ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן לא
ס"א עצמן אות וכו' במשבצות הביא מהא"ר שהקשה מהש"ך יו"ד סימן רס"ה דאין לחלוץ תפילין עד אחר המילה דנקרא אות ותפילין אות דאדרבה מזלזל באות המילה עיי"ש ומלשון הזוהר שבב"י משמע דהזלותא היא דדחי חותמא עלאה דמלכא בגין חותמא דאיהו עבד נ"ל פירושו דחותם קדושת היום לא בא ע"י מעשינו וחותם תפילין נעשה ע"י מעשינו וא"כ מילה דהוא ג"כ מעשינו לא עדיף מתפילין ומה דמילה דוחה שבת משום דקטן אינו בר מצוה ואין עליו אות דשבת.
בשאגות אריה סימן מ"א הוכיח דלמ"ד דאימעט שבת ויו"ט מפני שהן עצמן אות אין איסור מה"ת להניחן בשבת ויו"ט מדתנן בפב"א דף סמ"ך דאם יצא בתפילין א"ח חטאת ואר"ס אפילו למ"ד שבת לזת"ה דדרך מלבוש עבידא ובעירובין דצ"ה קאמר לחד לישנא דאם שבת ז"ת אסור להכניס שתים ופרש"י כיון דזת"ה אתי איסור ב"ת ומשוי משא וה"נ ליחייב חטאת למ"ד שבת לזת"ה משום איסור להוי כמשא והדר הקשה על רש"י מהא דאמרינן בפ' התכלת דל"ז ע"ב דלר"י דד' ציצית ד' מצות היוצא בשבת בג' בר"ה אינו חייב חטאת והרי עובר על בל תגרע כדאמר בפ"ח דזבחים דהניתנין במתן ד' אם נתן במתנה אחת יצא ועובר בבל תגרע עיי"ש מה שהקשה על רש"י לק"מ דבתפילין כיון דעובר על בל תוסיף ל"ח מלבוש ונעשה משא אבל בציצית ליכא בל תגרע בציצית גופייהו דאטו א"ל יהא ציצית כלל יהא עדיף אדרבה גורע לגמרי וא"כ לר"י דמיקיים מצוה בהן ל"ת משא ובל תגרע עובר בלבישת הבגד שלובשו בגירעון ציצית והבגד ודאי מלבוש הוא אף שיש בו איסור דאטו כשיהיה בו כלאים יחשב משא ושאני תפילין דבעצמן אינן מלבוש רק כשאין בהן איסור אמרינן כיון דדרך ללבשן למצוה חשיב כמלבוש תדע דהא היוצא בטלית שאין בו ציצית כלל לא מיחייב דלבישיה הוא כפרש"י להדיא בשבת דף קל"ט ע"ב והרי עושה איסור דלובש טלית בלא ציצית אף דהמרדכי ס"ל דבשבת ליכא איסור בלבישת בגד בלא ציצית הא יש חולקים וגם המרדכי מודה כשהיה יכול לעשות מע"ש כמ"ש המג"א לעיל סימן י"ג סק"ח וא"כ מה פריך בשבת שם מהיוצא בטלית שאינה מצוייצת כהלכתה חייב חטאת דלמא משום הבגד דעושה בו איסור חשוב כמשא אע"כ דבבגד גופא ל"ש זה ועוד דלהמרדכי בשבת ליכא משום בל תגרע נמי.
ומ"מ ראייתו מפב"א אינו מוכרח דאיסור ב"ת לא משוי משא אלא משום דגם בחול יש איסור זה ולעולם משא הוא אבל בזוג אחד נהי דבשבת יש איסור מ"מ כיון דבחול אינו אסור ל"ח משא דדרך מלבוש עבידא כיון דבחול מלביש הוי.
ס"ב בקו"ר בטו"ז סק"ב תמה דכלפי שמיא מי מחלקינן בין סתר לגלוי עיין באה"ט מ"ש בשם ל"ח ולע"ד י"ל יותר דהשומע ברכה מחויב לענות אמן ואם הברכה א"צ אסור לענות כמבואר לקמן סימן רט"ו ס"ד אם כן כשישמע מי שאינו מברך לא יענה אחריו ולדעת המברך צריך השומע לענות ועובר על לפני עור לא תתן מכשול.
אמנם כיון שכתב רמ"א דכן נוהגין בכל גלילות משמע כולם נהגו ובטלה מחלוקת של הל"ח גם כן לכן נלע"ד דהמברכין מספק מניחין ומברכין אף דיש פלוגתא דיש ס"ס שמא חייבין בתפילין ואת"ל דפטורין שמא הלכה כר"ת בר"ה דל"ג בתוספת שם וברא"ש פ"ק דקידושין סמ"ט דהא דמברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא מדרבנן הוא וע"כ דוקא כשאינו מתכוין לברכה כלל אבל נשים דמתכונות לברכה אף דפטורות לגמרי ליכא משום בל תשא ובתוספת בעירובין דצ"ו בד"ה מיכל כתבו דנשים שאינן חייבין הוי כשלא בזמנו ובפכ"ה דף ק"י ע"ב בד"ה טלית נסתפקו בטלית שאשה כיון דכל אדם פטור י"ל דלא יברך וברא"ש שם משמע גם כן דמסופק בזה ובר"ן בר"ה שם העלה דנשים יברכו משום דאינו מצווה ועושה יש לו נמי שכר שייך ברכה דבכלל מצווה הן ומשמע שם דר"ת בלא"ה ס"ל דיכולות לברך אלא דהר"ן אף דלא ברירא לו סברת ר"ת וראיותיו מ"מ הכריע כר"ת בנשים דיברכו מטעם דנוטלין שכר עיי"ש מבואר כן למעיין ואם כן ה"נ אם בחו"ה פטורין מתפילין לר"ת ליכא משום ברכה שא"צ כיון דמכונין לברך על מצוה אף דלדעת הפוטרין ליכא שכר דאדרבה יש חשש זלזול מ"מ משום לא תשא ליכא ולהחולקים על ר"ת יש בזה משום לא תשא דכאן גרע מנשים ומ"מ מברכים דיש ס"ס ואף דאין עושין ס"ס בידים כיון דע"כ מניחים ממילא נעשה הס"ס לענין הברכה אבל אין לברך בקול רם דאין עושין ס"ס בידים להכניס השומעים בעניית אמן דאם הדין דפטורין מתפילין והמברך כשפטור עושה איסור דלא כר"ת אסור לענות אמן ונהי כשישמעו מחויבים לענות מכח ס"ס מ"מ אין לעשות בידים להכניסם לזה ועוד כמו דאין לעשות ס"ס בידים משום דהוה כמבטל איסור וכמ"ש הפרמ"ג ביו"ד ס"ס ק"י ה"כ אין להכניס עצמו במחלוקת הפוסקים אפילו לעשות כהרוב וכן מוכח בפרק כיצד מברכין דף ל"ח ע"ב איהו דעביד לאפוקיה נפשיה מפלוגתא עיי"ש בתוספת בד"ה והלכתא וע"כ נהי דהמניחין ומברכין נ"ל לעיקר כדעת הפוסקים דצריך להניח בחו"ה מ"מ דוקא להניח ולברך בעצמם דע"כ נכנסו לתגר זה אבל למה יכניסו השומעים לכתחלה במחלוקת זה דהא למאן דס"ל דאין להניח וכן למאן דס"ל דאין לברך אסור לענות אמן אחר המברך.
ועיין בתוספת פ"ק דברכות דף י"ב בד"ה לא לאתויי נהמא כתבו ז"ל ופירש רב אלפס השתא דלא איפשטא בעיין אזלינן לקולא ור"י היה אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת וכן דעת ר"ת שם וכ"כ בש"ג והפנ"י שם כתב הא דמחמיר ר"י לחזור לברך כיון דליכא פסידא ולא טרחא וברכה שא"צ נמי לא מיקרי כיון שרוצה להסתלק מן הספק וזה נכון וכמ"ש לעיל דכן דעת ר"ת אבל מ"ש עוד שם דפלוגתת הפוסקים בספק ברכות ל"ה אלא מעיקר דינא אי מחויב או שוא"ת עדיף אבל לכ"ע ליכא שום איסורא אם יברך משום ברכה שא"צ ע"ש ברבינו יונה ז"ל כיון דלא איפשטא ה"ל ספקא דרבנן ולקולא דמספיקא אין אומרים ברכה לבטלה עכ"ל וביאר דלא כוותיה אלא דרי"ף ס"ל דאם פטור הוי ברכה לבטלה ואיסור יש ע"כ מספק אין לברך ור"ת ור"י ס"ל דליכא חשש איסור כשיברך אף אם פטור כיון דמתכוין לברך ולהסתלק מן הספק ע"כ נקטו ספקא לחומרא לברך וכן מוכח מהמחלוקת שבכאן לענין הברכה דאם כדברי הפנ"י כיון דמספקא מניחין דה"ל ספד"א ת"ל לברך נמי אף דהוי סד"ר כיון דבאו יחד דלא לזלזל בדרבנן כמבואר באחרונים דאם נזדמנו יחד ספק תורה ודרבנן תרוייהו לחומרא וחשש בל הוסיף ליכא משום הברכה כיון דעושה מספקא וכמ"ש המג"א סק"ב אע"כ דהאומרים שלא לברך ס"ל דיש חשש ברכה לבטלה ול"ש זילותא ועיין מהרש"א בפע"פ דף ק"ב ע"א בפירש רשב"ם בד"ה להודיעך נראה משום דבברכת המצות כשאין החיוב ברור עדיף שלא לברך ובנהנין עדיף לברך דאסור ליהנות בלא ברכה ומהרש"ל שם ס"ל גם בנהנין עדיף לחוש לברכה לבטלה ומתר"י הנ"ל נראה כמהרש"ל.