ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן ריב
א' דין א' אכילת פירות וכו' דעת הרמב"ם ורבו ן' מיגש בפ' מ"ש דאכילת פירות נמי הוי דבר שאין בו ממש דומיא דדירה עיין שם וכ' הסמ"ע אף שהפירות הם בעולם מ"מ שם האכילה דבר שאין בו ממש הוא עיין שם וכבר תמה ה' בני יעקב דס"א על הסמ"ע דהטור ס"ל דאכילה חשיב דבר שיש בו ממש עש"ב והט"ז כ' דאם הפירות בעולם ואמר יאכל פירות מהני לכ"ע שהרי כתב הטור בסימן רנ"ג בשם הרמ"ה דאם אמר יאכל פירות דקל זה מהני בשכ"מ ואם הוי דבר שאין בו ממש לא מהני אפילו בשכ"מ עיין שם וז"ל הרמ"ה בפ' מ"ש בסימן פ"ד ואיכא מאן דמוקי להו לתרווייהו בחד טעמא דכשם שהדירה אין בה ממש כך האכילה אין בה ממש וכו' ונ"מ דאפי' היכא דאיתנהו לפירי בעולם לא מהני בהו לישנא דיאכל וכולי מיהו מחוורתא כדפי' מעיקרא דאי מה"ט מ"ש דלא פשטי לישנא דיהנה וכו' ועוד דאשמעינן יאכל פירות דקל זה לשמעינן פירות הללו וכ"ש פירות דקל זה אלא לאו ש"מ וכו' בפירות שבאו לעולם מהני בהו לישנא דיאכל וכולי עיין שם הרי דהרמ"ה ס"ל דאי מטעם דהוי דבר שאין בו ממש אפילו הפירות בעולם לא מהני ל' יאכל וא"כ הרמ"ה והטור ס"ל דאכילת פירות הוי דבר שיש בו ממש כמ"ש מרן הב"י דלכך השמיט הטור סימן זה יאכל הפירו' עיין שם אבל לדעת הרמב""ם ורבו ן' מיגש י"ל דאפי' היו הפירות בעולם לא קנה ומהר"ש הלוי סימן ל' כ' דלכ"ע אכילת הפירות הוי דבר שאין בו ממש והביאו ה' כנה"ג עיין שם וליתא דהרי הרמ"ה ס"ל דאכילה הוי דבר שיש בו ממש והר"ן בנדרים דף ט"ז ע"ב כ' וז"ל וא"ת וכי אמר ישיבת סוכה עלי מאי הוי הא דבר שאין בו ממש הוא וי"ל דהבי"ע כגון דאמ' קונם סוכה לישיבת' עלי אבל בתוס' אמרו דאפי' אמר קונם ישיבת סוכה עלי מהני דלא מיקרי דבר שאין בו ממש אלא כשאינו מזכיר שם החפץ שאוסר עליו כגון שאני ישן שאני מדבר אבל כשמזכיר החפץ הנאסר דבר שיש בו ממש הוא עכ"ל דהרי התוספות ס"ל דאם מזכיר שם החפץ הוי דבר שיש בו ממש:
ב' יש להסתפק במי שנתן לחבירו מתנה לשנה אם רוצה לומר דאחר שנה הוי מתנה או שיהא מתנה לשנה ואחר שנה בטלה והרשב"ש סי' רי"ח נסתפק באומר הרי זה גטיך לשנה אם רוצה לומר לתשלו' השנה יהא גט והו"ל כאומר לכשתבא חמה אם יצאה חמה הוי גט או כוונתו שיהא גט לשנה ושאחר שנה לא יהא גט עש"ב וה"נ (א"ה עכ"מ):
ג' אכילת פירו' דקל זה וכו' כ' הריטב"א בכתובו' דנ"ח וז"ל מהא ליכא למשמע מינה פי' ונ"מ לה מינה דאי טעמא דר"מ משום שאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם הא ודאי לית הילכתא כוותיה אבל אי טעמא דידיה משום דנעשה כאומר יקדשו ידיך לעושיה' אפשר דהילכתא כוותיה ואע"ג דלא קי"ל כוותיה במעריך פחות מבן חדש התם הוא שאתה משנה לשונו מערך לדמים אבל הכא כי אמר שהוא מקדיש מעשה ידי אשתו י"ל דה"ק שהוא מקדי' אותם בדין חכמים ובדין תורה דהוי כאלו אמר בפי' יקדשו ידיה לעושיהם ואלו המוכר פירות דקל לחבירו שיזכה כתיקון חז"ל הא ודאי זכה כאלו. אמר גוף לפירות עכ"ל וכן כתב מהראנ"ח ח"ב סי' ל"ו דלא פליגי רבנן אלא גבי ערך דאינו סובל לישנא דמים אבל כשיכולי' לפרש דבריו כל' המועיל לכ"ע אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה עיין שם ודברי הריטב"א סייעתיה מיהו נראה דלה"ט ה"נ במוכר פירות דקל אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ונעשה כאומר דקל לפירותי' כמו במקדיש ידי אשתו אלא דהתם פסק שמואל כר"י הסנדלר דלא חל ההקדש וכן פסק הרמב"ם והטור ומרן בא"ה סימן פ"א עיין שם אם כן לא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה ויקדשו ידיה לעושיהן קאמר וגם ר"ל דאמר טעמא דר"מ משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לבתר דשמעי' לר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם סבר דמקדיש ידי אשתו דהוו הקדש ולא קי"ל כוותיה ולא אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ובמוכר פירות דקל לא אמרי' אין אדם מוציא דבריו לבטלה ודקל לפירות קאמר אלא דאם מכר פירות דקל שיזכה כתי' חז"ל הוי כאלו אמר גוף לפירות וכ"כ המרדכי בפ' מי שמת בשם ר' ברוך ופסקו מור"ם בסמוך ומהרשד"ם סי' רע"א כ' הפך לפסוק כר' ברוך עיין שם ואלו ראה דברי הריטב"א לא כ"כ וכן הסכמת רוב האחרונים כמ"ש הכנה"ג בסימן ר"ג אות מ"ח עיין שם וכ' ה' כנה"ג שם א"ל דלא כתב ר' ברוך אלא לגבי להקנות קרקע לפירות דהקני' לא מהני מחמת שחסר ההקנאה לכך כשכתוב כתיקון חז"ל הקנאה כראוי וחסר משם הקנאה אבל כשיש שם הקנאה אלא שההקנאה אינה ראוה כגון מקנה אגב קרקע ולא הקנה לו מקודם הקרקע לא מהני עיין שם ונראה דגבי קרקע לפירות אפי' ודאי לא הקנה כראוי אלא מכר לו פירות דקל כיון שא"ל שיזכה כתקנת חכמים אמרי' דקרקע לפירות קאמר אבל אם ההקנאה אינה כלום פשיטא דלא מהני כתקנת חכמים דאטו אם הקנה לו דבר בלא קנין כלל מי מהני כתקנת חכמים לקנות:
ד' או דירת בית וכו' מהרשד"ם סימן שכ"ג כ' דאם המקבל מתנה מוחזק בבית זכה ומהרי"א ומהרש"ך חלקו עליו ומהר"ש יונה סי' ל"ב כ' דדוקא בבריא שקנו מידו מהני ל' דירה בעומד בתוך הבית ולא ערער אבל בשכ"מ לא עיין שם אבל בתשובות הרשב"ש סימן שכ"ב מבואר דאפילו היה דר שם המקבל מתנה ונתן לו דירה בקנין דמתנת בריא לא קנה עש"ב וכבר דחה מהרש"ך ראיית מהרשד"ם מר"פ הכותב דהתם דהספק בקנין שקנו מידו אם מדין ודברי' או מגוף הקרקע אמרי' שאם עמד בבית ולא ערער מוכח דמעיקרא על גוף הקרקע קנו מידו אבל בל' ידור דאין ספק שלא יועיל ודאי דאפילו עומד בבית אינו כלום והביאו מהרש"י שם אם כן אפי' בבריא בקנין לא מהני גם הריטב"א בתי' בר"פ הכותב כתב דפירש"י אינו מחוור ופי' בשם אחרים שאם כשקנו מידו היה עורר על השדה ועל זה קנו מידו יכול לומר מדין ודברים הוא דסלק נפשיה אבל בעומד בשופי בלי שום ערעור וקנו מידו מגופה של קרקע קנו מידו וכו' עיין שם וה' חוקות הדיינים סימן שנ"ד כתב וז"ל וכ' הר' יונה דדוקא כשאומר תחלה דין ודברים אין לי בנכסיך ואח"ך קנו מידו הוא שאמרו מגופה של קרקע קנו מידו דכיון שהקנין בא לבסוף לא בא אלא ליפות כחו אבל אם קנו מידו תחלה אינו כלום וכו' ומור"י תמ"ך כ' בזה דדוקא כשבא הבעל וערער על אותו קנין אבל אם לא ערער אפי' בזה אמרי' מגופה של קרקע קנו מידו כ"כ בתשובות וכולי עכ"ל מבואר דס"ל כפירש"י דה"ד כשבא הבעל וערער על אותו קנין אבל אם לא ערער אפילו קנו מידו תחלה אמרינן דמגופה של קרקע קנו מידו ועיין בתשובות הרשב"ש סימן רפ"ח שכתב בנותן בית דירה לא להיות שלו אלא לדור ע"ש:
ה' על שטר שכתוב בו שנתן לו לשכון בבית כל ימי חייו וכולי וטען המקבל דדירה בלא שכירות ובחנם והלה טוען דדר בשכירות קאמר נראה דסתם נותן דירה בחנם ואפילו הוי ספק המקבל מיקרי מוחזק דהא דקי"ל דקרקע בחזק' המשכיר ה"ד אם המשכיר יכול להוציא השוכר דהוי על גוף הקרקע והוי בחזקת בעליו אבל הכא דכל טענת' על עסקי דמים דלעולם דר בבית על בע"ה להביא ראייה להוציא ממון השכירות זכר לדבר דאמרינ' בפ' המקבל גבי יתומים אומרים אנו השבחנו וכולי ואילן הסמוך לעיר וספק זה קדם או זה דקוצץ ואינו נותן דמים משום דבין שהאילן קדם בין שהעיר קדמה האילן עומד לקציצה אלא דאם האילן קדם קוצץ ונותן דמים הילכך בספק כיון דכל טענתם על עסקי ממון אמרי' הביא ראייה וטול ויקוץ ואינו נותן דמי' ע"ש ברש"י וה"נ כיון דלעולם דר בבית ואינו יכול להוציאו וטענתם על עסקי דמים ישכון ואינו נותן דמים והא דקי"ל גבי השוכר בית מחבירו דינר בחדש י"ב לשנה דחדש של העיבור של המשכיר דמספ"ל אי תפוס לשון א' או לשון אחרון והקרקע בחזק' בעליה עומדת ואפילו לא בא לשאול השכירות עד סוף החדש שכבר דר בו צריך ליתן השכירות כמבואר בסימן שי"ב התם משום דקרקע עומד לחזרה והיה יכול להוציאו וכן בכל ספק שבין שוכר למשכיר אבל הכא דאין הספק בגוף הדירה וטענתם על עסקי דמים על בע"ה להביא ראייה להוציא ממנו דמים וכה"ג כתב מהראנ"ח ח"א סימן ל"ח ע"ש ועיין בה' כנה"ג סימן קצ"ב ושוב מצאתי כן למהרימ"ט ח"מ סימן מ' על ראובן ושמעון שהיו שכנים וחצרו של שמעון לפנים מן החצר של ראובן ונתחייב ממון ליתן לו ג' מאות לבנים בכל שנה ואם לא יפרע הרשות ביד ראובן למחות בידו וביד באי כחו ושוב טען שמעון חורתי ולקחתי זכות המעבר עלתה לו חזקה וכולי ועוד את"ל דחשיב כיורד ברשות לא שייך לומר בכה"ג דכיון דפלוגתא דרבוות' היא ארעא בחזקת מרא קיימא לפי שהקרקע אינו יכול להוציאה מתחת ידו ודמים הוא שתובעו כדאמרי' גבי הרחקת אילן מן העיר אם העיר קדמה וכו' והביאו ה' כנה"ג בסימן ק"ן עש"ב אבל הרשב"ש בתשו' סימן שכ"ב כ' דאם טען השוכר שנתן לו הדירה בלא שכירו' עשר שנים והמשכיר כפר ותובע השכירות ישבע השוכר על העבר ויפטר והמשכיר ישבע ויטול מכאן ואילך דקרקע בחזקת בעלים עומדת ע"ש הרי אע"ג דאינו יכול להוציאו כל העשר שנים וטענתם על עסקי דמים אמרי' דקרקע בחזקת בעליה עומדת ונשבע המשכיר מכאן ולהבא ונוטל ממון מיהו אפשר (א"ה עכ"מ):
ו' הג"ה האומר ידור פלוני בבית זה ולא קצב וכולי בסימן ס' גבי מקבל לזון את חבירו סתם דעת הרשב"א דחיי' לזונו כל ימי חייו וכן תפס הרשב"ץ בתשובות ח"ג סימן ק' עיין שם אבל הרא"ש בתשובות ור' ירוחם נט"ו סח"א סב"ל דיד המקבל על התחתונה ובזמן א' סגי עיין שם וכת' ה' תורת חסד סימן רס"א דהיינו דוקא גבי מזון אבל נותן בית לדירה דומיא לאסו' פירות עליו בסתם דהוי לעולם דלא מסתבר דירה כל דהו דסתם דירה קבע ולא עראי עש"ב:
ז' או דירת בית זה וכו' אבל אם אמר ישב פלוני בבית פלו' ישב משמע זכות בבית גופה וזוכה בה ה' נאמן שמואל סימן קי"ג והביאו ה' קהלת יעקב דקס"ב ע"ג סימן תכ"ב עיין שם:
ח' דין ז' אם צוה אדם שהוא שכי' מרע וכולי דאף במתנת שכי' מרע אף על פי שאין הנודר קיים מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא חייב אם היה קיים המ"מ עיין שם ולכאורה נראה דסבירא ליה דבברי' לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אפילו היו הנכסים בעולם אם לא נתנם ביד שליש לשם כך וכל שכן בדבר שלא בא לעולם אבל בשכי' מרע אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' לא הושלש לשם כך וכן כת' הרמ"ה בפ' מי שמת סימן צ"ד וזה לשונו ולא אשכחן דמהני בברי' אלא דמסר לממונא ביד שליש ואמר לו תן וכו' אמרי' מצוה לקיים דברי המת אבל ואלו גבי שכי' מרע אף על גב דלא אתפסיה לממונא לשליש קני אי בעית אימא מטעם מצוה לקיים דברי המת וכי היכי דגבי שכי' מרע לא איצטרכי' לחד מאנפי ההקנאה שלא תטרף דעתו עליו גבי צואה נמי לא איצטרכו לאתפוסי לממונא לשליש שלא תטרף דעתו עליו ואי בעית אימא ל"ש גבי יטול יחזיק כיוצא דלשון הקנאה הוא ול"ש גבי תנו בלשון צואה כולה מילת' גבי שכי' מרע מטעמא דלשון מתנה הוא וכו' הכא נמי לא אטרחוה לאקנויי בלשון מתנה ממש שלא תטרף דעתו עליו וכו' עכ"ל הרי דס"ל דגבי שכי' מרע אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפילו לא מסרו לשליש שלא תטרף דעתו עליו והכא נמי שכיב מרע שאמר כל מה שיוציא אילן זה או שכר בית זה יתנו לעניים דלשון יתן צואה הוא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' בדבר שלא בא לעולם מהאי טעמ' שלא תטרף דעתו עליו אבל בבריא לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת כשלא מסרו לשליש וכל שכן בדבר שלא בא לעולם ונר' דהיינו דוקא בנדר שהיה הוא חיי' מצוה על היורשים לקיים דברי המת אבל בעלמא לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת בדבר שלא בא לעולם אפילו בשכי' מרע כדמוכח בפרק מי שמת דאמרי' שכי' מרע שאמר ידור פ' בבית זה יאכל פ' פירות דקל זה לא אמר כלום ופסקה הרמב"ם ומרן סימן רנ"ג עי' שם ואמאי לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלמ' בדב' שאין בו ממש או שלא בא לעולם לא אמרי' הכי וכן כ' הרמ"ה שם סימן פ"ד וז"ל וכי תימ' מ"ש ידור פ' בבי' זו דלא אמר כלום דדבר שאין בו ממש הוא ומ"ש ההיא דגרסי' בפרק השולח גבי מי שאמר בשעת מיתתו פלוני' שפחתי וכולי כופין את היורשים ועושין לה קורת רוח מצוה לקיים דברי המת ואף על גב דקורת רוח ממלאכ' לאו דבר שיש בו ממש הוא אמרינן מצוה לקיים דברי המת והכא נמי לימ' מצוה לקיים דברי המת שאני התם דלא לאקנויי לה מידי מעלמ' קאתי אלא למיפטר' ממילת' דמחייבה בגוה קאתי וכל כי האי גוונ' אית' נמי בבריא אפילו בדבר שאין בו ממש מ"ד אשבועה דאף על גב דלית בה ממש מהני קני למיפטרה מינה עכ"ל הרי דס"ל דבדבר שאין בו ממש לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' בשכי"מ והוא הדין בדבר שלא בא לעולם דאכילת פירות דקל זה דבר שלא בא לעולם הוא כמ"ש הרמ"ה שם דכל דליתיה בבריא ליתיה בשכי' מרע לא במתנה ולא משום מצוה לקיים דברי המת ואם כן ה"נ אין היורשים חייבים לקיים דברי המת בדבר שלא בא לעולם אלא משו' דמורישם היה חיי' לקיים נדרו והר' כנה"ג בסימן רנ"ב הגב"י אות ל"ב כ' בשם מהריב"ל ח"ג סי' מ"ג ומהרשד"ם סימן שכ"ג דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אפי' בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש אבל מהרי"א סימן קצ"ו חולק עיין שם ונראה דמדברי מהרשד"ם אינה ראייה וזה לשונו ועוד אפ' לו' דמטעם אחר זכתה לאה ובניה בבית מטעם מצוה לקיים דברי המת דאמרי' בפ' השולח וכו' הכא נמי הרי צוה ליורשים שלא יוכלו להוציא לאה ובניה עד ך' שנה וסלק כחם מזה וכו' עיין שם דא"ל דהיינו דוקא משים דכבר היא מוחזקת בבית והוא צוה ליורשים שלא יוכל להוציאה וסלק כחם דדמיא לשפחה דהוי לפוטר' ממלאכה דמחייבה בה דכיון דלאו לאקנויי לא מידי מעלמ' קאתה אמרי' מצוה לקיים דברי המת כמו שכת' הרמ"ה וכן כ' מהריב"ל בתשו' שם וז"ל ועוד אפשר לומר דלכל הפירוש' בנ"ד איכא מצוה לקיים דברי המת מאחר שהיו דרים באותם הבתים ואפשר לדמותה למה שתירץ הר"ן אי נמי היא זכתה בעצמה עיין שם הרי דבמוחזק' אמרי' מצוה לקיים דברי המת לכולי עלמא דומיא דשפחה אבל בעלמא אפש' דמודה מהרשד"ם דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת בדבר שלא בא לעולם ואין בו ממש וה"ט דכל ליתיה בבריא ליתיה בשכ"מ לא במתנה ולא בצואה ואם כן דבר שלא בא לעולם דליתיה בבריא דיכול לחזו' אפילו אחר שבאו לעולם ליתיה בשכי' מרע לא במתנה ולא בצואה אבל בנדר דחייב הוא להקדיש כשיבאו לעולם חייבים היורשים לקיים צואתו: ט' אם צוה אדם כשהוא שכי' מרע וכו' כ' הרדב"ז חלק שני סימן צ"א בראובן שהקדיש לעניים שטר עיסקא שיש לו על שמעון ומת ואחר כך מת שמ' הלוה והניח קרקע אם לוקחים אותה העניים או יורשי ראובן אי יורשי שמעון והביא תשו' הרמב"ם שכ' דאין לעניים כלום דא"א לגבות מיורשי שמעון שטר עיסקא אלא בשבו' וכיון שהוא לעניים והם אין יכולים לישבע אין נוטלים כלום ותמה עליו דאיך תל ההקדש דפלגא דפקדון טועני' ליורשים ואין זוכין בו ופלגא דמלוה אין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ואף ע"ג דכ"כ ה' בפ"ו מה' ערכין שאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אם אמר הרי עלי להקדשו הרי זה חייב להקדישו כשיבא לעולם ונאמר דה"ה במקדש דבר שאינו ברשותו כגון מלוה כשיבא לידו חייב להקדישו היינו דוקא במקדיש עצמו אבל היורש מנ"ל ועוד דהיינו דוקא מי שאמר הרי עלי להקדיש אבל מי שהקדיש מעתה דבר שאינו ברשותו ודאי לא תל ההקדש ובדוחק י"ל אף על פי שההקדש לא חל מכל מקום זכו בו עניים משום מצוה לקיים דברי המת אפילו הוא בריא עכ"ל והנה מ"ש ונאמר דהוא הדין במקדיש דבר שאינו ברשותו כגון מלוה וכו' כן נראה בהדיא מדברי הרמב"ם שם שכ' הרי עלי כל שאשתכר בשנה זו וכו' אלמא אפילו בדבר שאינו ברשותו דאין בידו להשתכר חייב וכן כ' הרשב"א בתשו' ח"ג סימן רצ"ח וסימן קט"ז עיין שם אבל מ"ש דאפילו לא חל ההקדש זכו בו עניים משום מצוה לקיים דברי המת אפילו בבריא מבואר דסבירא ליה אפי' בדב' שאינו ברשותו אמרי' מצוה לקיים דברי המת אפי' בברי' ודבריו תמוהים דמדברי הרמב"ם הכא שכ' אם צוה אדם כשהוא שכי' מרע וכו' משמע דוקא שכי' מרע אבל ברי' לא והמבי"ט ת"א סימן קס"ט כת' דהוא הדין בבריא דבריא שוה לשכיב מרע בדין זה עיין שם אבל הרדב"ז עצמו בתשו' אחרת סי' קע"ז כ' דהיינו דוקא שכי' מרע וחלק עליו עיין שם באורך ועיין בס' מעשה חייא סימן נ"ו וכ' המ"מ הטעם משום מצוה לקיים דברי המת כמו שהוא היה חייב משמע אפילו שכי' מרע אם לא חל הקדש לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא בנדר שהיה מורישם חייב לההקדש אבל אם לא חל ההקדש ולא נדר לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואם הוא בריא אפי' היה נדר דחייב הוא להקדש לא אמרינן מצוה לקיים דברי המת ואם כן הכא נמי המקדיש תוב שיש לו על פלוני אפי' היה שכי' מרע היורשים פטורים דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו ומשום נדר ליכ' שלא נדר לעשות כן וכיון דהוא פטור לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אבל אם אמר בל' נדר כיון דהיה חייב להקדישו כשיבאו לעולם אמרי' מצוה לקיים דברי המת ונר' דס"ל דלא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אלא כשנתנו ביד שליש לשם כך אבל אם באו לידו אחר הצואה או שהיו בידו בתחלה ולא לשם כך לא כדלקמן בסי' רנ"ב עיי"ש וכן דקדק הרדב"ז עצמו בח"ג סימן תקי"ב מדברי הרמב"ם דלעיל סי' קכ"ה דין ח' דאם עדיין לא הגיע ביד שליח ומת הנותן ליכא מצוה לקיים דברי המת עיין שם וא"כ הכא נמי מקדיש חוב שיש לו על פ' ומת היורשי' פטורים ועיין בסי' רנ"ב ועוד דאם לא חל ההקדש אפי' אמרי' מצוה לקיים דברי המת גם בבריא כדברי הרדב"ז אמאי אין טוענים בשביל היורשים שמא אביהם שאל לחכם והתיר לו נדרו וכן ראיתי להרב כרם שלמה סימן י"ח שכתב באחד שנדר להקדש ומת דטוענים ליורשים שמא אביהם התיר נדרו דאם טען הוא כן נאמן והכא נמי טוענים ליורשיו ואף שכתבתי בסי' ק"י דטענה דשאלה לא שכיח' כמו שכת' הרמב"ם בסוף ה' נדרים דנדרי הקדש מצוה לקיימם ולא ישאל עליהם אלא מדוחק וכ' מהר"ם מינץ סימן ע"ג דהוא הדין נדרי צדקה עיין שם וטענה דלא שכיחא לא טענינן ליורשים עיין שם נראה דהיינו דוקא כשחל ההקדש אבל המקדיש דבר שלא בא לעולם ושאינו ברשותו כיון דלא חל ההקדש אף על גב דחייב לקיים נדרו מדין נדר יכול להתירו לכתחלה כשאר נדרים וכן ראיתי לה' בית יהודה בחי"ד סי' ו' שכן כת' עיין שם ואם כן נראה דשאלה כי האי גוונא מילתא דשכיחא היא וטעני' ליורשים כן והא דאמרינן בר"פ האשה רבה גבי הקדש אי דידי משום דבידו לאתשולי עליה וכו' כ' הריטב"א בחי' שם ומילתא דשכיחא היא דמזדקקי ג' הדיוטות עיין שם כבר כתב ה' מח"א בהלכות צדקה סימן ה' דהתם מיירי באומר נשאלתי על הקדשי והותר דנאמן במגו אבל גבי הקדיש נכסיו אפשר דלא ידע שיש שאלה בהקדש ואם תמצי לומר ידע שיש שאלה בהקדש לא ימצא פתת לנדרו עיין שם ואם כן אפשר לומר דוקא אם טען הוא נאמן אבל לא טענינן ליורשים כן דשמא לא ידע שיש שאלה להקדש ואם תמצי לומר ידע שיש לו שאלה שמא לא מצ' פתח לנדרו ואף למה שהוכחתי דנדרי הקדש נמי סגי בחרטה ואין פתח וכל שכן צדקה לעניים מכל מקום כיון דמצוה לקיימו מילתא דלא שכיחא היא ואין טעני' ליורשי' שאביהם ידע שיש שאלה בהקדש עובר על המצוה ומצאתי להרשב"ש בתשובות סימן ס"ה שכתב באשה אחת שלוותה מעות לראובן ומשכן אצלה בית והאשה בעת פטירתה צותה שדמי המשכונה יהיו הקדש וכו' וזה לשונו המקדיש חוב שיש לו על אחרים אפי' בשטר אינו הקדש וכו' מיהו הני מילי בבריא אבל בשכי' מרע יש לעיין אי הוי דיניה כבריא לענין זה או לא דבפר' שור שנגח ד' וה' וכו' הקשו הגאונים אמאי איצטריך ליה לטעמ' דאנן יד עניים אנן והא סגי ליה באמירה דאמרינן בפיך זו צדקה ואמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ותי' רב האי גאון וכו' ור"ח וכו' ולפי תירוצי' אלו בנדון הזה ההקדש אינו הקדש דאף על גב דאמירתו לגביה וכו' אבל הרי"ף תי' דמשום הכי איצטריך לטעמא דאנן יד עניים אנן משום דההוא זוזא ברשותא דאחריני ולא מצי מקדיש ליה וכולי וכיון דבפני בית דין הקדישו דהוי כאלו אמר מנה לי יש לי בידך תנהו לפ' במעמד שלשה קנה דאף על גב דלא קיימי עניים התם דאנן יד עניים אנן וכו' ויצא לנו מדברי הרי"ף דאף ע"פ שאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו במעמד שלשה מצי מקדיש ליה דהא אמרינן בפרק מ"ש דשכי' מרע שאמר הלואתי לפלוני קנה אותו פלוני דכיון דאיתיה בבריא במעמד שלשה איתיה נמי בשכיב מרע אפילו שלא במעמד שלשה וכיון וכולי ובריא מצי מקדיש במעמד שלשה הכי' מרע נמי מצי מקדיש מלוה שהיו לו גבי אחרים אף שלא במעמד שלש' כן נ"ל לדעת הרי"ף והרמב"ן וכו' מכל מקום קשה הדבר בעיני להעביר נחל' דאוריית' ולתתה למי שאינו ראוי לה במקום שיש מחלוק' בין הגדולים וכו' ואחר שכתבתי זה מצאתי תשו' להרשב"א שאין בריא יכול להקדיש תוב שיש לו על אחרים ושכיב מרע מקדיש וכולי עכ"ל ונראה דסבירא ליה דלרב האי ור"ת גרוע הקדש מהדיוט דאף על גב דשכי' מרע שאמ' הלואתי לפלוני קנה בלא מעמד ג' כיון דאיתיה בבריא במעמד ג' בהקדש לא קנה וכי האי גוונא כ' התוספות בבתרא דף ע"ו בד"ה קני לך וכו' וז"ל בפ' מ"ש משמ' דמכירת שטרות לא הוי אלא מדרבנן וכולי וא"ת ואמאי לא קני מדאוריי' שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרק' נקנה בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שט"ח יקנה ויש לומר דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפר' כל שעה כיון שהקרקע אינה ברשותו כך אינו יכול להקנות' מן התורה והא דלא תקנו רבנן שיוכל להקדיש כמו שתקנו יכול להקנותן לפי שאין הקדש כל כך צריך עכ"ל אלמא אף על פי שתקנו יוכל להקנותן במכר ומתנה שטר חוב לא תקנו בהקדש לפי שאינו כל כך צורך וה"נ מעמד ג' שהוא מדרבנן לא אלא במכר ובמתנה ולא בהקדש אבל הרי"ף סבירא ליה שיכול להקדיש במעמד שלשה ואם כן שכי' מרע יכול להקדיש אף שלא במעמד ג' אבל תמהני על ה' שהרי בעל המאור בפ' דו"ה הסכים עם רב האי ור"ח ודחה דברי הרי"ף וז"ל דלא אמרינן אינו ברשותו בדבר שאינו מסרב הלה ליתנו לי שאם אתה אומר כן אפי' מעמד ג' לא היה מועיל לו בהקדש וק"ו בהדיוט וכו' הרי דסבירא ליה דמעמד שלשה ודאי מהני בהקדש ועדיף מהדיוט אלא בחוב שאין הלה מסרב ליתנו לו חשי' ברשותו ויכול להקדישו בלא מעמד ג' ולא צריך לטעמא יד עניים אנן ואם כן גם רבינו האי ור"ח סביר"ל הכי דבריא יכול להקדיש במעמד ג' ושכי' מרע יכול להקדי' אף שלא במעמד שלשה דכל דאיתיה בברי' איתיה בשכי' מרע גם בעל התרומות שער כ"ח ח"ד כ' וז"ל גם יש לעיין ראובן שאמר לשמעון מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה בו ליהודה ויהודה אינו במעמדם אך לוי וראובן ושמעון הם במעמד א' וזה נראה ממ"ש הרי"ף בההיא דקמא וכו' דמטעמא דמעמד ג' זכו בהם נראה מדבריו שזכה יהודה בהמחאת לוי ומסתברא דהאי סברא ליתא דלוי הא לא קני מידי כל זמן דלא אתא לידיה במה זכה יהודה אלא נראים הדברים כמו שכתב רבינו אפרים וז"ל ואיכא מאן דאמר דההוא פלגא רווחא בידיה דההוא דתק' וכו ומה היכא דאית ליה לראובן מנה גבי שמעון וא"ל באנפי לוי מנה שיש לי בידך תנהו ללוי שיזכה ליהודה כל זמן דלא מטי ביד לוי לא קנה וכו' הכא דאמר נהביה לעניים כל שכן דלא קנו עניים ולא זכה רב יוסף אפילו ב"ד הגדול הילכך ליתיה להאי פי' ואוקמה דההוא פלגא דזוזא כבר מטא ליד רב יוסף ולהכי זכה ביה ליד עניים אלה הם דבריו ונראים הם עכ"ל הרי רבי' אפרים ובעל התרומות דחו דברי הרי"ף מטעם דלא שייך מעמד שלש' לזכות לאחר אם אין הזוכה במעמדם ואם כן נר' דגם ר' האי ור"ח הכי סבירא להו דלא זכה במעמד שלשה לאחר אבל אם היכא דקיימי עניים התם והקדיש במעמד ג' זכו והכא נמי שכיב מרע יכול להקדיש שלא במעמד ג' דכל דאיתיה בבריא איתיה בשכיב מרע אבל דעת הרי"ף דזוכה במעמד ג' לאחר וכן הסכים הרב המאירי בספר א"ז בפ' שור שנגח דו"ה וכן ע"ש מצאתי למהר"י מברונא סי' רי"ב דכ' דשכיב מרע יכול להקדיש הלואה שיש לו ביד ישראל אבל הלואה שביד גוים כיון דליתיה במעמד ג' כמו שכתבו התוספות בפרק קמא דגיטין ליתיה בשכי' מרע אבל פקדון שביד גוים כיון דאיתיה בבריא בקנין אגב קרקע איתיה בשכיב מרע עיין שם באורך ולדברי הרמב"ם דאם אמר מה שתלד בהמתי יהיה הקדש וכו' חייב לקיים דבריו אפ' רב האי ור"ח הכי סבי' להו דהת' נמי דאמר נתביה לעניים חייב לקיים נדרו ואינו יכול לחזור בלא טעמא דיד עניים אנן וכן כתב הרב מח"א הלכות צדקה סי' ב' עיין שם ואם כן שכ"מ שהקדיש חוב שיש לו על אחרים לכולי עלמא הוי הקדש אי משו' דכל דאיתיה בבריא במעמד ג' איתיה בשכיב מרע אף בלא מעמד שלש' ואם אמר יהיה הקדש דהוי נדר והיה חייב הוא צריך לקיימו מצוה על היתומים לקיים דבריו והכא נמי בנדון דידן שצותה שדמי המשכונה יהיה הקדש זכה ההקדש לכולי עלמא איברא דמרן ס"ט כתב דאם אמר קרקע זו לכשאקחנה יהיה הקדש אינו כלום וכתב הסמ"ע ס"ק כ"ב דדוקא מה שתלד פרתי ויוציא אילן זה שהם דברים שבאים ממילא סבירא ליה להרמב"ם דחל עליו הנדר לקיימו מה שאין כן קנין בית שהוא אינו בידו ולא בא ממילא וכן בגביית חוב דגם כן אינו בא ממיל' לא חל הנדר עיין שם ואם כן הכא נמי שכ"מ שאמר על חוב יהיה להקדש כיון דלא חל הנדר לא אמרי' מצוה לקיים דברי המת אבל מטעם דכל דאיתיה בברי' במעמד שלש' איתיה בשכיב מרע זכה ההקדש מדין מתנת שכיב מרע:
ועוד נדחק הרדב"ז ותי' עוד דהרמב"ם מיירי בכגון שבשעה שהקדיש מסר שטר העיסקא בכתיבה ומסי' ואמר יזכה במ"ש בשטר זה לעניים מעכשיו ע"ש ונראה דס"ל כהריטב"א בחי' פ"ק דקידושין אדתנן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכו' שכתב וז"ל והאי כמסירתו דקאמר לאו מסירה ממש וכו' אלא מסירתו פי' בהקנאתו כל חד וחד דיליה ובשטרות הוי ככתיבה ומסורה בקרקעו' בחזקה הילכך האומר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים זכו לגמרי והוא דקאמ' וכל שעבודו דנהי דהקנאה כהדיוט לא בעי אמירה כהדיוט בעי מפי מור"י נר"ו עכ"ל והביאו הש"ך סי' ס"ו עיין שם אם כן אפשר דהרמב"ם מיירי באמר שטר זה וכל שעבודו יהא לעניים דזכו עניים דאמירתו לגבוה ככתיבה ומסירה להדיוט ומהר"ש פרימו בתשובות בס' כרם שלמה סימן ע' הק' כיון דמסירתו רוצה לומר כל א' בהקנאתו אם כן בשט"ח לימא כהקנאתו במעמד ג' דשט"ח נקנה במעמד ג' ולכאור' א"ל דהרא"ה ס"ל כמ"ד דמעמד ג' צריך מדעת הנמחה וא"כ אע"ג דאמירה כמסירה אכתי מחוסר דעת הנמחה שיאמר אתן עיין שם ודבר ה' בפיהו אמת שהריטב"א בחי' ספ"ק דגיטין דחה דברי ר"ת והסכים דמעמד ג' אינו אלא ברצונו דההקנאה דלוה דמשעבד עצמו ובס"ד כ' מפי רבי' עיין שם הרי דהר טב"א ורבו ס"ל דלא קנה בע"כ מיהו אפילו למ"ד דקנה בע"כ לא אמרי' אמירתו לגבוה כהקנאה דמעמד ג' דהא מחוסר אמירה בפני הלוה כמ"ש מהרש"ף והרב כרם שלמה תי' עוד משום דמעמד ג' לא מהני בכתובת אשה דשמא תמות היא בחיי בעלה ולא אתי לידי גוביינא לכך נקט מילתא פסיקתא כגון דאמר קני וכולי עיין שם ואכתי ק' דהא (א"ה עכ"מ ואח"ך מצאתי בדף אחר כתוב ויותר נראה לי וכו') ויותר נראה לי דהרמב"ם ס"ל כדעת המרדכי בפ' הספינה שכ' דה"ה מלוה דיוכל להקדיש אע"פ שאינה ברשותו כדאיתא בפ' י"נ דמלוה יכול ליתנה במעמד ג' ואם לא היה יכול להקדיש לא היה יכול ליתן אבל בגזל אמרינן בפ' מרובה ופ"ק דמציעא דאינו יכול להקדיש עיין שם משמע דאפי' בריא דוקא גזל אינו יכול להקדיש אבל מלוה יכול להקדיש כמו פקדון וכן כתב מהר"א ששון סימן קנ"ב ואפשר לומר דהוא אזיל בשיטת מהר"ם בתשו' הארוכות סי' תצ"ג והביאו המרדכי בפ' שור שנגח ד' וה' דאסמכתא מועלת בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט היינו כמסירה המועלת אפילו בהדיוט דהיינו בקנין ובב"ד חשוב וכן דברי שכ"מ ככתובים וכמסורים דמו פי' כמסירה המועלת וכו' ותדע דהא הלואתי לפ' אע"ג דלא משכחת לה בבריא אפילו אג"ק כיון דמשכחת לה לכל הפחות במעמד ג' קנה וכולי והובא בב"י סימן ר"ז מחו' מ"א ע"ש הרי דהשוה הקדש לשכ"מ ואם כן כי היכי דשכ"מ שאמר הלואתי לפ' קנה משום דאיתיה במעמד ג' ה"נ בהקדש ול"ד לגזל דשכ"מ נמי אם אמר מה שגזל ממני פ' לפ' לא קנה דהא ליתיה במעמד ג' כמ"ש הרשב"א ח"ב סי' רל"ה ע"ש ולכך אינו יכול להקדישו אבל מלוה דבשכ"מ קנה משום דאיתיה במעמד ג' ה"נ יכול להקדישו מה"ט ואפשר שז"ש דאם לא היה יכול להקדיש לא היה יכול ליתן וכולי דהייני במתנת שכ"מ דהקדש שוה לשכ"מ דבתרוויהו אמרינן אמירה כמסירה המועלת ומהרא"ש וה' בני יעקב דפ"א האריך בדברי המרדכי ע"ש ומ"מ דעת המרדכי וכן הרז"ה דיכול להקדיש מלוה ואם כן אפשר שזה דעת הרמב"ם בתשובות דאם הקדיש שט"ח לא בעי כתיבה ומסירה דאמי' לגבוה כמסירה המועלת ואין צריך לומר קני לך וכולי וכן ס"ל בשכ"מ שנתן שט"ח דאין צריך לומר קני לך וכו' כמ"ש הר"ן והמ"מ הביאם הב"י סי' רנ"ג סל"ו עש"ב וה"נ בהקדש לעניים אמרי' אמירתו לגבוה וכו' ועוד אפשר דהרמב"ם לא אמרה אלא בעיסקא כדאמרינן בפ' המקבל להכי קרו לה עיסקא דאם מת לא יעשה מטלטלין אצל בניו משום דאינו יכול להיציאה וכן פסקו הרמכ"ם בפ"ז מה' שלוחין והטור ומרן בי"ד סימן הע"ז ובח"מ סימן ק"ח עיין שם ואם כן אע"ג דמלוה אינו יכול להקדישה משום דמלוה להוצאה ניתנה אבל עיסקא דאינו יכול להוציאה הוי כפקדון ואע"ג דכ' מהר"ם בתשובות הארוכות סימן תתקע"ג והובא בתשו' המיי' דשייכי לס' משפטים סימן י"ב דרבא לא פליג אלא בהנך תרתי דלהכי מיקרי עיסקא לאעסוקי בה ולא למשתי בהו שיכרא ולא לעשות מטלטלין אצל בניו אבל לשאר מילי מודה דמאי דאפיק בהדיה אפיק ומאי דלא אפיק בהדיה מודה רבא דהוי פלגא מלוה עש"ב נראה דלענין זה דינו כפקדון דיכול להקדישו כיון דאינו יכול להוציאה כמו דאין נעשה מטלטלין אצל בניו מה"ט:
עוד כתב הרדב"ז וא"ת ישבעו יורשי ראובן שבועת היורשים ויוציאו מיורשי שמעון ויתנו אותו לעניים כמו שצוה מורישם וי"ל דמיירי כגון שלא היה לראובן יורשים א"נ ס"ל דבשלמא אם הממון היה לו בדין הוא שישבע ויטול אבל ישבע הוא והעניים יטלו כזו לא תקנו וכולי עיין שם וק"ל שהרי הטור בסימן ס"ו ס"ד וז"ל לוקח שקנה מהמלוה שט"ח שיש לו הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגבה וכולי וכן נמי אם הלוה קיים וטען שהוא פרוע ואין בו נאמנות אם המוכר קיים ישבע וגובה הלוקח וכו' ואם מת כ' הר"י הברצלוני נשבע היורש שלא פקדנו אבא וכו' עיין שם בב"י דאם לא מת הלוה וטען פרוע נשבעי' יורשי המוכר וגובה הלוקח ואם מת הלוה והמלוה נשבע הלוקח וגובה וליכא למימר דוקא מוכר שט"ח צריך לישבע מוכר או יורשיו משום דאם מחל חייב מה שהפסיד ללוקח וכן במתנה איכא הפסד דאי לאו עביד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה כדאמרינן בפ' הנזקין גבי אין נפרעין מנכסי' משועבדים במקום שיש בני חורין ואם כן כיון דמשעבד ליה צריך לישבע אבל בהקדש דלא שייך האי טעמא דאי לאו דעבד וכו' וכן כתב בעל התרומות גבי אין נפרעי' מנכסי' משועבדי' במקום שיש בני חורין דגבי ההקדש (א"ה עכ"מ):
יו"ד כ' הרדב"ז ח"ג סימן תק"ו וז"ל חלה ונתרפא והשיא את בנו ובתוך שמחת צוה שיתנו מממונו סך לשמעון וליהודה וכו' תשובה אם מקבלי המתנה הם עשירים ודאי לא ת"ל שהרי לא זכו בא' מדרכי ההקנאה וראובן בעצמו היה יכול לחזור בו וכו' אלא ודאי עיקר שאלתך היא שמקבלי המתנה הם עניים ואמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאלו הגיעה המתנה לידם ואינו יכול לחזור עיקר דבר זה מחלוקת כי סברת הרשב"א וכו' המתנדב מעות לצדקה לא אמרינן בה אמירה לגבוה וכו' ורוב הפוסקים הסכימו דאמירה לעניים הוי כאמירה להקדש ואינו יכול לחזור בו וכו' עוד א"א דאפי' הרשב"א מודה בשלמא אם היה חוזר ראובן בעצמו נהי שהיה יכול לחזור מכל מקום אנן לא טעני' ליתמי במאי דהוה מצי אבוהון למטען אלא במילתא דשכיחא אבל במילתא דלא שכיחא לא וראובן זה עשיר גדול היה והשיא כמה יתומי' והחזיק כמה ישיבות ונתן מתנות לעניים אין חקר וכולי ודאי לא היה חוזר הילכך לגבי דידיה מילתא דלא שכיחא היא ולא טעני' ליתמי וזכו בעלי המתנה וכולי עכ"ל מבואר דס"ל דאפילו לא הקנה בא' מדרכי ההקנאה אם לא חזר הוא לא טעני' ליורשי' שמא היה מורישם חוזר כיון דאיכא אומדנא ומילת' דלא שכיחא היא אבל בעלמא טעני' ליורשי' שמא היה חוזר וכ"כ בח"ב סי' של"ז דטועני' ליורשי' שהיה אביהם חוזר במקח אע"פ שהיה מקבל מי שפרע ע"ש וכבר הארכתי בסי' ר"ט והוכחתי מדברי הראשוני' דטוענים ליורשים טענת נתת רוח עשיתי לבעלי אע"ג דלא חזר הפך דברי מרן הב"י עש"ב מיהו נראה דה"ד בדבר שזכה בו אבל מוכר דבר שלא בא לעולם דוקא אם תפס בפני המוכר ושתק הלה משום מחילה אבל אם מת קודם שתפס הלוקח לא זכה דמי מחל כמ"ש הרשב"א וא"כ ה"נ אפילו ודאי לא היה האב חוזר אם לא קנה בא' מדרכי ההקנאות במה קנה פשיטא דהוי בחזק' היורשי':