אור ברסלב
ערך שי אבן העזר חלק א הלכות אישות › סימן ז

ערך שי אבן העזר חלק א· רבי שלמה יהודה טבק

הלכות אישות · סימן ז

הלכות אישות

ס"א שבויה שנשבית כתב הטו"ז מעשה שנשבית ופדאוה ונשאת לישראל ונמצאת בתולה ואמר דפסולה לכהן אם תתאלמן דחיישינן שמא הערה בה השבאי והובא בב"ש כאן ונוב"ת סימן כ"ט כתב דל"ח לזה דאם היה בא עליה היה גומר ביאתו ותמוה לי הא מבואר בסנהדרין פ"ח ע"ג ב' דהעראה זו הכנסת עטרה ואז מוציא בתולים עיי"ש פרש"י וכן קי"ל כדאיתא ברמב"ם פ"א מהא"ב ולעיל סימן וא"ו ס"ט שכתב משהערה בה נמי כונתו הכנסת עטרה ויותר הל"ל שמא בא עליה שלא כדרכה דנפסלה כדלעיל סימן וא"ו שם ולקמן סימן כ"ף ואפשר דאומר שמצאה בתולה בשתי המשכבות דהא ביבמות פרק הבע"י דף נ"ט דרש בבתולה עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין בכדרכה בין שלא כדרכה פרש"י שתהא בבתוליה שלא אבדה מהם כלום ע"י בעילה בין כדרכה בין שלא כדרכה ואף דשם ע"ב אמר וכ"ת אמוכת עץ שלכ"ד ג"כ אין לך אשה שכשרה לכהונה שלא נעשית מוכ"ע ע"י צרור צ"ל דמ"מ ניכר שלא אבדה בתוליה ע"י בעילה שלכ"ד וכדס"ל לר"ח בתוס' פ"ק דכתובות דף טית בד"ה האומר דמוכ"ע אין פתחן פתוח ויכול לטעון טענת פ"פ מצאתי ה"נ י"ל גם בשלכ"ד בתולה מצאתיה אבל אם הערה בה אבדה בתוליה וכמ"ש וכן הוא ברש"י פ"ק דקידושין דף יו"ד בד"ה אי נמי ואף דכתב הנו"ב דלא נ"מ דאשתו כגופו ואינו נאמן להעיד עליה היינו בגדולה אבל קטנה יתומה משכחת דנשאת וממאנת דמותרת לכהן אם לא נבעלה לפסול כדאיתא בפ' הבע"י דף נ"ט ע"ב ויכול להעיד עליה אחר מיאון עכ"פ וקודם מיאון צ"ע בנשאת לישראל דאצלו אין נ"מ כיון דלית לו בה קידושין מן התורה וגם מדרבנן יכולה למאן אם בהא נמי נימא אשתו כגופו.

והנה מה שכתב הנו"ב דל"ח להעראה דאם בא עליה היה גומר ביאהו י"ל עפימ"ש נמ"י בפחז"ה גבי הא דאמר מי איכא סהדי דדר בו המוכר חד יומא דבלא סהדי לא מהימן במגו דממך לקחתיה דלא מפיו אנו חיין שנאמין לדבריו כ"כ משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו עיי"ש דה"נ אנו צריכין להאמין לו שמצאה בתולה ועדיין יש ספק שמא רק הערה בה ונצטרך לברר אותו ספק מדעתינו לומר דסברא שגמר ביאתו.

והנה לכאורה י"ל מה שהקשתי על הטו"ז לפימ"ש המל"מ פי"ז מהא"ב מהתוס' חגיגה דף י"ד אהא דשאני שמואל דרב גיבריה דרק כשגומר ביאתו ודאי שאר אינשי משירין הבתולים אבל בהעראה אפשר יזדמן גם לשאר אינשי שלא ישירו הבתולים אף דהכניס עטרה אך המעיין באס"ז דף וא"ו ע"ב בכתובות יראה דכל הראשונים לא מחלקי כהתוס' ומתרצים קושית התוס' באופן אחר ובחידושי ר"ן ר"פ התינוקת דף ס"ד ע"ב כתב דקי"ל דבועל בעילת מצוה ופורש אף דלא מצא דם כיון שרוב נשים יש להם בתולים חוששין שמא ראתה טפה כחרדל ונאבד או חפהו ש"ז ולא תלינן במילתא דלא שכיחא דבהטיה בעל וכן דעת הגאונים ז"ל עכ"ל ואם כן בישראל כ"ש בגוים דפרוצים בעריות וכמ"ש הנו"ב דבגוים סברא דגמר ביאהו ואף שכתבתי לארץ משים דלא מפיו אנו חיין להאמינו כ"כ עד שנצטרך לברר עוד ספק אחד מדעתינו מ"מ כאן הוי תרי לא שכיחא חדא דגוים פרוצים וסברא דגמר ביאתו ועוד כיון דהעראה רק בהכנסת עטרה הרי משיר הבתולים וצ"ל שמא רק הטה ורק הערה ולמיעוטא דמיעוטא ודאי ל"ח.

שו"ר בתשב"ץ ח"ג סימן קע"ח דאם נשבית ואח"כ באה ליד ישראל ובעלה ומצאה בתולה כשרה לכהונה דל"ח לשלא כדרכה שאין דרך שבאי להניח בעילת בתולה כדרכה ולבעול שלכ"ד והובא באב"מ כאן ולדידי צ"ע מכח מה שהבאתי מהנמ"י הנ"ל דגם כשיש לו מגו מפיו אנו חיין להאמין לו כ"כ עד שנצטרך לברר עוד ספק אחד הדעתינו כ"ש כאן דאין לו מגו דכפי הנראה מגו עדיף מע"א דהא נאמן במגו נגד ע"א כמבואר בתומת ישרים הובא בכנה"ג בכ"מ אות קל"ו ובתומים אות פ"ו ואף דנשבית אינו ודאי שנבעלה מ"מ בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב אמרו לזו שיש עדים שנבעלה כיון דהשבית ורוב נכרים פרוצים בעריות אנו עדים שנבעלה אבל סברת התשב"ץ לא נאמר בגמרא ועוד די"ל השבאי רצה למוכרה ובתולה שוה יותר כדאיתא בפ"ג דכתובות דף מ"ס ע"ב לכן שמר בתוליה בכדרכה ובא עליה שלכ"ד.

שו"ר בכנה"ג בהגה"ט וז"ל אות ה' אפילו בדקוה אנשים בדיקה מעליא ונמצאת בתולה אסורה לכהן דחיישינן להטיה או להעראה או לבעילה שלכ"ד ואם נשאת ל"ת הר"ם אלשקאר סימן צ"ה הרי דחייש לשלכ"ד אך תמוה מ"ש דחיישינן להטייה או להעראה והא הטייה בגמר ביאתו מבואר בחגיגה י"ד דלשמואל לא חיישינן ומ"ש או להעראה דהיינו בלא הטייה והא אין העראה פוסלת רק בהכנסת עטרה ואז בודאי כשלא הטה משיר בתוליה וכמ"ש לעיל ובאות וא"ו כתב כנה"ג שבויה שנשאת לכהן ונתאלמנה אעפ"י שהראשון בעל ומצא בתולים אין הכהן יכול לישא אותה שמא השבאי בעל בהטייה מהר"ם אלשקאר עיי"ש ולא ידענא למה נקט דראשון היה כהן ועוד כיון דכהן אסור לישא שבויה הרי חשוד עה"ד ואינו מעיד ואפשר נהי דחשוד על ספק מ"מ לא חשוד על הודאי ועוד דחשיד על פ"א לא חשיד על איסור בתמידית וי"ל כשנשאה היה דעתו אם ימצאנה בעילה יגרשה אך עדיין י"ל שמא עיניו נתן בה כדלקמן ס"ג ואף דכבר נשאה אמר כן כדי שלא יצטרך להוציאה ולא יאמרו עליו שהוא רשע ול"ד למ"ש חמ"ח וב"ש בס"ג דכהן שמעיד על השבויה דלא ישאנה הוא אבל אחר ישאנה דהתם רק חשש אם ישאנה שמא כונתו מתחלה לכך משא"כ כאן נוגע גמור מלבד הטעם דאשתו כגופו וגם לאחר ל"מ עדותו כמ"ש בנוב"ת סימן כ"ט ועיין לקמן ס"ו בחמ"ח סק"ח וב"ש סקי"א.

ס"ב מסל"ת בשו"ת רא"ש כלל"ב כתב דהגאון יליף מק"ו אם במת בעלה איסור כרת התרת ע"י גוי מסל"ת ק"ו איסור לאו דזונה ותמה הרא"ש דהק"ו פריכא דהיא עצמה תוכיח דנאמנת לומר מת בעלי וא"נ לומר טהורה אני ונ"ל דביבמות דף צ"ד אמר רבא עד אחד נאמן ביבמה מק"ו לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש א"ל ההוא מרבנן לרבא היא עצמה תוכיח דלאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא התרת ופסק הרא"ש כההוא מרבנן אבל הגאונים ורי"ף ורמב"ם פסקו כרבא וכתב הרי"ף דההוא דחיאתא לאו דחיה הוא ולא ביאר למה ונראה שהוא מטעם שכתב הרמב"ם פ"ג מיבום הי"א אעפ"י שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והיא איסור לאו שמא יהא קל בעיניה עכ"ל וס"ל לרבא וגאונים דפסקי כותיה דחילוק זה אינה רק גבי דידה דמשום תאותה מקילה לעצמה באיסור קל אבל בעד חזקה אין אדם חוטא ולא לו משא"כ לענין גוי מסל"ת ליכא למימר החילוק זה כלל לכן שפיר יליף הגאון לגוי מסל"ת לענין שבויה מק"ו.

ועוד הא גזלן פסול על עדות אשה שמת בעלה ועכצ"ל דחשוד לשקר אף דעל"ג וכ"כ ב"מ לקמן סי"ז ס"ג והביא מפרש"י ספ"ק דר"ה כיון דחצוף לגזול ישקר גם בעל"ג וא"כ הא סתם עכו"ם גזלנא ננהו כדאיתא בר"פ לולב הגזל ועכצ"ל דהא דעכו"ם וגזלן דמהימני במסל"ת לאו משום דעל"ג א"כ שפיר יליף הגאון בק"ו באיסור כרת התרת כ"ש באיסור לאו דל"ל היא עצמה תוכיח דבשלמא במת בעלה נאמנת משום דעל"ג דשמא יבא ועמוד חי לפנינו אבל בטהורה אני אינו על"ג ועיקר הטעם בעגונה משום דעל"ג לא משקרי כמ"ש הרמב"ם בפי"ב מה"ג אבל בגוי מסל"ת דאין הטעם משום דעל"ג יש ק"ו.

ועוד אפשר הא דמלתא דעל"ג לא משקרי י"ל דוקא כשיודע שיש נ"מ בעדותו וסומכין עליו ירא שאם יתברר שקרו יתפס בשקרן להרע או להטיב משא"כ מסל"ת דעיקר מסל"ת שלא ידע שסומכין עליו באו"ה כדאיתא ביו"ד ריש סימן צ"ח ואינו יודע שאו"ה תלוי בזה כדאיתא ביו"ד סימן ס"ט בטו"ז ס"ק כ"ג ובש"ך שם וכן משמע מלשון הרמב"ם בסוף הלכות גירושין דדוקא בעד המעיד אינו משקר בעל"ג אבל מסל"ת אינו מעיד וא"כ ל"ל היא עצמה תוכיח דמת בעלה נאמנת משום דעל"ג משא"כ טהורה אני אבל גוי מסל"ת לאו משום דעל"ג נאמן שפיר יש ק"ו.

ועדיין צל"ע איך יליף הגאון מק"ו הא בעדות מיתת הבעל יש סברא דאשה דייקא ומנסבא כדאיתא ביבמות ר"פ הא"ר ובדף צ"ד ונראה דס"ל דכלפי שהקשה הש"ס בר"פ הא"ר דאיך נאמן ע"א כיון דאיתחזיק איסורא דא"א לזה משני מתוך חומר שהחמרת עליה דייקא ומנסבא וסברא זאת מרעא לחזקת א"א והוי רק ספק השקול אבל לא עדיף מחזקת א"א וחזקת חי דבעל.

וה"נ בשבויה דלית לה חזקת נהי דאיתא בר"ק דכתובות דף י"ג ע"ב דרוב עכו"ם פרוצין בעריות מ"מ אינה רק ספק נטמאת וכמבואר ברמב"ם פח"י מהא"ב הי"ז הואיל ואיסור כל הספקות כולן מד"ס לפיכך הקילו בשבויה וכן פרש"י בב"ק דף קי"ד ע"ב בשבויה הקילו דספקא בעלמא הוא ובכתובות כ"ז ע"ב איתא הכא ודאי איטמי בתמיה חששא הוא ובפ"ק דקידושין דף י"ב ע"ב איתא דמנולא נפשה כלפי שבוית ופירשו תוס' בכתובות דף כ"ג בד"ה עדי ולא שכיח כולה האי דנטמאה לפ"ז צ"ל הא דרוב עכו"ם פרוצין בעריות אינו רוב גמור להחזיקה בטמאה רק לולא זה הוי מוקמינן לה בחזקת טהורה ככל ספקות רק נמי רוב זה מרעא לחזקתה ונשאר ספק השקול וא"כ שפיר יש ק"ו דאם בספק מיתה מועיל עכו"ם מסל"ת בספק השקול כ"ש בשבויה דאיסור לאו וג"כ רק ספק השקול.

ובכנס"י שאלה נ"ח כתב כמו דשמע מקונטרומוסין איש פלוני נהרג אל תשא אשתו דל"מ מסל"ת במילתא דשייכי בה וה"נ מתפאר דלא חשודי על הזנות עיי"ש ונראה דברש"י פרק כל הגט כ"ח ב' פירש שמתפארים שהרגו בדין ואיתא בב"מ פא"נ דף ע"א עברי צניע לה כנעני פרוץ לה ופרש"י שאם תקלקל עם עברי לא יתפאר לגלות הדבר עיי"ש נמצא כנעני אדרבה תפארת לו לגלות ועכ"פ אינו מתפאר בהיפך דהכל יודעין שפרוצין בעריות

עו"כ הכנס"י דשותא דהגאון ל"י דלפ"ד מאי מקשה בב"ק קי"ד על ר"א ובדאורייתא לא והא מעשה בתינוק שנשבה וכו' דלמא הא דקאמר ר"א עדות אשה היינו נמי עדות שבויה נאמן מסל"ת וע"כ מדסתם ר"א עדות מסל"ת משמע גם עכו"ם דאינו נאמן בשבויה מזה הוכיח המקשה דר"א לא מיירי בשבויה עיי"ש ושותא דכנס"י ל"י דאת"ל דר"א קאמר דמסל"ת נאמן בשבויה יותר קשה הא שבויה דאורייתא ולמה בשאר דאורייתא אין מסל"ת נאמן לס"ד דלא ידע התירוץ דבשבויה הקילו אלא דלא הקשה כן מר"א גופא דדלמא לא מיירי בשבויה ובאס"ז בב"ק שם מפורש דהרמ"ה ס"ל דעכו"ם מסל"ת נאמן בשבויה.

ס"ג כהן וכ' עב"ש סק"ז ביש עדים שנשבית ויש לבעל ואשתו מגו דשתקו ולא אמרי שהוא כהן ולכאורה תליא בפלוגתא שבין הר"ש מקינון בכללי מגו שהובא בש"ך חו"מ סימן פ"ב אות י"ט והש"ך שם ובסימן מ"ו סל"ז ס"ק צ"ו דלהר"ש דמגו דאי בעי שתקי גם בתרי אמרינן משום דודאי יסכימו שניהם לשתוק ה"נ הוי מגו משא"כ להש"ך ור"ן ונ"י שהביא בסימן מ"ו ופנ"י בכתובות דף י"ח ע"ב דהא דנאמנים באומרים כת"י היא ואנוסים היינו משום דסגי שישתוק אחד ולא יאמר כת"י הוא דממילא גם כשלא יסכים השני לא יתקיים בע"א א"כ אם הבעל או אשתו יאמרו שהוא כהן ע"כ לא יהיו מותרים לדור יחד כיון דיש עדים שנשבית תו הוי מגו בתרי אך לפימ"ש תוספות בקידושין דף מ"ג ע"ב בד"ה והשתא דבטענה שנפטרים בה מממון אמרינן מגו בתרי י"ל ה"נ דרוצים לדור יחד חשוב כהרווחת ממון.

וש"א בסימן ק"ו פקפק בהאי מגו די"ל דרוצה לומר שהוא כהן כדי שלא יפסול מלישא כפיו ולברך בתורה ראשון ובאמת כן דעת הפוסקים כדאיתא בש"ך בכ"מ אות כ"א אך נראה כיון דאם אינה ודאי טהורה נפסל מכהונה כדאיתא ס"פ אלו מומין דהנושא נשים בעברה פסול וכן הוא בש"ע א"ח סימן קכ"ח סעיף מ"ם מה תחוש דרוצה להיות כהן באיסור הא כיון שאינו מוחזק לכהן כל נאמנותו לומר שהוא כהן משום דלא חיישינן שיעשה איסור במה שאין לו הנאה כמ"ש ב"ש לעיל סימן ג' סק"ב א"כ ל"ל דרוצה לומר שהוא כהן כדי שישא כפיו ויברך ראשון אם אינו אמת דיודע שטהורה היא ול"ד להא דע"א אומר נתגרשה דאינו נאמן במגו דשתיק דחשדינן לו שרוצה לפסלה לכהונה כיון דאין עד אחד מהימן לומר על אשה שהוא גרושה ולפוסלה לכהונה אמרינן דרוצה לשקר בזה.

ס"ו או שנשאת לפני ב"ד ולא מיחו בה כתב הרד"ך בית חית אף שבעלה יודע שהיתה שבויה קודם שנשאת מאחר שלא היה ידוע לב"ד בעדים מותרת לו דמ"מ יש לה מגו שהיתה נשאת לאחר וכתב האב"מ דתליא במחלוקת רשב"א ור"י שבתוס' פחז"ה דף למ"ד שכתבו ובעובדא דהכא אי הוי מחזיק מייתי סהדי דדר בה המוכר חד יומא נראה לרשב"א דיש לאוקמי בידיה אע"ג דליכא מגו טענינן ללוקח שהיה המוכר נאמן לומר קניתי ממך במגו דאי בעי אמר לא היה שלך מעולם ואור"י דל"ד דהכא אם היה המוכר רוצה לזכות בטענה דלא היה שלך מעולם לא היה הלוקח מעכבה שהרי יודע הוא שהיתה שלו עכ"ל וא"כ הה"ד הכא לדעת ר"י אין זה שיודע שהיתה שבויה מותר בה ואם היא נאמנת לכהן אחר אבל לזה שיודע שהיתה שבויה אינה נאמנת במגו ולדעת הרשב"א כיון דאית ליה מגו להמוכר ויכול למוכרו לאחר רשאי גם לוקח זה שיודע שהיתה שלו ללקחו ומשום דלא אכפת לן אם לזה אם לאחר עכ"ל האב"מ ולע"ד ל"ד נ"ד להתם דבטוחו"מ סימן קמ"ו סל"ד כתב טען המחזיק של אבותי היא והמערער ג"כ טען של אבותי היא ואין לאחד מהם ראיה הוי דינא כד"ג ותשאר ביד המחזיק ואם לא היתה ביד שום אחד מהם עד עתה כד"ג ופירש בפרישה כיון דדינא כד"ג מש"ה תשאר ביד המחזיק דכיון שזה דר בה לפנינו אין מוציאין אותה מידו וכמ"ש בסימן קל"ט דמי שגברה ידו תחלה אין מניחין השני להוציאו מידו בלא עדים ולפ"ז י"ל דדוקא אם עדיין דר בה המחזיק משא"כ כאן דהוא ביד הלוקח והיאלא מעכבה ומניח למערער לירד בה אין מוציאין מהמערער.

ועוד הא בש"ך חו"מ סימן קל"ט הביא דר"י ס"ל בדינא דא"ג דאם חזר השני ותקפה אין מוציאין מידו א"כ כיון דלוקח לא יעכבה מלירד בה המערער אין מוציאין מידו א"כ ליכא עכשיו למוכר מגו נגד שום אדם למוכרה.

ואף דהיה למוכר מגו כשהודה בשעת מכירה שהיתה של המערער רק דזבנה מיניה וגם עכשיו אין ידיעה ללוקח דהיתה של המערער רק מכח הודאות המוכר מ"מ כיון שבשעת מכירה הודה שלא בפני ב"ד לא מהני המגו כמ"ש בשו"ת רא"ש כלל ל"ב ס"ב ואף דהש"ך בחו"מ סימן ע"ב סח"י ס"ק ב"א כתב דלא אמר הרא"ש רק בטענה שיש לו חוב על החפץ דצריך לישבע שבועת המשנה כבר דחהו בתומים שם ובכלל מגו אות כ"ד והנתיבות בסימן קמ"ו כתב בסי"ג דלא אמר הרא"ש הכי רק במגו דהחזרתי ולא בשאר מגו הנה בשו"ת אבקת רוכל סימן קמ"ד וקור"ה לא ס"ל הכי וגם לא ס"ל כש"ך הנ"ל אלא אפילו לדעת הנתיבות היינו בהפה שאסר הוא הפה שהתיר וכמו שהביא ראיה משדה זו של אביך היתה ומכשבתי וטהורה אני עיי"ש דכללא הוא דלא מגרע בהודאתו כלום וכאלו שתק מתחלה וכמ"ש רמב"ן בחידושי ב"ב דף ל"ג דכל הפה שאסר אף דאינו מגו אמרינן דלא מגרע בהודאתו כלום וכאלו שתק וכ"כ הנתיבות בסימן ע"א ס"א סק"ד וא"כ הכא דכתב הנ"י שהלוקח יודע הוא שהיתה של המערער משמע דיודע מעצמו לא מחמת הודאות המוכר וכ"כ הש"ך בחו"מ סימן קמ"ו סי"ג סק"ט א"כ לאו מחמת הודאות המוכר באנו עליו עתה ול"ל הפה שאסר הוא שהתיר ואפ"ת דלא כשו"ת הרא"ש היינו בנידון דהרא"ש שבאנו עליו מכח הודאתו שהראה לפני עדים אבל הכא לוקח בעצמו יודע.

וכ"ז לשיטת רשב"ם דלוקח חוזר על המוכר וצריך להחזיר לו מעותיו אבל כה"פ חלקו עליו וכמו שפסק בש"ע סימן קמ"ו סי"ג א"כ הרי עכשיו הלוקח בע"ד והודאתו כמ"ע דמי דנאמן על שלו לחובתו כעדים ואפילו ירצה המוכר להחזיר ללוקח מעותיו וליקח לו הקרקע ולמוכרה לאחר זה מכירה חדשה וכ"ז שלא החזיר המעות הוי הלוקח בע"ד והודאתו כמ"ע ולכן גם כשיחזיר לו המוכר מעותיו כבר היה הודאות לוקח כעדים והוי כאלו באו עדים שהיתה כבר של המערער דהא מבואר בשו"ת הרשב"א סימן קי"ח בעכו"ם אף דלאו בר עדות הוא אפילו לאסור מ"מ אם אמר בשעת מכירה שזה אסור נשאר באיסורו גם לאחר שלקחה הישראל דעל שלו היה נאמן כמ"ע עיי"ש וכ"כ באס"ז בב"ב שם דהודאות לוקח כמ"ע ומוכר לא מצי למשתעי דינא בהדי מערער רק טרם שהודה הלוקח דאז י"ל לא ניחא לי דליהוי ללוקח תרעומות עלי וא"כ ל"ד הך דהר"י לנשבתי דהתם עכשיו אין למוכר מגו כלל דלא מצי ליקחה ולמוכרה לאחר נ"כ משא"כ בנידון הרד"ק גם עכשיו לא אבדה הגוי נגד שאר כהנים באם ימות בעל זה וכיון דעכשיו נ"מ גם לשאר כהנים מועיל המגו גם לכהן זה וכמו שאכתוב בסמוך ודעת רשב"א שבתוספת פחז"ה שם צ"ע ובמרדכי כתב דהר"י נמי מסופק ואולי יש לומר משום דכבר היה למוכר מגו נגד שאר בני אדם למוכרה רק נגד לוקח זה לא היה לו מגו אף דעכשיו אין לו מגו כלל מ"מ יועיל זה ללוקח זה ול"ד לנשבתי וטהורה אני ובאו עדים שנשבית טרם שהתירוה ב"ד דלא היה בידה לעכב שלא יבאו עדים משא"כ התם היה ביד המוכר למוכרה לאחר ואז לא היה לוקח זה כמאה עדים כיון שלא באתה לידו מעולם ועיין נתיבות סימן ע"ב ס"ק ל"ד אהא דכתב הש"ך שם דאם בשעה שראוהו עדים אמר לקוח הוא בידי נאמן במגו דדוקא כשהראהו בפני עדים בכיון לומר לפניהם לקוח דאז מגו דלא היה מראהו מגו מעליא הוא אבל אם הלבישו לצורכו וראוהו עדים ואמר לפניהם לקוח אינו נאמן דאין לו מגו דהעדים מעצמן ראוהו והתומים לא ס"ל הכי עיי"ש ואם כן ה"נ דלצורכו מכרו ללוקח זה ואולי לא סדמן לו לוקח אחר לפי שעה בדמים הללו.

ובאוריין תליתאי הסביר טעמו של הרד"ק דאין סברא להתיר לכהנים אחרים ולאסור לכהן זה עיי"ש ונראה הכא הטעם זה דלא ליהוי מילי דרבנן כי חוכא כדאיתא כה"ג בס"פ הדר בשתי חצרות ושתי בתים ביניהן דה"נ הוי כתרתי דסתרו דא"ת דאסורה לכהן זה הרי חששנו דנטמאת ואיך נתירה לכהנים אחרים וא"ל א"כ ניזל לחומרא כמו הא דס"פ הדר דאפילו בני חצר אחת מרובין משל בני חצר האחרת אסורין שתיהן שאני הכא דחזינן בכתובות כ"ז ע"א בעיר שכבשוה כרקים אם יש מחבואה אחת מחזקת רק כהנת אחת מותרין כל הכהנות משום מי יימר דנטמאו אף דמדינא הל"ל כיון דרוב הכהנות לא היה להן מחבואה ואסורין תהא כולן אסורין דהוי כבאו בב"א כמ"ש תוספת שם מ"מ משום דאחת יש להתירה מדינא וא"י איזה אזלינן לקולא ומתירין כולן.

ס"ח א"נ לאוסרה כתב חמ"ח דפשוט דמ"מ הוי כע"א ומצטרף עם עד אחר וב"ש חולק ונ"ל טעמו של החמ"ח משום דהאב יש לו מגו דאיבעי אמר קדשתיה וגרשתיה דמהימן ופסולה לכהונה ומה שתירץ הר"ן דאינו מגו דרוצה לפוסלה לתרומה לא שייך בזה"ז דליכא תרומה ומה שתירץ הר"ן הואיל וחידוש הוא דהאמינה תורה לאב לא אמרינן מגו ס"ל לחמ"ח נהי דלא אמרינן מגו מ"מ מגו לא גרע מע"א דאינו חידוש רק מה שהאמינה תורה לאב יותר מע"א אבל מה שהוא קרוב אדרבה גזה"כ וחידוש מה דקרוב אינו נאמן מגזרת מלך ולאו משום דחיישינן דמשקר כדאיתא בפרק מ"ש דף קנ"ט ומגו עדיף מע"א כמבואר לעיל ס"ד ובתוספת פחז"ה דף ל"ד לכן יש לצרפו עם עוד ע"א.

א"נ כיון דיש לו מגו הוכחה דקושטא קאמר וכשיש רגל"ד בלאו העד נאמן ע"א אפילו לענין ממון כמו בסוטה דפרש"י בסוטה דף ל"א א' דמשום דרגל"ד מהימן ע"א להפסידה כתובתה וכ"כ תשב"ץ בח"א ענין ע"ז.

ובגוף הקושיא שהקשו דליהמן האב במגו י"ל כיון דתורה האמינו לומר קדשתיה ולא בדבר אחר ודאי ירדה תורה לס"ד דלא ישקר בזה אם כן ל"ל מגו לשקר במה דתורה סמכה דאינו משקר.

ועוד כתוב בנתיבות ס"ס נ"ו דבע"א דלא האמינו תורה משום חשש בדדמי כמ"ש פנ"י בריש גיטין גם במגו לא מהימן וה"נ מה"ט לא מהימן במגו.

ובקידושין דף ס"ד פריך הא בידו להשיאה לממזר ומשני כרע"ק דאין קידושין תופסין בח"ל ובשע"ו פח"י מא"ב הקשה הא בידו להשיאו לממזר דרבנן ובשלמא לדעת רש"י ודעימיה דשבויה אסורה מה"ת י"ל דהאב רוצה לפוסלה מה"ת אבל להרמב"ם שם דשבויה רק מדרבנן דכל הספקות של תורה מדרבנן קשה עיי"ש ולק"מ דהא בר"ה ל"ד ב' דחמיר ספק תורה מודאי דרבנן וכן הוא בש"ע א"ח סימן תקצ"ה ואם כן רוצה לפוסלה בחמור יותר ועיין הה"מ פ"א מאישות דאיסור דרבנן לאו כ"ע זהירי בהו וא"ל דיכול להשיאה לספק ממזר דג"כ רק מדרבנן דשאני ספק ממזר משאר ספק איסור דאורייתא דתורה עשאה כודאי כשר וכמ"ש מהרי"ט ח"ב חיו"ד סימן א'.

הג"ה וה"ה אם אומר שנבעלה בעילת איסור זה הביאו רשב"א בקידושין דף ס"ד ור"ן שם מהירושלמי ומתנייה בתוספת אבל הריטב"א שם ס"ל דנאמן ולי צ"ע מדלא הובא הך תוספתא בש"ס דילן דאפשר בכונה השמיטוהו וכמ"ש באס"ז ב"מ דף מ"ה ב' שכתב הרר"י ח"ל ואין אנו חוששין לגמרא דירושלמי דאותן רבנן בתראי שסדרו לנו התלמוד בבלי הביאו בו אותן סברות שהן כהלכה הנאמרות בתלמוד ירושלמי ורוב התלמוד בבלי מהם כגון ר' יוחנן ור"ל וכל הנקראים בשם רבי ומה שראו שהוא שלא כהלכה הניחו אותו בתלמוד ירושלמי וכ"כ בכ"מ ספ"ו מהל' נדרים ובב"י א"ח סס"י נ"ט לדעת הרמב"ם הובא בי"מ בכלל שני התלמודים אות ב' ואות ד'.

והחילוק בין מה שאין האב נאמן לומר על בתו שנשבית לאומר שנבעלה לפסול י"ל דהא הר"ן הקשה דיהא נאמן שנשבית במגו קדשתיה וגרשתיה ונדחק דמה שתירץ דהוי מגו לחצאין צווחו מהרי"ט והאחרונים דמגו לחצאין מועיל כדמוכח מכ"ד ועיין במקנה ומה שתירץ כיון דנאמנות חידוש אין להאמינו בשאר טענה במגו דאי בעי אמר מה שנאמן מד"ת ג"כ אינו מובן דס"ס הרי יש לו מגו.

ולע"ד י"ל לפימ"ש בנמ"י פחז"ה בהא דקשתא בעילותא ז"ל דלא אמרינן מגו אלא במילתא דבתר דמהימנין ליה משום מגו שוב ליכא ספיקא אבל במילתא דאף כי נימא מגו אכתי איכא לספוקי לא מפיו אנו חיין שנאמין כל כך לדבריו משום מגו עד שנצטרך לברר ספק אחד מדעתינו וכ"כ המפרשים ז"ל עכ"ל ואם כן הכא אפילו נשבית אינו רק ספק אי נטמאת כדאיתא בכתובות דף כ"ז סוף ע"א ובב"ק דף קי"ד ע"ב לכן א"ב במגו דהא אפילו נשבית רק ספק זינתה ואנו צריכין לברר הספק מדעתינו משום דנכרים פרוצין בעריות יש חשש דנטמאת אבל באמר שנבעלה מהני המגו דלאחר המגו אינו עוד ספק ועוד מ"ש הר"ן דא"נ במגו דקדשתיה וגרשתיה משום דחידוש הוא אין לומר מגו מחמתו י"ל דאינו חידוש דהא כיון דהאב זוכה בבתו לקדשה ולקבל גיטה הוי כבעלים על שלו דסברא דנאמן משום דמידק דייק יותר מעד עלמא וכמ"ש פנ"י בריש גיטין ובשם תוספת רי"ד וגם בממון אמרו בפע"י ע"ג ע"ב דנאמן בעל המקח כ"ז שמקחו בידו לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ופרש"י משום דעליו רמיא לדייק מידק דייק אלא דהר"ן גם התם כתב דהוא רק תקכה.

ס"י מחבואה אחת בכתובות דף כ"ז משום דמי יימר דאיטמי לכן מתירין כולן אף דהוי כשני שבילין ובאין לשאול כולן בב"א כמ"ש תוספת וקשה הא בפ"ק דכתובות דף י"ג ע"ב לזו יש עדים כיון דרוב נכרים פרוצים בעריות כיון שנשבית כולנו עדים שנבעלה ונראה די"ל דהוי רובא דתלי במעשה רק בתשמיש איש ואשתו לא חשוב תלי במעשה כמ"ש תוספת בפ"ב דיבמות דף קי"ט ובערך נאמנות למלא הרועים אית זיין מצאתי שכ"כ וגם והביא והפנ"י כן ואף דלכאורה כיון דמסורה בידם והם פרוצים י"ל דל"ח תלוי במעשה מ"מ כיון דמנוולא נפשה חשוב עדיין תלי במעשה ול"ד לתשמיש איש ואשתו.

אך נראה מלשון הש"ס בבכורות דף כ"ף דאמר כי אזלי רבנן בתר רובא ברובא דלא תלי במעשה משמע דרק מדרבנן לא אזלי בתר רובא דתלי במעשה וכן מעיקרא דס"ד דברובא דליתיה קמן לא אזלי רבנן בתר רובא נמי מדאורייתא הוי רוב ומתורץ קושית התוספת שם בד"ה ברובא ואם כן י"ל לפימ"ש מהרי"ל בתשובה סימן קנ"א הא דבשני שבילין ובאו לשאול בב"א שניהן טמאין רק מדרבנן דמחזי כחוכא אבל מדאורייתא בתר חזקה אזלינן אף היכא דאינו יכול להיות אמת לכן שפיר קאמר דמחבואה אחת מצלת על כולן דמה"ת כל אחת מוקמינן אחזקת היתר ומדרבנן לא חשוב רוב ומי יימר דאיטמי ולא מחזי כחוכא,

מצלת הר"ן ס"ל דבלא אמירתה נמי מותרת וכתב הב"מ ראיה לרמב"ם מיו"ד סימן ק"ץ סכ"ה דהתם נמי נימא דדם כסלע יציל על כולם דנמי שייך כתירוץ הגמרא מי יימר דאיטמי דכל כתמים אך ספק כדכתב הרמב"ם פ"ט מהא"ב ונימא דהסלע ליהוי כמחבואה ויציל על שתיהן אפילו באו בב"א אע"כ כרמב"ם דצ"ל טהורה אני ולפ"ז ק"ק על הרמ"א ז"ל דהכא משמע שסותם כהש"ע וביו"ד קי"ד ס"י בהג"ה למד מדין מחבואם לדין א"י שאינו מערב מציל על כולם ושם ל"ש כלל אמירה עיי"ש.

ולפימ"ש בסמוך לק"מ אהר"ן דאיסור שבויה משום דרוב פרוצין בעריות רק מדאורייתא דאין חילוק בין רובא דתלוי במעשה או לא דהלל"מ ליזל בתר כל רובא עיין פרש"י בפ"ק דחולין דף י"ב ולעומתו מדאורייתא מחבואה אחת מצלת על כולן דכל אחת מוקמינן לה אחזקת היתר רק מדרבנן חשו לחוכא אם ודאי יש מהן שנבעלו לכן כיון דמדרבנן לא אזלי בתר רובא דתלוי במעשה ומי יימר דאיטמי לא מחזי כשקרא ומותרות כולן אפילו בלא אמירת הנשבית אבל בכתמים נהי דהוי רק ספק מ"מ כיון דמגופא חזיא ועלולה לראות אין לאוקמה אחזקתה כדאיתא בריש נדה לכן טמאו רבנן הכתמים כשאין במה לתלות והשתא אם נטהר שתיהן ע"י סלע אחת הוי כחוכא ומחזי כשקרא.

ורמ"א דסתם כהש"ע משום דכל היכא דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה ונשאלה את פיה ואם מודית ל"ל כשיש לה בעל ענ"ב דהוי רגל"ד כיון דרוב א"י פרוצים בעריות וברגל"ד נאמנת לאסור א"ע כמ"ש ב"ש לעיל סק"י מאי איכא שוטית דליכא לברורי אטו בשופטני עסקינן ולא מיירי מזה ועוד דכל מה דמקילין בשבויה משום דמנוולא נפשה לגבי שבאי כדאיתא בפ"ק דקידושין י"ב ב' ואם אינה בת דעת א"א למסמך על זה ואת"ל אדרבה שוטית ממילא מנוולת א"כ א"ל להצלת המחבואה כלל ונראה דהכל לפי מה שהוא שוטית אם מנוולת היא גם זולתי השביה או לא ואם היתה פקחית כשנשבית ונשתטית א"א כיון דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וכדאיתא ביבמות ר"פ חרש דמה"ט לא תקנו רבנן נשואין לשוטה לא שכיח ולא מיירי הש"ע בזה.

סי"א בהג"ה אשתו המירה לחוד בח"ס א"ע סכ"א תב משפרקה עול כה"ת נכנסה בכלל רוב גוים פרוצין בעריות ולי צל"ע גם בנשבית לבין מומרים די"ל לפימ"ש תוספת ורא"ש בפרק הבע"י דף ס"א דגיורת פחותה מבת שלש דאסורה לכהן משום זונה משום דהגוים שטופי זמה ובניהם ילדי זימה המה והרי הנולדה ממומר ומומר ומומרת אינה אסורה לכהן וכמ"ש בכנס"י ס"ס נ"ח דל"ל דשטופי זמה כיון דישראל עמדו על הר סיני פסקה זוהמתן ואעפ"י שחטא ישראל הוא ואם כן י"ל מה דרוב גוים פרוצין בעריות משום דלא פסקה זוהמתן ונולדו באותו זוהמא.

סי"א בהג"ה ולהתירן אף לבעלים כהנים כתב ד"מ אם היתה יכולה לברוח ולא ברחה נראה דאפילו לבעלה ישראל אסורה אמנם בגזרת עסטרייך הותרו עפ"י גדולים ג"כ לבעליהם אפילו לכהנים ואפשר משום צורך שעה שראו שיש ח"ו לחוש לעתיד לנשים שאם ידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן שלא יקלקלו וא"ל מנ"ל לומר כן דיש להקל בחשש איסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' והוי כפנויות ואף אם זנו מותרת לבעליהן ותמה מב"מ דגם פנויה שנבעלה לה נפסלת מן התורה לכהונה עיי"ש ול"נ מדלא קשיא ליה לד"מ רק מנ"ל דיש להקל בחשש א"ד פשיטא דאיסור דרבנן ניחא לחבר למיעבד וכו' ואף דנשים שיקלקלו הוי בפשיעה מ"מ מצוה דרבים שאני כמ"ש התוס' בפרק השולח דף מ"א ע"ב בד"ה כופין ואף דכאן הקילו גם כן לרבים מ"מ אם היה רק איסור דרבנן א"ש דהקילו כדי שלא יבואו רבים לקלקל ויעשו איסור תורה.

וא"כ להכי לא קשיא ליה מנשי כהנים דכבר ביארתי לעיל ר"ס וא"ו דלדעת רמ"א דלעיל ריש סימן ג' דעכשיו כל מי שבא ואומר כהן אני נ"כ וקורא בתורה ראשון כל כהני זמנינו הם רק ספק אף דמוחזק מכמה דורות דשמא הוחזק רק עפ"י עצמו של אבי אבותיו ואיסור שבויה רק מספק שמא זנתה והוי ס"ס רק ס"ס בזה לא מהני דהוי בשני גופים ונולד ספק אחד קודם לחברו אך כל זה רק מדרבנן כמ"ש בד"ה בבית רביעי שער שני דכל תרי ספיקי בעלמא ואף דאינן מכח תערובות דלא מהני לר"י רק איסור דרבנן הוא עיי"ש וה"נ בהס"ס אינן בגוף אחד ונולד א' קודם לחברו הכל רק מדרבנן אסור ולזה נתכוין הרמ"א שכתב יש להקל ולהתירן אף לבעלים כהנים דהל"ל מותרות אף לב"כ אלא כונתו אף דמדינא י"ל דאסורות מ"מ יש להקל ולהתירן ומשום החשש שכתב בד"מ ולק"מ קושית חמ"ח וב"ש ומה שנרשם שו"ת רא"ש ושם כתוב דל"ח דנתרצית וזה אינה טענה לנשי כהנים י"ל דס"ל לרמ"א דהא אותו מעשה היה גם בנשי כהנים וכדאיתא בתה"ד סימן רמ"א ולא כתב הרא"ש להדיא דנ"כ אסורות אע"כ דהרא"ש כתב טעם לצאת מחשש דאורייתא וגם רמ"א לא סמך בזה רק היכא דליכא חשש דאורייתא ויש הוכחה לזה מדכתב הרא"ש לאנסה אין רשאים וע"כ משום נשי כהנים וקשה הא קודם המרה רשאין לאנסה כמ"ש החמ"ח וטו"ז ומ"ש הב"ש שתיכף המירו חסר העיקר ברא"ש ורמ"א עכצ"ל דמשום אונס קודם המרה יש להתיר נשי הכהנים כדי שלא יקלקלו נשי אחריני כשידעו שלא יחזרו לבעל נעוריהן ויחלפו דתן באונס אבל אם היה חשש אונס אחר המרתן תו ליכא חשש קלקול רק שיקלקלו במזיד גם כשיוכלו לברוח ובכה"ג א"א לאדם חטא כדי שיזכה חברך ולא ירשיע במזיד כדס"ל לתוס' בפ' השולח שם בתירץ ראשון.

בתה"ד סימן רמ"א כתב דאותן שעמדו בנסיון נראה דשרי אפילו לכהונה דליכא למיחש שמא אנסוה דהא צנועה מסרה נפשה שלא יאנסוה ותמה בית מאיר מי ליכא למיחש שיתקף עליה ויבעל בלא רצונה ומה מהני בזה צנועתה עיי"ש ולי נראה דלולא רוב נכרים פרוצים בעריות לא אסרו שבויה כדאיתא בפ"ק דכתובות י"ג ב' וקשה הא הוא רובא דתלי במעשה אלא דתוס' ביבמות דף קי"ט כתבו דתשמיש איש ואשתו לא חשוב תלי במעשה דממילא מזדקקי וס"ל לתה"ד דגם בשבויה כיון דמסורה בידם ויראה לנפשה מללחום נגדם אין תלוי רק בהשבאים ולא חשוב תלוי במעשה אבל הצניעה דמסרה נפשה שלא יאנסוה ולוחמת כנגדו ואין לחוש רק שיתקף עליה זה ודאי תלי במעשה ולא חשוב רוב וברמב"ן רפ"ב דבכורת כתב דמיעוט דלא תלי במעשה עדיף מרובא התלוי במעשה ובלא"ה אפילו יהיו שקולין מ"ע בספק שקול י"ל אוקמוה אחזקת היתר כיון דהש"ס חסר רק משום דרוב עכו"ם פ"ב.

נתייחדה לשם זנות בה"ג למד כן מפ"ק דכתובות י"ג ב' נסתרה ל"ד לשבוי' דרוב עכו"ם פרוצין בעריות ש"מ נסתרה עם עכו"ם אסורה וקשה בשלמא שבוי' דמסורה בידם להריגה ויראה ללחום נגדם תלוי רק בנואף וכיון דרובן פרוצים ל"ח רוב התלוי המעשה דממילא מזדקק משא"כ בנתייחדה לשם זנות מ"מ ישראל לא חשוד לעשות עד שיעשנה דלפיכך בישראל אין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה כמ"ש יפה מראה פ"א דפאה סימן כ"ג ואין חשש רק שיתקף עליה אף שתלחם נגדו וזה ודאי תלוי במעשה וכמ"ש בסמוך וצ"ל דבה"ג ס"ל דמן התורה אין לחלק בין רוב התלוי במעשה ללא תלי במעשה רק רבנן לא אזלו בתר רובא התלוי במעשה וכן נראה דעת הרא"ש בפ"ג דבכורות דתחלה פסק כרבינא דלפיכך מכאן ואילך ספק ולא אמרינן רוב מתעברות תוך שנתן משום דלא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה ואח"כ כתב דרוב מתעברות מסייע למיעוט מטנפות וחוזרת ויולדת בתוך שנתן ונתקשו מעיו"ט וריט"א בזה ולפימ"ש לק"מ דכיון דמן התורה הוי רוב מסייע למיעוט מטנפות לעשות ספק ואזיל הכא והכא לחומרא ודוחק לומר דבה"ג לא ס"ל כרבינא אלא כרבא דלא מחלק בין תלוי במעשה ללא תלוי דהא קי"ל הלכה כבתראי ורמב"ן התם דכתב דמיעוט דלא תלוי במעשה עדיף מרוב התלוי במעשה לדידיה מן התורה לא אזלינן בתר רוב התלוי במעשה ולפ"ז י"ל לפיכך הפוסקים לא ס"ל כאן כבה"ג ולא חשו לראייתו.

תוכן העניינים

ערך שי אבן העזר חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה