אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות פריה ורביה › סימן א

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות פריה ורביה · סימן א

הלכות פריה ורביה

ס"א חייב כל אדם רמב"ם כתב ריש פט"ו מה"א אשה שהרשה את בעלה אחר הנשואין שימנע עונתה הר"ז מותר כשהיה לו בנים שכבר קיים מצות פ"ו אבל לא קיים חייב לבעול כל עונה והקשה ב"ש הא אפילו קיים פ"ו חייב לקיים לערב א"ת ידך אע"ג דאינו אלא מדרבנן מנ"ל לרמב"ם דמהני מחילה דידה ומכח קושיא זאת חידשו ברכ"י ודרישת ארי דינים מחודשים ולע"ד לק"מ לפימ"ש מלחמות בפרק הבע"י דמצוה דרבנן הוא כמנהג דרך ארץ מדקא נסיב ליה תלמודא בבקר זרע את זרעך ולא הזכירו בזה איסור אלא ישא אשה מצוה דלכתחלה הוא אין כופין ולא קורין עבריינא למי שאינו רוצה לעסוק בה עכ"ל וכן נראה מפרש"י פרק משילין ריש דף ל"ז דמצוה לערב את"י הוי רק קצת מצוה דלכן קראו המשנה רשות וכיון שאין בזה איסור וחוב שפיר כתב הרמב"ם דמותר ואינו חייב רק כשלא קיים פ"ו ועיין תוספת שילהי יומא פ"ז ע"ב בהא דתפיע רשות דמשום אונס קטן וטרחא כגון עלה למטה לא מטרחינן לו לרד וה"נ כיון שנטל ממנה רשות סתמא יש לו סבה למנוע ומה שהוא מצוה כתבה רמב"ם שם הט"ז וכאן כתב רק דאין בזה איסור וחיוב.

ס"ב ולישא אשה בחידושי לא"ח סימן קנ"ג הבאתי ראיות דאשה אינה מצווה על שבת.

ס"ג בן י"ח עב"ש ובע"ח מבואר דהיינו בן ח"י שלמים ומלתא בטעמא.

ובשום ענין לא יעבור מעשרים שנה בלקוטי תנ"ך להאריז"ל בפ' בראשית על פסוק ויקח ה' אלהים תמצא הטעם.

ס"ו בהג"ה הבן ממזר וכו' קיים המצוה כן יליף הרשב"א מירושלמי פרק שני ה"ו אהא דמי שי"ל בן מ"מ ר' אבין בעי ובנו לכ"ד אפילו לפ"ו ובשי"ק שם תמה הא ר' אבין בעי והוי ספיקא דאורייתא עיי"ש ואני תמה הא קי"ל מהב"ע לאו מצוה ואפילו בן הבא מן בעילת נדה הל"ל דהוי מצוה הבא בעבירה ולא יצא ואח"כ מצאתי האריך בקושיא זאת ריו"א על בכורות פ"ח והביא שם מהרדב"ז להלכה דלא קיים מצות פ"ו משום דהוי מהב"ע ולי נראה דבפ"ו לא אכפת בזה דהא בפי"ג דשבת ה"ג בירושלמי פליגי אי עברה מצוה ומסיק ר' עולא אלה המצות אם עשיתן כמצוותן הן מצות ואם לאו אינן מצות עיי"ש הרי דמהב"ע דאינה מצוה יליף מאלה המצות הנכתב בסוף פרשת בחקותי ושם כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני א"כ דוקא מה שנצטוו ע"י משה בהר סיני דוקא אם נעשו כמצוותן בלא עברה אבל פ"ו ב"נ נצטוו ולא נשנית בסיני כדמסיק בפרק ד' מיתות דף נ"ט ע"ב ורק ישראל נשארו באותו מצוה דלא נתקדשו בסיני להקל עליהן עי"ש בפרש"י ע"א וכיון דלא אמר אלה המצות לבני נח אם הולידו ממזר קיימו פ"ו השתא נמי אחר מתן תורה כיון דלא נשנה בסיני נשאר המצוה לישראל רק באופן שהיה מעיקרא ור' אבין בעי אי קיים פ"ו מסופק אם ילפינן מהב"ע מאלה המצות אבל לפי דמסיק בירושלמי בשבת שם נפשט הבעיא ועדיין צ"ע דבבבלי ר"פ לולב הגזול יליף מהב"ע מוהבאתם את הגזול ואת הפסח וי"ל כיון דג"ז רק לבני ישראל נאמר אבל לב"נ לא נאמר וכשנצטוו בפ"ו היו יוצאים גם כשבא בעברה השתא נמי נשאר המצוה לישראל רק כמעיקרא.

ועוד הא ר"י סידר הירושלמי ויליף מהב"ע מאלה המצות אלא דבלולב הגזול יליף מדברי קבלה גזול דומיא דפסח אפילו אחר יאוש פסול כדאיתא התם וזה לא נדע מאלה המצות ואה"נ דעיקר דין מהב"ע ילפינן רק מאלה המצות וגזול דומיא דפסח בא ללמד רק דגם לאחר יאוש פסול.

ועוד הפנ"י שם כתב דר"י בעצמו יליף דין מהב"ע מקרא אחר רק משום רשב"י קאמר דיליף מהא דגזול דומיא דפסח עיי"ש ובאמת חזינן דבירושלמי הנ"ל יליף מאלה המצות.

עוד נ"ל דבבכורות דף מ"ז איתא היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר קיים פ"ו דלשבת יצרה והעביד שבת וכן קי"ל והרי נכרים לא מפקדו אפ"ו כדאיתא בסנהדרין דף נ"ט וקשה מ"ש ממ"ש הרמב"ם פ"ו מהלכות חו"מ ה"ג אכל כזית מצה כשהוא נכפה בעת שטותו ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא לפי שאותה אכילה היה בשעה שהוא פטור מהמצות וכ"פ בש"ע א"ח סימן תע"ה ס"ה ואיתא כן בר"ה דף כ"ח א"כ ה"נ ביון דהוליד כשהיה נכרי ופטור ממצות פ"ו למה לא יתחייב כשנתגייר ונתחייב במצות ועכצ"ל דפ"ו שאני דהכתוב לשבת יצרה גילה דהקפידא משום שבת וכשנתקיים שבת אף דלא יצא ידי המצוה תו אינו מחויב ותלי"ת מצאתי שכ"כ בטורי אבן על ר"ה דף כ"ח.

ולפ"ז י"ל נמי נהי דמצוה הבא בעברה אינה מצוה היינו רק דלא יצא ידי המצוה אבל גוף המעשה לא נתבטל דלזה ליכא ילפותא מאלה המצות אם עשיתן כמצותן הן מצות ואם לאו אינן מצות אבל דיהא כאלו לא נעשה המעשה מנלן וכן מהא דמייתי בר"פ לולב הגזול גזול דומיא דפסח ליכא למילף רק דפסול ואינו מצות וא"כ בפ"ו דהוליד כשהוא נכרי ונתגייר אף דאינו מצוה מ"מ תו אינו חייב ה"נ במצוה הבא בעבירה.

ס"ז ונתגייר הוא והם ה"ז קיים מצוה זו ביבמות דף ס"ב איתא היו לו בנים ומתו ר"ה אמר קיים פ"ו ור"י אמר לא קיים ר"ה אמר קיים משום דר"א דאר"א אין ב"ד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף ר"י אמר לא קיים פ"ו לשבת יצרה בעינן והא ליכא מיתבי ב"ב הרי הן כבנים כי תנא ההוא להשלים וההוא דינא דלהשלים אינו לפי המסקנא כמ"ש הב"ש בסק"י והקשו דרישת אר"י וישעי"ק לרמב"ם דדוקא כשנתגיירו לישני יותר דלא נתגיירו רק ב"ב עיי"ש ולפימ"ש לעיל דכמו באכל מצה כשהוא נכפה לא יצא משום דאז היה פטור ה"נ כיון דהבנים היה לו כשהיה נכרי ופטור איך יצא ידי המצוה כשנתגייר וצ"ל כיון דהטעם דפ"ו משום שבת והרי עביד שבת נהי דהמצוה לא קיים מ"מ כיון דכבר עביד שבת תו אינו מחויב אך זה דוקא למ"ד דרשינן טעמא דקרא וכ"פ הרמב"ם עתוי"ט מ"ז פ"ג דפרה וב"י לקמן סימן ט"ז אבל אי לא דרשינן הל"ל דלא יצא והנה ר"ה דס"ל מתו הבנים קיים פ"ו משום דר"א קשה אם לא דרשינן טעמא דקרא איך יצא אלא די"ל דא"ל דרשינן ודאי יצא המצוה דהא כבר הוליד בנים אלא להחמיר לכ"ע דרשינן וכמו שכתבתי בחי' לסנהדרין דף ט"ז וא"כ אי לאו דר"א ה"א טעמא דקרא משום שבת ולכן צ"ל דטעמא משום דר"א ולכן לא משני האי דב"ב הן כבנים בגר שנתגייר וב"ב עמו דזה דוקא למאן דדריש טעמא דקרא גם לקולא ויותר משני דאתיא ככ"ע.

ועדיין צ"ע לשון הרמב"ם והש"ע כאן ה"ז קיים מצוה זו והא נעשה בגיותו שהיה פטור ולא קיים המצוה רק כיון דעביד שבת תו אינו מחויב ובש"ס איתא רק קיים פ"ו ולכן נראה דבשלמא אכל מצה כשהוא נכפה דכשנתפקח כבר ליתא המצה לכן לא יצא משא"כ הכא דנתגייר הוא והם דכקטן שנולדו דמי ועל ידו נתגיירו הוי כהולידן עכשיו וקיים המצוה ובזה מיושב מניין יצא לו לרמב"ם דדוקא כשנתגיירו גם הבנים וגם הקשו דהל"ל ונתגיירו לשון רבים ולפמ"ש א"ש דא"ל נתגיירו ל"ל דהוי כהולידן עכשיו אלא כשנתגיירו ודוקא על ידו מחמת דהוא נתגייר משכן אחריו לכן תלה בדידיה ונקט לשון יחיד וכמו והנפש אשר עשו בחרן וכאן דנולדו ממנו ממש ומתייחסים אחריו גם בגיותו רק לא קיים אז המצוה כיון דפטור היה מפ"ו ועכשיו גיירם והולידן נגמרו המצוה בשעת חיוב וכהולידו עכשיו דמי.

והנה רב הונא ס"ל בר"ה דכ"ט חציו עבד וחב"ח מוציא את עצמו וכתב הט"א שם דף כ"ח דאנן דקי"ל שם דלא כר"ה אינו מוציא לעצמו ה"נ כשעשה המצוה בשעה שהיה פטור אינו מוציא את עצמו כשבא לכלל חיוב עיי"ש וא"כ לר"ה יצא במה שעשה המצוה בשעה שהיה פטור אף שבא אח"כ לכלל חיוב כמו דצד עבדות פוטר צד חירות שבו וכשהוליד בנים בגיותו אף שלא נתגיירו בניו עמו יצא כשנתגייר הוא ולכן לא משני אליבא דרב הונא הא דב"ב הן כבנים לענין גר שנתגייר וב"ב עמו דא"צ כלל שיתגיירו לר"ה וא"ל למ"ל כשגייר בניו אף כשגייר אחרים נימא דקיים פ"ו כיון דהוי כהולידן זה אינו כיון דלא יצאו מחלציו אין מתייחסים אחריו וכמו הוליד כשהיה עבד דלא יצא משום דאין לעבד חייס ואפשר לומר כשנתגייר הגוי ובניו אף דנתגיירו מעצמם מ"מ יצא דהוי כנולדו עכשיו מכח אביהם שהולידן כבר דהא אם נולדו ומתו לא קיים מצות פ"ו ואם נולדו ולקחן אחר וגידלם יצא האב אף דלולא האחר שגידלם היו מתים וע"כ משום דהאב סבה ראשונה ה"נ כשנתגיירו מעצמם אלא דלשון הש"ס שאמר ונתגייר לשון יחיד נראה יותר שמחמתו נתגיירו גם בניו.

עוד נ"ל דטעמייהו דרמב"ם וש"ע דדוקא נתגייר הוא והם דהא טעמא דר' יוחנן משום דגוים מתייחסים אחר אביהם כדאיתא ביבמות ראיה בלאדאן בן בלאדאן ור"ל דאי נתגיירו לית להו חייס ולכאורה מאי ראיה מייתי ר"י בשלמא האב ובנו גוים זרעו נקרא ומתייחס אחריו משא"כ נתגייר האב לבד דהא איתא בפ"ג דנדרים וביו"ד סימן רי"ז סעיף מ"ם נודר מזרע אברהם אסור בגרים ומותר בבני ישראל ועשו וא"כ אף דטרם דנתגייר היה לו זרע מ"מ כשנתגייר דתו לא נקראו זרעו הוי כמתו בחייו דלא קיים פ"ו לכן ס"ל לרמב"ם וש"ע דמיירו דגם בניו נתגיירו א"כ מתייחסים אחריו גם עכשיו וא"כ לר"ה דס"ל מתו בניו קיים פ"ו אפילו נתגייר הוא לבד כיון דמעיקרא היו זרעו מתייחסים אחריו קיים פ"ו לכן לא מצי לפרש ב"ב כבנים לענין גר אליבא דר"ה ולדידן י"ל דאם נתגייר הוא ובני בניו זו"נ יצא מצות פ"ו ולפימ"ש יושר לבב בית א' חדר רביעי פ"ג הא דתנן גר שנתגייר ולא גוי שנתגייר דאפשר בהיותו גוי נכנס בו נפש הגר שכבר נחצבה מאברהם אבינו והי' המעוררת גיותו להתגייר לכן המתגייר ראוי לקראו למפרע בשם גר עיי"ש ויש סעד לזה מפ"ד דיבמות מ"ח ב' מפני מה גרים מעונים על ששהו עצמן מלהתגייר ובספ"ב דכתובות דבהיותו גוי דעתיה להתגייר מכבר וכן הוא ביבמות ל"ה לפ"ז י"ל דמיחשב בר חיובא גם טרם שנתגייר מחמת נפש הגר שבו מחויב להתגייר ולקיים התורה.

ס"ה אסור לו לעמוד בלא אשה בהבע"י יליף מדכתיב לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו והקשו איסורא מנ"ל דלמא לא טוב ולא רע ונ"ל דהתם דרשינן זכה עזר ל"ז מנגדתו ובגליון שם הביא מפרש"י עירובין דף נ"ד דזכה היינו על פי מזלו וכיון דהדבר מסופק שוא"ת עדיף וטורח זה למה אע"כ לא טוב ר"ל אלא רע לכן מרויח כשיצא מודאי רע לספק טוב.

ס"ט והוא בחמ"ח סקי"ג ומקרא מלא הוא והחזיקו ובגדי שש דחה דא"כ לר"מ דע"מ שא"ל עלי שכו"ע תנאו בטל מה יענה לקרא זה ולפימ"ש תוס' בפרק אעפ"י נ"ו דבע"מ שתפטרו פטור גם לר"מ לק"מ ועוד נראה בההוא שעתא דנהגו כן מרוב אלמנות אהני מדין סטומתא וכמ"ש תוספת בפא"נ דף ס"ו לענין אסמכתא ושם בב"מ דף ע"ד אפילו בחד אתרא נהגו קניא מדין סטמותא אבל אם היה אסור לא יועיל מנהג ולדידן דקי"ל כר"י גם בלא מנהג תנאו קיים עוי"ל לפימ"ש בחי' רמב"ן פי"נ דף קנ"ו בשם ר"ת דמתנה עמש"ב דתנאו בטל משום דמפליג בדברים והובא בפ"י פרק אעפ"י דנ"ו א"כ הכא דאסור בלא"ה לתנאי גמור מיכוין.

ס"י ביבמה לא החרים וכן בארוסה אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור בשו"ת חכ"צ סימן קכ"ד תמה על רמ"א דלקמן סי' קנ"ט ס"ה כתב די"א דאם נפלה לאחד ש"י אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו מחמת חדר"ג והרי זיקה קיל מארוסה דהוא קידושי תורה ופסק בארוסה ליכא חדר"ג וח"ס א"ע סי' א' כתב דקשה על רמ"א כאן דבסוף הסעיף כתב אם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו או לפטור ממנו לא גזר ר"ג והא יותר מזה פסק ברישא דאפילו היא רוצה להנשא ליכא חדר"ג בארוסה ומכח זה העלה דרישא לא מיירי רק לענין לגרש בע"כ עיי"ש וזה רחוק ודחוק דכאן לא מיירי כלל מגט בע"כ.

ולע"ד כל טעמו של מהרי"ק בתשובה ק"א דבארוסה לא גזר דמי יכריחנו לכנוס ולכתוב לה כתובה ולהתחייב בשכו"ע ודעת מהרמ"פ בסימן י"ד דתקנת ר"ג שלא לישא שתי נשים כלשונו ממש ששתיהן נשואות לו ולא בארוסה דהבו דלא להוסיף על התקנה כי אם כלשונו הברור דאין לישא שתי נשים עיי"ש והנה ביבמה ג"כ שייכי הנהו טעמי דאם גזר ר"ג גם ביבמה כופין אותו לחלוץ כמבואר בד"מ ולפי דברי מהרי"ק דלא גזר ר"ג היכא דיבא מזה לכופו לכתוב כתובה ולכנוס ה"נ לא גזר בזה דיבא מזה לכופו לחלוץ והוא רוצה לייבם וכן לפ"ד מהרמ"פ דהבו דלא להוסיף על הלשון ה"ל לשון דאין לישא שתי נשים לא שייך ביבמה דהקנו לו משמים וכמבואר בפוסקים.

ולכן כשכתב רמ"א אמנם י"ח וס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום כ"ש דחולקים אהא דבארוסה לא גזור ולפיכך סיים לבסוף דאם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא לו ולפטור ממנו יש להתיר גם להי"ח ובסימן קנ"ט שפיר הביא י"א בזיקה שייך חדר"ג דה"נ בארוסה להי"ח דכאן דהאי אמנם י"ח קאי גם על ארוסה די"ח ס"ל דחדר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום וכ"ש בארוסה דאינו מקום מצוה.

מה"ד לגרשה עבה"ט ס"ק כ"ג מ"ש בשם המבי"ט והכנה"ג ולע"ד דעת המבי"ט דדוקא לענין לישא עוד אשה יש לחוש שמא תתחרט מלישב ט"ד ותעלה לא"י וא"כ יהא לו אז שתי נשים וכה"ג כתב נו"ב חא"ע ס"א לענין מורדת אבל לגרשה בע"כ כיון דעכשיו מה"ד לגרשה שרי וכיון דגם לישא אשה עליה האיסור רק מחשש שמא תתחרט לכן סמך גם לקולא אחזקה שע"ש לומר דנתגרשה ועוד דרמב"ן מתיר לישא עוד אשה נהי דהפוסקים חולקים מ"מ בכה"ג די"ל דנתגרשה סמך אחזקה דשע"ש גם לקולא.

גם תירץ הכנה"ג אף דבעצמו חשבו לדוחק כבר מצינו כיוצא לענין אחזו בולמוס בר"ך פרק יוה"כ.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה