אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן רנב

סימן רנא

א' דין א' מתנת שכיב מרע וכולי (א"ה זה הלשון יש בו ערבוב מפני שיש קצת קרעים) התוספות בכתובו' דף מ"ט ע"ב בד"ה הוא וכו' הוכיחו מפ' י"נ דאינה טורפת ממתנה לאחר מחיים וכ' מהרש"א לכאורה קשה הא בבנו נמי מסקי' התם דלית הילכתא כוותיה ואין ניזונת וכל שכן לאחר ולפי מה שכ' המרדכי דהוא דוקא אינו ניזון אבל אשתו ניזונת ניחא מהאי טעמ' דקאמר דנטרח לדידיה ולדידה א"נ וכו' ע"כ נר' דלאחר אין ניזונים היינו לאחר מותו וכו' עיין שם ודברי מהר"ם שכ' המרדכי הם בתשובו' הקצרות סי' תצ"ט וז"ל ועתה אני מדקדק מדברי התוס' דסבירא להו דאף לפי המסקנ' דלית הילכתא כתקנת אושא ה"מ הוא אינו ניזון אבל היא ניזונת לכל הפחות לאחר מיתת הבעל דאי ס"ד דלפי המסקנא ליתא לתקנת אושא כלל ואפילו היא לא מיתזנה מן המתנה ואפילו לאחר מיתת הבעל מנ"ל מהר"ם דמחל' בין מתנה שנתן לבניו ובין מתנה שנתן לאחרים דילמא ההיא סוגי' דפ' י"נ דמשמע דאי הויא מדאורייתא ניחא ליה דלא גבי היינו לפי המסקנא דפ' נערה דלית הילכת' כתקנת אושא דאפילו מבניו דלא גביה וכולי עכ"ל הרי שהכריח כן מדברי התוספות דגם למסקנא היא ניזונת לפחות לאחר מיתה עיין שם וראיתי בתשו' הגאונים ח"ב שער ג' סי' ל"ב שכ' באחד שכ' כל נכסיו לראובן בנו במתנה גמורה וקנו מידו ואחר כך חזר במתנה והוצרך למזונות ומכר אותו לאתר מכירתו מכיר' שכך אמרו רבו' באושא התקינו הכותב כל נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונים מהם וכן מצאתי בספר חוקות הדיינים סימן רפ"ד וז"ל חכמים התקינו דהכותב נכסיו לבניו ולא שייר לעצמו כלו' שיהיו ניזונים מהם כל ימיהם הוא ואשתו וכתבו רבותינו הצרפתים דדוקא כשכתב לבניו אבל אם כתב כל נכסיו לאדם אחר אינו ניזון מהם משום דמתנה גמורה היא זו ולחלוטין נתנן לו וכו' עיין שם ותימא דהא מסקי' התם דאין הלכה כתקנת אושא והכותב לבניו לפחות הוא אינו ניזון וכן כתב רב האי גאון בתשו' שם סימן ל"ב דהוא ואשתו אין ניזונת מהם:

ב' לפיכך מוציאין וכו' כ' הרמ"ה בפר' י"נ סימן קנ"ה וז"ל והשתא דאמרת כירושה דמיא וכל היכא דגבי מהיורשים גבי ממתנת שכיב מרע אפי' מלוה על פה נמי גבי מינה ואפילו מטלטלין הוו מטלט' ללוה ויהבה במתנת שכיב מרע אתי מלוה וגבי מנייהו כתקנתא דרבנן בתראי כי היכי דגבי להו מן היורשים דלא אלימא תקנת' דרבנן מירושה דאוריית' וכן הילכתא עכ"ל מבואר דסבי"ל דמדינ' דגמרא דמטלט' דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב הכא נמי אינו גובה ממתנת שכיב מרע אלא מתקנת הגאונים וכן כ' בסי' קצ"ה עיין שם ונפקא מינה אם נתן קרקע ומטלטלין במתנת שכי' מרע והמקבל מתנה רוצה להגבו' לבעל חוב קרקע ובעל חוב רוצה לגבות מטלטלין הדין עם המקבל מתנה כדלעיל בסי' ק"ז גבי יורשים עיין שם וכן כ' רשב"ם בבתרא דקל"ח וז"ל אם יצא עליו שטר חוב קודם שקבלו המעות א"נ כגון וכו' שדות וכו' הילכך אפילו לאחר שגבו גובה בעל חוב מהם דמקבל מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן ומקרקע דיתמי משתעבדי לבעל חוב עיין שם וכן כתב הטור בסי' רנ"ג וז"ל ומיד שנתן קרקע או שגבו קרקע במעות שחלק להם שאלו גבו מטלטלין לא משתעבדי לבעל חוב מתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן וכ' מרן הב"י דהוא נותן טעם למה שאמר שאלו גבו מטלט' לא משתעבדי לבעל חוב משום דמתנת שכיב מרע כיורש שויוה רבנן וכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל תוב הכא נמי מטלטלין דמקבל מתנת שכ"מ מיהו היינו לדינא דגמר' אבל האידנא משתעבדי עיין שם ונראה דגם רשב"ם שכ' דמתנת שכיב מרע כיורש ומקרקעי דיתמי משתעבדי לא נתן טעם לקרקעות דמשתעבדי משום דמתנת שכיב מר' כיורש דהא לקוחות נמי גובה מהם וכל שכן מתנת שכיב מרע דלא קנה אלא לאחר מיתה אלא דה"ט איצטריך למטלטלי דס"ד כיון דמתנת שכיב מרע לא קנה אלא לאחר מיתה אפילו היו מטלטלי בעל חוב גובה מהם קא משמע לן דכיורש הוי וכי היכי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב הכא נמי מטלטלין דמקבל מתנת שכיב מרע ולכך צ"ל דמיירי הכא קודם שקבלו המעות או שגבו קרק' וכי תימא כיון דכיורש הוי כי גבו קרקע לזה סיים ומקרקעי דיתמי משתעבדי אם כן ה"ט דהוי כיורש לא איצטריך אלא לגבי מטלטלין ועיין להר' נתיבות משפט דף רע"ח ע"ד (א"ה עד כאן מצאתי ואחר כך מצאתי ומ"מ:

ומכל מקום אפשר דרשב"ם מודה דלפי תקנת הגאונים גובה בעל חוב ממטלטלין דמקבל ממתנת שכיב מרע כמו שגובה מהיורשים כמו שכת' הרמ"ה וכן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סי' ע"ט תשו' מהר"י מקרושן להר"י ן' שניאור וז"ל נ"ל מ"ש השליש שלא נתן זאת המתנה כי אם לאחר מיתתו ובחיים רצה להיות רשאי לעשו' בהם כל מה שירצה ועכשיו שמת ולא חזר בו א"כ לא זכיתם בזאת המתנה כי אם מטעם מצוה לקיים דברי המת דשייך אפילו בבריא כדמוכח בסוף פרק קמא דגיטין והמתנה מקויימת כיון שהיתה ביד שליש והושלש מתחילה לכך וכו' אך לפי מה שתקנו הגאונים שגובה כתובתה ממטלטלים דיתמי שהיא ירושה דאוריי' כל שכן שתגבה ממתנה דרבנן כמו מתנה שהיא מכח מצוה לקיים דברי המת או מכח שכיב מרע וכו' עכ"ל וכן כ' הרשב"א בתשובות שהביא מרן הב"י סי' זה והרב כנסת הגדולה תמה שהוא הפך מה שכ' הנ"י בשמו בפר' י"נ ותירץ דבתשובה זו מיירי במטלטלין שלא באו עדיין ליד המקבל ומ"ש הנ"י בשמו דאין מוציאין הוא במטלטלין שבאו ליד המקבל ע"ש וליתא דתשו' הרשב"א היא בח"ב סי' קס"ג ומבואר שם בשאל' דמיירי בהוציא מקבל מתנה מבית הנותן רוב המטלטלין קודם מיתה ובתשו' כ' דתקנו הגאונים שהמטלטלין בזה הזמן כמקרקעי ואם תמצי לומר שהם לא תקנו אלא במטלטלי דיתמי אבל במטל' שנתן לא הרי לדברי הרי"ף והגדולים האחרונים מתנת שכיב מרע לא עדיפ' מהירוש' עיין שם אם כן אפילו כבר באו לידו מוציאין דלא עדיפא מירושה וגם מיירי בהכי וכן כ' בהדיא בסי' ק"ע דאם קדם וגבה לוי מוציאין ונותנים לאלמנה מתקנת הגאונים שתקנו שיהו מטלטלין כקרקע ע"ש וכ"כ מרן הב"י בסי' רנ"ג על הטור שכ' שאלו גבו מטלטלין וכו' דה"ד לדינא דגמ' אבל האידנא משתעבדי משמע אפי' גבו כבר מוציאין מהם וכן כתב הרשב"ץ ח"ב סימן רל"ד דאפילו נתן לו מעות והיה תפוס כבר מוציאין ממנו: ג' לפיכך מוציאין וכולי אפילו למ"ד דמתנת שכ"מ מפקעת מידי שעבוד כתובה ה"מ במתנת שכיב מרע לאחרים אבל מתנת שכיב מרע ליורשיו כירוש' ואינה מפקעת כתובה פסקי' וכתבים סימן פ"ו עיין שם וכן מצאתי לתשו' מהר"ם הקצרות סימן קצ"ב בתשובות הרשב"א שהביא מרן הב"י מבואר דסבירא ליה דאפילו במטלטלין מוציאין ממתנת שכיב מרע למזון האשה והבנו' ולכתובה עיין שם וכן כתב מהר"ם בתשובות הקצרות סי' קצ"ב וז"ל ושכתבת אחר שגביית האלמנה ממטלטלין תקנת הגאונים היא די לנו שתגבה מב"ח ולא ממתנה ותקנתא לתקנתא לא עבדינן וההיא דהוא ואשתו ניזונת מהם ממקרקעי איני יודע מ"ש תקנת' לתקנת' וכו' ס"ד לא תצא לידון בדבר חדש לבדות דבר מלבך נגד קבלתנו וקבלת כל רבותינו דמטלט' בזה"ז כמו מקרקעי בימי חכמי התלמוד וכולי וכיון דבימיהם אשה גובה מזונות ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כמו ירושה אף על גב דאין מוציאין למזונות ממה שמכר או שנתן לאחרי' דחשיבי משועבדים ותנן אין מוציאין מ"מ מוציאין ממקרקעי שנתן לבניו דחשיבי כירושה בעלמא הכא נמי מוציאין בזה"ז ממטלטלין שנתן לבניו עכ"ל:

ד' הג"ה ודוקא שאין נכסי' גבי יורשים וכו' הרשב"א בחי' בפ' הנזקין כ' וז"ל א"ל היכי קרי למתנת שכיב מרע משעבדי דא"כ מלוה ע"פ בגו זימניה ומזון האשה והבנות לא יגבו מהם וכו' וי"ל דהכא במתנ' שכיב מרע במקצת ובקנין דכמתנת בריא היא והילכך במתנת שכ"מ אי קמא בינונית ובתרא זיבורית מבינונית דקמא גבי וכולי וכן פסקו רב אלפס והר"י ן' מיגש תלמידו בתשובות וכן כתב מורי רב"י וכן נראה דעת הרמב"ן בתשובות עכ"ל ולכאורה נראה דה"נ אפילו יש נכסים לגבי יורשים גובה מהמקבל מתנת שכ"מ דגרע מיורש ולא חשיב משועבדים והתוספת' שהביא הנ"י א"ל דמיירי במתנת שכיב מרע במקצת דהא דקתני ופ' יירש שאר נכסיו דשייר ליורשיו:

ה' דין ב' מצוה לקיים דברי המת וכו' כ' המרדכי בס"פ מ"ש דלא אמרינן מלד"ה בקטן המצוה וכ' הכנה"ג הגב"י אות מ' וכן כתב מהר"א הלוי הובא בס' תומת ישרים סימן ע"ח וה' בעל הספר נראה שלא ראה דברי המרדכי עיין שם וכבר תמה עליו ה' שמחת יום טוב סימן כ"א דהמרדכי מיירי בקטן המצוה ומת דלא אמרי' מלד"ה והוכיח כן מדברי התוספות וכל הראשונים שחקרו כיון דקי"ל מלד"ה למה תקנו דין מתנת שכיב מרע ודבריו ככתובים וכמסורים דמו ולמה מתנה במקצת צריך קנין תפ"ל דכיון דמת מלד"ה ואם דין זה לא נאמר בקטנים אימא דתקנו מתנת שכיב מרע אפי' לגבי יתומים קטנים ולכך במתנה במקצת צריכה קנין עיין שם ולא ראה מ"ש הר"ן בפ"ק דגיטין וז"ל ול"נ דאפילו נימא דהא תנו כפשטא דמתני' אפ"ה ע"כ כי תנאי תנו לאתר מיתה היינו משום דמשעת דבור זכה בו ולא משום מצוה ונ"מ ביתומים קטנים דלא בני מיעבד מצוה נינהו דהא דומיא דרישא וכו' עכ"ל הרי שכ' דמשו' מצוה יתומים קטנים לאו בני מעבד מצוה נינהו וכ"כ הרשב"ץ חלק שלישי סי' רכ"א עיין שם ומה שהק' דאם כן אימא דתקנו דין מתנת שכיב מרע לגבי יתומים וכן במתנה במקצת צריכה קנין מה"ט עיין שם ליתא דבבתרא דקנ"א עמוד שני פסקי' דמתנת שכיב מרע צריכה קנין אף על גב דמת עיין שם אלמא משמע אפי' לגבי יתומי' גדולי' אם לא היה קנין אף על גב דמת לא קנה ותפ"ל משום מלד"ה ורבא שם מק' מדתניא שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת מאי לאו דלא קנו מנייה וכו' ולא מוקי לה ביתומים גדולים ומשום מלד"ה וכן מתנת שכיב מרע בקנין דאמר רב הרי היא כמתנת בריא שאם עמד אינו חוזר והרי היא כמתנת שכיב מרע שאם אמר הלואתו לפ' הלואתו לפ' ושמואל אמר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה תפ"ל משום מלד"ה ואם מת כופין היורשים אטו לא מיירי אלא ביורשים קטנים ועיין לה' מח"א בה' זכייה סי' כ"ט:

ו' מלד"ה וכו' כ' התוספות בגיטין די"ג בד"ה והא וכו' דשייך אפילו במלוה עיין שם וכתב הרשב"ץ חלק שלישי סימן מ"ב דכל שהוא יכול לחזור כדאמרי' בירושלמי אמר ליתן מתנה לחבירו ובקש לחזור בו וחזר ואם הוא יכול לחזור וכ"ש שאין היורשי' חייבי' לקיים דבריו עיין שם: ז' והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך וכו' כ"כ התוס' בבתרא דקמ"ט בד"ה דקא וכולי וז"ל ור"י תי' דלא אמרי' מלד"ה אלא היכא שהוא ביד שליש וכו' ומיירי שהושלש מתחילה לכך כי היכי דלא תיקש' ממעשה דאיסור גיורא דהכא לא אמרי' מלד"ה אף על גב דהוה ביד שליש אלא ה"ט משום דלא הושלש לו מתחילה לכך וכו' ועוד היה מפרש ר"ת דלא שייך הכא בשמעתי' מלד"ה בגר דליתיה בירושה וכו' מיהו כדפי' לעיל ניחא טפי וכו' עיין שם משמע דר"ת סבירא ליה דכל שהוא ביד שליש אפילו לא הושלש מתחלה לכך אמרי' מלד"ה וגבי איסור ה"ט משום דבגר לא אמרי' מלד"ה אבל התוס' הסכימו דבעינן שהושלש מתחילה לכך וכן הוכיח מהריב"ל חלק שלישי סי' מ"ג מדברי הר"ן בפ"ק דגיטין שתי' כן ההיא דאיסור משו' דבגר לא שייך מלד"ה דסבירא ליה דבעלמא מלד"ה אפי' הושלש מתחלה לכך וכן משמע בחי' הרשב"א שם ונמשך אחריו ה' משפט צדק חלק שלישי סימן ט"ז עיין שם אבל התו' בגיטין די"ג בד"ה והא וכו' כ' בשם ר"ת דבעי' שהושלש מתחלה לכך וכן כתב מהר"ם בתשו' הארוכו' סי' ת"ך ובתשו' הקצרות סימן ל"ח והובא במרדכי בפ' י"נ סימן תקצ"ג עיין שם ומהרי"ו סימן ק"ד תפס סברא זו דבעי' שהושלש מתחלה לכך והביאו הסמ"ע בסי' רפ"ו סק"ד עיין שם:. ח' כתב המרדכי בס"פ מ"ש ובתשובות מהר"ם הארוכות סי' תקמ"ז בשם ר' גרשום על יתום שצוה בשעת מיתתו ונתן לשמעון דודו כל אשר לו מקרקעי ומטלט' וז"ל ובקטן לא שייך לומר מלד"ה דאמר רב מנין למתנת שכיב מרע שנ' איש כי ימות איש אין קטן לא ואפי' לר"נ דאמר מתנת שכיב מרע מדרבנן לא שייך גבי קטן מלד"ה מדוקייא דשמעתין דטעמ' דשכ"מ דמתנתו מתנה שלא תטרף דעתו הא בריא בכסף ובשטר ובחזקה ורב נחמן סבר קטן אינו יכול להקנות לא בכסף ולא בחזקה דאר"ן אמר שמואל למכור בנכסי אביו עד שיהא בן ך' הילכך גבי יתום לא שייך למימר מלד"ה ואין בצואתו כלום וה"מ בפחות מבן י"ג ולא ידע דאין מתנה מתנה לגבי מקרקעי אבל לגבי מטלט' מתנתו מתנה אף בפחות מבן י"ג וצואתו קיימת דתנן הפעוטו' מקחן מקח וכו' הילכך כל מקרקעי שהיתום הניח ונפלו לפני היורשין וחולקין בשוה ומטלטלי זכה בהם שמעון וכו' עכ"ל ונראה דסבירא ליה דגבי שכיב מרע אמרי' מלד"ה אפילו לא נתנו לשליש כמ"ש הרמ"ה בפ' מ"ש סי' צ"ד דלא בעי' מסירה לשליש אלא בבריא אבל גבי שכ"מ אפילו לא נתנו לשליש אמרינן מלד"ה דכי היכי דגבי הקנאה לא בעי' חד מאנפי הקנאות שלא תטרף דעתו עליו הכא נמי גבי צואה אפילו לא נתנו לשליש מלד"ה שלא תטרף דעתו עליו עיין שם ואם כן גבי שכיב מרע קנה במתנת שכיב מרע או משום מלד"ה כדי שלא תטרף דעתו עליו וכל דאיתיה בבריא איתיה בשכ"מ וכל דליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ ודבר שלב"ל או דבר שאין בו ממש דליתיה בבריא הכא נמי בשכ"מ לא קנה במתנת שכ"מ ולא משום מלד"ה וכן כתב הרמ"ה בפ' מ"ש סימן פ"ד וז"ל וכ"ת מ"ש ידור פ' בבית זה דלא אמר כלום דדבר שאין בו ממש הוא ומ"ש ההיא דגרסי' בפ' השולח גבי מי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי וכו' כופין את היורשי ועושין לה קורת רוח מלד"ה ואף על גב דקורת רוח ממלאכה לאו דבר שיש בו ממש הוא אמרי' מלד"ה ה"נ לימא מלד"ה שאני התם דלאו לאקנויי ליה מידי מעלמא קאתי אלא למיפטרא ממילתא דמחייבה בגוה קאתי וכל כה"ג איתיה נמי בבריא אפילו בדבר שאין א מ"ד אשבועה דאע"ג דלית בה ממש מהני קנין למיפטר מינה ל הרי דסבירא ליה דבדבר שאין בו ממש לא אמרה מלד"ה ושאני קורת רוח דאיתיה נמי בבריא ואם כן גבי קרקע קרקע דקטן אין מעשיו כלום הכא נמי בשכ"מ אין מתנתו ולא צואתו כלום וז"ל הרמ"ה בפ' מ"ש סי' צ"ד וכ"ש גבי ל' דתנו ותנתן דמהנו בשכיב מרע ולא מהנו בבריא דצואה היא וכו' ולא אשכחן דמהני בבריא אלא היכא דמסריה לממוניה לשליש וא"ל תן וכו' אמרי' מלד"ה ואלו לגבי שכיב מרע אף על גב דלא אתפסיה לממוניה לשליש קני אבע"א מטעמא מלד"ה וכי היכי דגבי הקנאה לא אצרכו לחד מאנפי הקנאות שלא תטרף דעתו עליו גבי צואה נמי לא אצרכו לאתפוסי לממוניה לשליש שלא תטרף דעתו עליו ואבע"א ל"ש גבי יטול יחזיק וכיוצא דלשון הקנאה הוא ול"ש גבי תנו דלשון צואה הוא כולה מילתא גבי שכיב מרע מטעמא דלשון מתנה הוא וכולי הכא נמי לא אטרחוה לאקנויי בלשון מתנה ממש שלא תטרף דעתו עליו וכולי עכ"ל הרי דסבירא ליה דלשון תנו ותנתן דצואה הוא קני בשכיב מרע משום מלד"ה ואפילו לא מסרו לשליש אמרינן מלד"ה בשכיב מרע שלא תטרף דעתו עליו או דמה"ט אמרינן דהוי לשון מתנה ואם כן כ היכי דלשון מתנה לא מהני כי ליתיה בבריא הכא נמי לשון צואה דהוי מטעם מלד"ה לא אמרינן כי דליתיה בבריא ור' גרשום מיירי בלשון צואה ולכך נקט ה"ט דמלד"ה וה' שמחת יו"ט סימן כ"א כ' דהאי לישנא דנקט המרדכי ולא שייך ביה מלד"ה לאו בדוקא נקטיה ולשון מושאל הוא ותמה על מרן הב"י והרב כנה"ג עש"ב ונ"ל דעיקר כמ"ש ועיין בס' פרח מטה אהרן חלק שני סימן צ"ב:

אבל מדברי התוספות בבתרא דף קמ"ט בד"ה דקא וכו' שכ' וז"ל ור"י תי' דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא היכא שהוא ביד שליש וכולי וקשה ע"ז הפי' מהא דאמרי' בגיטין פר' השולח פ' שפחתי עשתה לי קורת רוח כופין את היורשים וכו' משום מצוה לקיים דברי המת, והתם לא הושלש ביד שליש מידי וצ"ל דגבי שחרור וכו' וכן כתב הרשב"א והר"ן בפרק קמא דגיטין והרא"ש בסוף פר' מציאת האשה עיין שם משמע דס"ל דגם בשכי"מ לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת כשאינו ביד שליש וכן נראה מדברי הרשב"ץ בתשובו' ח"ב סימן נ"ג עיין שם אבל לדברי הרמ"ה ניחא דהתם בשכי' מרע מיירי כדאמר' בפר' השולח מי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי וכולי ואמרי' מצוה לקיים דברי המת ואפילו לא שלש ביד שליש כדי שלא תטרף דעתו עליו ובזה ניחא א שהקשה הר"ן והריטב ב"א מדתניא בתוס' דב"ב תנתן שדה פ' לפ' כופין את היורשים לקיים צואת המת ע"ש דהתם בשכיב מרע מיירי ואם כן אפשר שכן דעת ר"ת ור"י דלא אמרו אלא בבריא ומה שהכריחו דאם לא כן הא דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו תפ"ל משום מצוה לקיים דברי המת אלא ודאי דבעינן שהוא ביד שליש עיין שם היינו אי לא אמרי' דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו אבל השתא דתקנו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו הכא נמי דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אפילו אינו ביד שליש מה"ט כמו שכ' הרמ"ה ושוב ראיתי למהרימ"ט ח"מ סימן צ"ג שכ' דר"ת לא הצריך שיהא מושלש מתחלה לכך אלא בבריא עיין שם:

וראיתי למהריב"ל חלק ג' סי' מ"ג שכ' דאם צוה ליורשיו ידור פלוני בבית זה לדעת הרמב"ן דאמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' אינו ביד שליש ה"נ אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' בדבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם אמרי' הכי כדמוכח מההיא דפלו' שפחתי וכו' עיין שם וכבר כתבתי דברי הרמ"ה דסבי"ל דבדבר שאין בו ממש ודבר שלא בא לעולם לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ושאני קורת רוח ממילת' דאיתיה נמי בבריא וכן משמע מדברי הר"ן בפרק קמא דגיטין שכתב בשם הרמב"ן וז"ל ודאמרי' לקמן וכולי התם ה"ט משום דכל שאמר תנו או הולך יש בלשון הזה ל' צואה ולשון מתנה כדאמרינן התם בפרק מ"ש עד שיאמר תנו בית זה לפ' וידור בו תנו דקל לפ' ואכל פירותיו והיינו מתנה וכולי וא"א כיון דתנו נמי הוי לשון צואה אמאי בעי' שיאמר תנו בית זה וכו' אפילו אמר תנו דירה לפ' דהוי דבר שאין בו ממש מצוה לקיים דברי המת כמו שהקשה אחר כך והא מתני' תנו קאמר ולוקמה משום מצוה לקיים דברי המת ותי' דע"כ מיירי במוסר דבריו לעדים ואם כן הוה ליה למימר גם כן בההיא דפ' מ"ש דמיירי במוסר דבריו לעדים וגם ר"ת ור"י לא הכריחו מינה שיהא ביד שליש משמע דסבירא להו דבדבר שאין בו ממש ושלב"ל לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת דכל דליתיה בבריא ליתיה בשכיב מרע לא במתנה ולא בצואה ושוב ראיתי להרב מחנה אפרים בהלכות זכיה ומתנה סימן ל' שהביא ראיה זו מדברי הר"ן ואף שהתוספות בגיטין דף י"ג בד"ה והא לא משך וכו' כת' וז"ל תימא מאי פריך הא קיימא לן מצוה לקיים דברי המת אם כן לוקי מתנית' בבריא משום מצוה לקיים דברי המת וכולי ועי"ל דל"מ לאוקומי מתני' משום מצוה לקיים דברי המת דאם כן מאי איריא צבורים אפילו אין צבורים נמי דסבר הגמ' מצוה לקים דברי המת וכולי שייך אפילו במלוה דבבריא לא חיישי' למנה קבור וכו' עכ"ל וכ"כ הרשב"א והריטב"א בחי' שם דאפילו לו במלוה שייך מצוה לקיים דברי המת עיין שם אם כן הוא הדין דבר שלא בא לעולם נראה דהיינו דוקא במלוה דכיון דשייך בה קניה דמעמד שלשה אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפילו בברי' ואיתי' נמי במתנת שכיב מרע ש טעמא אבל דבר שאין בו ודבר שלא בא לעולם דלא שייך בה שום קנין לא אמרי' מצוה לקים דברי המת ומדברי מהרשד"ם חא"ה סי' רל"ח משמע דס"ל דאפילו דבר שאינו נקנה במתנ' שכיב מרע שייך מלד"ה עיי"ש:

והרב כנסת הגדולה בסימן זה הגב"י אות ל"ב כתב בשם מהריב"ל ומהרשד"ם סימן שכ"ג דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אפילו בדבר שלא בא לעול' ואין בו ממש אבל מהרי"א סי' קצ"ז חולק עיין שם והרואה דברי מהרשד"ם וז"ל ועוד א"ל דמטעם אחר זכתה לאה ובניה בבית מטעם מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בגיטין בפר' השולח וכו' הכא נמי הרי צוה ליורשים שלא יוכלו להוציא לאה ובניה עד עשרים שנה וסלק כחם מזה וכו' עיין שם וא"ל דס"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת בדבר שאין בו ממש אלא בנ"ד שהם כבר מוחזקי' בבית והוא צוה ליורשים שלא יוכלו להוציאם וסלק כחם דמדמי' לה לשפחה דפטרה ממלאכה מיהו י"ל דשאני שחרור דיש לנו לומר מצוה לקיים דברי המת יותר משאר דברים כמו שחי' התוס' בפ' מ"ש והר"ן בפ"ק דגיטין ע"ש:

ט' הג"ה אם קדמו היורשים ומכרו וכו' מהר"ם בן חביב בתשו' בספ' גו"ר כלל ה' סימן א' כת' דאין היורשים חייבים מדין מזיק שעבוד חבירו אבל שליש שקדם ומכר חייב לשלם וה' המחבר סי' י"ד חלק עליו דאפילו אחר שמכר אינו חייב עיין שם:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה