ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ג הנהגת בית הכסא
ס"ה פניו לדרום בפרק הרואה דף ס"ב רבה הוה שדיין ליה לבני מזרח ומערב אזל אביי שדינהו צפון ודרום וכו' תניא ארע"ק פעם אחת נכנסתי אחר ר"י לבהכ"ס ולמדתי שאין נפנין מזרח ומערב אלא צפון ודרום תניא ב"ע אומר וכו' והקשה מהרש"א בח"א מי הכריחו להעיז פניו היה לו לשאול על דברים אלו מרבו וי"ל דלא אסיק אדעתיה בהנהו מילי דאית בהו חשש איסור לשאול עליהם ונכנס אחריו לידע מה שיש שם ללמוד ממנו עכ"ל וקשה א"כ בן עזאי אם כבר שמע מרע"ק למה נכנס אחריו ואם קודם ששמע למה א"ל ע"כ העזת והוא כבר העיז ועוד אביי למה צעריה לרבה ולא שאלו עוד הקשה הצל"ח על כפל לשון שאין נפנין מזרח ומערב אלא צ"ו וע"ק איך למד שאין נפנין מזרח ומערב דלמא אתרמי ליה הכי ונלע"ד דהנה מבואר ס"ס זה המשהה נקביו עובר משום ב"ת ואם משהה מחמת איסור דרבנן אחר המעכבו הם אמרו והם אמרו כמ"ש המג"א לקמן סימן צ"ב סק"ב ולפ"ז אם הוצרך לנקביו והאבנים סדורין מזרח ומערב צריך להשהות ולסדר באופן שיפנה בין צ"ו כמו שעשה רבה ועד"ז ראה ר"ע לר"י ולמד שאין נפנין מזרח ומערב ול"ת רק לכתחלה יסדר באופן זה אבל אם כבר מסודר צריך לפנות ולא ישהה נקביו אלא בין צ"ו דוקא ומחמת שיש חשש איסור דשיהוי נקבים רצו לראות הלכה למעשה דמעשה רב אפילו נגד רבים דפליגי על יחיד לכ"פ ואפילו לפוסקים דס"ל דביחיד נגד רבים ל"מ מעשה כמו שהובא מחלוקת זה ביד מלאכי סימן תכ"ג מ"מ היכא דלא מכרעא אהני מעשה רב לסמוך לקולא אבל אי הוה חומרא לבד אין ראיה ממעשה דאפשר לכל מסופק שיחמיר וכ"מ ביד מלאכי סימן תכ"ד בשם הריטב"א והה"מ ועיין פסחים דף נ"א דא"ל רבב"ח לבניה בני לא תאכל חלב דאייתרא לא בפני ולא שלא בפני אני שראיתי את ר"י שאכל כדי הוא ר"י לסמוך עליו בפניו ושלא בפניו אתה לא ראית אותו וכו' ואולי לסבה זאת העיזו לראות דוקא המעשה דשמא יפלגו אחרים דהא באמת פליגי שם.
ס"ו מג"א סק"ז ובמ"ע ס"ג פסק כמ"ש הזהר שיהא ראשה ומרגלותיה זה למזרח וזה למערב ותהא מטה בין צפון ודרום וכתב שיהא הראש למערב ובכונת האריז"ל כתב הראש למזרח ובפ"ק דברכות ד"ה ע"ב אמר אבא בנימין הייתי מצטער על מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום ודקדק במעדני יו"ט למה לא אמר בין דרום לצפון שהדרומית ימנית ראויה להקדים ע"ש אמנם בזהר פרש' במדבר דף קי"ח ע"ב אמר דצריך ליתן המטה בין צפון לדרום דבעיא לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ומבואר בזהר פרש' ויחי רכ"ה ע"ב מטה דא שכינתא וא"כ הכוונה דמטתו בין צ"ו על האשה כגוונא דלעילא כנס"י וכן בגמרא בע"פ דף קי"ב ע"ב איתא אל תשב על מטת ארמית א"ד דלא תנסיב גיורתא עוד שם במשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה מבואר דמטתו היינו אשתו דדברו בלשון נקיה והנה לקמן סימן ר"ם ס"ה היא למעלה והוא למטה זו דרך עזות שמשו שניהם כאחד זו דרך עקש וא"כ כשאשתו למטה וראשה למזרח ימינה לצפון וע"כ הקדים צפון דבה מיירי שהוא צד ימינה ומוכח דראשה למזרח ומוכח ג"כ דמיירי כשאשתו עמו.
ומה שאמר א"ב הייתי מצטער אפשר דהפוסקים כתבו שיתן ראש ורגלי המטה בין צפין לדרום דגנאי הוא להיות ראשה ורגלה למזרח ומערב דשם השכינה שורה אמנם פשט הלשון משמע דרוחב המטה תהא בין צ"ו וכמ"ש החולקים וגם בזהר ס"ל כן וי"ל דאם כונתם זכה בלתי לד' לבדו ליכא גנאי ובעיא לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ודוד המלך ע"ה אמר הן בעון חוללתי ע"כ היה מצטער ואפשר מה"ט נהוג עלמא דלא כהזהר.
ובזה י"ל ג"כ מאמר שני שאמר שם א"ב שהיה מצטער על תפלתו שתהא סמוך למיטתו דג"כ נתקשו המפרשים מי עיכב בידו אלא דאם הכונה זכה זר לא יקרב ועזרא לא תיקן שום טבילה לטמא רק לבעל קרי כדאיתא בברכות דף כ"ב ופרש"י שם משום שהוא מתוך קלות ראש ובר"פ אין עומדין איתא נמי דאין עומדין להתפלל מתוך קלות ראש אלא מתוך שמחה של מצוה ובת"ז תקונא שבעין בד"ה אודנין איתא מטה למערב בין צפון לדרום משמע כפרש"י:
סי"א לא יקנח בחרס משום כשפים ולקמן סימן שי"ב כתב אסור לקנח בחרס אפילו בחול משום סכנה שלא ינתק עב"ח ונ"ל משום דבחול יכול להחליקו באבן דאפילו בשדה יושב על אבנים או לבני כדאיתא בפרק הרואה דף ס"ב א"כ מלתא דפסיקא טפי משום כשפים אבל בשי"ב דעיקרו משום שבת ואגב גררא נקט חול ובשבת אסור להחליקו משום תיקון מנא פסיקא ליה טפי טעם דסכנה דבבית ל"ש כשפים וזה נ"ל מבואר בש"ס ס"פ המוציא יין דפ"א ע"ב אר"י אסור לקנח בחרס בשבת מ"ט אילימא משום סכנה אפילו בחול נמי ואלא משום כשפים אפילו בחול נמי לא ע"כ ולמה נקט בטעם דכשפים מלת לא משא"כ בטעם דסכנה ועוד דהל"ל אי משום סכנה וכשפים בחול נמי אלא משום דבסכנה יש תקנה לא החליט לומר לא רק בחול נמי שייך סכנה וצריך תיקון וממילא נדע דבשבת לגמרי לא ובטעם דכשפים החליט בחול נמי לא ובזה י"ל לשון רש"י שם אהא דמשני שם ל"מ בחול דאסור אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו ופרש"י ל"מ בחול שאין איסור טלטול בצרירות דאסור לקנח בחרס משום כשפים שהרי יכול לקנח בצרור אבל בשבת הואיל ואיכא תורת כלי עליו וכו' קמ"ל דל"א אי משום סכנה אי משום כשפים עכ"ל פתח בחד וסיים בתרתי עיין במ"ג ולפמ"ש מבואר דבחול א"א להחליט דלא יקנח רק משום כשפים.
ויותר נראה בכונת רש"י דמבואר בפרק כל הסלים דף קס"ד ע"ב דחרס קטנה מותר ליטול בחצר דשכיחי בה כלים שהחרס ראוי לכסותן ותורת כלי עליו ובר"ה פליגי אמוראי שם וא"כ למ"ד דדוקא בחצר ל"ה מוקצה עכצ"ל משום סכנה דבחצר ל"ש כשפים כמ"ש האגודה אבל למ"ד גם בר"ה הוי כלי א"כ קמ"ל נמי בשדה אף דהוי כלי לא יקנח בה משום כשפים ובחול סגי לו בטעם דכשפים דלכ"ע שייך בשדה כפי דרכם שהיו נפנין בשדה ושייך אפילו בחרס שאינו חד וליכא סכנה ומוכח מזה כמ"ש האגודה דכשפים ל"ש רק בשדה.
סי"ד במג"א סקי"ד וצ"ע דביו"ד סימן קפ"ד ס"ה פסק דחרדה מסלקת הדמים ולא אמרינן דלא בקיאי בהי ביעתותא ע"כ ונ"ל דבטוש"ע יו"ד סימן ע"ג מבואר לענין חליות הכבד דאנן דלא בקיאין לא סמכינן לכתחלה אבקיאות דידן רק בדיעבד וא"כ ביו"ד לענין דיעבד סמכינן אדינא דגמרא משא"כ הכא לכתחלה ובזה מיושב דברי הטור שם דהיתה במחבא דלכתחלה צריכה בדיקה רק בדיעבד מותרת והקשו דהא במעוברת דמסולקת דמים מתיר הטור גם לכתחלה ובגמרא יליף מעוברת ממחבואה ע"ש בב"י ולפמ"ש א"ש דגם במחבואה מותרת לכתחלה לדינא דש"ס רק אנן דלא בקיאין הי חרדה מסלק לא סמכינן לכתחלה אמנם הש"ע שם סימן קפ"ד גם במחבואה מתיר לכתחלה וצ"ל דס"ל דיש סברא דלא ראתה דחזקה לדם שבא בהרגשה ומדלא ארגשה ודאי לא ראתה רק בזמן הוסת יש נגדו חזקה דארח בזמנו בא וע"כ חיישינן אבל כשהיתה במחבא נהי דלא בקיאינן מ"מ מחמת דלא ארגשה מוכח דהוי ביעתותא הראוי לסלק הדמים ולא יסתרו החזקות: