אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן לה

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן לה

סימן לד

שליח בשו"ת בר"א סימן קי"ט העלה לפימ"ש הנו"ב סימן ס"ד דשליח קידושין ל"ה תופס לבע"ח שחב לאחרים כיון שאין רצונה באחר אם כן בנתקדשה ספק קידושין אם נתקדשה ע"י שליח לשני הוי חב לראשון כיון דאגידת בי ע"כ תתרצה בו דטב למיתב ט"ד ולפ"ז כשקידשה שני בתנאי בטל התנאי דאין בידו לעשות ע"י שליח והובא בפ"ת כאן ול"נ כלל חדא נהי דאגודא בר מ"מ מי יכול לכופה לכנוס לראשון ואף דטב למיתב ט"ד אפשר לא תתרצה בו אפילו תשאר עגונה והרי קמן דקבלה קידושין מאחר אף דעדיין אגידה בראשון ואפילו יהא דין זה אמת מ"מ מועיל בו תנאי דבשלמא חליצה אין מציאות ע"י שליח אבל כאן אפשר ע"י שליח כשירצה ראשון להיות שליח או לא ירצה ראשון בה דתו ל"ה חוב לאחריני ואי דאין זה היה ביד השני א"כ כל תנאי בקידושין למה כשלא נתקיים בטלי הקידושין בודאי ניחש שמא לא היתה מתרצית להתקדש ע"י שליח דהא מצוה בה יותר מבשלוחה כדאיתא בר"פ הא"מ וא"כ לא היה בידו לקדשה ע"י שליח.

בפה"מ לרמב"ם ר"פ הא"מ כתב הנכון אצלנו שיקדש האדם בעצמו יותר משיקדש לו שלוחו לפי שמעקרנו לא ישא אדם אשה עד שיראנה לפי שאנו חוששין אולי לא תישר בעיניו ויעמוד עמה ולא יאהבנה וזה אסור שנאמר ואהבת לרעך כמוך ולפיכך הקדים בו על שלוחו ומזה הטעם בעצמו לא ישיא אדם בתו כשהוא קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה ולפיכך הקדים בה על שלוחה עכ"ל ותמוה דבגמרא אמר דמצוה בו יותר מבשלוחו אף זולת דאסור לקדשה עד שיראה אותה לל"ק כי הא דרבא ור"ס ולא"ד באשה דמשום איסורא ליכא נ"מ הקדים בה משום דמצוה בה יותר מבשלוחה כי הא דרבא ור"ס וגם פתח דהנכון משמע רק נכון ואינו איסור וסיים באיסור שמא לא הישר בעיניו ונ"ל דלכאורה י"ל דיותר טוב לקדשה ע"י אחר ולא יהאנה דאין יצה"ר שולט כי אם בראות עיניו וכדאיתא נמי בתענית ד"ה ובמגלה דט"ו כל האומר רחב רחב ביודעה ומכירה מיד נקרי ושאני שליח דאסורה עליו מעולם מסיח דעתו ממנה ואינו מהרהר וכה"ג איתא ביומא דף ס"ו הנך דלאו בני הקרבה ננהו לא טריד בהו הך דבת הקרבה טריד בה ופרש"י לא טריד אינו מהרהר בהקרבתן ומסיח דעתו מהקרבה דדהו והך דבת הקרבה ליוה"כ הבא טריד בהו לבו ודלמא מקריב לה מקמי יוה"כ וא"כ כיון שראה אותה ולסוף ישאנה מהרהר בה לזה אמר הרמב"ם דמ"מ יותר נכון לקדשה בעצמו דמצוה בו יותר לפי דבלא"ה אסור לקדשה עד שיראנה וכיון שכן אין ריעותא במה שיקדשה בעצמו והמשיך האי חשש גם שלא ישיא בתו כשהוא קטנה ואח"כ הדר לריש דבריו דהנכון יותר שיקדש בעצמו משום דמצוה בו יותר מבשלוחו ולפיכך הקדים בה על שלוחו בסיפא ולפי מה שאכתוב בסמוך דפיה"מ פוסק גם בהאשה יש חשש איסור כשלא תראנו אתיא הך ולפיכך כפשוטו.

אך ברי"ו בחלק חוה נכ"ב ח"ג כתב דמצוה בו יותר מבשלוחו כדי שיראנה כי אסור לקדש אשה עד שיראנה ונ"ל דתוס' ר"פ הא"מ הקשו על הא"ד דר"י אסיפא איתמר הא המ"ל ג"כ ארישא כשמכירה דליכא איסור רק מצוה בו יותר ונראה דיש להקשות אהא דרבא ור"ס עשו בעצמם בע"ש ולא ע"י עבדיהם משום דמצוה בו יותר מבשלוחו הא מבואר בפ"ק דמועד קטן דף טית דמצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים אין מבטלין ת"ת מפניה כדכתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים והכי איפסק ביו"ד סימן רמ"ו סי"ח וי"ל עפימ"ש ביפה מראה פ"ק דברכות סי"ב דז"ד במצוה שיש לה זמן קבוע דחביבה מצוה בשעתה מבטלין ת"ת מפניה ועיי"ש בכבוד חכמים דהכי מוכח קרא עת לעשות לד' הפרו תורתך והך דכל חפצים לא ישוו בה בשאין לה זמן קבוע וא"כ א"ש הא דרבא ור"ס אך קשה לל"ק מאי מייתי ראיה מהך דרבא ור"ס דזמנה קבוע לקידושין דממ"נ אם המקדש יודע ללמוד מחויב ללמוד ומצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים יעשה ע"י אחרים ואם א"י ללמוד כלל לא ע"ה חסיד וכתב בסמ"ע סימן ל"ד ס"ק מ"ב דע"ה אינו בר מצות דלא ע"ה חסיד ואם מבטל הת"ת משום פרנסתן גם מצוה בו יותר מבשלוחו ליכא בו דאם ת"ת נדחית כ"ש זה ואטו ברשיעי עסקינן דמבטל ת"ת בזדון וצ"ל דמשום דאיכא פלוגתא בזה בירושלמי פ"ק דפיאה אי ת"ת עדיף ממצוה ה"נ ס"ל לל"ק אך הא"ד ס"ל כהלכה דמצוה נדחית מפני ת"ת ולכן ל"ל דמצוה בו יותר ארישא דהאיש מקדש דאין ראיה מרבא ור"ס דהתם זמנה קבוע רק אסיפא דהאשה מתקדשת דאינה מצווה את"ת ואז יש ראיה מרבא ור"ס דנהי דהתם זמנה קבוע מ"מ א"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו לא היו צריכים לעשות בעצמם מה דאין לפי כבודם ולבטל מת"ת דהא מה שיעשו שלוחם היא ממש כאלו עשו בעצמם לכן הרי"ו נקט באיש רק טעם כדי שיראנה דזה משום איסור ות"ת נדחית מפני איסור וגם הטור השמיט בהאיש דמצוה בו יותר מבשלוחו מה"ט דזה כל אדם מחויב שלא לבטל מת"ת כשאפשר להעשות המצוה ע"י אחר זולת כשצריך לבטל משום כדי חייו ואזי כ"ש דאין צריך לבטל עסקיו משום הא דמצוה בו יותר מבשלוחו.

ועוד נ"ל דפיה"מ לרמב"ם ס"ל דהא"ד דלרב יוסף בדידה ליכא אסורא משום דטב למיתב ט"ד פליג אהא דרב דאסור לקדש בתו כשהיא קטנה דהרי גם ר"ח בקידושין דף פ"א עבד דלא כרב וכ"כ באס"ז בכתובות דף נ"ז ע"ב ומרדכי פ' אעפ"י סי' קע"ט דלאו כ"ע ס"ל בזה כרב ופיה"מ לרמב"ם פסק כרב א"כ רישא וסיפא בחד טעמא דהקדים בו ובה לפני השליח משום איסורא וז"ש ולפיכך הקדים בה על שלוחה ולא שמעינן ממתניתין דמלוה בו ובה יותר משלוחם וצ"ע דבפרק האומר דף כ"ט איתא דרבין חסידא אזיל לקדושי איתתא לבריה ונהי די"ל שהבן הכירה וליכא איסור מ"מ ההוא חסידא למה לא קיים בבנו דמצוה בו יותר מבשלוחו ולפימ"ש לעיל דת"ת עדיף י"ל דרבין היה לו דרך לשם ולא רצה לבטל בנו מלימודו.

ס"ב השליח נעשה עד וכתב המ"מ פ"ג מהא"י הט"ז דבירושלמי אמר ר"ב ב"ח בשקדשה בכסף נעשה כנוגע בעדותו ורי"א כיון שהאמינתו תורה אפילו קדשה בכסף אינו כנוגע בעדותו ע"כ ואף בה"ג כתב הא דשנ"ע ולא חלק כלל בין קודם תקנה בין לאחר כך וכמו שלא חלק רבינו וכן נראה עיקר והקשה כ"מ למה כנ"ע מאחר שהוא מחלוקת בירושלמי ראוי לספק בדבר והאחרונים תמהו עוד הא בבבלי אמר דלאחר שתקנו היסת אין שנ"ע איך נסמך על חד מ"ד שבירושלמי והנ"ל לפימ"ש בסימן טו"ב ס"ג דר"ב ב"ח ס"ל דנעשה כנוגע דלא ניחא לו לומר שהחזיר למשלח כיון שהאמינו הוי העזה גדולה נגדו משא"כ כשאומר שנתן להאשה דלא האמינתו אלא דאין זה נגיעת ממון ומדינא אין לפסלו בזה רק נעשה כנוגע מדרבנן ורי"א כיון שנאמן מה"ת לא פסלינן עדותו רק בנוגע ממש ובערך ש"י לחו"מ סימן קכ"א ס"ט יישבתי בזה דברי הע"ש ממה שהקשה עליו שם בש"ך בסק"נ והא דקאמר הש"ס דלפני תקנת היסת יש לשלוחים מגו די"ל אהדרנהו למשלח הא כשיאמרו נגד המשלח הוי העזה כיון שהאמינם ה"ט דבשבועות דף מ"ם ע"ב מבואר דללוה ליכא חזקה דא"א מעיז דאשתמוטי אישתמיט לכן הטילו חכמים עליו היסת א"כ גם נגד המשלח ל"ח כ"כ העזה דיתנה המשלח דמישתמיט רק לפי שעה עד שימצא המעות או יהא לו אחרים אבל אחר שצריך לישבע תו אין לתלות בהשמטה דלא ישבע לשקר א"כ הוי העזה גדולה נגד המשלח שהאמינו וליכא מגו וזה מדויק בלשון המחבר בחו"מ שם שכתב דאין השליח נאמן שהוא נוגע בעדות שהכי צריך לישבע ליפטר וקשה הרי גם כשאומר שנתן למלוה צריך לישבע כמו אלו אמר החזרתי ללוה ומה נגיעה הוא ודברי הש"ך דחוק בכונת לשון זה עיי"ש והנה במקנה הקשה להרמב"ם בפח"י מה"ע דאם יש בהזמה ג"כ הכחשה בטלה הזמה א"כ בשליח נ"ע הוי עדות שאאיל"ז דע"י הזמה יהא הכחשה על גוף המעשה וקשה לפימ"ש ב"י בחו"מ סימן למ"ד דבקידושין דליכא כתובה בעינן עדות שאתה יכול להזימה עיי"ש ובאמת בב"י כתב רק דצריך דו"ח אבל יכול להזימה י"ל דא"צ לפימ"ש תוס' בריש מכות במעידין שהוא ב"ב וב"ק כיון דאפילו יתזמו א"א לקיים כאשר זמם ל"צ יכול להזימה ותירץ זה עיקר כמבואר בנוב"ק חא"ע סימן ע"ב וא"כ מה"ט אין ללמוד קידשה בכסף לשליח בממון דבממון דאפשר לקיים כאשר זמם צריך מד"ת שיהא יכול להזימה ובשליח א"א אלא דכשר מתק"ח כמו דתקנו דא"צ דו"ח דבלא דו"ח אי אפשר בהזמה אך כיון דרק מדרבנן כשר העדות יש לפסלן משום דנעשה בנוגע אבל בקידושין דמה"ת א"צ שיוכל להזימן אין לפוסלן מחמת נגיעה שאינו הנאת ממון ואין הירושלמי חולק אבבלי כלל וכיון דרב"א ב"ח ור"י פליגי רק אי מדרבנן נעשה כנוגע אין ספק בדרבנן מוציא מידי ודאי ד"ת.

והרי"ף הביא מהירושלמי חד ב"נ אפקיד גרבו גבי חברו וכפר בו וחייבו ר"י שבועה ע"י הכתף ותיכף הביא הרי"ף מה דמסיק הש"ס דהשתא דתקון היסת לא מקבלן עדותן דנוגעין הן ותמה הר"ן דא"כ אין לחייב שבועה ע"י עדות השליח עיי"ש ולפימ"ש שאני ע"א דאין מועיל עדותו רק לחייב שבועה דאורייתא ולא בעי שיהא יכול להזימו דהא כאשר זמם אי אפשר דממון א"א לחייבו דהא עדות ע"א אינו מועיל לחייב ממון ושבועה לא שייך בעד וכ"כ נו"ב שם וא"כ מועיל עדות ע"א מדאורייתא לא נפסל ע"י נגיעה כזו שאינו הכאת ממון משא"כ הא דמסיק הש"ס דהשתא דתקון היסת נוגעין הן דמיירי בשני עדים דשייך בהו הזמה וצריך שיוכל להזימן ובשלוחן א"א דהוי הכחשה והזמה א"כ כיון דמה"ת לא אהני עדותן לענין ממון נעשו נוגעים בם ע"י הנאה שאינה ממון ובזה א"ש נמיי דאיך אר"נ דשליח נעשה עד גם בממון הא איהו גופיה אמר בשבועות דמשבעינן היסת אלא נהי דהשנים הם נוגעין השתא דתקין היסת מ"מ כ"א בה השתא בשליח אחד לענין ממון לחייב לנפקד שבועה דאורייתא וגם להפוסקים דבממון מדינא א"צ עדות שאיל"ז כדאיתא בד"מ חו"מ סימן ל"ג ובנו"ב שם מ"מ דו"ח צריך גם בממון מה"ת ובלא דו"ח אין נאמנין רק רבנן תקנו שיהיו נאמנין בלא דו"ח ואדרבה אין לדרוש ולחקור כמבואר בש"ך חו"מ ריש סימן ל' לכן הם אמרו והם אמרו דע"י נגיעה שאינה של ממון נמי אין נאמנין ואפילו אם עשו דו"ח ל"פ משא"כ בקידושין דצריך דו"ח כמ"ש הב"י הנ"ל א"כ נאמנין מה"ת (וכן בעד אחד הבא לחייב שבועה דאורייתא דמה"ת נאמן בלא דו"ח).

ס"ג א"צ עדים וכו' אבל בשליחות האשה שהיא עושה שליח לקבל הקידושין צריך עדים במינוי השליחות בר"ן ורא"ש הקשו מ"ש ש"ק מש"ה ונ"ל דטעם הרמב"ם דמינוי השליחות א"צ עדים דעדיין אינו גמר הדבר רק גילוי מלתא שזה נעשה שליח והוא כמשלחו וכמ"ש הרי"ף בפ' החולץ גבי ואשתומדנא דאחוה דמיתנא הוא וכן מצאתי במגדל עוז פ"ג מה"א הט"ו ואף דבשעת קידושין הוי גמר הדבר והוא דבר שבערוה מ"מ כיון שהוחזק מעיקרא עפ"י דבורו של שליח שהוא בווקים המשלח סני וכמ"ש הרמב"ם גבי ע"א אומר חתיכה זו הוא חלב אה אח"כ אכלו אחר נלקה ובחידושי לגיטין דכ"ט כתבתי בהא דמילי לא ממסרי לשליח שיהא כמשלח לעשות שליח אחר דבמילי לא חל השליחות שיהא שלוחו של אדם כמותו עד שעת מעשה לכן טרם שנעשה המעשה דעדיין אינו כמשלח א"י לעשות שליח אחר וא"כ בשליח הולכה דמשלח מסר בידו כסף או שטר קידושין וכן בגט דנעשה מיד שליח וכשאומר פלוני עשאני שליח נאמן בשליכא הכחשת אחר והוחזק לשליח לכן אהני מה שמקדש או מגרש האשה אח"כ משא"כ בש"ק דלא ניתן בידו כלום ועדיין לא חל השליחות עד שנעשה מעשה א"כ ל"ל כבר הוחזק שהוא כמשלח דאפילו יהא אמת דנעשה ש"ק הוי רק מילי ולא נעשה כמשלח וא"י לעשות שליח אחר במקומו ובשעת מעשה שמקבל הגט או הקידושין הוי גמר הדבר והוא דבר שבערוה אינו נאמן בלא עדים כיון דעד שעת קבלת הגט או הקידושין לא היה יכול לעשות שליח אחר במקומו דלא נעשה עדיין כמשלח ולא הים נ"מ כלל בדיבורו ל"ל דכבר הוחזק לשליח ועיין לקמן סימן קמ"א סמ"ג וברמב"ם לא נמצא דש"ק יכול לעשות שליח רק בש"ה ולפ"ז א"ל מסר לו הבעל בקידושין רק צוה אותו לקדשה בכל כסף שירצה דאיתא לקמן ס"ה בהג"ה דהוי מילי וא"י למנות שליח אחר מודה הרמב"ם דצריך עדים דהבעל צוהו לקדשה ומ"ש הרמב"ם בפ"ו מה"ג ה"ד דשליח הבאה א"צ עדים דנהי דאין נותנת ביד השליח שום דבר מ"מ נעשה שליח הבאה כשנותן לו הבעל הגט ואז נאמן שהאשה מינתה אותו לשליח הבאה דעדיין אין מגורשת עד שיגיע גט לידה והוי רק גילוי מלתא וביה"מ פ"ג מה"א הט"ו הקשה אהא דרפ"ב דקידושין דמצריך קרא לשליח הולכה ולש"ק וע"כ דיש סברא לחלק א"כ נימא דקרא מרבי רק שליח הבאה ולא ש"ק ולפימ"ש י"ל דא"ל קרא ה"א דש"ק דהוי מילי שאני מש"ה דמוסר גט או קידושין לידו ואי דגם ש"ק יחול שליחותו בשעת מעשה הקבלה י"ל כיון דלא חל מיד תו לא מצי חייל להכי צריך קרא לש"ק מה תאמר דקרא אתיא לשליח הבאה הא גם הוא מתחלה רק מילי וחל כשמוסר הבעל בידו הגט אף דלא חל מיד כשמינתה או לשליח הבאה ממילא ה"נ בש"ק ועיין ב"ש סי' ק"מ סק"ד.

ס"ד שגילה בדעתו בטור כתב דא"צ גילה א"ח אפילו נתרצה כששמע וכ"ד הר"ף וב"מ הקשה הא חזינן למפרע דזכות הוא לו וזכין שלא בפניו ונראה דהא קי"ל א"ב לא אמרינן הוברר למפרכע ואף דקי"ל בדרבנן י"ב משום דרק ספק אי הוברר למפרע מ"מ הא קי"ל ישל"מ ל"ה יאוש כיון דלא ידע מע מעיקרא אף דכשנודע לו נתייאש אלא כאן דאם הוברר למפרע דניחא לו זכות הוא לו וזכין שלא בפניו אך תינח אי הוי ודאי קידושין אבל ספק קידושין אסור לדור עמה בלא קידושין אחרים אין כופין אותה להתקדש ומל"מ פ"ז מה"א נסתפק בשלח שליח לקדש לו אשה וקידשה ס"ק אי הוי שינה בשליחות דקפידא הוי עיי"ש וא"כ עכ"פ ליכא זכות ובישע"ק כאן סק"ז כתב דאפילו גילה הבן דעתו שרוצה, בה מ"מ בכור דכשקדשה האב ס"ק דאינו זכות אלא גם חוב הוא לפי שנאסר בקרובותיה וא"כ כיון דספק אי הוברר למפרע ול"ה רק ס"ק דלאו זכות הוא ממילא הוי הישל"מ דל"מ

ובתה"ד ס"ס קפ"ח כתב דמוכח בפ"ב דב"מ דהיכא דצריך שליחות דבעלים אף דחזינן בתר הכי דניחא לבעלים מה שתרם אחר של"מ ל"מ משום דבעינן למידע בשעה שנעשה שליח דזכות הוא וניחא לו וכה"ג הוי דומיא דאתם דאנן סהדי, אי הוה הכא הוי ניחא לו וא"כ מה יועיל כאן דשמענו אח"כ דנתרצה הבן נהי דאיגלאי למפרע דזכות הוא לו מ"מ בשעת קידושין ליכא אנן סהדי וא"כ קשה בהא דלקמן סימן ל"ז סי"א דעת הר"ן והרא"ש שהובא בב"ש שם סקי"ח דכשנתרצה האב כששמע הוי קידושין למפרע אלא דאם ל"צ שתהא הקטנה שליח של אביה רק רצונו ניחא דלא אמר התה"ד רק היכא דצריך שליחות וכ"מ ברא"ש בקדושין פ"ב סימן וא"ו דמחלק בין קידש האב של"מ בנו דל"מ נתרצה הבן אח"כ ובין נתקדשה הקטנה שלא מדעת אביה דמהני כששמענו דנתרצה האב אח"כ משום דאב א"י לקדש בנו רק בתורת שליחות אך האחרונים הקשו דהא הרא"ש ס"ל דאומר אב לבתו צאי וקבלי קידושיך משום שליחות הוא ור"ן כתב וכ"ת רצוי דבתר קידושין מאי מהני איכא למימר דה"ט לפי שכל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה דרמיא עליה נמי הוא וזכין לאדם שלא בפניו ומיהו טעמא דנתרצה האב כששמע הא א"ל נתרצה ל"ה קידושין לפי שאינו זכות גמור שהרי יוצאת מרשותו לכמה דברים אבל כל שנתרצה גלי אדעתיה דזכות הוא לו ומהני משעה ראשונה עכ"ל ולפימ"ש עדיין לא מתיישב הן מטעם דצריך שיהא ידוע בשעת קידושין כמ"ש תה"ד הן מטעם דא"ב והוי רק ספק דנמצא תו אינו זכות וצ"ל משום דגם בלא שמענו דנתרצה אח"כ יותר נוטה דסתמא אלו הוי שמע היה מרוצה משום טעם הרי"ן וגם לפימ"ש פרש"י אהא דאפילו לרו"ש דחיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן דאב בקידושי בתו בכ"ד ניחא לו דטב למיתב ט"ד אבל גברא דייק ונסיב עכ"ל ומ"מ רק חיישינן לרו"ש שמא נתרצה האב דלא אלים סברא זו לעשות ודאי גמור אבל כי שמענו דנתרצה כששמע נעשה ודאי גם למפרע כאלו ידענו בשעת קידושין ול"ד לשאר ברירה דמעיקרא הוי רק ספק שקול וכן בהא דתרם שלא מדעת חברו אבל בנתרצה הבן הוי מעיקרא ספק שקול כיון דליכא גביה סברא דבכ"ד ניחא לה ודייק ונסיב לכן אפילו כי שמענו אח"כ דנתרצה הבן ס"ל לרא"ש דלא מהני הן מטעם דא"ב הן משום דהוי ספק שקול בשעת קידושין לא הוי דומיא דאתם כמ"ש תה"ד ולפ"ז מתורץ קושית רש"י דכיון דמסיק דבפירש אמר רבינא דלא ס"ל להא דרו"ש למה אמר דאפילו לדדהו נתרצה הבן לא אמרינן ולפימ"ש א"ש דאם הבן היה שוה להבת היה מועיל אם שמענו אח"כ דנתרצה האב כששמע אבל כיון דבבן כיון דל"ל גביה דניחא לו משום דטב למיתב ט"ד וגם דייק ונסיב ממילא אפילו אם כששמע נתרצה ל"מ אף דלהתה"ד נראה דצריך שיהא אנן סהדי בשעת שנעשה שליח דזכות הוא לו מ"מ ראייתו של תה"ד אינו מוכרח רק בכגון דתרם שלא מדעת בעה"ב דליכא זכות כלל בשעה שתרם רק כששמע בעה"ב וניחא לו באנו לדון למפרע וגם זה אינו מבורר בודאי על למפרע דתליא מלתא אי אמרינן י"ב ופליגי בזה תנאי ואמוראי וקי"ל דהוי ספק אבל היכא דבשעת מעשה הסברא נוטה יותר דזכות הוא לו ואי הוה שמע היה ניחא לו נהי דלא סמכינן על סברא זאת להיות כודאי עד כששמע וניחא לו אזי גילוי מלתא בעלמא הוא על למפרע ואנן סהדי עכשיו דבשעת מעשה היה זכותו ואלו שמע היה ניחא לו סגי בזה וכן משמע מלשון תה"ד שכתב דהתם בשעה שנעשה שליח לא ידעינן כלל דניחא ליה וכעין זה כתב מהרש"א בר"פ שור שנגח את הפרה אף דאין חייב קנס עפ"י הודאות עצמו מ"מ אם יש אומדנא בלאו הודאתו נהי דלא סמכינן על אומדנא זו מ"מ ע"י צירוף הודאות בע"ד אנן סהדי וחייב קנס.

ובזה א"ש טעמא דמ"ד ל"ח שמא נתרצה וכן קי"ל ואיך ניקל בספק איסור כרת ומבואר בחולין דף קל"ד דבספק מיתה או כרת לא סמכינן אחזקה אע"כ משום דכשיש ספק ליכא אנן סהדי על שעת מעשה וגם ליכא זכות וכמ"ש וס"ל דלא אמרינן סתמא זכות הוא לו מטעם שכתב הר"ן שיוצאת מרשותו לכ"ד ועוד כיון דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן באביה מצוה בו יותר מבשלוחו כמ"ש במהרי"ט ר"פ הא"מ אדרבה רוצה שיעשה המצוה בעצמו וחוב לו כשחטף אחר המצוה וכמבואר בחו"מ סימן שע"ב וממילא אף כששמע נתרצה ליכא אנן סהדי על למפרע ולא הוי ספק לכן ל"ח שמא נתרצה ובזה אזדא תמיהת הרא"ש מעל הרי"ף בפ"ב דקידושין ס"ח עיי"ש והכי מוכח מהא דרבינא דנתרצה הבן לא אמרינן למה לא נשאל פיו כשהוא לפנינו דאפילו כשיש חזקה להיתר צריך לשאול כדאיתא בא"ח סימן תל"ז ס"ב אע"כ דאפילו יאמר שמרוצה לא מהני והא דל"ח דארצויי ארצי קמיה מעיקרא או האב אמר לבתו צאי וקבלי קידושיך נראה דהא דלא סמכינן אחזקה באיסור מיתה או באיסור דאורייתא לפוסקים ביו"ד סימן נו"ן הובאו בש"ך שם היינו אם נעשה המעשה אלא לא ידעינן אימת וכההוא דחולין דף קל"ד ויו"ד סימן נו"ן וכן למ"ד דחיישינן שנתרצה אחר המעשה כששמע דודאי סופו להשמע והספק אם נתרצה או מיחה אבל לחוש דארצי קמיה הוי ספק אם נעשה מעשה או דיבור זה ל"ח דאפילו רובא דתלוי במעשה לא אזלינן בתריה וכל הטוען חדש עליו הראיה אפילו מוחזק כמ"ש הרשב"א בשם הגאונים הובא בב"י חו"מ סי' ר"נ וכ"כ בח"ר ביבמות דף ל"א ע"ב אם הספק שמא נעשה מעשה האוסרה עליך הראיה וה"נ אמרינן אחזוקי ריעותא לא מחזיקינן וגם לשאול פי הבן א"צ דהשתא אינו נאמן בדבר שבערוה על מה שהיה כבר עמ"ש לעיל ס"ג ומהרי"ט בחידושי קידושין דף מ"ה לענין אם צריך עדים על מינוי השליחות דגם לרמב"ם דא"צ עדים היינו כשאומר לפני הקידושין שנעשה שליח אבל אח"כ אינו נאמן שו"ר בשו"ת בית יוסף שאלה זיין דמודו רו"ש דל"ח שמא נתרצה מעיקרא והכריח זה מפרש"י והגמרא ולפימ"ש הוא מלתא בטעמא.

עוי"ל הא דס"ל לרי"ף אפילו שמענו דנתרצה אח"כ ל"מ לפי מה דאיתא בב"ב דף קמ"ב בגר שמת ובזבזו נכסיו ושמעו שאשתו מעוברת חייבין להחזיר החזירו ואח"כ שמעו שהפילה אשתו מי שהחזיק בשניה קנה בראשונה ל"ק משום דרפוי מרפויין בידייהו ופירשב"ם דלא נתכונו להחזיק לגמרי דהא מספ"ל אם יש לו יורשים וכתבתי במ"א דל"ד לכל ספק קנין או קידושין דכיון דרוב נשים מתעברות ויולדת נוטה יותר שיהא לו יורשים וא"כ ה"נ כיון דא"ח שמא נתרצה אף דהוי איסור א"א ע"כ משום דסתמא לא נתרצה א"כ רפויי בידייהו ולא קנו אפילו נתרצה אח"כ כששמע.

והרא"ש כתב דכששמענו אח"כ שנתרצה האב לכ"ע הוי קידושין וכן פרש"י דל"ה אא"כ שמענו כן והיינו מדכתב רש"י בפירש שמעתי ממנו דל"ס מר לדרו"ש דאמרו שמא נתרצה האב וכ"ש לשמא עשאו הבן שליח אא"כ שמענו ולא ניחא לרא"ש לפרש כונת רש"י אא"כ שמענו דעשאו הבן שליח דזה אצ"ל וכן אצ"ל דשמענו דנתרצה האב קודם שקיבלה בתו בקידושין ולע"ד כונת רש"י דכ"ז דלא שמענו שעשאו הבן להאב שליח ל"ח אף כשאמר האב טרם הקידושין שהבן עשאו שליח מ"מ כיון דלא חציף אינש לשויי לאביו שליח לא מהימן ואפ"ת כי אמר דהבן ארצי קמיה מהימן א"כ י"ל מגו מ"מ מגו ל"מ כשטוען עתה דבר דלאו ארח ארעא כמבואר בכללי מגו וכ"ש לשיטת הר"ן דרבינא ס"ל אפילו ארצי הבן קמי דאב ל"ח לקידושין עיי"ש ויש הוכחה לזה דיל"ד הא רש"י אין דרכו רק לפרש ולא לפסוק ומה רצה בזה שאמר אא"כ שמענו וגם מנ"ל זה ולפימ"ש י"ל עפיומ"ש בשו"ת בית יוסף בהלכות קידושין מדפרש"י אהא דרו"ש חיישי שמא נתרצה האב כששמע וה"ל קידושין למפרע מוכח דלשמא נתרצה מעיקרא ל"ח גם לרו"ש ובהכי מתורץ מה דאיכא למידק כי אמור רבנן לרבינא ודלמא ארצי קמיה אמאי לא השיב רבינא גופיה כמו שהשיב רב"ש א"ו משום דרבינא אמר אפילו לרו"ש מודו בבן כי היכי דליקבליה מיניה כמו שפרש"י ה"נ חזא רב"ש דרבינא רצה לומר דגם רו"ש מודו דלמעיקרא ל"ח מש"ה הקדימו רב"ש ולא שבקיה לשנויי להו הכי אלא גלי דרבינא בפירש אמר דלא ס"ל כרו"ש והקשה הב"י לנפשו דא"כ כדאמרו ליה רבנן לרבינא ודלמא שליח שוייה אמאי איצטרך למימר לא חציף אינש לימא להו דרו"ש לא חיישי לדמעיקרא ותירץ דעדיפא מיניה משני אאת"ל דרו"ש חיישי לדמעיקרא את"ד וסוף דבריו דוחק דיותר עדיפא לשנות דרו"ש לא חיישי לדמעיקרא דתו לא היו יכולים להקשות ודלמא ארצי קמיה וגם נ"מ בהא דרו"ש דמודו בידוע שמת האב קודם ששמע דאפילו מי שירצה להחמיר כרו"ש יתיר בזה דהרי חזינן דרבינא חייש דלא יקבלו ממנו להתיר נגד רו"ש ולפימ"ש א"ש דאם היה משני דל"ח דשוייה לאב שליח משום דלא חייש לדמעיקרא היה יוצא מזה כשאמר האב לפני הקידושין שעשאו הבן שליח נאמן דא"צ עדים במינוי השליחות כמ"ש הרמב"ם וראשונים והוא בסעיף שלפני זה כאן לכן אמר דלא חציף וכיון דלאו ארח ארעא לא מהימן ע"כ נטר רש"י עד כאן דהקדימו רב"ש משום שלא יתרץ רבינא דרו"ש מודו דל"ח לדמעיקרא דא"כ למה משני מעיקרא תחלה דלא חציף לזה פירש דאהני לן דלא לחוש לשוייה שליח עד דשמענו אבל האב לא מהימן ולדינא צ"ע אם לסמוך ע"ז בזה"ז דלא חצוף דבעקבא דמשיחא חוצפא יסגי כדאיתא בשילהי סוטה.

לשדכה לו וברכ"י הביא מהר"א יצחקי דקשיא מנזיר די"ב דלא משוי אינש שליח דתיהני מדין זכיה ונ"ל לפימ"ש תוס' בגיטין ס"ו ע"ב בד"ה הא כתב הגט בתירץ שני נהי דמכשר ר"מ מצאו באשפה היכא שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צווייו וביאר הפנ"י דבריהם אעפ"י דעשו כמו שצוה הבעל מ"מ כיון שעשאום שלוחים צריך שיועיל מדין שליחות וכיון דמילי לא ממסרי לשליחות לא נעשה צווייו עיי"ש א"כ ה"נ עדיף ג"ד לשדכה לו דלא צווהו לקדש א"צ שליחות משא"כ בנזיר דאמר צא וקדש דעשאו שליח ובמידי דלא מצי עביד השתא לא חל השליחות א"י לקדשה בתורת זכיה דלא נעשה ציווייו שעשאו שליח.

וגם לפי תירץ ראשון בתוס' שם י"ל דבנזיר אמר תחלה הטעם דלא מתסר בקרובי אשה שהיתה אסורה עליו כשאמר לו צא וקדש לי אשה משום דלאו דעתא דאינש אהא דלא קיימא קמיה והקשו בש"ס שם ומתרץ אמרי דלא משוי אינש שליח במידי דלא מצי עביד השתא ופרשו תוס' דלא מצי משוי א"כ י"ל נהי דאפרך טעם ראשון היינו להס"ד דמצי משוי שליח ה"נ דעתיה עלה אבל למסקנא שפיר אמרינן כיון דלא מצי משוי שליח סתמא לא היה דעתו עלה דעל זה ליכא פרכא וכיון דלא הוי דעתיה עלה ליכא גילוי דעת עלה תדע מדלא אמר אלא משמע דלא עקר טעם ראשון ומשום דאם היה דעתו נמי עלה אלא דל"מ מדין שליח יועיל מדין זכין שלא בפניו ובהכי מדויק לשון הש"ס אמרי לא משוי אינש שליח אלא במלתא דמצי עביד השתא במלתא דלא מצי עביד ליה השתא לא משוי דיל"ד כיון דהכונה דלא מצי משוי שליח הל"ל לא מצי משוי שליח ולפימ"ש א"ש דמוכרח לומר דגם דעת המשלח אינו על מידי דלא מצי עביד השתא כיון דלא מצי משוי שליח דעתו רק אמידי דדינא נעשה שליח כיון דהוא שליח עשהו ולכן גם מדין זכין שלא בפניו לא מהני דזכיה לא מהני אלא בזכות דמוכח דאנן סהדי וכמ"ש לעיל בשם תה"ד וה"ד כגון שגילה דעתו בפירש שישדכה לו אבל בהא די"ל כיון דלא מצי עביד השתא ולא חל השליחות לאו דעתו עליה תו ליכא ג"ד דמוכח וא"כ אדרבה משם ראיה.

אך באס"ז לנזיר שם כתב מפרש הרא"ש דלמסקנא שם בש"ס אפילו פירש בפירש שעשאו שליח אפילו לנשים שהן עתה אסורות אם יהיו מותרות ל"ה שלוחו ואם נשוה דבריו למ"ש כאן עכצ"ל כמו שכתבתי לפי תירץ שני שבתוס' גיטין ואפשר דהא דאסור בכל הנשים משום חזקה שע"ש דוקא אם נעשה שליח דנתקיים דברי המשלח כשעשאו שליח אבל במידי דלא מצי עביד השתא דלא מצי עביד שליח אלא אח"כ במידי דזכות זכין שלא בפניו ונעשה אז שליח מאליו ליכא חזקה שליח עושה שליחותו דהא מעיקרא לא נעשה שליח והוי פטומי מילי בעלמא אח"כ מצאתי בשו"ת ר"א ששון סימן ס"ה שכתב וז"ל ואין להקשות דהאיך נאמר שתהא מקודשת מטעם רצוי וכי עדיף זה מעשאו הקטן שליח דאמרינן אין שליחות לקטן ואמאי לפחות יהא זה רצוי דהא לאו מלתא הוא כשנתקדשה בתורת שליחות המקדש ניחא דלא הוי קידושין משום שהמקדש לא קדשה בתורת זכות אלא בתורת שליחות ואין שליחות לקטן אמנם כשקדשה בתורת זכיה ניחא דזכין לאדם.

ס"ו בהג"ה צוה אותו לקדשה יל"ע לפמ"ש לעיל בס"ד דמהני ג"ד ומבואר בתה"ד הובא באחרונים דאף אינש דעלמא מהני א"כ אפ"ת מילי לא ממסרי מ"מ גלה דעתו דזכות הוא לו ומה קשה בגמרא ר"פ הא"מ דאמר שליחות בקידושין מנ"ל לפוסקים דזכי' אינו מטעם שליחות ולפמ"ש לעיל ס"ד מהתוס' דהיכא דעשה שליח ול"מ משום דמילי לא ממסרי לשליח גרע מלא עשה שליח ה"נ א"ש.

השולח כתב ע"י כותי זה דברי רי"ו בנכ"ב בח"ח סוף ח"ג ושם בתחלת ח"ג כתב אם גלה לשדכן שהוא חפץ באשה פלונית והלך השדכן וקדשה לו בלא מינוי שליחות היא מקודשת ולכאורה הנהו דברים סתראי ננהו דשולח כתב נמי יש גילוי דעת ולפימ"ש לעיל דכשעושה שליח צריך שיהא שליח גמור מדינא א"ש אך ממ"ש שם באותו חלק דאם אמר לשלוחו צא וקדש לי אשה ומת השליח מותר בקרובת נשים שהיו נשואות באותו זמן אע"ג דאחר שעשאו שליח נתגרשו כי כשעשאו שליח לא. עשאו אלא על הנשים שהיה הוא בעצמו באותו זמן יכול לקדש עכ"ל דיל"ד הא מסקנת הש"ס בנזיר אינו מטעם דלאו דעתיה עליה אלא משום דלא מצי עביד אע"כ משום דהוקשה לו נהי דלא מצי עביד מ"מ יועיל משום ג"ד דניחא לו אע"כ דלמסקנא נמי היכא דלא מצי עביד השתא אין דעתו נמי וכמ"ש לעיל א"כ קשה למה ע"י כתב ביד עכו"ם א"י לעשות שליח דיועיל עכ"פ מחמת ג"ד.

סי"א שחזקה שע"ש בטו"ז הקשה הא בלא"ה יש לחוש מספק ועיין ב"ש שדחה תירוצו ונראה דאיתא ברפ"ג דבכורות דלא אזלינן בתר רובא דתלוי במעשה הרי דמיעוט דלא תלוי במעשה שקול כרובא דתלוי במעשה וא"כ כאן נהי דא"ל דשמא לא מצא האשה שנתרצית להתקדש לו משום דאיתתא בכ"ד ניחא לה וכדאיתא בר"פ הא"מ מ"מ שמא לא טרח השליח ולא קידש שום אשה דחשש שמא קידש תלוי במעשה ואם לא קידש אינו תלוי במעשה א"כ אין הספק שקול לכן צ"ל חזקה שע"ש.

ואין אדם עושה שליח במהרי"ט תמה על התוס' דס"ל דאפילו פריש שעושה שליח במידי דאיהו לא מצי עביד עכשיו ל"מ דמנ"ל לתוס' דלמא כונת הש"ס דמסתמא אין בדעת האדם לעשות שליח אלא במידי דמצי עביד השתא אבל אי פריש מהני וכן דעת רי"ו כמו שהבאתי לעיל ומל"מ פ"ט מה"א ה"ו תמה דהא הש"ס פריך מן ר' יאשיה דאמר דאם אמר לאפוטרופס כל נדרים שתדור אשתי עד שאבא לביתי הפר לה לא אמר כלום דכתיב אישה יפירנו ולא שליח טעמא דכתיב קרא הלא"ה היה מופר ומאי קושיא הא התם פריש להדיא ומכח זה סתר דברי מהרי"ט ונראה לחומר הנושא דבנדרים דף ע"ב ע"ב ובכ"ד אר"פ משמיה דרבא כל הנודרת ע"ד בעלה נודרת ודעת המפרשים דמש"ה גזרה תורה שיוכל להפר וקשה א"כ למה אמר ר"א פ"י דנדרים דף ע"ה האומר לאשה כל נדרים שתדורי מכאן עד שאבא ממקים פרלוני יהיו מופרין הן מופרין והא שמעה שאין דעת בעלה שיהיו נדריה קיימין ומ"מ נדרה הרי דלא ע"ד בעלה נדרה וצ"ל דכיון דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת וזו שיצאת מהכלל גזרה תורה שתהא דעתה בטלה אצל כל אדם מדלא חלקה תורה וא"כ תינח כשעשה הבעל בדרך הבעלים להפר לה בעצמו או ע"י שליח כשמצי איהו עביד השתא אבל בזה שעשה שליח להפר מה שתדור אח"כ מידי דלא מצי איהו עביד דיצא מזה מדרך העולם לא מבעיא כשהאשה לא ידעה מזה ל"ל בזה ע"ד בעלה נדרה דלא ה"ל למיסק אדעתא שעשה כן בעלה אלא אפילו ידעה מ"מ ל"ל בטלה דעתה אצל כל אדם כיון דבעל מלתא יתירתא עביד הוא לבדו שאין דרך העולם לעשות כן לעשות שליח להפר כשתדור שלא יחול הנדר כלל טרם שמענו דבעלמא רק מיגז גייז משעת שמיעתו והפרתו ועוד דקרא מיירי בלא ידעה מהפרתו כדאיתא בנזיר דף כ"ג דיליף לה מדכתיב אישה הפרם וד' יסלח לה ופרש"י שם דלעיל מיניה דכתיב יניא אותה מיירי בידיעתה וכתב בארח מישור דלשון יניא אותה הכי משמע בידיעתה אבל אח"כ כתיב הפרם משמע שלא בידיעתה וכיון דמיירי קרא שלא ידעה א"כ ל"ל בכה"ג דע"ד בעלה נודרת כיון דאמרת דאין דעת אדם לעשות שליח על מידי דלא מצי עביד השתא ובזה מתורץ קושיית תוס' למה פריך הש"ס מר' יאשיה ולא מדר' יונתן דאמר ששא"כ דלפימ"ש מדר' יונתן ליכא למפרך די"ל כשעושה שליח בפניה אבל ר' יאשיה דיליף מקרא דאישה יפירנו והא קרא דהפרה מיירי שלא בידיעתה אך התוס' דכתבו בנדה דף מ"ו דהא דכל הנודרת ע"ד בעלה נודרת היינו אחר שגזרה תורה דבעל יכול להפר א"כ ע"כ קושית הגמרא אינו כמו שכתבתי אלא ס"ל דאפילו פירש דעושה שליח על מה דלא מצי עביד השתא לא מהני ושפיר הוכיחו סברתם.

ומכח זה דמידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח אפילו פירש ערערו גדולים על מה שנהגו בנשתטית ע"י היתר ממ"ר ולמסור גט לשליח שיתן לה לכשתתפקח הובא בהגהת מל"מ פ"ו מגירושין והובא במרכבת המשנה שם מגאון אחד דמועיל מטעם זכיה והשיגו מרכיה דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו דזכות לבעל לגרש אשתו זכין ממנו עיי"ש ולפ"ד ח"ר ותוס' הובא בקצו"ח סימן רמ"ג שכתבו דלא אמרינן זכין לאדם אלא בזוכה המקבל באיזה דבר בלאה"נ קשה אפי' לא יהא בסוג דזכין ממנו מ"מ כיון דאינו זוכה באיזה דבר ל"ל זכין לאדם דנהי דמפטר מחדרגמ"ה או מחיוב מזונות מ"מ אין זה רק גרמא אבל מה שנותן לה הגט ומגרשה אין הבעל זוכה בעצם הדבר ומג"א סימן תרנ"ח כתב דאם אין האיש בביתו יכולה אשתו למכור הלולב דזכין לאדם שלא בפניו והרי זכין ממנו ובחת"ס א"ע דחה דברי מרכ"ה דהרי זכיה ילפינן רפ"ב דקידושין מנשיא אחד למטה והתם לחוב ע"מ לזכות הוא כמבואר שם וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בע"פ בשעה חמישית מטעם זכין לאדם אף דהוה זכיה ממנו לאחר א"ד ולפע"ד אין סתירה מזה דכמו דאמרינן בפ"ק דב"מ דף חי"ת בשנים שהגביהו לגנוב אף דאשלד"ע מ"מ מגו דזכי לנפשו זכה נמי לחברו וכן אמרינן שם ד"י בליקט פיאה אף דלא מצי לזכות לחברו במקום דחב לאחריני מ"מ אמרינן מגו דזכי לנפשו זכי נמי לאחריני ה"נ במוכר של חברו לאחר דאם לא יזכה האחר בהמקח לא יזכה חברו בדמיו אמרינן זכין לאדם וזוכה חברו בדמיו ומגו דזכי האי לחברו בדמיו זכי נמי ללוקח בהמקח וכן בהא דקידושין בחלוקת הארץ מגו דזכין לזה זכין מזה שלו לאחר ועכ"פ אין לנו ילפותא מנשיא אחד דזכין לאדם וזכין מאדם רק בכה"ג דנעשה בבת אחת וזה תלוי בזה אבל בגט דליכא רק זכין מזה לא שמענו דהא דנפטר משאר וכסות לאו מידי בא לידו דליחשב דמזכין לו איזה דבר דלפיכך המקדש במלוה אינה מקודשת אף דנפטרת מלשלם לו דמ"מ לאו מידי יהיב לה.

ועוד לפימ"ש תוס' הבאתיו לעיל דאף במידי דלא בעי שליחות אם עשה שליח דאינו מועיל מן הדין גרע וה"נ הרי עושה הבעל שליח ליתן לה הגט לכשתתפקח והשליחות אינו מועיל ובערך ש"י לחו"מ סימן שנ"ח הוכחתי דכמו דזכין לאדם שלא בפניו שיקנה ה"נ זכין לו לקנות משלו אף דלא מקבל מחיר וכן מוכח מקידושין דף מ"ו בהא דפיתה לשם קידושין דס"ל לרב יוסף דא"צ קידושין אחרים כשנתרצה האב כששמע וחלו קידושי ביאה למפרע וכמ"ש אב"מ לקמן סימן ל"ז סקי"ב והרי בביאה אין זוכה האב כלום מ"מ קונה המפתה אותה כיון דנתרצה האב כששמע והוכיח סע"ת דזכות הוא לו ובפרק הרואה דף ס"ב ע"ב קרנא קריא ברומי בר מזבין סאני תאני דאבוך זבין הרי דרשאי למכור של אביו משום דזכות הוא לו זכין לו שלא בפניו ועיין תוס' ר"פ חרש דף קי"ג סד"ה מאן חכים מבואר דזכין ממנו שלא בפניו כשזכין לו נמי

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה