ערך שי אבן העזר חלק ב· רבי שלמה יהודה טבק
הלכות כתובות · סימן סו
ס"א קודם שיכתוב לה כתובה לעיל סימן ס"א כתב רמ"א למ"ד דחופת נדה הוי חופה אעפ"י שאינה ראויה לביאה הה"ד אם לא כתב כתובה ותמה בישועות יעקב כאן בפירש הארוך ולעיל סימן ס"א בפירש הקצר הא כתב הב"ש סוף סימן ס"א דאם מודיעין לחתן שהיא נדה גם לרמב"ם קונה וכ"כ בסימן ס"ד סק"ה וא"כ ה"נ הבעל יודע דלא כתב כתובה וגם לרמב"ם מהני החופה ונראה לפימ"ש בנה"מ להוכיח דהא דבשותפין אמרינן דקנו גם בדשלב"ל איידי דבעי לקנות גמור ומקנה דוקא היכא דעכשיו א"א לקנות בקנין טוב אבל אם אפשר ע"י קנין טוב לא אמרינן איידי עיי"ש סימן קע"ו ס"ג וסימן ר"ז סי"ג הוכיח כן מדברי הרמ"א וא"כ ה"נ כאן בחופה דצייתי להדדי ליהנות זה מזה בזכות שיש להם זה על זה הוי עוד יותר מנשתתפו ונהי דחופת נדה כיון שאינה ראויה לביאה ליכא קנין טוב מ"מ איידי דבעי לקנות גמרי ומקני להדדי וה"ד כשיודע שעכשיו היא נדה אבל אם א"י ל"ל איידי דהא כסבור שראויה לביאה ויש קנין טיב אבל לענין חסרון הכתובה הרי אפשר עכשיו לכתוב כתובה דאזי החופה קנין טוב ל"ל איידי ול"ש כשיודע א"ל.
ויקנו מידו בפ"ק דכתובות ר"א שרי למבעל בתחלה בשבת א"ל והא ל"כ לה כתובה אמר אתפוסוה מטלטלין וכתב הר"ן וא"ת והא הוי כקונה קנין בשבת ואפשר מפני מצוה התירו א"נ מבע"י מיירי ולא היה שהות כדי לכתוב לה כתובה עכ"ל והקשו באס"ז ומפרשים למה לא אמר שיקנו ממנו ויש תרצו דקנין סודר חמור מהתפסת מטלטלין ואסור בשבת כמבואר באס"ז פ"ק דכתובות דף זיין ע"א ולפ"ז אם עברו וקנו מידו דבדיעבד מהני קנין בשבת כדאיתא בחו"מ סימן ר"ח מותר אח"כ לבעול.
אמנם נראה כיון דטעם דקנין מועיל דקנין לכתיבה עומד ויכולה לילך אצל העדים שיכתבו לה דא"צ תו לאמלוכי בו כמ"ש הה"מ וב"י דמה"ט סמכה דעתה נראה דבשבת או מבע"י כשאין שהות לכתוב לא מהני דהא מה דחתימת עדים כשר ולא הוי מפ"כ כתוב בהרז"ה בפד"א דהעדים שלוחין והוי מפי כתבו ואפילו בל"ז ג"כ אין כותבין רק מטעם שליחות כמ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף ע"ג דכי אמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ה"מ אלו שעשאן שלוחין ואפילו אלו אם כתבו פ"א א"י לכתוב פ"ב כיון דכבר עשו שליחותן עיי"ש וכן הוא בפג"פ דף קע"א ובחו"מ סימן ל"ט ס"ה וסימן נ"א ס"א ומ"ש בשו"ת הרשב"א סימן אלף ל"ד בתחלה שהעדים שלוחי מלוה והקונה צע"ג והנה בנזיר דף י"ב מבואר דכל מידי דלא מצי איהו למיעבד השתא לא מצי משוי שליח וא"כ בשבת או מבע"י כשאין שהות לכתוב לא מצי משוי שליח לכתוב וצריך אחר שבת לעשותם שלוחים לכתוב לכן לא אמר ר"א שיקנו מידי
ולכאורה רציתי לומר כיון דלא מחוסר מעשה רק זמן דממילא קאתי יכול לעשותן שלוחים שיכתבו אחר שבת לפ"ד רש"י ביבמות דף ל"ד דמחוסר זמן ל"ח דשלב"ל הובא במל"מ פ"ד מה"א ה"ז אמנם המל"מ כתב שם דאפשר לענין שליחות מודה רש"י לתוס' ויותר מפורש יוצא מדברי נוב"ת חאהע"ז סימן נ"ב בד"ה ומ"ש המל"מ דאם לא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח לעשות אחר כך אפילו רק מחוסר זמן לכ"א.
ועוד אאתיל דשליחות לא גרע מקנין בדשלב"ל מ"מ לא עדיף מדשלב"ל לר"מ דאינו חל הקנין רק אחר שב"ל ה"נ במחוסר זמן אינו חל עד זמן שיכול לעשותו בעצמו וכן מצאתי בנו"ב שם סי' נ"ד בד"ה ומעתה וא"כ אפילו לדעת הפוסקים בחו"מ סימן ל"ט ס"ד דאם קנו מידו תו לא יוכל למחות בעדים מלכתוב ה"ד כשחל השליחות מיד אלים הקנין לחזק שלא יוכל לחזור משא"כ כאן דלא חל השליחות מיד בשבת יכול לחזור אחר בעילתו בשבת ולמחות בעדים מלכתוב.
ואפילו לפימ"ש התומים בסימן ל"ט באורים סקי"ט דהוא מתק"ח שלא יוכל לחזור מה שלא נראה כן משו"ת הרשב"א סימן אלף ל"ד מ"מ היינו כשחל השליחות מיד אלמוהו חכז"ל להקנין אבל בשבת דלא חל מיד השליחות ול"ד לשאר קנין דחל השליחות מיד וגם הוא מלתא דלא שכיח ל"ל לא פלוג שפיר יכול לחזור ולא סמכה דעתה ועיין שו"ת רשב"א סימן אלף רי"א שכתב דכל שטר משטר מקנה ילפינן וכל שהמתחייב בשלו אינו עושה את העדים שלוחין לכתוב אין עדותן שבשטר עדות עיי"ש ואין לומר דמידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח דוקא אם הוא אינו מועיל אפילו עבר ועביד אבל לכתוב נהי דבשבת אסור מ"מ אם עבר וכתב מועיל חשוב מצי עביד דזה אינו חדא דמבואר בגליון תוס' פרק כירה דף מ"ג דבאיסור דאורייתא לא אמרינן שאם עבר ועוד כיון דצריך חתימת העדים והם שלוחין א"כ כשחתמו בשבת י"ל אשלד"ע ואינו מועיל דבטל השליחות ועוד דנעשו פסולין לעדות ופסול השטר ועוד אפ"ת מידי דתליא בדידיה לבד אמרינן דמצי עביד באיסור אבל דבר שצריך עדים להחתים מי ישמעו לו כשרים לעשות איסור דאורייתא ועוד דבר"פ הא"מ שאל הש"ס שליחות מנ"ל ויליף שם מקראי הרי דלולא זה ה"א דלא מצי משוי שליח וא"כ אין לנו רק מה דמוכחי קראי כשמצי עביד השתא בהיתר ואינו מחוסר זמן ועיין בשו"ת הרא"ם ח"ג סימן ל"א וסי' ל"ז הביא כמה ראשונים דגם מחוסר זמן חשוב דשלב"ל והוכיח דגם רש"י הכי ס"ל ודחה ראיות המל"מ והעלה דכ"ע הכי ס"ל וגם בשעה"מ פכ"ב ממכירה ה"ט הביא ממהרי"ק שרש פ"ט ומהראנ"ח ח"א סימן כ"א דס"ל דמחוסר זמן הוי דשלב"ל וגם כתב דמרש"י אין ראיה עיי"ש שו"ר במח"א הלכות שלוחין ס"ט כתב היכי דנשבע שלא לקדש אשה פלונית ועשה שליח לקדש ל"ל מידי דאיהי ל"מ עביד לא מצי משוי שליח כיון דאם עבר ועביד בעצמו מהני רק איסורא רביע עליו והובא בשו"מ מהדורא תליתאה ח"א סימן כ"ה איברא דמח"א הביא שם ממהראנ"ח ח"ב דגם זה הוי מידי דלא מצי עביד משום האיסור לא מצי משוי שליח והוא במים עמוקים ס"ס י"ז והובא בגליון רע"ק לעיל סי' ל"ה ופ"ת שם ס"ק י"ג ולא ערערו משמע דהכי ס"ל.
ס"ג או שמחלה לו כתב הב"ש סק"ט בפלוגתא יד הנמחל עה"ת כדאיתא בחו"מ סימן ס"ה וכונתו למ"ש שם סכ"ג בהג"ה האומר שטר אחד מחול לך הקטון מחול ולא הגדול ולפימ"ש בנתיבות בדיני תפיסה אות י"א דוקא בבא לזכות מכח הלשון אזי אמרינן דלא מחית אינש נפשו לספיקא ודעתו רק על משמעות הברור שבלשונו אבל בספק תרי ותרי הממע"ה ה"נ בפלוגתא הממע"ה.
והנה ברמב"ם פי"ב מה"א אפילו כתבה לו התקבלתי תנאו בטל שכל הפוחת בב"ז וכבר הקשו מפרק החובל דף פ"ט דאמר כל לגבי בעלה ודאי מחלה ועלה בדעתו דוקא כאן דמסופקת אם ימות קודם אם יגרשה לא גמרה ומחלה דאפשר אלמלי היתה יודעת שבעלה ימות בודאי קודם לא היתה מוחלת ומה"ט גם כתיבת התקבלתי לא מועיל ומה דכתב הרמב"ם שכל הפוחת היינו דנהי דאינה מוחלת בלב שלם מ"מ הוא לא נתחייב לה כתובה כיון שהתנה לזה אמר דתנאו לעבור על איסור בטל ומצד מחילתה ל"מ דאינו רק מחמת דלא ידעה שיגיע לה כתובה וא"כ הא דהחובל דמכרה כתובתה לאחר דאפילו ימות בעלה קודם אין לה כתובה ודאי גמרה ומחלה דל"ל אלמלי ידעה ומצאתי אח"כ בישיע"ק כן עיי"ש אך עדיין תקשי מהרמב"ם גופא דבסוף פי"ז מה"א כתב דמוחלת כתובתה הוא מחול והר"ן כתב דוקא אם מגרשה והוא דחוק דדברי רמב"ם משמע אף שאינו מגרשה והב"ש תירץ דבפי"ב דהתנה עמה בשעת קידושין או נשואין שתכתוב לו התקבלתי ל"מ דהוי מתנה עמש"ב ובפי"ז מחלה אחר הנשואין מהני וג"ז צ"ע דהא לר"י במתנה על שאר וכסות מהני דדבר שבממון מהני מחילתה ובכתובה דלא מהני משום דבב"ז א"כ גם כשמוחלת אח"כ מ"מ הוי דבר איסור כשאינה מגרשה ולמה יועיל מחילתה אז יותר ונ"ל לפימ"ש תוס' בפרק אעפ"י דף נ"ו דמתנה עמש"ב תנאו בטל דוקא כשמתכוין במזיד לעקור ד"ת עיי"ש א"כ בשלמא בתנאי בשעת קידושין או נשואין הרי נחתו ע"ד לדור ביחד בלא כתובה באיסור בב"ז ול"ל שמא שוגגין הן דאין יודעין שיש איסור דא"כ נמי י"ל דהתנאי בטל דהוי מחילה בטעות דאלמלי ידעי שיש איסור לא היו מתנין וכמ"ש כה"ג בהג"א פרק איזה נשך בדף ס"ו ועכ"פ ממ"נ ל"ד לתנאי בגוב"ר דלא נתכוין לעקור ד"ת וגם לא היה בטעות אבל כשמוחלת אחר הנשואין י"ל דלא נתכונה לאיסור רק היה בדעתה שלא לדור עמו ואף דאח"כ דרה עמו אמרינן אימר השתא נשתנה דעתה והממע"ה ותו ל"ל דלא ידעה ומחלה לפימ"ש הרא"ש בב"מ דף נ"א בהא דפליגי רו"ש בע"מ שלא יהא לך עלי אונאה דס"ל לרב דהתנאי בטל משום דלא ידע ומחיל דהלכה כרב אף דבעלמא בממון הלכה כשמואל נגד רב מ"מ כיון דאונאה הוי איסור הלכה כרב וא"כ כשמוחלת אחר נשואין ודעתה שלא לדור עמו לית במחילתה איסור לא איכפת לן מה דלא ידעה ומחלה ול"ל כיון דדרה עמו אח"כ הוכיח סע"ת דהא קי"ל דזה הוי ספק אם נימא הוכיח סע"ת עיו"ד סימן ד' ס"ב ועוד ל"ל בזה לא ידעה ומחלה כיון דאמרינן שמא היה בדעתה שלא לדור עמו י"ל מש"ה מחלה הכתובה כדי שתהא קלה בעיניו לגרשה בלא כתובה וא"כ ל"ל אלמלי ידעה בודאי שיגרשה לא היתה מוחלת וא"ל הא אם תטעון כשמחלתי היה בדעתי לדור עמו באיסור או טעיתי ולא ידעתי שיש איסור והא הבעל כא"י א"פ דחייב דזה אינו דהאחרונים בחו"מ סימן ע"ה ס"ט העלו היכא דלא ה"ל למידע פטור ובזה א"ש מ"ש הרמב"ם והובא לקמן קס"ח ס"ח והביאו הב"מ גם הוכיח מהטור דאפילו דרין אחר מחילתה מ"מ מחילתה מועיל ובית יעקב הקשה על הב"ש בין תנאי בשעת נשואיו למוחלת אח"כ דהא לרב דימי בפ' אעפ"י דף נ"ז בסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת ולהב"ש דכתב דיד הנמחל עה"ת ה"ל לפסוק כר"ד ולא כרבין ויפה הקשה אך לפימ"ש א"ש דהתם מיירי בסוף דומיא דתחלה דפרשו להדיא שידורו יחד בלא כתובה ועד"ז מוחלת וגם לשון הפוחת משמע דהבעל פיחת כמ"ש תוס' שם דף נ"א ועלה קאי נמי דרב דימי והיינו דלא רצה לדור עמה רק אם תמחל לו כתובתה ואף דכתב הרשב"א בתשובה הובא בב"מ סוף פי"ז מה"א דמחילתה בטלה משום דהוה מחילה באונס י"ל אה"נ זה טעמו של ר"ד דמחילתה בטלה או שהיא באופן שיש לו טענה עליה שלא לדור עמה ועי"כ מוחלת לו וכעין שכתב בשו"ת הרא"ש שבטור ס"ס קי"ח ולפי הנראה לדינא דגמרא דמותר לישא אחרת עליה אפילו יש לו בנים אם אמר שתמחל לו הכתובה וא"ל ישא עוד אשה לא חשיבה אונס כיון דבדין יכול לישא שיחדתו כדי שידור עמה לבד ומ"ש הרא"ש כיון שלא קיים פ"ו בדין יכול לישא אחרת עליה משום דנ"מ אחר תקנת רגמ"ה
אמנם בלא"ה נ"ל לתרץ קושית הבית יעקב מעל הב"ש דז"ל הגמרא שם דף נ"ז רב דימי אמר ר"ש ב"פ אריב"ל משום ב"ק מחלוקת בתחלה אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת פרש"י מחלוקת דר' יהודא ור' יוסי דר"י ס"ל דוקא בכתבה לא התקבלתי ור' יוסי ס"ל אפילו ע"פ מוחלת בתחלה אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שכבר זכתה אא"כ כתבה שובר התקבלתי ור' יוחנן אמר בין בזו בין בזו מחלוקת ומפרש ר' יוחנן דברי עצמו בין בתחלת חופה בין בסוף חופה מחלוקת ותחלה דאריב"ל תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה כי אתא רבין אמר מחלוקת בסוף חופה אבל בתחלת חופה ד"ה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת יעיי"ש ונתקשו באס"ז בפירושא והפלאה הקשה לר"ד דבסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת בע"פ משום שכבר זכתה א"כ בסוף חופה נמי כבר זכתה ולי קשה עוד הא אפילו בתחלת חופה כבר זכתה דתחלת חופה קונה כמ"ש הרא"ש לעיל בדף נ"ו שם והובא בחמ"ח לעיל סימן ס"א וכ"כ הפנ"י דתחלת חופה כבר זכתה ולא שייך תנאי רק הפלוגתא אי סגי במחילה בע"פ ונראה לפי דעת הירושלמי ר"פ אעפ"י דגם אחר נישואין אמרינן הא דרב גידל דהן דברים הנקנין באמירה ואמר שם עד כדון כשלא בעל נקנין באמירה משום חיבת הביאה שיבעול ויש שם בק"ע שתי גרסות דלחד גרסא עדיף כשכבר בעל מקנה באמירה משום בעילה ראשונה שעבר וחד גרסא עדיף כשלא בעל עדיין עיי"ש וא"כ הסברות שקולין ובזה פליגי כאן דמ"ד מחלוקת אי סגי למחול באמירה לבד אחר שזכתה לפני הביאה כיון שעדיין לא בעל ס"ל לר' יוסי דסגי למחול באמירה דהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת ביאה שיבעלנה אח"כ דהא לירושלמי מתחייב הוא לה בלא קנין משום דרב גידל כמ"ש דמהני מחילתה משום חיבת ביאה ור' יהודא ס"ל כיון דכנסה לחופה תו ליכא משום דר"ג אבל בסוף ביאה ד"ה אינה מוחלת דאחר הביאה תו ליתא דרב גידל ולרבין ס"ל לר' יוחנן אפילו בסוף ביאה מחלוקת דלר' יוסי מוחלת באמירה שהן דברים הנקנין באמירה משום חיבת לילה ראשונה העבר והנה הר"ן כתב בר"פ אעפ"י דמוכח מהש"ס בבלי דאחר נישואין ליתא משום דרב גידל דלא כירושלמי והיינו מדאמר שם בגמרא דאמר לעדים כתבו וחתמו והבו ליה צריכין לאמלוכי ביה דמיירי בכותב כתובה לאשתו ומוסיף לה הרי דאחר נשואין לא נקנה באמירה עיי"ש וא"כ ממילא ליתא לכל האי שקלא וטריא דרב דימי ורבין ור' יוחנן דפליגי אימת נקנה באמירה. אחר נשואין וא"כ כיון דפלוגתת ר' יהודא ור' יוסי אי מוחלת באמירה ע"כ מיירי אחר נשואין לענין מחילה ולא לפני נשואין לענין תנאי וכמ"ש הפנ"י וכן נראה דלפני הנשואין לא מצית למחול דעדיין לא זכתה והוי דשלב"ל וגם כתיבת התקבלתי לא מהני וע"כ הא דאמר ר' יוסי דגם בע"פ יכולה למחול משום אף דכבר זכתה סגי במחילה בע"פ והלכה כרבי יוסי נגד ר' יהודא וכדברי הבית שמואל ובזה מתורץ מה דהשמיטו הרי"ף והרא"ש הא דרב דימי ורבין אלא דעדיין קשה למה לא הביאו פלוגתא דר' יהודא ור' יוסי דמינה אנו למדין דסגי באוררה למחול כרבי יוסי וכמ"ש הר"ן והא דכתב הרמב"ם ספי"ז מהלכות אישות דמחילת כתובה לבעלה סגי באמירה כתב הה"מ בפ"ה מהלכות מכירה דיליף מפ"ק דקידושין דע"ע גופו קנוי דאל"ה א"צ שטר וסגי כשאמר לו רבו זיל הרי דשעבוד א"צ למחול בשטר או בקנין מ"מ הרי הרי"ף בקידושין לא הביא הך מימרא ומשום דע"ע אינו נוהג רק בזמן שהיובל נוהג
ונ"ל ראיה דיכולה למחול הכתובה באמירה בעלמא דבב"ק דף פ"ט אמר רבא הלכתא טוה"נ לאשה ופריך למה כשחבלה באחר פטורה תזבין כתובתה בטוה"נ ומשני כל לגבי בעלה מחלה והקשו תוס' הא חייבת מדד"ג ותרצו דאין לה ובספרי ערך ש"י לחו"מ סימן ס"ו כתבתי הא דלוה פטור כשאין להמוחל לשלם היינו דמחילה רק סלוק שעבוד בעלמא ואפילו בעל כרחו של לוה החוב מחול כמ"ש המח"א בה"ז והפקר סי"א מהתוס' בפ"ק דקידושין דף י"ט בד"ה אומר אדם וכ"ז אם נמחל מכח סלוק באמירה אבל אם אין נמחל רק בכתובת שובר א"כ הוי כשטר מקנה דצריך שיבא השובר ליד לוה ויקנהו כמ"ש בחו"מ סימן קצ"א וא"כ בלא רצון הלוה אינו קונה בע"כ והרי לוה מסייע בגרמית ההיזק ואף דמיכוין לטובתו חייב כדמסקי הפוסקים בחו"מ סי' ס"ו סכ"ג ואף דלוה אינו עושה מעשה בקבלתו השובר ובהסכמתו מ"מ הרי אפילו כשאמר הלוה ללוקח לישתבע לי מלוה דלא נפרע ואינו רוצה לישבע חייב המלוה מדד"ג כדאיתא התם סי"א ובש"ך שם ס"ק ל"ז ובס"ק ק"ט מן הריא"ז בש"ג כ"ש זה הלוה דבלא קבלתו לא היה מועיל המחילה וא"כ כהזיקו שניהן דשניהם חייבים ואם לית לו הזה גובה מהשני ונהי דעיקר הגורם הוא המוחל דהמקבל לא עביד מעשה כולה האי כמ"ש ר"ן בנדרים דף ל"ה בד"ה למעול מ"מ כשאין למוחל לשלם יחויב המקבל וכמ"ש כת"ג בש"ך חו"מ סימן שצ"א סק"א יעיי"ש וא"ב מה קאמר כל לגבי בעל ודאי מחלה אע"כ דמועיל המחילה בדיבור בעלמא גם בכתובה והרי"ף בפרק החובל הביא שם האי גמרא ממילא לא היה צריך להביא הך פלוגתא דר"י ור' יוסי והפלוגתא דר"ד ורבין וס"ל לרי"ף דבכתובה ל"ל לא ידעה ומחלה היכא דלא מכרה הכתובה ואלמלי ידעה שיגיע לה הכתובה לא היתה מוחלת כמ"ש לעיל אלא כיון דיודעת שעי"ז קלה בעיניו להוציאה חשובה יודעת כמ"ש התוס' בב"מ דף נ"א
והנה דעת הב"ש דרק תנאי של הבעל לא מהני ומה שכתב הרמב"ם גם כשכתבה התקבלתי ל"מ מיירי ג"כ שהתנה עמה הבעל שתכתוב לו כן והוא דחוק ונ"ל דיל"ד למה נקט ר' יהודא דתכתוב התקבלתי מה שאינו אמת הל"ל שתכתוב לו שמוחלת לו גם רמב"ם בפי"ז מה"א כתב דאם מחלה לו מחול ובפי"ב כתב דכתבה התקבלתי דהיה יכול לומר בשתי המקומות בחד לישנא דכתבה או אמרה התקבלתי או כתבה או אמרה דמוחלת לו לכן נראה לפימ"ש תוס' בב"ק דף ק"ד ע"ב בד"ה אגב דאודיתא לא קניא מדאורייתא ועיין קצו"ח סימן קצ"ד וספר מצל מאש סי' יו"ד אישתמיטתיה דברי תוס' הללו ומצאתי בברכ"י חו"מ סי' מ"ם שהקשה כן על המצל מאש והנה ברמב"ם פ"ט מזכיה הלכה יו"ד כתב שכ"מ שצוה ליתן מתנה לעכו"ם אין שומעין לו והביא המל"מ שם משו"ת הר"ן סמ"ו דתק"ח במקום איסורא לא תקון וא"כ ה"נ ז"ש הרמב"ם דגם אה כתבה לו התקבלתי והיא לא נתקבלה תנאו בטל שכל הפוחת לבתולה ממאתיים ולאלמנה ממנה הרי בב"ז וה"ט דהודאה רק קנין דרבנן ובמקום איסור לא מועיל ור' יהודא דלא ס"ל הא דכל הפוחת קמ"ל דמהני אם כתבה לו התקבלתי דליכא איסור אבל אם היה אומר דמהני מחילתה אין מזה ראיה דליכא איסור ואף די"ל כיון דכתבה לו התקבלתי הרי אומדנא דמחלה לו מ"מ י"ל כיון דבאתה לעקור תק"ח ועשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כמ"ש הה"מ א"כ לא מועיל אומדנא עד שיפרש וכמ"ש הסמ"ע בחו"מ סי' רמ"ז סק"ד וכה"ג כתב בסמ"ע סי' רפ"א ס"ק כ"א מתשובת הרא"ש וז"ל הרא"ה באס"ז ר"פ אעפ"י והיא כותבת לו התקבלתי אפשר דהתקבלתי לאו דוקא דהא שקרא הוי ואם בא לצי"ש חייב לתת לה הכל אלא כלומר כאלו התקבלתי ומחילה היא דקאמר דמחלה לו ומסתברא דהיינו מחילה כיון דהודה דפרעה דעתה דמחלה ליה עכ"ל הרי דאינו אומדנא ברורה דמחלה גם הוקשה לו למה נקט התקבלתי וברשד"ם חאה"ע סימן קע"ט הובא בכנה"ג להגה"ט כאן הביא מפסק מהריב"ל על אשה שהודית בחליה שהחזיר לה הבעל הנדן שנתן אביה וכשבאו לדין הודה הבעל שלא החזיר רק בא להפטר מחמת הודאתה מתקנת השבון ופסק מהריב"ל דחייב הבעל להשיב להאב ורשד"ם חלק עליו בראיות שפטור מחמת הודאתה וק"ל להמעיין שם שכל ראיותיו אין מכריחין רק לומר דזכה הבעל מחמת אודיתא דהוי כקנין אבל לא דאומדנא ברורה דמחלה לו וכן משמעות הרבה ראשונים דאינו מחילה כדאיתא בש"ך חו"מ סי' ס"ו וסי"א סקל"ד.
והגם שאיני כדאי להכריע בין רשד"ם ומהריב"ל מ"מ לע"ד הדין עם מהריב"ל דמה שהוכיח מהרשד"ם מן הריטב"א ר"ס אעפ"י דהודאה שקיבל אף דידוע שלא קיבל פטור מן החוב אפילו יש בו שבועה וכן ממ"ש המרדכי פי"נ בשם מהר"ם אם אמר ראובן לשמעון אני חייב לך מנה ושמעון אמר ודאי אינך חייב לי שאפילו אין שמעון מוחל ראובן פטור אעפ"י שראובן יודע שחייב לו וכ"כ הטוחו"מ סי' ע"ה וראיה מטענו חטים והודה לו בשעורים עיי"ש אינם ראיות לפימ"ש הטו"ז ביו"ד ס"' קס"ט ס"ק י"ד דגבי ממון אדם נאמן לחובתו והודאות בע"ד כמאה עדים דמי אעפ"י שאנו יודעים שהוא משקר וכמ"ש בחו"מ סי' קי"ג ס"ב אבל זהו בודאי אינו שיועיל לאפקועי איסורא בשביל שקר שלו עיי"ש וכן הביא מקו"ח סי' תמ"ח מחידושי רשב"א בפ"ק דקידושין דף י"ט וא"כ התקנת השבון חצי נדן לאב דנעשו בשבועות וחכמים ואלות בס"ת כמ"ש בשו"ת כנס"י שאלה ע"ט מהמרדכי וכל בו ובנימין זאב ומ"ב והר"ן אף שכתב מהרי"ל במקום שאין החוב חל גם השבועה אינה חלה ולכך בנשבע לשלם ביום פלוני פטור אם הגיע שמטה בנתיים או מחל לו או אינו בעיר המלוה כדאיתא בחו"מ סי' ע"ג ס"ז בהג"ה ובס"ח דבר זה לא שייך בחרמים ושבועות שעשו ר"ת והשו"ם את"ד הכנס"י והתשובות שם והיינו כמ"ש הסמ"ע בסימן ע"ג שם משום דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע וה"ד בנשבע בעצמו ולא בתקנות שעשו הגדולים והאבי האשה לא הודה בעצמו רק האשה והרי הבעל מודה עכשיו שלא החזיר לה הנדוניא ואינו יוצא מידי האיסור ואאת"ל דמצד האיסור לבד אין להוציא ממון ועיין חו"מ סי' פ"ז סכ"ה בש"ך סקנ"א ובתומים שם ס"ק נ"א ובנה"מ ס"ק י"ב מ"מ כיון דיש איסור בזה לא הוי אודיתא שום קנין כמ"ש לעיל וגם מחילה ליכא כיון דלא פירשה בפירוש דמוחלת ל"מ אומדנא לעקור נחלת אבות דהוי כמו לעקור ד"ת כיון שנעשה התקנה בחרם ושבועה וכמ"ש בטו"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ב ואף לפי מה שחילק שם הטו"ז מ"מ עכ"פ הוי כתקחז"ל.
ובגוף הודאתה צ"ע כיון דהאב נתן הנדן ע"ד המנהג להחזיר לו החצי אם תמות בתו וכתב ריא"ז בש"ג פרק מציאת האשה דיורשי אביה יכולין לעכב על הבעל מלמכור בנכסים המשועבדים לכתובתה שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגרש כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות בלא בנים והובא לעיל ס"ס נ"ג עיי"ש ונהי דס"ל למהריב"ל אם החזיר לה הבעל הנדוניא שנתן אביה פטור כיון שלא נשאר בידו ואין בזה משום ותם לריק כחכם מ"מ י"ל הודאתה לא מועיל כמו מלוה שאומר שטר אמנה או פרוע אינו נאמן כשחב לאחריני כדאיתא בפ"ב דכתובות דף י"ט ה"נ חב לאביה ואפשר אם היה הבעל טוען דבאמת החזיר לה כמו שהודית היה נאמן מתוך שמפסדת לעצמה בהודאתה אם תחיה לא יהא לה הכתובה כשתתאלמן או תתגרש גם תהא קלה בעיניו להוציאה ול"ד להא דחו"מ סי' ע"ג ס"ה דאין שותף נאמן נגד חברו לומר שהלוו מאחר דהתם נוגע בעדותו עיי"ש אבל כאן אינה מרווחת ואדרבה מפסדת וכדאמרינן בגיטין בסופר שאמר שכתב שלא לשמה מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן לגבי לוקח לפסול את הס"ת וג"ז צ"ע דיש לחוש לקנוניא ומ"מ כיון שהבעל מודה שלא החזיר ל"ל בזה הוי הודאות ב"ד כמ"ע דמי כיון דמחייבת לאביה להפקיע שעבודו ובפרק איזהו נשך דף עי"ן ע"ב בצאן ברזל איתא כיון דאי לא משכח נכרי זוזי תפיס לולדות הוי יד נכרי באמצע ופטורין מן הבכורה דחשיבי כאלו נכרי שותף ה"נ כיון דנתן האב הנדן ואם תמות בתו בחיי בעלה חוזר חצי הנדן לאביה עדיין יד אביה באמצע,
עוי"ל הא דמהריב"ל היה מאמינה אם לא היה הבעל מודה לאו משום הודאות בע"ד כמ"ע אלא משום מגו דיכולה למחול לו דמשום הודאות בע"ד ל"ל כיון דחב לאחרינא דהיינו לאביה דהרי משעבוד נדונייתה לאביה כמ"ש ריא"ז דאין הבעל יכול למכור ומוכח שם דאפילו ברצון אשתו א"י למכור וכ"כ בה"י לעיל ס"ס נ"ג ואף די"ל לריא"ז כמו דא"י למכור ה"נ ל"מ מחילתה דאם יכולה למחול למה לא יועיל מחילתה מ"מ י"ל נהי דיכולה למחול לבעלה אז כלה השעבוד דהתקנה לא נתקנה שלא תוכל למחול דזה לא שכיח דמפסדת גם לעצמה דלא תמצא ממונה כשתתאלמן או תתגרש אבל כשלא מחלה השעבוד של האב קיים ואאת"ל דיכולה למכור מ"מ בהודאתה מפסדת מיד לאביה דכמו דיכולה למכור כתובתה בטוה"נ דשמא ימות הבעל קודם כן יכול האב למכור זכותו בחייה בטוה"נ דשמא תמות היא קודם ואף דיכולה למחול מ"מ לא מועיל הודאתה מצד הודאות בע"ד כיון שחבית לאביה וראיה לזה מן התוס' בכתובות דף י"ט אהא דהאומר שטר אמנה דהקשו נהימנה במגו דמחל ללוה והרי אף דמחילתו מועיל מ"מ אינו מועיל הודאתו כשחב לאחריני וא"כ כיון דנאמנותה רק מכח מגו שפיר פסק מהריב"ל דאם הבעל מודה הרי משקרת ומה לנו במגו שלה דהמגו אינו מועיל רק שנאמר דקושטא הוא.
עוי"ל חזקה אא"ח ולא לו כדאיתא בשבועות מ"ב ע"ב בשכ"מ שהקדיש נכסיו ואח"כ אמר מנה לפלוני בידי אלא דכתב הנמ"י בשילהי ב"ב דדוקא נגד הקדש נאמן דא"א עושה קנוניא על הקדש אבל אם חייב לאחרים בשטר ואומר דחייב לפלוני מע"פ מוקדם אינו נאמן והפמ"א הקשה הא גם נגד הדיוט אמרינן חזקה אא"ח ולא לו כדאמרינן פ"ק דב"מ בההוא רעיא ותירץ השעמ"ש ס"ס רנ"ה דהתם מועיל חזקה דאא"ח לענין שלא לפסלו דיש לו חזקת כשרות משא"כ להוציא ממון עיי"ש וא"כ הכא דבעל מוחזק נאמנת מחמת חזקה דאא"ח ולא לו אבל מחמת הודאות בע"ד אין להאמינה כיון דחבית לאביה ואם הבעל מודה דבשקר הודית ממילא בטלה הודאתה דהחזקה אינו מועיל רק לומר דקושטא אמרה ואף דבלאו תירוץ השעמ"ש י"ל קושית הפמ"א לפימ"ש הבית יעקב בכתובות דף כ"ג דהא דאמרינן בקידושין דף ס"ג דנאמן ליתן גט משום חזקה דאא"ח ולא לו ה"ד כיון שהוא עושה מעשה נותן לה גט ומתירה עיי"ש וא"כ שאני בההיא רעיא דלא חשדינן לו שרועה הבהמות בשדות אחרים כיון דהוא בעל מעשה מ"מ ודאי חזקה דאא"ח יש אפילו כשאינו בעל המעשה כמו בהקדיש ואח"כ אומר מנה לפלוני בידי אלא לגבי להתיר א"א לא סמכינן אהך חזקה כשאינו בעל מעשה ולכאורה י"ל גם לתירץ הפמ"א דלגבי הדיוט לא סמכינן על חזקה דאא"ח דרוצה בטובת יורשיו יותר מאחרים א"כ בנידון מהריב"ל דהנ"מ רק בין הבעל לאביה ל"ל כן אלא דאפשר אוהבת הבעל יותר ורוצית בטובתו אחר מותה יותר וכן י"ל אם נ"מ בין הבנים וצ"ע בזה.
בהג"ה ולפי המנהג בקו"א הפלאה כתב לפימ"ש הרא"ה בכתובות דף נ"א ע"ב דאם היה מותר לפחות ממאתיים ומנה נאמן הבעל לומר שהתנה עמה לפחות וא"כ הכא לענין תוס' דמותר לפחות נאמן לטעון שהתנה לפחות את"ד ולא נראה דהא מבואר בחו"מ ס"ס ש"ל טען האריס שהתנה ליטול החצי ובעל השדה טוען שהתנה ליתן השליש הולכים אחר מנהג המדינה הרי אם האריס מוחזק בפירות מ"מ אם המנהג ליתן רק שליש מוציאין מידו ואם בעל השדה מוחזק אם המנהג ליתן החצי מוציאין מידו הרי דלא מהני טענת ברי אפילו במוחזק וכן מבואר בירושלמי פרק השוכר את הפועלים ה"א דאם המנהג להשכים ולהעריב בעה"ב כופן אף דטוענים ברי ובמקום שנוהגין שלא להשכים ולהעריב א"י לכופן ואמר עלה זאת אומרת דלא אמרינן הממע"ה כשטוען נגד המנהג ול"ל דהכא אינו מנהג ברור דא"כ איך יכופו לבעל לכתוב כתובה גדולה אפילו אינו זוכר כיון שמוחזק ואפשר אם האשה אינה טוענת ברי והבעל טוען ברי אין מוציאין מידו דלענין אריס ופועלים מיירי להדיא כששניהם טוענים ברי ואף דמגו לא מהני אם טען ששינה המנהג כמ"ש נמ"י פרק המקבל דף ק"י אפשר ברי עדיף ואף דמהראיה שהובא בש"ך בכללי מגו אות ב' מפ"ח דפאה דמגו ל"מ מוכח אפילו טוען ברי ואידך שמא מ"מ שא"ה דלא שייך חזקת ממון משא"כ כשמוחזק טוען ברי ואידך טוען שמא לא מועיל מנהג להוציא ממנו ועוד דדחה הש"ך שם הראיה מפיאה עיי"ש והתוס' ר"פ המניח כתבו דגם רב דס"ל הולכין בממון אחר הרוב להוציא מ"מ אם המוחזק טוען ברי נגד שמא מודה רב מ"מ י"ל מנהג עדיף מן רוב דהא אנן קי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב ואחר המנהג הולכין והבוו"י ושאר פוסקים הובא בש"ך שם כתבו דמגו ל"מ נגד מנהג דהוי כמגו במקום עדים א"כ משמע גם ברי לא מהני נגד שמא אף דודאי ל"ד בעדים ממש דהא צריך לישבע היסת אף דמנהג מסייעו ובתומים בכללי מגו אות צדיק כפל ושילש דמנהג אינו כמו רוב דרוב עדיף עיי"ש והוא תמוה דהא אנן קי"ל אין הולכין בממון אחר רוב אבל אחר מנהג הולכין כדמוכח מההוא דאריס ומהירושלמי אלא אם המנהג רק מן הרוב וחזינן מיעוט דלא נהגו כן אזי אין מוציאין ממון מכח המנהג וכ"כ בפו"כ מהרא"י סי' רכ"ט.
ובתה"ד סימן ר"ז לענין סבלונות כתב אפילו החתן והכלה אומרים דלא קידש מקודם אין נאמנים היכא דמנהג לקדש והדר מסבלי כיון שאומרים תמורת מהמנהג והטוען תמורת המנהג אפילו במגו אינו נאמן דהכי פסק א"ז בפרק הפועלים ומרדכי פרק המקבל בשם ר"ח ושערי דרה"ג עיי"ש ויל"ע מאי ראיה דא"ז ור"ח הא מיירי בהכחשת בע"ד בברי וברי משא"כ נידון תה"ד דליכא מי שיכחישם וצ"ל כיון דגם במגו אינו נאמן וע"כ דהוי כמגו במ"ע ממילא גם ברי ואין מכחישו נמי אין מועיל ולהכי מייתי התה"ד הך דא"ז ור"ח דגם במגו א"נ אף דבנדון התה"ד לא מיירי כלל לענין מגו ועוד לכמה ראשונים מועיל מגו להוציא כדאית' בחו"מ סי' פ"ב סי"ב ולכ"ע בו"ש לאו ברי עדיף דהא קי"ל כר"נ ור"י כדאית' בחו"מ סימן ע"ה וכיון דא"נ במגו לשנות המנהג כ"ש בברי נגד שמא והרא"ה שהביא הנ"ל לא מיירי כלל במקום מנהג.
סי"א בהג"ה ויש מקומות כתב ב"ש ס"ק כ"ג שנוהגין בקראקא לכתוב הוספה שליש חוץ מלבושים ותכשיטים השייכים לגופה ולכאורה קשה מה יועיל הכתיבה למה שלא היה בשעת כתיבה דהא הוי דשלב"ל וחיוב ליכא דהא לא נתחייב לקנות לה ועיין לעיל סי' נ"א ומצאתי שעמדו בזה בנוב"ת בחא"ע סי' ק' ושו"ת גבעת שאול ופ"ת הובאו בפ"ת כאן ולקמן סי' צ"ט ונראה לפימ"ש הריב"ש בס"ס שמ"ה כיון דרגילין לעשות כן מועיל משום מנהג דקונה גם בדשלב"ל ומטבע וא"צ שהתנו עליו בפירש בני העיר אלא קונה מחמת סטימותא עיי"ש ודבר זה אישתמיט לנתיבות בסי' ס"א והאחרונים הנ"ל אפשר מיירי במקומות שלא נהגו לכתוב כן רק אירע באקראי שאחד כתב כן אלא ממ"ש תמהתי על מה שנהגו לא משמע כן וא"כ אישתמיטתיה דברי הריב"ש
והבית יעקב כאן כתב דאף שכ"כ בכתובה מ"מ צריכה להביא ראיה שהקנה לה לגמרי ומ"מ מועיל הכתב באלמנה אף שהקנה לה מ"מ אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה ולזה מהני הכתב שכתב לה השייך לגופה שלא יקחו ממנה כשתצא ממנו אבל מה שנותן לה סתם להתקשט אינה זוכה בהם דהא מבואר בחו"מ סי' צ"ז דטבעות ותכשיטין בע"ח גובה מהן וכתב הסמ"ע הטעם משום דדברים כאלה ודאי לא אקני לה רק כשיצטרך למוכרם ימכרם וכיון דתלינן בזה לענין בע"ח ה"ה לגבי בעל אמרינן דלא אקני לה רק שנתן לה בסתם להתקשט עד שיצטרך למוכרם ובכלל השייך לגופה לא משמע רק אותן שהקנה לה בפירש שיהיו שלה דלא נימא אדעתא למשקל ומיפק לא אקני לה ובכל ספק שבשטר יד בעל השטר עה"ת עכ"ל ולא משמע כן בנו"ב הנ"ל ונראה משום דלומר מה שכתב חוץ מהשייך לגופה סתם ל"ל דהכונה אם יקנה לה דזה הוי דברים שבלב ואינו ענין ליד בעהש"ט עה"ת דה"ד אם יש ספק בלשון עצמו לא לומר דהיה כונתו איזה תנאי מה שלא נזכר בלשון וכמו במשנה דקידושין דף ס"ב ושם בגמרא דף נו"ן ומה שהביא מהסמ"ע ז"ל הסמ"ע שם ס"ק ס"א דבגדים יקרים הללו אינו מקנה להן מסתמא אלא על דעת שאם יצטרך להן יקחו מידן וימכרם ומש"ה בע"ח גובה מהן עכ"ל וכתב בשו"ת פ"ת סי' ס"א דבע"ח גובה מהן משום דמסתמא גם לענין זה לא הקנה להן שיונעל דלת לפני לוין שאם לא יהא המלוה בטוח להפרע מהן לא ילוה לו בעת דחקו עיי"ש וא"כ באמת מקנה להן רק דיש אומדנא דע"ד זה מקנה דפשיטא אין דעתו שימות ברעב והיא תתקשט אבל לענין שלא תקחם אחר מותו ליכא אומדנא זו ונהי באה ל"כ לה שיהיו שלה תכשיטין השייך לגופה מכח סטימותא
ומ"ש הבית יעקב ועוד יש לחוש שמא לקחה אותן בעצמה להתקשט כיון שהיא נושאת ונותנת ג"כ אינה טענה רק אם לא נתקשטה בפניו אבל אם ראה וידע הן בכלל השייך לגופה כיון דהניחה להתקשט בהן.