אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן לב

סימן לא

ס"ג אם זרק וכו' בב"י כתב דהא דאמרינן בפרק הבונה דק"ג כתב האזכרות בזהב יגנזו היינו כמ"ש הנ"י דכתב על הדיו וא"י למחוק דהוי כמוחק השם ובמ"ג סק"ד הקשו דלא גרע מנפל טפת דיו על השם דמותר למחקו ונשאר השם כשר משום דאין מיכוין למחוק רק לתקן כמבואר ביו"ד סימן רע"ו עכ"ל ולק"מ דבנפל טפה אפילו נעשה ממנה שם שלם מותר למחקו דכל שנכתב שלא מדעת אין בו קדושה וכמ"ש בב"י ביו"ד שם בבד"ה בשם סמ"ק א"כ כל חשש מחיקתו משום השם עצמו וכיון דאין כונתו למחקו רק לתקנו שרי אבל הכא גם כשלא היה כתוב השם בדיו תחלה רק עשה שם מזהב בכונה אסור למחקו ועתה הרי מיכוין למחוק שם זה של זהב כדי לתקן שם אחר של הדיו או מקצת השם של זהב בשביל מקצת השם של דיו.

ס"ה אם כתב בשמאל פסול בב"י הובא מסה"ת דיליף מפרק הבונה דאמר דכותב בשמאל פטור דאינו דרך כתיבה ובסת"ם נאמר כתיבה דא"ל דוקא בשבת דגמרינן ממשכן אינו חייב כלאחר יד אבל בעלמא כשר אין סברא לומר כן שיכתוב סת"ם כהלכתן בשבת ולא יהא חייב אמנם גבי שחיטה כתוב וזבחת ותנן בחולין דל"א נפלה סכין ושחטה פסולה הא הפילה כשרה אפילו כלאחר יד ואפ"ה בשבת פטור עכ"ל ובפסק כתב דצריך לכתוב בימין ובהגמ"יי פ"ב בשם סמ"ק כתב דגם דיעבד פסול ולכאורה הרי סתר ראייתנו מכח ההיא דחולין ונראה דשא"ה כדקאמר שם דגלי קרא בקדשים ושחט את בן הבקר לפסול מתעסק ש"מ בחולין כשר ע"כ י"ל כלאחר יד נמי דפטור בשבת דהוי כמתעסק כשר בחולין דגלי רחמנא דל"צ מלאכה חשובה בכונה משא"כ בכתיבת סת"ם צריך כונה לשמה ומלאכת מחשבת כמו במשכן אין סברא שיכתוב כהלכתן בשמאלו דפטור בשבת ויכשרו דאם כשר ע"כ אינו כמתעסק ועוד נראה לפמ"ש רש"י בביצה דכ"ז ע"ב במשנה דחלה שנטמאת דאסור להסיקה או ליתנה לכלבו ביו"ט דגזה"כ שאין קדשים טמאין מתבערין ביו"ט דרחמנא אחשבה להבערתן דכתיב באש ישרף הלכך מלאכה הוא ע"כ ועכצ"ל מה דמותר לשחוט ביו"ט אף דוזבחת כתיב משום דאינה מצוה חיובת א"ל ירצה לאכול בשר וכמ"ש המג"א לעיל סימן חי"ת וא"כ ודאי בכתיבת סת"ם דמצוה עושה בכתיבתן דנאמר בהו וכתבתם ובירושלמי פ"ק דשבת פ"ב כותבי סת"ם אין מפסיקין לתפלה ובפרק הרואה בירושלמי אמר העושה תפילין או מזוזה לעצמו מברך בשעת כתיבה וא"כ אם איתא כשכותב בשמאל כשר מקיים מצוה ואחשבה למלאכה ואין סברא שיפטר בשבת ובפרק הבונה שם משמע דמיירי גם לענין כתיבת סת"ם כמ"ש תוספת שם דף ק"ד ע"ב בד"ה אר"ח וכ"כ בישיע"ק כאן בסק"ח דהך סוגיא איירי גם בכתיבת סת"ם.

ס"ו אין לשרטינו במנחות דל"ב ס"ת ותפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין ופריך הא מורידין עושין והא תפילין א"צ שרטוט ומזוזה צריך לשרטנו ומשני תנאי הוא עיי"ש והרמב"ם בפ"ה דתפילין כתב הך דתפילין שבלו אין עושין מהן מזוזה לפי שאין מורידין ובפ"א שם פסק מזוזה צריך שרטוט ונלע"ד דלכאורה משכחת דלקח עור מעובד לתפילין ונמלך לעשותו מזוזה דשרי אפילו אין מורידין כ"ז שלא נשתמש למצות תפילין כמבואר במג"א כאן סק"י ושרטט ואח"כ נמלך ועשאו תפילין דבזה ל"ש הפטור מן הדבר ועשאו נקרא הדיוט וגם תירץ הב"ח דלא משכחת ששרטט לתפילין אף דא"צ דשרטוט זה ל"מ למזוזה דצריך לשמה נסתר מכח זה ובלא"ה דבריו צ"ע דמבואר ובטויו"ד סימן רע"א דא"צ שרטוט לשמה עיי"ש בב"י אמנם י"ל דאם נמלך ושרטט למזוזה נתבטל ממנו קדושת תפילין ל"מ לרמב"ם דמזוזה א"צ כלל עיבוד לשמה אלא גם לש"פ מ"מ קדושת מזוזה קל מתפילין ואם עיבדו לשם מזוזה ל"מ לתפילין כמ"ש הב"י כאן א"כ כששרטט למזוזה נתכוין לבטל ממנו קדושת תפילין ושוב ל"מ המלכה לחזור להכשירו ועיין נוב"ת בחיו"ד סימן קס"ח דכתב דאם עיבדו ישראל בעצמו ל"ח העיבוד מעשה דבלא"ה צריך עיבוד ואין מוכח מהמעשה דלקדושה מעבדו וליכא רק דיבורו שאומר שעושה לשם קדושת ס"ת לכן כשאמר אח"כ שיכתוב בו ספר לכומר אתי דיבור ומבטל דיבור וכשיעבדו נכרי וסייעו ישראל כדי שיכשר מוכח מהמעשה שכדי שיתקדש עושה לא אתי דיבור ומבטל מעשה עכ"ל והנה לעיל סימן יו"ד ס"ו איתא הטיל ציצית על ציצית אם נתכוין לבטל הראשונות חותך הראשונות עיי"ש מג"א דלרמב"ם אין תקנה עוד לראשונות כיון דנתבטלו ועיין שאגות אריה סימן למ"ד דהרמב"ם לטעמיה דס"ל בפ"ו מה"ג גבי גט ביד בעל ובטלו שוב אינו חוזר ומגרש בו לעולם עיי"ש ולדעתי משם אין ראיה דשא"ה דכתיבת הגט ל"ח מעשה קודם שיגרש וכמ"ש התוספת בגיטין דל"ב ע"ב בד"ה התם או מטעם שכתב התו"ג סימן קמ"א סס"ו דבדיבורו מבטל לדיבור שעשה הסופר לשליח והוי כנכתב שלא בשליחות עיי"ש אמנם עכ"פ מה דלרמב"ם מתבטלין ציצית הראשונים הוא דגוף הציצית ודאי אינם נפסלים אלא מעשה הקשירה בבגד זה נתבטל ע"י מעשה שעשה ותלה עוד ציצית אחרים ומעשה מבטל מעשה כדאיתא ר"פ האומר וא"כ ה"נ אם שרטט העור למזוזה מעשה זאת לכאורה מבטלת מעשה שסייע בעיבוד לשמה אמנם הא מבואר בסנהדרין דף מ"ח דאביי ורבא דפליגו בהזמנה מלתא פליגי אם צריך עיבוד לשמה ומבואר בתוספת גיטין דף מ"ה ע"ב בד"ה עד דמ"ד הזמנה מלתא ל"א לעבד לשמה דסגי בשאר הזמנות שמתקנין הקלפים ומשרטטן אותם לשמה ומ"ד הזמנה ל"א לא סגי בהזמנה מועטת ע"ש וא"כ לדידן דהזמנה ל"מ ושרטט ל"ח מעשה לשמה לא יתכן דע"י ששרטט למזוזה יתבטל עיבודו לשמה דעיבוד חשוב מעשה יותר משרטוט דהא שרטוט לשמה אינו מקדשו ועיבוד לשמה מקדשו א"כ כמו דלא אתי דיבור ומבטל מעשה משום דמעשה חשוב יותר ה"נ שרטוט לא יבטל עיבוד ויש ראיה קצת לזה מחידושי רמב"ן ר"פ השולח בד"ה הא דתנן בראשונה היה עושה ב"ד ממקום אחר ומבטלו ופליגו ר"נ ור"ש או בשנים או בשלשה וז"ל תמהני בה אפילו בטלו בינו לבין עצמו למה לא יבטל דאי ידעינן ביה ליהוי ביטול וי"ל שהדין נותן ששליחות השליח כיון שבפניו היה אין מבטלים אותו שלא בפניו דלא אתי דיבור שלא בפניו שהוא גרוע ומבטל דיבור שהוא בפניו עכ"ל ובחידושי להלכות גיטין סימן קמ"א עשיתי לו סמיכות מהירושלמי וביארתי שם דה"ד אם צריך למנות שליח דוקא בפניו עיי"ש וה"נ מעשה גרוע לא מבטל מעשה יפה אמנם למ"ד הזמנה מלתא וסגי שרטוט וא"צ דוקא עיבוד לשמה א"כ אף אם עיבדו לשמה מ"מ יכול לבטלו ע"י שרטוט דאידי ואידי חדא הוא ועוד דמה דעיבדו לשמה אין בו תועלת וכמ"ש הב"י כאן דאם עיבדו לשם מזוזה דל"ח עיבוד לשמה למ"ד דא"צ עיבוד לשמה דלאו כלום הוא וכ"כ הב"ח לענין שרטוט והנה רב ס"ל במנחות דף מ"ב ע"ב דתפילין א"צ עיבוד לשמה וסגי בתיקונים קטנים שעושין לשמה וכמ"ש תוספת שם משום דהזמנה מלתא וא"כ כיון דבמנחות דל"ב פריך לרב ולדידיה ל"ל דנמלך לשרטט למזוזה וחזר וכתב לתפילין דכיון דשרטט למזוזה כבר נגמרו כל התיקונים הצריכין לקלף ובהם נתקדש הקלף לתפילין וכשנמלך ושרטט למזוזה נתבטל קדושת תפילין מעליו ואינו כשר עוד לתפילין אבל אנן דקי"ל דצריך עיבוד לשמה ושרטט ושאר תיקוני הקלף ל"מ דל"ח מעשה רק הזמנה ה"נ אינו ומתבטל קדושת העיבוד לתפילין מחמת ששרטטו למזוזה ומשכחת כמ"ש וגם לדעת הע"ג סימן ס"ה דאם נתעבד לשם תפילין אסור לעשותו מזוזה מ"מ הא כתב שם אם בתחלת העיבוד התנה שאם ירצה יעשה ממנה מזוזה מותר וכן מבואר במנחות ל"ד ע"ב דתנאי מהני והנה העבודת גרשוני הצריך דוקא להתנות אם ירצה יהא מותר לשנותו למזוזה ולא שיעבד סתם שיכתוב עליו תפילין או מזוזות משום דבדאורייתא אין ברירה כמבואר שם אמנם הרמב"ם דס"ל דרק מדרבנן צריך עיבוד לשמה וכמ"ש הפרמ"ג באשל אברהם כאן ס"ק י"ג א"צ תנאי ושכיח טובא שיעבד תחלה לשם אתה שיזדמן לו ואפילו לא פירש סתמא אדעתא דהכי נעשה וכמ"ש השאגות אריה סימן מ"ז ואח"כ שרטטו למזוזה ונזדמן לו ליקח תפילין וכה"ג ונמלך לכתוב עליו תפילין ועכצ"ל דהוו"ס מיירי כה"ג שעבד תחלה העור באופן שיהא מותר לעשות ממנה מזוזה או תפילין דהא מבואר שם במ"ס ס"פ י"ד מזוזה שבלתה עושה אותה תפילין והרי כתב הב"י אם עיבד לשם מזוזה אינו כשר לתפילין ובישעי"ק ס"ק כ"ב נתקשה בו הרבה ולפמ"ש א"ש ועיין במשבצות זהב לקמן ס"ק ל"א וא"ל דלאחר ששרטטו למזוזה ועשהו תפילין יתבטל מעשה השרטוט ושוב לא יועיל למזוזה גם בלאו טעם דאין מורידין דחדא לפ"ד הפוסקים דא"צ שרטוט לשמה לא אכפת לן בזה ואפילו אם צריך לשמה כדעת הב"ח וסייעתיה עיין בפ"ת ביו"ד סימן רע"א סק"ח מ"מ כיון דגוף הכתיבה שוה לתפילין כמו למזוזה וליכא רק דיבור שאומר שכותב לשם תפילין י"ל לא אתי דיבור ומבטל מעשה השרטוט וכמ"ש הנו"ב הנ"ל דעיבוד של ישראל לבד לא מיחשב מעשה לא להקל ולא להחמיר דבלא"ה צריך לעבדו ואין העיבוד ראיה מה רוצה לעשות בה ה"נ והכתיבה אין ראיה עיין מ"ש לקמן סימן ל"ה ומה שמניחו בבתים לתפילין ל"ח מעשה בגופו כמו השרטוט ובר"ן בפרק ב' דגיטין במשנה דהאשה כותבת את גיטה כתב לחלק דמחוסר מעשה בין כתיבה ונתינה היינו רק אם מחוסר מעשה בגופו כגון קציצה וכן מבואר בשבת דף ק"ד ע"ב התם מחוסר מעשה עיי"ש ול"ד להטיל ציצית למוטלת דלעיל דמה שקשר עוד ציצית בבגד זה הוי מעשה כקשירת ציצית ראשונים בבגד זה ואף דרמב"ם פוסל אם עיבדו נכרי אף דא"ל ישראל עבד לשמה מ"מ י"ל דמודה לסה"ת דאם סייעו בתחלת העיבוד או שנתן העורות לעיבוד דמהני.

סט"ו טו"ז סק"ח דהטור מסיים הלכך ניקב כל תוכו פסול משמע דוקא כל תוכו ולא קצת ממנו ע"כ הטור כתב ובירושלמי משמע שצריך גם מבפנים מוקף גויל הלכך אם ניקב כל תוכו פסול והרי בירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט איתא ניקב נקב באמצע בית אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר וא"ל פסול עכ"ל הרי דצריך שהגויל יקיף לנקב מכל צד ודברי הטור ע"כ מתפרשין ניקב כל תוכו עד הדיו פסול גם מצד אחד.

סט"ז הא דמכשרינן וכו' בב"י הקשה איך מכשירינן בניקב אות ונפסק הא כל אות שאינו מוקף גויל מד' רוחותיה פסול ותירץ דה"ד בדיבוק אות לאות עוד תירץ דדוקא אם מתחלת כתיבה ל"ה מוקף גויל ושניהם לא יתכנו בטור דהביא הירושלמי דגם ניקב כל תוכן אחר הכתיבה פסול לפי שאינו מוקף גויל והטו"ז ר"ל דטור ס"ל דוקא בדיבוק פסול ופירש הגאון מליסא בסידורו דכל שאינו ע"י דיבוק לא מזיק הנקב כיון שיש גויל מעבר לצד השני של הנקב וכמ"ש הטו"ז בסק"ח אבל אם אינו מוקף גויל מחמת דיבוק ליכא גויל בין אות לאות עיי"ש ודפח"ח בכונת הטו"ז וכ"כ הנו"ב בקמא חיו"ד סימן ע"ה אמנם כבר כתבתי לעיל דע"כ אין כונת הטור כן אמנם בחידושי רשב"א למנחות דף כ"ט מבואר תירוץ על קושיות ב"י והוא דכל אות שאין מוקף גויל מד' רוחותיה היינו שלא יחסר רוח אחת כולו שלא יהא מוקף גויל כגון נדבקה מרוח אחת לגמרי אבל מקצת מרוח אחד שאינו מוקף לא מזיק מדלא קאמר מכל ד' רוחותיה וזה אפשר שיטת הטור נמי ונהי דלא אחליט להקל מחמת זה מ"מ אם אירע באותיות השם קצת דיבוק דכשר לדעה זאת אסור לגרור ועיין במשבצות זהב סקח"י דמתיר לגרור וכן האמת לדעת הב"י דלא ראה דברי רשב"א הללו אבל אחר שזכינו לאורו קשה להקל וה"ד אם חיתוך צורותיה ניכר כמ"ש הרשב"א שם ולכן אינו סותר לדברי הירושלמי שם בעירב האותיות מלמעלה פסול מלמטה כשר כגון ארצנו ופירש הרשב"א בתשובה דלמעלה נעשה בתחלת הכתיבה ל"א גרירה י"ל דהיינו שנתקלקל חיתוך צורתה שאינו ניכר ע"י הדבוק ולפ"ז כל שחיתוך צורתה ניכר גם כשנדבק קצת מלמעלה כגון חוט דק נמשך מראש נון לראש וא"ו שבארצנו ואין מדובק כל הראש אף שנעשה בתחלת הכתיבה א"צ גרירה כלל ובמ"ז סימן תקנ"ג בשם מורו הר"ר שמחה נראה דגורס בירושלמי מלמעלה פסול מלמטה כשר כגון ארצך תפארתך אבל ארצנו תפארתנו צריכה ופירש דארצך כף פשוטה ארוכה ונדבק רגל הצדיק וחותך כרעיה דכף כגון זה צך וניכר שהם שני תיבות לא מיפסל משום הדיבוק אבל ארצנו דהוא"ו יש לכתוב תוך הנו"ן וכשנדבק בין למעלה בין למטה אינו חותך האות לשנים ואינו ידוע ואפשר לטעות באות שדומה קצת בזה צריכה פירש תיקו וצריך לשאול אם מלמטה כשר כנ"ל ביאור דבריו וס"ל ג"כ דאין דיבוק פוסל משום דאין מוקף גויל אם ניכר צורת האות וכדעת הרשב"א דלהכי אם נדבק רק קצת מרוח אחת כשר משום דניכר צורת האות ואין מעכב קריאתה דתינוק קורא אותה ומה"ט אם נפסק האות אף דבמקום ההפסק ליכא היקף גויל כלל נמצא חסר היקף גויל מרוח אחת לגמרי מ"מ כיון דניכר האות ולא מעכב קרייתה לתינוק כשר דהוי כנדבק רק קצת מרוח אחד עיי"ש.

שם מתחלה וכו' כב"י דמרש"י לא משמע כן דכתב על עובדא בתרא דאיפסקא וא"ו דויהרג בנוקבא וז"ל אירע במקום נקב ונראה כמין יוד עכ"ל והקשה באבן העוזר לפי הבנת ב"י למה לא פרש"י כן בעובדא קמא דאפסק ה' בנוקבא דאירע במקום נקב ועוד דשם מבואר אם נשתייר כמלא אות קטנה הרי דלאחר כתיבה ניקב ולמה לא פירש רש"י ה"נ כן בעובדא דויהרג גם הרמב"ם מייתי הך דינא דתינוק דלא חכים כשעשה האות קצר בתחלת הכתיבה לכן פירש הא"ע דרש"י הוקשה לו דהא לא מוקף גויל לכן פירש דאירע בשעת כתיבה ומסתמא כתב הסופר בהקפת גויל כדינו אלא שנראה כמו יוד והאריך עיי"ש ולע"ד אין הלשון הולמתו דאפסקא ואו דויהרג בנוקבא משמע דהפסיקה הוא בנקב ושם מסתיים כרעא דוא"ו ואם הניח גויל חלק קודם הנקב הרי נפסק קודם הנקב גם לשון איפסקא אין לו פתרון כלל לפי פירושו ולע"ד כונת רש"י עפימ"ש הטו"ז כאן סק"י דאם נשתייר גם למטה מן ההפסק אינו מועיל תינוק דיצרף גם מה שלמטה מן הנקב לחלק העליון ובאמת אין לו צירוף עיי"ש וזה הוקשה לרש"י דלמה התירו ע"י תינוק ולא ניחא לו לפרש דנחסר מן הנקב ולמטה לגמרי הרגל דסתם ניקב הוא בלא חסרון והעד במשנה ר"פ א"ט ריאה שניקבה או שחסרה וגם לומר דכיסו לו מה שלמטה מן הנקב דחוק מאד מדלא א"ל ר"ז בפירש שיכסה כדפירש לו שיקח תינוק דלא חכים ופרש"י מחמת שלא יבין שהוא וא"ו מכח ד' הכתוב אחריו דלא יהא כמחרף ה"נ ה"ל לפרש שיעשה תיקון שלא ירגיש התינוק שהוא וא"ו מחמת הרגל שלמטה מן הנקב לכן פירש דאירע במקום נקב ונתעכב שם הקולמוס ולא כתב למטה מן הנקב כלל.

טו"ז ס"ק י"ד עיין שו"ת גוא"י חא"ח סמ"ד.

סח"י אם נדבקה אות לאות עיין טו"ז סקח"י מ"ש בשם הב"ח ועיין בה"ט ס"ק ל"א בשם שיורי כנה"ג ובשו"ת גור אריה יהודא חיו"ד סימן ע"ז כתב דדעת השיורי כנה"ג כיון דא"א לגרור בשבת חשוב אינו ראוי לבילה עיי"ש ולע"ד ראיה להב"ח מפרק בכל מערבין דל"ח ע"ב דאמר שם בניעור דאי בעי למימר מצי אמר אע"ג דלא אמר כמ"ד דמי אע"ג דאסור לומר ביו"ט עיי"ש אך יש לחלק בין איסור תורה לדרבנן דבק"נ שם אות ל"ו כתב על הא דמצי אמר אע"ג דלכתחלה אסור מ"מ אם אמר מהני עירוב ודמיא להאי דאמרינן בשבת דף מ"ג טבל מוכן הוא שאם עבר ותקנו מתוקן עכ"ל ובשבת דף מ"ג שם בגליון התוס' בד"ה טבל מוכן מן הת"י כתוב דבאיסור דאורייתא ל"א שם שאם עבר ותקנו מתוקן עיי"ש וגרירה בדיבוק אותיות הוי דאורייתא דמתקן ונעשה שתי אותיות ויש בו חיוב חטאת כההיא דהבונה דף ק"ד ע"ב דנטלו לגגו של חית ועשאו שני דינין ועיי"ש בחידושי רשב"א בד"ה מהא ובטו"ז לקמן סימן ש"ם סק"א ועיין בש"א סימן וא"ו הביא מן הש"ל דמתפלל ושמע קדיש דאיכא מרבוותא דס"ל דישתוק וישמע דקי"ל שומע כעונה וראב"ש כתב האי במקום שיכול לענות אבל עומד בתפלה שא"י לענות לא יצא בשמיעה דכל שא"ר לבילה בילה מעכבת בו ועיי"ש בש"א, דאפשר דע"כ ל"פ אלא דס"ל דזה מקרי ראוי לבילה דיכול לענות רק דאריה דאיסורא רביע עליה אבל באלם אפשר מודים ואח"כ מסיק בכמה ראיות דגם אלם יוצא בשמיעה דאין זה ענין לאינו ראוי לבילה עיי"ש. וא"כ י"ל דע"כ ל"פ הנהו מרבוותא אלא משום דגם אלם יוצא אבל מודים אם אינו ראוי לבילה מחמת איסור חשוב א"ר לבילה ומעכבת ומ"מ י"ל דראב"ש ל"פ על הב"ח לפמ"ש במשבצות כאן סקח"י דסברת הב"ח משום דכשיעבור הזמן ראוי לבילה עיי"ש וא"כ המתפלל ושמע קדיש דכשיגמור תפלתו יגמור הש"ץ הקדיש ג"כ ואינו ראוי לענות אחר קדיש זה לעולם ומ"מ מהך דעירובין מוכח דגם היכא דל"ל כשיעבור הזמן יהא ראוי דכשיעבור היום לא יוכל לקנות שביתה לשבת זה דבשבת אחר הוא קנין שביתה אחרת ול"ד לס"ת דס"ת זה ראוי לעולם שיכשר כשלא יהא שבת ומדברי רמב"ן שברא"ש פ"ד דתענית סימן מ"ד משמע כמ"ש לדעת ראב"ש דאם א"ר לבילה עתה מחמת איסור וכשיעבור זמן האיסור יעבור זמן קיום המצוה חשוב א"ר לבילה וכמ"ש לקמן סימן תקנ"ו.

סעיף ל"ו יעשה עיין טו"ז שכתב דאם הניח בסוף הפרשה חלק פחות מט"א ובפ' שאחריה הניח ג"כ קצת חלק בתחלתה פחות מט"א דגם הרא"ש מודה דחשוב סתימה כיון דצריך לצרף החלק שבסוף פ' שלפניה עם החלק שאחריה לשיעור הצריך להניח בין פ' לפ' עיי"ש ביד אפרים ולדבריו י"ל דברי הירושלמי שבפ"ק דמגילה שהביאו תוס' במנחות דל"ב בד"ה וסאדנא פתוחה מראש פתוחה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה וכתבו התוס' דדבר תימה הוא דלפי הירושלמי משמע דאם מסיים פרשה באמצע שיטה ואח"כ מתחיל לכתוב באמצע שיטה שתחתיה שזהו נקראת סתומה ואיך יתכן זה מי גרע מפתוחה מראשה לחוד או פתוחה מסופה לחוד עיי"ש ולהטו"ז א"ש די"ל פתוחה מכאן ומכאן ע"י צירוף יש שיעור פתוחה דהיינו שיעור חלק שצריך להניח בין פרשה לפרשה ועיינתי בק"ע ומצאתי שפירש כן אמנם מדדחקו התוספת שם מאוד בפירש הירושלמי וכן הוא ברא"ש בהלכות מזוזה ס"ה ולא פרשו כן בפשיטות ע"כ דלא ס"ל סברת הטו"ז ופירש הק"ע נכון לפי גרסתו שם פתוחה מראשה סתומה פתוחה מסופה פתוחה פתוחה מכאן ומכאן סתומה דזה כשיטת הרמב"ם דחלק שבראשה עושה אותה סתומה וע"כ כשפתוחה מכאן ומכאן אזלינן בתר החלק שבראש פ' זאת לעשותה כסתומה וגם כשיש חלק ט"א בסופה וחלק ט"א בתחלתה ג"כ הוי סתומה לרמב"ם ולא הוצרך הק"ע לפרש ע"י צירוף וכן הפ"מ שם באמת פירש כמ"ש אבל תוס' ורא"ש דגרסו פתוחה מראשה פתוחה לא רצו לפרש דפתוחה מכאן ומכאן תהא סתומה בין פתוחה בכ"א כשיעור בין ע"י צירוף כיון דבין החלק שבסוף בין החלק שבראש גורם תמיד לעשות פתוחה איך יתכן בחלק בשניהם לעשותה סתומה.

אמנם לכאורה מבואר ברא"ש בטו"ז דמסיים שם וטוב שלא יניח כשיעור ג"א בסוף השיטה וכן בראש השיטה לקיים מ"ש והאידנא נהוג עלמא בסתומות עכ"ל הרא"ש וכתב ב"י ביו"ד סימן רפ"ח כלומר כיון דמ"ס סבר דשיעור ריוח פרשה הוה ג"א אם יניח שיעור ג"א בסוף שיטה שמסיים בה שמע אף א"ל יניח ריוח בראש שיטה שמתחיל בה והיה הוי פתוחה וכן אם ישייר ריוח בראש שיטה שמתחיל בה והיה אעפ"י שלא ישייר בסוף שיטה שמסיים בה שמע הוי פתוחה עיי"ש ורות לו במשבצות כאן וכ"כ הדרישה שם סימן ער"ה דס"ל לרא"ש דאם אין שיעור רק ע"י צירוף הוי סתומה ועדיין י"ל לפמ"ש הרא"ש בהלכות ס"ת סי"ג דלמס' סופרים ריוח שבתחלת פרשה שיעור ג"א הוי פתוחה אבל ריוח שבסוף פרשה שלפניה הוי סתומה ובירושלמי חולק דבין ריוח לבסוף בין בתחלה עושה פתוחה והעיקר כירושלמי עוד ס"ל כר"ת דפתוחה ט"א וסתומה ג"א וכ"כ הטוי"ד סימן ער"ה מסקנת הרא"ש וע"כ כתב הרא"ש דטוב שלא יניח ג"א בל"א ולמ"ס חשוב סתומה כיון דחלק שבסוף עושה סתומה למ"ס וכאן אין שיעור פתוחה בתחלתה ולירושלמי דקי"ל כותיה דבין חלק בסוף בין בתחלה עושה פתוחה מ"מ אנו יוצאין ג"כ דלדידן פתוחה ט"א וכאן ליכא בשתיהן ט"א וע"כ נעשה סתומה דשיעורה פחות מט"א, אבל כשיש ט"א בצירוף דגם ליררשלמי הוי שיעור פתוחה ס"ל לרא"ש דהוי פתוחה.

ועדיין צ"ע למה כתב הרא"ש שלא להניח חלק בסוף ג"א הא בזה ודאי סתומה תהיה ונראה דכמו לרמב"ם דחלק לבסוף פתוחה וחלק בראש סתומה ומכאן ומכאן סתומה הרי כשסתרו אהדדי אזלינן בתר פ' שניה שעליה המכוין לעשותה פתוחה או סתומה ה"נ לרא"ש אם יניח לבסוף חלק כשיעור סתומה ובראש כשיעור פתוחה הוי פתוחה וכן מבואר ברא"ש הלכות ס"ת סי"ג במ"ש ואם יניח בתחלת שיטה עיי"ש והיינו דוקא אם יש בכל אחד כשיעור לבדו וע"כ אם יניח חלק לבסוף ג"א ובראש ג"א הוי למ"ס פתוחה וא"ל יניח בראש ג"א רק לבסוף הוי סתומה ודאי וס"ל לרא"ש דאין לנו לעשותה סתומה ממש ולא פתוחה ממש וה"ט דהא בגמרא אמרו דהאידנא נהוג בסתומות ואם נעשה פתיחה אליבא דמ"ס יסתר מנהג הגמרא ולעשות סתומה ודאי ג"כ לא ניחא לו כיון דעכשיו נהגו בפתיחה כמ"ש הרא"ש שם דנמשכו אחר הירושלמי דהלכה לעשות פתוחה אמנם מה דס"ל בפתוחה לאו משום דצריך דוקא פתוחה דהרי אינה פתוחה בתורה אלא משום דבתורה אינם סמוכות אין לעשותם סתומות כמבואר בגמרא שאלת רשב"א לר"מ ותשובתו ומה דנהגו בזמן הגמרא בסתומה ג"כ לאו משום דצריך דוקא סתומה ממש דהרי בתורה אינה סמוכה וסתומה כל הוראתה על הסמיכות כמ"ש רש"ל בתשובה וכדמוכח מתשובת ר"מ לרשב"א אלא דלא רצו בפתוחה כיון דבתורה אינה פתוחה וע"כ טוב לשייר בסוף שמע חלק בסוף השיטה פחות מג"א ובתחלת והיה פחות מג"א בראש השיטה דאזי פתוחה ל"ה גם למ"ס כיון דאין בראשה חלק ג"א וסתומה ממש נמי אינה כיון דאין חלק ג"א בסוף שיטה ושיעור הפרשה בצירוף ואין הכרע ול"ל גם כאן דנחיל בתר תחלת הפרשה דבשלמא אם יש בה כשיעור לבדה וא"צ לחלק שבסוף פרשה שלפניה י"ל דהיא עיקר אבל כאן ע"כ נגררת אחר חלק שבסוף פרשה שלפניה וע"כ ל"ה פתוחה ממש ולא סתומה ממש ומקיימין מה שנהגו בזמן הגמרא בסתומות דכל המכוין שלא לעשות פתוחה אלא דהם ס"ל דסתימות שפיר דמי אבל לדידן דקפדינן שלא לעשות סתומה ממש כירושלמי אלא דירושלמי ס"ל דפתוחה שפיר דמי ולדידן צריך לעשות באופן דלא פסול לירושלמי ובאופן דלא פסול לגמרא ע"כ המציא הרא"ש אופן זה ועיין פרישה ביו"ד סימן רפ"ח פירש מ"ש הטור נהוג עלמא בסתום ע"כ טוב שלא להניח ג"א כמ"ש הרא"ש דהיינו סתום לגמרי לא פ' סתומה ואינו רק להיכרא בעלמא שכאן סוף הפרשה וכן נראה כונת הסמ"ג שבב"י שם וזה ראיה לדברי דמה דנהגו בסתומות אינו משום דמחויב בפ' סתומה אלא להמנע מפתוחה בהא סליקנא דאם יניח חלק בסוף וראש חלק ט"א לרא"ש פתוחה הוי וכן מצאתי בבאר יעקב דמן הרא"ש מוכח דלא כטו"ז

עיין בתוספת מנחות דל"א ע"ב ד"ה ועושה נתקשו למה אמר פרשיותיה סתומות דליכא רק סתומה אחת והא"ש וכן נתקשו בלשון הטור ביו"ד סימן ער"ה שכתב ואם סיים הסתומה בסוף הדף והאריכו בזה בשו"ת רש"ל סל"ז ול"נ דסתומה סותמת את עצמה בראשה וסיתמת פרשה שלפניה בסופה כאלו הם אחד.

והנה הרמב"ם פסק בתפילין א"ל עשה סתומה פסלן משא"כ במזוזה ועיין ב"י וטו"ז כתב הוכחה מגמרא ומ"מ לא מצאו טעם ונלע"ד עד"ה דשתי פרשיות שמע והא"ש הם נגד חו"ג שביסוד בינה ושמע פונה לבית לפני ז"א שבנינו מחסדים והיה פונה לאחור לנו"ק שבנינה מגבורות עיין במ"ח הלכות מזוזה פ"א וע"ב והם דודים דמתפרשין לפעמים ועוד דיסוד אבא מפסיק ביסוד אימא בין החסדים לגבורות וכמ"ש במצות שמורים בהלכות מזוזה בפסקא המתחיל צריך להניח המזוזה בשכיבה עיי"ש לכן כשר בפתוחות ומצוה בסתומה למתק הגבורות ע"י קשורם בחסדים וגם מחמת שבתחלתם עומדים יחד בדעת ז"א כמ"ש במ"ח במסכת מזוזה פ"א מ"ב אמנם בתפילין של יד דאין לה דעת בראשה ושמע והא"ש הם חכמה ובינה דאימא שהם כחו"ג לגבי אותם דאבא כמ"ש בפע"ח שער התפילין פ"ח וחו"ב הם רעים דלא מתפרשין לכן דוקא סתומה בשל יד ובש"ר אין ניכר בין סתומה לפתוחה כיון דהם בד' בתים כמ"ש במג"א ס"ק מ"ט והא דקדש והיה כי יביאך הם פתוחות דמבואר בע"ח היכל או"א שער בית פ"א לתרץ משארז"ל נשבע הקב"ה שלא יכנוס בירושלים של מעלה שהיא זיוג דאו"א עד שיכנוס בירושלים שלמטה שהוא זווג דזו"נ והרי או"א לא מתפרשין לעלמין אלא דיש זיוג שלים כשמזדווג או"א ע"י חכמה שלו וע"ז נשבע אבל זיוג בינה דאבא עם בינה דאמא לא מתפרשין לעלמין וכ"כ במ"ח במסכת בריאה דערבית ריש פ"ז ואיתא בפע"ח שער התפילין פ"ח דד' פרשיות אני באיי ממוחין דאו"א שבנה"י שלהם המלובש בנה"י דזעיר ומבואר שם בשער הציצית פ"ד כשמתלבשין מוחין דאו"א תוך נה"י שלהם מתערבין ונככס ממוח בינה דאבא בנצח אמא ונקרא חכמה דאמא וחכמה זאמא בעשה בינה דאבא עיי"ש ולפ"ז שמע והא"ש דש"י שהם חו"ב של אמא שבנה"י שלה הם בינה דאבא ובינה דאמא דלא מתפרשין לעלמין משא"כ קדש והב"י שהם חכמה דאבא ובינה וי"ל בזה מה דכתיב בוה"י אם שמוע וקשרתם אותם לאות ובשומע רק וקשרתם לאות ובלבוש ס"ס ל"ג בהג"ה האריך דה"נ הל"ל וקשרתם בקמץ דהוי כמו קשר אותם ולא הוה צ"ל אותם ולפיכך דחז"ל קשירה תמה אלא דהקשו לו דגם קשרתם בקמץ יש לדרוש קשורה תמה כמו בוכתבתם ונדחק בזה עיי"ש ועוד הלא כבר כאמר וקשרתם בשמע והל"ל הכא והיו לאות כמו בפ' קדש והיה כ"י ולפמ"ש כרמז לקשר שתי האותות שמוע והא"ש לאות חד לעשותן סתומה בתש"י ומחמת דפ' והיה אם שמוע סתומה ע"כ בה נאמר אותם לאות ע"י ולהיות כי זה זיוג דאותיות ולא דנקודות כמ"ש בע"ח שם ע"כ אמר וקשרתם אותם לאות ועמ"ש לקמן סימן מ"ם.

סל"ח ד"ב מעור אחד במ"ג סס"ק כ"ח הקשו מפ' ב"מ דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא לעורן ת"ל שי"ן ש"ת הלל"מ ואס"ד דתפירה מהני הא איצטרך דלא יעשה בתים מעור טמאה ויתפור להם שי"ן כתובה על עור טהורה ובחתם סופר מא"ח תשובה ה' תירץ דכמו טלית של אור וכנפיה עור חייב בציצית דבתר עיקר הבגד אזלינן והוי ציצית על בגד צמר ה"נ בתר עיקר הבית אזלינן וככתובה על עור טמאה הוא ודפח"ח אמנם בישעי"ק ס"ס זה מנכד המחבר קושיא זאת באו"א דנ"מ שלא יעשה שתי בתים אמצעים מעור טמאה ובזה ל"ל דבתר עיקר אזלינן דאין בית אחד עיקר מחברו ולעד"נ כמו דאמרינן בכתובות דף מ"ז ודף ע"ד ויצאה והיתה הוקשו הוייות להדדי ה"נ לטוטפות הוקשו טוטפות להדדי וכיון דבתים שעליהם השי"ן ע"כ מטהורה ממלא ה"ה אמצעים ומה שהקשה נמי בישיע"ק שם דנ"מ לבית ש"י דאין עליו שי"ן ג"כ ל"ק דבמנחות דל"ו איתא והיו לטוטפות בין עיניך כ"ז שבין עיניך יהיו שתים פרש"י והיו קאי על ש"י וש"ר א"כ מקשינן נמי הוייות להדדי ועוד הוקשו ש"י וש"ר שם דל"ז ע"ב אמרה תורה הנח תפילין בראש והנח תפילין ביד מה להלן בגובה שבראש עיי"ש ואין היקש למחצה וכמ"ש הב"ח לעיל סימן כ"ז לענין חציצה וה"נ אם ש"ר מטהורה ממלא ע"כ ה"נ ש"י ומה שתירץ הישיע"ק משום דבלא"ה א"א מטמאה דמין במינו אינו חוצץ ורואין הפרשיות האויר משא"כ בטמאה עיי"ש ל"נ דהא לרמב"ם כורך מטלית על הפרשיות ועיין במרדכי ריש הלכות תפילין ובאנשי שם אות אל שם מבואר דל"צ לראות האויר רק הבתים והמרדכי גמגם בכריכות קלף על פ' שמע דשמא הקלף חשוב הבית ואינו רואה האויר דבית החיצון ממש מפסיק אף דהוא מינו וכן מוכח בסנהדרין דפ"ט דבית חמישי פוסל משום דאין ביה"ח רואה האויר אף דהוא מינו.

ומה שהקשו על סה"ת מסנהדרין שם כתבתי לתרץ לעיל סימן מ"ו בס"ד.

במג"א ס"ק כ"ב תפירות יחד וכו' וכ"כ התוספת במנחות דל"ב ע"א ד"ה להשלים בתוס' שם הקשו מירושלמי פ"ק דמגילה ה"ט דחו"מ אין נכתבין אלא בעור אחד ותרצו דהאי בשלא תפרן והאחרונים תמהו על התוספת דז"ל הירושלמי אין בין ספרים לתו"מ וכו' ריב"ל שאל יש בספרים דנכתבין בשני דפין ותו"מ אין נכתבין אלא בדף אחד התיב ר"ד דרבה שהספרים נכתבים על שתי עורות ותו"מ אלא על עור אחד אמרין חבריא קומי ר"מ נאמר דף אחד בשתי עורות לית היא דרבה א"ל שכן אפילו ספרים אין נכתבין כן עכ"ל וספרים דנכתבין בשני עורות ע"כ כשתופרן א"כ בתו"מ גם תפירה ל"מ ועוד דמסיק דף אחד בשתי עורות אפילו ספרים אין נכתבין וס"ת ודאי בתפור מיירי עיי"ש בשי"ק ומראה הפנים הקשה דהרמב"ם כתב בפ"ב מהלכות תפילין כתבה למזוזה בשתי עורות אעפ"י שתפרן פסולה והכי מוכח מהירושלמי דקאמר התיב ר"י דרבה כלומר רבותא מהא דלעיל דלמה ל"ח דספרים נכתבין בשתי עורות ואי דתפירה מהני בתו"מ מה פריך עיי"ש ולע"ד מה דפשיטא לירושלמי דס"ת נכתב בשתי עורות ולא תו"מ דהיינו פרשה אחת כמ"ש הק"ע והפ"מ ה"ט דאם כתב הפרשה בשתי חתיכות כשתפר חצי הפרשה ראשונה לשניה הוי כהשלים עתה הפרשה אחר שכבר נכתב חצי השניה והוי שלא כסדרן דהא פסול אם אינו בעור אחד א"כ כ"ז שלא תפר הוי כלא נכתב עדיין וכשתפרה השלים ומצאתי בשו"ת משיבת נפש חא"ח תשובה ב' כתב גם כן דאם כתב בב' חתיכות וחברן אח"כ מודה תוספת דפסול וז"ל ואפשר ליתן טעם דבתו"מ דבעינן כתובה כסדרן דכתיב והיו בהוייתן יהיו בעינן נמי שכתובה תהיה כסדרן משא"כ כשכבר נכתב בפסול ובמה שמחברן לאחד הרי נגמר בפעם אחד כתיבת החצי שניה ובעינן דוקא שיכתוב כסדרן והכתיבה תהא כסדר אבל הכא מתחלה היו פסולין משא"כ בס"ת עכ"ל ולדבריו דפוס פסול כיון שנדפס בפ"א ועיין מג"א לקמן ס"ק נ"ז כתב דמ"ע בתשובה כתב דהמדפיס בדיו כשר אלא די"ל דתוספת לא ס"ל הכי אמנם לדידי חזי לי דאפילו אם בפ"א כשר הכא גרע דכיון דצריך כסדרן הרי הצריכה תורה כשיכתוב תיבה שניה כבר תהא כתובה לפניה תיבה ראשונה והיא תבא אחריה ותמלא את דבריה שיהיו שתים כהלכתן ומצורפת עמה הראשונה וכן כל תיבה עד סוף הפרשה ואם כתב על שתי עורות קודם שחברן הרי כשכתב חצי הפרשה בחתיכה שניה לבדה לא היה לה שום חיבור וצירוף אל תיבות שבחתיכה ראשונה וחסרה עדיין חלק ראשון ואחר שתפר חוברה לה ואסברה לה כשכותב וידבר ה' אל משה לאמר צריך כסדרן כשיכתוב אל משה יהא כתוב לפניו וידבר ה' שיהא נקרא כאחד מי דיבר אל משה וכשיכתוב קודם אל משה לא נוכל לקרות מי דיבר עמו עד שיכתוב וידבר ה' זה פסלה תורה והה"נ כשיכתוב בחתיכה אחת וידבר ה' ובשניה אל משה החתיכה שניה אין לו ביאור מי דיבר אליו ואי דנקרב לו חתיכה ראשונה הרי הצריכה תורה שיהא בעור אחד ואינו ככתיבה אחת כשאינו מחובר ואין לו צירוף כלל ומצאתי בפ"ת ביו"ד סימן רפ"ח סק"ד בשם הגאון רע"ק זלה"ה ג"כ לחלק בין חיבר קודם שכתב או אח"כ עיי"ש והירושלמי מיירי דתפר אחר הכתיבה ותוספת י"ל דמיירי שהיה לו קלף קטן מהכיל כל השיטין של המזוזה ולקח קצת שורות מס"ת ותפר למטה הקלף חלק והשלים וכתב וכ"כ שם במשיבת נפש אמנם לשון התוספת שאם חסרה המזוזה שיטה אחת א"ל דאין מורידין היו נוטלין שיטה אחת מס"ת ותופרן במזוזה עכ"ל משמע דכבר נכתב וחסרה שיטה אחת ולפמ"ש י"ל דאה"נ דבהכי מיירי ומ"מ כשר דבשלמא כשכתב חצי פרשה בחתיכה אחת וחציה בחתיכה אחרת חשוב שלא כסדרן דצריך בשעת כתיבות תיבות המאוחרות שיהיו כתובין לפניהן תיבות הקידמות ויהיו מצורפים להם ועל אופן זה יתקדשו התיבות בשעת כתיבה שיהא אמרת ה' צרופה וכשכתב בשתי חתיכות ל"ה חיבור לתיבות שבחתיכה שניה לתיבות שבראשונה בשעת כתובה אבל כשכתב פרשה שלימה ונחסר אח"כ ממנה שיטה אחת ולקחה מפ' אחרת שנכתבה ג"כ כסדרה ותפרה לזה הרי בשעת כתובה נכתבה כסדר ותיבות המאוחרות נצטרפו לשלפניהן ונתקדשו בשעת כתיבתן כדינן ומה דלוקח עתה שיטה שהיה כתובה להצטרף עם שיטות אחרות לא עם אלו שמצרף להן עתה אין קפידא וכמ"ש בשו"ת עבודת הגרשוני סימן סמ"ך דאם נפסל פרשה ראשונה של תפילין מותר ליקח פרשה אחרת שנכתבה לפני אלו דמה שלא נכתבו הפרשיות הללו מתחלה לצרפם לפרשה זאת כ"א לאחרת זה אינו פוסל עיי"ש ול"ד למוחק אות ומתקנה אחר שנגמר הפרשה דהוי שלכ"ס אף דנכתב תחלה כסדרן כמבואר בסימן זה במג"א סקל"ט כמ"ש באשל אברהם ס"ס זה עיי"ש דשאני התם דעכ"פ אות זה נכתב עתה שלא כסדר אבל בנ"ד הכל נכתב כסדר רק דעתה עשה צירוף חדש ושפיר כתבו תוספת הא דירושלמי דתו"מ אין נכתבין בשתי עורות היינו כשלא תפרן ונכתבו בחתיכות נפרדות דלא כתב מעולם פרשה שלימה על חתיכה אחת דהוי שלא כסדרן אבל אם תפרן מקודם התפירה עושה לאחד ממלא ה"נ כשנכתב פרשה שלימה בכל חתיכה רק אח"כ נוטל קצת מזה וקצת מזה ומחברן נעשו אחד כיון דנתקדשו מתחלה כסדרן.

ומה דמסיק בירושלמי דדף אחד בשתי עורות אפילו בספרים פסול נ"ל הטעם משום זה אלי ואנוהו דאינו נוי לס"ת שיהא דף אחד תפור באמצעו דהא מה"ט אין עושין יריעות פחות מג' דפין ומה"ט צריך שרטוט ומשום דמיירי שכתב קודם שתפרן לכן אפילו בספרים פסול ול"מ בתו"מ דפסול משום שלכ"ס אבל כשתפר ואח"כ כתב י"ל להיפך בס"ת קפדינן יותר כמו לענין שרטוט דא"צ בתפילין וכמ"ש התוס' במנחות דל"ב ע"ב בד"ה הא וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהלכות תפילין הי"ב משום דמחופין בבתים משא"כ ס"ת ומזוזה ולפמ"ש הכ"מ שם דלפי הירושלמי נראה דגם תפילין צריכין שרטוט רק דגמרא דילן ס"ל דל"צ שרטוט א"כ י"ל לפי מה דמסיק הירושלמי דגם בס"ת פסול תפירה בדף אחד משום זה אלי ואנוהו ה"נ בתפילין וא"ש לשון ואפילו כפשוטן ועכ"פ לדידן י"ל תפירה כשר בתפילין אפילו בדף אחד וגם במזוזה שפיר כתבו התוספת דהא קאי שם על הברייתא דס"ת ותפילין שבלו דמוקו לה התם כמ"ד מזוזה א"צ שרטוט וע"כ דס"ל דשאני מס"ת כיון דמכוסה לא קפדינן אנויה אף דנבדקת פעמיים בשבוע ולמסקנא דקי"ל דמזוזה צריכה שרטוט יודו התוס' ולכן הרמב"ם במזוזה כתב דפסול כשכתבה על שתי עורות אעפ"י שתפרן ולא הזכיר כן בתפילין דשניהן מקורן מירושלמי דמשוה אותן ולפמ"ש א"ש דשאני מזוזה דקפדינן אנויה וכיון דהן רק שתי פרשיות דצריך רק דף אחד או ב' ושלש אם יתפור בהם אינו נוי למזוזה ול"פ תוספת ורמב"ם ובבתים דצריך להשחירן ולא ניכר הדבק והתפירה כולם יודו לסה"ת דמהני ואצ"ל דרמב"ם מיירי שכתב קודם שתפרן דכבר סתר דעת זאת הבית מאיר בסימן ק"ל ס"ז דברמב"ם משמע בבירור דגם כשתפרן קודם הכתיבה פסול עיי"ש.

ועם מ"ש י"ל פרש"י במנחות דל"ב שפירש להשלים אם חסרה המזוזה ופרשו תוספת כונתן דחסר שיטה אחת ונוטל מס"ת ותופר בה והרי רש"י ס"ל במנחות דף ל"ג במזוזה בב' דפין פסול וא"כ מיירי בד"א ובירושלמי מבואר דתפירה בד"א אפילו בס"ת פסול וכ"ש בתו"מ ולפמ"ש א"ש.

סל"ט לרבע מושבתן וגם הבתים במ"ג הוכיח דא"צ לרבע הבתים מסנהדרין דע"ט דאמר אי דאייתי אחרינא ואנח גבייהו האי לחודיה קאי וממ"נ אם קודם שהוסיף ל"ה מרובע גרוע ועומד הוא ואי היה מרובע נתקלקל עתה וסתמא לא נחלק הז"מ רק במה שמוסיף וכן הקשו בישיע"ק וחת"ס ומשיבת נפש להאומרים דצריך הד' בתים מעור אחד ול"מ דיבוק איך הניח הז"מ בית חמישי ולע"ד בפירש נאמר מצות תפילין רק בד' פרשיות א"כ מה מניח בבית חמישי אלא דבמנחות ל"ד ע"ב איתא לטוטפות משמע ד' בתים ולזכרון בין עיניך משמע רק זכרון אחד היינו בית אחת כיצד ד' בתים מעור אחד וכן כסבר תחלה הז"מ אח"כ ר"ל אף שהם מעור אחד כיון דחלוקים בד' בתים ל"ח זכרון אחד ועושה עוד בית כש"י ומניח בו הד' פרשיות ג"כ לקיים טוטפות ולקיים זכרון נמי או מתחלה ס"ל נמי דהנך ד' בתים צ"ל מעור אחד כיון דנאמרו במלה אחת וחוץ לזה צריך בית אחד לעשות זכרון אחד ממש וא"כ מודה דהלל"מ דהבתים צ"ל מרובע אלא דס"ל דשני מיני בתים צ"ל בראשו וכ"א מרובע לעצמו כמו ש"י וש"ר לדידן וכן כל בית צ"ל מעור אחד לעצמו ובזה מתורץ נמי מה שהקשו לסה"ת דמכשיר לדבק ולתפור מה פריך האי לחודיה קאי לימא דתפרו דנעשה אחד ולפמ"ש א"ש דא"כ מקלקל הריבוע של הטוטפות דע"כ מרובע היה לעצמו דאל"כ גרוע ועומד או אפשר דהז"מ לא הניח פרשה בבות חמישי כדאיתא בירושלמי שם עשאן חמש טוטפות של ארבע פרשיות דלא כמג"א לקמן סימן ל"ד סק"ג ומודה הז"מ דהבתים שמונחים בתוכן הד' פרשיות צ"ל מרובע ומעור אחד.

סמ"ח אם צפה הבתים בזהב פסולים כ"כ הטור ובנוב"ק חא"ח ס"א כתב דשום פוסק קדמון לא פירש כן ולכן לדעתו אין שום חשש אם צפה על עור הבתים מה שירצה עיי"ש ובאמת בריטב"א גיטין מ"ה ע"ב מפורש אם צפה הקציצה בזהב או עשה הקציצה מזהב פסול ומה דהקשה הנו"ב דאפסיק הטור בסכינא חרפא ברייתא דצפן זהב או שטלה עליהן עור ב"ט ולא רישא סיפא ולא סיפא רישא נלע"ד דרישא דכתב הטור דצפה הבתים בזהב לא מהברייתא יליף לה דבמגלה פרק הקורא עומד במשנה העושה תפלתו עגולה וכו' צפה זהב וכו' כן הגירסא במשנה בירושלמי ולא ציפן וכן ברי"ף ורש"י ור"ן על הרי"ף הגרסא צפה והנה תפלתו עגולה היינו הבית וע"ז אמר צפה לתפלתו זהב דהיינו שצפה הבית בזהב דעל הפרשיות הל"ל צפן כדאמר בברייתא דגיטין ומנחות ועוד ז"ל המשנה העושה תפלתו עגולה סכנה ואין בה מצוה נתנה על מצחו או על פס ידו זה דרך הקראים צפה זהב ונתנה על בית אונקלי שלו הר"ז דרך החיצונים עכ"ל והנה תפלתו עגולה היינו הבית נתנה על מצחו או על פס ידו היינו שנתנה לתפלתו האמורה דהבית נותן על מצחו וסיפא דנתנה על בית אונקלי ג"כ על תפלתו דלעיל קאי דהיינו הבית וא"כ אפילו אם גרסינן ציפן זהב ל"ל דציפן לפרשיות דמאן דכר שמייהו דעד עתה לא מיירי רק בבתים וציפן קאי על תפלתו דלעיל ויותר נכון צפה לשון יחיד אלא דגם צפן י"ל דנקט משום דאמר נתנה על מצחו או על פס ידו. דהיינו בית ש"ר וש"י ע"ז אמר ציפן לש"י וש"ר זהב ונתנה או נתנה על אונקלו לתפלה האמורה דהיינו הבית ש"י ואם כפירש הנו"ב דגוף הבתים נעשו ונשל זהב הל"ל עשאה או עשאן זהב דהוי קאי על הבתים כמו שאמר העושה תפלתו עגולה ונראה דשתי הגרסות תליא בפלוגתת הפוסקים במרדכי אם גם בש"י צריך ביה"ח לראות האויר והטור מפרש הברייתא כרש"י דציפן זהב לפרשיות שעשה הבתים זהב כמו טלה עליהן עור דמיירי בבתים מדקאמר בעור בהמה טהורה כשרות אעפ"י שלא עיבדן לשמן רשב"ג פוסל עד שיעבדן לשמן וזה מיירי בגוף הבתים דת"ק לא מצריך עיבוד לשמה כלל כמבואר בסנהדרין מ"ח ע"ב ובגיטין דף מ"ה נמצא ברישא דכיפה זהב נקט הטור דין המוזכר במשנה ואצ"ל אם עשה גוף הבתים זהב דפסול דאם היה כשר למה יפסל אם צפה בזהב ליהוי גם הציפוי מכלל הבתים וכמו שכרך הפרשיות בקלף והניחם תוך הבתים או שעשה הבתים מעור כפול וסברא זאת מבוארת בנו"ב שם ובאחרונים ואח"כ נקט הטור הברייתא שטלה עליהן עור היינו שעשה גוף הבתים מעור ב"ט דבזה מיירי הברייתא ולא הזכיר הטור אם טלה על הבתים מעור טמאה דלא הוזכר זאת בגמרא ומ"מ י"ל דמודה דפסול ק"ו מזהב דהוי לנאותן דכל לנאותן אינה חציצה כדאיתא בסוכה דף ל"ו ומ"מ פסול הכא ולהטור לאו טעמא משום שחרות דהא ס"ל דאינה מצוה רק לכתחלה וע"כ משום שאין הבית רואה את האויר וכיון שצריך בתים מעור טהורה ממילא אם עליהן מטמאה אין ביה"ח רואה את האויר אלא דא"ל דקמ"ל דפסול מעור טמאה ה"א הבתים צ"ל מעור דוקא לכן פסול מזהב אבל מעור טמאה אינו פסול דיעבד קמ"ל דפסול דיעבד ממילא אצ"ל עוד אם עשה הבתים מעור טהורה וטלה עליהן מטמאה דפוסל ואם היה נקט דין הברייתא דעשה גוף הבתים מזהב דפסול ל"ה ידעינן אם עשה הבתים מעור וציפן זהב אם פסול דה"א כל לנאותו אינו חוצץ בפני האויר נמי ודברי הטור מדוקדק מאד דלא כמ"ש הב"י ונו"ב דהטור לא דק בלישניה ולפמ"ש י"ל לפיכך קתני צפה זהב ונתנה על בית אונקלי דהן שני דברים והל"ל או נתנה דנהי דמצינו וא"ו מחלקת מ"מ למה שינה מרישא דקתני נתנה על מצחו או על פס ידו אלא דהאיסור על אונקלי משום דאינו מכוסה ולא משום חציצה כמ"ש המג"א לעיל סימן כ"ז סק"ו וא"כ ה"א דמשום דנתנה על אונקלי יפה עשה דצפה זהב שתהא מכוסה ולא לאחרים לאות קמ"ל נהי דאינו מין דמודה בדרש לך לאות ולא לאחרים לאות מ"מ אינו יוצא דהציפוי אינו חשוב כסוי דהוי נוי התפילין וי"ל בזה דעת הפוסקים דהוכיח מהן הנו"ב דאם עשה הבתים מעור וציפן זהב כשר והרי הכא במשנה ע"כ מיירי דצפה על הבתים וכמ"ש אלא די"ל ה"נ האיסור משום דנתנה על אונקלי ומ"מ להטור א"א לומר כן דס"ל לעיל סימן כ"ז דלא יהא חוצץ בין תפילין לבשרו ואי אתי לאשמעינן דלך לאות היינו שלא יהא חציצה ואינו יוצא במה דצפה זהב יותר הל"ל אם כסה בבגדו דאינו נוי לתפילין וודאי אינו בטל לתפילין דמ"מ אינו יוצא א"ו ונתנה על בית אונקלי הוא ענין בפ"ע וברי"ף הגרסא גם ברישא ועל פס ידו:

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה