ערך שי אורח חיים· רבי שלמה יהודה טבק
סימן ב דין לבישת בגדים
ס"ג שלא יהפוך הפנימי לחוץ כתב המג"א ויראו התפירות המגונות ומתגנה בעיני הבריות ע"כ וקשה הא החלוק לא נראה כלל דמבואר בב"ב דנ"ז דחלוק של ת"ח אינו נראה לחוץ טפח עוד צריך הבנה מה דאר"י בשבת דף קי"ד איזהו ת"ח שמחזירין לו אבדה בטב"ע המקפיד על חלוקו להפכו פירש"י כשלבשו הפוך מהפכו שלא יראו תפירות המגונות ע"כ ומה זה ענין לטב"ע וגם נבין מה דאר"י מימי לא ראו קורת ביתי אמרי חלוקי מה קפידא בכך ואם כפרש"י הל"ל לא ראו בשרי כדאיתא הך קושיא בב"י ואפשר עפימ"ש במג"א סק"ג יזהר מללבוש ב' מלבושים יחד בפ"א דקשה לשכחה כונות ומבואר שם טעמו דכל מלבוש יש לו אור מקיף אחד הדוחה הקליפות ולאחוז בלבוש וכשלובש שנים אין המקיף יכיל לכנוס בינם ומביאו לשכחה ע"כ וידוע דאחיזת הקליפות במקום פגום ומגונה והשראת הקדושה דוקא על השלם ונאה זה אלי ואנוהו וזה תליא בזה דאין הקליפה יכול לאחוז במקום השראת הקדושה דמקיף הקדושה דוחה אותה והיודע סוד פגם בסכין יבין למה אחיזת חצונים במקום פגום עיין לק"ת פרש' ראה בטעם מצות שחיטה ועיין במנחות ל"ה ע"ב ועיילה לתפירה לגאו שלא יראה ויהא כשלימה וע"כ אור המקיף שורה דוקא על צד השלם לא על צד המגונה והפירוד וע"כ אף דהחלוק תחת טליתו מ"מ צריך ליתן מקום למקיף לשרות עליו בין חלוקו לטליתו וצריך שלא יהא מגונה ופגום לצד המקיף ואזי ניצל משכחה וע"כ יש לו טביעת עין הבא מכח הזוכר ובזה יש להבין המבואר בירושלמי פרק במה אשה ה"ב כשהוא נועל נועל של שמאל ואח"כ של ימין שלא תהא נראית של ימין פגומה.
ס"ד וכשהוא רוחץ וסך ימין תחלה ובד"מ לא ראיתי מדקדקין בזה ונראה דמבואר במשבצות זהב סק"ג בתוך דברי הב"ח דבדבר הרשות ל"ש קדימה והנה מי שכל מעשיו לש"ש כל מעשיו מצוות דבכל מעשה יש כונה וצורך גבוה וגם ברחיצה וסיכה וכמבואר בכונת ט"ב וע"כ איתא במסכת ד"א חיוב קדימה לענין סיכה ורחיצה ובעוה"ר בני עליה מועטים מאד לעשות הכל בכונת לש"ש וע"כ אין צריך לדקדק ובנט"י באמת נזהרין להקדים הימין וכן ברחיצת פניו ידיו ורגליו בע"ש בחמין מבואר בשע"ת לקמן לעשות כסדר האמור וצ"ע למה קי"ל דינעול של ימין תחלה ואפשר משום דחיוב לנעול דהולך יחף כמנודה כדאיתא בפע"פ דף קי"ג ע"ב וצ"ע למה אמרו בשבת דף ס"א נעל משום צער או משום תענוג עבידא וי"ל דמנודה אסור לנעול כדי שיצער עצמו ולא יתענג לכן כשאינו מנודה אפילו ירצה להצטער אינו רשאי משום דמחזי כמנודה או דרובא דעלמא נועלין רק משום צער ותענוג ולא משום דהוא כמנודה דאין יודעין כלל מזה.