אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן רנח

סימן רנז

א' דין א' כיון שכתוב בו זמן וכולי דעת הר"י והרשב"א דלא אמרי' זמנו של שטר מוכיח עליו אלא כשכתבו הוא או צוה לעדים לכותבו וכן כתב מהריק"ו שורש צ"ד ומרן בתשו' בס' אבקת רוכל סימן ע"ח עיין שם ה' גנת ורדים כלל ה' סי' יו"ד עיין שם ודלא כמהרימ"ט ח"א סי' מ"ו עיין שם וכ"כ מהרשד"ם חא"ה סימן ר' דדוקא אם ידעי' שצוה לכותבו ומן הסתם לא עיין שם ומהר"ב אשכנזי בסוף סימן ט"ו דקדק כן מדברי הרמב"ם שכת' שאלו היה בדעתו לקנות לו בשטר זה לאחר מיתה לא היה כותב בו זמן וכו' אלמא משום דהוא כתב הזמן או שצוה לעדים לכתוב הזמן הוא דמוכיח הזמן משום יתורא דל"ל לכתוב אבל אם העדים כתבו הזמן מעצמם וכו' עיין שם אבל מדברי הרמ"ה בפ' י"נ סימן קע"ז שכתב דר"י סבירא ליה דילמא זמן לטופסא בעלמא הוא דאכתיב ולא מדעתיה דנותן אכתיב והו"ל זמן ספק וכולי עיין שם נר' דלר' יוסי אפילו לא ידעי' אמרי' זמנו של שטר וכולי וכן הסכים ה' משפט צדק חלק שני סימן י"ז דאם צוה לכתוב שטר כיון שנהגו לכתוב זמן והוא לא מיחה דעתו ליתן מהיום וכ"כ מרן בתשו' עיין שם וכה"ג כתב מהר"ם בתשו' הארוכות סי' תתקע"ו גבי קנין בב"ד חשוב וכתבו בשוקא וכו' כתבתי דבריו בסימן רמ"ב עש"ב:

והטור סימן ע"א כתב וז"ל שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטען הלוה כי לא נכתב הנאמנות בציוויו וכו' אינו נאמן וכו' אבל אם היו העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בצווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרא כמו שרגילי' הסופרים לכתוב בכל השטרות וכו' אין סומכין על הנאמנות וכו' ובמקו' שנהגו ושלא לכותבו אלא בצווי הלוה כשמצוה הלוה מועיל בלא קנין עכ"ל ומרן הב"י תמה ממ"ש בסי' ס"א תשו' הרא"ש דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנות וכו' כל מי שמקנה בסודר שיכתבו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש וכו' ותי' דבעל התרומות מיירי כשאינו מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות והרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט לכתוב כן בכל השטרות א"נ הרא"ש מיירי כשאין כאן העדים שיעידו שלא כתבו בצווי הלוה ע"ש אם כן אם אין עדי' כאן שיעידו שלא כתבו בצווי לכ"ע מסתמא אמרי' שצוה כן לעדים אבל אם באו העדים והעידו שלא צוה להם לכתוב כן לתי' א' אם המנהג פשוט לכתוב זמן בכל השטרות וצוה לכתוב שטר אין צריך לפרש ואם אין המנהג פשוט לא וכ' ה' מקור ברוך סי' מ"ה דמרן בס' הקצר תפס תי' זה והביאו ה' כנה"ג שם ואפש' דגם בתי' ב' מודה דאם המנהג פשוט אפילו באו עדים והעידו שלא צוה מהניא אלא דמוקי דברי הרא"ש אפי' כשאין מנהג פשוט לכתוב כן ומהרב"א סי' כ"ה ומהרח"ש ח"ב סימן ט"ז דחו דברי מרן דלשון הטור סי' ע"א משמע דאפי' מנהג פשוט לכתוב כן קאמר וכן לדעת הרא"ש כיון דאין צריך לפרש שיכתבו הנאמנות אפילו אמרו העדים שלא צוה להם לכתוב מאי הוי לכן תי' דהרא"ש מיירי כשיודע הלוה שכותבין כן אבל בעל התרומות מיירי באדם שאינו יודע נוסח השטרות מיהו מהרח"ש כתב עוד דלא כתב בעל התרומות אלא גבי נאמנות דוקא שהוא תנאי ואינו מלשון השטר אבל בשאר לשון השטר מודה דכותבין בלא צווי הלוה וכשנטל הקנין ע"ד שיכתבו שטר בלשון הרגילי' לכתוב בשטרות ע"ש וא"כ בזמנו של שטר לכ"ע אמרי שצוה לכתוב:

ומצאתי להרי"ף בתשו' סימן רכ"ח שכ' וז"ל אם יצא לפני ב"ד שטר שיש בו נאמנות ועדי השטר אין מצויים וכבר נודע מנהג המקום שהסופרים הם כותבים נאמנות ע"ד שופרא אף אם לא נתפרש זה דעת הקנין וכולי ואין עדי השטר מצויים שנשאל אותם אם נתפרש הנאמנות בעת הקנין וכו' תשובה העדי' אין רשאים לכתוב נאמנות בשטר אלא אם כן נטלו רשות וכו' ואותם שכותבי' נאמנות ואין שואלים ללוה אין סומכי' ע"ז הנאמנו' אלא כותבים על אותה עדות אם נתברר בפי' סומכים עליה ואם לאו תבטל עכ"ל משמע דאפי' המנהג ידוע ופשוט לכתוב נאמנות לא אמרינן אם אין עדי השטר מצויים שנשאל אותם בטל הנאמנות ולא אמרי' דסתם קנין שיכתבו כמנהג המדינה ואין צריך לפרש וכו'

ב' כתב מהרימ"ט סי' צ"ו וז"ל ומה שפקפקו עוד בצואה זו לפי שכתוב בו זמן והיה זה וכו' וקי"ל דזמנו של שטר מוכיח עליו דמהיום קאמר וכולי הא ליתא דזמנו של שטר מוכיח לפרש את הסתום אבל לא לסתום את המפורש שכתב בה מצוה מחמת מיתה דמשמע שלא קנה אלא לאחר מיתה ועוד לא אמרו שהזמן מוכיח אלא לקיים בו את השטר ולא לבטלו וכו' עיין שם ודבריו תמוהים דר"י בכותב נכסיו לאחר מיתה אמר דזמנו של שטר מוכיח אלמא אפי' במפרש לאחר מיתה אמר הכי ומהריק"ו שרש צ"ד שכ' גבי אני מניח דלא אמרינן זמנו וכולי דגרע מאומר ינתן לפלוני לאתר מיתה דהתם כיון שהזכיר לשון מתנה, וכתב זמן בשטר רוצה לומר מעכשיו תתחיל המתנה עיין שם ועוד דא"כ שכיב מרע שצוה לכתוב שטר ולא פי' מחמת מיתה אמאי לא קנה דאין שטר לאחר מיתה הו"ל לקיים השטר ונימא דזמנו של שטר מוכיח דמהיום קאמר מיהו כבר פירש"י בכתובות דכ"ה דה"ד בבריא הכותב נכסיו לבנו לאחר מיתה דדעתיה לאקנויי גוף הקרקע מהיום ופירות לאחר מיתה אבל שכיב מרע אין דעתו ליתן בחייו כלום ע"ש והר' יונה הובא בש"מ לכתובות שם ובבתרא פ' מי שמת הוסיף וז"ל ועוד דזמן שכתוב במתנת שכיב מרע אינו מוכיח עליו שיקנה מהיום שאינו אלא לגרוע כח מקבל המתנה דאי הדר יהיב לה שיזכה האחרון וכו' וכן כתב הנ"י בפ' מי שמת עיין שם אם כן בכל מתנת שכיב מרע אפילו לא פי' מחמת מיתה לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח אפילו לקיים השטר וכן שכיב מרע שנתן בקנין לא קנה לדידן מטעם דאין קנין לאחר מיתה ולא אמרי' דהקנין הוי מעכשיו מה"ט דשכיב מרע אין דעתו ליתן בחייו וה' פני משה ח"א סי' צ"ד כ' מתנת בריא שנתן לאחר מיתה אפי' בקנין סודר לא קנה ותמה עלו מהרימ"ט ח"א סימן ס"ז עיין שם ודבריו תמוהים דהא קי"ל דכל קנין הוי מעכשיו ואפי' אמר לאח"מ הוי מעכשיו ולאחר מיתה ומצאתי בתשו' הגאונים ח"ב שער ג' סי' וז"ל וששאלתם הכותב נכסיו לבנו (אמר המגיה עד כאן מצאתי והשאר קרוע):

ג' דין ב' וכן אם יש בו קנין וכולי כתב הרמ"ה בפרק י"נ סימן קע"ח וז"ל א"ל בהקנא' אין צריך כיון דקרקע נקנה בשטר וטרח למעבד מילת' יתירתא למיקנא מניה ש"מ לאקנויי ליה גופא מהיו' קאתי וכ"ת התינח קרקע דהוה סגי ליה בשטרא אלא מטלט' דלא סגי להו בשטר במאי קני להו וכיון דצריך קנין למקני מטלטלין אשתכח דקנין גופיה לאו מילתא יתירת' הוא וכו' אלא משכחת לה דאקני ליה מטלט' אג"מ דסגי ליה בשטר גרידא וכיון דאי כפל למיקנא מניה מילתא יתירתא קעביד ליה ולאלומי לקנייניה קמכוון לאקנויי ליה גופ' מהיום וכולי עכ"ל מבואר דס"ל דהקנין לא מהני אלא בקרקע דנקנה בשטר ובמטלטלי' אג"מ דסגי להו בשטרא והקנין לא צריך לגופיה אלא להקנות לו מעכשיו אבל אם הקנה לו מטלט' בקנין ולא אג"ק לאח' מיתה לא קנה ומהר"ם מפדווא סי' נ"ב הוכיח כן מדברי רשב"ם והרמב"ם והטור עיין שם ועיין בתשו' מהר"ב אשכנזי סוף סימן ט"ו אבל מדברי הרי"ף בתשוב' סימן כ"ה משמע דקנין מהני למטלטלין אפילו לא הקנה אותם אג"ק וכן משמע מתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סי' נ"ד והיא בחלק שלישי סימן ס' דהקנין הוי מעכשיו אפילו צריך לגופיה עיין שם:. ד' הג"ה בכותב לו לאחר ל' יום וכולי האחרונים תמהו מדאמרינן בפרק מי שאחזו בגט על תנאי אם לא אבא עד י"ב חדש ומת בתוך י"ב חדש התירוה לינשא משום דס"ל כר"י דזמנו של שטר מוכיח עליו והתם הזמן צריך לבאר מאימת מתחילין הי"ב חדש ואפילו הכי אמרינן זמנו וכו' וה' פני משה חלק ראשון סי' ל"ד הוסיף וז"ל ודכוות' ק"ל בדברי ה"ה בפ"ח מה' גירושין שרצה לחלק כדעת הרמב"ם לענין דינא ולומר בע"כ לא ס"ל לר"י זמנו וכו' אלא דוקא היכא שמזכיר מיתה וכו' והרי בקיאות זה דפרק מ"ש דמיירי בגט על תנאי דאם לא אבא עד י"ב חדש ולא הזכיר שום מיתה ואפילו הכי התירה ר"י נשיאה עיין שם ותמהני עליו שלא זכר מה שסיים המ"מ וז"ל וליכא מאן דאמר הכי אלא ר"י נשיאה דאמר לעיל התירוה לינשא אף על פי שמת בתוך הזמן ואע"פ שאמרו בגמ' דס"ל כר"י לאו למימרא דר"י נמי ס"ל כוותיה אלא דר"י נשיאה ס"ל בהא כר"י בעלמא וכולי ועל דר"י נשיאה כבר אר"י דלא הודו לו כל סייעתו וכו' עיין שם הרי שכ' דר"י נשיאה סבירא ליה דאפילו בכה"ג אמרינן זמנו וכולי ולא קי"ל כוותיה ונראה דהכא נמי א"ל לדעת הרמ"ה דלא אמר ר"י זמנו וכולי אלא בנותן לאחר מיתה ולא בלאחר ל' יום כיון דהזמן צריך לגופיה ור"י נשיאה סבירא ליה דאפי' בכה"ג אמרינן זמנו וכו' ולא קי"ל כוותיה ושוב מצאתי למהראנ"ח חלק שני סימן צ"א תי' כן עיין שם אבל הרמ"ה עצמו בפרק י"נ סימן קע"ז ק"ל מההיא דפ' מי שאחזו ותי' וז"ל שאני התם דהאי תנאה די"ב חדש לא כתיב בגויה דגיטא אלא ע"כ הוא דמתנה בשעת נתינה ול"ל דכתוב זמנו דשטרא לברורי מניה מילתא דלא מיבררא מגופיה דשטר' וכו' (א"ה עכ"מ והשאר קרוע):

ה' כתב הרשב"ש סי' שס"א וז"ל שאלו היתה מתנה ולא נתנה אותה עד שתמות ולא אמרה מעכשיו ולאחר מיתה אינו כלום כדעת הרא"ש שכתב בנדרים פרק השותפין גבי אי הואי בריה צורבא מרבנן הדר סודרא למאריה וכ"נ שהיא סברת הרשב"א אלא שכ' שלא כ"כ הרמב"ם אבל בהקדש לא צריך מעכשיו כדאית' בנדרים וכתב שם הרשב"א דהאומר סלע זו לצדקה לאח' ל' יום אף על פי שלא אמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו דאמירתו לגבוה כמסירה להדיוט וכו' עיין שם ודבריו תמוהים שהרי כתב הרמב"ם בפ"ב מהל' מכירה והביאו הטור ס"ס קצ"ז דהאומר לחבירו משוך בהמה זו ולא תהא קנויה לך אלא לאחר ל' יום לא קנה וכו' עיין שם ואם כן הכא נמי במתנה שלא נתן עד לאחר מיתה לא קנה גם להרמב"ם וכבר ה' עצמו בסימן קי"ד באחד שכתב לבן אשתו מתנה אם תמות בחייו הביא ההיא דקני על מנת להקנות דלהרמב"ם אין צריך מעכשיו וכ' וז"ל אבל מ"מ לא מפני כך נאמר כן בכל ענין אלא כמו זה שהקנה לבנו עתה שיזכה לבן בנו כשיהיה ת"ח שהרי זה הבן זכה מעכשיו וכו' אבל אם זה הבן לא זכה מעכשיו אף בן הבן לא זכה א"כ מעכשיו צריך שהרי האומר לחבירו קנה פרה זו לאחר ל' יום לא קנה וכו' עיין שם מיהו תימא עליו דמתנה לאחר מיתה אפילו לא אמר מעכשיו אם יש קנין קנה כדאמרי' בפ' י"נ ול"ד לאומר לחבירו קנה פרה זו לאחר ל' יום וכבר כתבתי בזה בסי' ר"ן דין ט' בתשו' שם.

גם מה שסובר הרב דבהקדש אין צריך מעכשיו ואפי' אמר לאחר מיתה קנה כאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ק' דמעכשיו ולאחר מיתה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה ובהקדש לאחר מיתה אי הוי כמעכשיו ולאח' מיתה כבר כ' הרשב"א בתשו' סי' תקס"ג ופסקו רמ"א בסימן רנ"ז דבהקדש א"א לפ' גופא מהיום ופירא לאח' מיתה דהוי אוכל פירות משל הקדש ומצאתי להרשב"א חלק רביעי סימן קע"ג שכתב וז"ל דברי מקדיש זו לא נתבררו לי מתוך שאלתך אם הקדיש נכסיו מעכשיו אם לא יהא לו בן זכר או אם הקדיש נכסיו לכשיפטר אם לא יהא לו בן זכר אם הקדיש נכסיו מעכשיו אם לא יהא לו יורש זכר הרי זו אסור בנכסים אלו מעכשיו וכו' אבל אם לא אמר מעכשיו אלא לכשיפטר אין הקדש חל אלא עד שיפטר ומסתברא שניזון מהם כל ימי חייו שלא הקדיש זה אלא מה שישאר אחריו וכו' עיין שם משמע דס"ל דלא חל ההקדש מעכשיו אלא עד שיפטר:

ו' כתב הר"ן בפ"ד דנדרי' וז"ל ומהא שמעי' האומ' סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי הדר ביה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי אבל הרשב"א כת' דאפשר דהיינו דוקא לבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ואביי וכו' האומר הרי זו עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא בירושלמי עיין שם וז"ל הרשב"א בתשוב' חלק שלישי סימן קכ"ב וכדגרסי' בירוש' דקידושין פ' האומר ר"א בשם ר"י הרי זו עולה לאחר ל' יום ומכרה בתוך ל' יום הרי זה מכורה הקדישה הקדש וכו' ר' בון בר' חייא בעי קומי ר' זעירא תמן איתמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והכא אתמר הכי א"ל תמן באומר מכבר הכא באומר לאחר ל' יום וכו' ואף על גב דאיכא התם בירוש' מ"ד משמיה דר"י מכרה בתוך ל' יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה ולא אמר לאחר ל' יום אלא ששיר גיזה ועבודה אנן לא קי"ל הכי אלא כמ"ד מכרה מכורה מכמה טעמים חדא דמשמע בגמרי' בפ' דאומר דלכ"ע אתי מעשה ומבטל מעשה כי הא ועוד דבמכירה מיהא ר' זעירא ור' אבהו דאמר משמיה דר"י אם מכרה מכורה הו"ל תרי לגבי מ"ד משמיה דר"י אינה מכורה ואין דבריו של א' במקום שנים וההיא דפ"ד דנדרים לק"מ דהתם הוא משום דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש דאלים כמעשה דמסירה וכולי עכ"ל הרי דפליגי אמוראי אליבא דר"י דר' אבהו משמיה אמר מכרה מכורה ואמורא אחר אמר משמיה אינה מכורה וקיי"ל כר' אבהו ור' זעירא דהוו תרי לגבי חד וה' קרבן העדה על הירוש' בפרק מי שאחזו הביא הירושלמי דקידושין וכ' עליו אך ק' והא תרווייהו ר' אבהו בשם ר"י ונ"ל לומ' מימרא הא' בדלא אמר מעכשיו וסיפא בדאמר מעכשיו ואם כן אין ראייה משם וצ"ל דגי' הרשב"א אמורא אחר בשם ר"י ותרווייהו בדלא אמר מעכשיו מיהו פשט' דסוגי' לא משמע כן אלא קמיית' בדלא אמר מעכשיו ובתרייתא בדאמר מעכשיו עיין שם וליתא דאי באמר מעכשיו היכי קבעו דלא אמר לאחר ל' יום אלא לשייר גיזה ועבודה דהא קי"ל אין חזרה בהקדש אפילו תוך כדי דבור כמו שפסק הרמב"ם בפט"ו מהלכות מעה"ק עיין שם וא"כ כשאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו חזר ממה שאמר מעכשיו אין חזרתו חזרה ובירושלמי בפ' מי שאחזו אמרי' הכי דאם אמר מעכשיו ולאחר שלשים יום בהקדש לכ"ע אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכתב מוהר"ב בתשוב' סי' ט"ו דבהקדש דחזרתו לא מהניא מידי ולכ"ע האומ' מעכשיו ולאחר ל' יום הר"ז הקדש דתנאה הוי ולא חזרה ע"ש ונראה דס"ל כיון דחזרה לא מהניא בהקדש אמרי' דתנאה הוי ולא חזרה משו' דאין אדם מוציא דבר לבטלה וכתב מהראנ"ח חלק שני סי' ל"ז דכל שאנו יכולים לפ' דברי האדם בל' המועיל אפילו רבנן מודו דאין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין שם וכהאי גוונא כתב רשב"ם בבתרא דף קל"ג וז"ל ואם לאו דאינו ראוי ליורשו בע"כ נכסי נתונים לפלוני קאמר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ולמתנה איכוון ולא ליורשיו וכולי והרמב"ם ומרן בסימן רמ"ח כתב נכסי לך ואחריך לפלוני דליורש נמי הוי ל' מתנה בבריא משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה אם כן שמעינן דאפי' לרבנן כל שיכולי' לפ' דברי האדם בל' המועיל אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה כמ"ש מהראנ"ח ואם כן הכא נמי אף על גב האומר מעכשיו ולאחר ל' יום מספק' לן אם תנאה או חזרה גבי הקדש כיון דאינו יכול לחזור אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובודאי תנאה הוי ואפילו אמרינן דחזרה הוי ואדם מוציא דבריו לבטלה כיון דאין חזרה בהקדש לא משגחי' בחזרתו וחל ההקדש מעכשו וא"כ היכי אמרי' בירוש' דלא אמר לאחר ל' יום אלא לשייר גיזה ועבודה אלא ודאי דהכא מיירי בדלא אמר מעכשיו אלא לאח' ל' יום לבד ואמוראי פליגי אליבא דר"י כמבואר בתשו' הרשב"א שכתבתי:

וראיתי למהריט"א בספ' קהלת יעקב דף קי"ג שכ' לדעת הרשב"א דתנאי הוי אם לא ימות והירו' דפרק מי שאחזו מיירי בחזר בו בתוך השלשים יום ולא מת ואפש' דה"ט דלכולי עלמא הוי הקדש אפילו דנימא דיש חזרה בהקדש תוך כדי דבור משום דאפי' הוי חזרה וחשיב כאומר לאחר שלשים יום לבד כיון דאמירתו לגבוה וכו' לא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש דאלים כמסירה כמו שכתב הרשב"א בחי' לנדרים עיין שם וליתא שהרי הרשב"א כתב אחר כך דלמ"ד בירושלמי באומ' הרי זה עולה לאחר שלשים יום אם מכרה מכורה והוא הדין דיכול לחזו' אלא דנקט מכירה משום דבעי לאסוקי בתר הכי חזר ולקחה תוך שלשים יום חל עליה הקדש וכולי אלא דבלשון אפ' אמרה וסיים שם ועדיין צריך לי תלמוד עי' שם ואם כן דוקא באומר מעכשיו ולאחר' שלשים יום הוא דפשיטא ל דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש דאלים כמסירה אבל באומ' לאחר שלשים יום לבד דעתו נוטה דיכול לחזור בתוך שלשים יום:

עוד כתב הרב שם לדעת רש"י דהתנאי הוא אם לא אחזו' בתוך שלשים והירושל' במת ולא חזר מיירי אפשר דלאו מטעם דבהקדש תוך כדי דבור לאו כדבור דמי אלא האי טעמא אף על גב דבעלמא בספק הקדש אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה היינו כההיא דא"ל בפ' מי שמת בשכי"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא שכ' הפוסקים דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ולא הוי הקדש דהתם כיון דבעל הממון עמד והוא חי ועד עכשיו הוא הממון בחזקתו בודאי אין ספק הקדש מוציא מידי ודאי אבל ספק הקדש ומת בעל הממון כמו הכא כיון דאם הוא תנאי והוי הקדש משעה א' אין ההקדש מחוסר גוביינא דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי בשעת מיתה שבאים היורשים לירש הוי ספק אי הוי ממון מורישם או לא ואין ליורשים חזקת ממון יותר מההקדש ואם כן גבי הקדש דאיסור אזלי' לחומרא והוי הקדש עי' שם וכה"ג חילקו התוספו' בבכורות דף נ"א ע"ב בד"א ולא בראוי עי"ש

והנה מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ד כ' גבי שכיב מרע שהקדי' כל נכסיו דנראה דאם לא חזר בפי' חיישי' מדכ' הר"ן וז"ל ואף על גב דרמרי' דאמירתי לגבוה כמסירתו להדיוט היינו דלא מצי למהדר ביה על מה שידענו בבירו' דעתו אבל הכא מי יימר דדעתו היה להקדש אפילו אם עמד הילכך ודאי נכסים בחזקת ניתן קיימי ואף ספק איסו' מעילה ליכא דאיהו ידע בנפשיה וכו' וא"כ דוקא הוא יכול לחזור משום דידע בנפשיה אבל אם מת אחר שעמד ובאו בניו לבטל ההקדש ולא ידעו כוונת אביהם איכא ספק איסור מעילה עיין שם ונמשך אחריו מהר"י אלגאזי בספ' נאות יעקב סימן ב' עיין שם אם כן א"ל דהכא נמי לדעת רש"י דהתנאי הוא אם לא אחזו' בתוך שלשים ומת ולא חזר אין היורשים יכולים לבטל ההקדש משום ספ' איסו' מעילה ולא שא ק מאן בשכי"מ שהקדיש כל נכסיו ולקולא אלא כשעמד דיכול לחזור דבעל הממון ידע בנפשיה ואם כן אין החי' בין אביהם ליורשי' משום דהממון היה בחזקתו מה שאין כן היורשים דאין להם חזק' ממון אלא משום איסו' מעילה הוא יכול לחזו' משום דידע בנפשיה אבל אם מת דהבנים לא ידעו כוונת אביה' איכ' ספק איסו' מעילה ומדברי המרדכי בפ' מי שמת ופסקו מור"ם סי' ן וכן ו אלא כדין מתנה שיוכל לחזור וכ' הסמ"ע סקי"א דיכול לחזור וליתנו לאחר ואם מת זכה אחרון עיין שם מוכח אפילו לגבי אחר דאין לו חזקת ממון לא אזלינן לחומרא מיהו שאני התם דבעל הממון חזר ובטלו דכיון דהממון בחזקתו חזרתו חזרה אפילו לגבי אחרי' אבל הכא שמת ולא חזר והיורשים באו לבטל ההקדש אפש"ל כיון דאין להם חזקת ממון יותר מהקדש אזלינן לחומרא וכי הא גוונא כ' המ"מ בפרק ג' מהלכו' זכיה דין ה' גבי דבר שאינו מסויים דבמתנה המוציא מחבירו עליו הראיה ומתנת שכיב מרע שאני דאינו בא להוציא אלא מן היורשים עיין שם אלמא להוציא מהיורשים לא אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה משום דאין להם חזקת ממון דבכל ספק מתנה קיימא לן דהיורשים מוחזקים משום דמקבל מתנה מחוסר גוביינא מכל מקום אין להם חזק' ממון כמו בעל הממון ואם כן בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואינו מחוסר גוביינא אין ליורשים חזק' ממון יותר מההקדש ואזלי' לחומרא אבל בדברי מהראנ"ח שכתבתי מבואר דאין החילוק משום דאין ליורשים חזקת ממון כמו אביהם אלא משום ספק איסור מעילה דהוא יכול לחזור משום דידע בנפשיה אבל אם מת לגבי היורשי' דלא ידעו כוונת אביהם איכא ספק איסור מעילה: והריב"ש סימן קס"ז על שכיב מרע שצוה ונתן לבנו ושתי בנותיו נכסיו ואם ימותו יהיו הנכסי מחציתם להקדש כתב וז"ל גם בשאר הנכסים שנתן לבן ולבנות יש לספק בחלק הבן כי יש מן הגאונים והרי"ף מכללם אומרים שאפילו נתן בלשון מתנה כיון שהוא ראוי ליורשו הרי הוא כאלו אמר בלשון ירושה וירושה אין לה הפסק אבל רשב"ם והרז"ה ואחרים סוברים שכל שאמר בלשון מתנה יש לה הפסק ולא אמרו שהיא כירושה אלא באומר נכסי לך וכו' וכיון שיש בזה מחלוקת בין הראשוני' חלק הבן בנכסים בחזקת היורש הבא לירש הוא ואין לההקדש בחלק ההוא כלום שאין מוציאין מחזקת היורש על הספק כדי לתת להקדש דומיא דמ"ל בפ' מי שמת בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ופסק הרמב"ם בפרק ט' מהלכו' זכייה שאם עמד חוזר לפי שהנכסים בחזקתו וכן י"ל בכאן עכ"ל הרי שכ' שאין מוציאין מחזקת היורשים על הספק לתת להקדש כדקיימא לן בשכיב מרע שהקרי' כל נכסיו דאם עמד חוזר ואין חי' בין הוא ליורשיו ולא חיישי' לספק איסו' מעילה ונמשך אחריו הרשב"ש בסימן ק"ץ עיין שם ומהראד"ב בס' לחם רב סי' ר"ג בצואה להקדש ולא אמר מנכסי דהצואה קיימת ואף ע"ג דכתב הרשב"א דאפילו נתן לבתו דקרובה אצלו אם לא אמר מנכסי לא מהני מודה בהקדש דעדיף טפי תדע דהא בפרק מי שמת גבי הקדש וחילוק לעניים לא דחי' להך צד דאמר גמר ומקני גבי הקדש ועניים אלא משום דלגבי נפשיה לא גמר ומקני דאם יעמוד רוצה שיחזור לו הממון אבל אם מת דליכא טעמא דלגבי נפשיה ודאי דאמרינן גמר ומקני עיין שם הרי דסבירא ליה דאם מת דלגבי יורשים אזלי' לחומרא בהקדש אבל לא מטעם ספק איסו' מעיל' או משום דאין ליורשים חזקת ממון כמו אביהם אלא משו' דגמר ומקני להקדש וכן כתב מהרש"ך ח"א סימן מ"א ונמשך אחריו הרב פני משה יח"ב סימן נ"א ע"ש והרב כנסת הגדולה בסימן ר"ן הגב"י אות כ"ו הביאו עי' שם וכבר כתבתי בזה בסימן ר"ן ס"ג עיין שם אם כן בכל ס' בין היורשים להקדש מעמידים הנכסים בחזקת היורשי' ולא חיישינן לספק איסור מעילה והוה ליה בספק תנאה או חזרה אם מהניא חזרה להקדש תוך כדי דבור מספ' מעמידים הנכסים בחזקת היורשים אלא ודאי דלא מהניא אי חזרה הוי אין חזרה בהקדש ואי תנאה הוי כיון שמת ולא חזר ונתקיים התנאי חל ההקדש

וראיתי לה' מח"א ה' צדקה סי' ג' שהוכיח מדברי הרמב"ם בפ' כ"ב מה' מכירה דאינו יכול לחזור שכ' דאם אמר כל מה שהלויתך יהיה הקדש אע"פ שאינו מוקדש הרי זה חייב לקיי' דבורו וכו' ומ"ש הרשב"א דפלוגתא היא בירושלמי בפ' האומר דקידושין הרי זה עולה לאחר ל' יום מכרה בתוך ל' יום ר' אבהו אמר הר"ז מכורה ור"י אמר אינה מכורה ואם כן משם ראייה להפך דבכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י עיין שם וכבר תמה עליו מהריט"א בס' קהלת יעקב דקי"א ע"ד דבירושלמי שם פליגי אמוראי אליבא דר"י וכן הוכיח הרשב"א בחי' לנדרי' דהלכה כמ"ד בירושלמי דמכורה עיין שם והרמב"ם בפ"ו מה' ערכין דין ט' כ' וז"ל האומר שור זה הקדש לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום הר"ז מותר בהנאה הקדישו למזבח הרי זה הקדש למזבח אבל אם אמר הר"ז הקדש מעכשיו לאחר ל' יום ושחטו בתוך ל' יום הרי זה אסור בהנאה וכו' וכ' הרדב"ז בס' יקר תפארת לא ידעתי מקומה ואפשר שהוא בתוספתא וכו' ע"ש והוא בתוספתא רפ"ג דתמורה ואתיא כמ"ד בירושלמי דאם מכרה מכורה והקדישה הקדש והרמב"ם פוסק כוותיה מכח התוספתא והרשב"א בתשו' חלק שלישי סי' קכ"ב כ' וז"ל ואף על גב דאיכא התם בירושלמי מ"ד משמיה דר"י מכרה בתוך ל' יום אינה מכורה הקדישה לא קדשה וכולי אנן לא קי"ל הכי אלא כמ"ד מכרה מכורה מכמה טעמים חדא דמשמע בגמרי' בפ' האומר דלכ"ע אתי מעשה ומבטל מעשה כי הא ועוד דבמכירה מיהא ר' זעירא ור' אבהו משמיה דר"י דאם מכרה מכורה הו"ל תרי לגבי מ"ד משמיה דר"י אינה מכורה ואין דבריו של אחד במקום שנים וההיא דפ' ארבע נדרים לק"מ דהתם הוא משום דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש דאלי' כמעש' דמסירה ועוד דהא דאמרי' בירושלמי דאמר לאחר ל' יום לשייר לו גיזה ועבודה נ"ל דהא דלא כגמרי' וכו' עש"ב הרי שהוכיח מגמרי' דהלכה כמ"ד מכרה מכורה וההיא דנדרי' דאינו יכול לחזור משום דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש דאלים כמעשה אבל מעשה דמכירה או שחיטה מבטל אמירה דהקדש ומה שחי' ה' מח"א דנהי דאסור למוכרו שחייב לקיים דבורו אם עבר ומכרו מכור וכ"כ ה' קהלת יעקב שם דצ"ל כן לדעת הרמב"ם בההיא דנדרים עש"ב ולא ראו תשו' הרשב"א דהתם משום דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש וא"כ נראה דעת הרמב"ם דמכרו מכור אבל אם חזר בדבור לא מהני משום דלא אתי דבור ומבטל דבור דהקדש:

מיהו ה"ד במקדיש לאחר ל' יום אבל במקדיש לאח' מיתה כבר כ' הרשב"א בתשו' שם וז"ל ואע"ג דאמרינן בפ"ד נדרים וכו' התם הוא בעוד שהמקדיש קיי' ובא לחזור בו דלא אתי דבור גרידא ומבטל דבור דהקדש דאלים כמעשה דמכירה וכו' והכא נמי אם מת תוך ל' יום פקע ההקדש וכן אם מכרו בתוך ל' יום דמעשה גמור מבטל את ההקדש כל שלא הקדיש מעכשיו וכדגריס בירוש' וכו' עיין שם אבל ראיתי להרשב"א בתשו' סימן שס"א שכ' דבהקדש אין צריך מעכשיו ואפי' אמר לאחר מיתה קנה וכ"כ הרשב"א באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ע"ש גם הרדב"ז חלק שלישי סימן תקכ"ג כתב במי שהקדיש לאחר מיתה וז"ל וא"ת והרי לא הקדיש אלא לאחר מיתה ובאותה שעה כבר הוא של יורש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי כנותן מתנה לחבירו לאחר מיתה וכו' כמה תשובו' בדבר כיון דאמירה כמסירה הוי כאלו מסרו להקדש מחיים ושוב לא יוכל לחזור בו וגדולה מזו אמרו האומר אעשה דבר פ' הקדש צריך לעשות הקדש ואפילו הוא בעצמו אינו יכול לחזור בו ועוד דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכ"ש להקדש וכולי עכ"ל ודבריהם תמוהים וז"ל הר"ן בפ"ד דנדרים דף ל' ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום דלא מצי למהדר ביה ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי אבל הרשב"א כתב דאפשר דכי אמרינן הכי ה"מ ליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לרבא ואביי וכו' אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ה"מ במסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא וכולי עיין שם הרי דהרשב"א ס"ל דהאומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום יכול לחזור וכבר האריך בתשו' חלק שלישי סימן קכ"ב ושם כ' בא' שיש לו בת א' ובשעת פטירתו אמר שאם תמות הבת בלא זרע יהיו הנכסים להקדש שאין אדם מקדיש לאחר מיתה ולא אמרי' דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ואם מתה הבת שאמר דמעכשיו הוא כדי שיעמדו דבריו דא"א לעשות מה שאינו ישנו ואין הקדש חל לאחר מיתה אפילו מת עש"ב והכא נמי בריא שהקדיש לאחר מיתתו לא חל ההקדש וכן כתב בהדיא הרשב"א בתשובות חלק רביעי סימן רל"ט דבריא שהקדיש לאחר מיתה ולא אמר מעכשיו אינו כלום שאין הקדש ומתנה לאח' מיתה אלא בשכיב מרע עיין שם והאומר אעשה דבר פ' הקדש דאינו יכול לחזור בו היינו משום נדר חייב להקדישו אבל מי שהקדיש ממש דבר שאינו ברשותו לא חל ההקדש ואפילו אמר אעשה הקדש דהוי נדר הוא דחייב להקדישו אבל יורשיו לא כמ"ש הרב עצמו בח"ב סי' צ"א וכמבואר בסי' רנ"ב ע"ש וכן כת' מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' תתקצ"ז בשכ"מ שאמר בפי' לאחר מותו תנו כך וכך להקדש דיכול לחזור וז"ל ול"ד להיכא דאמר כשיבא סלע זו אתננו לצדקה דפירו' דנעשה נדר ויש לקיים דהתם כשבא לידו איהו בר קיומי לנדריה הוא הילכך בההיא שעה אמרינן ליה קיים נדרך אבל גבי נ"ד בעידנא דהו"ל לנדריה למיחל ולקיים אותו כבר מת ונעשה חפשי מן המצות עכ"ל:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה