אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות קידושין › סימן כו

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות קידושין · סימן כו

הלכות קידושין

ס"א פלגש ברמב"ם פ"ד ממלכים פלגשים בלא כתובה וקידושין אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו אבל ההדיוט אסור בפלגש ורמב"ן בתשובה רפ"ד הקשה דמצינו בקרא עיפה פלגש כלב ובגדעון ופלגש בגבעה שמא תאמר מן התורה מותרת ומדבריהם הוא דגזור באיזה מקום הוזכרה גזרה זו בש"ס ואיזה ב"ד נמנו עליה ורדב"ז סימן רכ"ה תירץ דנכלל בגזרת יחוד פנויה דתכלית הגזרה שלא יבוא עליה ואין טעם לומר שגזרו על יחוד פנויה במקרה ולא גזרו לומר על יחוד פנויה תדיר עיי"ש ול"נ דודאי החילוק מבואר דעל יחוד פנויה במקרה כיון דהביאה אסורה גזור שפיר שמא יבא עליה משא"כ בפלגש דמייחדה לו לבדו דאין הביאה אסורה מהיכא תיתי לומר דאסרו הביאה והיחוד ולע"ד ס"ל לרמב"ם כיון דכתובה דרבנן שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל הפוחת עשאוה רבנן לבב"ז כדאיתא ר"פ אעפ"י ובפ"ק דכתובות דף יו"ד וביבמות דף מ"ט וכ"ת הרמב"ם פ"י מס"א א"כ כ"ש דנכלל בגזרה זאת פלגש בלא כתובה וקידושין כיון דקלה בעיניו להוציאה ואפילו גט א"צ ועוד ק"ו דהא פלגש גם היא תוכל לילך לה לאחר ואין הייחוד שמיחדה לו דבר קבוע לומר שודאי לא יחזרו ועיינתי בשו"ת רמב"ן שם ונראה שהרגיש בזה לומר כיון דאין לפלגש כתובה יהא בב"ז כמו שגזרו באשה שנתקדשה אלא שדחה זה דשאני אשה כיון שלא כתב לה מאתיים סבורה היא כיון שאינו נוהג מנהג שאר נשים עיניו נתן בגירושין הויא לה גרושת הלב א"ד אבל הרמב"ם נראה ס"ל דכ"ש כשאינו מקדשה ואין לה כתובה ליכא סמיכת דעת לא לו ולא לה שתמיד תהא מיוחדת לו וכ"ז בהדיוט אבל במלך יש לה סמיכת דעת כיון שייחדה לו דאיתא בפ"ק דערובין דף וא"ו ופ"ק דב"ב ג' ע"ב דמלכותא לא הדרא לכן לא אסרו על המלך ובפרק הזהב דף מ"ט ובפרק איזהו נשך דף ס"ג ע"ב מצינו דלענין אם יוכלו לחזור תלוי בסמיכת דעת וז"ש הרמב"ם אלא ביחוד בלבד קונה אותה ומותרת לו דבמלך כיון דסמכה דעתה קונה אותה ולכן מותרת לו ונהי דלא חשובה כא"א דגזה"כ רק ע"י קידושין מ"מ קניינו הוא ואם תלך לאחר הוי גזלה ובפרק אעפ"י נ"ו ע"ב בהא דכל הפוחת אמר אף דתנאו בטל כיון דלא סמכה דעתה הוי בב"ז

וריב"ש סימן שצ"ה כתב מדאמרו בסנהדרין דף כ"ב דהתירו לדוד המלך ע"ה להתייחד אף דגזרו על היחוד ש"מ דפלגש אסור אחר שגזרו על ייחוד ענוים דאין נראה להתיר יותר ביאה תמידית מיחוד תמידי כל שהיא מתייחדת לאיש מיוחד כמו אבישג את"ד ולא הבנתי דלרמב"ם בפ"ג ממלכים דח"י נשים דהותרו למלך בין פילגשים בין נשים בכלל וא"כ כיון שכבר היה לדוד המלך ע"ה ח"י נשים ואסור באבישג אפילו ליקחנה לפלגש לכן גם יחוד אסור ולרחב"ד דפילגשים יכול מלך ליקח הרבה צ"ל מה דאמר דוד המלך ע"ה לאבישג אסורת לי כמ"ש בחידושי ר"ן בסנהדרין שם משום דלא נתרצית להיות מיוחדת לו אסור בה כמו בשאר פנויה לכן גם להתייחד עמה אסור.

ובקו"א למקנה סימן זה הוכיח דפלגש מותרת להדיוט מיבמות דף ל"ז רב כי אקלע לבי ארדשור מכריז מאן הוי ליה ליומי ופריך הא אסור ליקח אשה במדינה זו ולילך למדינה אחרת ולישא עוד וגם הא צריכה לישב שבעה נקיים ומשני יחודי בעלמא הוי מייחדי שיהא פת בסלו וקשה הא נתחייב בעונה כ"ש במילה ראשונה שהיא בעילת מצוה ול"ל שהתנה ע"מ שאין לה עליו עונה דמתנה עמש"ב ת"ב אע"כ שלא היתה רק פלגש ולא נתחייב בשכו"ע את"ד ולי נראה לפימ"ש תוספת קידושין מ"ט ע"ב דפעמים א"צ תנאי כפול רק ג"ד ולפעמים אפילו ג"ד ל"צ היכא דאנו אומדין דעתן עיי"ש א"כ י"ל דוקא היכא דצריך תנאי מפורש אזי צריך שיהא דומיא דתנאי ב"ג כמ"ש תוספת בריש פרק אעפ"י משא"כ היכא דא"צ להתנות מפורש וכ"ש לר"ת שהובא בגליון תוספת שם דף נ"ו בד"ה הר"ז דמתנה עמש"ב בטיל דהוי כמפליגה בדברים דזה שייך היכא דצריך להתנות וכשמפליגה אמרינן דבלבו לא קפיד אתנאי משא"כ כשאנו אומדין דעתו דבלבו הוא וא"כ התם דיחודי בעלמא מייחדו אנו אומדין דעתו מעיקרא כך משום דודאי רק שיהא פת בסלו מתכוין דאין דרך למנסב אשה ליומי ואדם גדול אין דרכו לישא מן הבא בידו להוליד בנים וכמ"ש על אליעזר דשאל שלא כהוגן והרי אכריז מאן הויא ליומי דמשמע תהא מי שתהא תדע דהא פריך דצריכה לישב ז"נ ומשני דיחודי בעלמא מייחדי שיהא פת בסלו ואכתי איך פת בסלו ועכצ"ל כמ"ש התוספת דידעי הנשים שאפשר לא יבא עליה ולא חמדי וא"כ הל"ל דמודיעין להן מעיקרא כך ותוספת ביומא דייקי מדלא קאמר ליחודי בעלמא משמע דלא אמרו להן כן ומ"ש תוס' דלפיכך אמר יחודי בעלמא כדי לתרץ קושיות הש"ס דאסור לישא אשה בשתי מקומות ע"כ רמב"ם לא ס"ל הכי דא"כ למה פסק כתירץ ראשון שאני רבנן דקלא אית להו כדאיתא ברמב"ם פכ"א מהלכות א"ב הכ"ט והרי דרכו תמיד לפסוק כאבע"א אע"כ דלא היו צריכין להודיען דכ"ע ידעי זה ועיין מגדול עוז רפ"ד מהל' חובל ומזיק דקבלה מהראשונים דכל ואבע"א הוא עיקר והובא בכללי הגמרא וכ"כ יש"ש בפרק החולץ ס"ה ולרמב"ם והשגות בפי"א ה"י מהא"ב פירושים אחרים בהא דייחודי מייחדי ולפירושם בלא"ה אין מקום לדברי המקנה ואני כתבתי דעתי בגוף הגמרא וגם לא נ"ל מ"ש דהויא פלגש כיון דאכריז מאן הויא ליומא או אפילו ליומי דדוקא ייחדה לו סתם חשיבה פלגש.

ומה שה"ר עוד בקו"א הנ"ל מפ"ק דקידושין ד"ט דאיתא התם ובעלה היא ניקנית בביאה ואין א"ע נקנית בביאה ואי פלגש אסור מן התורה ממילא כיון דאיכא איסורא בקנין אינו קונה דנ"מ דא"ר ל"ת אעל"מ עיי"ש ג"כ אינו ראיה לפימ"ש מהרי"ט והובא בנה"מ סימן ר"ח דז"ד אם יתוקן האיסור במה דלא אהני וא"כ בזה אם לא יקנה כ"ש דעשה איסור דבעיל פנויה ב"ז.

ובתוס' פ"ק דיומא דף ח"י ע"ב בד"ה יחודיי בעלמא הוי מייחדי להו כתבו דהר"י דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי מאן הויא ליומא ליבעל אלא לייחודי בעלמא וכיון שהיו אומרים להם כן רק לייחד עמהם לא היו רואות דם מחמת חימוד והקשו תוס' דא"כ הל"ל לייחודי בעלמא כלומר היו מודיעם להם שלא היו רוצים אלא לייחוד בעלמא ולע"ד נראה דאין כונת הר"י שבפירש היו מודיעים להן שאינן אלא לייחוד רק כונתו דכי אמרי מאן הויא ליומא לא אמרי על כונת לבעול אלא על כונת לייחודי בהדה בעלמא וכיון שאומרים להם כך רק לייחד עמהם היינו שהאמירה מאן הויא ליומא רק על כונת לייחד עמהם והכל יודעים שכן כונתם דאין דרך רבנן למנסב מן הבא בידם לבעול בלא בדיקה שלא תהא פגומה ולזה דייק הש"ס ביבמות לרבנן יחודי בעלמא מייחדי להו משום דרבנן ננהו ידוע לכל משום דאין דרך רבנן לישא בלא בדיקה וגם דרכן משום חסידות שיהא פת בסלן ולכן בתוספת ביבמות לא כתבו כלל דהיו מודיעים להן שאינן רק לייחד ואפשר ר"י בעצמו לא אמר רק כמ"ש בתוס' יבמות רק תוספת ביומא לפי הבנתם בתירץ הר"י הוסיפו שהיו אומרים כן ולכן הקשו דהל"ל לייחודי אבל תוספת ביבמות הבינו בכונת הר"י כמו שכתבתי ולכן לא הקשו כלום וגם נראה דאנן סהדי דליחודי בעלמא משום דצריכה לישב ז"נ כקושית הגמרא ועכצ"ל כשלא שלחו להודיע מקודם דכונתם רק לייחודי ואזי לא תחמוד ויהא פת בסלם ובב"מ פא"נ דף ס"ה ע"ב רב עיליש גברא רבא ואיסורא לאנשי לא הוה ספי וכיון דאנן סהדי ליכא בזה משום מתנה עמש"ב וע' ש"ך חו"מ סימן ס"ו סקנ"ו דל"א אטו כולהו נשי דינא גמיר רק במקום דמפורש בש"ס וכ"ש באיסורי דשייכי בה.

ועוד היכא אמרינן מתנה עמש"ב ת"ב כשלולא התנאי היה עושה כמ"ש בתורה ובתנאי מגרע לעקור מש"ב כמו במתנה לפטור מעונה משא"כ הכא דלולא התנאי היתה צריכה לישב ז"ב ותהא אסורה וע"י התנאי אינה מחמדה ומותרת ואפשר לפעמים אם ירצה יבא עליה.

נכרי שנשא נכרית בעצ"א כתב להוכיח קצת דא"צ קידושין מחדש מרמב"ם בפי"א ה"ז מה"א דכתובתה מנה ואי צריך קידושין מחדש פשיטא מי גרע משאר בעולה וכבר הקשה כן הלח"ם ולק"מ דנשאר עמה אחרי גרותן סתם מיירי וחזקה א"א עבב"ז ובעיל לשם קידושין וי"ל דמ"מ אינה רק ארוסה דביאה אירוסין עושה עיין לקמן סימן ל"ג וארוסה אין לה כתובה וטובא קמ"ל דזו יש לה כתובה אבל לכתחלה צריכה קידושין ונשואין ומצאתי שכ"כ בהפלאה לתרץ קושית הלח"ם ועוד הא י"א דאסורים לדור יחד אחר שנתגיירו שלא יחזרו לסורם א"כ ה"א מ"ט תקנו כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה והכא אדרבה וטוב שתהא קלה בעיניו להוציאה ואפילו להחולקים דמותרין לדור יחד כמ"ש תוספת ומרדכי בפרק החולץ דף מ"ב ה"א היינו משום חשש זה לא אסרו לחדש איסור אבל מ"מ לא נעשה לה תקנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה במקום דיש חשש קלקול וכה"ג כתבתי לעיל סימן י"ז ס"ה והבאתי ראיה מהריטב"א פג"ה דף צ"ח וריטב"א כתובות דף כ"ף ובלח"ם תירץ דקמ"ל אף דלא עשה עתה נשואין מחדש גובה מנה וכ"כ הריטב"א בס"פ הכותב ונראה דאין מזה ראיה כלל דלכתחלה א"צ לקדשה ולעשות חופה דהמשנה ופוסקים מיירי בדיעבד סמכינן אחזקה דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קידושין ועוד הא צריך ברכות.

וראיתי בב"מ לקמן סימן ס"ז בקטן שקידש ונשא ואח"כ הגדיל שהשיג על הב"ש שם בס"ז וז"ל נהי דבדיעבד אם בעל אחר שהגדיל בפני עדים או ע"י ייחוד בפני עדים א"צ קידושין אחרים ואמרינן א"א בב"ז אבל לכתחלה מורין לו לקדש בכסף דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה את"ד וודאי לפ"ד דצריך לבעול או להתייחד בפני עדים שידעו שמקדשה בביאה שפיר כתב דרב מנגיד אבל לפימ"ש ב"ש ריש סימן זה דכל שנשאה וגלוי לכל הוי כאלו היו עדים בשעת הביאה לפ"ז אם היה גלוי שנושא אותה לשם אישות הוי קידושין בביאה וא"צ עדים א"כ בקטן שקידש ונשאה כבר ועתה בגדלותו נשאר עמה גלוי לכל שמקיימה לשם אישות כמבואר במשנה דס"פ הכותב בקטן וגר שנתגייר עם אשתו שע"מ כן קיימה ובזה א"ל עדים שידעו שבועלה לשם קידושין אלא כיון שקיימה ודאי מתנהגין כאיש ואשתו ואין בזה משום פריצותא הן לר"ת הן לר"י בתוספת פ"ק דקידושין י"ב ע"ב בד"ה משום פריצותא דלר"ת היינו פריצותא לפי שצריך או עדי ביאה או עדי יחוד ודבר מכוער שמעמיד עדים על כך ודאי כאן ל"ש זה כיון שא"צ להעמיד עדים ולהר"י משום שעושה תחלת קניינו בביאה דומיא דמקדש בלא שידוכי נמי לא שייך כחן דכבר היתה אשתו וע"מ כן קיימה ובאופן כזה מיירי נמי הב"ש בר"ס זה ול"ק עליו השגת הב"מ מסימן קמ"ט אבל תינח בקטן והגדיל דא"צ חופה וברכה כמ"ש בשו"ת רש"י הובא בבית מאיר שם דאהני החופה וברכה שנעשה בקטנותו אבל בנתגיירו דלא היה חופה וברכה כדת משה וישראל ודאי צריך לכתחלה לעשות בקידושין וחופה וברכות.

ס"ד בשלשה דרכים בריש קידושין אמרינן למעוטי חליפין בתוס' רי"ד כתב דוקא במתחייב לה מנה בקידושיה ומקדשה בסודר א"מ אבל במקדשה בסודר לבד שיש בו ש"פ אף שנותנו בתורת חליפין מקודשת כיון דנקיטת גע"ג ורשאית לפוסקו ואעפ"י שמחזירותו מדעתה מחזירת והובא בש"ג ריש קידושין ובחידושי מהרי"ט על הרי"ף ובעצ"א כתב כיון דקי"ל בק"ס דצריך המקנה להחזירו ממילא ליתא להא דתוס' רי"ד ול"נ דמודה תוס' רי"ד דמקנה צריך להחזירו דבפרק השותפין דף מ"ח ע"ב דאר"א בק"ס מאן לימא לן אי תפיס ליה לא מיתפיס ופירש הרא"ש דמנהגא בעלמא הוא מה שנהגו להחזיר הסודר וכתב הר"ן דגם רב אשי לא אמרה רק לדחויא ועיי"ש ונראה דה"ט כיון דמנהגא להחזיר הוי כהתנה בכך בפירש כדאיתא ביו"ד סימן קס"ט סי"ח וריש סימן קע"ד ובמו"מ סימן של"א אך כ"ז בקנייני ממון אבל בקידושין דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואם נימא דעתו אמנהגא שלא תוכל לתפוס החפץ אינה מקודשת א"כ הל"ל דדעתו שיחולו הקידושין באופן המועיל לדעת רבנן ועיין פרישה על טוי"ד סימן ש"כ וחידושי רע"ק שם ובסי' רצ"ד סט"ו דבדבר מצוה אמרינן דעתו שיועיל כדעת רבנן וכ"כ תוס' בפ"ק דערכין דף ה' בד"ה אדם יודע שאין ערך לפחות מבן חדש וז"ל ואפילו א"י דעתו עפ"י שתקנו חכמים ואף דחכמים פליגי התם על ר"מ היינו במקום שצריך לתקן הלשון עתוס' בכתובות פרק המדיר עי"ן ע"ב וכאן א"צ להוסיף ולגרוע מהלשון וא"כ לו שקול ישקל האומדנא דאדעתא דרבנן נגד האומדנא דעל דעת המנהג מ"ו כיון דל"ל אנן סהדי על דברים שבלבו הוי דברים שבלב ולא הוי כהתנה בפירש שיוחזר לו הסודר ולכן יכולה לתפסו ומה שהביא הר"ן בנדרים שם ראי' דר"א לדחויא בעלמא קאמר מדאמר בפ"ק דקידושין דף וא"ו ע"ב דעמ"ל אינה מקודשת משום דאין אשה נקנית בחליפין י"ל לתוס' רי"ד דהיינו כשהתנה בפירש שתחזור לו הסודר או דגזור משום חליפין כשיתחייב לה מנה או שלא יהא בהסודר ש"פ.

משום פריצות וכתב בקו"א למקנה הא בל"ז אסור דביאה אירוסין עושה וארוסה אסורה וי"ל משום דמפורש בתורה לא היה כח לאסור כמ"ש טו"ז ביו"ד סימן קי"ז וכתב בע"ת דאינו מבין דא"כ למה אסרו משום פריצות ונראה דהפריצות היינו משום דצ"ל בפני עדים דרוצה לקדשה בביאה ומתייחד בפניהם כדעת ר"ת בפ"ק דקידושין דף י"ב ולר"י משום דזה תחלת קניינו הוי כמקדש בלא שידוכי עיי"ש וזה ל"ש היכא דמתייחד עם אשתו שגרשה דקיי"ל הן הן עדי ביאה כיון דלבו גס בה חוששין שקדשה וכדאיתא בגיטין וברמב"ם פ"י הח"י מה"ג דכיון דא"צ לומר בפני עדים שיקדשה בביאה ועוד עדים אינו מפורש בתורה רק ילפינן מגז"ש דבר דבר בקידושין דף ס"ו וגם טעם ר"י נראה דליתא בכה"ג שכבר היתה אשתו וגס בה וא"כ אינו מפורש דיקח אשה ובעלה מיירי כשלא היתה אשתו מכבר משא"כ הא דארוסה אסורה ל"ש בין היתה כבר אשתו או לא ועוד י"ל דלא רצו חכז"ל לעקור לגמרי קידושי ביאה ואם יאסרו מחמת ארוסה בלא חופה עקרו לגמרי משא"כ אם אסרו רק משום פריצות יש שיור כשכבר היתה אשתו וגרשה דבזה ליכא משום פריצות וכמ"ש כעין זה מג"ד בסימן תקפ"ח.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה