אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק ב הלכות כתובות › סימן צדיק

ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות כתובות · סימן צדיק

סימן פט

ס"א בהג"ה הבעל יורש כח אותו שטר ב"ש הקשה למה לעיל שנ"ג בנדוניא דאמרינן אומדנא ומיד עלה בדעתי דשאני הכא כיון שכותב בשטח"ז שקיבל אותו סך מבתו הודאות בע"ד כמ"ע והתחייב עצמו כאלו קיבל ממש ומצאתי שכ"כ בני אהובה בפ' כ"ב מה"א סוף ה"ב וכ"כ ב"מ בצה"ב ס"ג.

ובישועות יעקב סק"ב הביא הא דב"ב דף קמ"ט בעי שכ"מ שהודה מהו ופרשו תוס' דהבעיא אם גבם בהודאה אם עמד חוזר ואיפשטא מהודאה דאיסור גיורא דע"כ מתנת ברי הוא ואם עמד אינו חוזר דאל"כ כיון דגר ליתא בירושה ליתא ג"כ במתנת שכ"מ ותמה כיון דהודאה מהני אפילו בבריא לרוב הפוסקים ואם התנה שיוכל לחזור אם יעמוד מהני התנאי ואף בגר מתורת מתנת בריא ה"נ נימא אומדנא את"ד ונראה לפימ"ש הטו"ז בחו"מ סי' ר"ז סט"ז אהא דקונין מבע"ח שכ"ז שיהא כך חוב זה מחול לו מעכשיו אע"ג דמחילה א"צ קנין היינו מחילה ברורה משא"כ בזה שהוא תלויה עכ"ל והרי המחבר שם בסי"א פסק דערבוני מחול לך דבמחילה ליכא משום אסמכתא וא"צ קנין וצ"ל בשלמא בערבוני מחול לך דעושה מעשה ונותן עכשיו הערבון ליד חברו אין לך קנין גדול מזה משא"כ בסט"ז דלא עשה מעשה רק דיבור אף דמחילה אצ"ק כיון שהוא ברשות לוה זוכה ממילא מ"מ כיון שהזכיה רק מכח דיבור וארפו מחילה ברורה צריך קנין דבזה גומר ומקנה וא"כ ה"נ כשהודה דאינו רק דיבור אם נימא אם עמד חוזר מכח האומדנא אינה מתנה ברורה ולא מהני בלא קנין ול"ד למתנת שכ"מ דמועיל בדיבור אף דאינה מתנה ברורה דתק"ח הוא רק כדי שלא תטרוף דעתו משא"כ אם תאמר דמהני מדינא בתורת מתנת ברי עכצ"ל אם עמד אינו חוזר דאל"כ לא מהני בלא קנין והרי איסור גיורא לא עשה קנין רק הודה ואין לומר שאני הודאה ממחילה דבשלמא מוחל בחנם כיון שאין המחילה ברורה לא גמר ומוחל בלא עשה ק"ס משא"כ הודה שהמעות של פלוני דהוה ממש כאלו באמת של פלוני ואינו נותן בחנם דל"ל לא גמר ומקנה דאם הוי ממש כאלו הוא של פלוני ממילא אזלא האומדנא לומר דלא נתן רק אם ימות כיון דלאו שלו נתן אלא מה שקיבל מפלוני

עוד הקשה איך פשיט מהך דשכ"מ שהודה אם עמד אינו חוזר דלמא שאני גר כיון דאם תאמר אם עמד חוזר לא מהני מתנתו דכירושה שוייה רבנן ע"כ לא היה דעתו לחזור דא"א מוציא דבריו לבטלה עיי"ש ג"כ לק"מ דדוקא בשטר דעביד מעשה לכתוב ולחתום אמרינן א"א מד"ל ולא בדבר הנקנה בע"פ בדיבורו כמ"ש מהר"ם רוטנבורג והובא בפ"ת לחו"מ סי' מ"ב סק"ז אך זה יש לדחות נהי דבדברים בעלמא י"ל דמוציא דבריו לבטלה וא"א להוציא ממון מספק אבל כאן דבאנו לומר אם עוד חוזר מכח אומדנא וכיון דאפשר גם בדברים אינו רוצה לומר דברים לבטלה ממילא תו ליכא אומדנא והוי דברים שבלב ולא מבטלינן מה שאמה בפירוש אלא בלא"ה לק"מ דהבעיא שכ"מ שהודה אי נימא עמד חוזר דלא הוי כקיבל מפלוני המעות ממש כיון דהוחזק דלא קיבל וא"כ בבריא לא יועיל אודיתא כיון דהוי רק דברים בלא קנין דאפילו בלאו דחשוב כאסמכתא ל"מ דברים בלא קנין בבריא אלא דיועיל מחמת תק"ח בשכ"מ דככתובין ומסירין דמי א"כ אפילו התנה בפירש שלא יוכל לחזור לא מהני בלא קנין כדאיתא בחו"מ סי' ר"נ ובגר לא מהני כלל אפילו מת כיין דאינו מועיל רק מכח תק"ח דכירושה שוייהו רבנן וכיון דהועיל אודיתא דאיסור גיורא ע"כ דחשוב הודאות בע"ד כמ"ע כאלו קיבל ממש ואפילו בבריא מהני ממילא אם עיור אינו חוזר.

עוד הקשה כיין דבלשון חיוב יכול לחייב עצמו אפילו בדבר שאינו ברשותו ואף בדשלב"ל וא"כ למ"ל לאיסור להודות שקר ה"ל לחייב עצמו בתורת חיוב דמהני וכן נתקשה בזה גדול אחד בזה את"ד ואישתמיט להו דברי שי"ת המיוחסות לרמב"ן סי' ס"ט שהקשה כן והוכיח מזה דמטלטלי דגר שזכה בהן אחר בשעת מיתתו אין בע"ח גובה מהן כמו מטלטלי דיתמי לדינא דגמרא והובא בחת"ס ח"ב מאבן העזר סי' קנ"ט והקשה החת"ס מאי ראיה דלמא אי היה מתחייב אמרינן אומדנא ואם עמד חוזר וכיון שאם עמד חוזר הוי כשאמר מתנת שכ"מ דליתא בגר ואפילו אם לא יחזור לא מהני כמבואר סברא זו בתוספת ב"ב דף קמ"ט שם מש"ה היה צריך להודות שאלו הנכסים הם ממש של בנו שאז לא אמרינן אומדנא וקנה קנין גמור ולא מטעם שכ"מ וע"כ מוכח מרמב"ן דס"ל אפי' במתחייב סתם ולא שקבל הסך מיד מ"מ לא אמרינן אומדנא וא"כ קשה מ"ט נימא אומדנא בנדוניא שזקפן במלוה את"ד ולק"מ דהא יכול היה להתחייב ולהתנות בפירש שלא יוכל לחזור כשיעמיד ולקבל קנין על זה דאז היה מועיל וכדאיתא בחו"מ ריש סי' ר"ב ס"ב בהג"ה מתשובת רמב"ן ואין להקשות מאי עצה היא שיתחייב שמא לא ניחא לו לקבל עליו חוב דאז אם יאבדו המעות שהפקיד ביד רבא ישאר בע"ח ועבד לוה למלוה די"ל דהוה יכול להתנות שלא יתחייב ליפרע רק מהמעות שביד רבא נמצא קיימים דברי חכמים דיש חילוק בין מתחייב למודה שקיבל ואין רמב"ן חולק על זה.

ס"ב ואחריו ליורשי בש"ס מבואר הטעם הואיל והראשון יכול למכור לחלוטין ה"ל ראוי לבעל ותמה ב"ש הא בחו"מ סי' רמ"ח פסק רמ"א דמכירה של הראשון בטלה והיורשין מפקיעין מן הלוקח ומה שתירץ הב"ש תמוה כמבואר באחרונים ונ"ל דמה שאמר ואחריו ליורשי י"ל כונתו כמו מעכשיו דלא יוכל הראשון למכור גם י"ל ואחריו ליורשי רק אם ראשון ישייר כיון דלא פירש מעכשיו ומבואר בפי"נ בירושלמי ה"ו דהכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הוא אומר ותהי עונותם על עצמותם ופירש נמ"י בעבור בניו שהם עצמותיו ובעל העיטור כתב דוקא בניו ודוקא לא שייר להם בלום ועיין בשו"ת חת"ס חחו"מ סי' קנ"א הובא בפ"ת לחו"מ סי' רפ"ב דדוקא הניח בניו ולא שאר יורשים ודוקא לא הניח להם כלום אזי הוא עון חמור ותהי עונותם על עצמותם אבל זולת זה ליכא רק משום דאין רוח חכמים נוחה הימנו וא"כ סתמא כונתו שלא יועיל מכירת ראשון לחלוטין דאזי לא ישאר כלום ליורשיו לעולם וגדול עונו וכ"ש שכ"מ דמיירי ביה ואף דהרי קמן דאמר נכסי לפלוני מ"מ כיון דאחריו ליורשיו של הנותן הרי הניח להם עכ"פ אחריו של מקבל ויכולים מיד אחר כך למכור זכותם בטוה"נ משא"כ אם ראשון יכול למכור לחלוטין לא ישאר ליורשי נותן כלום ואף דהרי קמן דהפקיע שאר יורשים אם מתה הבת וזרע אין לה אין שאר יורשין עומדין במקומה כדאית' בחו"מ סי' רמ"ח ס"ז בהג"ה ה"ט משום דלא היה דעתו רק על הבת ויו"ח דראוין ליורשו אז ולא עלה ע"ד דתמות הבת ולא יהא לה זרע עיי"ש בסמ"ע ועוד אף דחזינן דלא חשש להניח הירושה מיד אחר מותו ליורשיו וגם הפקיע שאר יורשים חוץ בתו וזרעה וגם בזה אין רוח חכמים נוחה הימנו מ"מ כל מה דאפשר למעט האיסור יש למעט לומר דלא נתכוין לאפושי איסורא כדאיתא בתמורה דף כ"ז וברמב"ם פ"ב מהלכות תמורה ה"ג ועמ"ש לעיל סי' ע"ד לכן לענין יורשי הבת יוצאי חלציה אמרינן אומדנא דלא נתכוין שיוכל הראשון למכור לחלוטין משא"כ לענין הבעל אחר מיתת בתו דכמו זר נחשב אצלו ליכא האי אומדנא ואם מכר הראשון מכירתו מכירה לכן הוי ראוי לגבי הבעל.

ס"ג החרש שנשא פקחת ומתה יירשנה שהרי היא בת דעת ולדעתה נשאת לו וזיכתה לו ממונה ובהשגות ראב"ד פכ"ב מה"א כתב מה דבידה זכתה לו ולאחר מותה לא זכתה לו ונתקשו בפירשו ונ"ל כיון דנשאת לו סתמא דעתה שיהא כשאר נשואין וקנה מדרב גידל דהן הן הדברים הנקנין באמירה ודוקא מה דמצוי ברשותה כדלעיל סי' נ"א וז"ש מה דבידה זכתה לו אבל אם בא לרשותה אחר נשואין לא קנה בעל וכתבתי לעיל סי' נ"א להוכיח דדבר שיש בו חשש אסמכתא לא נקנה מדרב גידל לכן מה שלאחר מותה לא זכתה לו דהא לא ידעה אם תמות היא קודם לו וכדאיתא בירושלמי ר"פ הכותב דלהכי אם אמר שלא יירשנה לא מהני דלבסוף הוא זוכה בהן ופירש ק"ע משום דאינה יודעת אם תמות בחייו והוי אסמכתא ודבריו מוכרחים דל"ל משום דהוי דבר שאינו ברשותו כמ"ש פ"מ שם דהא הוא מימרא דרב ורב ס"ל בפ"ק דב"מ אדם מקנה דשלב"ל והאומר שדה זו לשאקחנה קנוי לך מעכשיו קנה והא דלא חשוב אסמכתא גבי שדה זו לשאקחנה דלא ידע דימכור לו בעל השדה י"ל משום דאמר מעכשיו כדאיתא בפא"נ ס"ו ע"ב דמעכשיו מסלק אסמכתא ובפרק הכותב דף פ"ד בתוספת בד"ה וסבר רב תנאו קיים כתבו דע"מ שלא יירשנה הוא לא ידע דמחיל שמא לא תמות והוי כמו אונאה דאמר רב האומר ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה אפילו לר"י דבדבר שבממון תנאו קיים משום דלא ידע דמחיל וא"כ הוי חדא טעמא עם הירושלמי לפי פירש הק"ע דחשוב אסמכתא משום דלא ידע דמחיל ואומר על הספק ולא גמר בדעתו למחול ובהשגות ראב"ד פי"ב מה"א ובפכ"ג דכתב טעמים אחרים משום דלא חלו הנשואים רק אדעתא דתנאי זה משום דבר"פ הכותב בש"ס דילן מסיק לרב דמשום דמתנה עמש"ב בתורה וע"כ דס"ל דתנאי בעודה ארוסה ל"ל דהוי אסמכתא כיון דלא נשאת לו רק אדעתא דהכי אלא דאנן קי"ל בדבר שבממון תנאו קיים אף דמתנה עמש"ב וטעמו של ראב"ד בפכ"ג מה"א משום דעדיין לא זכה בירושה וא"א מקנה דשלב"ל לכן לא מהני תנאו אחר נשואין שלא יירשנה אפילו בקנין משום דנהי דהוי כאסמכתא אינה אסמכתא גמורה כיון דאינה דרך קנס וגוזמא מהני קנין כמו בערב לאחר מה"מ כיון דהוי על ספק אם לא יפרע לוה הוי אסמכתא וצריך קנין ועש"ך חו"מ סי' מ"ם סק"ד ובירושלמי פ"ק דכתובות ה"ב חרש שנשא פקחת אין לה עליו מזונות ולא כתובה ואם מתה הוא יורשה שהיא רצתה ליזוק לו בנכסיה והוא לא רוצה לזוק לה בנכסיו פקח שנשא חרשה יש לה עליו מזונת וכתובה ופריך וחרשת יש לה קנין ויש לה כתובה ומשני שהיתה חרשת ונתפקחה כנסה פקחת ונתחרשה ר' יוסי לא אמר כן אלא מי שבא על החרשת שמא אין לה קנס עיי"ש וקשה למה פריך על כתובה ולא על מזונות דקדים בברייתא כיון דאין לה קנין למה יש לה מזונות והק"ע פירש דהקושיא גם על מזונות אבל הרי ירושלמי נקט רק כתובה אלא הוא הדבר שכתבתי דבמזונות נתחייב הפקח מדרב גידל משא"כ כתובה דאינו רק על ספק אם יגרשה או ימות בחייה לא מתחייב רק אם כתב לה כתובה כיון דלא תקנו חכמים רק באנו עליו מחמת דמדעתו נשאה סתמא קיבל עליו כשאר בעל לאשתו וכדאיתא בירושלמי פרק אעפ"י ה"א דבעל אינה מתחייב לה תוספת כתובה מדרב גידל רק כשכתב לה והכא בפקח שנשא חרשת דלית לה מדינא שום כתובה הכל הוי כת"כ.

והנה קשה למה פריך הירושלמי על חרשת דבסיפא דברייתא ולא על רישא חרש שנשא פקחת יורשה למה הא אין לו קנין קידושין מן התורה וצ"ל דנקט חרשת משום דר' יוסי דפליג בחרשת אבל אה"נ כמו דמשני בחרשת א"ל דרישא בחרש נמי בהכי מיירי ולפ"ז אין פרכא על הראב"ד מהירושלמי כלל והכ"מ כתב דדברי הרמב"ם מבוארין בירושלמי ולפי מ"ש לק"מ על הראב"ד ובקו"א להפלאה כתב לכאורה כונת הראב"ד מטעם דאין ביד האדם להקנות לאחר מיתה במתנת בריא אך באמת זה אינו דממ"נ אם זכתה לו בחייה דהיינו כיון דנשאת לו ניחא לה שיהא לו זכות בכל נכסיה ככל בעל בנכסי אשתו א"כ כיון דתק"ח הוא דבעל לוקח הוי משעה נישואין הרי זוכה בגוף מחיים וכ"ש בנצ"ב וכ"כ בני אהובה דהרי בידה להקנות לו מהיום ולאחר מיתה ולפימ"ש אה"נ אם היה קנין או שטר אבל כאן ליכא שום קנין רק דאמדו חכמים לדעתה כיון דנשאת לו לדעתה מזכה אותו בנכסיה ומועיל מדרב גידל וזה לא מועיל לענין ירושה דהוי על ספק ולא ידעה ומחלה.

אמנם דעת רש"י בכתובות דף מאח' ע"ב בד"ה שמואל אמר לירושתה הוא דמהני מסירה שאם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה כיון דמסרה אחולי אחיל אך מהשתא מחמת קירוב נישואין עכ"ל הרי דטעמא דקירוב נישואין מועיל גם לענין ירושה ועמ"ש לעיל סי' נ"ז אך י"ל שמואל לטעמיה דס"ל בפרק הזהב דף כ"א בע"מ שאין לך עלי אונאה אין לו עליו אונאה דגמיר ומחיל אף דלא ידע אי יש בו אונאה ויש גאונים פסקו כשמואל כדאיתא בהגמ"יי פי"ג ה"ג דמכירה ואנן דמסקינן כרב דיש עליו אונאה דלא ידע ומחיל קי"ל נמי כרב דמסירתה לשלוחי בעל זו הוא חופתה ממש גם לענין הפרת נדריה דבעל מיפר לבדו וכדעת התוספת בפרק נערה דף מ"ח ע"ב וכ"ד כה"פ כמ"ש טו"ז וש"ך יו"ד סי' רל"ד ס"ח וא"כ גם לירושתה כנשואה הוא ממש ולא מטעם מחילה

ועוד שאני ירושה כשמסרה לשלוחי הבעל אף דהוי קצת אסמכתא מ"מ כיון דקבורתה תחת נדונייתה כדאיתא בפרק נערה שנתפתתה דף מ"ז ע"ב איידי דבעי למקני גמר ומקנה על הספק כמ"ש בתוס' בסנהדרין. דף כ"ה ע"ב ואף דרש"י לא כתב שם כן היינו באסמכתא גמורה ועיין חו"מ סי' קע"ו ס"ג בהג"ה דאומנין שנשתתפו בכל מה שירויחו דאמרינן איידי דבעי לקנות גמרו ומקני להדדי אף דהוה דשלב"ל ואסמכתא קצת דאין יודעין מי ירויח ועיין בחו"מ סי' ריז סי"ג בהג"ה ובזה מדויק מה שפרש"י נדונייתה אף דיש בירושה ג"כ נ"מ אלא כיון דהוה על ספק וצ"ל דגמרו ומקני אהדדי משום דקבורתה תחת נדונייתה ואף דלפעמים נדונייתה הרבה מהוצאות קבורתה מ"מ ל"פ רבנן בתקנתן דהא קבורתה תחת נדונייתה ולא חלקו ואפילו נשאה ערומה משא"כ בפקחת שנשאת לחרש דהוא אינו מתחייב לה כלום ומה שחילקתי דבאסמכת גמורה לא ס"ל לרש"י וסייעתיה איידי דבעי לקנות גמר ומקנה משא"כ באסמכת קצת היינו דרש"י כתב בסנהדרין כ"ד ע"ב וז"ל אסמכתא היינו דבר שאינו נותן לו מדעתו אלא סומך על דבר שאינו דסבור שהוא יכול לנצח ופעמים דמנצחין אותו עכ"ל וכיון שאינו נותן לו מדעתו וסומך על שאינו ל"ל דגמר ומקנה משא"כ באסמכת קצת כנידון דהכא דאחולי אחיל הרי מוחל מדעתו ואינו סומך על דבר שאינו רק כיון דהוה ספק לא גמר ומקנה בזה י"ל ואיידי דבעי לקנות מספק גמר ומקנה מספק כיון דדעתו להקנות רק צריך להיות גומר ומקנה.

ס"ו נפל הבית וכו' הקשו הראשונים הא קי"ל א"א מוריש שבועה לבניו א"כ אפילו מת הבעל קודם אין ליורשיה כלום והקשה בקו"א להפלאה למה לא תרצו דמיירי דכתב לה נאמנות אף נגד יורשין דמהני עכ"פ דלא שייך א"א מוריש כמבואר לקמן סי' צ"א ותירץ דאיתא בפרק הכותב דף פ"ד מי שמת והניח פקדון ביד אחר רעק"א ינתנו ליורשים שכולם צריכים שבועה ואין היורשים צריכין שבועה ואיתא שם בירושלמי דאפילו נתן לה נאמנות משים דזה תורה וזה אינו תורה וה"פ דאף שנתן לה נאמנות הוא רק חיוב שמתחייב משלו אם תאמר שלא נפרעת וזה אינו תור' לכן ה"נ יורשי הבעל קודמין את"ד ואישתמיטתיה דתוספת ונמ"י במו"ש דף קנ"ח תרצו לחד תירוצא שפטרה הבעל משבועה אך מה יעשו בירושלמי זה ונ"ל דנהי דהפטור הוא חיוב חכם להגבותה אפילו אם כבר נפרעת ומשקרת שלא נפרעת מ"מ גם זה תורה דיכול אדם לחייב עצמו במה שאינו חייב וכ"ז למאי דקי"ל כר"י בפרק הנושא דף ק"ב אבל בירושלמי שם ובפרק אעפ"י איתא דר"י ור"ל ס"ל דאינו יכול לחייב עצמו במה שאינו חייב ומה דמתחייב לה תוס' כתובה ולזון את בתה הוא משום דר"ג דהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת חיתון והא דאמר שם דבעל אינו מתחייב רק בכתב היינו כיון דחיוב ת"כ על ספק אם ימות קודם צריך כתב לסלק חשש אסמכתא חבל אף דכתב מועיל לסלק חשש אסמכתא מ"מ אינו יכול לחייב עצמו מה שאינו חייב מן הדין אלא משום דר"ג ואיתא בנו"ב קמא חחו"מ סכ"ח ותניינא סי' מ"ב דהא דרב גידל תק"ח הוא ולפ"ז א"ש דאמר דזה אינו תורה ולירושלמי י"ל בשאר בע"ח ל"מ נאמנות לפטור משבועה וא"כ לדידן דקי"ל כר"י דבבלי דיכול אדם להתחייב במה שאינו חייב זה נמי תורה ושפיר תרצו תוס' ונמ"י

ויל"ד על הירושלמי הן לדידי הן להפלאה הא מן התורה א"צ שבועה דליכא שבועה ונוטל מן התורה כדאיתא בפרק הכותב דף פ"ז ע"ב וא"כ חיוב שבועה רק דרבנן וכיון שפטרה אפילו אין מועיל רק מדרבנן מ"מ נשאר על ד"ת ועו"ק הא זולת נאמנות יש כמה אנפי דפטורין הב"ח משבועה כמ"ש ק"ע ומ"פ במת תו"ז פרעון או לא רצה לפרוע ומת מתוך שמתא וצ"ל דלא אמר רק לענין נשים וג"ז קשה דמשכחת לה בייחד לה מטלטלין לכתובתה ונאבדו לדעת רש"י שהביא החמ"ח לקמן סי' צ"ו סק"ב וגם פירוש הרא"ש בפרק הכותב שם מאד דחוק.

ולולא דבריו י"ל דמש"ה יתנו ליורשין דיש להם זכיה בגוף הפקדון וא"א להפקיע זכותם משא"כ כתובה וב"ח אין להם רק שעבוד ומהני מד"ת קונם להפקיע משיעבוד וא"כ אינו עומד לגבות בודאי אלא מדרבנן אלמוהו שעבוד אשה וב"ח דלא מצי לאסור בקונם כדאיתא בתוספת בפרק אעפ"י דף נ"ט ע"ב ואפילו היורשים יכולים לאסור הנכסים כדאית' ביבמות פרק אלמנה לכ"ג דף ס"ו ע"ב ואע"ג דיורשים צריכים לשלם שגרמו היזק כמו שפרש"י ביבמות שם זה ג"כ רק מדינא דגרמי דאינו רק מדרבנן ועוד עכ"פ גוף הדבר יכולין לאסור מן התורה על בע"ח והאשה וזה שאמר זו תורה היורשים יש להם זכות בהפקדון מן התורה משא"כ האשה ובע"ח אינו מן התורה כיון דאפשר לאסור עליהן מחוסרי גוביינא עדיין אינו בחזקתן ולפ"ז י"ל דכ"ז לדידן דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי משא"כ לב"ש דס"ל שטר העומד לגבות כגבוי הוי כמונח ברשותם של אשה ובע"ח ואין היורשים יכולים לאסור דבר שאינו שלהם לכן אמר רע"ק הטעם דאלו צריכין שבועה דלולא זאת ה"א דכגבוי דמי דרע"ק מתלמידי ב"ש כמו שפי' רש"י בפרק המפקיד דף ל"ז ע"ב וכ"ד הר"א בתוס' ב"ב דף קנ"ח כמ"ש מהרש"א שם ומה שאמר הירושלמי זו תורה וזו אינה תורה היינו לדידן דלא ס"ל דשטר העומד לגבות כגבוי דמי אף דעל כל העולם גם מדרבנן יכולים היורשים לאסור כהך דיבמות מ"מ אזי תצא הממון גם מחזקת היורשים ומה אולמייהו מן האשה ובע"ח.

ס"ז האשה שכתבה כל נכסיה בכתובות דף ע"ח ע"ב פרש"י והודיעה לעדים שאין מתנה זו מתנה אלא להבריח ולא שתזכה בהם הבת אם תתאלמן או תתגרש והקשו תוספת א"כ אמאי פליגי רב ענן ורבא על ר"נ פשיטא דלא קנתה הבת והרא"ש הקשה א"כ גם בשיירה מקצת כיון דאיתא עדים ועוד בפרק מ"ש איך טעה ר"ב כיון דאינסבא ובאס"ז הקשה א"כ איך אמרו בפמ"ש דהתם גליא דעתה והכא בכתובות לא גליא דעתה הא הודיעה לעדים לכן כתבו כולם דלא הודיעה לעדים והשטר בטל משום אומדנא דלא שבקה נפשה כדאמרינן בשכ"מ שנתן כל נכסיו דאם עמד חוזר ונ"ל לתרץ פרש"י כיון דהאומדנא רק אם תתאלמן או תתגרש הרי אזי תקח כתובת אלמנה נמצא יש לה שיור ובעודה תחת בעלה יש לה שאר וכסות והרי דעת המחבר בסי' ר"נ דשיור אפילו במטלטלין כל שהוא סגי ואפילו למ"ד התם דוקא שיור שתוכל להתפרנס מ"מ איך פסיקא לש"ס הכא דלא הוי שיור אם יכולה להתעסק דאפילו בחמשים זוז מצינו דלא יטול מהצדקה כדאיתא ביו"ד סי' רנ"ג ובב"י יו"ד סי' ר"ס כתב דאשה נמי מתעסקת בשלה כדרך נשים ועוד למה לא מחלק הש"ס אם יש לה תוספת כתובה דיכולה להתפרנס ותימא שלא נתעוררו בזה לכן ס"ל לרש"י דאין זה אומדנא גדולה כמו בשכ"מ דלא שייר לעצמו כלום ואין בכח אומדנא זו לקרוע השטר ולהוציא המקבל מהנכסים אחר שירד בהן ברשות ומוחזק בהן וצריך דוקא הודיעה לעדים והנה אם רק הע"ח אומרים שהודיעה להם וכת"י יוצא ממ"א אין נאמנים כמ"ש בב"ש בס"ק כ"ח מפרש"י והרא"ש והמרדכי במתנה במקצת זולת במתנה בכולה דא"צ לעדים אבל לפימ"ש גם במתנה בכולה ליכא אומדנא גדולה דמוכח ולא סגי בלא עדים ולכן פרש"י והודיעה לעדים ולא כתב להעדים דהוי משמע להעדים שעל השטר אלא לעדים אחרים וכיון דע"ח א"נ דהוי כהגיד דנעשה בלא תנאי וא"ח ומגיד א"כ כשיש עדים אחרים על התנאי הוי כתרי ותרי כשהמקבל אינו מודה וכ"כ התומים בסי' מ"ו ס"ק מ"ט וכן הביא מהג"ת שם לענין תנאי וא"כ קשה למה קרעו ר"נ ושמואל לשטרא הא קי"ל בפרק שני דכתובות דף כ"ף דבתרי ותרי לא קרעינן לשטרא ועוד כיון דהמקבל ירד להנכסים ברשותה והחזיק בנכסים דעכ"פ עד שנתגרשה היה של המקבל א"כ בתרי ותרי שהוכחשו לענין תנאי אין מוציאין כמ"ש בשו"א הרשב"א הובא בב"י חו"מ סי' כ"ט עכצ"ל נמי משום אומדנא אף דאינה אומדנא דמוכח טובא אהני לסייע לתרי המעידים שגלתה דעתה דמשום אנסובי מברחת לנכסיה וכמ"ש בשו"ת ברכת יוסף בחיו"ד סי' ב' דסברא או אומדנא שהוא זולת העדים מהני לסייע להעדים בהכחשת תרי ותרי וס"ל להש"ס דזה דוקא בלא שיירה לנפשה מנכסיה זולת הכתובה דמי יימר שיהא מנכסי בעל לפרוע כתובתה ויש אומדנא קצת דלא שבקה לנפשה מנכסיה בעין על סמך הכתובה ורב ענן ס"ל כיון דיהא לה כתובה לא שבקה לנפשה בלא כלום דסמכה על הכתובה שתטול ואפשר ס"ל לשמואל ור"נ כיון דעכ"פ יש אומדנא דמוכח טובא דלא נתנה רק ע"ד שתנשא דחזקה לא שבקה לנפשה בלא כלום הרי דאינה מתנה חלוטה בלא שום תנאי לכן אמרינן נמי דלא נתנה נמי אם תתאלמן או תתגרש כיון דגם על זה יש אומדנא קצת ומה דאמר בב"ב דהתם גליא דעתה משום דרב זוטרא המקבל לא הכחישה דגליא דעתה דמשום אנסובי בעי להבריח משא"כ הכא בכתובות דאין המקבל מודה מדפרש"י שהודיעה לעדים דאם המקבל מודה א"צ עדים וכיון דאינו מודה רק יש עדים והוי תרי ותרי והמקבל מוחזק אנן מהימנינן לע"ח אם הוי רק במקצת נכסיה ולרב ענן ורבא גם במתנה בכולה כיון דתטול כתובתה.

ס"ט בלא דמים בטור יש מן הגאונים שכתבו שהבעל צריך ליתן דמים ללוקח כמו הכיר בה שאינו שלו ולקחה שיש לו דמים ותמהו הא הכיר בשדה שהוא גזולה אין לו דמים מנגזל רק מגזלן ופירש הב"ח שאעפ"י שהלוקח יודע ומכיר שקרקע זו נכסי אשת פלוני הוא ושאם תמות בחיי בעלה יורשה אפ"ה צריך הבעל להחזיר הדמים ללוקח דכי היכי דבעלמא בלוקח חפץ מראובן והכיר בה שהיא של שמעון אם א"י שגנבה היא וגם אינו גנב מפורסם צריך שמעון להחזיר דמים ללוקח דשמא מכרו ראובן מדעת שמעון ה"נ איכא למימר דהאשה מכרה מדעת בעלה וצריך להחזיר הדמים ללוקח וכתב הבית מאיר דזה תמוה דאי לית עדים שנגנב ממנו אפילו גוף הגנבה א"צ להחזיר ותו כתב הב"ח ה"נ הכא אפשר שהאשה מכרה מדעת בעלה וצריך להחזיר הדמים וזה אינו דכמו שמוציא הקרקע בחזקה דשל"מ נעשה כן פטור מהדמים בחזקה זו עכ"ל ולדידי קשה עוד על הגאונים מס"פ י"נ דאמר במקום פסידא דלקוחות לא שוייה רבנן לבעל ליקח אלא יורש ופריך מתקנת אושא דאם מכרה נ"מ הבעל מוציא מהלקוחות ומשני משום דלקוחות אפסדו אנפשייהו דלא ה"ל למזבן מאשה שיושבת תחת בעלה ואם אית' דבעל צריך להחזיר הדמים ליכא פסידא ללקוחות והוי כמו מתנה שכתבו תוספת שם דלא חשיב פסידא למקבל ואח"כ מצאתי באס"ז פרק נערה שנתפתתה דף נו"ן שהרמ"ה הביא תמוה זו דא"צ להחזיר הדמים וגם לפירש הבית מאיר דס"ל לגאונים דבעלה חייב לשלם הלואת אשתו ג"כ קשה מספי"נ אבל לפירש הב"ח י"ל דהקושיא והתירוץ דספי"נ מיירי בידוע שמכרה של"מ בעלה וגם הלוקח ידע ולכן איהו דאפסיד אנפשיה וגם דמים אין לו אבל כשא"י ללוקח יש לחוש לפסידא דלי' אבל גוף הקרקע צריך להחזיר כיון דמחזירין לו דמים תו לית לו פסידא כולא האי והבעל יש לו פסידא כל הקרקע שהיה יורש א"ל מכרה ועכ"פ כשניהם שוים ועשו לבעל ליקח ראשון דאל"ה לא הועילו חכמים בתקנת אושא דלעולם תערים ותבריח נ"מ מבעלה ואנחנו לא נדע אם עשתה של"מ בעלה אבל כיון שא"צ הבעל רק להחזיר הדמים כבר הועילו תק"א במקצת דלא תמצא לוקח כיון דאין לו הקרקע ומה גם לדעת המפרשים דא"צ הבעל להחזיר הדמים רק כשתמות בחייו למה זה ללוקח ליקח הקרקע בשוייו ולא בטוה"נ וימתין הדמים וראיית הגאונים מהכיר בה היינו בקנה חפץ מטלטלין דעשו בו תק"ה להחזיר הדמים וס"ל להגאונים אף דהכיר הלוקח שאינו של המוכר מ"מ עשו תק"ה דשמא לא ידע הלוקח דגנוב הוא כיון שאינו גנב מפורסם וסתמא הכי הוא דאחזוקי אינשי בגנבי או לוקח מגנבי לא מחזיקינן ולכן מספק עשו תקנת השוק לענין הדמים שלא יפסיד לוקח ויירא ליקח מטלטלין בשוק אבל גוף החפץ דלית בו משום תק"ה העמידו בחזקת בעליו וה"נ אף דבקרקע ליכא משום תק"ה כדאיתא בחו"מ סי' שע"א מ"מ כמו בתק"ה צריך להחזיר הדמים משום ספק ה"נ כאן כיון דמדינא הקרקע של לוקח רק מתקנה אינו של לוקח העמידו על ד"ת לענין הדמים דהוי כספק בתקנה.

ולפ"ז לא יקשה על הגאונים קושית הרא"ש שבאס"ז שם מפרק החובל דף פ"ט דאמר ראיה לתק"א דתניא מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובתה ונמצאו זוממין משלמין לה כמה ראויה ליטול בכתובתה שתמכור בטוה"נ ואי ליתא לתק"א הרי ראויה למכור בכתובתה לגמרי כיון דאז אינו יורשה ואם איתא דבעל צריך להחזיר הדמים גם לתק"א עדיין תקשו גם לתק"א דהא אשתכח דכולהו דמי רצו הע"ז להפסיד להס"ד דש"ס דכתובה ונ"מ שוין בתק"א עי"ש ולפימ"ש א"ש כיון דמה דצריך להחזיר הדמים הוא דשמא מכרה מדעת בעלה וא"כ אם יכולה למכור שלא מדעת בעלה אינו רק גזל הדמים בידה שתקח המעות לעצמה והבעל יוכרח לשלם והטעתו ללוקח ואין עדים זוממין חייבים לשלם לה מה שהיתה יכולה ליקח ממון באיסור ולא אפסידו לה כלום ואם באמת תמכור מדעת בעלה מתנה נותן לה בחנם.

והנה פרש"י בפרק החובל שם דתק"א משום איבה ולכאורה לפ"ז אם יחויב הבעל להחזיר מכיסו הדמים עדיין יהא איבה אך לפימ"ש י"ל כיון דתקנו דהבעל מוציא מיד הלקוחות אף דיצטרך להחזיר הדמים הועילו בתקנתן דלא תמצא קונים ולא תקנו שיפטר מלהחזיר הדמים דבזה תתחזק התקנה יותר שלא יהא איבה דכיון דשמא מכרה מדעת בעלה חשו לפסידא דלקוחות דלא פשעו כלום ול"ל אינהו דאפסדו אנפשייהו שלא שאלו לבעל כמו בקנו מטלטלין מראובן שאינו גנב מפורסם והלקוחות ידעו שהחפץ של שמעון דעשו תק"ה להחזיר הדמים ולא אמרינן אינהו דאפסדו אנפשייהו דהוי להן לשאול את שמעון כיון דידעו דהחפץ שלו ה"נ בקנו נ"מ ולא ידעו אם מדעת הבעל מוכרת חשו לפסידא דלקוחות ולא תקנו להפסידם הדמים נמצא מודים הגאונים כשידוע דהלוקח ידע שמוכרת של"מ בעלה דאין לו דמים דאיהו אפסיד אנפשיה ועיין פירשב"ם ס"פ י"נ שכתב ואלו הערימו להוציאה מידו הלכך יפסידו עכ"ל הרי משום דגם לוקח ידע דמוכרת של"מ בעלה אפסיד אנפשיה.

ורבינו אפרים כתב דבעל א"צ להחזיר הדמים וכתב הב"ח בטעמו דשמא למתנה יהיב כמקדש אחותו וכתב הבית מאיר דגם זה תמוה דהא מסקינן בפ"ק דב"מ דף ט"ו בהכיר בה שהוא גזלה דלא תלינן דלמתנה יהיב והא דמקדש אחותו עכצ"ל כמ"ש הרא"ש משום דאחותו היא אמרינן שמא למתנה יהיב את"ד ואישתמיטתיה מ"ש הלח"מ פ"ו מזכיה דהא דפסקינן בב"מ דהמעות פקדון משום דנחית לקרקע ואכיל פירי הרי כסבור דקנה הקרקע ולא נתן הדמים במתנה ומה שהקשה עליו השבו"י ח"ג סי' קפ"א תרצו בשעה"מ פ"ו מזכיה וא"כ הכא דלוקח אינו יורד לקרקע ואינו אוכל הפירות י"ל המעות מתנה ובדברי הלח"מ מתורץ נמי מ"ש בשו"ת הרשב"א ח"ג סי' פ' הובא בב"י חו"מ סי' קמ"ו סעיף למ"ד ובשבו"י שם דכיון דהיה שלו מעיקרא אין ראיה ממה דאכיל פירו.

ויל"ד למה לא אמר הב"ח הטעם די"ל דקנה על ספק שמא תתאלמן או תתגרש ומצאתי בב"מ שכ"כ וכה"ג כתב נה"מ סי' שנ"ו סק"ב ונראה משום דהקונה על ספק קונה בדמים מועטין בטוה"נ וזה קנה בדמי שוויה לגמרי וכדפריך בר"פ המוכר פירות ולחזי אי דמי רדיא יהיב אי דמי שחיטה עיי"ש פי' רשב"ם כ"ש הכא דדמי שוויה מרובין הרבה מ"מ טוה"נ י"ל הדמים מודעין וע' תוספת ר"פ המניח.

אמנם אפשר טעמא דר"א דאפילו המעות בעין יורש הבעל כיון דכל לוקח ונותן מעות להוצאה נותן וכמ"ש תוספת בהמפקיד דף מ"ג ורי"ף ורא"ש בפרק הזהב דף מ"ט וכשתוציא אין לה לשלם דהכל של הבעל דפגיעתה רעה כמ"ש באס"ז דף נו"ן ואז נעשה המעות מלוה אצל האשה ואין הבעל חייב לשלם הלואתה וכמ"ש הנמ"י ס"פ י"ב וא"כ הלוקח מתייאש מיד מן המעות ועוד לפימ"ש בהג"א פא"נ דמחילה בטעות מהני משום דמתייאש וכתבתי לעיל סי' כ"ח דתוספת ופוסקים דלא ס"ל הכי בפא"נ דף ס"ז משום דבטעות חשוב באיסורא בא לידו ולא קני ביאוש והנה אף דלוקח כסבור דקנה הקרקע של האשה מ"מ מהמעות מייאש וכמו דאיתא בפחז"ה דף מ"ד נהי דמגופה מייאש מדמי מי מייאש ה"נ הכא להיפך נהי דמגוף הקרקע מחיר מעותיו לא מייאש מדמי מייאש והנה בר"פ הגוזל ומאכיל פליגי אם גזל ונתייאש ומת הגזלן אם קנה יורש ביאוש וש"ר וקי"ל התם דלא הוי ש"ר ופירשב"ם בפחז"ה דף מ"ד משום דברא כרעא דאבוה וכברשות גזלן מורישן דמי וכ"כ הסמ"ע בסי' שס"א סק"ח ונהי דכל יורשים מחמת קורבה דינא הכי כיון דמחמת קורבה יורשים אבל בעל יורש כתבו התוספת בפרק החולץ דף ל"ח בד"ה וב"ה דאפילו למאן דאמר ירושת הבעל מדאורייתא לאו מכח קורבה יורש לכן הנכסים בחזקת יורשי האשה טפי עיי"ש וא"כ י"ל דכ"ע מודו דאשה שגזלה ומתה דבעל יורשה דקנה הבעל ביאוש וש"ר ואף דבחייה אין אוכל הלוקח פירות מ"מ כסבור לכשתמות אפילו בחיי בעלה תהא קנויה לו קרקע שלה ומתייאש מהדמים דנראה אם תיכף אחר המתירה כשרואה לוקח דבעל אוכל הפירות וטוען הלוקח דמקח טעות הוא דהיה סבור דהמקח חלוט לו מיד ולכן נתן דמי שוי הרבה ולא לפי ערך טוה"נ כקונה על הספק דטענתו טענה דהדמים מודיעין וכמ"ש לעיל בשם רשב"ם ר"פ המוכר פירות.

וכ"כ באס"ז שם ובנמ"י שם ובטחו"מ ס"ס רל"ב ובסמ"ע סק"ס אם אין הלשון מכחישו כמו צמד ובקר הדמים מודיעין אפילו להוציא מהמוחזק ועכצ"ל דמ"ש הפוסקים דס"ל דבעל צריך להחזיר הדמים כשמתה בחייו ולא תיכף כגון שלוקח אינו תובע המעות או האשה אינה רוצה [להחזיר אי שהוציאה המעות דהבעל א"צ לשלם בעבורה כמ"ש תוספת בפרק המקבל דף ק"ד ובחו"מ סי' צ"ו וא"כ מתייאש הלוקח מהדמים דאם תתאלמן או תתגרש יטול המקח ולא הדמים ואם תמות בחיי בעלה בין אם כסבור דיקח המקח מתייאש מהדמים בין נודע לו מ"מ כיון דלהוצאה נתן והבעל א"צ להחזיר משלו מתייאש לכן ס"ל לרבינו אפרים דאפילו מתה ונשאר הממון בעין קנה הבעל ביאוש וש"ר וצ"ע כי לא מצאתי לזה שום גילוי ובפי"נ דף קי"ג אמר ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר היינו בעל דבן לאו אחר הוא ופי' רשב"ם דבנה שיורשה אינו אחר לגבי אמו דיורש כרעא דאמיה הוא ובשו"ת הרא"ש כ"פ סי' ה' כתב אהא דב"מ דף ל"ה בעל בנכסי אשתו לוקח ולא מיהדר אבל אי הוה יורש מהדר דיורש כרעא דאבוה ומהדר כדחזינן גבי בעל בנכסי אשתו עיי"ש משמע דבעל אי הוה יורש אמרינן נמי כרעא דאשתו אך לשיטת תוס' וש"פ בב"מ שם אינו מוכרח דהם ס"ל גם בן לא מהדר וגם אין מוכרח אפילו לשיטת הרא"ש משום דכרעא דאבוה אלא משום דממילא יורש עיי"ש וכן משמע לפימ"ש נה"מ סי' ק"ג ס"י דרשות יורש ל"ה כשינוי ק רשות משום דברא כרעא דאבוה חשיב באיסורא אתי לידו.

סע"י בהג"ה צוותה בעת חליה ז"ל המרדכי ס"ר הזהב ראובן טען על שמעון אשתך בשעת פטירתה ציוותה לך ליתן לי ממלבושיה כו"כ לאחר מותה ונתרצית לה והשיב מהר"ם דאם ראובן עני מחויב לקיים דברו משום נדר דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וכתב הטו"ז דמיירי דאמר הן והקשה האב"מ הא מחמת נדרה אין היורשים מחויבים ואם מצד הבעל דאמר הן הא אינו מקדיש דשלב"ל עד שיאמר אתן והכא לא אמר רק הן על דבריה ועוד הא נדרה היה לתת והוי כאומר תתנו לצדקה ועל זה אמר הן והוי כאלו אמר ג"כ אותו הלשון לתת דהוי בתתנו את"ד ולי נראה כיון דציוותה לו ליתן דהיינו הוא בעצמו יתן והוא אמר הן היינו שיתן הוי כאמר אתן להדיא ולכל הפחות הוי יד לצדקה ואף דהוי בעיא בפ"ק דנדרים הא אמר שם את"ל יש יד לצדקה ופסקו הגאונים כאת"ל ובלאה"נ אפילו בספק צדקה פסקו רמב"ן ורשב"א שם לחומרא וכ"פ ביו"ד סי' רנ"ח ואפשר משום הכי האריך מהר"ם דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה אלא משום דבפ"ק דנדרים דף ג' ע"ב יליף ידות נדרים מככל היוצא מפיו יעשה ועיין ביו"ד סי' רל"ו ס"ב ורל"ז ס"ב דמשביעו או מדירו לחברו ואמר הן כאלו נדר או נשבע בעצמו ונראה דהאב"מ הקשה על לשון רמ"א דציוותה לתת וקיצר מלשון תשובת מהר"ם שבמרדכי שם דציוותה לבעלה לתת לאחר מותה דכיון דציוותה לבעלה ליתן ואמר הן הוי כאמר אתן וצ"ל דס"ל לרמ"א דגם ציוותה לתת ודאי כונתה מי שבידו ליתן דהיינו הבעל וכיון שאמר הבעל הן קיבל עליו שהוא יתן ועכ"פ לו יהא ספק בלשון מי יתן הא קי"ל סתם להחמיר כדאיתא ביו"ד סי' ר"ח.

ובהגהות האב"מ תירץ דממ"נ אם בעל רק יורש והוי לגביה דשלב"ל א"כ הגוף שלה ובידה להקדיש ואמירה לגבוה וקנו הגוף מיד ול"ד להא דחו"מ סי' רי"ב דאין היורש מחויב לקיים נדר המוריש דזה דוקא בדשלב"ל דלא שייך לומר דזכו בו העניים מיד ואי בעל לוקח זכו בו העניים מצד הבעל שנתרצה את"ד ואינו נכון לע"ד דהא מבואר במרדכי דציוותה ליתן אחר מותה וא"כ ל"ל דזכו בו העניים מיד ואחר מותה אין המלבוש שלה ואפילו סתם מצוה מחמת מיתה היינו לאחר מיתה ואינו חל מיד כדאיתא בחו"מ ר"ס רנ"ב וגם אין זה כשיטת הקצו"ח בסי' ר"נ סק"ו ובלא"ה הל"ל דאם הגוף שלה דברי שכ"מ במצוה מח"מ ככומ"ס דמיא אפי' במתנה במקצת כדאיתא בחו"מ סי' ר"כ ס"ז.

גם מ"ש אי בעל לוקח זכו בו העניים מצד הבעל ג"כ אין מועיל לתרץ קושית האב"מ דנהי דלוקח הוי מ"מ אין בגדי אשתו ברשותו ואפילו בדיעבד אם משכנם או מכרם לא מהני כמ"ש מרדכי ס"פ האומנין וב"ש לקמן סט"ו סס"ק כ"ב ואין חילוק בין דשלב"ל לדבר שאינו ברשותו עכשיו כמ"ש בש"ך חו"מ סי' רי"ב סקי"ב ונ"מ בין דידי לדברי ההג"ה דלדידי אפי' צוותה לתת מפירות דקל שיהיו אח"ז והבעל אמר הן מחויב ליתן וכ"ש אם בפירש ציוותה לבעלה ליתן ואמר הן.

סי"א ולא ידע בהם הבעל לכתחלה לא תמכור כתב האב"מ דהר"ן כתב הטעם משום דבעל יורש גם בנכסים שא"י אינה רשאי לכתחלה למכור להפסיד ירושתו ואיכא למידק בהא דב"ק דפ"ח דהוכיח ממשנה דריש מכות דאיתא לתק"א מדתנן מעידין בפלוני שגירש אשתו ונתן כתובתה ונמצאו זוממין אין משלמין לה רק טוה"נ דאם מתה יורשה בעלה ואס"ד ליתא לתק"א הא יכולה למכור כתובתה לגמרי והא אפילו ליתא לתק"א לכתחלה אינה רשאה למכור ובתוספת פ"ק דחולין דף ד' כתבו דלפיכך האוכל תרומת חמץ בפסח פטור משום דלכתחלה אסור למכור אין לו דמים את"ד האב"מ ונ"ל עפ"י מ"ש מגדול עוז פכ"א מהלכות עדות דע"ז חייבין אפילו זממו רק להפסידו מה שהיה זוכה אם תפס אף דעדיין לא תפס דעל המחשבה חייבם תורה עיי"ש ה"נ בשלמא האוכל תרומת חמץ דאין לחייבו רק על ההיזק שעשה וכיון דאסור למכור לא הזיק באכילתו אבל ע"ז דזממו להפסידה שלא תועיל מכירתה דיעבד חייבין.

ועוד בשלמא איסור הנאה אסור מדאורייתא למכור דהמכירה חשוב הנאה כמ"ש תוספת בע"ז ר"פ השוכר את הפועל משא"כ הכא דלכתחלה לא תמכור קיל אפילו משאר איסור דרבנן דהא בפרק האשה שנפלו דף פ"א איתא דכיון דאמרו רבנן דלא לזבן אי זבין לאו זביניה זבינא ופריך הא במשנה דר"פ האשה שנפלו אמרו רבנן דלא ליזבן לכתחלה ומ"מ אם מכרה ונתנה קיים ומ"מ קי"ל התם כיון דאמרו רבנן דלא ליזבן לאו זביניה זביניה וע"כ הא דלא תמכור לכתחלה קיל משאר איסור דרבנן ונראה הטעם כיון דמתכונת רק לטובתה וכמו ביורש מוחל לעצמו דמותר לכתחלה כמבואר בש"ך חו"מ סי' ס"ו ס"ק פ"ב וכ"ש הכא דאינה מתכונת להזיק ולא הוי פסיק רישא דשמא ימות הבעל תחלה או יגרשה ובלא"ה לא יורשנה ועכ"פ מבואר דהא דלכתחלה לא תמכור רק מדרבנן כדאמר אמרו רבנן ואיתא בגליון תוספת פרק כירה דף מ"ג אהא דטבל מוכן אצל שבת הואיל אם עבר ותקנו מתוקן דזה דוקא אם רק מדרבנן אסור אבל אם מדאורייתא אסור לכתחלה לא הוי ראוי ה"נ יש חילוק לענין אי הוה בר דמים.

אמנם באב"ם הקשה עוד ממל"מ פ"ז מהלכות מלוה שכתב אהא דתנן בפ"ק דמכות מעידין אנו בפלוני שחייב לחברו אלף זוז מכאן ועד שלשים יום לפרוע והלוה אומר מכאן ועד עשר שנים ונמצאו זוממין אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהא בידו אלף זוז עשר שנים דמוקי לה הר"א מטוך בשכירות דאין בו איסור רבית והקשו עליו ממשנה דתנן לא יאמר לו נכש עמי היום ואעדור עמך למחר וכתב הג"ת דאינה אפילו א"ר רק לענין הרחקה והקשה המל"מ דמ"מ אמאי משלמי ע"ז דאפשר הלוה לא היה רוצה ליתן ריוח כלל משום איסור הרחקה וא"כ ה"נ לכתחלה לא תמכור עיי"ש.

ונראה לפימ"ש המל"מ בפ"ו מהלכות זכיה סוף ה"א דהא דלכתחלה לא תמכור לא דהאשה אסורה למכור דלהנאתה ודאי מותרת אלא כשבא הלוקח להמלך בב"ד אומרים לו שלא יקח כיון דאינו נוטל בחנם למה יגרום הפסד לבעל וכ"כ התוי"ט בפרק האשה שנפלו וכיון דהיא מותרת למכור ודאי זממו העדים להפסידה דכמה לוקחין תמצא שלא אכפת להו בהא דחכמים אומרים שלא יקח דהרי תוספת בפרק כל הנשבעין דף מ"ו ע"ב כתבו אע"ג דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקינן היינו כשדנין על איש זה אבל כמה גנבי איכא וכ"כ הרא"ש ובהה"מ פ"א מה"א ה"ד כתב דאיסורא דרבנן כולהו אינשי לא זהירי בו והאב"מ שהעתיק מלשון הר"ן שאינה רשאה למכור לא העתיק יפה שלא נמצא לשון זה בר"ן רק לא תמכור כלשון המשנה וכמו שהוכיח המל"מ דהאשה מותרת מדתנן לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים ולא תנן נמי לא תמכור ולא תתן אע"כ דרק הלוקח לא יקח במעות כיון דאינו נוטל בחנם למה יפסיד להבעל והא דתנן לא תמכור היינו כפי' רש"י דאם בא לוקח להמלך בב"ד אומרים לו שלא יקח ממילא לא תמכור וה"נ יפורש דברי הר"ן ולכאורה יש להקשות על תוי"ט ומל"מ דא"כ מה פריך בפרק אשה שנפלו דף פ"א ע"ב אהא דאמר רב יוסף דיבם שמכר מנכסי אחיו המת לא מהני מכירתו כיון דאמור רבנן דלא ימכור מדתנן בר"פ האשה שנפלו דלא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים דבשלמא יבם דהמוכר נמי אסור למכור לכן ל"מ מכירתו משא"כ כאן דהאשה מותרת למכור ולא עברה אדרבנן רק לוקח אין לו ליקח לא רצו חכמים לבטל המכר להפסידה כיון דהיא לא עבדה שום איסור וי"ל דמה"ט קי"ל כרב יוסף ולא חיישינן להך פרכא באמת וכאמוראי דהתם דס"ל כרב יוסף ולא חשו להך פרכא דאביי,

ובירושלמי ר"פ האשה שנפלו תני ר"ח לא תמכור ולא תתן ואם מכרה ונתנה קיים הביאו האב"מ לסתור דברי המל"מ דהרי מבואר דגם ליתן אסור לכתחלה ואינו סתירה כיון דבבלי הניחו המשנה ככתבה ולא הביאו דברי ר"ח ש"מ דלא ס"ל וכה"ג כתב אור זרוע הגדול בהלכות תפילין ס"ס תקנ"ו

עו"כ האב"מ ז"ל וראיתי בספר בית מאיר שהקשה בהא דאמרו פרק החובל דע"ט תנינא לתק"א האשה פגיעתה רעה ואס"ד ליתא לתק"א תזבן לנ"מ ותיתב ליה הא אפילו קודם תק"א לכתחלה לא תמכור ובחו"מ סי' רמ"ח באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאם מכר ראשון אין לשני אין בע"ח גובה מאותה מתנה וכתב הה"מ שאין לב"ד להגבות כיון דאסור למכור לכתחלה ולפימ"ש רש"י לא תמכור דאם בא לוקח לב"ד להמלך אומרים לו שלא יקנה שפיר פריך ותזבין נ"מ ותיתב ליה לנחבל והיינו שהרי הנחבל גופיה יכול לקנות הנכסים ולא מצינו למימר ליה שלא יקנה כיון דאין לו להפרע ממק"א והוי כמקבל מתנה וכיון דהנחבל יכול לקנות במקום הנחבל אלא דלפימ"ש דבנשואה האיסור גם על האשה שלא תמכור לכתחלה הק"ל את"ד וכבר כתבתי דאין ראיה מהירושלמי ועוד אפ"ת דלא תמכור ולא תתן דגם במתנה אסור דמקבל מתנה אין לו פסידא רק מניעת ריוח והאשה אף דיש לה פסידא אם לא תמכור מ"מ כיון דאדעתא דרבנן נתקדשה ונשאת והם אמרו דבעלה יורשה הכניסה עצמה לזה משא"כ נחבל דיש לו פסידא ולא הכניס עצמו.

סי"ג וי"א עב"ש ס"ק מ"ו דאם מכרה מהיום י"ל דבטל לגמרי ובני אהובה פכ"ב מה"א נתקשה דממ"נ אם א"י למכור מהיום ה"נ כשמכרה בטוה"נ על לאח"מ בעלה ונ"ל דאם מכרה מהיום וזה לא מועיל ודאי יכול לוקח לבטל דע"ד כן לא קנה להמתין עד שתתאלמן לכן גם האשה יכולה לבטל דלא נגמר המקח כבחו"מ סי' רכ"ז ס"ד בהג"ה ודעת המחבר כאן דמכרה בטל ובסי' רכ"ז שם ס"ל דאין המאנה יכול לחזור צ"ל כמ"ש באס"ז ב"ק דף פ"ט דכ"ע יודעין דאין מכירת אשה בחיי בעלה כלום וא"כ נהי דיכול לחזור כיון דבפירש קנה מהיום וכלוקח גזל והכיר בו מ"מ ל"ל אי לאו דאוניתנו היה המקח קיים ואין חוטא נשכר דלא חטאה יותר מהלוקח דידע ג"כ.

סי"ד ואם מכרן או משכנם מה שעשה עשוי בית יעקב הקשה אדין דהכא ואדין דיו"ד הלכות עבדים דעבדי צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש דהא בר"פ אלמנה לכה"ג רצה הש"ס לדמות צ"ב לשוכר פרה דלא יאכילנה תרומה ומסיק דשאני שוכר דאינו חייב באונסא וזולא וכתב בח"ר שם דתלוי רק בזולא דהא שואל חייב באונסין ואינו מאכילה ובתוספת שם ד"ה עבדי צ"ב כתבו דתרומה ושן ועין ענין אחד וא"כ נהי דמסקינן שם דעבדו צ"ב יוצאין בשן ועין לאיש היינו צ"ב לדין הש"ס דבעל חייב בזולא משא"כ לפי מנהג שלנו המבואר בסי' פ"ח ס"ב דאין אחריות זולא על הבעל אם לא כלו אונסין ודוקא כשכלו לגמרי ממילא דמי רק לשואל ולא נפקע בשן ועין וכן קשה במטלטלין כיון דבלאו אחריות זולא דמי רק לשואל ממילא אין מכירתן מכירה את"ד ונ"ל דהנה אם אין עושין מעין מלאכתן חייב הבעל לשלם כפי מה שנישום בשעה שהכניסה לו אף דאח"כ הוזלו כדאיתא לעיל סי' פ"ח דהמנהג לפוטרו מזולא רק אם עושין מעין מלאכתן הראשונה אבל אם אין עושין נשאר אדינא דגמרא והנה אם יחול השחרור של בעל מחמת השן ועין הוי ככלו לגמרי דתו לא נשאר לה כלום וכן אם יועיל מכירת הבעל או מה שמשכן דאם לא יפדה נשאר ביד מלוה לגמרי או ימכרם והנה כתב בח"ר פרק הניזקין דף נ"ה וז"ל ואי קשיא לך אי יאוש כדי לא קני היכי מצי מקדיש ליה י"ל כיון דשינוי השם א"נ ש"ר קני הקדשו וקניינו באין כאחד עכ"ל וא"כ ה"נ דאם ישתחרר העבד או יועיל המכירה נתחייב הבעל באחריות זולא למפרע משעה שהכניסה לו הצ"ב א"כ השחרור וקנין הבעל באין כאחד וכן כשמכר או משכן ול"ד לשואל דאפילו לאחר שכלה לגמרי אינו חייב רק כפי מה ששוה בשעה שנאנס ואפילו אחר שנאנס הנבלה של משאיל ואם הוזלה הנבלה האחריות על המשאיל דלעולם אין על השואל דין לוקח למפרע.

בהג"ה ואין לאשה כח למחות בו תמהו כל האחרונים דמבואר בחו"מ סי' קי"א סי"ג דאפילו קרקע המשועבד תו"ז ורוצה למוכרן לעכו"ם ובא מלוה למחות א"י למחות ונ"ל כיון שכתב רמ"א שם מיהו המוכר לא טוב עושה שמזיק שיעבודו של חברו א"כ נהי דאין הב"ד יכולין למחות מלמכור מ"מ המלוה אם יכול לסגור הדלת ע"י איזה טצדקי שיכול להציל עצמו שלא יתקלקל שעבודו וכעין שכתב מהרי"ק בשרש קצ"א הובא ברמ"א חו"מ סי' קנ"ו ס"ז דאפילו למ"ד דאין בני עיר יכולין למחות באחרים הבאים לדור בעירם מ"מ רשאים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור או ע"י מונע אחר וס"ל לתה"ד ולרמ"א כאן דדוקא בקרקע דשיעבוד המלוה עליו וכשמוכרו מזיק שעבודו יכול המלוה או האשה למחות אבל במטלטלי דאין סמיכת האשה והמלוה עליהם ואין עליהם שיעבוד ל"ח מזיק שעבודו אינה רשאי למחות לכן דייק הרמ"א ואין לאשה כח למחות אבל הב"ד גם בקרקע אין מוחין.

והב"ש כתב אפילו אם כותבין בכתובה מטלטלי אג"ק אין לאשה כח למחות אף דאם מכרן הבעל א"י לטרוף מלוקח מתקנת השוק ונראה כיון דמשום תקנת השוק אין טורפין אין שום שיעבוד על המטלטלין טרם גבייתה וכאלו לא נכתב כלל ול"ח מזיק שעבודה כלל.

ובספר בני אהובה פכ"ב מה"א כתב כיון דיכול הלוה לפדותו ואין לבעלה רק שיעבוד א"א למכרו רק בכומ"ס והוי קנין שטרות דלית בהו תקה"ש כדאיתא בחו"מ סי' סמ"ך ולי כראה כיון דאם מכרו תו א"י הלוה לפדותו כדאיתא בתה"ד בסי' של"ט בהאי עובדא וא"כ כשמוכרו נעשה של מוכר לגמרי ממילא א"צ כומ"ס רק סגי בקנין קרקע כמ"ש בח"ר פרק הנזקין דף נ"ה דהקדשו וקניינו באין כאחד דע"י ההקדש נעשה שינוי השם וש"ר וע"י שינוי השם וש"ר חל ההקדש ה"נ ע"י המכירה יצא משעבוד חוב ושם מטלטלין ונעשה קניינו של מוכר ושם קרקע לכן חל בו קנין קרקע וא"צ כומ"ס ומ"מ כיון דמקודם היה הלוה יכול לפדותו והוי כמטלטלין ולא הוה משועבד להאשה א"י למחות מלמוכרו וגם שייך בו תקה"ש לפ"ד הב"ש ועוד דהטעם בשטרות ליכא תקה"ש כתב בשו"ת הרא"ש כע"ט ס"ד דמלתא דלא שכיח הוא ועוד דלא יצא החוב מרשותו לגמרי כיון דיכול למחול עיי"ש אבל כאן דאצל הלוקח נחלט הקרקע ואינו חוב וא"צ לתבוע הלוה והמלוה א"י למחול דכבר אינו חוב א"כ שכיח לקנות כמו שאר חפץ אאת"ל דצריך כומ"ס ואפשר גם בני אהובה מודה בזה אלא דלא ראה בתה"ד גופא דמיירי דהיה דינא דמלכותא דא"י לפדות אחרי נמכר והד"מ ורמ"א וב"ש סתמו ולא הביאו זה.

אבל אם החזיק בה ואין הכותי יכול לפדותה כתב החמ"ח בתה"ד סיים וכו' ומהתימא על הרב שהשמיט זה ונראה דבשלמא בנידון התה"ד שאם מכרה המלוה תו א"י הגוי לפדותה שפיר ראייתו משומא הדרה ומ"מ משועבד לבע"ח ולכתובה דה"נ אם מכרה תו א"י לפדותה כמו בשומא דאם זקנה לא הדרא כדאיתא בב"מ דף ל"ה ואף דעדיין לא מכרה ויכול לפדותה מ"מ כמו דאמרת הואיל ויכול לפדותה כשיזדמן לו מעות ה"נ זה יכול למוכרה אם יזדמן קונה לכן אם העמיד בה פועלים ידו עדיפא מהכותי דאינה בחזקתו אבל רמ"א דלא כתב דאם מכרה אין יכול לפדותה א"כ יד הכותי עדיף דלעולם יכול לפדותה ואין ראיה משומא דלא הדרא אם מכרה המלוה אך התימא על רמ"א שלא הביא כל מ"ש התה"ד באם א"י לפדותה כשמכרה אזי מועיל הכניס בה פועלים אפילו יכול לפדותה מיד המלוה וזה היה רבותא אבל מ"ש רמ"א וא"י לפדותה פשיטא ונראה מדפתח רמ"א יש רשות לעכו"ם לפדותה ולבסוף כתב ואין העכו"ם יכול לפדותה כונתו עכשיו דנמי יש לו רשות לפדותו אלא דמחמת עניו אינו יכול לפדותו והבעל החזיק בו ומשתמש בו אזי משועבד לכתובה וטובא קמ"ל דלא אמרינן הואיל אם מחוסר ממון והניח לישראל להחזיק בה ולמד זה הרמ"א מתה"ד דהביא ראיה מיתומים שגבן קרקע בחובת אביהם ב"ח חוזר וגובה מהם דמשמע מיד באותו יום דעדיין לא נתייקרה ולא הושבחה והרי קי"ל שומא הדרא אע"כ כיון שהחזיקו בה חל עליה שעבוד ב"ח למפרע וחשוב קרקע של אביהם וזה מיירי דאין ללוה מעות דאל"כ צריך לפרוע במעות ולא יוכל לדחות לקרקע כדאיתא בחו"מ סי' ק"א ועוד אין אדם רגיל ליתן קרקע בחובו כמ"ש תוספת בפרק איזהו נשך דף ס"ו ע"ב וא"כ ליכא ראיה רק אם אין ללוה מעות ואינו יכול לפדותו דאזי מחוסר ממון לא אמרינן הואיל ואי בעי לפדותו וחשב אצלו כמו בפרק א"ע דף מ"ו דקי"ל הואיל ואי בעי מתשיל עלה חשוב כשלו דהתם אין צריך רק להמלך ולמתשל משא"כ מחוסר ממון גרע וכמ"ש הבית מאיר לקמן סי' קכ"ג ס"ב וכ"ש אם ידענו דמחוסר ממון ואין לומר אדרבה אם יכול לפדותה ואינו פודה הרי דעתו לשקועיה ואז חשוב כשל ישראל גם במשכון כדאיתא בע"ז דף ע"ה ע"ב וביו"ד סי' ק"כ ס"ט חדא דזה לא חשוב כשלו רק לענין טבילת כלים כמ"ש מג"א ס"ס תמ"א ועוד אין ראיה מדאינו פודהו דסתם עכו"ם אנס כדאיתא בפחז"ה דף נ"ד ע"ב ואפשר חושב דבניקל יגזול הקרקע שהיה שלו מהמעות אם יתן לו דיכול להטמינן ולהכי אף דהיה לו מעות לא רצה לשלם והוצרך המלוה לגבות קרקע ועמג"א סי' תמ"א סק"ג בשם הר"ן דמחוסר ממון לא אמרינן הואיל ויכול לפדותה.

אך צ"ע מה יתן ומה יוסיף מה שהכניס פועלים לבנות ולנטוע או דיורים בבתים כיון דסוף סוף יכול הלוה לפדותה לפי דד"מ או לפי דין שומא הדרא והלא בלאה"נ כבר קנה המלוה אאת"ל דצריך קנין ולא קנהו ע"י פסק הב"ד או שופטיהם הא סגי בחזקה כל דהו ועוד דבנה"מ סי' שד"מ כתב דא"צ שום קנין בשעת גוביינא ואפשר דבזה יש סמיכת דעת יותר למלוה שישאר שלו גם חזינן דסמכא דעתיה ויותר י"ל כמ"ש לעיל כיון דנגד זכות הלוה דיכול לפדותה יש נמי למלוה דיכול למוכרה לחלוטין לכן כשירד בה המלוה ומשתמש בה ידו עדיפא מיד הלוה כיון דמוחזק בה וירד ברשות והלוה חשוב מוציא וכעין שכתב בשו"ת הרשב"א סי' תתקע"ב לענין תרי ותרי דלוקח שירד בהשדה ברשות והוא עתה בידו אמרינן קרקע בחזקת לוקח הוא ולא אמרינן דהוא בחזקת מרא קמא עיי"ש וכיון דמלוה חשיב מוחזק תו לא אמרינן ע"י הואיל דמצי לסלוקיה בזוזי כאלו לא יצא עדיין מרשות לוה דכשיפדהו הוי כקונה מן המלוה וכה"ג כתבו תוספת בפא"ע דף מ"ו ע"ב בד"ה הואיל אהא דאתה רואה של גבוה דלא אמרינן הואיל אי בעי פריק דא"כ היה קונה אותו ומ"מ ס"ל לרמ"א דזה דוקא אם אין הגוי בר יכולת לפדותה אבל אם יש לו יכולת לפדותה סתמא יפדנה כיון דאין רגילות ליתן קרקע בחובו כמ"ש לעיל ועיין נוב"ת חיו"ד סי' ע"ה ובתוספת פרק השולח דף מ"א סד"ה הקדש.

וגם מ"ש דכ"ז שלא נשתמש בה לא סמכ"ד יש לו סמיכה מב"ב דף קמ"ב דאמר דרפויי מרפי בידייהו ולא קנה עיי"ש דה"נ כיון דלוה יכול לפדותה דיש לו ממון ורשות בידו לפדותה רפויי מרפי בידו דמלוה ולא קנה על ספק כיון דקרקע אין רגילות למכור יותר נוטה שיפדנה הגוי אבל כשהמלוה ירד בה והכניס בה פועלים או דיורין חזינן דסמכ"ד כיון דאין יכולת להלוה לפדותה ולאו רפויי מרפי בידיה ולכן ל"ל הואיל ויכול לפדותה דאזי הוי כקונה ופנים חדשות וכמ"ש ועמ"ש בערך ש"י עיו"ד סי' י"ט.

סט"ו מטלטלין שנתן לה משלו הקשה החמ"ח הא עדיפי מנ"מ דאין הבעל אוכל פירות ממה שנתן לה ולמה אם מכרן דיעבד מכורין ובנ"מ אין מכורין וז"ל הרמב"ם פרק שלשים ממכירה דין ה' בעל שמכר מטלטלין של נצ"ב או מטלטלין שנתן לה משלו אעפ"י שאינו רשאי אם עבר ומכר או נתן קנו הלקוחות ואין האשה יכולה להוציא מידם עכ"ל ולכאורה שפת יתר אם עבר ומכר וגם ממ"נ אם שלה הן גם דיעבד לא יועיל ואם שלו גם לכתחלה וא"ל דהוה ספק אם נתן לה על דעת שיוכל לחזור כשיצטרך למוכרן ולכן מספק א"י להוציא דא"כ כשתפסן הבעל הוא מוחזק יהא מותר למכרן לכן נראה עפימ"ש הטו"ז בחו"מ סי' שס"א בדעת רמב"ם דסתם גזלה בצירוף שינוי רשות אנן סהדי דהנגזל נתייאש משא"כ לפני הש"ר ליכא יאוש גמור עדיין לכן אם קידש אשה בגזל אינה מקודשת כיון דבשעת קידושין עדיין לא קנהו הגזלן עיי"ש ולפי דבריו נראה. דאם מכר הגזלה בק"ס, וכדומה דעדיין לא בא לרשות לוקח לא מהני המכירה רק כשבא לרשות לוקח נתחזק היאוש ולפ"ז ה"נ דודאי כיון שנתן לה הרי הוא שלה ואין לו פירות ושייכות בהן וא"כ אם עבר ומכרן הרי גזלן הוא בודאי ולכן א"י להוציא מיד לקוחות ולזה דייק אם עבר ומכר בעבריינות שידע שאינו רשאי למכרן וכמו בפ' תבא לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי ופירש הרא"ע לא עברתי במזיד משא"כ בשאר נ"מ דפירות שלו ויש לו שייכות תלינן דטעה דרשות בידו למכרן או כסבור גם האשה תסכים כיון דהפירות שלו תסכים שימכרן וישא ויתן בהמעות ולכן בדין דברמב"ם שם במטלטלין נ"מ לא כתב עבר ומכרן וסתם דהאשה יכולה לבטל המכירה דלא עבר אלא כסבור דרשאי למוכרן או האשה תסכים.

סעי' ט"ז חוזרת כתב הכ"מ והב"י דוקא כשהיא טוענת כן הובא בב"ש ומסתימת הפוסקים לא נראה כן גם יש לתמוה מהא דכתובות דף צ"ה אהא דתנן מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר את שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דו"ד אין לי עמך השניה מוציאה מהלוקח וראשונה מן השניה ופריך הש"ס והא לשון דו"ד לא מהני ומשני בקנו מידו ופריך ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה היא שתאמר נ"ר עשיתי לבעלי ולפי דברי הכ"מ נימא דמתניתין באינה טוענת נ"ר עשיתי לבעלי ומצאתי שכן תמהו האחרונים אמנם עדיין יל"ד מה פריך הש"ס נימא דוקא כשטוענת כן.

ונראה דאם בלא טענה אין המקח בטל הרי דלא אמרינן סתמא לא גמרה ומקנה א"כ אפילו טוענת מה יועיל הא הוי דברים שבלב ואין דברים שבלב מבטל קנין ברור כדאיתא בבעה"ת ובטוחו"מ סי' קכ"ו ובסמ"ע וש"ך שם ס"ק נ"ד לענין טענת השטאה ושלא להשביע ובנתיבות סי' סמך ס"ט ס"ק י"ט ובסי' פ"ה סק"ג.

ואפשר בזה ליישב פרש"י שם בד"ה מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל וב"ב מוקמי לה באחת מאותן שלש שדות עכ"ל דמה רצה רש"י בזה ומצאתי בפנ"י עמד על פרש"י בזה.

ולפימ"ש י"ל דהוקשה לרש"י דנימא הא דתנן מקחו בטל דוקא בטוענת כן וצ"ל דא"כ דברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור אך נראה דדוקא אם ע"י דברים שבלב יתבטל כל הקנין לגמרי אבל אם יהא הקנין קיים כל ימי חיי הבעל רק אח"כ תטרוף מן הלוקח אין הקנין בטל ונימא נ"ר עשתה לבעלה שיהא המקח קיים כל ימי חיי הבעל שישבו בשלום וכה"ג כתב המל"מ פ"ג מהלכות זכיה דהא דצריך בתנאי דוקא ת"כ וא"ל כפליה לא אמרינן מכלל הן אתה שומע לאו אלא אם התנאי בא לבטל המעשה לגמרי אבל אם התנאי אינו לבטל המעשה לגמרי רק שלא ימשך לעולם א"צ ת"כ עיי"ש וכיוצא מצינו בהא דלשון מסופק בשטר אימתי יהא הפרעון וכיוצא אמרינן יד בעהש"ט עה"ת אבל אם באנו לבטל השטר לגמרי אמרינן יש בעל השטר על עליונה ומפרשינן הלשון לטובת בעהש"ט כדי שלא לבטלו לגמרי כדאיתא בחו"מ סי' מ"ב ולכן ה"נ אם ה"א מקחו בטל רק אחר מיתת בעלה המ"ל דוקא כשטוענת נ"ר עשיתי לבעלי כיון דלא מתבטל הקנין או השטר לגמרי אבל אם מקחו בטל מיד ל"ל דוקא אם טוענת כן כיון דבלא טענתה אינו בטל ולא ברור לנו לא מהני טענתה דדברים שבלב אינן דברים לבטל לגמרי קנין ברור לזה פרש"י דמקחו בטל לגמרי משמע ואפילו בחיי בעל אלא דהא כל בעל שמכר נכסים המשועבדים ודאי אינו בטל עד שבאת לגבות כתובתה כמ"ש תוס' בב"ב דף מ"ט ע"ב וכה"פ לכן פרש"י דמיירי באחת מאותן שלש שדות.

אמנם י"ל פרש"י בפשיטות יותר דבפחז"ה דף נון איתא דבשאר שדות שאינן מאותן שלש שדות אשר אחד לכתובתה יותר סברא לומר דמשום נ"ר עשתה שלא תהא לה איבה עיי"ש וא"כ מאי פריך הש"ס מדתנן לקח מן האיש והדר מן האשה מקחה בטל לימא דהתם אינו באותן שלש שדות ומתניתין דכתובות באותן שדות אשר ייחד לכתובתה אינה חוששת לאיבה ואי"ל משום נ"ר לכן פרש"י דמקחו בטל משמע לגמרי אפילו בחיי בעלה דזה עכצ"ל רק באותן שלש שדות אבל בשאר שדות ודאי אינו בטל בחיי בעלה וכמ"ש תוס' בפחז"ה ובפרש"י בפרק האשה שנפלו דף פ"א ומצאתי בהפלאה שכ"כ ומ"מ מדפרש"י מקחו בטל משמע לגמרי ואפילו בחיי הבעל נראה דשני דברים הם ומשום דלא תקשה מה פריך הש"ס נימא דוקא כשחוזרת וטוענת משום נ"ר לכן פרש"י בטל לגמרי משמע דאם דוקא כשחוזרת וטוענת הרי כל זמן שאינה טוענת תלוי המקח ברפיון.

ולתרץ דעת הכ"מ והב"י נראה משום דכ"ז שאינה טוענת בשביל כ"ר עשיתי אין לבטל קנין מחששא וכעין זה כתבו תוס' ברפ"ק דר"ה ובסנהדרין דף ל"ב דאין לפסול שטר מספק וכ"כ בתשובת הרא"ש רס"ח סי"ד דמספיקא תולין להכשיר וה"נ בשאר קנין לכן דוקא בטוענת ברי כיון דבעל ולוקח טוענין שמא י"ל קרקע בחזקת ראשון קיימא ובעה"ת והטור הנ"ל שכתבו דא"נ לטעון משטה במעמ"ש משום דהוה קנין חדא דהממחה טוען ג"כ ברי ועוד באמת כתבו דיש עוד טעם דמה לו להשטות במקבל והוא לא השטה בו ומ"ש מהרי"ט בח"ב חחו"מ סי' כ"ו דהא טענינן ללוקח כל מה דמוכר מצי לטעון לק"מ דדוקא אם היה המוכר טוען ברי טענינן ללוקח כאלו טען המוכר לו למיחשב טענת ברי אבל כאן הבעל שמכר ללוקח א"י לטעון ברי וגם נגד הבעל שמכרה לו נמי נאמנת לומר נ"ר עשיתי לך אך כ"ז לענין אם מכרה לבעלה או לוקח שקנה מבעלה והדר קנה מהאשה אבל אם כתבה ללוקח רק דו"ד אין לי עמך דלשון גרוע זה לא מועיל אלא בקנו מידה מתקן הלשון משום דהקנין מוכיח שלא היה זה סלוק גרוע אלא הקנאה גמורה נתכונה להקנות כמ"ש תר"י שבאס"ז בכתובות דף צ"ה וכ"כ מהר"י מיגאש באס"ז פחז"ה דף מ"ג כיון דקנו מידו איגלאי מלתא דלאקנויי ממש קמכוין משום דקנין אלים כחו עיי"ש וא"כ תינח כשאין חששא בהקנין דלא עבדא רק משום נ"ר אבל כשיש חשש ליכא הוכחה מהקנין דלאקנויי ממש קמכונה דהכל עשתה רק משום נ"ר לבעלה ואין כונתה כלל לאקנויי ממש ואי אפשר לתקן הלשון גרוע רק בהוכחה ברורה כיון דהלשון משמע להיפך וכן הוא ביו"ד סי' רי"ח ובתוס' בפרק המדיר דף עי"ן ע"ב בד"ה נעשה וכ"כ הריב"ש סימן קצ"ה דמשום הוכחה גדולה הולכין אחר הכונה ולא אחר הלשון עיי"ש ולכן כיון דתחלה פריך הש"ס דלשון דו"ד אינו מועיל ומשני בקנו מידו דר"ל דע"י הוכחה מהקנין מתקנין הלשון להכי פריך והא תנן לקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה מקחו בטל אלמא יכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי נהי דהתם דוקא בטוענת מ"מ אי לאו דיש חשש דעשתה משום נ"ר גם טענתה לא היה מועיל וכיון דיש חשש ממילא בדו"ד וקנו מידה גם כשאינה טוענת כיון דיש חשש אין לתקן לשונה ובזה מתורץ קושית האס"ז למה לא פריך תחלה מהדתנן לקח מן האיש דהוא משנה והקדים להקשות מברייתא ולפימ"ש א"ש.

הרי"ף ורא"ש בפרק מי שהיה נשוי דף צ"ה כתבו ופריק רב אשי מתניתין דלוקח מוציא מיד הראשונה ולא מציא למימר נ"ר עשיתי לבעלי בשני לקוחות וכו' ולכאורה תמוה דהא מרישא דאין הראשונה מוציאה מיד לוקח קשיא תימא נ"ר עשיתי לבעלי וי"ל דמרישא יש לתרץ דטעם דנ"ר לא מועיל להוציא מיד המוחזק כיון דלוקח ירד ברשות המוכר וגם האשה אין לה רק שעבוד שתוכל לטרוף אחר שנתאלמנה ובע"ח מכאן ולהבא גובה חשוב לוקח מוחזק אפילו בקרקע כמ"ש בשו"ת רשב"א סי' תתקע"ב דהיכא דירד ברשות חשוב לוקח מוחזק גם בקרקע עיי"ש אבל הא דתנן לקח מן האיש דמיירי באחת משלש שדות דהמכירה בטל מיד אף דהניחה ללוקח לירד ל"ח מוחזק כיון דמחמת אונס דנ"ר עשתה לבעלה לא מיחשב ירד ברשות לכן כתב הרי"ף דרב אשי הוכרח לתירץ אחר משום סיפא דלוקח מוציא מהראשונה אך קשה לזה מב"ב דף נו"ן דאהא דאמר דמשנה דלקח מן האיש לא מיירי אלא בשלש שדות ואמר למעוטי מאי אילימא למעוטי שאר שדות כ"ש די"ל נ"ר עשיתי לבעלי והא י"ל בשאר שדות דאין המקח בטל לאלתר רק אחר שנתארמלה חשוב לוקח מוחזק ולא מועיל טעם נ"ר להוציא אע"כ דס"ל לש"ס אם איתא דטעם זה אינו ברור לא אתי דברים שבלב לבטל קנין ברור אפילו כשאינו בא להוציא וכמ"ש לעיל.

ועכצ"ל דהרי"ף קמ"ל לדינא דההוכחה מדלא חתמה לראשון אהני אפי' להוציא מידה כמו בסיפא דלוקח מוציא מראשונה ואף דאינה הוכחה ברורה די"ל דראתה האיבה מחמת דלא חתמה לראשון הדרא בה וחתמה לשני או דאישתני דעתה וכדס"ל לר' יהודא מ"מ כיון די"ל הכי וי"ל הכי תו דברים שבלב אינן דברים לבטל קנין ברור.

סי"ז וכן אם מכר בב"ק דף נ"ט ובכתובות דף צ"ה איתא לראשון ולא חתמה לו לשני וחתמה לו איבדה כתובתה דר"מ רי"א יכולה היא שתאמר נ"ר עשיתי לבעלי אתם וה לכם עלי וצריך הבנה מה זה שמאריך אתם מה לכם עלי וגם הא לוקח שני יחיד והל"ל מה לך עלי ונראה דעכצ"ל דין זה לר"י די"ל נ"ר עשיתי לבעלי וכן לדידן בלוקח אחד דלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה או כתבה לו דו"ד אין לי עליך וקנו מידה די"ל נ"ר עשיתי לבעלי מיירי שלא רצה ליתן הלוקח דמי המקח עד שכתבה או מכרה דאם כבר נתן דמי המכירה על שדה הבעל דאין המקח בטל מיד אלא לאחר שתתגרש או תתאלמן דאין לוקח יכול לחזור מהמקח כל זמן שלא נטרף השדה אינה י"ל נ"ר עשיתי לבעלי דמה אכפת לי לבעל אם לא תכתוב ומה קטטה ואיבה שייך בזה וכ"כ באס"ז בב"ק שם דמיירי דלוקח מתעקש מליתן המעות עד שתחתום לו וא"כ כיון דחזינן להדיא דלא רצה הלוקח ליתן המעות כי ירא שתטרוף ממנו אחר כך עד שחתמה לו והרי עליה סמך וגרמה לו להוציא מעות על פיה ותתחייב מדינא דגרמי דאטו משום שלא יהא לה איבה מבעלה מותרת לגרום היזק לאחר דהרי חזיא דלא עלתה על דעת לוקח שתוכל לטעון נ"ר עשיתי לבעלי ולחזור בה דאם היה עולה על דעתו זה לא היה סומך על חתימתה ודבריה ליתן המעות כמו דלא רצה מעיקרא ליתן המעות בלא חתימתה וכ"ש לדעת הכ"מ דכ"ז שלא טוענת בפירוש נ"ר עשיתי לבעלי לא אמרינן מסתמא לבטל חתימתה וכעין זה כתב תומים סי' קל"א ס"ה סק"ג.

לכן נ"ל כיון דאין ההיזק ברי מיד דאפשר לא ימות בעלה קודם לה ולא יגרשה לא הוי גרמי רק גרמא וכדאיתא בפוסקים ובחו"מ סי' שע"ו דכל שאין ברי ההיזק מיד אינו גרמי רק גרמא ועיין רמב"ם ספ"ו מהלכות זכיה ולעיל סי' נו"ן ס"ג ובשער משפט סי' שפ"ו ס"א אמנם גרמא נהי דפטור מד"א דב"ד אין להם לחייבו אבל לצי"ש חייב כדאיתא בפוסקים סי' שפ"ו ובכ"ד וזה שמאריך הש"ס ואתם מה לכם עלי דמדברת עם הב"ד שבאה אצלם להגבות לה כתובתה לטרוף מן הלוקח דאין לב"ד עליה אבל לצי"ש חייבת מעצמה אם תרצה לצי"ש ול"ל דה"פ אתם מה לכם עלי להסית בעלי עלי לגרום לי איבה לכן בדין עשיתי להציל עצמי בממונכם דא"כ הל"ל אתה מה היה לך עלי,

נח"ר בתוס' רי"ד פי"נ דף קל"ב ע"ב כתב דוקא כשלא מכר כל נכסיו אבל כשאינו משייר לנפשו כלום אינה י"ל נח"ר עשיתי לבעלי,

הג"ה וי"א דאם האשה קבלה המעות א"י לומר עוד נ"ר עשיתי לבעלי עיין באס"ז פחז"ה דף מ"ט ע"ב בשם הרשב"א ובאס"ז ב"ק דף נ"ט מפורש דדוקא שקבלה כל שוייה ולא מקצת המעות וזה דלא כישיע"ק דגם בנתן לה סך מועט ולא מצאתי כן בפוסקים ובמפרשי הש"ס וגם רמ"א דייק קבלה המעות ולא כתב מעות משמע דוקא כל המעות וכן כתב הבית מאיר ושלא כדין העתיק הפ"ת דברי הישעי"ק לבד.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה