אור ברסלב

ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק

סימן כו

הלכות תפילין סימן כה

ס"ב על ש"ר ב' ברכות וכ' בב"י תמה על הנ"י דס"ל כר"ת דאם סח מברך שתים על ש"ר ואם אין לו רק ש"ר כתב דמברך רק אחת עיי"ש וגם בסח דיברך שתים על של ראש צריך טעם וכל הטעמים שראיתי לא שבעה נפשי בהם ואפשר עפימ"ש בפע"ח שער התפילין ספ"ח תחלה נעשין לה מוחין מצד הבריאה לכן מקדימין ש"י דהיא בבריאה ואח"כ ע"י ש"ר אנו עושין לתת לו מוחין באצילות ואז אח"כ נמשכין גם כן עליה מוחין דיליה מצד האצילות והענין הוא כי אחר שהנחנו ש"ר בראש ז"א אזי נמשכין משם ב' רצועות בסוד חו"ג ונמשכין אחורי הראש ושם מאירין באורם המלכות אשר שם שריא צורת ד' הנקרא קשר של תפילין בסוד הת"ת שהוא הקושר ובאחוריו היא המלכות ואח"כ נמשכין ב' רצועות שהם נ"ה עד תש"י שהיא נוקבא דז"א ואז נמשכין ונעשין אליה מוחין בסוד האצילות עכ"ל נמצא יש לברך תחלה על ש"י דנעשין לה מוחין הבריאה ובהנחת ש"ר הוא לצורך ז"א וצריך במכה ועוד חוזר ונעשין מוחין אליה מצד אצילות לזה היה צריך לברך על ש"י שנית אלא דעולה הברכה ש"י על שתי תיקונים הנעשין לה תחלה מצד הבריאה והדר ע"י ש"ר מצד האצילות אבל אם סח צריך ברכה על ש"י שנית כשמניח ש"ר מצד תיקון האצילות נמצא כשאין לו רק ש"י אין צריך רק ברכה אחת וכשאין לו רק ש"ר נמי י"ל דא"צ שתי ברכות דהא ע"י הרצועות נמשכין המוחין עד נה"י דז"א ויוצאין במצח דנוקבא ע"י תפילין ש"י כמ"ש בפע"ח ספ"ה שם ואם כן כ"ז דוקא כשיש לו גם ש"י ומה מתוק לחיך מ"ש הרז"ה והר"ן סוף ר"ה כשסח דמברך על ש"ר שתים ימשמש בש"י דלפמ"ש ברכת להניח חוזר על ש"י בתיקון השני שעושה לו בתפילין ש"ר והרז"ה שם הקשה על הלשון סח מברך שתים על של ראש דהא להניח על ש"י חוזר מכ"ש להרז"ה דצריך למשמש בש"י דיותר קשה זה ובאמת בשמושא רבא הביאו התוספת במנחות דף ל"ו מבואר דסח מברך שתים על ש"ר וכ"כ ר"ת שם ועוד קשה אם חוזר ומברך להניח משום ש"י כטעם הרז"ה דצריך לתכוף ש"י לש"ר הלא טוב היה להסירן מהיד לגמרי ולחזור ולקשר ולפמ"ש א"ש דלהתירן אינו נכון דיסלק מוחין דבריאה אלא מוחין דבריאה ישארו וחוזר ומברך על תיקון הנעשה לש"י מכח תש"ר מצד האצילות וע"כ ימשמש בש"י וע"כ אמר דמברך על ש"ר דמכח ש"ר בא התיקון והברכה.

אמנם דעת סמ"ג וסמ"ק וסה"ת דכשאין לו רק רק ש"י מברך שתי ברכות וכתב הב"י דס"ל דלהניח על תחלת המצוה ועל מצות על גמרה וזה טעם נכון מה שמברך להניח בלמ"ד ואח"כ על וכמ"ש הרא"ש דעל משמע לשעבר אבל היכן מצינו שתרי ברכות במצוה אחת ונתקשה בזה בתשובה שהביא הטו"ז לעיל סימן כ"ה ועוד הל"ל על הנחת תפילין בש"ר לכן נראין הדברים כמ"ש הישע"ק לעיל סימן כ"ה דלהניח מברך על הנחתם דגם כשיסירן מיד קיים המצוה ועל מצות מברך על שנשארין עליו דזהו מצוה אחרת ובא"ר ומו"ק כתבו לברך להניח בקמץ כמו להניח ברכה דהוא לשון קיום ובקביעות אבל בפתח הוא כמו והנחתו לפני ד' לשון שימה גרידא לרגע וארע' הביאם בשע"ת ולפי דברי הישע"ק נהפוך הוא דלהניח לא קאי רק על השימה וכמ"ש המעריך בערך תפילין והסכים על ידו במצות שמורים ונ"ל ראיה לזה מירושלמי פרק הרואה הלכה גימל דאיתא שם דשמואל אמר כל המצות ועונות ברכה בשעת עשייתן חוץ מתקיעה וטבילה אמר ר' יונה אית לך חוריי תש"י עד שלא יחליץ וש"ר עד שלא ייבה לא ייבה מן דייבה הא ייבה ופירש הפ"מ ייבה יביא עליו והחרדים פירש שם יהיה בו ובגוף המימרא נדחקו מאד מאד כאשר יראה כל רואה ובפתרון מלת ייבה י"ל שהוא לשון קשר ותכשיט על הראש כמבואר בב"ב דף קמ"ו תרגמה רבא ייבא וסבכתא ופירשב"ם מיני צעיפים וקשורי נשים והערוך גורס שם יוכא ובהפלאה שבערכין גרס ייבא וטוטפות נמי מענין זה וכמ"ש תוס' בפ' הקומץ ל"ד ע"ב ורמב"ן בפ' בא ומה דבבלי אמר בא' ובירושלמי ייבה בה' כן דרך הירושלמי כמו בבבלי אושיעא ובירושלמי הושיעה ורבות כהנה או מחמת דר"ל על התפלה בלשון נקבה ופתרונו על דלא ייבה עד דלא קשטה או קשרה וביאור פשט הירושלמי נראה דמבואר בירושלמי פרק היה קורא הלכה גימל כשהוא נותן ע"י אומר על מצות תפילין כשהוא נותן על הרא"ש אומר על מצות הנחת תפילין ע"כ אמר כאן בפ' הרואה אית לן חוריי שיברך אחר עשיה לא בשעת עשיה כתקיעה וטבילה דמברך אחר עשיה לשמואל ומפרש על ש"י עד שלא יחליץ דהא מברך על מצות תפילין דהיינו על מה שנשאר מונחת עליו ולא על השימה עליו ע"כ כ"ז שאינו חולץ דוקא שייך המצוה דקודם הנחתם הא ס"ל לשמואל דלא יברך עובר לעשייתן רק בשעת עשייתן והכא הברכה קאי על מצות שאינו חולץ גם בשעת הנחה לא יברך דחשוב עובר לעשייתן רק אחר הנחתן נמצא מברך אחר שעשה המעשה כתקיעה וטבילה אלא דכאן כך דינו שהוא זמן קיום המצוה שהברכה נתקן עליה ואחר דזה דוקא בש"י אבל ש"ר אינו כן דעד שלא ייבה כ"ז שלא הניחה על ראשו הא לא ייבה והוי עובר לעשייתן ומן דייבה אחר הנחתן הא ייבה כבר גמר המצוה וא"א תו לברך על מצות הנחת תפילין דהיינו על השימה לבד ושמואל ס"ל בכל המצות צריך לברך בשעת עשייתן זולת תקיעה וטבילה דא"א והכא אפשר לברך בשעת הנחה ממש ע"כ רק בש"י יברך אחר הנחה.

ומה דס"ל לירושלמי לומר על מצות הנחת תפילין על ש"ר וגמרין ס"ל לומר על מצות לבד ובש"י לירושלמי עמ"ת ולגמרין להניח נ"ל טעם פלוגתתן דבלבוש לקמן סימן ל"ז ס"ב דמן התורה סגי להו בקשירה פ"א בכל יום אף שיסירם מיד כמי יצא ידי זכירה וקשירה ומ"מ מצוה להיות עליו כל היום עיי"ש ולפע"ד דלפיכך כתוב בתורה והיה לאות וקשרתם לאות דיש מצות קשירה ויש מצוה להיותן עליו ומיושב בזה קושית טעם המלך בהלכות תפילין לרבינו אליהו דצריך לעשות הקשר כל יום קשה למ"ד שבת זמן תפילין איך אפשר בשבת דהא בעירובין דף צ"ז מבואר דמוצא תפילין חדשות לא יכניסם בשבת משום דאינו רשאי לעשות הקשר ולפמ"ש א"ש דר"א ס"ל דמצות הנחה שהוא מן וקשרתם צריך לעשות קשר חדש כל יום ובזה פטור בשבת לכ"ע דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ומצות והיה דיכול לקיים בשבת מחויב למ"ד שבת ז"ת אמנם מן הלבוש נראה דלהיותן עליו כל היום אינו חיוב רק מצוה והאחרונים ס"ל דרק מדרבנן מצוה להיות עליו כל היום עיי"ש בישע"ק ולכן תקנו בראשונה להניח על החיוב המוכרח ואח"כ על מצות וכמ"ש בש"א סימן כ"ח דיש להקדים מה שהוא חובה למה שאינו רק מצוה ואם להיותן עליו רק מדרבנן כ"ש דיש להקדים דאורייתא כמ"ש הפנ"י וצל"ח ר"פ א"ד וממילא מחמת דמתחיל בש"י אומר להניח בלמד דלהבא משמע ובש"ר דכבר יש עליו הש"י אומר על מצות דעל משמע לשעבר כמי וירושלמי ס"ל דש"י מחויב שלא יסירם עד אחר הנחת ש"ר כ"ז שבין עיניך יהיו שתים כדאיתא במנחות דף ל"ו ע"א ובש"ר יוצא חובתו בהנחה אף כשיסירן מיד ע"כ ניתקן על מצות בש"י ועל מצות הנחה בש"ר ולדעת הסוברים דלהיותן עליו רק דרבנן הוא י"ל לפמ"ש לעיל סימן כ"ה דלפי המבואר בירושלמי פ"ק דברכות ה"ד דחביבים ד"ס מד"ת יש להקדים דרבנן דהוא חביב וקי"ל חביב קודם לענין ברכות ובספר החיים סימן תרי"ט מצאתי שכתב כמי לענין מצות דיש להקדים הברכה על החביב עיי"ש וע"כ הקדים הירושלמי על מצות תפילין להקדים הברכה על דרבנן שהוא החביב וכיון דבש"ר מברך על הנחה דהוא בגמר המצוה ע"כ מברך על מצות ולא בלמד להניח גם י"ל טעם הגמרין דכיון דדרשינין כ"ז שבין עיניך יהיו שתים הקפידה תורה שלא ישאר ש"ר לבד דע"כ לא יחליץ ש"י קודם וע"כ בש"י דנאמר רק וקשרתם וכשיסיר מיד יוצא י"ח יברך להניח אבל כשיש לו גם ש"ר ומניחו גורם שלא יסיר הש"י קודם ע"כ מברך ע"מ דבמצות ש"ר ציוונו שישאר ש"י עליו ולהניח קאי אש"ר וע"מ גם אש"י ולכאורה ה"ט דתקנו להניח על ש"י וע"מ על ש"י דבש"י כתיב וקשרתם ובש"ר והיו שיהיו על ראשו איך שיהיה ולא ציותה התורה על הנחה ומשמע בתוס' הקומץ דל"ז בד"ה משעת דוקשרתם לא קאי רק אש"י וע"כ ר"ל דמסתבר כר"א בש"י לעשות הקשר בכ"י ונהי דאח"כ חזרו דגם בש"י א"ל היינו דוקשרתם היינו הדוק אבל מ"מ לא קאי רק על ש"י וכן משמע ברמב"ם ריש הלכות תפילין ז"ל להיות תפילין עליו על הראש לקשרם על היד שוב מצאתי בספר החיים בסימן כ"ה כ"כ וסיים בצ"ע דאפשר הוקש ש"ר לש"י עיי"ש והרי בתוס' הנ"ל מוכח דלא הוקשו ולפ"ז יראה כהפוסקים דאם אין לו רק ש"י מברך רק להניח ואם א"ל רק ש"ר מברך רק על מצות ונ"מ נמי אם הניח לו התפילין אחר דאינו בר שליחות או הניח שלא בכונה על ראשו למ"ד מצות צ"כ דבש"ר יוצא והא שהביאו תוס' שם דאשתו היתה קושרת לו על זרועו אף דאינה מחויבת בתפילין היינו דסייעה לו וכמ"ש תוס' שם אלא דמירושלמי הנ"ל מוכח אפכא דהא על ש"ר מברך על מצות הנחת תפילין ואפשר דבאמת בזה פליגי ירושלמי ובבלי דלירושלמי הוקש ש"ר לש"י דנצטוינו גם על הנחה ולכן תקנו לברך על הנחת בש"ר דוקא לאשמעינן הך היקשא וכדאיתא בפרק כיצד מברכין דף ל"ח אי אמר המוציא אשמעינן טעמא עיי"ש.

ובפע"ח שער התפלה פ"ז דדעת הסוברים שלא לברך כלל על ש"ר שאין בנו כח לתקן א"מ ע"י מעשינו וממילא נעשה וסברת החולקים דיש בידינו כח לעשות ולכן מברכין גם על ש"ר ובשער התפילין פ"ז כתב דגם המוחין הנמשכין בז"א בתש"ר נעשה ע"י מעשינו כי אין דבר נעשה למעלה אלא ע"י מעשה התחתונים בעוה"ז עיי"ש ודברים הללו לא סתרו אהדדי דהפנימיות שנעשה ע"י המעשה נעשה על ידינו והמקיף שנעשה ע"י הברכה פליגי הפוסקים אם נעשה מאליו וכן מוכח בלשון פע"ח ובמ"ח אמנם בספר מצות שמורים כתב דמלשון המבואר בפע"ח פ"ז מתפילין משמע שאנו חייבין לברך ג"כ על תש"ר ברכה בפ"ע מאחר שנעשה על ידינו והוא סברת האשכנזים שאומרים שיש להם כח לתקן בחינת תש"ר עיי"ש בד"ה למה קודמת תש"י לתש"ר ולא ידעתי מי הכריחו לכך ולפ"ד קשה לדעת הסוברים שא"צ לברך משום דמאליו הכל נעשה א"כ למה נצטוינו בתש"ר כלל וי"ל דה"ט דבש"י מצוה הקשירה ובש"ר רק להיותן עליו דש"ר כעשה שלא ע"י אלא דמ"מ בהסרת התפילין מסלקין המוחין תרי דנהי, דא"צ מעשה להמשיך המוחין מ"מ צריך להיות דוגמא דלעילא שיהיו על הראש וצריך שוא"ת שלא להסירם וכשאינם על ראש מעכב ח"ו גם למעלה אלא דכיון דהוי שוא"ת ס"ל דא"צ לברך דלא נתקן ברכה רק בקום ועשה כנלע"ד לפי דעת ממצ"ש וגם לדברי הפע"ח צ"ע למה אם א"ל רק ש"ר לכ"ע מברך וכן אם סח וי"ל דלא נעשה ממילא רק ע"י הקדמת ש"י נעשה ממילא תש"ר בסוד כי קשה כשאול קנאה המבואר בפע"ח שער התפילין פ"ז וגם להסוברים דלעולם מברך על ש"ר ע"מ ומברך בעל משום דהוי גמר מצוה קשה כיון דתרי מצות הן כל אחת התחלה בפ"ע וכן קשה למה אם שח הדר מברך להניח ג"כ הא נגמרה מצות ש"י וכתב הרז"ה דצריך שיתכוף ש"י לש"ר וכיון שסח תפסיק וצריך למשמש בש"י ולברך שנית וכ"ז מלתא דבעי טעמא אלא משום דתש"ר נעשה בסוד קשה שאול קנאה לא יסיח דעת מהקנאה וכיון דהנחת ש"י גורם לתש"ר הוי גמר מצוה ומברך בעל.

באשל אברהם לפרמ"ג הקשה על הפוסקים דאם הניח ש"ר תחלה ואח"כ ש"י יצא כמבואר בטו"ז סימן תקפ"א הא כ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ אפי' בעשה כמו תורם מרעה על יפה וא"כ כשיש לו שתיהן והניח ש"ר תחילה אימא דצריך להסיר ולהניחם בסדר כמקדים תרומה לבכורים דפריך בתמורה והנה בר"פ התכלת בתוס' בד"ה ואם הקדים תכלת ללבן יצא כתבו אע"ג דמקרא דרשינן דלבן ברישא ל"ל דאסדר לבד יקפיד הכתוב לעכב עיי"ש וצ"ל דשאני מקדים תרומה דתורה הקפידה בל"ת אלא דמ"מ קשה דהכא כתיב והיו לטוטפות בין עיניך ודרש במנחות דל"ו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים וזה לאו משום סדר וכשהניח ש"ר תחלה חוץ מה שעבר על הסדר שנאמר וקשרתם לאות על ידיך והדר והיו לטוטפות עבר ע"ז שהיה בין עיניו ש"ר לבד והל"ל אעל"מ אמנם לפמ"ש לעיל דבש"ר לא כתיב מעשה קשירה והנחה רק והיו להיותן עליו ואפילו הונח שלא בכונה והנה תוס' בתמורה דף ד' ע"ב בד"ה רבא כתבו דהיכי דמהני כשנעשה ממילא ל"ש איעל"מ ובהקדים ש"ר עשה איסור בש"ר לא בש"י וכמ"ש תוס' בר"פ התכלת דל"ח ע"ב בד"ה אילימא לענין הקדים תכלת ללבן דמצות לבן עבד רק מצות תכלת הנעשה שלא כהלכה חיסר עיי"ש וא"כ הכא בש"ר הוי כהונח עליו מעצמו דמ"מ יוצא כיון דעתה אם הונח ש"ר מעצמו היה יוצא ה"נ סלק מעשהו שעשה עד עתה.

תוכן העניינים

ערך שי אורח חיים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה