אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן רנג

סימן רנב

א' דין א' רצו כותבין רצו עושין דין וכו' ה"ד במתנת שכיב מרע במקצת דבעי קנין ואם עמד אינו חוזר אבל במצוה מחמת מיתה או כותב כל נכסיו וכו' כיון דקי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר הוא במתנתו אין עושין דין דכיון דמעיקרא חיישי' שמא חזר בו ואין יכולים לעשות דין מיד אף על גב דלא חזר בו מעיקרא עדים הוו ואין עד נעשה דיין הרמ"ה בפ' י"ן סי' ל"ז וסימן מ' עיין שם אבל הר' יונה כתב וז"ל מסתבר' דכיון דאמור רבנן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אף בצואה שמצוה ליתן לאחרים שאין ראויים ליורשו כך נעשו דיינים דמתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן והרי אינה חלה אלא לאחר מיתה כעין ירושה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכו' עיין שם וכן דעת הטור עיין שם הרי דאפי' במתנת שכ"מ בכל נכסיו דהוי דרבנן אף על גב דיכיל לחזור נעשו דיינים והר"י א"ז הובא בתשו' הרא"ם חלק שני סי' ל"ה כתב וז"ל אף על גב דאמרי' בפרק י"נ ג' שנכנסו לבקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין אלמא כל מעשה בית דין ואפילו מדרבנן אין לעשותו בלילה דמתנת שכיב מרע היא מדרבנן כר"נ בפ' מ"ש יש להעמידה במתנת שכיב מרע במקצת דההיא דאורייתא היא וכולי א"נ בלא קנין וכמ"ד מתנת שכ"מ דאירייתא אבל קיום שטרות דרבנן אפשר דכשר בלילה וכי' עיין שם ונראה דס"ל דאף על גב דאמרינן בפרק מ"ש המוכר שט"ח לחבירו אפי' יורש מוחל ואלו נתנו במתנת שכיב מרע אינו יכול למחול משום דעשאוה כשל תורה עיין שם דס"ל דלא לכל מילי עשאוה כשל תורה כמ"ש מהר"ם מפדווא סי' נ"ד בצואה בעש"ג וז"ל שתקנת חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בעש"ג שיהיו כשרים וכו' וגם מתנת שכיב מרע שככתובים וכמסורים דמו הוא תקנתא דרבנן וכו' ותקנתא לתקנתא לא עבדינן ואף על גב דאיתיה בפ' מ"ש דהאי תקנת' דשכיב מרע אף כי אינה של תורה עשאוה כשל תורה וכולי אם כן נאמר מאחר שהעדיפו תקנה זו והחזיקו אותה כשל תורה כדי שלא תטרף דעתו לא שייך לומר תקנתא לתקנתא לא עבדינן ע"כ לא לכל מילי היא כאלו היתה מן התורה דהא רב אלפס בפ' י"נ לפי שיטתו דסבר דמתנת שכיב מרע אלמנתו ניזונת מנכסיו וכו' נראה בהדיא דאם היתה מתנת שכיב מרע דאורייתא היתה דוחה חברתה כמו מתנת בריא ומכירה ואם נחשוב תקנה זו כאלו היתה דאורייתא למה לא תדחה חברתה דאלמנה ניזונת אלא ודאי לאו לכל מילי עשאוה כשל תורה אלא למאי דאיתמר איתמר והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל הרי דמתנת שכיב מרע לא עשאוה כשל תורה לכל מילי ולא חשו שלא תטרף דעתו עליו אלא למאי דאיתמר איתמר וכ"ש הכא דלא שייך ה"ט והרשב"א הובא בס' א"ז בפרק הגוזל בתרא כת' וז"ל ועוד א"ל דצואה אפי' שלא במקום האפטרופ' מקבלים עדים לפי שמתנת שכיב מרע אלמוה רבנן ועשאוה כירושה כדי שלא תטרף דעתו עליו וטפי ממתנה ומכירה דעלמא עשאוה שהרי המוכר שטר חוב לחבירו אפילו יורש מוחל ואלו נתנו במתנת שכ"מ אינו יכול למחול כדאיתא בפרק מ"ש ואלו היו עושין בצואה כן ואין מקבלי' עדים תטרף דעתו עליו וכו' ע"ש משמע דס"ל דעשאוה כירושה לכל דבר הפך מהר"ם מפדווא מיהו ה"ד כדי שלא תטרף דעתו אבל הכא דלא שייך ה"ט אפ' דעושין דין בלילה במתנת שכיב מרע דרבנן אבל הר"י והרא"ש והטור פליגי על א"ז וסבירא להו דאפי' במתנה דרבנן אין עושין דין בלילה שהיא כירושה וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועוד דהא קי"ל בסי' מ"ו דאין מקיימין שטר בלילה שהוא כמו דין אף על גב דקיום שטרות דרבנן וכל שכן במתנת שכיב מרע דעשאוה כשל תורה:

ב' דין ב' יטול וכו' או יגבה הוי לשון מתנה כאלו אמר שאני נותנם לו הרשב"א בתשו' חלק רביעי סימן רי"ג עיין שם:

ג' דין ג' וי"א שאינם מועילים וכו' ה' עבודת הגרשוני סימן מ"ה הוכיח דמרן ס"ל דמועילים בבריא שהרי פסק דלשון מניח מועיל בשכיב מרע ואם כן אמאי לא חשיב רב ששת לשון מניח נמי בהדי יטול וכו' אע"כ דרב ששת מיירי בבריא לכך לא נקט מני דאינו מועיל בבריא עיין שם ובמהריק"ו שרש צ"ד ולא ראו תשוב' הרשב"א חלק שני סימן שצ"ח וז"ל שאלת שכיב מרע שאמר הריני מניח וכולי שאמרו לך משמי שלשון מתנה הוא וק"ל הא דאמר ר"ש יטול וכו' ומנין להוסיף על מ"ש חכמים ואם יש עוד לשון מתנה למה פרט אלו תשובה כן וכו' ותמה אני על מה שעלה בדעתך דרב ששת בא לכלול כל הלשונות שהם לשון מתנה בשכיב מרע שא"כ נכסי לך אינו לשון מתנה כיון שלא נכלל בכללי דרב ששת ולא עוד אלא אפי' תנו מנה לפ' לא יועיל שלא הזכירו רב ששת בכללו כמ"ש יקנה יחזיק בנכסי ואפשר נתכוון לומר אלא שיטול מעצמו אבל הוא אינו נותנם לו או יטול אותם ויחזיק בהם ויקנה בדמים אבל לא נתכיון למתנה זו שבא ר' ששת להשמיעינו בלשונות אלו שכל אלו לשון מתנה הם בשכיב מרע אבל כל שאמר אני מקנה או אני מחזיק פ' בנכסי אין צריך להשמיעינו וכן לשון אני מניח נכסי לפלוני וכולי עכ"ל הרי דס"ל דיטול וכולי אין מועילים אלא בשכיב מרע: ד' כתב מהריט"ץ סימן כ"ח על שכיב מרע שצוה ואמר הבתים שבמקום פ' הם חלק ראובן והבתים שבמקום פ' הם חלק שמעון בנו הוי לשון מתנה כמו האומר הרי היא שלו בסימן רמ"ה עיין שם וכה"ג אמרינן בר"פ השולח בטל הוא דבריו קיימים ופירש"י משמע בטל יהא ומסקינן דמשמע הכי ומשמע הכי ולישנא דמהני ביה קאמר עיין שם ועיין במבי"ט חלק ראשון סימן שכ"ב: עוד כתב מהריט"ץ טעם אחר דכל שקנו מידו אלים כח הקנין שאינו בא על דבר שאין בו ממש כמ"ש הרשב"א בתשובות שהביא הב"י סימן רנ"ג עיין שם וכן נ"ל ראייה מתשו' הרשב"א חלק שני סימן ט"ז וז"ל ואע"פ שלשון יהיו נכסיה' משמע שכך גמרו בדעתם שיהיו הנכסים לנשאר אבל עדיין לא נתנו ולא גמרו מתנתם מכל מקום וכולי ועוד שהקנין לעולם מתקן הענין לפי שאין קנין בא על דברים שאין בהם ממש וכולי הכא נמי דכוותא כאילו אמר כך הסכימו שיהיו הנכסים למי שישאר והרי אנו מקנים כל א' וא' חלקו לחבירו וכולי עיין שם מיהו נראה דהרשב"א אזיל לטעמיה דסבירא ליה דלשון יטול ויחזיק וכו' מהני בבריא אבל לדעת מהר"י ן' מיגש והרמב"ם והרמ"ה דסבירא להו דלשון יטול ויחזיק וכולי לא מהנו בבריא ואין הקנין מתקן הענין הכא נמי לשון יהיו לא מהני בבריא אלא בשכיב מרע וכן כתב מהריט"ץ עצמו סימן קפ"ו עי"ש והכא נמי דכוותא לא מהני בבריא ובמתנת שכיב מרע במקצת:

ה' כתב מהריט"ץ סימן קפ"ו אף על גב דלא אמר תקנה או תזכה כיון דאמר תהא שליטאה הרי הקנה לה שהרי אמרו יקנה או יחזיק או יטול או יזכה כולם לשון מתנה הם ובודאי דשלטאה על הנכסים עדיף טפי ויש ראייה מהכתוב ולא ישלטנו אלהים לאכול ממנו אין אדם שליט ברוח הרי משמע שהם שלו כשישלט עליהם והריב"ש בתשובות שכתב דודאי דלשון שליט לכל הפחות יהא אפטרופוס והביא ראייה מדכתיב ויוסף הוא השליט וכולי הרי כ' לכל הפחות יש לו דין אפטרופוס כלומר דמן הראוי לשון קנין וזכות הוא היכא דשייך אבל לכל הפחות בנדון ששאלו ממני שהוא רוצה להיות אפטרו' ודאי דמהני לשון שליט עיין שם ולא ראה מ"ש בתשו' הרא"ש כלל פ"ד סימן ב' שכ' וז"ל וגם אני אומר מ"ש בשטר וכל ימי מיגר אלמנותיך היא תמשול בכל הנכסי' אינה לשון מתנה ולא לשון אפטרו' וכו' אלא לשון ממשלה וזה אינו לשון מתנה אלא לשון אפטרופוס והשליטו ומינו על נכסיו כד"א אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים וכל הארץ היתה לפרעה אלא שהיה יוסף משנה ומושל וכאלה רבות עכ"ל הרי דלשון שלטאה וממשלה אינו אלא אפטרופוס אפילו יש לשון שהם שלו מכל מקום יד בעל השט' על התחתונה וכבר האריך ה' פני משה חלק ראשון סימן ל"ה אבל מהרח"ש בתשובות חלק שני סימן ט"ו כ' דל' רשאה ושלטאה אינו אלא אפטרופוס וכמ"ש הריב"ש סימן ק"ע על מי שהניח אלמנתו רשאה ושלטאה בכל נכסיו שאין בל' רשאה ושלטאה אלא כמו אפטרופוס או לכל היותר שיאכל פירות בחייו וכולי עיין שם:

ו' דין ח' נוטלין ר' זוז עודף וכולי דכיון דלא צריך לומר בראוי לה ואמר דרשי' לישנא יתירא דלטפויי אתא וכתב הרמ"ה בפ' י"נ סימן קצ"ו וז"ל וכ"ת ממאי דלטפויי מילתא אחריתי קאתי דילמא השתא נמי בחובו קאמר וכי איצטריך למיפטריה משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים. א"נ משום דאין נזקקים לנכסי יתומים קטנים וכו' משכחת לה כגון דקבע ליה זמנא דלא ליגבי אלא לאחר מיתה דקי"ל כר"ל ואפי' מיתמי א"נ דמהימני' למיגבא מירתאי בתריה בלא שבועה והוא דלית ליה השתא בנים קטנים דאם כן הא קי"ל אין נזקקים לנכסי יתומי' קטנים דחיישינן לשובר וכולי אלא היכא דהימני' למגבא אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה וכולי עיין שם מבואר דסבירא ליה דוקא אם קבע לו לגבות אחר מיתה אבל כשקבע זמן אחר ומת בתוך הזמן אף על גב דהשתא גובה בלא שבועה כיון דהא לא ידע שימות בתוך הזמן לא הוי לישנא יתירא דאיצטריך לפוטרו משבועת הבא ליפרע מנכסי יתומים ואם כן אינו נוטל אלא חובו ואם יש לו בנים קטנים אפילו קבע זמן לאחר מיתה לא הוי לישנא יתירא דאיצטריך לגבות מיד מיתומים קטני' אא"כ האמינו בפי' לגבות אפילו מיתומים קטנים בלא שבועה אבל אין נראה כן דעת הפוסקים וגם הטור לא הזכיר דברי הרמ"ה בזה ונראה דס"ל דלא דרשי' לישנא יתירא לפטרו משבוע' הבא ליפרע מנכסי יתומי' דאין לעקור תקנת חכמים דהבא ליפרע מנכסי יתומי' לא יפרע אלא בשבועה וכה"ג כתב הרי"ף בפ' הכותב דקאמר אבא שאול אבל מה אעשה וכולי דכל שאמר נקי נדר וכולי אף על גב דמשמע שפטרה אפי' מן היורשים מ"מ אין לעקור תקנת חכמים בלשון סתום עד שיפרש בהדיא מן היורשים עיין שם וכ"ש דלא דרשינן לישנא יתירא לפוטרו משבועת היורשים אלא ליטול חלק עודף וכה"ג כתב מהראד"ב בס' לחם רב סימן ן' והאחרונים גבי נאמנו' וכולי כתבתי דבריהם סימן ע"א עיין שם וכעין זו כ' הרמ"ה בתשובות סימן רס"ט דמסתמא לא קבל עליו וכולי אלא אם כן התנה בפי' עיין שם: ז' בכולם ידם על העליונה וכו' כן דעת רשב"ם והנ"י דאם לא אמר כראוי לו ולא בבכורתו אלא אמר פ' בני בכורי או לפ' בני סתם ידו על העליונה וכן כתב המ"מ בפי"א מה' זכייה וז"ל והרשב"א כ' וכו' והיכא דלא אמר לא בחובו ולא בראוי לו בכולם ידו על העליונה וכולי וכן כתב ר' שמשון ועיקר עיין שם ועיין בתשובות מהר"ש צרור בס' חוט המשולש סימן ז' וה' בית דוד סימן קל"ג שכתב דרשב"ם ורבי שמשון וכולי וליתא דאם כן לא זכר המ"מ דברי רשב"ם מריה דשמעתא אלא דט"ס וצ"ל וכ"כ ר' שמואל או שהיה כתוב ר"ש וטעה המדפים וכן מבואר בב"י והכנה"ג אות כ"ז הגיה בתשובות הריב"ש רשב"ם במקום הרשב"א מה"ט דלא זכר רשב"ם מריה דשמעתא עיין שם והטור כת' על דברי רשב"ם וז"ל וא"א כתב ודאי אם אמר לבני בכור נוטלו בבכורתו וידו על העליונה כיון שהזכיר בכור אבל אם אמר לבני בכור נוטלו בבכורתו וידו על העליונה כיון שהזכיר בכור אבל אם אמר לבני סתמא או לאשתי או לבעל חובי סתמא מתנה נתן להם חוץ מהבכורה והכתובה והחוב וכן כ' הרמ"ה עכ"ל והרואה דברי הרמ"ה בפרק י"נ סימן קצ"ו שכתב וז"ל ומנא תימרא דבסתם דלא אמר בראוי לו ולא בחובו אלא קאמר תנו ר' זוז לפלוני בעל חובי במתנה משמע דהוא הדין גבי בכור ואשה חדא דכיון דכי אמר בראוי לו דמשמע טפי גבי בעל חוב בחובו וגבי בכור בכורתו וגבי אשה בכתובתה דנוטלן ונוטל חובו וכל שכן בסתמא דלא אמר בראוי לו ועוד כדאי כפל תנא לאשמעינן גבי בכור היכא דאמר בבכורתו דידו על העליונה ש"מ דלא משכחת להאי דינא אלא היכא דפריש בהדיא וכולי דאלת"ה לאשמעינן בסתמא וכל שכן היכא דאמר בבכורתו או בכתובתה או בחובו אלא מדלא אשמעינן אלא בדפריש ש"מ דבסתמא נמי גבי בכור נוטל ונוטל בכורתו וגבי אשה נוטלתן ונוטלת כתובתה וגבי בעל חוב נוטל ונוטל חובו וכו' ע"ש מבואר דס"ל דאם אמר לפלוני בני בכורי נוטל שתיהם אף על גב דהזכיר בכורי וכן בהאשה ובעל חוב עד דאמ' בבכורתו ובכתובה ובחובו אבל הרא"ש מודה לרשב"ם בהזכיר בכורי דידו על העליונה ולא חלק עליו אלא באמר לבני סתם ותימא טל הטור שהשוה לו הרמ"ה ואפשר להגיה במהריק"ו שורש י"ב הרמ"ה במקום הרשב"א דהרמ"ה הוא דסבירא ליה הכי דאומר בראוי לו גרע עיין שם ועיין במהרח"ש חלק שני סימן ה': ח' ואפי' בב"ח וכולי נסתפק מהר"ש צרור בספר חוט המשולש סי' ז' באמר תנו מנה לפ' לבד ולא אמר בעל חובי ואתר כך נמצא שהוא בעל חובו מי הוי מתנה כיון שלא הזכיר החוב או לא עיין שם ומדכתב הרא"ש בשם רשב"ם דהוא הדין אי אמר סתם מדפרכי' ודילמא בראוי לו בחובו קאמ' ומשני ר"מ היא דדייק לישנא יתירא אלמא אם לא אמר בראוי הו"א דבחובו הוא עיין שם משמע ה"ה באומר תנו מנה לפ' לבד דאל"כ אכתי ל"ל בראוי לימא תנו מנה לפל' וכן שמע מדברי מהראנ"ח חלק שני סימן ק"א עיין שם:

ט' דין ט' הג"ה ויש חולקי' בזה וכו' ז"ל הרמ"ה בפרק יי"נ סי' קצ"ה אלא אפי' אמר תנו ר' זוז לפלוני וכו' וטעמא דמילתא דאף על גב דשוו שיעורים להדדי נמי א"ל דאלו לאקדומי א' א' קמכוון אלא דלא ליהיו כולהו כחדא מתנה אלא ליהוי לכל חד מינייהו מתנה בפ"ע ונ"מ דאי מגבי' להו קרק' בזוזייהו אי הויא כולה חדא מתנה כי שיימינ' ליה קרק' ניהליהו בהדי הדדי הוא דשיימי' להו דיהבי' להו לכולהו קרק' שוה שש מאות זוז ואף על גב דכי פלגי ליה אינהו לא שויא מתנתא דכל חד מנייהו ר' זוז לא יהבי' לו טפי ואית להו פסידא וכי פלגי בפרט ויהיב להו ר' זוז לכל חד מינייהו באפי נפשיה כי יהביה להו קרקע זוזייהו לאו בהדי הדדי מגבי' להו אלא יהבי' לכל חד מנייהו באפי נפשיה קרקע שוה מאתים זוז דלית ליה פסידא לכל חד מנייהו עכ"ל ולפ"ז אם אמר חצי נכסי לפלוני וחצי נכסי לפלוני ודאי להקדים הראשון נתכוון ובעל חוב גובה מן השני תחלה מדלא אמר כל נכסי לפלוני ופלוני:

יו"ד דין יו"ד בנו קודם שהרי הקדימו וכו' בפרישה כתבתי דכל שפירש חלק בנו דינו כדין אם נתן לאחר וכו' הסמ"ע והמבי"ט חלק ראשון סימן קס"ב כתב דטעם הר' יונה משום דדעתו קרובה אצל בנו ולאו דוקא נקט ר' לבנו ור' לפלוני אלא אפילו אין המתנות שוות בנו קודם והוא הדין לבתו אפי' אינה יורשת והביאו הרב כנסת הגדולה אות ס"ט ובאות ס"ה חלק ה' על הסמ"ע והסכים דאין תי' בין נתן חלקים שוים ללא נתן חלקים שוים אלא הכל תלוי בקדימה עיין שם אבל בדברי הר' יונה בש"מ לבתרא לדף קל"ג מבואר כדברי הסמ"ע וז"ל ומפ' רבוותא הא דנקט אחריו דוקא היכא דנתן לזה ר' ולזה ש' אבל ר' לפלוני ומאתים לפ' כיון דהומ"ל ת' לפלוני ופלוני ולא אמר ודאי להקדים זה לזה נתכיון הילכך אם אמר תנו מנה לפלוני בני ור' לפלוני שאינו ראוי ליורשו דינן שוה ויצא עליו שטר חוב גובה מכולן כא' ואם אמר מנה לפלוני בני ואחריו ר' לפלוני א"נ מנה לפלוני בני ומנה לפלוני בנו קודם אף על פי שהוא יורש והא' מקבל מתנה כיון שהקדים את בנו לאותו מקבל מתנה עכ"ל הרי דס"ל דאם נתן לבנו ולאחר ואין חלקים שוים גובה מכולם לפי חשבון ומה שהק' הרב כנסת הגדולה מנדון הרא"ש שאין החלקים שוים וכתב דגובה הכל מהיורש עיין שם כבר כ' הפרישה דמ"ש והשליש לבן לא מקרי פי' חלקו וכאלו אמר והשאר לבן ולירושה נתכוון ואפי' אמר והשליש ינתן הוי ל' ירושה אלא אם כן פרט סכום ידוע לבן דאז דינו כאחר עיין שם ועוד נראה דהר' יונה מיירי בנתן לא' מיורשיו יתר מחלקו בירושה דהוי מתנה אבל הרא"ש מיירי כשאין יורש אחר אלא הוא דאפי' אמר והשליש ינתן הוי לשון ירושה וכהאי גוונא כתב הר' יונה שם וז"ל ולא אמרו אין ל' מתנה אלא לשון ירושה אלא ליפוי כח היורש ואם לשון מתנה יפוי כח ליורש אמרי' דמתנה היא אצלו ואין מוציאין האשה והבנות וכו' ודוקא ממה שנתן לו בל' מתנה יותר משיעור המגיע לחלקו מן הירושה הוא דאין מוציאין אבל משיעור חלק הירושה מוציאין דע"כ יורש הוי בחלקו ואף על פי שנתן לו בלשון מתנה עד כאן לשונו וכן כתב הרא"ש בפסקיו שם סברא זו עיין שם והכא נמי אם נתן לאחד מיורשיו יותר משיעור המגיע לחלקו בירושה כיון דבלשון מתנה יפוי כח ליורש אמרי' דמתנה היא אצלו ואין בעל חוב גובה ממנו תחלה אבל מחלק הירושה גובה אפי' שנתן לו בלשון מתנה דע"כ הוי יורש והרא"ש לא חלק שם אלא דסבירא ליה דאפי' ממתנה לאחר מוציאין למזון האשה והבנות אבל לענין זה מודה דאם נתן ליורש יותר מחלקו בירושה אמרי' דהוי מתנה ליפוי כח היורש דאין בעל חוב גובה ממנו תחלה כנ"ל וראיתי לה' בית שלמה בתשובה אחרונה באחד שיש לו ג' בנים וצוה ונת' לאחד מבניו שליש נכסיו שכתב בזה דכיון שנתן לו שליש מהבתים והם שלשה אחים שחלקו הראוי לו הוא שליש למאי הילכתא נתן לו בלא"ה זה הנוגע לו בתורת ירושה וכו' נלע"ד לומר דיש לו יתרון לקחת אותו משום מתנה שאם יבא בעל חוב גובה משאר יורשים ולא מזה משו' דחשיב כמקבל מתנה ואף על פי של' מתנה ליורש ירושה היא מכל מקום מהני לדבר זה וכולי עיין שם מיהו ק' ממ"ש הטור בסי' רמ"ו ואם כתב חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פ' הא' הוי מתנה והשני הוא אפטרופ' וכו' וכתב הב"י בשם הרא"ש הטעם דהשני הוי אפוטרו' מדלא כתב כל נכסי לפלוני ופלוני בני עיין שם א"א אימא דהשני נמי הוי מתנה ואם כתב לפלוני ופלוני בני אם יצא עליהם שטר חוב גובי' משניהם כא' לכך פרט אותם להקדים הא' לענין דאם יצא שטר חוב גובין מן השני תחלה מיהו נראה כוונת הרא"ש דאם כתב חצי נכסי לפלוני ופלוני בני הוו שניהם אפטרופים אבל אם כתב חצי נכסי לפלוני בני וחצי נכסי לפלוני בני הראשון מתנה דאם שניהם הוו אפטרופוס הול"ל כל נכסי לפל' ופ' בני אבל השני ודאי דהוי אפטרופוס דלא גרע מאחר ובנו ואפשר דט"ס נפל בב"י וצ"ל דטעמא דהראשון הוי מתנה מדלא וכו' ועיין בתשו' מהר"ם מפדווא סי' נ"א והרב עבודת הגרשוני סימן מ"ד שכ' דהרא"ש לא אמר אלא משום דנראה דעתו דמתנת הבת עיקר: י"א דין י"ב שכיב מרע וכולי דוקא שכי"מ אבל בריא צריך שישא בתו כדי שיקח הר' זוז הרב כנסת הגדולה אות פ"א בשם מהר"א ן' יעיש עיין שם וכן ראיתי למהראנ"ח סי' ע"ז שכ' דהיינו דוקא בשכיב מרע דמשעת אמירה א' זכה במתנה משום דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אבל במתנת בריא דלא זכה אלא מכח קנין שהוא גומר א"כ תלה המתנה בתנאי עיין שם אבל הרשב"ץ ח"ג סי' קס"א כ' הטעם שווה בין בבריא בין בשכיב מרע דאינו תנאי וכן אם אמ' ישא הבת ותנתן לו המתנה זו הוי תנאי אפילו במתנת שכיב מרע עיין שם ונר' דהיינו לפי טעם הראב"ד דהכא כיון דלא נעשה המעשה אלא אמר תנו וכו' התנאי מבט' המעשה אפילו לא כפל תנאו וכמו שכתב הרשב"ץ שם שהראב"ד קיים דברי הרי"ף עיין שם והתימא על הרשב"ץ ח"א סוף סי' צ"ה שנדחק בדברי הרי"ף שלא פי' משום דהוה ליה מעשה קודם לתנאי וסיים וז"ל הילכך מה שיצא לך מסברתך שאם אמר הבו ארבע מאה זוזי אי נסיב ברתאי נתקיים התנאי אינו כן שכיון שהמעשה הוא תחל' והתנאי לבסוף נתבטל התנאי ונתקיים המעשה ואלו דברי' פשוטים בדברי המפר' עיין שם ולא זכר מ"ש הראב"ד דלא אמרו תנאי כפול ותנאי קודם למעשה וכל דיני דתנאי אלא כשהמעשה נעשה מיד דאין התנאי מבטל המעשה אבל כשלא נעשה המעשה כגון זה שאמר תנו לפלוני מאתים זוז אם יקח בתי התנאי קיים וקלסו הרמב"ן עיין שם וכן ראיתי בשיטה לקידושין בפ' האומר שכ' וז"ל ולר"מ דוק' כגון תנאי בני גד ובני ראובן שהחזיקו בארץ גלעד דלא אתי תנאי ועקר לחזקה אם אין התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן אבל מאן דמקני שדה לחבריה בכסף או בשט' ובחזקה ואמ"ל הרי שדה זו קנויה לך לאחר שלשים יום על מנת שתתן לי בתוך שלשים יום מאתים זוז אף על גב דלא כפליה לתנאיה הוי תנאי כיון שלא ירד עדיין בקרקע וראייה לדבר מהא דאמרי' במסכת יום טוב וכו' עיין שם מבואר דסבירא ליה כהראב"ד דאם נעשה המעש' מיד אין התנאי מבטלו ואם א"ל שדה קנויה לך בכסף או בשטר ע"מ שתתן לי מאתים זוז אם לא כפל תנאו אין התנאי מבטלו ודוקא אם א"ל שדה קנויה לך לאח' שלשים יום ע"מ שתתן לי מאתים זוז בתוך שלשים יום לא בעי' משפטי התנאים משום דלא חל הקנין עד לאח' שלשים יום והרמב"ם ומרן שכ' שכיב מרע שאמר וכו' אפ' דה"ה בריא נמי אלא דנקטו שכיב מרע משום סיפ' דאם אמר יקח בתי ויתנו לו מאתים זוז דדוקא בשכי"מ התנאי קיים אבל בבריא בעי' תנאי כפול אבל בשכי"מ אין צריך לכפול התנאי וכל דיני התנאי כמו שכ' הרמב"ן במלחמות ע"ש אבל ברישא שאמר תנו מאתים זוז ויקח בתי אין חילוק בין בריא לשכיב מרע כיון שאינו תנאי אלא מתנה:

ולכאורה נראה דהראב"ד לא אמר אלא בבריא אבל בשכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים אפילו לא נעשה המעשה מיד כגון שאמר תנו לפלוני ר' זוז אם יקח בתי התנאי בטל והמעשה קיים מיהו אינו מתבטל התנאי עד שיעשה המעשה תחלה מהר"א ן' יעיש בתשובות בספר חוקות הדיינים וכתב הוא דבשכיב מרע דדבריו ככתובים וכמסורים דמו כל שאומר המעשה קודם התנאי הרי הוא כאלו עשה המעשה תחלה קודם קיום התנאי עיין שם אבל הא ליתא דההוא דאמר הבו ארבע מאה זוזי וכו' משמע דשכיב מרע היה כמו שכת' רש"י ועיין בהרשב"ץ ח"ג סימן קס"א וזה לשון הרמב"ן במלח' שם שאלו תלה אותם תנאו קיים לפי שמעולם לא אמרו תנאי כפול בשכיב מרע שכל דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו בין במעשה בין בתנאי שלא יהא צריך לדקדוקי תנאים ותטרף דעתו עליו וכו' ברם נראי' דברי הראב"ד וכו' בדבר שלא נעשה מעשה כגון זה שאמר תנו לפלו' מאתים זוז אם יקח בתי לית דין ולית ספק שלא יטול אם לא יקח בתו והוא האמת עיין שם הרי אפילו בשכיב מרע כיון שלא עשה מעשה התנאי מבטלו ואדרב' מסתברא דשכיב מרע כיון שיכול לחזור התנאי הוי כחזרה ויכול לבטל המעשה ואפשר דהרמב"ם ומרן שכת' שכי"מ שאמר וכו' לרבותא משום דבריא אפילו הוי תנאי התנאי בטל דהמעשה קיים אבל שכיב מרע אם אמר תנו לפ' מאתים זוז אם יקח בתי כיון שיכול לחזור התנאי הוי כחזרה דיכול לבטל המעשה ולכך אשמעינן דזה לא הוי תנאי אלא שני מתנות והרמב"ן סבירא ליה דבשכי' מרע אין צריך דקדוקי התנאי כדי שלא תטרף דעתו עליו ואפי' היה המעשה קודם התנאי אבל אין נראה כן דודאי תנאי לא הוי כחזרה אלא מפ' דבריו כמו שכת' הב"ת בא"ה סי' ל"ח ע"ש:

ולכאורה נראה דגם הרז"ה ובעל העיטור אפשר דמודו דלא בעי' תנאי כפול והיינו כמ"ש הר"ן הביאו הב"י סי' רנ"ג וז"ל דכל שכיב מרע שהתחי' הדבר כדרך שיש לו להתחיל אף על פי שלא גמרו אנו גומרים את דבריו כדאמרי' דשכיב מרע שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר שכך דרכו של שכיב מרע מתחיל הדבר ונשמע בדרך קצרה וכולי עיין שם והכא נמי אין צריך תנאי כפול כיון שהתחיל בתנאי אנו גומרים אותו אבל בתנאי שקדמו מעשה שלא התחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל אפילו בשכיב מרע התנאי בטל אבל מדברי הרשב"א ח"ב סימן רצ"ג שכ' וז"ל ובאמת אלו אמר בפי' וקרקע שנתתי לראובן אני מצוה שהוא לשמעון או יתננו ראובן לשמעון ואם יסרב ראובן וכו' דומה לתנאי בני גד ובני ראובן ואף על פי שלא כפל תנאו הא קי"ל דלית הילכתא כר"מ דאמר בעי' תנאי כפול וכו' משמע דלר"מ אפילו בשכיב מרע בעי' תנאי כפול וגם לא סבירא ליה כחי' הראב"ד דאם כן אפילו לר"מ לא צריך תנאי כפול משום דלא נעשה המעשה דאמר אם יתן הקרקע לשמעון יטול מנכסים וכו' וכן מדברי הרמב"ן במלחמות שכ' על דברי הרז"ה וז"ל ודקאמרי' בגמ' אבל אמר לינסיב והבו ליה אי נסיב שקיל אי אמר הכי וכפל תנאו פשיט' צריכ' למימר עיין שם נראה בהדיא דסבירא ליה בדעת הרז"ה דבעינן תנאי כפול והא דאמרינן אבל אמר לינסיב והבו ליה אי נסיב שקיל מיירי בכפל תנאו וא"כ פשיטא אבל לפמ"ש מודה הרז"ה דבשכיב מרע דלא בעי' תנאי כפול משום דכל שכיב מרע שהתחיל בדבר שיש לו להתחיל אף על פי שלא גמרו אנו גומרין אותו אבל בתנאי שקדמו מעשה שלא התחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל התנאי בטל ועוד שהרי כ' המ"מ בפ"י מה' אישות בשם הרמ"ה דאפילו למאן דלא בעי תנאי כפול בממון בעי' תנאי קודם למעשה ע"ש ועיין בהרב כנסת הגדולה סי' ר"ז הגב"י אות כ"ח וא"כ אפש' דהרז"ה הכי סבירא ליה דלא בעי' תנאי כפול בממון אבל בעי תנאי קודם למעשה וכן מצאתי להרז"ה בסוף פ' השולח שכ' וזה לשונו ולא בעי' תנאי כפול אלא בגיטא דשכיב מרע וכולי לאפוקי לגיטא מכל ספקא או זימנין דהוי בעל כהן ומתסרא עליה בדלא כפל לתנאיה למאן דאמר דבעי' תנאי כפול הילכך אתקין הכי לכתחילה לאפוקי גיטא מכל פלוגתא ותקנתא דשמואל בתנאי כפול כתקנתא דרב במן יומא דנן ולעלם לשופר' דשטר' וכו' עכ"ל משמע דסבירא ליה דאפילו בשכיב מרע בעי' תנאי כפול לר"מ אלא דלא חיישינן ליה אלא בגט וא"כ הכא לא מיירי בכפל תנאיה ואשמעי' באמר לינסיב והבו ליה דהוי תנאי:

ושוב ראיתי לה' קול יעקב בתשו' בסוף הספר די"ט שהביא לשון ה' המאירי שכתב לדעת המאור דמיירי בכפל תנאו ותמה עליו מדבריו דפ' השולח ע"ש ולא זכר דברי הרמב"ן ומכל מקו' דעת המאור והרמב"ן והרשב"א דלמאן דבעי תנאי כפול בממון אין חי' בין בריא לשכ"מ וכן כתבו התוספות בפ"ק דקידושין דף ו' עמוד שני בד"ה לא החזירו וכולי וז"ל והכא נמי איתא בפ' מ"ש גבי שכיב מרע שאמר כמדומה אני שאשתי מעוברת אבל עכשיו שאינה מעוברת נכסי לפ' נתגלה שהיתה מעוברת וקאמר התם דלא הוי מתנה משום דמעיקרא לא היה בדעתו ליתנם לאותו פ' אם היתה אשתו מעוברת הכא נמי לא בעי' תנאי כפול כיון שהיו בדעתו לכך עכ"ל מוכחת בהדיא דס"ל דאפילו בשכ"מ בעי' תנאי כפול אלא דוקא התם משום שהיה בדעתו לכך וכל שדעתו לכך אפי' בבריא לא בעי' תנאי כפול כמו שהכריחו התוספות שם וכן כתב הרשב"א בחי' בפ' מי שאחזו וז"ל שאלו בתוספות וכולי ועוד דמתנת שכיב מרע דקי"ל אם עמד חוזר ואע"פ שכתב בה קנין דאומדי' דעתו שלא צוה אלא על דעת וכולי מכל מקום אין כאן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה וכו' וי"ל דטפי עדיף גילוי דעת וכולי עיין שם הרי דס"ל דאפי' בשכ"מ בעי' תנאי כפול אלא דטפי עדיף גילוי דעת מתנאי שלא כתקנו וה' קהלת יעקב דקפ"ח תמה על הרמב"ן מדאמרינן בפ' מי שאחזו אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי לא יהא גט וכולי ולימא לא יהא גט אם לא מתי בעי' תנאי קודם למעשה וכולי הרי דבשכ"מ בעי' משפטי התנאי ושמא דבגט משום איסור ערוה החמירו לכתחי' עיין שם ולק"מ דדוקא לגבי ממון אמרינן תקנו משום שלא תטרף דעתו אבל באיסורא לא וכן נראה מדברי הרא"ש והטור ומרן סימן רמ"א סי"א שכתב ראובן נתן ממונו לשני בניו וכולי וכתב הסמ"ע סקכ"ד דמיירי בשכ"מ דאפילו נתן בלשון מתנה הוי ירושה ואין לה הפסק א"כ הכא נמי לא אמרינן דיצאה המתנה מיד בנו זה שבטל התנאי לכך הוצרך לומר דשאני הכא דנתבטלה המתנה מעיקרא וכאלו לא יצא מיד אביו מעול' כמ"ש מהרימ"ט סי' מ"ח דמיירי בשכ"מ עיין שם ואפ"ה כתב דבעי' משפטי התנאים וכן כתב הרב תורת חסד סינון רמ"ד וה' קהלת יעקב שם אלא דבדברי הרא"ש והטור אינו מוכרח דאפשר דמיירי בנותנת בריא אמרינן ירושה אין לה הפסק כמ"ש מהרשד"ם ומהר"י הלוי הביאם הכנה"ג בסימן רמ"ח אות ז' עיין שם וכן נראה מדברי מהר"ם אלשיך סימן ה' כמ"ש מהרימ"ט שם ואם כן אפשר דמודה הרא"ש והטור בשכ"מ דאין צריך משפטי התנאים אבל מרן שפסק בסי' רמ"ח דלא אמרי' ירושה אין לה הפסק במתנה אלא בשכ"מ והכא העתיק דברי הרא"ש דנתבטלה המתנה מעיקרא ונשארת ביד אביו וכולי משמע דמיירי בשכ"מ דאמרי' ירושה אין לה הפסק לכך איצטריך לה"ט ואפ"ה כ' בד"א וכולי אם כן ס"ל דגם בשכ"מ בעי' משפטי התנאים כנ"ל:

י"ב כתב ה' לחם רב סימן רי"ד בשכ"מ שאמר שבתו תנשא לבן שמעון ותהיה לה חולק נחלה כא' מבניו הזכרים דלא הוי תנאי עיין שם אבל הרשב"ץ חלק שלישי סימן קל"ב כ' דאם אמר תנו לבני כו"ך וישא בת פ' או לבתי כו"ך ותנשא לבן פ' הרשות בידם לישא או שלא לישא ואם אמר פ' לפ' ויטול כך וכך זכו אם לא קיים דבריו לא יטול כלום וכולי ע"ש הרי דס"ל דגם באומר שבתו תנשא לפ' ותטול כו"ך הוי תנאי:

י"ג דין ט"ו שהרי לא אמר סתם וכולי ואם אמר סתם אפילו אמר תנו לה לינשא בהם לא הוי כאומ' לכתובתה הרמ"ך בש"מ למציעא:

י"ד דין ט"ז אבל האומר תנו ר' זוז לפ' וכו' כ"כ הריטב"א והרשב"א ועיין בתשוב' הרשב"א ח"א סי' תתקצ"ג וח"ב סי' שט"ו אבל מהר"ם בתשוב' הארוכות סימן תתקס"ז כתב וז"ל דבר פשוט כביעתא בכותחא שהאשה גובה כתובתה מאותן מעות שהשליש ראובן ביד שמעון ואמר תנם לבני בנישואין ובריא היה ראובן באותה שעה ושוב מת ראובן ומת בנו קודם הנישואין הרי לא זכה בהם הבן מעולם באותם מעות ולא יצאו מרשות ראובן וכולי שלא רצה שיתנו לו אלא בשעת נישואין ואם כן אם באו לידו קודם נישואין היה צריך להחזיר שלא יצאו מרשות ראובן מעולם וכולי ולפי מה שחי' הע"ש בין אומר לנדונייתא או בנדונייתא עיין שם אין מהר"ם חולק על הרשב"א והריטב"א באומר תנו בנישואין לא זכה אבל הסמ"ע והש"ך הסכימו דהחי' בין אמר תנו או לא אמר תנו דתנו אפי' בנדונייתה זכה:

ט"ו דין י"ח בין אמר מנה סתם וכולי כ' המ"מ בפ"י מה' זכייה דאפשר דכיון דקי"ל דלמנה קבור לא חיישינן ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ושוה קאמר עיין שם והכנה"ג הגב"י אות י"ג תמה על המ"מ ועל הרשב"א סימן תר"י דהא מחלוקת ר"מ ורבנן בריש ערכין ובידאי דהלכה כרבנן דסברי אדם מוציא דבריו לבטלה וכן פסק הרמב"ם פ"א מה' ערכין וא"ל דנהי דבבריא אמד"ל אבל בשכ"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה דומיא דאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה אבל א"א דלא עדיף שכיב מרע מהקדש ב"ה דרבנן סבירא להו אמד"ל עיין שם וא"ל דלא פליגי רבנן אלא במעריך פחות מבן חדש דלא מתקני' לישני' מערך לדמים וכן כתב הריטב"א בחי' לכתובות פ' אע"פ גבי מקדיש מעשה ידי אשתו וכולי וז"ל אבל אי טעמא דר"מ משום דנעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהם אפשר דהילכתא כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמי' אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדיש אותם כדין חכמים וכדין תורה דהוי כאלו אמר יקדשו ידי לעושיהם וכולי עיין שם הרי דלה"ט דר"מ משום דנעשה כאומר יקדשו ידי לעושיהם קי"ל כוותיה ודוקא במעריך פחות מבן חדש לא קי"ל כוותיה משום דמשנה לשונו מערך לדמים ואע"ג דלמסקנא דטעמא דר"מ משו' דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם לא קי"ל כוותיה ומקדיש מעשה ידי אשתו לא חל אא"כ פי' יקדשו ידי לעושיהם או באומר שהוא מקדיש כדין תורה ותקנת חכמי' נראה משום דצריך לתקן לשונו אבל שכיב מרע שאמר מנה לפ' אמרינן דאין אמד"ל ושוה מנה קאמר וכה"ג כתב מרן הב"י גבי שכיב מרע שאמר ידור פ' בבית זה זכה בשם הר"ן וז"ל ומהא שמעינן דלא מתקני' לישניה דשכ"מ אלא דייני' ליה כבריא ולא אמרינן וכולי הבית לדירה וכולי לפירות קאמר הילכך שכיב מרע שאמר תנו שט"ח לפ' לא קנה וכולי אבל ראיתי להרמב"ם בפ"י מה' זכייה שכתב וכן אם אמר תנו שטר פ' לפ' זכה במה שיש בשטר וכו' וא"ל לקיים דבריו דכל שכ"מ שמתחיל הדבר כדרך שיש לו להתחיל אע"פ שלא גמרו אנו גומרין את דבריו וכדאמרינן דשכ"מ שאמר כתבו גט לאשתי כתבו ותנו קאמר וכו' אבל שכ"מ שאמר ידור פ' בבית זה וכו' אין לנו לפרש לשון אחר לגמרי כדי שתתקיים כוונתו וכו' עיין שם ואם כן הכא נמי מקדיש מעשה ידי אשתו אין לנו לפ' לשון אחר כדי שתתקיים כוונתו דומיא דידור פ' בבית זה דלא אמרי' בית לדירה קאמרי' וה"נ לא אמרי' יקדשו ידי לעושיהם קאמר ואפשר דלמאי דאמרי' דטעמא דר"מ נעשה כאומר יקדשו ידי לעושיה' ה"ד בהקדש משו' אין אדם מוציא דבריו לבטלה דה"נ אמרי' אין אדם משטה על ההקדש כמ"ש הרדב"ז ח"א סימן קע"ו ע"ש ואפשר דה"נ שכיב מרע שאמר ידור פ' בבית זה אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובית לדירה קאמר וכדאמרינן אין אדם משטה בשעת מיתה ורב נחמן דאמר שכ"מ שאמר ידור פ' בבית זה לא אמר כלום ס"ל כמסקנא דפ' אעפ"י דהמקדיש מעשה ידי אשתו לא חל ההקדש ואפשר דלמאי דס"ד אמרי' דהקדש עדיף משכ"מ ולמסקנא בהקדש נמי אין לפ' לשון אחר בכוונתו אבל הכא אמרי' דשוה מנה קאמר דחסרון לשון הוא ואנו גומרין דבריו ואף רבנן מודו בכה"ג אין אדם מוציא דבריו לבטלה לא נחלקו אלא במעריך פחות מבן חדש דאין לפ' לשון אחר בדבריו מערך לדמים:

ט"ז דין ך' שכיב מרע שאמר הלואתי וכולי וא"צ מעמד ג' וכולי בפרק מ"ש אמר ר"פ הואיל ויורש יורשה ר' אחא בריה דרב איקא אמר הלואה איתיה בבריא דבמעמד ג' קנה וכת' הר"ן הובא בש"מ וז"ל אר"פ הואיל ויורש יורשה אויר נמי דאיתיה בירושה בלא גוף כגון מי ששייר אויר לפלוני שמורישו ליורשיו איתיה נמי בשכיב מרע מיהו טעמא דר"פ לא סליק אלא ה"ט משום וכו' במעמד ג' קנה הילכך אויר דליתיה בבריא בשום ענין אלא אג"ק לא מיקני נמי במתנ' שכיב מרע אלא עם הקרקע עכ"ל ומביאו מרן הב"י ע"ש מבואר דס"ל דר"פ ורב אחא פליגי דלר"פ כל שהיורש יורשה כגון אויר דאיתיה בירושה בלא גוף הכא נמי שכיב מרע יכול להקנותו אף על גב דהוי דבר שאין בו ממש אבל לרב אחא אינו יכול להקנותו כיון דליתיה בבריא בקנין וקי"ל כרב אחא וכן פסק מהר"י ן' מיגש שם גם הרשב"ץ חלק שני סימן רל"ה כתב וז"ל וכן כתבו המפ' שיש בין טעמו של רב אחא לטעמו של רב פפא שאם אמר גזלתי שגזל ממני פ' לפ' אי קנה או לא דלטעמא דרב פפא קנה שהרי יורש יורשה ולטעמא דרב אחא לא קנה דהא ליתיה במעמד ג' דל"מ לאקנויי הלואה דכפריה אלא בהרשאה וכו' אבל מדברי הגאון נראה שפסק כר' אחא שכ"כ הלואתי לפלוני איתיה בבריא במעמד ג' וכן פסק הר"י הלוי בן מיגש וכן נראה דעתו של הרמב"ם וכולי ולפ"ז א"א שאם הלואה של גוי דלא מהני בה מעמד ג' כמ"ש ר"י בעל התוס' א"כ לא קנה מקבל מתנה וירשו אותה היורשים זה נ"ל עכ"ל ועיין בתשו' אחרת חלק א' סי' י"ג אבל בעל העיטור במאמר קנין כ' ואיכא למשמע מינה דאפי' אינו יורש האויר בלא גוף וכולי וכתב הרב בני יעקב דס"ב דסבירא ליה דאפילו אויר רומא דמצי לשייר בלא גוף אינו נקנה במתנת שכיב מרע דכל דבר שאין בו ממש אמרו ואם כן שמעי' דיורש אינו יורשה דאם יורש יורשה היכי אמרי' סתמא דדבר שאין בו ממש לא מקנה ולא ס"ל כהר"ן עיין שם באורך וכן נר' דעת הרמ"ה בפרק מ"ש סימן פ"א ובפרק המוכר את הבית סימן כ"ז גבי בן לוי שמכר שדה וכולי כתב וז"ל וש"מ טעמא דאמר לי ולבני הא לא"ה אם מת אינו מחזיר לבניו וכולי וה"מ גבי מעשר דכי שייריה למקום מעשר לאו לגמריה שייריה דאם כן במאי נפיק האי לוקח י"ח מחובת מעשר וכו' אלא שעבודא בעלמא הוא דשייר בה וטובת הנאה דאית ביה הוא דשייר לנפשיה וטובת הנאה אינה ממון להורישה לבניו אלא היכא דשייר נמי בפי' וכו' וכ"כ בסימן ל' עיין שם וכן כתב מהריק"ו סימן קס"א ומהר"ם מפדווא סי' ס"ה עיין שם ואם כן נרא' כל שכן דבר שאין בו ממש דאינו מורישו ליורשיו והגמ"ר סוף בתרא הביא דברי בעל העיטור ופסקה מור"ם בסוף סימן רע"ו עיין שם ומצאתי להרשב"א בתשו' חלק שני סימן שפ"ד שכתב וז"ל מיהו צריך להתיישב עוד בדין זה במי שמכר את הבית ולא כתב עומקא ורומא וכו' לפי שיש לחלק דשאני דקל אין הפירות בעולם ולפיכך א"א לשייר אלא אם כן שייר גוף לפנינו אבל האויר ממילא הוא משוייר ואין צריך לשייר גוף שהרי לא נכנס בכלל המכר וכו' ואם כן המוכר גוף לאויר המשוייר לא עשה כלום והביאו מרן הב"י סימן רי"ד עיין שם וא"כ אפשר שזה דעת בעל העיטור ומהר"ש הלוי בתשוב' סימן נ"ד האריך עיין שם והרב מח"א הוכיח דטובת הנאה אפילו אינה ממון לא הוי כדבר שאין בו ממש שהרי יורש יורשה ודבר שאין בו ממש שאין היורש יורשה כדמוכח בפרק מ"ש וכבר תמה עליו מהריט"א בס' נאות יעקב:

י"ז הג"ה אבל לא בהלואה שיש לו ביד גוי וכו' וכן כתב מהר"י מברונא סי' רי"ב דשכיב מרע שהקדיש הלואה שביד ישראל קנה המקבל אבל לא בהלואה שביד גוי כיון דליתיה במעמד ג' כמ"ש התוספות בפרק קמא דגיטין ליתיה בשכיב מרע וכן כתב הרשב"ץ חלק שני סימן רל"ה עיין שם ועיין בס' פני משה חלק שני סימן נ"ט שכן פסק מהר"ש הלוי והרב המחבר סימן ס' חלק עליו וכן מהרימ"ט סי' נ"ב חלק על מהר"י באסן בזה עיין שם ואלו ראו דברי מהר"י מברונא והרשב"ץ היו מודים ומה שדחה מהרימ"ט דהיינו דוקא לענין שהנותן יכול לחזור בו דלא הפקיעו חכמים ממונו על ידי מע"ג דגוי אבל כל שלא חזר בו הנותן זכה המקבל וכיון שיש דרך להקנותו איתיה במתנת שכיב מרע והסכים עמו ה' נחפה בכסף סימן כ"ז עיין שם כבר כתבתי בסי' קכ"ו דין כ"ב דמדברי התוס' והמרדכי והסמ"ג ומהר"ם בשם ר"ת מוכח בהדיא דאם הלוה גוי גרע טפי ממקבל גוי ואפי' לא חזר הנותן לא קנה דאינו זוכה לאחרים אבל אם המקבל גוי כל שלא חזר בו הנותן ישראל הלוה זוכה לגוי עיין שם באורך ואם כן אין דרך להקנותו וליתיה בשכיב מרע וכן הסכים הרב עבודת הגרשוני סימן י"א עיין שם וכן נראה עיקר דמלוה על פה של גוי לא קנה כדברי הרשב"ץ ומהר"י מברונא שם ושאר אחרוני' מיהו במלוה בשטר כתב מהר"י מברונא שם דאם השטר ביד המקבל ואחר כך נתן לו הלואתו סמכא דעתיה וקנה וכן אם היה במשכון והיה ביד המקבל מתנה ואחר כך נתן לו הלואתו קנה עיין שם:

כתב ה' עבודת הגרשוני שם דהיינו דוקא במתנת שכיב מרע לאיש נכרי אבל לא' מבניו אפי' לשון מתנה הוי ירושה וגם הפוסקים דס"ל דאם אמר ל' מתנה ממש אפילו ליורש הוי מתנה ה"ד באומר אחריך לפ' דאמרי' דהוי מתנה שלא לבטל דבריו שאמר ואחריך לפלוני דאם הוא ירושה אין לה הפסק אבל הכא לכ"ע אפילו לשון מתנה ממש הוי ירושה וזכה בהלואה וע"ש עוד סי' ע"ח ואין נראה כן מדברי הרמ"ה בפרק מ"ש סי' צ"ח שכ' איכא מ"ד (א"ה עכ"מ והשאר חסר):

י"ח דין כ"א שכיב מרע שא' ידור פ' וכולי כתב מהריב"ל חלק שלישי סי' מ"ג דא"ל דהיינו היכא דליכא מצוה לקיים דברי המת כגון שלא צוה ליורשיו אבל אם צוה ליורשיו לדעת הרמב"ן דאמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' שלא הוציא דבר מתחת ידו הכא נמי אם צוה ידור פ' בבית זה כופין את היורשי' לקיים דברי המת והביא ראייה דאפי' בדבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם אמרי' מצוה לקיים דברי המת עי' שם באורך וכן כתב מהרשד"ם סי' שכ"ג אבל מהרי"א סי' קצ"ו חולק והביאו הרב כנסת הגדולה סי' רנ"ב הגב"י אות ל"ב עיין שם וז"ל הרמ"ה בפרק מ"ש סימן פ"ד וכ"ת מ"ש ידור פלוני בבית זה דלא אמר כלום דדבר שאין בו ממש הוא ומ"ש ההיא דגרסינן בפ' השולח מי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי וכו' כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דקורת רוח ממלאכה לאו דבר שיש א ממש הוא אמרי' מצוה לקיים דברי המת הכא נמי לימא מצוה לקיי' דברי המת שאני התם דלא לאקנויי ליה מידי מעלמא קאתי אלא למיפטרא ממילתא דמחייב' בגוה קאתי וכל כה"ג איתיה נמי בבריא אפי' בדבר שאין בו ממש מ"ד אשבועה דאף על גב דלית בה ממש מהני קנין למיפטר מינה עכ"ל מבואר דס"ל דדבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ושאני קורת רוח דאיתיה נמי בבריא:

י"ט דין כ"ד תנו חלק לפלוני מנכסי וכו' הרא"ש כתב בשם רשב"ם דמספק"ל אי חלק חצי או חלק כל דהו לכך חולקים מספק דקיימא לן כסומכוס דממון המוטל בספק חולקין ור"י פסק דהלכה כרבנן דהמוציא מחבירו עליו הראייה וכו' וכן פסק רב אלפס כרבנן דסומכוס והא דפשיט גמר' בעין ממילתא דסומכוס לאו מטעם סומכוס אלא מטעם משום דחלק סתם משמע רביע וכולי וכן כתבו התוס' בבתרא דל"ה בד"ה ומ"ש וכולי עיין שם אם כן דעת רשב"ם והרי"ף והתוס' חלק סתם משמע רביע אלא שכ' רשב"ם שמא יותר מרביע עיין שם להרי"ף והתוס' דנקט רביע בדוק' וכן כתב הרמ"ה בפרק המוכר את הבית סי' כ"ו שאין דרך בני אדם לומר חלק סתם על פחות מרביע וכולי ולא משום ממון המוטל בספק הוא וכולי דאם כן הוא דינא למיהב ליה טפי מרביע דהא ברירא לן דאין ליה למשקל חלק כל דהו ואי במילתא דפלגא הוא דמספק"ל וכי שקיל בההוא ספיקא אשתכח דקא שקיל יותר מרביע אלא טעמא דמילתא משום דחלק סתם אין פחות מרביע וכו' עכ"ל וראב"ן דק"ה ע"ג כתב וז"ל האומר תנו חלק לפלוני בכור סומכוס אומ' אין פחות מרביע המקבל מתנה אומר חצי תן ל' חלק א' משני חלקים והיורש אומר לא נתן לך אלא חלק כל דהו פלגא שקיל יורש דהא מודי ליה מקבל מתנה ואידך פלגא מוטל בספק דשמא חלק אחד משני חלקים קאמר כדטען מקבל מתנה ושמא חלק כל דהו כדטען יורש לכך אמר סומכוס דשקיל רביע של כל דבור דהוא החצי החלק שחולקי' עליו סומכו' לטעמיה דאמר ממון המוטל בספק חולקין ובכי האי ספק לא פליגי רבנן עליה דסומכוס כדפי' ריב"ק וכו' עכ"ל ונר' דס"ל דטעמא הוי ממון המוטל בספק ואפילו הכי אינו נוטל אלא רביע כדק' משום דמקבל מתנה מודה בחצי שהוא של יורש וחצי אתר שהוא ספק חולקין אותו ורבנן מודו לסומכו' בספק כזה כמ"ש דף פ"ז ע"ש הטעם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה