אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן מב

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן מב

סימן מא

ס"א אין האשה מתקדשת אלא לרצונה והמקדש אשה בע"כ א"מ וכתב בהגהת פרישה אפילו אמרה רוצה אני ובית הילל הביא ראיה משבת דף פ"ח שכפה עליהם ההר כגיגית וא"ל אם תקבלו התורה מוטב וא"ל שם תהא קבורתכם מכאן מודעא רבה לאורייתא ונתינת התורה שנתקדשו בהלוחות כמקדש אשה ואחז"ל מאורסה קהלת יעקב ובמדרש שה"ש שהקב"ה חזר עם כל דבור על כל אחד מישראל אם רוצה לקבל ואמרו הן הרי אף ברוצה אני מודעא לאורייתא את"ד ואני תמה דהא מסקינן בפחז"ה דף מ"ח דמה"ת מקודשת בתלויה וקדיש רק משום דעשה שלא כהוגן אפקינהו רבנן לקידושין וא"כ הקב"ה דעשה כהוגן למה מודעא.

ונ"ל דבלא רוצה אני אנן סהדי דבאונס הוא משא"כ כשאמר רוצה שמא גומר בלבו להקנות ולהתקדש וכיון דליכא אנן סהדי הוי דברים שבלב ואינן דברים כיון שכנגדו א"י מה בלבו של אידך אבל הקב"ה יודע מחשבות וכבר נאמר ברוה"ק ויפתוהו בפיהם ולבם לא נכון עמו ובלשונה יכזבו לכן מודעא רבה.

ובזה מיושב דברי המרדכי פרק הניזקין דאגב אונס מיתה גמר ומקנה גם בלא זוזי והקשה המל"מ פ"י מהלכות מכירה א"כ למה מודעא רבה לאורייתא הא לאונס מיתה הוי דא"ל שם תהא קבורתכם ובח"ס א"ע סימן קי"ב סיים דהיא קו"ע ומהתימה כי המרדכי פרק הנזקין שם בעצמו מייתי בסוף דבריו ראיה ממודעא רבה לאורייתא דאפילו גבי שבועה באונס מהני מודעא עיי"ש ולפימ"ש א"ש נהי באונס מיתה י"ל גמר ומקנה אינו ודאי רק כיון די"ל גמר ומקנה תו הוי דברים שבלב נגד חברו אבל הקב"ה ידע מה בלבם וגבי שבועה אף דנשבע לתת לחברו ממון מ"מ אינו קנין רק עונש שמים יש על הנשבע אם יעבור כדאיתא בחו"מ ס"ס ר"ז א"כ כיון דבלבו יודע דלא גמר בדעתו ליתן כלפי שמיא גליא ושפיר ראיה ממודעא רבה והפרישה שכתב דאפילו אמרה רוצה אני א"מ ה"ט דאפקינהו רבנן לקידושין משום שעשה שלא כהוגן.

אבל האיש שאנסוהו הר"ז מקודשת וי"א שא"מ כתב ב"ש דס"ל כבעה"ט דאנסוהו לקנות מדינא ל"מ והקשה אב"מ א"כ למה אמרו אונס שותה בעציצו וכופין אותו לכנוס כמ"ש הרמב"ם פ"ה מהלכות נערה הא בפחז"ה מבואר הא דכופין על המצוה אינו אלא משום תלוה וזבין ומבואר בתוספתא פ"ג דכתובות דאונס כופין אותו לקדש עיי"ש ונראה דהנה בהשגות פ"ד מה"א אהא דכתב הרמב"ם דאיש שאנסוהו לקדש מקודשת כתב והוא דאמר רוצה אני והקשה הראב"ד הא זה כאנסוהו למכור דהמכר קיים כמ"ש בפ"י מהלכות מכירה ואצ"ל רוצה אני כ"ש כאן שהוא קונה ונ"ל דראב"ד לשיטתו בפ"א מגזלה דעמ"ש הרמב"ם כל החומד דבר של חברו אף שנתן לו דמים רבים עובר בל"ת כתב הראב"ד כשלא אמר רוצה אני וכתב המגיד דעת הראב"ד שאם אמר רוצה אני מקחו קיים ולא גרע מתלויה וזבין ואין בו לאו ורמב"ם ס"ל דמקחו קיים אף שעבר אע"ג דא"ר בתמורה נ"מ דא"ח ל"ת אי עביד ל"מ עיי"ש וצווח הלח"ם דהמגיד עצמו כתב בע"ד מה"א דלא הצריך הראב"ד לומר רוצה אני בתלויה וזבין ועכ"פ חזינן דעת הראב"ד דאם אמר רוצה אני אינו עובר בלא תחמוד וא"ל אמר עובר בל"ת,

והה"מ הקשה למה לא כאמר כ"מ דא"ר ל"ת אי עביד ל"מ עיי"ש וי"ל לפימ"ש בשו"ת בית אפרים חא"ח סימן נ"ט דהיכא דהמעשה מועיל בלא כונת אין לומר אי על"מ וכמ"ש תוס' בפ"ק דתמורה בצורם אוזן בכור ל"ל אי עביד ל"מ דלא גרע מנפל מום מאליו ודוקא במלתא דתליא בעשיית אדם וכונתו י"ל אי עביד ל"מ עיי"ש וא"כ הכא דלוקח עבר בל"ת נהי דמסלקין כונתו מ"מ המוכר לא עבר ואין לסלק כונתו וסגי בדעת אחרת מקנה דבאס"ז פחז"ה דף מ"א כתב דא"צ כונת הקונה רק כונת המקנה ולכן ס"ל לראב"ד במכירה אצ"ל רוצה אני אבל בקידושין דצריך דעת שניהם הצריך לומר רוצה אבי וה"ט דאנסוהו לקנות ל"מ כיון דמוכר עובר מסלקין כונתו ול"מ.

ולפ"ז מתורץ קושיית אב"מ דאונס כיון דדינא לכופו ליכא לא תחמוד ול"ש בין אנסוהו למכור בין אנסוהו לקנות ומהני איברא דבעל העיטור מיירי באמר רוצה אני וגם לא מטעם שכתבתי אתי עלה כדמוכח מדבריו באות מ"ם מודעא אלא שהדבר נכון בעצמותו דמה שכתב בעל העיטור דרק מוכר אגב זוזי גמר ומקנה כבר נתקשה בחמ"ח בסק"א אלא רשב"א ריש קידושין דייק מלשון הש"ס תלוה וזבין אמרו תלוה וקני לא אמרו ולפימ"ש הטעם י"ל דלפיכך רק תלוה וזבין אמרו ולא משום דזוזי עדיף:

ועלה בדעתי די"ל בקידושין לא אמרינן אעל"מ כיון דאמרינן בפ"ק דתמורה דף ה' ע"ב דאלמנה לכ"ג דתפסי קידושין ולא אמרינן אעל"מ משום דכתיב לא יחלל זרעו והרי קי"ל כל חייבי לאוין תפסי קידושין וצ"ל כיון דגלי קרא בלאו דאלמנה לכ"ג ממילא ילפינן לכל קידושין באיסור לאו ועוד לפימ"ש תוס' דף ה' בד"ה מיתבי דבגירושין לא אמרינן אעל"מ משום דאיתקש למיתה א"כ י"ל דקידושין איתקש לגירושין דכתיב ויצאה והיתה זולת באיסור כרת דאיכא ילפותא דלא תפסי קידושין ואח"כ מצאתי בישועות יעקב לעיל סימן י"ח שהביא מח"ר שכ"כ דכל קידושי איסור ילפינן מאלמנה לכ"ג דאי עביד מהני והוא בח"ר פרק האומר בקידושין דף ס"ז, ע"ב וכ"כ הריטב"א שם והא דכתבו שם רק דהוה אמינא כן היינו לענין בן שיקח גרושת אביו דמיירי התם דלפי האמת לא תפסי קידושין כיון שהוא בסקילה ק"ו מאחות אשה עי"ש עו"כ ישעי"ק די"ל כיון דבגירושין אי עביד מהני ילפינן כן נמי לענין קידושין וכמ"ש.

ולפ"ז מתורץ קושית חמ"ח וב"ש כאן דרמ"א פסק בחו"מ סימן ר"ה דאנסוהו לא קנה והכא יש מחלוקת באיש דתלוה וקדיש וגם הפוסקים דא"מ משום דעשה שלא כהוגן חכמים אפקוה לקידושין ולפימ"ש א"ש דבחו"מ פסק דל"מ משום דעבר בלאו דלא תחמוד אעל"מ משא"כ בקידושין דאפילו יש איסור בגוף האישות מתני.

ולפ"ז מה שכתב בח"ר שם דנראין דברי הרמב"ם דאיש שאנסוהו לקדש קידושיו קידושין דאם תלוה וזבין קנה כ"ש אנסוהו לקנות דלא כבעל העיטור אינו מוכרח די"ל באנסוהו לקנות מודה רמב"ם דלא קני אף דיותר י"ל דגמר וקני מגמר ומקנה מ"מ משום אעל"מ בטל הקנין ושאני קידושין דלא אמרינן בהו אעל"מ ולפ"ז מתורץ קושית תוס' ריש קידושין אהא דאמר הש"ס אי תני האיש קונה ה"א בע"כ דא"כ למה תני האיש מקדש ולפימ"ש א"ש דהתם ליכא למטעי דתני בו ובשלוחו ואשלד"ע ואפשר דבעל העיטור משום דס"ל דגם תלוה וזבין זביניה זבינא דוקא באמר רוצה אני כמבואר שם באות מ"ם מודעא וס"ל דבהא ל"ל אעל"מ כמ"ש הה"מ וביארו בשער המלך פ"א מהל' גזלה ה"ט דהאיסור אינו רק מעיקרא אבל לבסוף כשאמר רוצה אני ליכא איסור וכמו דשינוי קונה בגזלה ה"נ בדמים לכן לא אמר העיטור דתלוה וקני לא קני משום דאעל"מ אבל לדידן דפסק הש"ע בחו"מ סימן ר"ה דתלוה וזבין קנה אף דלא אמר רוצה אני בזה פסק הרמ"א דאכסוה לקנות לא קנה משום דאעל"מ דמוכר איסורא קעביד ומקנה בלא כונה.

ס"ב אם מכחיש כתב ב"מ קשה איך אפשר להאמינו בטענת בהשטות במגו יותר ממה שהיה מועיל בהכחשה דבהכחשה היה עכ"פ המודה אסור וא"נ נהי דלגבי עצמו נאמן במגו דהכחשה אבל האשה מאין יבא עזרה וכ"ת כיון דלגבי עצמו יש לו מגו ואינו נוגע בדבר אף לגבי דידה לא גרע מע"א ז"א דהא הוי דבר שבערוה ועיין סימן ל"ה סי"א עכ"ל ונ"ל דמ"ד בקידושין ס"ה ע"ב דגם בשניהם מודים ע"א לאו כלום אף דבממון מועיל הודאת בע"ד משום דבקידושין חב לאחריני כדאיתא התם ומ"ד התם דחוששין בע"א ע"כ ס"ל דלא חשוב חב לאחריני כאשר נתקשה בח"ר דמאי חב לאחריני מי יש לו עליה ובידה להתקדש למי שתרצה וא"כ כשמעיד הבעל דנתכוין להשטות דג"כ לא חב לאחריני דאין לומר דחב לדידה במה שאומר שלא קידשה דהא הוא לא אגיד בה דנאמן לעצמו במגו ממילא אדרבה זכות הוא לה שמא תהא אגידא בו והוא לא אגיד בת וא"כ ממ"נ אם ע"א בדשב"ע לאו כלום אפילו בלא חב לאחריני א"כ קידש בע"א אין חוששין לקידושין ואם חוששין דשמא כשלא חב נאמן ע"א א"כ הבעל נמי מתימן בתורת ע"א דיותר לא חב אך יותר הוי מצי להקשות כשהאשה טוענת דנתכונה להשטות דל"ל ממ"נ דגם למ"ד המקדש בע"א חוששין דוקא בע"א לא בנשים כמ"ש תשב"ץ ח"א ס"ע.

אמנם נראה דהיכא דלא איתחזיק איסורא נאמן ע"א עם מגו גם בדשב"ע ועיין בפרק קמא דכתובות דף י"ב ע"ב דלחד שינויא דגם בממון מהימנת האשה בברי ומגו אלא דלאידך שינויא י"ל דוקא ברי עם חזקת הגוף דעדיף מחזקת פנויה כמ"ש תוס' בפרק המדיר דף ע"ה ע"ב בד"ה אבל ומ"מ י"ל כיון דאיתא ברפ"ק דסוטה דף ג' דקינא לה ונסתרה נאמן ע"א ואפילו עבד או שפחה דזינתה משום דרגל"ד וה"נ בשיש לו מגו רגל"ד דקושטא קאמר וכ"כ בית יעקב בכתובות דף כ"ג דע"א נאמן גם בדשב"ע כשלא איתחזיק איסורא כשיש לו מגו או חזקת או רוב דמסייעו והביא ראיה מאבדה עיי"ש ועוד ראיה דהא נאמן בעל המקח כשמקחו בידו לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי משום דהיכא דמוטל עליו לדעת מידק דייק ונאמן כשנים וכמ"ש בנה"מ סימן ל"א והרי התם אין חילוק בין בעל המקח איש או אשה וא"כ ה"נ דמוטל עליו לדייק אם קידשה ונאסר בקרובותיה ולא איתחזיק איסורא נאמן גם לגבי דידה דהא דבשב"ע ילפינן דבר דבר מעמון אף דבעל המקח צריך לדייק מיד כשנותן המקח לאחד והכא א"צ לדייק רק כשישא מקרובותיה ואולי אין בדעתו לישא מהקרובות מ"מ עליו לדייק דאם קידשה מחויב או לישאנה או לפוטרה בגט ולא קיל זה ממי שפרע שיש לבעל המקח כשאינו עומד בדיבורו דמש"ה דייק כפרש"י בקידושין דף ע"ג אבל לשיטת ר"ת התם דבעל המקח נאמן במגו די"ל לא מכרתי או חזרתי וקניתי אין ראיה מהתם אף דבמגו עכ"פ נאמן גם כשאינו טוען להחזיק לעצמו מ"מ י"ל דוקא התם דיש לו מגו לומר לא מכרתי כלל או חזרתי וקניתיו ממך והדר ימכרנו לאידך משא"כ הכא דאם יכחיש העד שלא קידש כלל תהא היא אסורה כיון דאומרת שנתקדשה וגם הראיה שהבאתי מהבית יעקב אפשר לדחות דהא הביא ראיה מאבדה ולא הראה הב"י מקורו ונראה שהוא מפ"ג דסנהדרין וחו"מ סימן רנ"ה ס"ח אחד שראה שתטמין אביהם מנה בשדה ובא ואמר דאביהם אמר של פלוני תם אם בידו ליטלן נאמן וא"כ התם גם כשהיה נוטלן היה יכול ליתנן לפלוני והיה מועיל לפלוני כמו טענה של עכשיו משא"כ הכא אם היה מכחיש שלא קידשה לא היה מועיל לה אבל טעמים שכתבתי דע"י המגו הוי רגל"ד או משום דמידק דייק נאמן נכונים.

ובאב"מ סק"ד כתב לדעת ר"י שבתוס' פחז"ה דף למ"ד בד"ה לאו קמודית לי שכתב אף דהמוכר היה נאמן במגו די"ל לא היה של מערער מעולם לא מועיל ללוקח כיון דמודה דיודע שהיה של מערער ולא היה מעכבה ה"נ אם היה טוען להד"מ היה השני שמודה לדברי העד אסור בקרובים א"כ בטענת המגו לא מהני יותר לזה שמודה לדברי העד עכ"ל ול"נ דשאני התם דאם המוכר היה טוען לא היה של מערער מעולם צריך לישבע היסת אף דעכשיו נמי שטוען קניתי ממך צריך לישבע מ"מ תו אין ממש בעדותו כמ"ש ר"י בתוס' קידושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דעדים הטעונים לישבע קודם שיאמנו דבריהם אין ממש בעדותם משא"כ הכא בקידושין דליכא שבועה אפילו היסת כמ"ש תת"ד בפסקיו סל"ז הובא כאן בב"מ וכיון דיש לו מגו אינו נוגע מהימן בתורת עד.

ולכאורה י"ל דאין ראיה שיהא ע"א נאמן במגו משום רגל"ד מסוטה שקינא לה ונסתרה בשני עדים דהוי רגל"ד טובא לכן נאמן ע"א שנבעלה אלא דבתשב"ץ ח"א ענין ע"ז כתב דאפילו יש רק קצת רגל"ד נאמן ע"א אמנם דברי תשב"ץ שם נפלאו ממני שכתב וז"ל ונראה שזהו טעמו של דבר שהאמינה תורה ע"א בסתירה בסוטה כדאיתא בפ"ק דכתובות דכיון שקינא לה ונסתרה רגל"ד כדאיתא בפ"ק דסוטה ובפ"ק דנדה ומשמע דהעד כשפסלתו תורה לאו משום דודאי משקר או קרוב לודאי הוא אלא משום חששא רחוקה הוא דפסלינן ליה וכיון דאיכא קצת רגל"ד שהרי קינא לה בעדים ועכשיו העיד זה תעד שנסתרת אמרינן דודאי דקושטא מסהיד ואסרינן לה על בעלה ואלו היינו חוששין חשש קרוב לשקרא לע"א מפני שקינא לה לא היינו מאמינים לזה העד דאפשר קרוב הוא שאחר שהתרה בה בעדים שמרה עצמה מסתירה אבל תעד שהוא מוחזק בכשרות אלא מפני חשש רחוק קצת רגליים שיש לדבר מסלקים מעליו אותה חששא עכ"ל והנה מה שכתב כדאיתא פ"ק דכתובות ע"כ כונתו לדף טי"ת דאמר אין האשת נאסרת על בעלה בע"א אלא בשני עדים וקינוי וסתירה אפילו בע"א נמי ותמוה דהא פרש"י אפילו אין בטומאת אלא ע"א נאמן אבל קינוי וסתירה צריך שני עדים על הקינוי ושני עדים על הסתירה כפרש"י שם וכן הוא בריש סוטה דקי"ל התם כר"י דצריך גם על הסתירה שני עדים וכ"כ הרמב"ם פ"א מהלכות סוטה ה"ט ובש"ע אה"ע סימן קע"ח ואם כונת התשב"ץ כשהעד נאמן לו ודעתו סומכת עליו דבזה נאסרה לבעלה בע"א שהעיד שנסתרה כמ"ש הרמב"ם וש"ע שם זה אינו בפ"ק דכתובות רק ילפי לה מקידושין דף ס"ו ומ"ג תוכיח התשב"ץ משאר מקומות נמי עיי"ש.

ולפי מה שהוכיח התשב"ץ שם דהא דפסלה תורת ע"א רק מחשש שמא בא בשכרו עיי"ש י"ל דכאן ליתא האי חששא דלמה להו למקדש ולמקדשת ליתן שכר להעיד שקר תרי כל אחד בעצמו נאמן לעצמו לומר לשחוק כיונתי.

ובשו"ת חכ"צ סימן קט"ו כתב דאפשר אין זה מגו דאי בעי היה מכחיש העד דאם היה אומר להד"מ היתה היא אסורה דהא מודית שנתקדשה ובהשטאה רוצה להתירה ול"נ דאדרבה בזה מתחזקת המגו יותר דהא מבואר בקידושין דף ס"ג ובפ"ק דב"מ ובכ"ד דאא"ח ולא לו וא"כ אם איתא דמשקר יותר היה לו לשקר להפקיע רק את עצמו.

והחמ"ה הקשה דמה בכך שיש לו מגו אטו אנן לא מהימנינן ליה אלא הטעם דדברים שבלב אינן דברים ואף שאנו יודעין שכונתו להשטות אפ"ה חוששין לדברים שבע"פ ולא לדברים שבלב עכ"ד וכתב החכ"צ שם ז"ל ואין נראה בעיני דמה אלו ידעינן בבירור בלי שום ספק שנתכונו לשחוק אף שקדשה סתם אינן קידושין אלא משום חומרא דא"א לא סמכינן אאומדן דעתא וכמ"ש בתשובת מיימני בתשובה א' שבסוף ספר נשים ממילא שמעינן דהיכא דל"צ לאומדנא כגון דאיכא מגו ודאי נאמן במה דאומר לחוכא נתכונתי עכ"ד ואישתמיטתיה דברי תוס' גיטין ר"פ השולח בד"ה מ"ד דאף דאיגלאי למפרע דהוה רהיט לבטוליה לאו כלום הוא משום דבאותו שעה שהוא רץ לא נודע דעתו לא לשליח ולא לאשה והוי להו דברים שבלב ואינן דברים אעפ"י שנאמן לומר כך היה בלבי עיי"ש.

אך מ"ש החכ"צ בהגהות הטו"ז כאן לדחות דברי החמ"ח דבשלמא במקדש בפני שני עדים דכ"ע ידעי דהוי קידושין גמורין וא"י להכחישם אמרינן אף דאיכא אומדנות מוכיחות דלהשטות נתכונו חוששין לדברים שבפה מדלא נזהרו שלא לעשות ולדבר בפני עדים אבל בע"א דידעי דאין ע"א יכול להעיד דהא אפשר להכחישו ומשום זה לא נזהרו מפניו בהשטאה ונאמנים בטענת השטאה ניתן לומר כשיש אומדנות מוכיחות דלהשטות נתכונו דבזה בשעת מעשה היה אומדנא ל"ה דברים שבלב אלא דאם איתא דלהשטות נתכוין לא היה עושה כן בפני שני עדים אבל בפני ע"א ל"ל הכי אמנם כשאין אומדנות דלהשטות נתכוין הק"ל נהי דעכשיו נאמן במגו מ"מ בשעת מעשה הוי דברים שבלב וגם על הנאמנות יש לפקפק דהא פסק ש"ע בחו"מ סימן פ"א סע"י דהודאה בפני ע"א אי"ל משטה הייתי ולא ערער הרמ"א ואף דהש"ך מסיק דהוי ספי"ד הא הביא בתומים שם ססקי"ז ממהרי"ט דהלכה רווחת בישראל דאי"ל משטה ואם מוציאין ממון כ"ש דיש לחוש הכא בקידושין ואפשר לומר כיון דקי"ל לא מחית אינש נפשו לספקא כדאיתא בקידושין דף ס"ד ע"ב ולעיל סימן ל"ז א"כ אם איתא דנתכוין לקדש באמת לא היה מקדש בפני ע"א דאף מ"ד מקדש בפני ע"א חוששין לקידושין אינו רק ספק דרק חוששין קאמר א"כ לא מחית נפשו לספקא לאסור בקרובותיה מספק וכ"ש האשה למיסר עצמה מספק והקידושין אין מתירין אותם לביאה זולת קידושין אחרים בפני שני עדים א"כ זהו גופא אומדנא בשעת מעשה דלשחוק ולהשטות מתכוין ואף דחד מהם אין טוען שנתכוין להשטות מ"מ לא נוציא השני מכלל זה דהא אפילו בחד גברא כגון חזקה אא"פ תו"ז ופגם שטרו תו"ז א"צ המלוה לישבע משום החזקה אף דחזינן דפרע מקצת כדאיתא בחו"מ סימן פ"ד דאמרינן מה דחזינן דאתרע אתרע ועל השאר נשאר החזקה במקומו כ"ש בתרי גברא ועם זה נתחזק עוד הרגל"ד שנתכוין הוא או היא להשטות וכ"ש האשה דלא טוב לה להיות אגידה מספק ובתומים סימן פ"א ססק"ב כתב כיון דרגילין להשטות לא הוה דברים שבלב דאין פיו סותר דברים שבלבו דגם בפיו רק דרך שטות ושחוק ורמזו בפ"ת כאן ועיין ב"מ יו"ד סימן רל"ב ס"ב דאפילו אין לבו שוה לפיו לא מקרי דברים שבלב היכא שדרכן בכך עיי"ש וה"נ כל מקדש בע"א דרכו בכך שו"ר במקנה שכתב כה"ג דכיון דלאו אורחא לקדש שלא בעדים סברא הוא שלא מיכוין לשם קידושין ול"ה דברים שבלב וכ"כ ישע"ק סק"ג דאם היה כונתם לשם קידושין היה להם לעשות לפני שני עדים וכ"ז שאינן מודים יש הוכחה דלהשטות נתכוין ומהני דברים שבלב.

בדרישת ארי השיג על רשב"ץ שכתב גם למ"ד דמקדש בע"א חוששין לקידושין אם מכחישו הוא או היא מודה דאין חוששין דא"כ צ"ל הא דאר"פ חוששין דוקא בדאיכא תרתי ע"א ושניהם מודים וקשה ממ"נ אם לא יליף דבר דבר מממון ליסגי במודים ואם משום דמחייבי לאחריני א"כ כיון דע"א מהני אפילו היכא דמיחייבי לאחריני ליהני גם נגד הכחשת בע"ד ואי יליף דבר דבר מממון רק היכא דשניהם מודים הוי הודאות בע"ד ולית לו סברא דמיחייבי לאחריני משום שאין לאדם זכות עליה כמ"ש בח"ר א"כ גם בלא ע"א נמי ורש"י פירש משום דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ הלכך בערוה נמי חשוב להתקיים קידושין בפניו ואינו מובן כיון דבלא ע"א לא מהני מודים משום הודאת בע"ד ע"כ משום דמיחייבי לאחריני ויליף מממון וגבי ממון חוששין לדברי העד לחייב שבועה ה"נ נחוש לדברי העד גם בהכחשת בע"ד אע"כ דגם בהכחשת בע"ד חוששין עיי"ש.

ונ"ל דגם י"פ יליף דבר דבר מממון וס"ל כיון דמיחייב לאחריני. לא סגי בהודאת בע"ד אך מצינו גם בממון מהני ע"א לחייב גם בהכחשת בע"ד כשיש רגל"ד כמו בקינא לה ונסתרה בעדים וע"א מעיד שנטמאה דנאמן לאסרה משום דרגל"ד כדאיתא בריש סוטה וגם נאמן להפסידה כתובתה משום דרגל"ד כפרש"י רפ"ו דסוטה לכן כאן דשניהם מודים הוי רגל"ד מועיל ע"א כיון דגם בממון מועיל ע"א לחייב כשיש רגל"ד וה"נ כשע"א מחייב שבועה ובע"ד אינו רוצה לישבע או טוען א"י והוי ליה למידע חייב אף דאין זה בירור דודאי חייב דהא בהיסת כשאינו רוצה לישבע לא נחתינן לנכסיה אע"כ משום דרגל"ד מועיל ע"א לחייבו.

ומהרש"א כתב בר"פ שור שנגח את הפרה אף דמודה בקנס פטור מ"מ כשיש אומדנא בלאו הודאתו אלא דבאומדנא אין מוציאין ממון מ"מ עם הודאות בע"ד אנן סהדי מכח הודאתו והאומדנא ומועיל גם לחייב בקנס עיי"ש לכן ה"נ דע"א חשש רחוק דישקר ולכן כשיש לסייעו קצת מועיל גם להוציא ממון על פיו וכה"ג כתב בשו"ת מיוחסות סימן צ"ד דאין חושדין ע"א בשקרן שהרי ע"א קם לשבועה ופעמים לממון כשא"י לישבע עיי"ש לכן ה"נ ע"י ע"א הוי אומדנא דהכי הוי וכשבע"ד מודים אנן סהדי דהכי הוי ובר"ן פרק המגרש כתב דלר"א דעידי מסירה כרתי סגי נמי בע"ח לא דע"ח כרתי אלא כיון שחתום בע"ח והגט יוצא מתחת ידה אנן סהדי דנמסר לה מידו עיי"ש ה"נ לר"פ ע"י ע"א ושניהם מודים אנן סהדי ור"פ נמי יליף דבר דבר מממון וס"ל כיון דמחייבי לאחריני ל"מ הודאת בע"ד או ע"א בלבד רק בשניהם מודים אנן סהדי וגם נוב"ת סימן ע"ה נתקשה בדברי ר"פ כעין קושית דרישת ארי ולפימ"ש א"ש ובא"ז סימן תש"ס כתב וסבירבי אם שידך ושוב קדשה בלא עדים ושניהם מודים דהוי קידושין מעליא עיי"ש ועיין ב"ח סימן מ"ה סוף ס"א ולפ"ז י"ל גם להחמ"ח והב"ש דכתבו דהוי דברים שבלב ואינן דברים דוקא כשהם מודים דלא ניכר מעניינים דהיה דרך שחוק והשטאה אבל אם היה אפשר להכיר שהיה דרך שחוק דאז אם היה העד מודה דהבין כן לא הוי דברים שבלב אלא דאומר שהבין שהיה לשם קידושין גמורים או אומר דלא הבין אם לקידושין גמורים נתכונו והאיש והאשה אומרים שאינם יודעים אם לא הבין העד א"כ אין סייעתא מהודאתם לדברי העד ותו ל"ל אנן סהדי דקושטא הוא שלא הבין העד שהיה דרך שחוק והשטאה א"כ הוי מקדש בע"א וליכא סייעתא מהודאתם דשמא משקר בזה ואפשר גם התשב"ץ וב"ח בהכי מיירי וסרה מהם השגת החמ"ח.

וא"ל דא"כ בקידש לפני קרובים צדיקים דאנן סהדי דקושטא הוא תהא מקודשת ואפילו סתם קרובים לא חיישינן דמשקרי כדאיתא בב"ב דף קל"ט ובחו"מ סימן ל"ג סע"י זה לק"מ דכיון דגזה"כ דקרובים פסולי אפילו כמשה ואהרן כדאיתא התם הרי גזרה תורה שלא לסמוך על האומדנא שמחמת קרובים אף דאנן סהדי דהכי הוה כמו שאומרים משא"כ עד אחד דפסלה תורה משום חשש רחוק דמשקר כמו שהוכיח תשב"ץ לכן כשמחמת אומדנא אנן סהדי סגי ועוי"ל לפימ"ש תומים בסימן ל"ג סק"ח דתחלת פסול קרובים מגזה"כ דלא נחשדו לשקר רק אחר שכבר פסלתם תורה חיישינן שמעידים בדדמי עיי"ש.

ולפימ"ש א"ש מ"ש הרמ"א בהג"ה אם אחד מכחיש העד אין לחוש וכ"כ רשב"ץ דמשמע אין לחוש כלל ואפילו השני דמודה לדברי העד מותר בקרובות המכחיש והקשה החמ"ח הא המודה שאנח"ד ולפימ"ש כיון דאחד מכחיש ואומר להד"ם תו ל"ל אנן סהדי דהעד קושטא קאמר ממילא הוי מקדש בלא עדים דכ"כ הפנ"י בקידושין דף ס"ה דאפשר לומר כשאחד מכחיש גם המודה אינו חושש אלא שלא ביאר הטעם אלא דמוכרח מדאר"י שם המקדש בע"א אחכ"ק ובעי מיניה בשניהם מודים מהו ואמר אין ולאו ורפיא בידו משמע דהא דאמר אחל"ק מיירי עכ"פ באחד מכחיש וקשה מאי קמ"ל פשיטא דאפילו באיסור כן הוא דהא תנן ע"א א"ל אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פטור ועוד תניא ע"א א"ל נטמאו טהרותיך או שורך כרבע והוא אומר לא כי אין העד נאמן וכ"ש בדבר שבערוה דאין פחות משנים ועכצ"ל דר"י קמ"ל דאחל"ק דגם המודה מותר בקרובות השני וכ"כ בעצ"א אלא דהב"ח בתשובה סימן פ"ז כתב דמוכח דהמודה אסור מהא דפריך הש"ס מדתנן הוא אומר קדשתיך והיא אומרת לא קידשתני דהיא מותרת בקרוביו והוא אסור בקרובותיה וס"ד דמקשה דמיירי בע"א ולדעתי אין מזה ראיה דלס"ד דלא ידע דהמשנה, מיירי באומר קידשתיך לפני שני עדים והלכו למדה"י ע"כ מוכרח לומר דגם בהכחשה אסרו רבנן להמודה או דס"ל דבקידושין לא חשוב מיחייבי לאחריני כיון דבידה להתקדש למי שתרצה וכמו דמקשה התם רב אשי לר"כ כיון דיליף דבר דבר מממון יהא מועיל הודאות בע"ד כשיש ע"א עכ"פ אבל למסקנא דקידושין חשוב מיחייב לאחריני עכצ"ל מאן דאמר מקדש בע"א חוששין לקידושין דוקא בשניהם מודים דאז אנן סהדי דקידשה ומתניתין מיירי באמר קדשתיך בפני שני עדים וכיון דאין לנו ראיה דאסרו רבנן אין להמציא איסור דרבנן וכמ"ש החכ"צ בסוף סימן צ"ב דבמילי דרבנן המחמיר עליו להביא ראיה אמנם כיון דהב"ח מחמיר ונמשכו אחריו החמ"ח והב"ש אין לזוז מדבריהם וגם הפנ"י בקידושין דף ס"ה בד"ה אמר ר"י כתב דמלשון רש"י בד"ה מהו והא דתניא א"ח משום דלא מהימן הוא והא הימנוה משמע לכאורה דאין חושש מי שמכחיש אבל האי דמודה חושש לקידושין עכ"ל ונראה דרש"י לשיטתו דכבר עמדו האחרונים מה כונתו בהא דהימנוה ונראה לפימ"ש בנה"מ סימן כ"ו סקי"ד דבעה"ת כתב הטעם בנאמנות השליש דמה שנתפרש לפני השליש הוי כאומר נאמן עלי אבא ומידק דייק אמ' לנאמן הדיין לומר לזה זכיתי ונאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי וכ"כ המרדכי בפרק התקבל ובתשובת מיימני לספר משפטים ועכצ"ל דע"א בעלמא חיישינן דאומר בדדמי כמ"ש התשב"ץ עכ"ל והנה מ"ש בנה"מ דכ"כ התשב"ץ אינו דבח"א סימן ע"ז כתב טעם דחיישינן דמשקר מחמת ששכרוהו או איזה הנאה אך רש"י ס"ל בע"א נועם דאומר בדדמי כמ"ש בקידושין דף ע"ג ודף ע"ד הא דנאמן בעל המקח ונאמן משום דרמיא עליה למידק ולמדכר וא"כ ה"נ כיון דהימנוה לקדש בפניו מידק דייק לכן חוששין לדבריו אפילו אחד מכחיש דמ"מ זה שמודה הרי הימניה וחשוב לגביה כתרי דמידק דייק ושייך לומר שאכח"ד ולפ"ז אפשר דדוקא ביחדו לעד ויותר מזה כתוב בגליון תוס' בכריתות פ"ג דף י"ב ע"ב בד"ה לא נתכונתי להעיד דאפילו בשנים א"ל נתכונו להעיד ולא הובאו שם לשום עדות אין בעדותן כלום אם באים אח"ז להעיד בפני ב"ד עכ"ל ועכ"פ בע"א יש לחלק כן.

אך כ"ז אם נפרש מ"ש רש"י דהימנוה היינו כשקידשו לפניו וכ"כ בחת"ס חא"ע סימן ק"ד בכונת רש"י דלהכי חוששין לקידושין בע"א דהא הימנוה הואיל והם קדשו לפניו הימנוה כבי תרי בממון והוליד החת"ס מזה דכ"ז שייך היכא דליכא אלא ע"א באותו מקום אבל כשהיו גם אחרים מאן לימא לן דהימנוהו להאי סהדא דלמא המקדשים חשבו שישגיחו כל העומדים שם ויבואו ויעידו ואירע מקרה שאין רואה כ"א אחד מה תאמר דלמא בכיון הטמינו שלא יראה שום אדם זולת זה העד א"כ הרי ההיתול לפנינו שבכונה עשו הדבר לפני ע"א במקום שהיו עדים הרבה כדי שלא יהיו קידושין לכן לכ"ע אין חוששין לקידושין עכת"ד אמנם ק"ל לפ"ז מה שפרש"י אח"כ דע"א חשוב לחייב שבועה בד"מ הלכך בעדות נמי חשיב להתקיים קידושין בפניו ובלבד שיהיו שניהם מודים עכ"ל דאם משום דהימנוה בשעת קידושין כבי תרי בממון למה צריך לטעם דחשיב לחייב שבועה לכן נראה עיקר כמ"ש בשו"ת מהרא"ם ח"ב בספר מים עמוקים סימן למ"ד דמ"ד חוששין לקידושין בע"א בשניהם מודים ס"ל כיון דחשיב עד לחייב שבועה בממון מתקיימין הקידושין בפניו רק אינו נאמן להעיד בב"ד דלמא משקר לכן כששניהם מודים הרי הימנוהו לסהדותיה עכשיו בב"ד ולפ"ז נדחו דברי החת"ס וגם אין לחלק בין יחדוהו לעד או לא יחדוהו וגם אפילו רק אחד מודה י"ל שאנח"ד.

אמנם למה באמת מ"ד דמקדש בע"א אחל"ק אפי' שניהם מודים מאי טעמיה למה לא נימא כיון דיש ע"א ורחוק שישקר וגם שניהם מודים יהא אנן סהדי בהכי דקושטא הוא והרי גם הר"ן בתשובה ע"ה כתב דאף דאין ע"א קם לממון אעפי"כ הדברים מראין שהדבר אמת ומועיל להכניס מי שמעיד לו בתוך השודא דדייני אם אותו עד אינו קרוב עיי"ש והובא בשע"מ סימן ל"ג וכיון שמראין שהדבר אמת הוי אומדנא ועם הודאות בע"ד יהא אנן סהדי כמ"ש מהרש"א הנ"ל ונראה דהא השע"מ הקשה כיון דע"א מועיל לעשות ע"י שודא למה יגרע קרוב ונראה דבשלמא ע"א דאינו פסול רק מחשש דמשקר כמ"ש התשב"ץ וגם אם נימא משום דאומר בדדמי אינו רק חשש רחוק שפיר סמכינן על אותו אומדנא לעשות שודא אבל קרוב דפסלו תורה מגזה"כ אפילו משה ואהרן אף דודאי קושטא אמרי כדאיתא בב"ב ובח"מ סימן ל"ג סע"י לכן אין לסמוך על עדותו לשום דבר וא"כ ה"נ כיון דע"י צירוף הודאות האיש ואשה נאסרו קרוביהן דהאיש אסור בקרובות שלה והאשה בקרובות שלו לעולם לכן לא מצרפינן הודאות שניהם להעד אחד דהרי אפילו שלשה עדים ונמצא אחד קרוב נפסלו אפילו שני עדים הכשרים אף דודאי קושטא מסהדי וכ"ש שלא לצרף הודאות הקרוב לע"א לעשות מזה אנן סהדי ובזה מיושב פרש"י בד"ה הכא מחייבי לאחריני שקרובותיה נאסרו בו וקרובותיו נאסרו בה וצווחו קמאי ובתראי למה לא פרש"י בלא"ה דנאסרה אכ"ע משום א"א ולפי מ"ש א"ש.

והאחד מהן קרוב בחמ"ח וב"ש הקשו נימא דגם עד הכשר נפסל וליכא אפילו ע"א ובשו"ת מהרא"ל סימן י"ט הביא מהרא"ה בכתובות דמ"ד דבע"א חל"ק משום דהוי כאיסורין וא"כ ל"ש היקשא דנמצא אחד מהם קא"פ עיי"ש ורא"ה זה באס"ז כתובות דף כ"ג והקשה מוהרא"ל דא"כ בלא ע"א רק שניהם מודים או קרוב ג"כ יחוש לקידושין כמו באיסורין דנאמן בע"ד וקרוב.

ונראה דהא מ"ד דאחל"ק משום דמיחייבי לאחריני כמבואר בש"ס ופירש הריטב"א דאם יבא עלי' אחר יחויב מיתה ועונש עיי"ש והיינו משום דלא יתכן לומר משום דמיחייבי לאחריני דנאסרת עליהם והקרובים שלו אסורין בה וכן להיפך דזה לא חשוב חב לאחריני כמו שהקשה הרשב"א דמה יש לאחר עליה וכי מחייבת להבעל להן ול"ד למציאה דחשוב תופס לבע"ח דהתם הפקר הוא ואין לו בעלים לכן פירש משום דמיחייבי לאחריני במיתה אם יבואו עליה ולכן מהימנת לומר שנתקדשה לפני שני עדים דשאכח"ד דלענין איסור לבד אינה מיחייבת לאחריני עיי"ש בריטב"א וא"כ קשה למה לא יועיל קידושין בע"א או בהודאות שניהם לבד לענין לאסרה על אחרים עכ"פ לכ"ע דזה הוי רק כשאר איסור וצ"ל כיון דאין תועלת, בהודאתם או בהעדת ע"א רק לענין איסור ולא לעונש בטלה כל העדות דאין אישות לחצאין וקיום הקידושין בנאמנות תליא וכה"ג כתב הפנ"י ועיין פרש"י בספ"ז דב"מ דף צ"ד דע"מ שאין לך עלי שכו"ע תנאו בטל דאין אישות לחצאין אך לפימ"ש הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין ע"א שאמר על חתיכה אחת שהוא חלב ואח"כ אכלה אחר בעדים והתראה לוקה וא"כ ה"נ יש תועלת בעדות ע"א כשלא יכחישו אותו ואח"כ יבא עליה אחר יומת וא"כ יהא קיום הקידושין נמי בע"א והנה ברמב"ם פ"א מהא"ב הכ"א איש ואשה שבאו ממדה"י הוא אומר זאת אשתי והיא אומרת זה בעלי אם הוחזקה בעיר ל"י שהוא אשתו הורגין עליה אבל בתוך הל"י אין הורגין עליה משום א"א האשה שהוחזקה נדה בשכונותה בעלה לוקה עליה משום נדה המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאת והיא בעלת כהן ובא עליה אח"כ הר"ז לוקה עליה משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אעפ"י שהוא נאמן ותנשא לו אם זינתה אינה נסקלת על פיו וכן האשה שאמרה מקודשת אני אינה נהרגת על פיה עד שיהיו שם עדים או תוחזק עכ"ל ומקור דבריו מהש"ס ומירושלמי המובן מדבריו דדוקא כשהעיד ע"א שנטמאת ואח"כ בא עליה בעלה כהן לוקה אבל אם קרוב או פסול אמר שנטמאת אע"ג דאחר קינוי וסתירה גם הם נאמנים שנטמאת כדאיתא רפ"ו דסוטה וברמב"ם פ"א דסוטה מ"ו אם בא עליה אח"כ אינו לוקה ועיין סוטה ספ"ו תחלת דף ל"ב כגון דאתאי אשה מעיקרא דמחלק שם דאם עד כשר בא תחלה והעיד שנטמאת אפילו מאה נשים שבאו אח"כ אין יכולים להכחישו אבל אתאי אשה מעיקרא ואמרה דנטמאת יכולין שתי נשים אח"כ להכחישה ולכן גם כשאביה אמר שנתקדשה לפלוני או היא עצמה שאמרה כן ובא אח"כ אחר עליה אינה נהרגת אף דהימניה תורה לאב מ"מ אין דינו כעד כשר והא דהוחזקה נדה בשכינותה או הוחזקה בעיר ל"י שהיא אשתו שאני הך חזקה דאלים וגם לענין חוזר ומגיד באמתלא נראה דחלוק ע"א כשר מנאמנות האב דא"ל יגיד דילפינן דאינו חוזר ומגיד בעד כשר מיירי והפנ"י בקו"א לקידושין דף ס"ג מחלק בין מעיד לאסור ווה שיש לו חזקת היתר למעיד על חתיכה דאין לה חז"ה עיי"ש ולא משמע כן בירושלמי דנזיר דאיתא שם באמר לו אחד שהוא נזיר ואח"כ שתה יין בפני עדים לוקה וכן הוא בפ"א דסוטה בירושלמי והרי מעולם בחזקת שאינו נזיר וגם דהחוו"ד בסימן קפ"ה לא כ"כ מצאתי אח"כ בהגהות א"ב כמ"ש דהאיסור יוחזק עפ"י ע"א ללקות אח"כ על ידו אינו רק בעד כשר והביא סמוכין לזה עיי"ש ולכן בנתקדשה לפני ע"א כשר כיון דלענין איסור נאמן ס"ל לר"פ דחוששין לקידושיו משום דאפשר ע"י עדותו אח"כ שיתחייב הבא עליה מיתה ויהא ע"י עדותו אישות לגמרי ומ"ד דאחל"ק משום דמיחייב לאחריני משום דס"ל דכשמעיד נגד חזקה אף דנאמן לאיסור מ"מ אין לוקין ע"י כסברת הפנ"י או דס"ל כח"ר דילפינן דבר דבר מממון שיש בו הכחשה אבל ר"פ מסתפק בזה לכן חוששין לקידושין אבל מ"ש קרוב או הודאות עצמן דודאי א"א שיבא עי"ז לחיוב מיתה באמירת הקרוב או הודאות עצמן לבד לכן אין קיום לקידושין כלל דאין אישות לחצאין.

ועדיין צריכין למודעי דבירושלמי פ"ו דסוטה ה"ב אמר אחד חלב הוא ובא אחד ואכלו והתרו בו שנים לוקה אף דעיקר עדותו בע"א א"ל אחד נזיר אתה והיה נוהג נזירות על פיו ואח"כ שתה יין והתרו בו שני עדים לוקה אמר פלונית כהנת וזיבת שנסתרה בפני שנים וע"א העיד שנטמאת ובא בעלה כהן עליה והתרו בו לוקה וכן הוא ברמב"ם בפ"א מהא"ב ובפ"ט מנזירות ובפט"ו מסנהדרין ויש להבין למה בנזיר אמר שהיה נוהג נזירות על פיו משא"כ בחלב וטומאת האשה וראיתי בש"ש ש"ו שכתב דגם באידך דוקא שהוחזק שלשים יום ובנזיר שניכר ממעשיו דמגדל פרע ומתרחק ממתים עיי"ש פ"י והרואה ברמב"ם יראה כמה רב הדוחק וכ"ש בירושלמי דהנהו תלתא דיני ביחד נאמרו ולא התנה זה רק בנזיר ועוד לע"ד גם בנזיר לא דמי לבנה כרוך אחריה או לנדה שהוחזקה בשכנותיה דהתם חייבין משום דודאי בנה הוא מדכרוך אחריה וודאי נדה היא דמי יחוש חוץ מהם וודאי נפשה יודעת אם בנה היא או ראתה דם אבל מאי חזקה שייך ע"י שלא נאכל החתיכה שלשים יום או בעלה לא בא עליה או בנהג נזירות מחמת העד שעשה לו ספק מוכרח הוא לפרוש מן הספק ולמה ילקה א"ו דבע"א לאו מטעם חזקה זו לוקה אלא דהוחזק תכף ע"י עדותו לבד כיון שלא הוכחש.

והחילוק בין נזיר לאינך י"ל דבנזיר אינו נוגע הדבר לאחרים לא חשוב הוחזק עדות דאפשר שתק דלא חש להשיבו כיון דיודע בעצמו דלא נדר בנזיר וכשם שהשטה בו העד בשקר השטה בו ולא השיבו כדאיתא בחו"מ סימן פ"א ס"ז וכן אשכחן בש"ס דלא חש להשיבו.

בפרק כיצד הרגל דף כ"ף סוף ע"ב לכן בא"ל נזיר אתה דנוגע רק לו והוא יודע האמת י"ל מה דשתק דלא חשש להשיב א"כ לא הוחזק העדאת העד עדיין כלל משא"כ בחלב וכהנת ל"ל דלא חשש להשיבו כיון דנוגע לאחרים שאינם יודעים ואם הוא אינו חושש אחרים דאינם יודעים ע"כ חוששים ונאסר אצלם כיון שלא הוכחש העד משום אדם וכיון שהוחזק העדאת העד לאחרים תו ה"ל כתרי עדים ומלקין אח"כ לכן בנזיר דוקא כשנהג נזירות הרי דהא דשתק לא משום דידע ששקר אומר העד וכיון שכן הוחזק עדות העד גם נגדו לבד ובש"ך יו"ד סימן קכ"ז סקח"י הביא מהרי"ו בנכ"ג ח"ב דאם א"ל בפניך נתנסך ושותק ואח"כ חזר ואמר לא שתקתי אלא מפני שלא חששתי לדברי העד ל"מ כיון דע"א נאמן באיסורין עיי"ש י"ל משום דנאסר היין לכ"ע הוחזק עדותו כ"ז ששתק בעל היין והוי בתרי עדים ותו לא מצי מכחיש לו בטעם קלוש וכן י"ל למה שכתב הטו"ז שם סק"ב עיי"ש אבל בנזיר דאינו נוגע לאחרים רק לו מהני ברי שלו אח"כ לומר מה ששתקתי משום דלא חששתי לדבריך וא"כ כל זמן שתיקתו לא הוחזק עדיין עדות העד לודאי עד דחזינן דנהג נזירות וחש לדברי העד.

והיה אפשר לומר דמחלק הירושלמי דבחלב דלא הוחזק מעיקרא להיתר וכן בכהנת שנסתרה בפני עדים דהורע חזקתה נאמן העד מיד ונעשה כודאי משא"כ בא"ל נזיר אתה דיש לו חזקת. היתר לא מהימן העד וגם שתיקתו יכול לתרץ לא חששתי להשיבך כמ"ש רי"ו לענין עדות דבר שבערוה לכן כ"ז שלא נהג נזירות לא הוחזק עדות העד אך כ"ז לשיטת הסוברים דע"א א"נ לאסור דבר שיש לו חז"ה אך לפוסקים דחשב הש"ך ביו"ד סימן קכ"ז ס"ק ט"ז ונה"ך שם והרא"ה ורבינו ירוחם בתוכם דנאמן ע"א לאסור ל"ל הכי ועכצ"ל כמ"ש וכן מוכח מדאמר הירושלמי דלוקה הנדר אף דעיקר העדות בע"א דבשלמא אם נאמר דעד נאמן רק כ"ז דלא נהג נזירות לא הוחזק עדותו בשתיקתו דיכול להכחישו בברי אבל כשנהג נזירות אף דלאו מחמת דיודע בעצמו שנדר בנזירות רק חושש לדברי העד שייך לומר עיקר העדות בעד אחד אבל אם לא נאמן העד כדברי ש"פ דנגד חזקת איסור אינו נאמן רק משום דנהג נזירות הודה לדברי העד ולשיטת הש"ש משום דגדולה חזקה שהחזיק עצמו בנזיר מאי עיקר העדות בעד אחד דקאמר הירושלמי.

ועיין בשו"ת רמב"ן סימן קי"ט ובשו"ת רשב"א סי' תשמ"ח דהביא מפרק האשה רבה לענין עדות שמת בעלה ומסוטה לענין עדות שנטמאת אחר קינוי דאם תחלה העיד עד אחד רחוק שאינו קרוב ונתקבל עדותו אזי אפילו באו אח"כ שתי נשים או קרובים או ע"א כשר רחוק להכחיש הראשון אמרינן דראשון נאמן כתרי עדים כשרים אבל כשהראשון קרוב או אשה ובאו אח"כ שתי נשים להכחיש אזלינן בתר רוב דעות הרי אף דקרוב נאמן בעד מיתה או בסוטה מ"מ לא אמרינן דהוי כשנים כשרים אף דנתקבל עדותו והותרה האשה להנשא ע"י ב"ד וא"כ מסתבר דעד קרוב שהעיד על אשה שזינתה אחר קינוי וסתירה ובא עליה אח"כ כהן אינו לוקה אף דנתקבל עדותו אינו כשנים כשרים עדיין ללקות ע"י שהוחזק עדותו וכן כאן למ"ד דמקדש בע"א דחל"ק ולהרא"ה דהוי כע"א באיסור אאת"ל דנאמן לאסרה אכ"ע או על הקרובים לאחר שתתגרש או תתאלמן מ"מ לא נאמן כשנים לענין מיתה מלקות וכיון דאין קידושין לחצאין אין חל"ק כלל.

ונראה ליישב בזה מה שהביא כנה"ג בהגה"ט אות נ"ח מתשובת הגאונים סימן רמ"ה המקדש אשה בפני עדים קרובים לא משתריא לעלמא אלא בגט והקשה בכנה"ג דבפסולו דאורייתא לכ"ע אצ"ג ותירץ דמיירי בקרובי אישות או בקרובים מן האם לדעת הרמב"ם והוא דחוק מאד איך לא פרשו כל זה אבל נראה דמיירי בעדים קרובים זה לזה ולא למקדש ולמתקדשת דהנה בשו"ת רשב"א סי' תקמ"ד ז"ל שאלת שני אחין לענין איסורין אם דינן כשני עדים להכחשה א"ל תשובה שני אחים לעולם אינם אלא כאחד בין לקיים דבר בין להכחשה והובא ברמ"א יו"ד סימן קכ"ז והוסיף אלא כעד אחד לענין איסורין ונראה משום דקשה הא אם קרוב או פסול אחד יכחישם אזלינן בפסולי עדות אחר רוב דעות כדאיתא בר"פ הא"ר ובסוטה דף ל"ב אע"כ כעד אחד כשר חשובי ומאה נשים שבאו אח"כ נמי כע"א דמיא כדאיתא התם בסוטה ובשו"ת רמב"ן סימן קי"ט ובשו"ת רשב"א סימן תשמ"ח דכיון שנתקבל עד אחד כשר הרי כשני עדים כשרים ואפילו באו אח"כ מאה נשים א"י להכחישו והטעם דכיון שהשני אחים אינם קרובים להנידון שמעידין עליו רק קרובים זל"ז א"כ כל חד עד כשר בפני עצמו ונהי דקרובים זל"ז כחד גופא הם אלא היכא דקאדפ מבטל כל העדות אפי' כחד לא חשיבי אבל לענין איסורין דאין בטל כל העדות הוי עכ"פ כעד אחד כשר וכ"כ בשו"ת רע"ק איגר סימן צ"ד לענין היכא דלא ידעי זה בפסול השני עיי"ש שו"ר ברדב"ז ח"א סימן רצ"ח שכתב בשם רשב"ם דשני אחים כע"א כשר הם אלא דלדעת הר"ן דגזה"כ הוא אינם חשובים אפילו כע"א בקידושין עיי"ש ומשום דלא נחית דמ"ד ע"א בקידושין חל"ק משום דחשיב כאיסור לבד דלפ"ז אין לבטלם לגמר דגזה"כ בד"נ כתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים על אבות כדאיתא בפז"ב דף כ"ח וכן לטעם הזמה המבואר שם ובירושלמי ג"כ לא שייך באיסורין ואפשר להכי דייק בתשובת הגאונים לפני עדים קרובים לומר דרק העדים בעצמם קרובים ורשב"ם זה הוא בפחז"ה דף נ"ז שכתב דטעמא דפסל רחמנא קרובים בעדות אחת לפי שאינן חשובין אלא כאיש אחד וכ"כ נמ"י שם וריטב"א באס"ז פרק שני דכתובות דף כ"ח כתב טעם פסול דקורבא בגמרא דידן גזרת מלך הוא שלא יהא תדבר נגמר עפ"י קרובין שהם כגוף אחד וכשהעדים קרובים זה לזה אינן חשובין אלא כעד אחד וכ"ד מורי הרא"ה ז"ל עכ"ל ובריטב"א עצמו שם כתב מר בזה הלשון ממש אלא דכתב דכן דעת מורי הרמב"ן ז"ל.

ובשו"ת בשמים ראש סימן ל"ז כתב דהך דינא דנמצא אחד מהם קא"פ לא נאמר לענין גיטין וקידושין וחתם עלה ישעי' דטראני ומצאנו רב דמסייע להנוב"ת חא"ע סימן פ"ו אלא דלאו מטעמא חדא.

ס"ד וצריכים העדים לראות הנתינה ממש בחת"ס חא"ע סי' ק"א שכתב דהא דגמל האוחר דלא קי"ל משום דליכא אפילו ידיעה אלא מכח הרובא ואין הולכין בד"מ אחר הרוב כמבואר ר"פ המוכר פירות ומינה בקידושין דהולכין אחר הרוב א"כ אף בגוני דגמל האוחר מיחשב ידיעה גמורה עכ"ל ומידי דפשיטא לו פשיט לבעל חוו"ד אפכא בפרק שני דכתובות דף כ"ג כמו דלא מהני רובא להוציא ממון ה"נ לא מהני בדבר שבערוה להוציא מחזקה וכ"כ בבית הספק סס"ק כ"ז לענין ס"ס כיון דילפינן דבר דבר מממון.

נאמנת במגו עיין חמ"ח והב"ש הוסיף לבאר דדוקא משום שטוענת שלא שמעה הא אלו מודה ששמעה מקודשת אע"ג דלא ראו אותה מ"מ ראו שנתן הקידושין ליד הפשוטה ועכשיו נמצא אצלה הקידושין אמרינן דהיא קבלה והוי כעדי יחוד וא"כ ע"כ מה דנאמנת במגו היינו דאי בעי כפרה ולא הראתה שהקידושין בידה והיתה טוענת שהיד אינה ידה ועכ"ז תמהני כי בשו"ת הרשב"א תחלה כתב אם מכחשת שהיה יד אחרת נאמנת מפני שהעדים אין יכולים להכחישה בזה מפני שאף שראוה מקודם מ"מ בשעת קידושין אפשר אחרת היתה וא"כ מה זה שכתב שהמקדש אסור בקרובותיה דומיא דאומר קדשתיך הא ל"ד דבקדשתיך אומר קדשתיך בפני עדים ואזלו אבל הכא דמכחשת ונאמנת מה בכך דלדבריו זו היתה הא מ"מ קידש שלא בעדים שאינה יכולה להכחישם וזה סתירה מדידיה שבסימן אלף קצ"ג כתב לגבי קידושין עדות ממש בעינן והודאות שניהם כמי שאינה תו צ"ע היכא דטענה לא שמעתי דהאמינה במגו הרי ע"כ שלא ראו העדים הקידושין יוצא מת"י אלא ע"י הודאתה וא"כ מה הוצרך למגו ת"ל דהוי נתקדשה בל"ע ומה לי שמעה א"ל שמעה עכת"ד הב"מ ולי יל"ד עוד בדברי הרשב"א שכתב שאפילו העיד אחד בבירור שהיא היא נתקדשה כיון שעד השני אומר שלא הכיר יד זו של מי היתה אין כאן אלא ע"א ואין דבר שבערוה פחות משנים דקי"ל כרבא באשתו זיכתה בע"א עיי"ש ולמה לא הביא הא דהמקדש בע"א דאחל"ק ואי דמהתם יש לדחות שמא הלכה כר"פ דחל"ק מה ראיה מאשתך זינתה דהרי הפוסקים כר"פ ודעת קצת פוסקים אפילו במכחשת מודים דבאשתו זינתה קי"ל כרבא ועיין מהרמ"פ סי' כ"ב אלא ודאי דעת רשב"א כמ"ש מהרי"ט בחידושין על הרי"ף לחלק בין היכא דראו העדים מעשה הקידושין להיכא דלא ראו דאם ראו מעשה הקידושין אלא שלא הכירו את האשה הוי מקדש בעדים כיון שיכולין להחזיק בה ולראותה ועיין בפ"ת לעיל סימן ל"א ס"ק ה' וברדב"ז ח"א סימן קנ"ו דאפילו העדים א"י אם המתקדשת פנויה או נשואה מה בכך הרי מעידים על אשה זאת שנתקדשה ונחזי אנן אם פנויה היא עיי"ש א"כ ה"נ אף דאין עד השני יודע אם יד של זו או של אחרת מ"מ יודעים שניהם שיד אחת קבלה קידושין וגוף של יד זו נתקדשה והיה אפשר להחזיק בידה וילך העד שאינו יודע מאיזה אשה לתוך ביתה לראותה א"כ בשעת קידושין הוי מקדש בעדים אלא דאח"כ ליכא רק ע"א והוי כאשתו זינתה בע"א ואם היא מודה הוי כאומרת נתקדשתי בפני שני עדים ואף דעדים א"י אם שמעה לא אמר דזה עצמה יהא כמקדש בל"ע אפילו היא מודה ששמעה משום דדוקא לא שמעה ולא נתכונה לקידושין כמבואר ברשב"א שם ועיין לעיל סימן כ"ז ס"ג בהג"ה דאם נתן לה סתם ושניהם מודים שכוונו לשם קידושין הוי קידושין וא"כ הוי ס"ס שמא שמעה ואת"ל לא שמעה אפשר נתכונה לקידושין דלא לחנם פשטה ידה דרך החור ואפשר הרגישה שיתן לה לקידושין לכן דוקא כשיש לה מגו שו"ר באב"מ סימן ל"א סק"ד כתב נמי אף שאין העדים מכירים המתקדשת מ"מ כיון שיכולין להחזיק בה ולראותה הוי מקדש בפני עדים וכשמודה אח"כ דהיא היא מקודשת גמורה עיי"ש ודברי הרשב"א הללו ראיה ברורה לזה וכמ"ש.

במרדכי פרק האומר סי' תקל"א כתב הר"ם בתשובה דהיכא דאחד מן העדים לא ראה נתינת הטבעת אין לבטל בכך הקידושין כיון דעד השני ראה דבר מוכיח ובשו"ת רשב"א סימן תש"פ כתב בשנים שהיו עומדין אחורי בית אחד ושמעו שאמר ראובן ללאה התקדשי לי באתרוג אבל לא ראו נתינה ממש אפילו ראו האתרוג יוצא מתחת ידה אין כאן חשש של כלום ואפילו היא מודה שלקחתו לשם קידושין עיי"ש וכתב הב"ש דר"ג ורשב"א פליגי ובחת"ס סי' ק"א כתב דמרדכי מיירי שלא היה בחדר כי אם המקדש והיא וראו הטבעת על ידו ומיד ראו אותו הטבעת על אצבעה דהוי דבר מוכיח והקשה שמא אחר נתינת הטבעת היה האמירה עיי"ש ובחו"י כתב בטעמו של הרשב"א שמא אחר כ"ד של האמירה נתן לה האתרוג עיי"ש סימן י"ט וא"כ קשה נמי על הר"ם מניין יוכיח עד שני שבשעת אמירה נתן לה ונ"ל דבשו"ת רשב"א סימן אלף ק"פ כתב כל שלא אמר בשעת קידושין האמ"ל רק נתן סתם הוי מתנה וכ"כ בח"ר פ"ק דקידושין דף וא"ו עיין מ"ש לעיל סימן כ"ז ס"ג והנה בערך ש"י ליו"ד סימן נ"ה הבאתי שו"ת ר' מנ"ע וביארתי דבריו דלא אמרינן כשעת מציאתן כ"ז שלא נעשה דבר הגורם שישתנה החזקה דמעיקרא דכל מה שיש לתלות דנשתנה באיחור הזמן תלינן אבל כשידענו סבה שאפשר גרמה ההשתנות ואח"כ חזינן שנשתנה ולא העני אימת אמרינן בכל דבר כשעת מציאתן וודאי בשעת הסבה נעשה כמו שנמצא עתה עיי"ש וא"כ כאן האמירה דקידושין היא הסבה שיתן לה כסף הקידושין א"כ כמו שנמצא טבעת הקידושין עתה בידה וודאי כן היה בשעת אמירת הקידושין אבל לומר דקודם אמירת הקידושין היה בידה כמו עתה ל"ל דהא לפני אמירת הקידושין לא ידענו משום סבה שיגרם ליתן לה ומוקמינן אחזקה דמעיקרא שלא יצא הטבעת מרשותי עד האמירה אלא דזה רק מכח חזקה דמעיקרא או מכח חזקה דהשתא כשעת מציאתו והרי האשה היה לה חזקת פנויה ואיתא בשו"ת מיימוני לספר נשים סימן ג' דגם בדבר שבערוה נאמן ע"א היכא דלא איתחזיק איסורא עיי"ש שהוא תשובת הר"ם נמי וא"כ הכא דנגד חזקת פנויה יש חזקה ממילא מהימן ע"א שראה הנתינה לידה ממש בשעת אמירה ובשו"ת הרשב"א דהשני עדים לא ראו הנתינה בשעת אמירה לא מהני הידיעה שבא האתרוג מידו לידה דשמא נתן לה האתרוג לפני האמירה או אח"כ' ולא דמי לעדי יחוד דליכא שום ספק וודאי בא עליה לשם קידושין מחמת חזקה דא"א עושה בב"ז לכן הידיעה הוי כראיה וא"ל דנגד חזקה דמעיקרא דטבעת יש חזקה דהשתא וגם יש חזקת פנויה ונימא הכא תרתי והתם חדא כדאית' ברפ"ק דנדה דף ב' ע"ב דלק"מ דהא כתבו תוספת שם בד"ה התם דדוקא במקוה משים דרגילות להתחסר מעט מעט איכא למימר דמעיקרא חסר אבל בנגע דרגילות להתחסר בבת אחת פחות מכגריס אמרינן השתא הוא דחסר ואוקי הנגע בחזקת שלם ביציאת כהן מן הבית ואדם הנכנס שם טמא ולא אמרינן הכא תרתי חזקת טהור גברא והרי חסר הנגע השתא.

א"צ דו"ח הנה כתבו הטעם משום דבכלל ד"מ הוא והר"ן פרק מי שאחזו כתב על התוספת' שברי"ף שם נתייחד בפני ע"א שחרית ובפני עד אחד ערבית א"צ גט משום דגבי אישות דשייך בד"נ בבת אחת בעינן ועיי"ש וא"כ קשה דנצריך דו"ח כד"נ עוד הקשו מההיא תוספת' לר"פ דס"ל מקדש בע"א חל"ק ונ"ל לפימ"ש בנמ"י פחז"ה אהא דההוא גברא דדר בקשתא דלא אמרינן מגו אלא במלתא דבתר דמהימן משום מגו שוב ליכא ספקא אבל במלתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי אם לקחה המוכר וזה המערער לא אמרינן מגו דלא מפיו אנו חיין כל כך להאמין לו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו לקיים דבריו ולמעטן שהמוכר לו לקחה הן המערער וכ"כ המפרשים עכ"ל וה"נ נהי דנאמן ע"א לר"פ לא עדיף ע"א ממנו דהא נאמן במגו נגד ע"א כשאינו משואי"ל כדאית' בחו"מ סימן ניח סוף ס"א לכן לא נאמין לו כ"כ עד שנברר עוד ספק אחד מדעתינו לומר מדנתייחד ודאי בעל וא"א עושה בב"ז וקידשה בביאה והרי סברות הללו קלושין דגם בנתייחד לפני שני עדים א"צ גט רק מספק כדלקמן סימן קמ"ט לכן בנתייחד לפני ע"א גם ר"פ מודה דאחל"ק וכיון דנתיחד לפני ע"א לכ"ע אחל"ק תו אין לצרף עד שני שנתייחד לפניו בערב לחוש לקידושין משום חזקה בעל וחזקה אינו עושה בב"ז דהרי קמן דאתרע אותן חזקות לגבי האי גברא לפ' דבשי עד הראשון דאז לא הוי קידושין וע"כ או דלא בעל או דעשה בעילת זנות ה"נ אפשר ביחוד השני ואין להוציאה מחזקת פנויה.

ולפ"ז מה שכתב המחבר לעיל ס"ב דאפילו קדשה בפני ע"א ואח"כ קדשה בפני ע"א זה שלא בפני זה אינה מקודשת ליכא למילף מהאי תוספת' דלא נשנית רק בנתייחד וצ"ל דבלא"ה סברא היא למאי דפסק המחבר דמקדש בע"א אחנ"ק דהא דקי"ל ע"א מעיד על שהלוהו מנה היום וע"א מעיד שהלוהו מנה אתמול דמצטרפין משום דלא חשידי שנים ששניהם ישקרו דעכ"פ חד מהם קושטא קאמר ולכן חייב מנה אבל חד מהם אפשר משקר ועיין קצו"ח סי' למ"ד סק"ח ונה"מ סימן נ"א ססק"א וא"כ לא נשאר לנו רק ע"א ומקדש בע"א אפילו וודאי אמת אינן קידושין ועדיין קשה דתהא מקודשת מספק שמא קושטא מעיד גם השני אפילו האשה אינה יודעת כגון שהעידו שקבל אביה קידושין וכ"ש כשמודים האיש והאשה וצ"ל כמו שתירץ בתשובת מי"ב סימן נ"א כיון דעידי קידושין עידי קנין הן לא מצטרפי דלא בשחרית היה קנין שלם ולא בערבית עיי"ש ומ"מ ליכא ילפותא לזה מהתוספת' וברמב"ם פ"י מה"ג הי"ז כתב המגרש אשתו וחזר ובעלה בפני עדים הר"ז בחזקת שהחזירה ולשם קידושין בעל ולא לשם זנות לפיכך הר"ז בחזקת מקודשת קידושי ודאי נתייחד עמה בפני עדים והוא שיהיו שני העדים כאחד צריכה גט מספק עיי"ש ונשמע דוקא אם לא ראו שבעל צריך שיהא בלא צירוף אבל בראו שבעל מצטרפין אפילו לא היו שני העדים ביחד ונהי די"ל דגם בראו שבעל צריך שיעידו שניהם על מעשה אחד אלא דהעדים לא ראו זה את זה ובנתייחד צריך שיהיו רואין כאחד דהיינו שיראו זה את זה מ"מ תדנן דהדינין מחולקין ומשום דמתוספת' אין ראיה רק ליחוד וכמ"ש ומ"מ צריך טעם לחלק ונראה דהא דכתב שיהיו שני העדים כאחד היינו שלא יעיד אחד על יחוד בקר והשני על יחוד ערב דהא מקורו מהתוספת' דפ"ה דגיטין ושם מפורש כן א"כ י"ל דס"ל דלקידושין אין דינו בד"נ וכמו שהוכיח המ"ב שם אלא ס"ל לרמב"ם בשלמא ביחוד א"א לצרפם אפילו לעשות ספק קידושין דמה דביחוד לפני שני עדים הוי ספק קידושין אף דיש חזקת פנויה משום חזקה אש בנעורת היינו דוקא כשי"ל דבעל וקידש דלא עשה ב"ז משא"כ בנתייחדו ב"פ וכל יחוד רק לפני ע"א ע"כ יחוד ראשון לא היה אפשר לקדש דקי"ל מקדש בע"א אינו כלום א"כ אמרינן דלא בעל שלא יעשה בעילה זנות דהא חזקה דא"א עושה ביז אלים טובא לרמב"ם יותר מחזקה דאש בנעורת דהא בבעל לפני שני עדים מקודשת ודאי ובנתייחד הוי רק ספק קידושין דשמא לא בעל וגם דהחזקה דאש בנעורת לא עדיף מרובא והוי רוב התלוי במעשה כיון דבאיסור הואי וממילא גם על ידי יחוד שני א"א לעשות קידושין נהי דאז ע"י צירוף הויין שני עדים על היחוד אבל על הבעילה ליכא צירוף דהא אמרינן בפעם ראשון לא בעל א"כ אאת"ל דבעל בפעם ב' אינן קידושין משא"כ בבעל לפני ע"א בבקר ולפני עד שני בערב יש צירוף שני עדים על בעילה בפעם ב' ול"ל הרי בעל ב"ז בפעם ראשון הא הרמב"ם אסברה לן שם דין י"ז דא"א עושה ב"ז משום דבידו לעשות בעילת מלוה א"כ י"ל דפעם ראשון לא היה בידו לעשות בעילת מצוה משום דלא היה מצוי לו רק ע"א לכן בעל בלא קידושין אבל בערב דכבר יש שני עדים על בעילה ע"י צירוף ובידו לעשות בעילת מצוה אמרינן דבעל לקידושין וא"ל משום דאין דרכו של הרמב"ם לכתוב רק מה שנמצא מפורש והא דצריך שיהיו העדים כאחד מפורש בתוספת' לכן נקטו לענין כמו שהוא בתוספת' דאין זה מספיק דא"כ ה"ל לסדר תחלה דין דנתייחד דצריך שיהיו השני עדים כאחד והדר יכתוב בראו העדים דבעל דאז היה אפשר לומר דגם בבעל בפני עדים מיירי כמו ברישא וצ"ע כי לא ראיתי בשום מחבר שנתעורר בזה.

ויש לפקפק איך בבעל לפני ע"א שחרית ולפני ע"א בערב יצורפו כיון דהצירוף נעשה רק בערב דלא היו בשחרית שני עדים ואפילו קידשה בשחרית אינו כלום נמצא עד ראשון אינו מעיד ככל על קידושין א"כ נהי דע"י צירוף יש שני עדים על בעילה אבל על קידושין רק עד שני והא מקדש בע"א אינו כלום וגם זה קשה על הר"ן דמאי ק"ל שיצטרפו עדי היחוד דאין זה דומה לצירוף הלואה אחר הלואה כלל.

ונ"ל לפימ"ש הר"ן בפרק המגרש אף דקי"ל עמ"ם וליכא רק ע"ח מ"מ ע"י חתומה אנן סהדי דמסר לה הגט והוי כע"מ ה"נ כיון דע"י צירוף עדי יחוד ידענו דנתייחד עמה ואנן סהדי דבעל וא"א עושה בב"ז אנן סהדי דקידשה וגם האיש והאשה כיון דבפעם שני ידעי דיש ע"י צירוף שני עדים ובידם אז לבעול בעילת מצוה ודאי היה בדעתם על קידושין כיון דע"י אנן סהדי חלין הקידושין וכל זה להר"ן דגם ביחוד וודאי בעל וודאי קידש אבל להרמב"ם דרק בבעל ודאי קידש אבל ביחוד הוי רק ספק בעל א"כ ל"ל ע"י צירוף עדי יחוד אנן סהדי דבעל וקידש דהא אפילו בנתייחד לפני שני עדים שהיו ביחד הוי רק ספק א"כ ל"ל אנן סהדי ולכן דוקא בכת יחדו לפני שני עדים ביחד הצריכו נט מספק שמא בעל

ועדיין קשה הא בהלואה אחר הלואה שכל אחד מעיד שהלוהו מנה מצטרפין לחייב רק מנה אחת וע"כ דחיישינן דחד משקר א"כ לא ידעינן איזה מהם אמת א"כ הכא נהי דאנן סהדי דחד אומר אמת שמא עד ראשון מעיד אמת שבעל לפניו והשני משקר והרי לפני עד זה בבקר לא היה עדיין צירוף ולא חלו הקידושין ואיך כשבא עד שני אח"כ והעיד שבעל לפניו בערב יחולו למפרע קידושי בקר ורמב"ם כתב דהוי קידושי ודאי ואפשר ליישב עפימ"ש קצו"ח סימן למ"ד סק"ט.

ויותר נראה דכיון דא"א עושה בב"ז ודאי לשם קידושין בעיל גם לפני עד ראשון אף דאין קידושין בע"א עכצ"ל דטעה וסבר דמהני או אפילו בא טעה מ"מ אינו דומה בועל שלא לשם קידושין כלל דזה ודאי ביאת זנות משא"כ אם לשם קידושין בעיל אף דלא מתקדשה בזה מ"מ הוא שלא לשם זנות בעיל וכן משמע מרדב"ז ח"א סימן מ"ה שכתב בראובן ששדך בתו קטנה והלך למדה"י ובאים אמה ואחיה להשיאה דמותר לברך אף לדעת הפוסקים שאינן קידושין כלל ואפילו מיאון א"צ ואפילו נתרצה אביה בזנות ומותר לקיימה דלא היי כפנויה אין הברכות לבטלה וא"כ כיון דע"י צירוף העדים אנן סהדי דלשם קידושין בעיל פעם אחת עכ"פ שפיר מקודשת למפרע דהא דמקדש בע"א אינו כלום היינו אם לעולם ליכא על ידי העד אנן סהדי כיון דע"א לא האמינה תורה אבל כאן דאנן סהדי דלשם קידושין בעיל שפיר הוי קידושין משא"כ אם נתייחד לפני ע"א בבקר ולפני ע"א בערב אף דע"י צירופן אנן סהדי דנתייחד מ"מ כיון דאין קידושין בע"א שמא לא בעיל דלא רצה לבעול אם ליכא קידושין גמורין לפני שני עדים כיון דאפי' לתייחד לפני שני עדים אינו רק ספק בעל משום דאז יש מקום יותר להסתפק משום דאש בנעורת ובידו לבעול שיהא קידושין באמת שנתחרט על מה שגרשה ורוצה שתהא אשתו ואגידה בו כדמעיקרא ועוד הא דבעדות מיוחדת מצרפין בד"מ אינו ודאי גמור דהרי בד"נ לא מהני צירוף ועיין תשב"ץ ח"א ענין ע"ז דכיון שכל עד אינך יודע בעדות חברו יש לחוש קצת דשניהן משקרין וא"כ כיון דלרמב"ם אפילו נתייחד לפני שני עדים שהיו ביחד ליכא רק ספק בעל מסתיין כשהיו העדים ביחד לעשות ספק ובתומים סימן למ"ד סקי"א נסתפק אם עדות מיוחדת בממון מצטרפין מד"ת ונה"מ בסימן מ"ו כתב בשם תומים דרק מדרבנן מצטרפין.

ודברי רדב"ז הנ"ל מבואר ברא"ש פרק שני דקידושין סימן חי"ת עיי"ש ועיין ב"ש לעיל סימן א' סק"ד ובד"מ שם כתב דגם הרמב"ם הכי ס"ל ובעצי ארזים שם כתב דהא דבקטן שנשא כתב הרמב"ם דהוי כזנות היינו משום שאינו ראוי להוליד אבל זולת זה מודה דאינו כזנות אף דאין קידושיו קידושין כיון דמ"מ דרך קידושין היא אצלו

ומ"ש לעיל כיון דע"י צירוף העדים אנן סהדי דלשם קידושין בעל מ"ח שפיר מקודשת למפרע נראה ראיה לזה מדברי הרא"ה שבריב"ש קל"ג והסכים שם עמו ותשובת מיימני שהביא הב"ש לעיל ס"ס כ"א דאם דר עמה כאיש ואשתו ולא היו עדי יחוד י"ל דהוה כעדי יחוד ונוב"ת סי' נ"ב הקשה נהי דהוה כידוע שבעל אותה מה בכך שאנו יודעים שבמשך הזמן בועל אותה אבל קידושין צריך עדות בשעת קידושין ועל איזה שעה יועיל מה שאנו יודעים שבודאי בעל אותה ואין אנו יודעים באיזה זמן עיי"ש מה שתירץ וכבר השיגוהו הגדולים על תירוצו כמבואר בשו"ת הרא"ם ח"ג ובשו"ת גא"י חא"ע סימן ל"ה הביא ראיה להרא"ה ותשובת מיימני ממ"ש תוספת ביבמות דף מ"ה ע"ב בד"ה מי לא טבלה לנדתה דהקשו תוספת הא גר צריך שלשה ותרצו כיון דידוע לכל שטבלה כאלו עמדו שם דמי עיי"ש הרי אף דבשעת הטבילה לא ראה שום איש וצריכה שלשה אנשים מ"מ כוון שידוע אח"כ דודאי טבלה באיזה זמן הוי כעמדו שם בשעת טבילה וכן הראה ותשובת מיימני, ס"ל כיון דידוע דבאיזה זמן בעל אותה אף שבשעת בעילה לא נודע דהא ליכא עדי יחוד מ"מ הוי למפרע כאלו היו עדים בשעת בעילה.

ובירושלמי ריש סוטה קינא לה בע"א שחרית ובע"א בין ערבים מאחר שהוא איש והיא אשה אין קינויו קינוי או יובא כהדא אין מקבלין את העדים אלא אם ראו שניהן כאחת ריב"ק אומר אפילו בזאח"ז וכתב הב"י בחו"מ סימן למ"ד דירושלמי השאיר בספק והגיה אף שהוא איש והיא אשה דלאותה אשה שקינא האיש בשחרית קינא אותו איש בערבית עיי"ש ודחוק דודאי אם אין זה האיש או זאת האשה אצ"ל דאין קינוי ונראה דהכונה מאחר שהוא איש והיא אשה וכתיב כי יקח איש אשה ומצא בה ערות דבר וילפינן דבר דבר דצריך שני עדים א"כ ה"נ כיון דהוא מילי דאישות צריך שני עדים ובכל פעם לא קינא רק לפני ע"א ואין אחד יודע מחברו שמא שניהם משקרים או תליא בפלוגתא דת"ק וריב"ק דבממון מצטרפין וה"נ כממון דמי ועכ"פ כיון דעלתה בספק י"ל מש"ה בנתייחד לפני ע"א והדר בפני ע"א כיון דאפילו נתייחד לפני שני עדים ביחד אינו רק ספק בטל לכן בצירוף דהוי ל"כ ספק אם מצטרפין הוי ס"ס משא"כ בבעל לכן בבעל כתב רמב"ם בעל לפני עדים ולא ביאר דצ"ל ביחד לכן סיים דהר"ז בחזקת מקודשת ודאי וצריכה גט דקשה אם מקודשת ודאי אצ"ל דצ"ג אלא דאם ראו השני עדים ביחד מקודשת ודאי וע"י צירוף עכ"פ צ"ג.

מצאו כתוב בשטר רשב"א בח"א סימן אלף רי"א כתב דשטר קידושין שנכתב שלא מדעת האשה לראיה שנתקדשה בכסף לפניהם פסול מגזה"כ וב"מ הקשה מפ"ק דקידושין טי"ת ע"ב ובפרק הנושא דנדחק הש"ס לאוקים מתניתין דאין כותבין שטר אירוסין אלא מדעת שניהם או כרב גידל ונפשנו דנתנו לכתוב או כהאומר ששטר שמתקדשת בו פסול כשנכתב שלא מדעתה הא לא נפשט מידי די"ל דשטר אירוסין היינו שטר ראיות קידושין שנעשה בפניהם עיי"ש ולק"מ דמבואר בנו"ב חא"ע סימן נ"א דב"ד יכולים לכתוב ובנה"מ סי' כ"ו וקצו"ח סי' רכ"ג הביאו אותו והסכימו לדבריו דא"צ דעת האשה וא"כ איך פסיק ותני דאין כותבין שטר אירוסין אם מיירי בשטר ראיה הא שלשה יכולין לכתוב בעל כרחם דאיש ואשה לראיה ומוכרח דמיירי בשטר המתקדשת בו דגם ב"ד אין כותבין דמקשינן ויצאה והיתה או בשטרי פסיקתא משום דניחא להו שתהא כמלוה ע"פ ולא כמלוה בשטר כמו שפרש"י וא"כ גם ב"ד של שלשה אין כותבין בע"כ.

בשו"ת דברי ריבות סי' קמ"ו כתב בשטר קידושין שיש בו זמן כיון שאין ראוי למוסרו לבעלים דדילמא מחקי לזמן אם תזנה כדי שיחפה עליה הוי כפנקס בעלמא ולא כנחקרה עדותן בב"ד ופסול דהוי מפ"כ כמ"ש הרי"ף בפד"א והרמב"ן ורשב"א מעידים שדעת הרי"ף כדעת הראב"ד והרז"ה דבשאר שטרות כיון שבשעת חתימת העדים חתמו כדי להניחם ביד בעל השטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד אבל הכא שא"י להתעכב ביד המקדש או המתקדשת ויכולים לכבוש אותו חשוב מפ"כ את"ד והנה בשו"ת הרשב"א הנ"ל צ"ל דמיירי בלא נכתב בו זמן ובד"ר סי' רכ"ז כתב דשו"ת הרשב"א הנ"ל דמכשיר בנכתב מדעת המתחייב מיירי שמעידים בע"פ שחתמו מדעת המתחייב ואב"מ תמה דא"כ מה נעשה בכל השטרות ממקח והלואה שמתו העדים או הלכו למדה"י ולא העידו בע"פ ואגב שיטפיה כ"כ כי הד"ר לא כ"כ רק בשטר קידושין ומ"מ לא נ"ל דברי הד"ר דהתם בפד"א דאמר מפני מה לא תקנו זמן בשטר קידושין משום זנות משום דהיכא לינחיה אם יניחו השטר אצל האיש או האשה מחקי לזמן אם תזנה ואם יהא אצל העדים דלמא לא דכירי ויעידו מפי כתבם בזה שפיר כתבו רי"ף וש"פ כיון דאם יתקנו זמן ע"כ יתקנו שיהא מונח אצל העדים חשוב מפ"כ אבל מאחר שלא תקנו זמן אף שכתבו זמן מעצמם מ"מ רשאים להניחו אצל האיש או האשה דמה אכפת אם ימחקו הזמן הא לא צריך והרי קמן דמסרוהו ליד איש המקדש או המתקדשת ואפשר אפילו אי הוה תק"ח לכתוב זמן לא אמרו דהוי מפ"כ רק כשעשו כתק"ח שנשאר השטר ביד העדים אבל השתא הכא שנתנו השטר ליד בע"ד ל"ח כלל מפ"כ וכ"ש עכשיו דלא הקנו כלל זמן ונמסר ליד בע"ד ואגלאי למפרע דאדעתא דהכי נכתב אף דכתבו זמן ואפשר שימחוק הזמן מ"מ כתבו זמן דנ"מ אם לא תזנה ותקבל קידושין אח"כ או קודם או תבעל לא יאפה עליה כשתזנה שו"ר בקצו"ח סי' ס"א סק"א דחה ג"כ דברי דה"ר ונתיבות שם דעתו כהד"ר ובושובב נתיבות חיזק דברי עצמו.

במהרי"ק שרש ע"ד יש תשובה מקדמון אחד דשטר קידושין חתום בעדים אפילו לא נתקיים והע"ח אומרים לא חתמנו אין מרעין להשטר מן התורה משום דד"ת עדים החתומין על השטר כמי שנחקרה עדותן והביא כן מירושלמי פ"י דשביעית וכ"כ בחידושי ר"ן פרק איזהו נשך דף ע"ב בשם רמב"ן דהירושלמי מיירי באין כת"י יוצא ממ"א ובש"ך סי' מ"ו סק"ט הביא נמי מתשובת מיימוני ספר שופטים סי' י"ב ור"ן בר"ה ונמ"י פא"נ והדבר תמוה וכי מפני דמה"ה א"צ קיום דלא חצוף אינש לזייף לא יהיו עדים נאמנים וכשמעידים על אחד שעד"ז נהרג ע"י כמו שתמה בתומים שם.

ונ"ל משום דמן התורה צריך עדות שאתה יכול להזימן הרי דלא האמינה תורה לעדים כשא"א להזימן והזימה לא שייך רק כשמעידים על מעשה שנעשה דיתכן שנעשה במקום פלוני וביום פלוני ואפשר להזימן הלא עמנו הייתם במקום אחר אותו יום אבל לא חתמנו כ"ש בה הזמה אבל ע"ח שעל השטר אם כתוב בו בזמנו כתבנוהו שייך בה הזמה ואפילו להרז"ה דאין נענשין בכאשר זמם מ"מ ע"י הזמה נפסלין כדאית' בש"ך סי' ל"ח ואף דמשכחת שיבואו עדים ויאמרו ראינו שחתמתם על השטר אין זה הזמה רק הכחשה ותרי ותרי קי"ל כל כת באה בפ"ע ומעידה כדאית' פחז"ה דף ל"א לכן לא מהימנו מן התורה לומר לא חתמנו משא"כ כשמעידין על איש שעמ"ז דאפשר להזימן האמינם תורה ולפ"ז נראה אם לא נכתב בשטר בזמנו כתבנוהו דאזי א"א להזימן דאם יאמרו המזימון באותו יום הכתוב בשטר עמנו הייתם י"ל אחרנוהו רק מדרבנן כשר כדאית' בסנהדרין ר"פ אד"מ א"כ כשאמרו לא חתמנו נאמנים מן התורה כיון דגם ע"ח שבשטר א"א להזימן אבל משים דמדרבנן צריך קיום אינו פסול רק מספק אך בקידושין ל"ל. דאחרוהו וכתבוהו דשט"ח מאוחר כשר משום דהורע כחו של מלוה שלא יגבה מלקוחות שקנו קודם אבל בשטר קידושין נ"מ בזמנו אם קבלה קידושין לפני זמן הכתוב בו מאחר אם זינתה אלא אם לא כתבו זמן כלל א"א להזימן ואזי י"ל אם אמרו הע"ח לא חתמנו מהימנו.

ס"ה בפס"ע דרבנן דעת הרי"ף דאינן קידושין כלל משום דכל מקדש אדעתא דרבנן מקדש וש"פ חלקו עליו וס"ל דהוי קידושין וצריכה גט כדכתב המחבר כאן ובשו"ת בשמים ראש תשובה לקדמון אחד שמו ר' אליעזר בר' יואל הלוי ואפשר הוא ראבי' הנזכר בפוסקים כתב דהמקדש בפס"מ דרבנן דעתו נוטה שאין זה כמו גזרה דרבנן אלא דחכמים חזו ודקו בהני אינשי דלא מעלי ותו כיון דקי"ל דבעי הכרזה ואינהו קמבזי נפשם ואין חוזרים בהם חזינן דעבדי טובא בשביל ממון ואפילו להחזיק בממון ולהשביע על ידם לא חשו חכמים לעדותם לכן הוי פסולי דאורייתא כרשע דחמס אלא שכתבו בשם תשובת הרי"ף ז"ל דחשש להוי ונראה דה"ד בשניהם מודים לא זולת ואף בזה אין דעתי מסכמה דע"א ל"א אפי' תרוייהו מודי אף דקם הוא לשבועה והנהו אפילו לשבועה לא קמו ואם איתא נמי דרבנן הוא דנהגו בו מנהג פסול ה"ל לתקופי כחם כעד אחד וישבע הוא נגדם את"ד וצ"ע דהא תשובת הרי"ף דאין הקידושין כלל ואפשר נהי דלהלכה כתב דאפקיענהו רבנן לקידושין מ"מ למעשה חשש כששאל על מעשה נמצא דיש חילוק בין פס"ע דרבנן מחמת אומנתם וחימוד ממון ובין פס"ע דרבנן מחמת קורבה כגון בקרובי אישות מחמת אמם דכתב הנוב"ת חא"ע סי' מ"ו דלכ"ע רק מדבריהם פסולין דבזה לא אמר ראבי' ובפס"ע מחמת עברה שנפסלי מדרבנן יש חילוק בין שניהם מודים או לא לאותו תשובה שהביא הראבי' ונ"מ בנתקדשה לראשון בפס"ע דרבנן מחמת עברה והדר נתקדשה בפס"ע דרבנן מחמת קורבה דאישות מחמת אמם או כשנתקדשה שתי פעמים לפני פס"ע דרבנן מחמת עברה אלא דאין מודים בקידושי ראשון דבכ"ז ליכא לפוטרה בלא גט מן השני בממ"נ.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה