ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן רנ
א' דין א' מתנת ש"מ וכולי וקונה לכשימות למפרע משעת נתינה בלא קנין הטור ומה שהקש' מרן הב"י דמתנת שכ"מ אינה קונה אלא לאחר מיתה כבר כתב הרמ"ע סי' נ' דלק"מ שהרי אמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורי' דמו ועכ"ל דקנה למפרע לכשימו' ואם עמד חוזר עיין שם וכן מבואר בתוספות והרא"ש ספ"ק דגיטין דלא קנה אלא לאחר מיתת הנותן מיהו לכשימות קנה למפרע משעת נתינה ואמירה משום דהוי כמסורים מאותה שעה עיין שם ועיין בהב"ח וה' בית דוד סימן קל"ב:
ב' אפי' לא דבר השכ"מ אלא ששאלו לו אם רוצה ליתן מנה ואמר הן מתנתו מתנה ה' לחם רב סימן ר"ו והביאו הכנה"ג עיין שם, וכ"כ מהריט"ץ סימן ח' עיין שם וכן כתבו התוספות בקידושין דע"ח ע"ב בד"ה ל"ץ וכולי בס"ד עיין שם וכן כתב בתשו' הגאוני' שער ג' סימן א' והביא ראייה מההיא דנכסיך למאן וכולי עיין שם וכן פסק ה' בית יהודה סימן י"ג בטענה ג' ולא זכר דבריהם עיין שם וכן כתב מרן בתשובות בס' אבקת רוכל סימן נ"ג בשכ"מ שאמר יש לבחור זה בנכסי כו"ך וא"ל שמעון מי הוא הבחור לוי והשיב הן הוי כאומר מתחלה שיש ללוי מההיא דנכסיך למאן וכו' עיין שם והרשב"א בתשובות הביאה מרן הב"י בא"ה סי' צ"ו כתב וז"ל אלמנה שנשתתקה ובאה לנבות כתובתה וצריכה שבועה ונבדקה והיא רומזת וכו' אם שומעת אע"פ שאינה מדברת כפקחת בכל הדברים וכו' ולא שנלך אחר רמיזותה אלא הרכנת הראש דהרכנת הרא"ש כדבור וכדג' בירושלמי וכולי ומכל מקום כל שצריכה שבועה ואינה מדברת איך תשבע שאפילו בדקנוה ושאלנוה אם נטלה כלום והרכינה בראשה שלא נטלה והשביעוה מפי אחרי' שמא לא נתכוונה בהרכנת הראש לאמת להפכו כל שאינה מוציאה מפיה וכו' עש"ב הרי דהרכנת הרא"ש הוי כדבור:
ג' בשכ"מ אין דין אסמכתא מרדכי וכולי ונ"ל ראייה ממתני' בפ' מי שמת אם ילדה אשתי זכר וכולי ויש לדחות הרב כנה"ג אות י"ח ע"ש ולא זכר מ"ש הטור בסי' רנ"ג וז"ל שכיב מרע שהיתה אשתו מעוברת ואמר אם תלד אכתי זכר וכולי פי' רב אלפס והר"י הלוי דהא לא איירי אלא בשכ"מ שדבריו ככתובי' וכמסורים דמו אבל לא בבריא וכו' דהא אסמכת' היא אם ילדה קאמר עיין שם אבל הרשב"א בתשובות סימן תתקל"ג והביאו מרן הב"י סימן ר"ז כתב דמתני' מיירי אפילו בבריא ולא אסמכתא במתנה ע"ש הטעם וכן כתב הריטב"א והנ"י בחי' לנדרי' דכ"ז בשם הרשב"א והרא"ה והסכי' עמהם וכן כ' הר"ן בשיטה מקו' לבתר דקס"ח בשם הרב יונה והסכים עמו עיין שם ועיין בב"י סימן ר"י:
ד' מתנת שכיב מרע וכו' צוואת שכיב מרע שכתוב בה צוה שלאחר פטירתו תנו לפ' כו"ך כתב ה' כרם שלמה סימן ע"ג דאין מתנה זו קיימת כיון שמיד לאחר פטירתו נפלו הנכסים לפני היורשים וזכו בהם והביאו ה' קהלת יעקב דק"ע סימן תקנ"ט ע"ש ולכאורה נראה שזה תלוי במחלוקת דהרשב"ש בתשובות סימן שס"א כ' דבהקדש אין צריך מעכשיו ואפילו אמר לאחר מיתה קנה וכ"כ הרשב"א באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ע"ש וכן כתב הרדב"ז חלק שלישי סימן תקכ"ג במי שהקדיש לאחר מיתה וז"ל וא"ת הרי לא הקדש אלא לאחר מיתה ובאות' שעה כבר הוא של יורש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוי כנתן לחבירו מתנה לאחר מיתה וכולי כיון דאמירה כמסירה הוי כאלו מסרו להקדש מחיים ושוב לא יוכל לחזור בו וכו' עיין שם וה"נ שכיב מרע אפי' לאחר מיתה קנה מה"ט שדבריו כמסורין וכאלו מסרו מחיים וכה"ג כתב המרדכי בפ' שור שנגח בשם ר"מ דאסמכתא קניא בהקדש דאמי' לגבוה כמסירה להדיוט היינו כמסירה המועלת בהדיוט וכן דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו פי' כמסירה המועלת בכל מקום באיזה צד שמועיל והביאו מרן הב"י סי' ר"ז ע"ש הרי שהשוה דברי שכיב מרע כהקדש וכן כתב הטור בסי' רנ"ג סמ"ב וז"ל שכיב מרע שהיתה אשתו מעוברת ואמר אם תלד אשתי זכר יטול מנה וילדה זכר יטול מנה וכו' פי' רב אלפס והר"י הלוי דהא לא איירי אלא בשכיב מרע שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אבל לא בבריא וכולי דהא אסמכתא היא אם ילדה קאמר וכולי עיין שם הרי דמהר"י הלוי ורב אלפס והטור ס"ל ג"כ דאסמכת' קניא בשכיב מרע משו' שדבריו כמסורי' מסירה גמורה וכן כתב הרמ"ה בפ' מי שמת סימן נ' עש"ב ואם כן אפילו אמר לאחר מיתה קנה מה"ט וכן משמע בהדיא מדברי מהר"ם בתשובות הקצרות סימן ר"ו שכת' דמצוה מחמת מיתה כגון שאמר אם מתי או לאחר מית' עיין שם ובהרשב"א בתשובות חלק שני סימן קכ"ח וה' בית דוד סימן קל"ב דקמ"ג כתב דעיקר מתנת שכ"מ היא לאחר מיתה עש"ב ונ"ל ראייה מדברי הרשב"א בתשו' הביאה מרן הבי' סימן רנ"ג ראובן שהיו לו ב' בנים א' גדול וא' קטן וכתב שהוא נותן לגדול מאתים זוז לאחר פטירתו וכולי מסתב' דאין לו אלא מאתים זוז או חלק ירושה שאם רצה האב ליתנה לו יותר על חלקו למה כתב לו מחמת ירושה וכולי וכתב מהרי"א סי' ש"ז דנראה מדבריו דטעמא דכתב מחמת ירושה וכולי וכתב מהרי"א סימן ש"ז דנראה מדבריו דטעמא דכתב מחמת ירושה הא לא"ה נוטל כתב זוז וחלק ירושתו והביאו ה' קהלת יעקב דקע"א סימן תקס"א עיין שם אלמא אע"ג דאמר לאחר פטירתו אם לא אמר מחמת ירושה נוטל במתנה מלבד ירושה וכן מצאתי להרשב"א בתשובות ח"ד סי' רל"ט עיין שם.
ה' מתנת שכיב מרע וכו' כ' הרשב"א בתשו' חלק שני סימן קכ"ח וז"ל מ"ש שלא הזכיר במנוי האפטרופוס אלא נכסיו ותכף שמת יצאו הנכסים מכלל ממונו כההיא ששנינו בנדרים בפרק השותפין קונם ביתך שאני נכנס שדך שאני לוקח מת או מכרם הרי זה מותר בזה דקדקת יפה וכולי ועוד נ"ל דלענין שכיב מרע שאמר נכסי אין אנו דנין בו כענין אוסר נכסיו ששכ"מ שצוה על נכסיו אומדן דעתא הוא שאינו מתכוון באומר נכסי בעודן נכסיו שא"כ בטלת דבריו לגמרי וכו' ועוד דהא קי"ל דמתנ' שכיב מרע אינה עד לאחר מית' ואם כן האומר נכסי לך לא אמר כלום שבשעה שחלה המתנה כבר יצאו הנכסים וכולי עיין שם משמע דס"ל דבריא שאמר נכסי לך היורשים מוציאין מיד המקבל ובר"פ הכותב בכותב לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך דאמר רב אשי בנכסיך ולא בפירותיהם בנכסיך ולא לאח' מיתה כת' בס' א"ז בשם הרשב"א וז"ל תמיה לי מ"ש ממוכר או נותן נכסיו בעלמא דלא אמרי' הכי ומסתברא דנותן נכסיו כיון שאין לו זכות מוחלקי' בנכסיו כשהוא נותן נכסיו סתם הכל בכלל חבל האיש בנכסי אשתו יש לו זכות מוחלקים פעמים וכולי כשהוא נותן סתם אמרינן דלאו כולהו יהיב וכיון שכן לא יהיב אלא גוף הנכסים וכולי וכן נמי כיון דלא הוי חיים ומות בכלל אלא חד מנייהו טפי א"ל בל' כנוי נכסים בעוד שהם שלה דהיינו מחיים דתנן בפרק השותפים קונם ביתך וכולי ע"ש הרי דס"ל דנותן נכסיו סתם לא אמרי' הכי אלא דוקא בזכות האיש בנכסי אשתו וכן כ' בשם רש"י עיין שם והריטב"א שם כת' וז"ל דהתם הוא בנדרים משום דאמר רחמנא ככל היוצא מפיו יעשה אבל לגבי מו"מ ושעבוד ומו"מ של בני אדם אורחא דאינשי נכסיך אפילו מן הפירות ובאומר נכסי לפ' משמע בין הגוף ובין הפירות וכן כשאמר בנכסיך לאו למעוטי כשתמות אלא באומר בנכסיך דהשתא מיהא כיון דלא קאמר אלא דין ודברים וכולי עיין שם באורך הרי דלכ"ע דהתם דוקא דייקי' בנכסיך ולא לאח' מיתה אבל בעלמא לא ונראה דמתנת שכיב מרע אף על גב דלא חלה עד לאחר מיתה הרי אמרו דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו דקנה למפרע מחיים כשימות כמבואר בדברי התוספו' והרא"ש ספ"ק דגיטין עיין שם ואם כן אפי' נכסי לך בעודן נכסיו היינו דחלה המתנה מחיים לכשימות וגדולה מזו כתב הנ"י בפ' מי שמת גבי כל שעמד חוזר וכו' בשם הריטב"א דאפי' נתן כל נכסיו מעכשיו הו"ל כמעכשיו אם מתי עיין שם וכן כתב הר' יונה בס' א"ז לבתרא דקנ"ג דר"א ס"ל אין מתנת שכיב מרע קונה לאחר מיתה אלא כל מתנת שכיב מרע מהיו' היא וכיון דאזלינן בתר אומדנא כמו שפי' בה מהיום אם מתי דמי עיין שם וה"ה לרבנן כשפי' בה מהיום וא"כ הכא נמי דבנכסיך לך דהיינו בעודן נכסיו הוי כאומר מהיום אם מתי ושוב ראיתי לה' עדות ביעקב סימן ע' שהאריך בתשו' הרשב"א עיין שם באורך:
ו' מתנת שכיב מרע וכו' צוואה בפני עדים קרובי' לנותן ורחוקים לבניו נחלקו הראשוני' אם כשרה היא או לא וכבר כתבתי בסימן נ"א סי"ב דין ה' עיין שם וכ' ה' המאירי בחי' לסנהדרין דכ"ח וז"ל ראיתי לקצת רבותי שאף הפסולים לא פסלו אלא כשנעשה כן דרך טעות שהיה חושב שכשרים הם אחר שהם רחוקים לבניו אבל אם נתברר שיודע היה בפסול אלא שכיון לצוות לפני קרובו שלא לפרסם את עניינו לזרים שלא להשביע את בניו כשרים ומדין דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו וכו' ואף הם ספרו לנו שמנהג קבוע היה בנרבונה להכשיר קרובים בצוואת שכ"מ מפני שאדם רוצה לעשות כן בצינעה עכ"ל ומהר"ם ן' חביב בתשו' בספר גו"ר כלל ה' סימן י"ג כ' דכל צוואה בפני עד א' או בפני עדים קרובים אפילו מודה היורש שהוא מאמין לעד שכך צוה מורישו טעני' ליורשי' דהשכ"מ לא גמר בלבו לתת אותה מתנה כיון דלא היו שם שני עדים כשרים שמא צוה כן כמשחק ומהתל או שלא להשביע את בניו וה' המחבר חלק עליו וכבר כתבתי בסימן נ"א דאם מודה חייב עש"ב וכן הסכים ה' כרם שלמה סימן ה' וכ"כ מהרשד"ם, חא"ה סימן ל"ג עיין שם וכן מבואר בתשובות הריב"ש סימן תנ"ב וז"ל ואע"ג דבצוואת שכ"מ לא בעי' עדים דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו זהו כל שהיורשים מודים שכך צוה השכ"מ אבל כיון שיש כפירה בדבר וכולי צריך המוציא וכולי עיין שם וכן כתב בתשובות הארוכות סימן רמ"ט ואפילו לא היו שם עדים בשעת הצוואה רק הודאת פיו דקי"ל לא אברו סהדי אלא לשקרי עיין שם וכן כתב הרשב"ש סימן ס"ה עיין שם וז"ל מהר"ם בתשובות הקצרות סי' קכ"ב ואשר ששאלת על מצוה מחמת מיתה שצוה לתת לבנותיו עשרי זקוקים ואין שומע כי אם האם וא' מן היורשים שאר יורשים יכולים לומר אין אנו מאמינים לאלו דקרובי' הם ולא מהימני כדאמרינן בפ' י"נ זה אחי אינו נאמן לגבי שאר האחים אבל יטול עמו בחלקו הכא נמי בנדון זה היורש ששמע עליו לקיים דברי אביו בחלקו לפי חשבון וכו' עכ"ל משמע דאם שאר יורשים מאמינים לקרובים שכך צוה חייב וה' שבות יעקב חלק שני סימן קס"ט כ' דצוואה בעד א' אינה כלים ואין צריך לקבל חרם כי אם מאמינו עיין שם וכן כתב המבי"ט חלק שני סי' קמ"ח דאם היורש מאמין צריך ליתן עיין שם ועיין בספר בית יהודה חלק ראשין סימן י"ג בטענה ה' ועי' במהרימ"ט חלק א' סימן ק"ה אבל ראיתי למהר"ם בתשו' הארוכו' סימן תקצ"ט שכ' וז"ל דהיכא דאמרי' דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו היכא דא"ל לשליח הולך כו"ך לפ' או תן כך וכך לפלוני כי כבר זכה בהם השליח או היכא דאפקיד באנפי תרי סהדי ואמר וכ"ך לפ' מנכסי דכיון דע"פ תרי סהדי אמרינן ככתובים וכמסורים דמו כ"ל וכן כתב הרי"ף בתשו' סי' צ"ו על אח גדול שנתן לאחותו קרקעות ואחיו הקטן כשגדל ערער וטענה היא שאביה צוה כך וז"ל אם יש ליורש עדים שהיו לאביו כשנפטר היו בחזקתו אין שומעין לה שאומר שאביה צוה לה וכו' ואם לא תביא ראייה לדברייה ישבע לה היורש שאינו יודע שצוה לה אביה בכלום ויפטר ויוצא מן הנכסי' וכו' חלקו לבדו וכו' עיין שם ונראה דאין צריך לישבע אלא אם טענה עליו אתה יודע שאביה צוה כך דכל דלא הי"ל לידע אין צריך לישבע אלא אם כן טוענו בריא אתה יודע ודוקא גבי מנה לי בידך אפילו לא טען אתה יודע צריך לישבע שאינו יודע:
ז' צוואה שאחד מן העדים חשוד על השבועה כתב הרי"ף בתשו' סימן רכ"ז דבטלה לפי שהי' בעד אחד ואם אותם העדים נזדמן להם שהעידו בשעה א' הרי אפילו העד הב' בטל וכו' ע"ש
ח' שדברי שכיב מרע ככתובים וכו' מתנת שכיב מרע לקטן צריך שיזכה לו על ידי אחר ואם לא לא קנה דתרי קולי לא עבדי' שיהיו דבריו כמסורי' וכאילו זכו אחרים לא אמרי' הרב כנסת הגדולה בסימן רנ"ג עיין שם ומהר"ש ן' חסון בספר בית שלמה סימן ל"ה כ' דבשכי' מרע הו"ל כמסורים ע"י אחר ע"ש וכ"כ הכנה"ג עצמו בסי' ר"י דש"מ א"ץ זכוי עיי"ש וכבר חלק עליו הרב דברי אמת בקונטרם ז' סימן ג' שהרי כתב המרדכי בפרק שור שנגח בשם מהר"ם דדברי שכי' מרע ככתובים וכמסורים דמו פי' כמסירה המועלת בכל מקום באיזה צד שמועיל ומהאי טעמא אסמכתא קניא בהקדש ובשכיב מרע והביאו מרן הב"י סימן ר"ז מחודש מ"א ולדברי הריטב"א פ"ק דקידושין שכת' וז"ל והא כמסירתו וכו' פירוש כהקנאתו ובשטרות הוי ככתיבה ומסירה וכו' והוא דקאמר וכל שעבודו דנהי דהקנאה דהדיוט לא בעי אמירה דהדיוט בעי מפי מורי והביאו הש"ך בסימן ס"ז עיין שם וכן דעת הרשב"א גבי שכיב מרע דבשטרו' צ"ל קני לך היא וכל שעבודיה עיין שם נראה דהכא נמי צרי' שיזכו לו אחרים ואם לא א"ל זכה לפלוני לא קנה אבל למאי דקיימא לן דשכיב מרע אפילו לא אמר קני הוא וכל שעבודיה קנה השטרות הכא נמי כיון שאמר לאחרי' תנו לקטן הוי כאלו א"ל זכו בשבילו דדברי שכיב מרע כהקנאה ואמירה דהדיוט דמי:
ט' שדברי שכיב מרע ככתובים וכולי אם היורש טען נתתי צריך לישבע שבועת היסת דל"ל דכיון מתנת שכיב מרע דרבנן ושבועה דרבנן תקנ' לתקנה לא עבדי' דהא אמרי' בפרק מ"ש דעשאוה כשל תורה הרדב"ז ח"ב סימן תשי"ח עי"ן שם ומהר"א הלוי בספר גן המלך סימן ח"י כתב הא דקיימא לן תקנתא לתקנתא לא עבדי' היינו בעיקר השבועה היא תקנה אבל בממון גופיה כהיא מכח תקנה שפיר יש להשביעו שבו' היסת וכן מוכח בשבועות דף מ"א בדרבנן נמי אם לא רצה לישבע נחתי' לנכסיה עיין שם אבל מהר"ם מפדווא סימן נ"ד בצוואה בערכאות של גוים כ' וזה ל' שתקנת חכמים היא שתקנו בשטרות העולים בערכאות של גוים שיהיו כשרים וכו' וגם מתנת שכיב מרע שכתובי' וכמסו' דמו הוא תקנתא דרבנן וכו' תקנתא לתקנתא לא עבדי' ואף על גב דאיתא בפ' מי שמת דהאי תקנתא דשכי"מ אף כי אינה של תורה עשאוה כשל תורה וכולי ואם כן נאמר מאתר שהעדיפו תקנה זו והחזיקו אותה כשל תור' כדי שלא תטרף דעתו לא שייך לו' תקנתא לתקנתא לא עבדי' ע"כ לא לכל מילי היא כאלו היתה מן התורה דהא רב אלפס בפ' י"נ לפי שיטתו דסבר במתנת שכי' מרע אלמנתו ניזונת מנכסיו מק' מהא דתנן אין מוציאין לאכיל' פירו' ולשבח קרקעות ולמזון האשה והבנו' מנכסי' משועב' ומתרץ דמזונות אלמנה ומתנת שכיב מרע תרוויהו תקנתא דרבנן נינהו ובהדי הדדי קא אתו לאחר מיתה הילכך לא דחיא חד מנייהו לחברתה ותרוייהו קנה עכ"ל נר' בהדיא מלשונו דאם היתה מתנת שכיב מרע דאורי' היתה דוח' חברתה כמו מתנת בריא ומכירה ואם נחשוב תקנה זו כאלו היתה דאורי' למה לא תדחה חברתה דאלמנה ניזונ' אלא ודאי לא לכל מילי עשאוה כשל תורה אלא למאי דאתמר אתמר והבו דלא לוסיף עלה עכ"ל ובסי' רנ"ב אכתוב דברי מהר"י ן' הרא"ש דסבירא ליה דאין חילוק בין דאורייתא לדרבנן אלא שקונה מיד או שאינו קונה אלא לאחר מיתה דאתו תרווייהו בהדי הדדי והיינו טעמ' דאלמנתו ניזונת מנכסיו ממתנת שכיב מרע אפי' עשאוה כשל תור' אבל החכמי' חלקו על מהר"י ן' הרא"ש והוכיחו דהדבר תלוי בין דאורייתא לדרבנן עש"ב וכ"כ מהרב"א בתשובות סימן י"א דעיקר טעם הרמב"ם דמתנת בריא דהוי דאורייתא חשיב כמשועבדים אבל מתנת שכיב מרע דלא קניא אלא מדרבנן כירוש' שווי' רבנן ולא הוי כמשועבדי' ואין חי' בין קרמו או באים כא' עיין שם ועמ"ש בסי' ק"י דין ט' וא"כ שמעי' דמתנת שכיב מרע לא עשאוה של תורה לכל מילי והכא נמי אין צריך לישבע שבועת היסת דתקנתא לתקנתא לא עבדי' מיהו הרמב"ם בפ"י מהלכות זכייה כ' אמר תנו ואמרו יתומים נתנו נאמנים ונשבעים שבועת היסת שנתנו והביאו הטור בסימן רנ"ה ועיין שם בהראב"ד
ומ"ש הרדב"ז שם דאין חי' בין תובע ע"פ או בשטר הצוואה נאמן היורש לומר פרעתי וז"ל הראב"ד בהשגות פ"י מה' זכייה ועי"ל כי מה שהק' בגמ' אדרבא איפכא מסתברא ע"ד אמת הק' דמנה לפ' בידי הודאה היא וכדברי בריא ואם נכתב כמלוה בשטר היא ויש פני' שלא יהיו נאמנים לומר פרענו אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתבו אע"פ שכתבו העדי' ונתנו לו יכולי' לומר פרענו וכולי עכ"ל מבואר דס"ל דבמתנה אם לא אמר כתובו אפי' כתבו העדי' ונתנו לו יכיל לומר פרעתי ואם אמר כתובו הויא כשטר ואינו יכול לומר פרעתי אבל בהודאה אפילו לא אמר כתבו אלא שכתבו העדים ונתנו לו הוי כמלוה בשטר וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"א סימן ח"י ובמיוחסות סימן פ"ג וסימן פ"ז והובא בב"י סימן ע"ח עיין שם וכן כתב הרדב"ז חלק שלישי סימן תפ"ב דנאמנים לומר פרענו והביא תשו' הרשב"א ע"יש ומהרימ"ט חלק ראשון סימן קי"א כתב וז"ל ואע"פ שיש שטר צוואה ביד האחיות הין לו דין שטר גמור לגבות בו בחזקה שלא נפרע מכח שטרך בידי מ"ב שלא נאמר זה אלא כשעשה השטר בצוויו של המתחייב שאמר לעדי' כתבו וחתמו וכולי וה"ה ליורשים כאחר שצוה מורישם לכתוב שטר מסתמא ידעי ביה דקלא אית ליה אבל היכא שהעדים כתבו מדעתם מה שצוה המצוה בפניה' ה"ז מלוה ע"פ שאינה גובה מיורשי היורשי' דא"ל שמא פרע אביה' דטעני' ליתמי ואפילי הם גדולים אלא שיש עליהם חיוב שבועה שלא פקדם מורישם ושלא נתברר להם שלא נפרע חוב זה דהא פשיטא שאם היורש מודה שלא נפרע ואין לו ספק בזה חייב הוא לפרוע מנכסי מורישו שהרי צוואה זו מלבד מאי דקי"ל דברי שכיב מרע ככתובי' וכמסורי' דמו וזכה אברהם בהם יש כאן חיוב יותר שהודת שרה וכולי הר"ז הודאה גמורה וכולי עכ"ל מבואר דסבירא ליה דאפילו בהודאה אם לא אמר כתבו וכתבו העדים ונתנו לו דינו כמלוה ע"פ ונאמן לומר פרעתי והכי קי"ל בסימן ט"ל ס"ג וס"ז ע"ש בהש"ך אבל מדברי הראב"ד נראה דבהודאה אפילו לא אמר כתבו דינו כמלוה בשטר אבל לא במתנה וכתב הרדב"ז חלק שלישי סימן תפ"ב על ראובן שחייב לאשתו מנה בכתובתה וצוה מחמת מיתה שיתנו לה מאתים בכתובת' והיתומים טענו פרענו מנה של המתנה נאמנים ולא אמרינן כיון דא"ל בכתיבתה כי היכי דכתובה חין נאמנים לומר פרענו גם במנה של המתנה אין נאמני' דהא טעמא דאינו נאמן בעלמא משו' דשטרך בידי מ"ב והכא לא שייך ה"ט דשטר צוואה לאו כלום הוא והא דאמר בכתובת' לא לענין נאמנות אלא דהוי מתנה זו כשאר תנאי כתובה לענין שלא תגבה אותו מנה אלא אם תרצה לגבות כתובה אבל אם תרצה להיות ניזנות לא תטיל המנה מעכשיו כאלו הוא מתנה וכולי עכ"ל ועיין שם עוד בסימן תנ"ה והרא"ש בתשו' הביאו הטור בסימן רנ"ה כ' וז"ל ראובן צוה מחמת מיתה ליתן מנה לשמעון ומת ומכרו היורשי' כל הנכסים ושלא מצאו שמעין לגבות את שלו גובה מלקוחות ואין היורשי' נאמני' לומר נתננו כיון ששטר הצוואה יוצא מתחת ידו וכולי וכ' מרן הב"י וז"ל ומ"ש שאין היורשים נאמנים וכולי הנ"י כ' כל שצוה תנו אפילו יש שטר צוואה אינה אלא מלוה ע"פ ואם אמרו יתומים נתננו נאמנים בשבועת היסת וכן הסכימו רבותי וכן כתב הראב"ד והריטב"א עכ"ל נר' דס"ל דהרא"ש חולק על הראב"ד והריטב"א ורבותיו וס"ל דבשטר צוואה אין היורשים נאמנים לומר פרענו גם מהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן ל"ד דף ע' כ' דהוא מחלוקת ופסק שם דנאמן היורשים לומר יש לי בידך כו"כ אם הוא מוחזק במגו דיכול לומר פרעתיך עש"ב ונראה דלדעת הרדב"ז ומהרא"ש ומהרימ"ט דלא אמרינן מגו במקום מחלוקת הכא נמי אין היורש נאמן לומר יש לי בידך כנגדם במגו דפרעתיך כיון דמחלוקת בטענת פרעתי אם נאמן או לא כמ"ש אבל מרן בסימן רנ"ה דין ו' פסק כהרא"ש וכתב ה' כנה"ג שם הגב"י אות ח' לפי שכתב בהקדמתו דבמקום שלא גלו דעתם הרי"ף והרמב"ם והרא"ש פסקי' כשאר החכמים המפורסמי' הא אם גלה דעתו א' מהם והשנים אחרים אין חולקים עליו ולא גלו דעתם ראוי לפסוק כמותי לכך סתם הכא כדעת הרא"ש עיין שם ודבריו תמוהים דמה סברא היא לפסוק כיחיד ודברי הראב"ד הם בהשגות פ"י מה' זכייה וז"ל ועי"ל כי מה שהק' בגמ' אדרבא איפכא מסתברא על דרך האמ' הק' דמנה לפ' בידי הודאה היא וכדברי בריא היא ואם נכתב כמלוה בשטר היא ויש פנים לומר שלא יהיו נאמני' לומר פרענו אבל תנו שהוא לשון מתנה אם לא אמר כתבו אע"פ שכתבו העדים ונתנו לו יכולים לומר פרענו וכו' עכ"ל מבואר דס"ל דבמתנה אם לא אמר כתבו אפילו כתבו העדים ונתנו לו יכול לומר פרענו ואם אמר כתבו הוי כשטר ואין יכול לומר פרענו אבל בהודאה אפי' לא אמר כתבו אלא שכתבו העדי' ונתנו לו הוי כמלו' בשטר ואפשר לומר דהרא"ש מיירי באומר כתבו לו או בהודאה אבל במתנה ולא אמר כתבו מודה דהוי כמלוה ע"פ כמ"ש הב"ח והסמ"ע עיין שם ואף על גב דמרן בב"י סבירא ליה דפליגי כבר כתב מהר"י נבון בתשו' בס' חיים שאל סי' ס"ד דמה שקבלו הוראת מרן ה"ד בדבר ברור בש"ע וכל שדבריו בש"ע סתומים אף שבב"י או בתשובה מבואר להיכן דעתי נוטה לא קבלו עיין שם ואם כן נראה דה"נ בש"ע פסק תשובות הרא"ש כיון דאפשר לפרש דמיירי בהודאה או בדאמר כתבו אף שבב"י גלה דעתו דפליגי לא קי"ל הכי ואי ק"ל על הראב"ד דהא קי"ל שכיב מרע שצוה שיכתבו שטר למקבל לא קנה שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכתב הראב"ד אפי' נכתב השטר מחיים והמ"מ הבין דאפילו נמסר לו מחיי' השטר בטל משום דמתנה זו אינה אלא לאחר מיתה ע"ש ואמאי לא אמרינן דצוה על השטר ומסרו לו ליפות כחו שלא יוכלו היורשים לומר פרענו ולדברי מרן הב"י דאם מסרו השטר מחיים מודה הראב"ד ולא אמר אלא כשל נמסר לו מחיים עיין שם א"ל דכל שלא נמסר לו מחיי' לא אמרינן ליפות כחו שלא יוכלו היורשים לומר פרענו והכא מיירי דוקא כשמסר לו דשייך טענת דשטרך בידי מאי בעי
וראיתי לה' דרכי נועם חי"ד סימן ב' בא' שצוה לתת מנכסיו כ"ה גרושו' לת"ת ואחר כמה שנים ולא תבעו הגזבר צואה זו וטען היורש שהיה קטן ואינו יודע אם האפטרופוס שלו פרע הביא תשו' הרשב"א דבשטר צואה נאמנים היורשים לומר פרענו ולא אמרינן שטרך בידי מ"ב וכתב וז"ל מיהו עדיין יש לחלק דשאני התם שהיורשים טוענים בריא פרענו וכולי אבל בנ"ד אין טוען היורש אלא שמא וכו' אם כן אף על גב דאין לשטר צואה דין שטר מ"מ הוי כמנה לי בידך ואיני יודע אם פרעתיך דחייב לפרוע הא נמי ליתא שהרי הרמב"ן כתב בתשובות סימן פ"ז וכו' וכיון שאלו היה חנוך אביו היה קיים היה יכול לומר פרעתי אף בנו אינו משלם וכולי א"כ הכא נמי כל שאין יכיל להתברר ע"י האפטרו' טענינן דילמא האפטרפו' פרע לגזבר של הת"ת וכו' ע"ש ונר' דבנ"ד שגם הגזבר טוען שמא הא קי"ל במלוה ע"פ אם אומר איני יודע אם פרעתיך והלה גם כן אינייודע פטור ודעת רוב האחרונים דאפילו לצאת ידי שמים אינו חייב כמ"ש ה' כנה"ג בסימן ע"ה עיין שם אבל במלוה בשטר אפילו שניה' מסופקי' חייב (א"ה עכ"מ): יו"ד צואה ע"י ערכאות של גוים כשירה כמו שהסכי' מרן בתשובה סימן ע"ז ועיין במהר"ם מפדווא סי' נ"ד דסבירא ליה דאינה כשירה דתקנתא לא תקנתא לא עבדינן ע"ש:
י"א שכיב מרע שאמר רצוני לתת להקדש והשאר מה שיש לי הכל יהיו שליש לפ' ושני שלישים לפ' וכולי כתב בתשובות יכין ובועז חלק שני סי' ל"י דצוואה זו בטלה מאחר שלא נתן אלא רוצה ליתן וצא נתן והסכמת דלשון אתן אינו כלום עש"ב ונראה דסבירא ליה דגם מ"ש והשאר יהיה שליש לפלוני וכולי (ח"ה עכ"מ והשאר קרוע):
י"ב שכיב מרע שאמר סלע זו לצדקה וסלע זו ונשתתק כתב הרדב"ז ח"ג סימן תכ"ו אף על גב דמבע"ל יש יד לצדקה או לא וקי"ל לחומרא ה"ד אם יכול לדבר דאמרינן כיון דלא קאמר נמי לאו לצדקה קאמר אלא לנפקותא אבל הכא דנשתתק ודאי לצדקה קאמר יעיד הו' ידים מוכיחות טוב דכיון דהולך לבית עולמו מקיים בנפשיה והלך לפניך צדקך וכו' ועוד כיון שיש לו ממון אחר ודאי לא אמר הדין לנפקותא שהרי יש לו לנפקות' אם ימות או יחיה הילכך מוציאין מהיורשים גם הסלע השני ונותנו לצדקה ואם עמד יעשה פי' לדבריו לזה נתכוון ואם אינו יודע כוונתו או שאינו זוכר מוציאים ממנו עיין שם:
י"ג כתב הרמב"ם פ"ט מהלכות זכייה שכיב מרע שצוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו שזה כמי שצוה לעבור עבירה מנכסיו וכתב הר' משנה למלך מזה יש לדון שכיב מרע שנתן מתנה בנכסים מועטים דקי"ל הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחי' דאין מתנתו כלום כיון דאיכא איסור כדאמרינן איזו רשע ערום זה המשיא עצה למכיר בנכסי' מועטי' וכה"ג כ' הר"ן בתשו' סימן מ"ו ע"ש ונ"ל דה"ד באיסור תורה דאסיר לישרא' ליתן לגוי מתנת חנם ילפינן מקרא או מכור לנכרי ולא במתנה כמ"ש הרמב"ם בפרק ג' אבל איסו' דרבנן לא העמידו דמתנת שכיב מרע עשאוה כשל תורה ואף שהוכיח מהר"ם מפדווא סימן נ"ד דלא לכל מילי עשאוה כשל תורה אלא למאי דאתמר אתמר והבו דלא לוסיף עלה עיין שם הרי דלענין איסור דרבנן הקילו במתנת שכ"מ דמיתר לגרש בשבת וכ' הרמב"ם בפרק ח' מהלכו' זכייה וז"ל ואעפ"י שאינה אלא מדרבנן עשו אותה כשל תורה וכו' לפיכך אם אמר קנו ממני אפילו בשבת קינים שזה הקנין אין צריך משמע דמשום דעשו אותה כשל תורה התירו לקנית ממנו בשבת ואף על גב דמשמע דאם יש נפקותא בקנין דמועיל אפי' עמד אין קונין ממנו בשבת וכמ"ש הטור בסי' רנ"ד עין שם וכן כ' מהר"ם בתשו' סימן ך' דאם אמר שישלחו אחר קרוביו ודאי שרי וכן התיר ר' שמתה אפילו בשבת שמא תטרף דעתו עליו כדאמרי' בפרק מי שמת קונים משכ"מ ואפי' בשבת וכו' עיין שם ועיין במהרימ"ט סימן ה' ומדאמרי' בגיטין דף ל"ח המשחרר עבדו עובר בעשה וכ' התיס' והא דאמרי' לקמן במי שאמר בשעת מיתתו פ' שפחתי אל ישתעבדו בה וכו' התם כיון דאין היורשים רשאים להשתעבד בה משים מצוה לקיים דברי המת לא קרי' בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת הגט לחודיה ליכא איסור עשה עכ"ל משמע לכאורה דאפילו לעבור עבירה שומעין לו משום מצוה לקיים דברי המת ונראה דס"ל כדעת הר"א ממיץ בס' יראים סי' ר"ף והסמ"ג סי' דמותר לשחרר העבד לדבר מצוה דלא מיירי קרא אלא בדליכא מצוה עש"ב ואם כן הכא נמי משום מצוה לקיים דברי המת ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו ומשום דליכא מצוה לקיים דברי המת בנתינת הגט אלא שלא להשתעבד בה לזה כ' דבנתינת הגט ליכא איסור עיין שם אבל בעלמ' אין שומעין לעביר אפי' בשב וא"ת משים מצוה לקיים דברי המת דרבנן ובזה ניתא מה שהק' הרב מדאמרינן בפרק י"נ גבי האומר נכסי לך ואתריך לפ' דאם נתנם במתנת שכיב מרע לא עשה כלים מ"ט אמר אביי מתנת שכ"מ לא קנה אלא לאחר מיתה וכבר קדמה אחריך וא"א תפ"ל דמתנת שכיב מרע דרבנן ואמר אביי התם איזהו רשע ערום וכולי עיין שם דל"ק דמתנת שכיב מרע עשאוה כשל תורה והקילו באיסור דרבנן כדי שלא תטרף דעתו ובלא"ה א"ל דאביי אמר ה"ט אפילו למ"ד מתנת שכ"מ דאורייתא כדאמרינן דקמ"ז ואף על גב דכ' התוס' שם דלאו דוקא מן התורה אלא אסמכתא אפשר דהרמב"ם והר"ן לא סבירא להו הכי וכהאי גוונא כתב הר"י בא"ז הובא בתשו' הרא"ם חלק שני סימן ל"ה שכ' וז"ל אף על גב דאמרי' בפרק י"נ ג' שנכנסו בקר את החולה בלילה כותבין ואין עושין דין אלמא כל מעשה ביד דין ואפי' מדרבנן אין לעשות בלילה דמתנת שכיב מרע היא מדרבנן כר"נ בפ' מ"ש יש להעמידה במתנת שכיב מרע במקצת דההיא דאורייתא היא וכו' א"נ בלא קנין וכמ"ד מתנת שכיב מרע דאורייתא וכולי עיין שם הרי שכתב דאיכא מאן דאמ' דמתנת שכיב מרע דאורייתא והך דג' שנכנסו לבקר את החולה וכו' כוותיה ס"ל וכן דעת הרמ"ה שם וא"כ נראה דאם מכר או נתן בקנין דרבנן כגון במעמד ג' או שט"ח דקי"ל דמכירת שטרות דרבנן לא עשה כלים ואחריך מוציא מיד הלוקח דלא תקנו רבנן במקום איסור:
ומצאתי בתשוב' הרשב"א חלק שלישי סימן קכ"ב אש וז"ל עוד כ' החולק פעמי' דהעמידו דבר זה על הדין דאף על גב דקיימא לן כרשב"ג בירד הראשון ומכר אין לשני אלא מה ששייר הראשון אם נתן במתנת שכיב מרע לא עשה כלים מ"ט מתנ' שכיב מרע לא חיילא עד אתר גמר מיתה וכבר קדמו אחריך העמידו מתנת שכיב מרע על הדין למימרא דלא מהני לאפקועי זכות דאחר בהאי דוכתא דראשון שלא כדין עבד דהא רשע ערום מיקרי דמשיאה עצה בכך עכ"ל גם בזו תמונה איני רואה זולתי קול דהא לאו משום דאוקמוה אדיניה הוא אלא משום דלא נתנן לזה אלא כל ימי חייו וכבר קדמו אחריך ואפילו היה באפשר לתת אותן בקנין גמור לשני לאתר מיתה לא עשה כלום לפי שלא נתנן לו אותו ראשון אלא כל ימי חייו אבל הנשאר אחריו לא נתן לו כלום כדי שיוכל הוא לתת אותן לאחר מותי שכבר קדמו אחריך תדע וכולי ועוד דאם מטעם דהעמידוה אדיניה אם כן כשנתן יעקב במתנת שכיב מרע לראובן ואחר ראובן לשמעון אפי' מכר נמי ראובן או נתן בחיי ללוי לא מהני כלים ונימא נעמיד מתנת יעקב אדיניה ולא מהני להפקיע משמעון אפי' במכירת ראובן ומ"ש דלגבי ראובן מקבל המתנה העמידוה במקצת אדיניה שאינו יכול ליתן במתנת שכיב מרע ובמקצתו הוציאוהו מדיני' שיכול למכור ומה שמכר מכר אלא שהדברים פשוטי' בעצמם ובטעמם שהראשון כבעל גוף הנכסים וכשהמוכר ונותן בחייו אינו עושה שלא כדין כמי שאמר מפרש זה ולא מנעוהו חכמי' למכור שאלו אמרו לא ימכור שאם עבר ומכר לא ה ממכרו ממכר וכו' אלא שלכתחילה לא ימכור כדי להלך בדרך טובים ואם בא לימלך א"ל אל תמכור ואם מכר עשה שלא כהוגן ומכל מקום אפילו עשה כן אינו קרוי רשע ערום אלא המשיאו עצה בלבד וכולי עכ"ל הרי דאיכא מ"ד דה"ט דהעמידו מתנת שכ"מ על הדין דלא מהני להפקיע זכות אחריך משום דעשה שלא כדין ומה שהק' הרשב"א מ"ש דהעמידו על הדין בקצת שאינו יכו' ליתן במתנת שכיב מרע והוציאו בקצת שיכול למכור י"ל דדוקא מתנת שכיב מרע דתקנתא דרבנן היא והעמידו על דין תורה דלא תקנו להפקיע זכות אחריך באיסור אבל במכירה או במתנה בקנין דאורייתא יכול להפקיע זכות אחריך דאיסור דרבנן לא מפקיע קנין דאורייתא אבל מדברי הרשב"ץ חלק שלישי סימן ק"ץ משמע דגם באיסור דרבנן המתנה בטילה עיין שם אבל הרשב"א סבירא ליה דה"ט דמשום דלא חיילא מתנת שכיב מרע עד לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך ואפי' אם נתן בקנין דאורייתא לאחר מיתה אפשר לא עשה כלים מה"ט דכבר קדמו אחריך וכן כתב רשב"ם וז"ל ואם נתנו אותו ראשון במתנת שכיב מרע כגון דחמר מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום והשני מוציא א"נ כשהיה שכיב מרע נתנה דב' מתנות האלו שוות כדאמרי' לעיל איזה מתנה שהיא כמתנ' שכיב מרע וכו' עכ"ל הרי שכת' דמתנה דמהיום ולאחר מיתה נמי כמתנת שכיב מרע והשני מוציא מהמקבל ואף על גב דמהר"י ן' הרא"ש בתסו' כ' וז"ל דיש מי שר"ל דמתנה זו היא מתנת בריא והוי דאורייתא וא"א שאין הדבר כן חדא דמנ"ל דמתנה כה"ג דאורייתא דילמא לא קניא אלא מדרבנן ולא הויא דאורייתא כתבתיה בסימן רנ"ב עיין שם ואם כן אפשר דרשב"ם הכי ס"ל דמתנה זו דרבנן ולכך השני מוציא מידו: י"ד כתבו התוס' בגיטין דף ט' בד"ה ואינו חוזר בעבד וכו' ואם תאמר אמאי יצא ב"ח ומותר בב"ח הא מתנת שכיב מרע היא ולא קנה אלא לאחר מיתה ואין גט לאחר מיתה ויש לומר בדכתב לו מהיום א"נ אפילו סתמא דכיון דדעת שכיב מרע היא לשחררו דעתו שיקנה בשעה שראויה לשחרר דהיינו מחיים כ"ל והר' שמחת יום טוב סימן פ"ג הקשה דהא קיימא לן דדברי שכיב מרע ככתובי' וכמסורי' דמו ומתנתו מתנ' אף על גב דאין דעתו להקנות אלא לאחר מיתה וח"כ הכא נמי זוכה בעצמו ויוצא לחירות מדין מתנת שכי"מ כמו שזוכה בשאר נכסים ותי' דס"ל דהכא מיירי בכתב כל נכסיו בשטר גמור כבריא דאם לא כן כיון דמתנת שכ"מ אינה אלא מדרבנן דוקא גבי שאר נכסים ולקנות עצמו למעשה ידיו שלא יהא משועבד לרבו מהני דקיימ' לן הפקר בית דין הפקר ואפילו הכי אם עמד חוז' כדין מתנת שכיב מרע בכל נכסיו דאפי' קנו מידו חוז' דידוע שלא נתן אלא מחמת מיתה אבל לענין איסור להתירו בב"ח לא פקע בקנין דרבנן כדין המפקיר עבדו דקיי"ל דצריך גט שחרור כמו שכתבו התוספות והרא"ש בפרק השולח גבי קטן ולכך אם לא עמד יצא לחירות למעשה ידיו וצריך גט שחרור מיורשיו ואם עמד חוזר עש"ב ולפי זה נראה דמיירי בכת' כל נכסיו בשטר וקנין ליפות את כחו ולכך אם מת קנה העבד הנכסים ועצמו למעש' ידיו ואפילו הכי אם עמד חוזר דלא מהני ליה יפית כח אלא אם מת דבקנין בלא יפוי כח לא קנה וביפוי כח קנה אבל אם עמד לעולם חוזר אפילו היה הקנין ליפות את כחו ותירץ בדכתב לו מהיום ואפילו הכי אם עמד חוזר בנכסים דס"ל כמו שכת' הנ"י גבי כל שעמד חוזר וכו' בשם הריטב"א דאפילו שכי' מרע שנתן כל נכסיו מעכשיו הוי כאומר מעכשיו אם מתי ואם עמד חוזר אבל בלאו הכי אינו יכול לחזור עיין שם והכא נמי שכ' כל נכסיו לעבדו מהיום ועמד חוזר בנכסי' אבל אם מת קנה העבד אפילו חזר בנתים וכן כת' הריטב"א בחי' לגיטין דמיירי בכתב כל נכסיו במתנה בקנין ומעכשיו ואפילו הכי אם עמד חוזר דאומדן דעתא הוא דהאי דלא יהיב כל נכסיו על דעת שאם יקום שימות ברעב והרי היא כאלו התנה כן בפירוש עיין שם וכן מה כתי' עוד התוספות אפילו סתמא כיין דדעת השכי' מרע לשחררו דעתו שיקנה בשע' שראוייה לשחררו דהיינו מחיים נראה דה"נ קנה נכסים מחיים דכיון דאמר הכל בדביר אחד ל"ל דהנכסים נתן לאחר מיתה והגיף מחיים דאין דביר א' מתחלק לשנים וכיון דדעתו לשחררו מחיים בשעה שראוייה לשחררו הכי נמי הקנה לו שאר נכסים מחיים והוי כאומר מעכשיו אם מתי דאם עמד חיזר בנכסים ואיני חוזר בעבד וכי ה"ג כת' הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סימן נ"ד וזה ל' ראובן ושמעון היו מתעצמים בדין וכולי ועוד דכיון שנתן משכון ביד האומנים וידוע באמת שיפרע חלק בנין העיר ולא יתנצל מצד האסמכתא א"כ דוקא התנה וא"ל שבמחצי' התנה בדוקא ובמחצית באסמכתא דאין דבור א' מתחלק לשנים עיין שם וכן כ' במיוחסות סימן ח"י והביאו מרן הב"י סי' רי"ב ופסקו מור"ם שם דאם שייר לעצמו דיר' וגם לאיש אחר אמרי' ששייר לעצמו בעין יפה כן שייר לחבירו דודאי על ענין א' נתכוון עיין שם וכ"ש באדם א' דאמרי' כמו כהקנה לו גופו מחיים הכא נמי נכסיו דודאי על שעה א' נתכוון וכן ראיתי לה' בית דיד סי' קכ"ו שכת' דאם אמר חצי נכסים לראובן והחצי להקדש כיון דאמר הכל בדבור א' ל"ל דראובן דוקא לאחר מית' ולהקדש מחיים כמו שכת' בתשובו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סימן נ"ד גבי האסמכתא ואין דבור אחד מתחלק לשנים והכא נמי אין דביר א' מתחלק לשנים אלא הכל הוא לאחר מיתה או הכל הוא מחיים ויש לספק מי נדחה מפני מי ונראה כיון דספק הוא אין מוציאין מהיורשים עיין שם ומדברי הרשב"א שכ' דאמרי' כמו ששייר לעצמו בעין יפה כן שייר לחבירו לכאורה נראה דה"נ אמרינן דכמו דגמר ונתן להקדש מחיים הכא נמי להדיוט והכ"נ כמו שהקנה לו גופו מחיים כן הקנה הנכסים וא"ל כמו שכתבו התוספות שם וז"ל ואם תאמר כיון דסתמא דדע' של שכיב מרע לחזיר בו אם יעמוד אמאי אינו חוזר בעבד ויש לומר דהכל תקנת חכמים היא מה שחוזר בנכסים גם מה שאינו חוזר בעבד דמסתמא דעתו כמו שיאמרו חכמים עכ"ל והכא נמי באומר חצי נכסי לפ' וחצי להקד' א"ל דדעתו כמו שיאמרו חכמים דלהדיוט דוקא לאח"מ וחוזר ולהקדש נתן מחיים דאינו חוזר דהא לא תקנת חכמים.
ט"ו דדברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים וכו' כ' מהר"ם אלשיך סימן י"ב דדוקא במתנו' תקנו חכמים שאע"פי שהוא לאחר מיתה דבריו ככתובים וכמסורים מחיים וקונה מקבל למפרע אבל לגבי מכר לא והביאו הרב כנסת הגדולה אות י"ד עיין כם ודבריהם תמוהים דבבתרא דף קמ"ט מ"ל מכר כל נכסיו מהו אם עמד חוזר או לא ומסקינן דאם המעות בעצמם קיימים חוזר ואם הוציאם אינו יכול לחזור וכן פסקו הרמב"ם והטור ומרן בסימן זה דין ג' עיין שם ומשמע דאם לא עמד המכר קיים והוא הדין מצוה מחמת מיתה במקצת כדין שכיב מרע בכל נכסים וכן כת' הריב"ש סי' קמ"ה במי שהתנה דכשימכרנו ימכרנו לו דאמרי' דדברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו והרב משנה למלך בפ"ח מהלכו' זכייה כתב דצריך עיון בזה עיין שם:. ט"ז דין ב' אף על פי שקנו מידו וכו' כת' בש"מ למציעא על דף ס"ו וזה לשונו ורבינו תם רגיל לפרש טעם גבי מתנה משום דמתנת שכיב מרע אלמוה דמן הדין מתנת שכיב מרע בלא קנין אינה מועלת אלא כדי שלא תטרף דעתו עליו וכיון דעמד אזל ליה ה"ט דטרוף הדעת וטעם זה לא יתכן גבי גט לפ"ה וגבי מתנ' נמי לא יתכן היכא דאיכא קנין ולא מצינן חי' במתנת שכיב מרע בין אית ביה קנין ללית בה קנין דבקנין נמי אם עמד חוזר דתנן בפ' מי שמת שכיב מרע שכ' כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהו מתנתו מתנה והתם בקנין מיירי דומיא דשייר קרקע כל שהו ונ"ל הטעם משו' דאנן סהדי שאין דעתו שתחול מתנתו אם יעמיד הילכך ממיל' בטלה המתנה כשעומד וכולי עכ"ל ובהדיא איתא בפרק מי שמת אמר ר"י אמר שמואל שכיב מרע שכ' כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו בידוע שלא היה מצווה אלא לאחר מיתה עיין שם ועיין בתוספות דגיטין דע"ב בד"ה אמר וכו' והרשב"א בתשוב' (א"ה עד כאן מצאתי והשאר קרוע ואחר כך מצאתי כתוב ומכל מקים משמע מדברי הרשב"א וכו') ומכל מקום משמע מדברי הרשב"א דאפילו בקנין ביפוי כח אם עמד חוזר מהאי טעמ' דודאי אין דעתו שתחול מתנתו אם יעמוד וכן מבואר בתשובו' הריטב"א כהביא מרן הב"י סימן רמ"ג עיין שם וכן כ' הרשב"ש בסימן מ' עיין שם וכן מוכח בהדיא בפר' מי שמת פרכי' אהא דאמר שמואל דאין שטר לאחר מיתה מדאמר שמואל שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים אף על פי שקנו מידו אם עמד חוזר משמע דאם מת קנה ומוקמינן ליה במייפה את כחו עיין שם אלמא אפילו במייפה את כחו אם עמד חיזר לא מהני יפוי כח אלא אם מת דבקנין סתם בלא יפוי כח לא קנ' וביפוי כח קנה אבל אם עמד לעולם חוזר ועיין בתוס' דכתובות דף נ"ה עמוד שני בד"ה מתנת שכיב מרע וכולי ומה שכתבו הטור ומרן סימן ס"ה סי"ז המוציא שטר מתנת שכיב מרע וכו' מת הניתן אף על פי שבנו אומר שיתנו לו לא יתנו צו אלא אם כן יהא שטר הקנאה וכו' וכ' הסמ"ע שם דאז הוה ליה מתנת בריא וזכה בו המקבל מיד שכתב לו השטר אף על פי שלא הגיע לידו עיי"ש ולכאורה קשה דבמקנה כל נכסיו אפילו בקנין דיפוי כח היה יכול לחזור בו ואפילו בנו אומר שיתנו לו ניחוש שמא נמלך אביו וחזר ומהרח"ש ח"א סימן כ"ד הכריח מזה דשטר הקנאה דהתם היינו שפי' בו שיקנה לו מיד והניח' ברשותו שקנה מחיים שהיא כמתנת בריא שאינו יכול לחזור בו אפילו מצוה מחמת מיתה כמ"ש הרמב"ם ומרן בסי' זה ס"ט עיין שם וכן דייק לשון הטור שם שכת' לעיל המוציא שטר מתנת בריא וכולי ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד אף על פי שלא הגיע השטר וכולי והכריח עוד כן מדברי הטור בסי' נ"ה דנראה דסבי"ל כר"א והרי"ף דגם בשטר קנין בעינן שיגיע השטר לידו עיין שם באורך אבל כבר הוכיח הדרישה ס"ס ט"ל מדברי הטור ס"ס רמ"ג וס"ס זה בשם הרא"ש דסב"ל דאפילו בסתם קנין לא בעי' שיגיע השטר לידו ומה שכ' בסימן ס"ה ואם הוא שטר הקנאה שפי' שהקנה לו מיד כאלו כתב שפירשו שכיון שהקנה לו בקנין הוה ליה כאלו פי' לו שיהיו קנויים לו מיד עיין שם באורך ומכל מקום גבי מוציא שטר מתנת שכיב מרע וכו' צריך לו' שטר הקנאה שמקנה לו מחיים קאמר דומיא דמתנת בריא דלעיל ועי' בהש"ך סימן נ"ו ס"ק כ"ז: י"ז אף על פי שקנו מידו וכו' כ' הרשב"ש סי' ש"מ במי שחלה וחלק נכסיו לבניו ועמד וכו' וז"ל שאם היתה בכולה שלא שייר לעצמו כלום אפי' מטלטלי אפילו קנו ממנו לייפות את כחו אם עמד חוזר ואם הית' במקצת והיה הקנין ליפות את כחו שכתיב וקנינו ממנו מוסף על המתנה וכו' זה במתנה קיימת ואפי' אם עמד וכו' ואם היתה המתנה במקצת בלא קנין או שהיתה בכול' בקנין וביפוי כח או במקצ' בקנין ולא כתוב בו וקנינו וכו' מוסף על מתנה זו המתנה בטלה אם מת ואם עמד חוז' וכו' עיין שם מבואר דסבירא ליה דמתנת שכי"מ בכולה אפי' קנו מידו לייפות את כחו אם עמד חיזר ולא מהני יפוי כח אלא אם מת דבקנין בלא יפוי כח לא קנה וביפוי כח קנה אבל אם עמד לעולם חוזר:
וז"ש הטור ומרן אף על פי שקנו מידו ועמד וכולי ר"ל אפי' קנו מידו ביפוי כח דאם מת קנה מכל מקום אם עמד חוזר כמבואר בדברי הפוסקים ודלא כמו הסמ"ע עיין שם וז"ל הסמ"ג עשין פ"ב שכיב מרע שכ' כל נכסיו מתנה סתם ולא שייר כלום אם עמד מחליו חוזר ואפילו קנו מידו בכדי לייפות כחו וכולי ואם מת קנה ומה שהקנין אין מגרע המתנ' זהו מפני שאותי קנין מדבר בדרך יפוי כח וכו' עכ"ל וכן כתב הריטב"א בחי' לגיטין דף ס"ה וז"ל מיהו רבי' מוסיף ואומר דהכא נמי קאמר מה מתנתו אם עמד חוזר אפילו באותם שאלו לא עמד אינו חוזר כגון מתנ' בכל נכסיו בקנין במייפה את כחי לפי דעת קצת מפרש דסביר"ל הכי אי נמי במצוה מחמת מיתה וכו' ובמתנה ובקנין דמהיום ודאי אם עמד חוזר לא עמד אינו חוזר כיון דאמר מהיום וכן דעת מור"י עכ"ל הרי דסב"ל (א"ה עכ"מ והדבר מבואר) אבל מ"ש הרשב"ש דמתנ' במקצת בלא יפוי כח בטלה אם מת ואם עמד חוזר דבריו תמוהי' דמתנ' במקצת בסתם קנין אפי' בלא יפוי כח אפילו עמד אינו חיזר דמתנת בריא היא כדמוכח בבתרא סוף דף קנ"א וכן כ' הרמ"ה שם ועי' בבתרא דקי"ד גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו' כ' רשב"ם במתנת שכי' מרע במקצת ובקנין מיירי דאינו יכול לחזור בו ולדברי הרשב"ש צ"ל דמיירי במתנ' במקצ' ובקנין וביפוי כח אבל בסתם קנין אין עושין דין מדלא מוקי לה בכולה בקנין ביפוי כח משמע דסביר"ל דאפילו ביפוי כח אם עמד חוזר ואין עושין דין:
עוד כתב הרשב"ש שם וז"ל דהחזקה שהחזיקו הבני' בקרקע אינה חזקה דאפילו סומך על שלחן אביו יש לו חזקה בנכסי אביו כדאיתא בפ' חזקת בנדון הזה כיון שהחזקה הזאת לא היתה אלא מחמת שהיו חושבי' שהמתנה זו של שכיב מרע קיימת ואפילו עמד והדבר הזה דומה למי שהחזיק בקרקע מחמת שטר ונמצא בטל שהחזקה בטלה וכולי שאם בשעה שחלק להם נכסיו החזיקו בקרקע ודרו בה מיד שאז קנו אותה בחזק' וכו' עיין שם וק' דאפילו החזיקו בקרקע אם עמד חוזר ועיין בהסמ"ע סקט"ו והש"ך סק"א:
י"ח המתנה בטלה וכולי כתב הש"ך אפילו הגיע המתנה לידו קודם שעמד ומ"ש הרשב"א בתשובות ר' בצלאל סימן ט"ו דהך דרב הונא דס"פ ג"פ מיירי שמסר המתנה ליד ההקדש וכולי רוצה לומר שמסרם להקדש שתהיה המתנה מהיום או כיון דבעיא דלא איפשטא היא אינו יכול לחזור להוציא מספק עיין שם וז"ל הרשב"א בתשובות חלק שלישי סימן רצ"ה וסלקא בתיקו דאיסורא ועוד מדאמר רב הונא בשלהי ג"פ שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי וכו' ומכל מקום אני דעתי כדברי מי שפוסק להקל וההיא דרב הונא כשהקדיש כל נכסיו ומסרו לגזבר שאינו יכול לחזור ולא לישאל על הקדשו שאל"כ יכיל הוא לישאל על הקדש ומתוך שיכול לישאל עליו נאמן בלא טענת אין אדם עושה קנוניא על ההקדש עכ"ל ונראה דמי שפסק לחומרא סבירא ליה דרב הונא דאמר דנאמן לומר מנה לפ' בידי מכח חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש ע"כ סבירא ליה דאינו יכול לחזור דאל"כ פשיטא דנאמן דמה שייך קנוניא דכיון שיכול לחזור מיד ואשכחן כמה בעיות דסלקו בתיקו ונפשטו ממקום אחר ועיין בס' יד מלאכי סימן תרל"ה וזה דעת הראב"ד הביאו הרשב"א בתשובות חלק שלישי סי' קכ"ב עיין שם ולזה דחה דרב הונא מצי סבר דיכול לחזיר בו אלא דמיירי דמסר לגזבר רוצה לומר שמסרו להקדש שתהא המתנה מהיום וכה"ג כ' הרמב"ן במלחמותיו בסוף בתרא וז"ל אבל לפי דעתי אינה אלא בשכיב מרע שהקדיש מעכשיו או שהקדיש ונעשה שכיב מרע והוא שהקדיש נמי ע"ד רבים שאם הקדיש סתם אפילו אדם עושה קנוניא על הקדש ואפילו בריא נאמן מגו דאי בעי מתשיל וכולי עיין שם אבל הרשב"א מוקי לה במתנה מעכשיו ומסרו לגזבר דאינו יכול לחזור ולא לישאל אבל מ"ש הש"ך או כיון דבעיא דלא איפשטא היא אינו יכול להיציא מספק ליתא דבתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י באה"ע סי' צ"ג משמע דמקבל מתנה אפילו טען בריא והוא מוחזק מוציאין מידו מספ' וכבר הוכחתי כן בסימן מ"ב דין ח' ע"ש וכ"ש בטענת שמא ועוד דאם כן צ"ל דרב הונא גופיה מיבעיא ליה אם יכול לחזור או לא וכן תי' הרא"ש הובא בש"מ לבתרא דקמ"ח דהתם הכי פי' אפילו את"ל דאם עמד אינו חוזר נאמן דאין אדם עושה קנוניא על הקדש ע"ש:
י"ט דין ג' אבל אם הודה וכולי כתב הסמ"ע כגון שאמר אתם עדי דל"ל שלא להשביע וכו' או שאמר תנו וכולי ודלא כע"ש וכולי וכן כתב ה' בני אהרן בתשובות סימן ע"ז לפי' התוספות דמיירי בהודאה דתקנה כגון שאמר אתם עדי ולזה כתב הרשב"א בתשו' שהביאה הב"י סימן רנ"ב דצ"ל אתם עדי דבהכי מיירי הבעיא עיין שם וליתא דל' הרשב"א בתשובות אם בריא הוא וכולי וז"ל בתשובות חלק שלישי סימן ס"ז וח"ד סי' ץ' וההיא דאיסור וכולי ואע"פ שהוא שכיב מרע אין אומרים אפילו במי שאנו מוחזקי' בו שאין בידו לזה כלום שאין הודאתו אלא כמתנת שכיב מרע ואם עמד חוזר אלא הודאה גמורה היא וכו' הילכך בנ"ד אם בריא הוא ואמר מטלטלין אלו של פ' צ"ל אתם עדי וכולי עיין שם משמע בשכיב מרע כההיא דאיסור אצ"ל אתם עדי ודוקא בריא צ"ל אתם עדי לגבי טענת השטאה אבל משום טענת השבעה לא מיירי דאפשר דמיירי בפני התובע כמ"ש התוס' בסנהדרין דכ"ט בד"ה כך וכולי וז"ל והא דאמר בג"פ שכיב מרע שהודה אצ"ל אתם עדי משום דאין אדם משטה בשעת מיתה וכולי מיירי שתבעו והודה דלא שייך טענת שלא להשביע וכולי עיין שם וכן כתב הרמב"ן והרא"ש והנ"י בסוף בתרא ול' והודה הכי משמע עיין שם ואם כן הכא נמי בהודה בפני התובע מיירי והש"ך כתב דכצ"ל דברי מהר"י ן' מיגש והראב"ד שכ' המ"מ והביאו הב"י סימן זה עיין שם ולכאורה אפשר דמהר"י ן' מיגש והראב"ד סבירא להו כהרז"ה שכ' בסוף בתרא דבשכ"מ שמצוה את בניו לא אמרי' שלא להשביע כדאמר ר"י אין אדם משטה בשעת מיתה עיין שם מיהו הראב"ד הביאו בעל התרומות שער מ"ב חלק שני תי' ההיא דפ' ג"פ בהודה בפני התובע עיין שם וראיתי למהר"ש הלוי סימן י"ט שכתב דר' יונה והרא"ש והטור סבירא ליה דבמודה על דבר מסויים שהוא של פ' ליכא טענת השבעה דאי שלא להשביע את בניו הול"ל שהות חייב לו כמה חובות עש"ב וא"ל שזה ג"כ דעת מהר"י ן' מיגש והראב"ד והרשב"א שכתבתי אבל הרא"ש הובא בשיטה מקו' בסוף שי' הרמ"ה דחה דברי רשב"ם ע"ש וכן מוכח מתשו' הרא"ש כלל ס"ח שהזכיר ה' לעיל ופ' מרן סימן פ"א דין ח"י מי שמת ונמצא כתוב בא' משטרותיו שטר זה חציו לפ' לא זכה אותו פ' דאמרי' שלא להשביע את עצמו כתב כן עיין שם אלמא אפילו הודה על השטר שהוא דבר מסויים שייך טענת השבעה: ך' כתב הריטב"א בחי' למציעא דף מ"ו וז"ל ואית דאקשי דנהי דלית ליה סודרא ולית ליה ארעא נקני' ניהליה באודיתא דהוה קנין מעליא ותי' ר"מ הכהן דכי מהני אודיתא הי"מ בדבר שאינו ברשותו דל"מ הדר ביה כגון שהודה וישנו ביד אחר דמהני אודיתא. וזכה בו תכף מי שהקנין בידו בעבור המקבל באות' אודיתא של מקנה והכא לא נפיק מרשותו של מקנה וההיא דאיסור נמי דאקני באודיתא נפיק מרשותיה וכולי עיין שם מבואר דסבירא ליה דאין חי' בין בריא לשכ"מ אלא דדבר שהוא ברשות המקנה לא מהני הודאה אלא בשאינו ברשותו דזכה המקבל מיד וראיתי לה' גדולי תרומה בשער מ"ג סק"א שהק' על בעל התרומות דמוכח מההיא דפ' הזהב דלא סגי בקרקע של א' ומיהו ניחא כיון דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ותי' ושמא דהודאה צריך בפני ב' עדים וכי היכי דדחי' דלית ליה סודר הכא נמי א"ל דליכא עדים עיין שם וכבר כתבתי בסימן קצ"ה דאפשר דהתוס' שלא תי' כן אזלי לטעמייהו דס"ל דקנין צריך ב' עדי' ובפ' הזהב לא בעי לאוקמה בדליכא עדי' משום דסתם גינה מצויים בני אדם ואם כן יכול להקנות בהודאה אבל לדידן דקנין א"ץ עדי' א"ל הילכך לא הקנה בהודאה משום דצריך ב' עדים וליכא ואפשר דבעל התרו' סבירא ליה כתי' ר"מ דלא מהני הודאה אלא בדבר שאינו ברשותי אבל בחשובות הרשב"א משמע דאפי' בדבר שהוא ברשותו מהניא הודאה וכן כתב הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה וז"ל שכיב מרע שהודה שיש לפ' אצלו כו"ך תנוהו לו או שאמר כלי פ' פקדון הוא בידי לפ' תנוהו לו חצר פ' של פ' הוא חוב שיש לי ביד פ' לפ' וכולי הודאתו הודאה עיין שם משמע בהדיא דאפי' בדבר שהוא ברשותו מהני הודאתו מיהו כתב מהרא"ש הלוי סי' י"ט דמשמע דסבירא ליה דדוקא במטלטלין שהם בידו צ"ל תנו שמא שלא להשביע את עצמו אבל בקרקע או בחוב שיש לו אצל אחרים אין צ"ל תנו ע"ש:.
כ"א כתב ה' פני משה ח"א סימן ס"ד וז"ל גם אין לחלק דכי מהני וכולי משום דל סגי בלא"ה שהרי לא היה דרך לאיסור גיורא להקנותם לרב מרי בריה כי אם בדרך הודאה וכולי אבל בנ"ד שהי"ל לראובן לתת בל' מתנה גמורה בק"ס לא מהני הך הודאה מדין הקנאה ומתנת בריא ע"ש וליתא דבפ' מ"ש מ"ל שכיב מרע שהודה ופשיט מאיסור גיורא דקנה במתנת בריא על ידי הודאה אלמא אפילו שכיב מרע דאפשר להקנות בלא"ה במתנה מהיום הודאתו הודאה:
כ"ב הג"ה אמר רוצה אני שיהיו מטלטלין לשמעון ה"ז ל' מתנה וכולי תשו' הרשב"א היא בח"ג סימן ס"ז ומבואר שם השואל נסתפק בל' זה אם קנה בהודאה או לא ומסתברא ליה דקנה מההיא דאיסור גיורא ולזה השיב הרשב"א דל' זה שאמר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון אינו ל' הודאה אלא הקנאה ופשיטא דקנה ועיין בס' בני אהרן סימן ע"ז וראיתי למרן הב"י בתשובות בס' אבקת רוכל סימן פ"א וז"ל ולענין וכולי הדברים פשוטים שאין זה ל' מתנה אלא שהוא אומר שכך היתה כוונתו לעולם שיחלקו שניהם בשוה וכו' וכבר נשאל הרשב"א על מי שהקנה מטלטלין לשמעון בהודאה לומר שמודה בפני עדים שיהיו אותם מטלטלין לשמעון וכו' והשיב דלא קנה ע"ש וזה תימא דהרי הרשב"א הכא כתב דאומר רוצה אני שיהיו מטלטלין אלו לשמעון הוי הקנאה וקנה אבל מצאתי בתשו' הרשב"א ח"ג סי' רצ"ז באלמנה שהיו קרוביה מחלין אותה לעשות חסד עם יתומי בעצה וא"ל אין דעתי לתתי לאחר ולא לשום אדם בעולם כלום אבל אני רוצה שיהיה כל ממוני הקדש וכו' כתב דלא נתכוונה זו להקדיש כל נכסיה מעתה אלא דא"כ היתה אומרת הריני מקדשת כל נכסי או כל נכסי יהיה הקדש אבל עכשיו שאמרה אין דעתי שאתן לשום אדם אבל רוצה אני שיהיה כל ממוני הקדש נראה שלא אמרה אלא לדחותם שלא חשבו שתתן נכסיה ליורשיה ולא תעשה חסד ליורשי בעלה אנא אדרבא ברצונה הוא שלא תתן ליורשיה ושתתן ליורשי בעלה ושתעשה כל שאר נכסיה הקדש עיין שם טעמים אחרים משמע דוקא התם (א"ה עד כאן מצאתי):
כ"ג ואם הקדיש כל נכסיו וכו' אם עמד וכו' הר' בית יהודה סימן י"ג צדד דדוקא כשעמד חוזר משום דלגבי נפשיה לא גמר ומקני אבל כשלא עמד אינו יכול לחזור בשביל אחרים אבל רמ"א כת' וכן דין הקדש כדין מתנה שיכול לחזור בו והם דברי המרדכי בפרק מ"ס עיין שם הטעם ולא זכר מ"ש הר"ן גבי כל שאלו עמד חוזר וכו' וז"ל אינו כלל גמור בכל מקום שהרי אם נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו והוא שכ"מ או מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר דוקא אבל אינו בע"א וה"ה למכר והקדש כל נכסיו דלעיל אלא כלל זה בנדון סתם באמירה ואפי' בקנין סתם ובהדיוט הריטב"א ע"ש מבוא' דס"ל דמכר והקדיש כל נכסיו דוקא אם עמד חוזר ואינו יכול לחזור בע"ח אבל מצאתי להרשב"א בתשו' ח"ג סי' קכ"ב שכתב וז"ל ואמר וכן אתה דן בשכיב מרע שמכ' נכסיו לאחרים אם עמד חוזר ובלא עמד זכה הלוקח משעת מכירה וכן העיד בשם הרמב"ן דבהקדיש כל נכסיו דאמרי' אם עמד חוזר דוקא עמד חוזר משום אומדן דעת אבל כל היכא דלא עמד אינו יכול לחזור בו ואני אומר כי כל מ"ש כאן אינו ולא אמרו אדם מכל מחברי ספרי' וסופרים דשמואל כללא כייל דכל שעמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שאם עמד חוזר חוזר בהקדשו חוזר הוא בו אע"ג דמת וכו' ומ"ש בשם הרמב"ן וכו' תלה ברבי' מה שאינו ואדרבא בפי' כתב שחוזר בהקדשו וז"ל בשלהי ג"פ גבי מימרא דרב הינא דאמר שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש פי' כשהקדיש כשהוא בריא ואחר כך כשהוא שכיב מרע בשעת צואתו אמר מנה לפלוני בידי אבל אי הקדיש כשהוא שכיב מרע בעיא דלא איפשטא שמא אם עמד חוזר וקי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכו' והראב"ד שפי' ההיא דרב הונא בשכ"מ שהקדיש בשעת צואתי כ' דמההיא שמעי' דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אין יכול לחזור בו כלומר אפילו עמד שאם יכול לחזור בו ל"נ למימר חזקה יכול היה לחזור בכולן אלמא דבר פשוט הוא לכולן שכל שעמד חוזר חוזר הוא במתנתו עכ"ל וכן מבואר בדברי התוס' דבתרא דף קע"ד ע"ב בד"ה ש"מ וכו' עיין שם וכן פסק הרשב"ש סי' תרכ"א ע"ש:
וראיתי להר' ב"ח שהק' אמאי לא בעי במי שהלך בנו למ"ה ושמע שמת וכו' והקדיש או חילק לעניים מהו וה' קהלת יעקב דקצ"ג ע"ד תי' דהכא דוק' לגבי נפשיה מיבעיא לן דכל לגבי נפשיה לא גמר ומקדיש אבל לגבי בנו פשיט' דלא אמרי' דלא גמר ומקדיש ע"ש ולית' שהרי התיס' והרמב"ן נדחקו בההיא דר"ה דאמר שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי דמיירי בהקדיש כשהוא בריא דאם הקדיש כשהוא שכיב מרע מ"ל שמא אם עמד חוזר וכל שאלו עמד חזר חוזר במתנתו ופשיט' דנאמן עיין שם וא"א הרי אינו יכול לחזור כשמת להוריש לבניו וכל שכן לאחרים ודוקא לעצמו אם עמד חוזר ואם כן ליכא מגו ולכך צריכים לחזקה דאין אדם עושה קנוניא על הקדש אלא ודאי דס"ל דכל שעמד חוזר חוזר הוא במתנתו אפילו כשמת להוריש לבניו או לאחר כמ"ש הרשב"א דכללא כייל שמואל וכ"כ עוד שם דודאי אומדנ' דדעת' דאין האב רוצה שיפלו בניו ליד גבאי ויאכלו עניי' את שלו עיין שם וכן משמע מדאמרינן אמתני' דשכ"מ שכתב כל נכסיו וכו' מאן תנא דאזלי' בתר אומדנ' אר"נ ר"ש בן מנסיא היא דתניא וכו' וא"א אימא דת"ק נמי לא אמר אלא לגבי בנו אבל לגבי עצמו מודה דאזלינן בתר אומדנא דלא שביק נפשיה ויהיב לאחריני ומה שתי' הב"ח דהתם בבריא שכתב הגוף מהיום ופירות לאח"מ ולא שייכא הך בעיא בהפקרים ואה"נ דבהקדש וחילוק לעניים תבעי ע"ש באמת דגם בהקדש לא שייך מהיום ולאחר מיתה דהוי אוכל פירות משל הקדש כמ"ש הרשב"א בתשו' ופסקו רמ"א סימן רנ"ז עיין שם וא"כ אי מירי התם בבריא שאמר מהיום ולאחר מיתה לא שייך בהקדש ובהפקר אלא בחילוק לעניים דוקא מיהו לדעת הרמב"ן דסבירא ליה דלא מיירי אלא בשכ"מ אבל בריא אפילו בא בנו מתנתו מתנה והר"ן נסתפק במהיום ולאח' מיתה כמבואר בב"י סימן רמ"ו עיין שם אם כן ק' אמאי לא בעי בהקדש וכו' מהו:
כ"ד ואם הקדיש וכולי כתב הרשב"א בתשוב' סימן אלף וקנ"ו בשכיב מרע שהקדיש בשכר וז"ל וא"ת אי בשטר אדרבא אין להקדש כלום דכיון דמתנ' שכיב מרע היא חיישי' שמא לא גמר להקדיש אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה וכולי אף אני לא אמרתי בצוה לכתוב ליפות כח וכגון דאמר ליה אף כתובו וכו' ע"ש ונראה דהיינו למאי דקי"ל בבעיא דשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו לקולא וש"מ דאפילו איכא ס"ם אין מוציאין מהיורש דהא דאמרי' דשמא לא גמר להקנות אלא בשט' ספיקא הוי אלא דאין מוציאין מחזקת היורש כמבוא' בתשו' הריב"ש סימן קס"ח וכן כתב הרמ"ה בפ' הספינה סי' כ"ח דחששא בעלמא היא וחומרא לתובע וקולא לנתבע ואוקי ממונא בחזקת מריה עיין שם וא"כ בשכיב מרע שהקדיש בשטר איכא ס"ס שמא גמר והקדיש מחיים ואת"ל לא הקדיש אלא אם ימות שמא לא גמר להקנות בשטר ואפ"ה אם לא כתב ביפוי כח בטל הקדש ועיין בס' בני יעקב דפ"ו עיין שם שכתב דאם נתן לעניים בקנין או בשטר ונמצא אחר כך ריעותא בקנין או בשט' אפשר דהכא נמי אמרינן דלא כיון להקנות אלא בקנין ובזה יש לפקפק עיין שם ונראה דבשכיב מרע שהקדיש בקנין או בשטר ודאי דאמרי' שמא לא גמר להקנות וכו' (א"ה עכ"מ):
כ"ה כתב מהרש"ח סימן ל"ה דבכל ספק עניי אמרי' המוציא מחבירו עליו הראיה ומהר"ם שפס' הכא לחומרא יחיד הוא עיין שם ומהרימ"ט סימן קכ"ד כ' דמהרש"ח כ' דראב"ן ומהר"ם שפסקו לחומרא יחידים נינהו ותמה שידוע דמהר"ם באחרונים אין עריך אליו וראב"ן בראשונים גדול שמו ואיך לא נחוש לדבריה' עיין שם וכן כ' ה' פני משה ח"ב סימן נ"ח דמהר"ם וראב"ן פס' לחומרא וחשש לדבריהם עיי"ש ובמהרימ"ט ח"א סימן ט"ל וה' בית דור סימן קל"ה הקשה על ה' פני מכה מתשו' הרשב"א סי' תקס"ג דס"ל דבס' אמרי' אוקי ממינא בחזקת מריה ע"ש ולא קש' מדי דהרשב"א לשיטתו שכ' בהך בעיא דהקדיש כל נכסיו שדעתו נוטה כמו שפס' להקל עיין שם והרב בני מכה חשש לראב"ן ומהר"ם שפס' לחומרא ובעירובין דף ל"ו אמרי' ככר זה היום חול ולמחר קדש מספ' לא נחתא לה קדושה היום קדש ולמחר חול מספ' לא מפקעי' קדושה מניה עיי"ש והרואה בתשו' מהרש"ח שכ' דראב"ן אפשר בהקדש דוק' פס' כן אבל בעניים מודה דתיקו דממונא לקולא ומהר"ם שפס' לחומרא יחידאה הוא עיין שם וכן מצאתי לראב"ן בס' דק"ט וז"ל ונ"ל בהקדש איסורא הוא ולחומרא הוא ואינו חיזר בהפקר אם הוא בידו הוא קדם וזכה וחילו' לעניים ממונא הוא וחולקים עכ"ל מיהו הרשב"א בתשו' סימן תרט"ו כתב וז"ל ואפילו למי שפוס' שם לחומרא מסתברא דהכא לקולא דהתם שההקדש הקדש בודאי אלא שאנו מסופקים לכשיעמוד אם חוזר בו אם לאו אבל כאן דמסופקים אם חל ההקדש כלל מספ' אין מוציאין ממון מיד בעלים עיין שם גם מהר"י ן' מיגש בבתרא דקע"ד כ' וז"ל נקטי' השתא שכיב מרע שהקדיש נכסיו ובשעה שהקדישן אמר מנה לפ' בידי שאם אמר תנו ודאי נותנין וכולי ודוקא היכא דאמר בשעה שהקדישן אבל לא אמר בשעה שהקדישן אף על גב דאמר תנו אין ניתנין דהא אמרי' לעיל בפ' מ"ש איבעיא להו הקדיש כל נכסיו מהו ועלתה בתיקו וקיי"לן דכל דתיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע והא מכי אקדשיה לנכסיה הא קנינהו הקדש וכי בעי למהדר השתא הוא דקבעי למהדר ולא מצי למהדר ביה אלא בראייה ברורה וכיון דאי בעי למהדר לא מצי למהדר ביה כי אמר תנו מנה לפלוני שיש לו אצלי אין נותנין דאמני' האי מהדר קא הדר ביה וכו' עכ"ל הרי שכת' דמספ' אינו יכול לחזור מהאי טעמא דכיון דכבר חל הקדש הא קיימא לן דבספ' ממונא קולא לנתבע ומספ' אין מוציאין מיד ההקדש ועיין בספר מגדל עוז בפר' ז' מה' ערכין אם כן נראה דגם מהר"ם לא פס' לחומרא אלא התם דודאי חל ההקדש והס' הוא אם עמד חוזר בו או לא אבל בכל ספ' אם חל ההקדש אין מוציאין מיד הבעלי' כמו שכתב הרשב"א וכן מצאתי למהר"ם עצמו בתשובות הארוכות סימן תתקצ"ח שכ' וז"ל ומה שצוה לרבי יצחק הכהן על מה שהיה לו בידו שאם היא תמות שיעש' בהם המוטב נראה לי דהמוטב שיש לו לעשות היינו שיש לו ליתן כל הממון שבידו ליורשי שלו הראויי' לו ליורש' ואין לו ליתן אותם לצדקה ולא לשום דבר מצוה וכו' ואפילו אם הוה מספ"ל מוטב מאי הוי נכסים בחזקת יורשים קיימי' והבא להוציא מן היורשים עליו להביא ראייה ברורה וכו' ותדע דמספק לא תלי' דילמא לצדקה לאפוקי מחזקתם דאמרי' בפ' האשה שלום מצא כלי וכתב עליו ק' קרבן וכולי ומסי' דלכולי עלמא חיישינן שמא פינו לקולא ולא תלי' מספ' דילמא קרבן הוא או תרומה לאפוקי מחזקת' וכו' והכא נמי משמ' בפ' זה בורר הרי שראה את אביו שהטמין ממון בשידה תיבה ומגדל ואמר של פ' הם של מעשר הם אם כמוסר דבריו קיימים ואם כמערים לא אמר כלום אלמא היכא דאיכא למיתלי להיתרא תלי' וכו' עכ"ל הרי דמהר"ם סבירא ליה דאין מוציאין מיד המוחז' בספ' הקדש ובאותה תשובה פס' בבעיא דשכ"מ שהקדי' כל נכסיו לחומרא אלא על כרחך דהתם שאני שההקדש הקדש בודאי והס' הוא אם יכול לחזור כשעמד אבל בס' אם חל הקדש אין מוציאין מיד המוחז' ושוב ראיתי לה' בני חיי סימן רנ"ח שכן כ' ע"ש:
ושוב מצאתי למהר"י וויל בתשו' סימן קע"ה באלמנ' שלא נשבעה וצוותה לתת מנכסיה לצדקה כתב וז"ל בפר' הכותב במרדכי מייתי פלוגתא דרבוותא בהא אם אלמנה שנתנה ולא נשבעה על כתובתה אם מתנת' קיימת וכו' ואם יש נפשך לימר כיון שאמרה האשה לתת לצדקה הוי כמו איסורא וספ' איסורא לחומרא כדאמרינן בפרק מ"ש שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מהו וקיימא בתיקו וכ' האשירי דמס' לא מבטלי' בהקדש התם דהקדי' כל נכסיו בסתם איכא לספיקי דדעתו היה בין יחיה בין ימות ומחיים התחיל ההקדש ולא לאחר מיתה אבל הכא בנדון דידן דפי' האשה לאחר מיתה בהדיא אפש"ל שלא התחיל הצדקה מעולם דהנכסים בחזקת היורשים ודמיא להא דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדייני' הקדשו אינו קדיש והכא נמי כשתמית הרי הם ברשית היורשים כ"ל ודבריו תמוהים דהרא"ש לא משום איסורא לחומר' כ' דאין מבטלין הקדש שהרי כ' דאין מבטלין נמי ההפק' וספ' הפקר לקולא כמו שכתב הר"ן בנדרים דף ז' גבי בעיא דיש יד לצדק' ולהפקר או לא בשם הרמב"ן והרשב"א גבי צדקה אזלינן לחומרא ככל תיקו דאיסורא וגבי הפק' אין ספ' דהוה ליה ס' לקולא עיין שם וכן משמ' מדברי הרא"ש שלא הזכיר בעיא דהפקר אלא גבי צדקה פס' לחומרא וכן כ הרמב"ם בפר' י"ב מהלכות נדרים דהוי ס' הפקר וכתב הרשב"ץ ח"ב סימן רע"ב דכ"ד ד' נ"ו דודאי מוקמי' לממון בחזקת מפקיר ע"ש ובדברי הרא"ש בפ' מ"ש מבואר הטעם דאין מבטלין מעשיו אלא היכא דברירא האומדנא כדפי' לעיל ושם לעיל גבי שכיב מרע שכת' כל נכסיו דחיישי' שמא יש לו נכסים אחרים כתב וז"ל והא דחיישי' מס' לאפיקי ממונא היינו טעמא משו' דיש כאן מתנה גמורה בקנין אלא דמחמת אומדנא הוא דאמרי' אם עמד חוזר והאי אומדנא לא אמרי' אלא היכ' דבריר לן בודאי וכו' עיין שם אם כן אפילו בהדיוט ס"ל דמספ' אומדנא אין מבטלין המתנה ותימא על הרשב"ץ שם שתמה על הרא"ש עד שמצא להטור שכ' טעם הדבר ע"ש וכן כ' מהרא"י בכתבים סימן נ"ג וכ"כ מהראנ"ח ח"ב סימן ל"ד ומהרח"ש ח"ב סימן ח' עי"ש ומהראד"ב בספר לחם רב סימן רכ"ג כ' במידה בפני עד א' על נכסיו שהם קדש כיון דהודאה בפני ע"א פלוגתא דרבוות' אי מהניא אי לא זה שהוא מוחז' יכול לומר קי"ל כמ"ד דלא הוי הודאה וכו' והרא"ש פס' בהדיא דשכ"מ שהקדי' נכסיו דאינו חוזר ומשמ' משום חומרא דהקדש רבים חולקי' עליו ועוד דהרא"ש לא כ' שם אלא משום דאיכ' טעמ' דאנו באים לבטל מעשיו מכח אומדנא ואם כן בנ"ד אף על גב דהוי לגבי הקדש א"ל דהקדש הם לשעבר משמ' דהודאה בפני ע"א לאו כלום ואף על גב דהרשב"א כ' בתשו' בהך בעיא דשכיב מרע וכו' עיי"ש וכבר כתבתי תשובת הרשב"א דגם הפוס' לחומרא בעיא דשכיב מרע וכו' ה"ד משום דהקדש חל:
כ"ו ואם הקדיש וכו' ה' בית חדש הקשה אמאי לא בעי במי שהלך בנו למדינת הים אם הקדי' או חילק לעניים מהו והרב קהלת יעקב דף קצ"ג ע"ד תירץ דהכא דוקא לגבי נפשיה מצי למימר דכל לגבי נפשיה לא גמר ומקדיש אבל לגבי בנו פשיטא דלא אמרי' דלא גמר ומקדיש עיין שם וכן מצאתי למהר"א די בוטון בספר לחם רב סימן ר"ג שכתב וזה לשונו אף על גב דהרשב"א בתשובות כת' דאפילו נתן לבתו אם לא אמר מנכסי לא מהני אף על גב דבתו קרובה אצלו הקדש עדיף טפי תדע דהא בפר' מ"ש גבי הקדש וחיל' לעניים לא דחי' להא צד דאמרי' גמר ומקנה גבי הקדש ועניי' אלא משום דלגבי נפשיה לא גמר ומקנה דודאי אם יעמו' רוצה שיחזור הממון לו אבל אם מת דליכא טעמא דלגבי נפשיה כנ"ד ודאי לא אמרי' לא גמר ומקנה ע"ש וכן חי' מהרש"ך ח"א סימן מ"א ונמשך אחריו הרב פני משה ח"ב סימן נ"ח עיין שם והביאו ה' כנסת הגדולה הגב"י אות כ"ו ע"ש:
וראיתי למהראנ"ח ח"ב סימן ל"ד בא' שאמר אני מניח להקדש וכולי ועמד זמן ואח"כ מת שכתב וז"ל אבל כד דייק שפיר נדון זה לא הוי כההיא דהקדים נכסיו דהתם הוא מקדיש סתם ואינו אומר שהוא מקדיש לאחר מיתה וכולי אבל בנ"ז לשון צוואתו מוכחת שלא היה מקדיש אלא לאתר מיתה שאמ' אני מניח להקדש וכולי ולשון זה ודאי לאחר מיתה משמע ויש בזה להקל ולהחמיר להקל דליכא לספוקי שהקדיש מחיים ולהחמיר שא"ל שצוואה זו כיון בה לכל זמן שימות ואע"ג דלענין מתנת שכיב מרע אפי' אמר בפי' כל זמן שימות לא מהניא היינו משום דלית בה קנין ומדרבנן בעלמא היא דקני כדי שלא תטרף דעתו עליו וכו' אבל אלו היה שם קנין ודאי קני ומעתה לגבי הקרש דאפילו בלא קנין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אפשר דכשאמר אני מניח מהניא לכל זמן שימות וכשמת ראובן זה זכה ההקדש וכו' ע"ש ואם כן ההיא דהקדיש נכסיו לא מ"ל אלא אם עמד חוזר או לא אבל אם מת אפילו חזר בעודו שכ"מ זכה הקדש מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והו"ל כנותן בקנין אם ימות וכן ראיתי להרשב"ש בתשובות סי' שס"א שכתב דהקדש אין צריך מעכשיו ואפי' אמר לאחר מיתה קנה וכן כתב הרשב"א באומר סלע זו לצדקה לאחר ל' יום ע"ש וכן כתב הרדב"ז ח"ג סימן תקכ"ג במי שהקדיש לאחר מיתה וז"ל וא"ת והרי לא הקדיש אלא לאחר מיתה ובאותה שעה כבר הוא של יורש ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו והוו כנותן לחבירו מתנה לאחר מיתה וכולי כמה תשובות יש בדבר כיון דאמירה כמסיר' הוי כאלו מסרו להקדש מחיים ושוב לא יוכל לחזור בו וגדולה מזו אמרו האומר אעשה דבר פ' הקדש צריך לעשותו הקדש ואפילו הוא בעצמו אינו יכול לחזור בו ועוד דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכ"ש להקדש וכולי עכ"ל וכן דעת מהראד"ב סימן רכ"ג שכתב בא' שאמר לחבירו למה אינך מקדיש קרקע פ' והשיב דבעודי בחיים אני אוכל פירותיה אבל אחר שימות קדש הוא כיון דלא אמר יהיו קדש אלא קדש הוא אם כן אינו מקדיש עכשיו דאין זה לשון להבא וכו' עיין שם משמע דאם אמר יהיו קדש אחר שאמות חל ההקדש משום דבהקדש אין צריך מעכשיו.
ולכאור' נר' שזה תלוי במחלוקת שכתב מרן הב"י סימן ר"ט וז"ל וכתב הר"ן בפ' מ"ש שדע' הראב"ד לומר שכיון דטעמ' הוי משום דלגבי עצמו בעין יפה משייר דוקא במכירה או במתנת בריא הוא דאמרי' דמשייר לנפשיה אבל במתנת שכיב מרע דאינה אלא לאחר מיתה לא דהא לנפשיה לא משייר ולא מידי אבל הרשב"א כתב שאף מתנת שכיב מרע בכלל דכל מה דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר עכ"ל א"כ לדעת הראב"ד ה"נ דוקא לגבי נפשיה לא גמר ומקדיש ולא לגבי בניו ויורשיו אבל לדעת הרשב"א אפילו לגבי שאר יורשיו אמר דלא גמר ומקדיש ומ"ש ה' כנה"ג על דברי מהרש"ך וכן ראיתי לבעל התרומות שער מ"ב הביאו מרן הב"י סימן רנ"ה שכתב דמכח סוגיא דפ' גט פשיט פסקו הראשונים שאינו יכול לחזור בו בעודו שכ"מ ע"ש דהם סבירא להו דאפילו עמד חוזר דמההיא דרב הונא נפשטא בעיין דאשכחן כמה בעיות דסלקו בתיקו ונפשטו ממקום אחר וכן מצאתי להרשב"א בתשובות ח"ג סימן קנ"ב שכתב וז"ל ואמר וכן אתה אומר כן בשכיב מרע שמכר כל נכסיו וכולי אם עמד חוזר וכל היכא דלא עמד אינו יכיל לחזור בו ואני אומר כי כל מ"ש כאן אינו ולא אמרו אדם מכל מחברי ספרי' וסופרי' דשמואל כללא כייל דכל שעמד חוזר חיזר הוא במתנתו וכיון שאם עמד חוזר בהקדשו חוזר הוא בו אף על נב דמת היא וכולי ומ"ש בשם הרמב"ן וכולי תלה ברבי' מה שאינו ואדרבא בפי' כתב שחוזר בהקדשו וז"ל שכתב בשלהי ג"פ גבי מימרא דרב הינא שאמר שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי נחמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש פי' שהקדיש כשהוא בריא ואח"ך כשהוא שכיב מרע בשעת צוואתו אמר אבל אי אקדיש כשהוא שכיב מרע בעיא ולא איפשטא שמא אם עמד חוזר וקי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכולי והראב"ד שפי' ההיא דרב הינא בשכיב מרע בהקדיש בשעת צוואתו כ' דמההיא שמעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אין יכיל לחזור בו כלומר אפי' עמד שאם יכול לחזור בו ל"ל חזקה יכול היה לחזור בכולן אלמא דבר פשוט הוא לכולן דכל שעמד חוזר חוזר במתנתו עכ"ל הרי שכתב הראב"ד דסביר ליה מדרב הונא שמעי' דאפילו עמד אינו יכיל לחזור וכן כתב בסימן רצ"ה וז"ל וסלקא בתיקו דאיסורא ועוד מדאמר רב הונא בשלהי ג"פ שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפ' בידי וכו' ע"ש וזה דעת הראשוני' שכ' בעל התרומו' וכן הבין ה' גדולי תרומה שהק' דאכתי למה עלתה בתיקו תפשוט מהא דרב הונא ע"ש ולק"מ דאה"נ מההיא דרב הונא תפשוט הבעיא דאשכחן כמה בעיות דסלקו בתיקו ונפשטו ממקום אחר ועיין בס' יד מלאכי סימן תרל"ה מיהו נראה דאין זה מוכרח דא"ל כוונת הראב"ד שכ' דמההיא דרב הונא שמעינן דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אינו יכול לחזור ה"ד בעודו שכ"מ אבל אם עמד חוזר כדעת החולקים על הרשב"א והוא הרא"ה כמ"ש מהרב"א בתשובות סימן ט"ו עיין שם וכן מצאתי לה' נמקי יוסף בחי' לנדרים סוף דכ"ט ככתב וז"ל וכתב הריטב"א ומכאן סיוע לאשר דן רב"י הלוי ששכ"מ שהקדיש נכסיו אע"ג אם עמד חוזר שלא הקדיש אלא לאחר מיתה מכל מקום אם לא עמד אינו חוזר ולא אמרינן בהא כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו כדאמרינן להדיוט דשאני הכא דאמי' כמסירה וכדאמרינן הכא דל"מ למהדר ביה והוי כמקדיש מעכשיו אם ימות אבל רבי' הרשב"א חולק בזה עיין שם הרי דהרא"ה והריטב"א סבירא להו דאם לא עמד אינו יכול לחזור בהקדש מטעם דאמירתו לגבוה כמסירה והו"ל כמקדיש מעכשיו אם ימות וכבר כתבתי בסימן רי"א תשובות ר' ישעיה הא' בס' המכריע סי' פ"א דנר' דמ"ך שכ' שם סבירא ליה דוקא אם עמד חוזר אבל אינו יכול לחזור בעודו שכ"מ וע"כ מיירי בנתן כל נכסיו בקנין מעכשיו וא"כ ה"ה בהקדש דאמירה כמסירה והוי כמקדיש מעכשיו וכן כתב הנ"י גבי כל שאלו עמד חוזר בשם הריטב"א עיין שם אבל מדברי מהר"י ן' מיגש בפ' י"ן גבי קנין עד אימתי חוזר וכולי נראה דסבירא ליה דבכל ענין דאם עמד חוזר יכול לחזור בעודו שכיב מרע עש"ב וכעין זה כ' הטור בסימן קכ"א בשם הרמ"ה בשכ"מ שאמר הולך מנה לפ' דאינו יכול לחזור כל זמן שלא עמד ואם עמד חוזר אפילו בא ליד המקבל ול"ד לשאר מתנת שכיב מרע שאינו נותן במסירה ולא יצא הממון מתחת ידו אבל זה שיוציא הממון מתחת ידו ודאי דעתו שיקנה מיד אם ימות וכתב הט"ז שם דהא דאמרינן כל שעמד חוזר חוזר במתנתו כלל זה נאמר במתנת שכיב מרע דהוי מכח שדבריו ככתובים וכמסורים דמו אבל הכא דיפוי כח של המתנה מכח שמסר הממון ליד הזוכה עיין שם והכא נמי בהקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והו"ל כמסר והוציא הממון מתחת ידו ואף על גב דדברי שכיב מרע נמי ככתובי' וכמסורי' ה"ד מדרבנן כדי שלא תטרף דעתו ולכך יכול לחזור אבל במסירה וכן בהקדש דאמירתו כמסירתו מדאוריית' אינו יכול לחזור אבל הרשב"א שחולק בזה נראה דהוא אזיל לטעמיה דסבירא ליה דלא חשיב כמסירה דמעכשיו כמבואר בדברי הר"ן בנדרים דף ל' ע"ש ובתשו' ח"ד סי' צ"ב הוכיח כן דלא הוי כמסורים ממש ליד גזבר כתבתי דבריו בסימן רמ"ח עיין שם אבל במסר ממש ודאי דאינו יכול לחזור והרא"ה והריטב"א ס"ל דהוי כמסור ממש כדעת הר"ן שם וכן נראה דעת הראשונים שכתב בעל התרומות שאינו יכול לחזור בעודו שכיב מרע משמע דאם עמד יכול לחזור ודלא כה' גדולי תרומה ואפשר גם כן שכן דעת הראב"ד אלא שהרשב"א כ' לדעתו כלומר אפילו אם עמד וכו' אבל הרמב"ן וכן התוס' דקע"ד ע"ב בד"ה שכיב מרע וכולי שנדחקו בההיא דרב הונא מוכח דס"ל דגם בהקדש אמרינן כל שעמד חוזר חוזר בעודו שכיב מרע כדעת הרשב"א וכ"נ דעת מהר"י מיגש שם והרמב"ם בפ"ז מה' ערכין ע"ש וכ"כ מהר"ם בתשו' סי' והביאו המרדכי בפ' מ"ש ע"ש וגם הרא"ה והריטב"א דס"ל דאינו יכול לחזור לא מטעם שכתב מהרש"ך וה' קהלת יעקב דלגבי יורש גמר ומקנה להקדש אלא משו' דאמירתו לגבוה כמסירה והו"ל כמקדיש מעכשיו אם ימות ואם כן אכתי ק' אמאי לא בעי גבי מי שהלך בנו למ"ה אם הקדיש וחילק לעניים מהו:
כ"ז או חלקם לעניי' וכו' אם עמד נתבטל וכו' הק' מהרש"ח בתשו' סי' ל"ה דבפ"ק דנדרים מ"ל יש יד לצדקה ויש יד לפאה או לא ופסקו הרמב"ן והרשב"א והרא"ש דהוי תיקו דאיסורא ולחומרא עיין שם באורך שנדחק ומהרימ"ט סי' קכ"ד כ' דהתם אי באומר לנפקות' איכווני מאי מ"ל אפילו תימא יש יד הא בעי' פיו ולבו שוים ונאמן לומר כך היה בלבי מתוך שהוא נאמן על פתחו דקיי"ל נשאלים על ההקדש אע"כ בעיין כשמודה דלהקדש נתכוון מ"מ גמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו וכו' ע"ש ואין נ"ל דאם מודה דלהקדש נתכוון פשיטא דחייב כדאיתא בריש נזיר ופסקו הרמב"ם ריש הלכות נזירות וז"ל אין אומרי' בנזירות עד שיוציא וכו' אלא שכיון שגמר בלבו והוציא בשפתיו דברים שעניינם שיהא נזיר אף על פי שהן עניינות רחוקות ואף על פי שאין משמען לשון נזירות הרי הוא נזיר כיצד הרי שהיה נזיר עובר לפניו ואמר אהיה הרי זה נזיר הואיל בלבו היה שיהיה כמו זה וכו' עיין שם אלמא אפי' אמר אהיה שאין משמעות לשון נזירות הוי נזיר וכל שכן הכא משמע טפי והדין נמי קאמר לצדקה ואף ע"ג דאם לא היה נזיר עובר לפניו אפי' אמר בלבו לא מהני כבר כ' התוס' בשבועות דף כ"ו עמוד שני בד"ה גמר וכו' דהתם במאי דקאמ' אהא לא משמע כלל לשון נזירות אם אין הנזיר עובר לפניו והוי כאלו גמר בלבו להיות נזיר ולא הוציא כלום בשפתיו אבל הכא סתם פת הוי דחטים עיין שם והכא נמי דמי לנזיר עובר לפניו ואמר אהיה או לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם ועיין בספר אורים גדולים למוד קל"ה שכתב גבי דאם גמר בלבו להיות כמוהו נזיר הרי זה נזיר דבנזירות לא בעי' פיו ולבו שוין אבל אם אמר בלבו היה לפוטרו מקרבנות שהוא נדר גמור לא אמר כלום ובנדרים בעי' פיו ולבו שוים כמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהלכות נדרים ע"ש ולפ"ז הכא נמי אפשר אם לצדקה נתכוון דהוי נדר בעי' פיו ולבו שוין אבל הא ליתא דנזירו' לנדרים איתקשו כדאיתא בריש נדרים כי יפליא לנדור נדר נזיר וברפ"ג דנדרים מוכח בהדיא דלר"ט בעי' הפלאה בנדרים כמו בנזירות וכתב הר"ן משום דנדרים איתקשו לנזירות עיין שם ואם כן הכא נמי נילף נזירות מנדרים דבעינן פיו ולבו שוין מהך היקשא ועוד דבשבועות שם מבואר דבהקדש אין צריך להוציא בשפתיו כלו' אלא אם גמר בלבו חייב ופסקו הרמב"ם בפי"ד מהל' מעה"ק דין י"ב ע"ש ודעת המרדכי ומהריק"ו דצדקה כהקדש אבל הרא"ש סבירא ליה דחולין מקדשים לא ילפי' כמבואר בסי' רי"ב עיין שם וא"כ היכי אמרי כיון דאיתקש לקרבנות דכתיב בפיך זו צדקה מה קרבנות יש יד להם וכו' דהא באומ' להקדש נתכוונתי אפי' לא הוציא בשפתיו כלום חייב וכל שכן כשאמר והדין אלא נראה כמ"ש התוס' בר"פ שבועו' שתים וז"ל וא"ת ונישייליה מה היה בדעתו וי"ל כגון שאמ' שהיה בדעתו כל מה שיהיה משמעות לשונו א"נ כגון ששכח מה בדעתו עיין שם והכא נמי א"ל שאמר והדין דדעתו על מה שיהיה משמעות לשונו או ששכח מה היה בדעתו אבל אם אמר בלבי היה להקדש או לצדקה נאמן ושוב מצאתי להרדב"ז חלק שלישי סי' תכ"ו בשכי' מרע שאמר סלע זו לצדקה וסלע זו ונשתתק כ' וז"ל ובשלמא היכא דהו"מ משלים לדבוריה ולא השלים א"ל כיון דלא קאמר נמי לאו לצדקה קאמר אלא לנפקותא אבל הכא דנשתתק ודאי לצדקה קאמר וכו' עיין שם (א"ה עכ"מ ואחר כך מצאתי כתוב ומ"ש מהרימ"ט וכולי):
ומ"ש מהרימ"ט דנאמן לומ' לנפקותא נתכוונתי במגו שהיה נשאל על הקדשו ליתא שהרי הרמב"ם בפ"ז מהלכות ערכין כתב וז"ל המקדיש כל נכסיו ואחר כך גרש אשתו וכו' אינה גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרים אלו רצה היה אומ' בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו וכת' הר"ן בפ' אלמנה ניזונת שסמך אדרב הונא דאמר שכיב מרע שהקדיש וכו' הא בבריא חיישי' לקנוניא ואין מאמיני' אותו מתוך שיכול להפקיעו בשאלה ואי מהא לא אריא דהתם דדבורא בעלמא קיל ליה טפי משאלה ומשו"ה חיישי' אבל מעשה קשה דגירושין לא עביד כיון דאפשר בשאלה ומ"ה לא חייש ר"י עכ"ל הרי דהרמב"ם סביר' ליה דאפילו במעשה קשה כגירושין לא אמרינן אלו רצה היה נשאל על הקדשו והר"ן מודה בדבר ק"ל עושין קנוני' ולא ישאל על הקדשו וכן חי' התוס' בפ' שום היתומים בד"ה בשאלה וכו' עיין שם א"כ לכ"ע אינו נאמן במגו דיכול לישאל בדבר קל מיהו הרמב"ן במלחמ' סוף בתרא כתב בההיא דרב הונא דשכיב מרע שהקדיש וכולי כתב והוא שהקדיש על דעת רבים שאם הקדיש סתם אפילו אדם עושה קנוניא על ההקדש ואפילו בריא נאמן במגו דאי בעי מתשיל אכוליה הקדש דקי"ל יש שאלה להקדש בין בפתח בין בחרטה וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק ג' סי' רצ"ה דמיירי שמסר לגזבר דאל"כ בלא"ה נאמן במגו שיכול לישאל על הקדשו עיין שם: