ממון אבל מה שאינו תלוי בחימוד ממון וג"כ אינו מעין מלאכתו הראשונה פשיטא שהוא כשר לפני המקום עיי"ש.
ס"ה בהג"ה במזיד לא ומג"א השיגו דבא"א כתב רק במועד לעשות דברים שאינם הגונים עיי"ש אמנם דברי הא"ז כסותרים דכתב דוקא שגגת מעשה ומתחרט ולע"ד י"ל דבשאר עבירות אפילו הזיד ושב נעשה פרקו נאה דאין לרנן אחריו אבל עבר על מיתת ב"ד הרי דין ד' מיתות לא בטלו וכמו שאמרו לדוד המלך ע"ה הבא על א"א וכו' וע"כ גם כששב יש לרנן אחריו ואין פרקו' נאה וע"כ בהרג נפש כתב הא"ז דוקא בשוגג ועוד דשופך דם חמור דלכולן יש סליחה חוץ משופך דם כמבואר במדרש רבה פרשת ואתחנן על פסוק שופך דם האדם הביאו תוי"ט באבות פ"ב מ"ו ובשו"ת חוט השני סימן ע"ה מדמה מומר ששב לגר דשרי להיות ש"ץ ול"ד דב"כ שעבד ע"ז ונתגייר פטור כמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות מלכים ויל"ע בתוספת כתובות למ"ד ע"ב בתוספת ד"ה דין ובאס"ז שם.
עמג"א סק"ח כתב בשם רש"ל דש"ץ צב"ם עדיף ובאמת היש"ש גופא פ"ז דחולין סי"ז ושו"ת רש"ל ס"כ כתב דדוקא כשמתפלל על עצמו אבל כשמתפלל על אחרים תפלת צב"ר עדיף עיי"ש.
ס"ו אבל באקראי וכו' בשו"ת חוט השני כתב דש"ץ לשבת ויו"ט לבד ל"ח קבוע ומדייק מלשון תשובת הרא"ש בטור שכתב על חזן שמינוהו להתפלל רק בחול ולא נתמלא זקנו זה נקרא חזן קבוע משמע הממונה לשבת ויו"ט ל"ה קבוע עיי"ש וזה אינו דהא בשו"ת רא"ש כ"ד סי"ז ז"ל וששאלת מי שלא נתמלא זקנו כמה פעמים יכול להתפלל באקראי דע שיכול להתפלל באקראי כאחד מבני העיר שמתפלל כשעלה על לבו ובלבד שלא יתמנה מפי הציבור או מפי ש"ץ הממנה אותו להקל מעליו ולהתפלל בעדו לשעות עכ"ל הרי דהשיב דלא תליא ברוב הימים כלל אלא במינוי וזה נראה כונת תשובה זאת שבטור דסיים ודוקא באקראי ולא בממונה דהקשה הב"ח מה מלמדינו עוד ותירץ דל"ת דוקא בממנה אותו לעתים ידועים אבל כשממנה אותו רק לכשיחלוש הש"ץ או לא יהא לו פנאי ל"ח קבוע קמ"ל דכל שנתמנה חשוב קבוע עיי"ש וזה ג"כ דלא כחוט השני אלא דהטו"ז כאן פליג על זה ולעד"נ דל"ת דוקא כשנתמנה על כל השבוע דהוי רוב ימי השנה אבל לשבת ויו"ט לבד דהוי מיעוט ל"ה קבוע וכס"ד דשואל הנ"ל דיש זמן מוגבל לשיחשב קבוע ע"כ כתב ודוקא באקראי ולא בממונה דהמינוי עושהו קבוע ואין שיעור לימים.
ס"י יש ללמוד זכות וכו' י"ל למה נהגו דוקא במו"ש דביו"ד סימן שע"ו ס"ד בהג"ה דנהגו הבנים להתפלל ערבית במוצאי שבתות שהוא הזמן שחוזרין הנשמות לגיהנם וכשהבן מתפלל וכו' וע"כ ה"נ אפשר רק יתומים קטנים נהגו או דל"פ או כדי לחנכן נהגו גם בני החיים עוד אפשר משום דבכל השבוע סתמא מקדימין ערבית כמו שפרש"י ריש ברכות ובמו"ש מאחרין כדלקמן סימן רצ"ג ואפשר לטעות משום דת"ע נגד הקטרת אימורין בלילה ולא דחי שבת ובאמת ז"א דחביבה מצוה בשעתה כדאיתא בפסחים דס"ח ע"ב אלא הטעם דמאחרין משום תו"ש והנה ת"ע רשות משום דאפשר להקטירן ביום כמ"ש הפנ"י בברכות דף כ"ו ע"ב לכן הקטנים יורדים להראות דגם עתה ת"ע רשות דחביבה מצוה בשעתה ומאחרין משום תו"ש ולהשמיענו דקטן יכול להתפלל לפני התיבה גם במו"ש וכעין שכתב הרא"ש בפ"ק דפסחים ד"ז ע"ב גבי הלכתא על ביעור דצריך להשמיענו חידוש בברכותיו ולכך נהגו לברך על ביעור חמץ לאשמועינן דגם זה להבא משמע ושלא יטעו לומר דלשעבר משמע ואם בירך כך לא יצא עיי"ש.
במג"א סקי"ג דכיון שמתחיל יום שנולד בו יום אחד קרינן ביה ולפ"ד לעולם חיוב ראשון שחל על הקטן כשנגדל הוא תפלת ערבית דלמ"ד דצריך מעל"ע בשעות ג"כ א"כ נולד ביום יתחייב תחלה בשחרית או מנחה וכן בתפילין ומדברי משנת חסידים בריש מסכתא מועד שכתב בזה"ל אור לי"ד שנים חייב אדם להתפלל מעריב עכ"ל ומשם ואילך הולך ומסדר כל חיובי הלילה והיום והשבוע והשנה מוכח דתחלת החיוב הוא ת"ע לעולם כמג"א דלאידך פוסקים מאי פסקא הרי אם כולד ביום מתחייב חיובי יום קודם ול"ל דס"ל דצריך מעל"ע משעה לשעה ומיירי שנולד בלילה דא"כ ע"כ מיירי שנולד מיד בתחלת הלילה מדנקט אור וכו' ולמאי נ"מ נקט מליאות רחוק דאטו לא ידענו דבן י"ג שנים הוי גדול ומוטב לא הל"ל כלל הך אור לי"ד שנים וידוע כי בתכלית הקיצור סידר משנתו עפ"י כתבי האריז"ל ובלקוטי תורה פרשת שמות להאריז"ל שם רמז על אור לי"ד בודקין שהוא תחלת י"ד שנה ומדמתחיל באור ש"מ כהמג"א וכמ"ש ודו"ק.
סט"ז מי שאינו ש"ץ קבוע צריך לסרב בב"י כתב דלפיכך כתב הטור מי שאינו ש"ץ קבוע דקבוע אין לו להמתין שיאמרו לו כלום עיי"ש ולא ידענא מאין הוצא זה מהטור דהא י"ל דקבוע א"צ לסרב ומ"מ צריך לאמלוכי ובשו"ת יד אליהו סימן למ"ד הקשה מערכין די"א דאמר שם אההיא דכתיב ויאמר חזקיה להעלות העולה דל"ל לאמלוכי ותירץ ר"א מידי דהוה אש"ץ דממליך וכן גבי קטרת במ"ג פ"י דתמיד לא היה מקטיר עד שאמר לו הממונה הקטר ואפילו כ"ג עיי"ש ובתוספתא דמגילה הביאו רי"ף ורא"ש פ"ד דמגילה והוא לקמן סימן קל"ט ס"ג וסימן תר"ץ אפילו ראש הכנסת או חזן לא יקרא עד שיאמרו לו קרא ומבואר במרדכי פ"ד דמגילה דאע"ג דאקריאת התורה קאי ה"ה במגילה וכן ש"ץ שהוא שושבין וקורא נראה דצ"ל אחר קרא ראבי"ה עכ"ל ולע"ד יסודתו בהררי קודש עפימ"ש בזוה"ק פרשת בלק דף קפ"ו ע"ב בטעמא דצ"ל הב לן ונברך דבעי הזמנה וע"כ אמר דוד המלך ע"ה אברכה את ה' דכד אזמין ב"נ לברכא לקוב"ה ס"א אתכפייא ולאו איהו בכללא וא"ל אזמין ב"נ לברכא לקוב"ה ס"א שמע ומוכשכשא למהוי ליה חולקא בההיא ברכה עיי"ש במק"מ בהרמ"ז ונ"ל שהוא ע"ד דמזמנים עדים כשרים בשעת קדושין כדי שלא יתכללו עמהם פסולים וכן אומרים ברשות לפני קידוש וש"מ הזמנה מלתא היא ומה"ט נמי העובר לפני התיבה צריך לאמלוכי כדי שיאמרו לו קרב אתה ולא ילך בקרי וזה הטעם שאומרים הנני מוכן ומזומן לקיים וכן הריני מזמן פי הכל מזה הטעם ואפשר ע"ז ה"ד נאמר והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי דגם כשהלכו במצותיו עמו לא היה בהזמנה ע"כ אף אני נכלל הס"א ונטל חולקא ונתגבר ר"ל ע"כ כל מילי דקדושה בעי הזמנה וכן מצאתי בפירש הרמ"ז פרשת אחרי דף נ"ו ע"ב דצריך להמלך דאל"כ הוה כעין מקרה ובלי הזמנה שצריכה מאד בתיקון הקדושה שבקליפה כאמר ויקר אך בקדש כתיב הכין לקראת עיי"ש.
סי"ט מג"א ס"ק כ"א ורבים יכולים למחות אפילו אחר שהסכימו כ"ה עכ"ל צ"ע דבד"מ חו"מ סימן של"ג הביא מהמרדכי דרבים ששכרו מלמד א"י לחזור דרבים א"צ קנין עיי"ש ואולי מיירי לענין העברה לבד אבל צריכין לשלם לו שכירתו וכמ"ש יש"ש פ"ק דחולין סנ"ב כשרבים מוחין בו תו"ז ע"ש.
סכ"ב במג"א ס"ק כ"ו ואין להתקוטט בעבור שום מצוה שהרי שנינו הצנועים מושכים ידיהם מלה"פ ובמחה"ש נתקשה דמבואר ברש"י ביומא דל"ט ובת"י שם דמחמת שלא הגיען רק כפול משכו ידיהן ואילו הגיעם כזית ל"ה מושכין ידיהם ונהי דיש להוכיח משם היכא דאינה מצוה גמורה יש למשוך ידיו דגם כפול היה קצת מצוה כמ"ש בת"י שם מ"מ מנלן במצוה גמורה ואדרבה מוכח משם אפכא עיי"ש ולע"ד שא"ה דהמצוה נעשה בשלימות כשיאכל כזית דמקיים מצות אכילה שהוא בכזית וע"כ ל"ה מושכים ידיהם דיעשה גם הוא גם חברו כל המצוה משא"כ הכא דא"א להעשות המצוה רק לאחד לא יתקוטט כיון דכ"י ערבים ונעשה רצון הקב"ה ואם דרוצה ליטול שכר כיון דממנע משום קטט הוי כאנוס ומעלה עליו הכתוב כאלו עשהו וזה נלמד מדמשכו ידיהם כשלא הגיען רק כפול אף דהוי קצת מצוה כמ"ש הת"י שם וע"כ דכ"ז שאינו אוכל כזית ואין המצוה בשלימות בכל משהו שאוכל יותר עושה קצת מצוה ביותר דמשביעו ומהנהו יותר וחזי לאצטרופי יותר אלא משום דלא נאבד גוף המצוה ועושהו חברו לכן משך ידיו ויותר נראה דמה דכתבו בת"י דיש מצוה גם בפחות מכזית ומצוה גמורה בכזית היינו כיון שנאמר בפרשת אמור בלה"פ ואכלוהו יש מצות אכילה וכל אכילה בכזית אבל נוסף על זה יש מצוה מחמת דשייך נותר בלה"פ ושתי הלחם כמבואר בפ"ב דמעילה מ"ז ואסור להותיר כל קדשים לאחר זמן אכילתם כמבואר ברמב"ם פח"י דפסולי המוקדשין ה"ט ובעל"ת מצוה ק"כ וע"כ גם כשאינו מגיע לכל כהן רק כפול יש מצוה מחמת דכל אחד מסייע במצוה שלא יותיר אלא דגם כשלא יאכל הוא רק חברו גם חלקו נעשית המצוה ע"י חברו דמסייע יותר שלא יותיר וע"כ הצנועין מושכין ידיהן משא"כ אם מגיע לכ"א כזית כ"א מקיים מצות אכילה לגמרי ואם יאכל יותר מכזית אינו מוסיף במצות אכילה רק מה שמסייע שלא יותיר וכדמוכח מהת"י דבאכילת כזית נגמר אצלו כל המצוה של אכילה והא למה זה דומה למצות אכילת מצה דכשאכל כזית כשלם המצוה וכשיאכל עוד כזית אינו עושה מצוה שנית משא"כ מה שמצוה בכלל שלא יותירו מן הלחם כל מה שיאכל יותר עושה מצוה יותר וזה שייך גם בפחות מכזית.