ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן ריא
א' דין א' אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכו' כתב מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סימן צ"ה באחד שנפלה לו ירושה במ"ה ועד שלא הגיעה לידו נתנה במתנה מתנתו מתנה דמשעה שמת מורישו זכה בנכסים והוי כאלו הגיע לידו ואף על פי שהדבר בעצמו מוכרח יש להביא ראיה מדאמרינן בפרק עשרה יוחסין לרבנן יכיר למה לי וכולי כשנפלו לו כשהוא גוסס וכולי עי"ש ברש"י הרי דלא ממעטי' לרבנן דל"מ יהיב מתנה אלא בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן דהיינו שעדיין לא מת מורישו הא אם מת מורישו אף על פי שעדיין לא באו הנכסים לידו יכול ליתן במתנה עיין שם ותמהני שלא זכר מ"ש הטור סימן רע"ח וז"ל כת' רשב"ם בחלק פשיטות אין לו בו קודם חלוקה למוכרו או ליתנו במתנה ול"נ שמיד אחר מות אביהם זכה בו למוכרו או ליתנו במתנה וכן כת' התוספות והראב"ד והר"ן ומהר"ם בתשו' המיי' כמבוא' בב"י וכן הוכיח הרמ"ה בפ' י"נ סי' צ"ז ובתשו' סי' רצ"ז דיורש וכן שותף יכול למכור חלקו קודם חלוקה עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשוב' חלק שני סימן פ"ב ובתשו' ת"ג סימן קצ"ה וביאר שם הטעם דלא שייך דין ברירה במכר ובמתנה עיין שם וכן כתב רב האי בס' המקח סוף שער ד' וז"ל ולעולם לא יהא השותף מעוכב מלמכור חלקו ואפי' שלא חלק עדיין עם שותפו בין שיהא שותף בין שיהא ירושה שירשו כגון אחים ועדיין לא חלקו בין במתנה שנתן להם או בכל איזה דרך שאתה מוצא שיש לב' חלק באותו קרקע ועדיין לא נחלק לא יתעכב א' מהם מלמכור חלקו קודם חלוקה דילפינן לה מבכור וכולי והילכתא יש לו לבכור קודם חלוקה עכ"ל משמע דס"ל דלמ"ד אין לו לבכור קודם חלוקה ה"ה יורש פשוט ושותף אינו יכו' למכור אלא דאנן קי"ל כמ"ד יש לו לבכור קודם חלוקה וה"ה פשוט ושותף וה' בית דוד סי' קי"ז האריך בזה והעלה דשותף יכול למכור חלקו וה"ד במוכ' סתם אבל במסיים ואומר חלק זה אני מוכר לך אם יפול בחלקי לא מהני עיין שם וכן מצאתי להרשב"ש בתשוב' סימן תר"ח שכ' במתנת קרקע שהיה משותף בינו ובין אחר ולא חלקו דאם מיצר לו למזרח ונפל חלקו למערב או להפך נמצא שנתן של חבירו והדברים עתיקים אם אמרי' ברירה או לא עיין שם וכבר כ' הרשב"א בתשו' חלק שני סימן פ"ב דלא שייך דין ברירה במכר ובמתנה עיין שם הטעם ועיין בתשוב' עבודת הגרשני סימן נ"ח ובס' פני משה חלק שני סימן צ"א:
ב' כתב מהריט"ץ סי' ק"ן דשותף שמכר חלקו קוד' חלוק' לא עשה כלום עיין שם וכבר כתב הרב פני משה בתשו' ח"ב סימן צ"א דסברא זו דחוייה מכל הגדולים ולא הוזכרה וכו' עיין שם:
ג' כשם שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כך אין אדם מרשה לדבר שאינו ברשותו הרדב"ז הביאו ה' כנסת הגדולה ע"ש ונ"ל ראיה דיכול להרשות על דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו כמ"ש התוספות בבתרא דע"ז עמוד שני בד"ה ר"פ וכו' בשם ר"ת דיכו' להרשות על מלוה אף על גב דאינו יכול להקנותה והא דאינו יכול להקנותה לא משים דאין מטבע נקנה בחליפין אלא משו' דאינו ברשותו עיין שם הרי דיכול להרשות על המלוה דגרע מדבר שלא בא לעולם דאפי' לר"מ דס"ל דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם מודה במלוה דאינו יכול להקנותה כמו שהוכיח בס"ז עיין שם ואם כן כ"ש דבר שלא בא לעולם וכן כתב בעל העיטור במאמר קנין דף ה' ע"ג עיין שם וכן כתבו התוספות בר"פ אע"פ בד"ה שאם וכו' עיין שם וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שכ"ד עיין שם וכבר הוכיח כן מהרח"ש ח"ב סימן צ"ח דגם הרמב"ן והרשב"א דוקא בקנין גמור אין המלוה נקנית באגב אבל יכול להרשות עיין שם באורך:
ומצאתי לר' ישעיה הא' בס' המכריע סימן פ"א שכתב וז"ל ובפרק יש בכור לנחלה וכולי אמר שמואל בבא בהרשאה וכולי ומ"ך תימא לי דמתני' סתמ' קאמר אפי' ליתנהו השתא ביד כהן מהניא הרשאה והיכי מהניא הרשאה במידי דאינו בעין והלא לא היה יכול למכור לו מה שאינו בעין וכן נמי בההיא דרב פפא דהוה מסיק זוזי וכו' בהלואה קא מיירי מדנקט לשון מסיק ואפי' הכי מהני התם הרשאה וק' מההיא ר"פ מי שמת דמסיק מילתא דליתא בבריא ליתיה בשכ"מ ופריך והרי הלואתי לפ' דליתא בבריא ואיתיה בשכ"מ ומשני איתיה נמי בבריא במעמד ג' וא"א בלא מעמד ג' איתא כגון ע"י הרשאה כדהכא ותי' דאה"נ בכל דבר יכול להקנות ע"י הרשאה אפי' אינו בעין והתם לא הומ"ל הכי דנהי יכול להקנו' לו כך מ"מ אם רוצה לחזור בו רשאי וכיון דיכול לחזור בו לא הוי דומיא דשכ"מ דהתם לא מצי למהדר ביה כל זמן שלא עמד דכמסורים בידו דמו והילכך איבעי ליה למי' התם מעמד ג' דהתם נמי אינו יכול לחזור בו הנה זה סובר שאין אדם יכול להקנות הלואתו לחבירו קנין גמור מפני שאינו בעין אבל בהרשאה שיביאנה אצלו יכול ואם רוצה לחזור בו יכול לחזור דהא שליח שויה וכו' עכ"ל ומ"ש דלא הוי דומיא דשכ"מ דאינו יכול לחזו' כל שלא עמד דבריו תמוהי' דהא אמר שמואל כל שעמד חוזר חוזר הוא במתנתו מיהו הנ"י שם כ' בשם הריטב"א וז"ל ואינו כלל גמור כל מקום שהרי אם נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו והוא שכ"מ או מצוה מחמת מיתה אם עמד חוזר דוק' אבל אינו חוזר בע"א וה"ה למכר והקדיש כל נכסיו כדלעיל אלא כלל זה בנתן סתם באמירה ואפילו בקנין סתם ובהדיוט עכ"ל מבואר דס"ל דמכר והקדיש כל נכסיו או נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו דוקא אם עמד חוזר ואינו יכול לחזור בע"א ואפשר שזה דעת המ"ך דשכ"מ שאמר הלואתי לפ' משמע אפי' מכר והקדיש או נתן כל נכסיו בקנין ומעכשיו דאינו יכול לחזור אלא דוקא אם עמד אבל מהר"י ן' מיגש בפ' י"נ גבי קנין עד אימתי חוזר וכו' כ' וז"ל מכאן פריך ליחוש דילמא הדר ותרצה וקמו והדר יתיבו א"נ סלקי מעניינא לעניינ' מכלל דבמתנ' שכיב מרע במקצת דהיא כמתנת בריא עסיקינן אבל צואת שכ"מ בכל נכסיו א"נ מצוה מחמת מיתה אפילו במקצת אף על גב דקמו והדר יתיבו יכול לחזור דכל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו עכ"ל נרא' דס"ל דאפילו נתן כל נכסיו בקנין מעכשיו כל שעמד חוזר חוזר הוא כשהוא שכיב מרע וכבר ראיתי להרשב"א בתשוב' ח"ג סימן קנ"א שדחה סברא זו עיין שם באורך והראב"ד בספר תמים דעים סימן ס"ג גבי דר' אבא דהו"ל זוזי וכולי כתב וז"ל משמע דהלואה הוא וא"ת הלואה היאך נקנית אגב ארעא א"ל שהגיע זמן הפירעון ומזומני' היו המעו' אלא שהיה מתיירא מאונס הדרך וכה"ג ודאי כפקדון דמו להקנותם אגב קרקע שהרי לקדש את האשה נמי יצאו מתורת מלוה כדאמרי' בקידושין בהנאת מלוה מקודש' ומפ' לה דארווח לה זמנא ומפ' לה הרב ר' יצחק כגון שהגיע זמן והמעו' מזומני' בידה לפרוע והיא רוצה לפורעם והכא נמי לענין אקנויי מקנו נמי אגב ארעא עכ"ל ונר' דהראב"ד סבירא ליה דמעשה דר' אבא לאו הרשאה הוא אלא הקנאה גמורה הוא אבל אפשר דמודה דיכול להרשות וכן כתב הרמ"ה בפרק המוכר את הספינה סימן ל"א וז"ל דהאי דר' אבא לאו הרשאה הוא אלא הקנא' גמור' הויא אבל הרשאה לא בעי' אגב דשליחות בעלמא היא ע"ש ואף על גב דהוא מפרש לה בפקדון ועיין בתשוב' מהר"ם אלשיך סי' פ"ז שהאריך להוכיח דאין הלואה נקנית באגב וכ' דמעשה דר"פ כבר תי' ר"ת דתקנה היא לענין הרשאה עוד אפשר דהוי פקדון והיינו דמייתי ליה עלה דהא דקאמר דמטבע נקנה בחליפין כההיא דר"פ וכולי וקנין מטבע אינו אלא בפקדון עיין שם וכבר כ' הרמ"ה שם דמיירי בפקדון וה' קול אליהו בא"ה סי' ד' נסתפק באשה שבאה לפרוע חובה והמעות בידה וא"ל התקדשי לי במעות אלו שבידך מי הוי כמלוה או כפקדון והביא מ"ש השטה בס' א"ז למציעא דמ"ו גבי יש דמים שהם כחליפין דמעות אלו הוו כפקדון עיי"ש באורך ולא ראה דברי הראב"ד שכתבתי ור' ישעיה הא' בס' המכריע סי' ע"ד דחה דברי הרי"ף בפ' ד' וה' גבי יד עניי אנן וכו' וז"ל וגם ר' יצחק אמר הכי כהלכתא קמייתא דב"מ ומטלטלי' נמי וכו' אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה מניה יהיב ליה ניהליה כמקרקע דמי דקי"ל דפקדון ברשותא דמאריה הוא הכא נמי אף על גב דלא אתא ברשותיה מצי מקדיש ליה דאינו צריך להוציאו בדייני' דהא פסקו ליה לדיניה ולא תימא דוקא בפקדון אמרינן הכי משום דכל היכא דקאי ברשותיה דמאריה קאי אלא מלוה דלהוצאה עבד' לא דהא לא אמר רבי יוחנן אלא גזל דלא בעי למיתב ליה דצריך לתובעו בדין אבל מלוה דלא כפר ביה דאינו צריך לתובעו בדין יכול להקדיש וטעמא וכולי עיין שם.
ד' נראה דאף במתנה אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו דומיא דדבר שלא בא לעולם ה' משפט צדק חלק שני סימן יו"ד הביאו ה' כנסת הגדולה אות ד' עיין שם ולא זכרו מ"ש הרמב"ם ומרן ר"ס זה מה שתעלה מצודתי מהיום נתון לך וכו' וכן מתבאר בדברי הטור סס"י רע"ח וז"ל כ' רשב"ם דבחלק פשיטות אין לו בו קודם חלוקה למוכרו או ליתנו במתנה ול"נ שמיד אחר מות אביהם זכה בו למוכרו או ליתנו עיין שם וכן בפ' י"נ למ"ד אין לבכור קודם חלוקה אין מחילתו מחילה אפי' דבר שישנו בעולם ואינו ברשותו אינו יכול להקדישו או למוחלו וזה פשוט דלא עדיף מתנה מהקדש דאינו יכול להקדיש דבר שאינו ברשותו:
ה' שדה זו לכשאקחנה ממך וכו' שאלה ראובן היה חייב לשמעון ת"ק גרושו' ומשכן בידו החצר שלו וא"ל אם לא אפרע לך לזמן פ' תהיה מכורה לך מעכשיו בק"ג באותם מעות ועמד שמעון המלוה והקדיש הריוח שבחצר לת"ת ואחר שעבר הזמן פייס ראובן לשמעון ופרע לו מעותיו והחזיר לו החצר ומכר ראובן החצר בתק"ן גרושו' אם זכה ההקדש או לא ושכמ"ה:
תשובה נראה פשוט אע"ג דהקדש קודם הגעת הזמן כיון דא"ל מעכשיו וכשהגיע הזמן קנה למפרע הקדשו הקדש ואע"ג שפייסו אח"ך אינו כלום כמ"ש הרא"ש בתשובות ור' ירוחם בשם הרד"ך הביאו מרן הב"י י"ד סימן רכ"ח וז"ל המכה את חבירו או חרפו בענין שחייב לפי תקנת העיר ק' זהובים ואמר שיהיו לת"ת או לצדקה או להקדש ואח"ך מחל שפייסו נר' דיד עניים אנן וזכו עניים ואינו יכול למחול ע"ש ומהר"א ן' טווא בתשובות סימן ד' פסק בא' שקבל קרקע במתנה ע"מ שיפרע לפ' סך מעות לזמן פ' וקודם שפרע אותם מעות מכר אותו קרקע לשמעון בק"ג כיון דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ובסוף קיים תנאו קנה למפרע ומכירתו מכירה עיין שם ול"ל דה"ד משום דבידו הוא לקיים תנאו אבל הכא דביד חבירו לפרוע לו אם כן זה הקדיש דבר שאינו שלו דהא מסקי' בפ' כ"ש דגם לרבא דאמר ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה אם א"ל מעכשיו קנה למפרע וכתב הרז"ה שם דאפי' בקרקע קנה ושפיר הקדיש ושפיר זבין והראב"ד בספר תמים דעים דע"ד ע"ב והרמב"ן במלחמות שם חלקו על הרז"ה דאפי' במעכשיו ואפי' לא לא יהא לך פירעון אלא מזה לא קנה לרבא למפרע והיינו משום דצריך שומא והכרזה או שטר מהלוה עצמו מדעתו אבל אם א"ל מעכשיו תהיה קנויה לך באותם מעות לכ"ע קנה למפרע וז"ל הרמב"ן שם אלא הא דאוקי' למתני' דא"ל מעכשיו היינו דא"ל אם לא הבאתי לך מכאן ועד יום פ' הרי הוא שלך מעכשיו בסלע שהלויתני עליו וכולי והרי זה כמוכר בעל מנת וזה הדין אף בקרקעות ומשנה שלימה היא בפ' אז"נ עיין שם וראיתי בש"מ בפ' אע"פ שכתב בשם הרמב"ן דהאומר לחבירו שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאקחנה ממך תקדוש לא קדשה אע"פ שבידו לבטל המקח דאם אמר שדה זו שמכרתי לך מעכשיו אם לא באתי לכשאבא תקדוש קדשה אבל השתא דתלה במה שאינו בידו אע"פ שיש בידו מצד אחר לא קדשה אבל הרשב"א נסתפק בזה דדילמא כיון דבידו לבטל המקח בשום צד ויכול הוא להקדישו אם ירצה ביתו שלו קרי' ביה והו"ל כאומר לחבירו שדה זו שאני מוכר לכשאקחנה ממך תקדוש דקדשה או"ד דהתם עדיין לא נמכר כלל ושלו היתה עדיין לגמרי ובידו להקדישו מעכשיו אבל זה שמכרו כבר ואם רוצה לבטל מעכשיו צריך עדיין לקיי' תנאו כל שלא קיים תנאו אינו שלו אלא מכור עיין שם ונראה דהרשב"א מסתפק בדין באומר שדה זו שמכרתי מעכשיו אם לא באתי לכשאבא תקדוש או לכשאקחנה תקדוש או"ד כיון דצריך עדיין לקיים תנאו כל שלא קיים אינו שלו ואפילו אמר לכשאבא תקדוש לא קדשה וה"נ בא"ל מעכשיו תהיה קדושה אם לא פרעתי לך לזמן פ' ואמר ליה שדה זו לכשאפרע לך תקדוש לדעת הרמב"ן קדשה ולדעת הרשב"א אפשר לא קדשה אבל אם הקדיש מלוה לכ"ע קדשה (א"ה עכ"מ והשאר קרוע והלשון בעצמו יש בו קצת גמגום מפני שיש בו קרעים):
ו' הג"ה וי"א דוקא בסתם וכו' אשה שמכרה לב"ח קרקעות של בעלה ומת בעלה גובה כתובתה מאותם קרקעות דמכירה בטילה דאפילו לר"ת דשדה זו אני יורש מכור לך קנה ה"ד בירושה דממילא כשמת אביו נקנה הדבר ברשות היורש אבל אשה שאינו זוכה בקרקעות שלה עד שתשבע לכ"ע מכירת' בטילה מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' מ"ג ע"ש והרדב"ז ח"ב סימן תק"א באלמנה שאינה רוצה שירשו כתובת' כ' וז"ל דנכסי צ"ב שהם בעין כיון דנוטלת בלא שבוע' יכולה להקדיש מהיום ולאחר מיתה אבל מנה ומאתים ותוספת או נכסי צ"ב שאבדו שאינה יכולה ליגבות אותם אלא בשבועה כמו שאינה יכולה להקנות אותם לאחרים ולא להורישם דקי"ל אין אדם מוריש שבועה לבניו ה"נ אין יכולה להקדיש כיון שאין לה בהם כלום אלא ע"י השבועה הוי כאלו אינם שלה ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו עיין שם:
ז' דין ב' משום כדי חייו וכולי הר"ן כ' שי"א דכיון דמשום כדי חייו תקון רבנן מוכר אפילו כמה וראייה מפעוטות וכולי והוא דחה ראייה זו והעלה דדוקא כדי חייו תקנו לו וכן דעת הרמב"ן ע"ש אבל הרמב"ן הובא בש"מ למציעא כתב וז"ל ועוד ראיתי בשער ג' בענין הפעוטות כתב הגאון שלא למכור אלא לכדי חייו וכו' ולפי דבריו אף במה שתעלה מצודתי היום שאמרו משום כדי חייו נאמר שלא למכור אלא לכדי חייו אבל אם היה לו מה יאכל לא ימכור וכן כתב ר"ח וכן מי שאין לו מה יאכל וכו' וק"ל דהא אפי' במתנה אמרינן בפעוטות שמתנתו מתנה א' מתנת בריא א' מתנת שכ"מ א' מתנה מועטת וא' מתנה מרובה ובמתנה מרובה ליכא משום כדי חייו ולא במתנת שכ"מ אלא משום דכיון וכו' לא פלוג וכו' ובס' משפטי השני ראיתי שחולק על הגאון עכ"ל הרי דס"ל כיון דבפעוטות מתנתו מתנה בכל ענין כ"ש הכא דיכול למכור דלא פלוג רבנן וכ"כ הריטב"א שם דכן דייק לישנא וכן דעת רבינו ע"ש:
ח' דין ה' הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו וכו' על א' שנתן קרקע לבנו מהיום ולאחר מיתתו ומיתת אשתו ראיתי למהריב"ל ח"א סי' ס"ב שחקר אם זכו היורשים בפירות הקרקע עד שתמות האשה א"ד תזכה האשה עד ליום מותה ומסתברא ודאי שהפירו' הם של האשה דאל"כ למה תלה המתנה במיתתה עיין שם ונראה דה"ד במתנת שכ"מ כנ"ד שהסכים ה' שם דהוי מצוה מחמת מיתה דהלך אחר התחתון משום דקי"ל דמוציאין למזונות ממתנת שכ"מ ואם כן למה תלה המתנ' במיתתה אם לא תזכה היא בפירות אבל במתנה דמהיום ולאחר מיתה דאין מוציאין ממנה למזונות כמ"ש מרן הב"י סימן רנ"ב דכמה חכמים חלקו על מהר"י ן' הרא"ש ואמרו שדינה כמתנת בריא ואין האשה ניזונת מנכסיו ע"ש א"ל דתלה המתנה במיתת האשה לענין המזונות שתזון ממנה וגם במתנת שכ"מ יש לפקפק דהא קי"ל אם נתן דקל לא' ופירותיו לא' לא שייר מקום פירות ולא קנה השני כלום אם כן לא זכתה האשה בפירות ואפשר דכמו דלענין עצמו בעין יפה משייר מקום פירות ה"ה לאשתו שהיא כגופו וכן כתב ה' חלקת מחוקק בא"ה סימן מ' ס"ק י"ד דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואצל אשתו וכו' עיין שם ומרן הב"י חא"ה סימן קי"ד כ' גבי דברי' הנקני' דלחבירו אפילו בקני' לא מהני אבל בבת אשתו אם קבל עליו לזונה בקנין אפילו שלא בשעת קידושין ונשואין מהני וכתב ה' פני משה ח"א סימן ס"ה הטעם דמשום חבת אשתו ודאי גמר ומקנה ואפשר דה"נ הנותן מזונות לאשתו אף לאחר מיתתו גמר ומקנה מה"ט ע"ש הרי דאפי' לאחר מיתתו אמרי' דדעתו של אדם קרובה אצל אשתו וגמר ומקנה לה ואם כן נראה דמשייר לאשתו ולבנו בעין יפה כמו לעצמו ומרן הב"י סי' ר"ט כ' וז"ל כתב הר"ן בפ' מ"ש שדעת הראב"ד לומר דכיון דטעמא הוי משום דלגבי עצמו בעין יפה משייר דוקא במכירה או במתנת בריא הוא דאמרי' דמשייר לנפשיה אבל במתנת שכ"מ דאינה אלא לאחר מיתה לא דהא לנפשיה לא משייר ולא מידי אבל הרשב"א כ' שאף במתנת שכ"מ בכלל וכל מאן דמשייר אף לבניו וליורשיו בעין יפה משייר עכ"ל ואם כן דעת הראב"ד דוקא לעצמו משייר בעין יפה ולא לבניו אבל דעת הרשב"א דה"נ משייר ליורשיו בעין יפה אפשר דה"ה באשתו שהיא כגופו כדקי"ל בסי' רמ"ז דאם יש לו אשה ושלח בגדי' ודאי לאשתו שלחם ולא לבנותיו מה"ט דאשתו כגופו ועיין בהב"ח שם דס"ל דאפי' ראוי לבנים הוו לאשתו לא משום דאין דעתו למקנה אלא דכל מה שיש לאדם שולח ליד אשתו וכבר הרב משנה למלך פ"ו מה' זכייה כתב דה"ד בדברים הראוי לנקבות משום דאשתו כגופו וכן כתב הפרישה שם גם הריב"ש סימן קכ"ט כ' דדין זה כשפי' לשם מתנה הא לא"ה לבנותיו שלח שיעמדו בעדו הביאו ה' כנה"ג שם אם כן אפילו פי' לשם מתנה כשיש לו אשה יתנו לה דאשתו כגופו ודעתו קרובה לה יותר מבנותיו וה' מש"ל נסתפק בראוי לזכרים ולנקבות אם ינתנו לאשתו עיין שם וכה"ג כת' בעל התרומות שער נ"ט ח"ב גבי שכ"מ שאמר תנו מאתם זוז לפ' ב"ח דאם א"ל בחובו ולא אמר בראוי לו אין לו אלא חובו אע"ג דא"ל בבכורתו או בכתובת' ידן על העליונה ואם הם יותר נוטלים וכו' א"נ טעמא דמילתא גבי בנו בכור ואשתו דמקרבא דעתיה לגבייהו להיותם ידם על העליונה נתכוון אבל ב"ח דלא מקרבא דעתיה לגביה אין לו אלא חובו עיין שם הרי דדעתו קרובה אצל בנו ואשתו ובבתרא דף קל"א כ' בפי' רשב"ם בהג"ה וז"ל נ"ל בנו ואשתו אשתו משום אפטרופוס בנו משום מתנה דאדם רוצה שיכבדו בניו את אשתו אפילו אינה אמם וכולי אבל אשתו אינה רוצה שתתבזה לכבד את בניו עיין שם ולכאורה נראה דקרוב אצל אשתו יותר מבניו מיהו י"ל דדוקא לגבי כבוד דחייבי' הם בכבוד אשתו ואינו רוצה שתתבזה אשתו לכבד את בניו שחייבי' הם בכבודה אבל לגבי הנאה קרוב הוא ול"ל דאדם קרוב אצל בניו יותר מאשתו ודוקא לגבי אחר משייר לאשתו בעין יפה משייר אבל נתן דקל לבנו ופירותיו לאשתו לגבי בנו לא משייר לאשתו בעין יפה שהרי כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז דקרוב אדם אצל בתו כמו לבנו ומשייר לה בעין יפה כמ"ש הרשב"א וכ"ת דוקא לגבי אחרים אדם קרוב אצל בתו אבל בת לגבי בן אדרבא קרוב אדם אצל בנו מאצל בתו לא היא דלא אמרינן קרוב אלא למאן דיהיב ליה הוא קרוב דכוונתו שיגמר הקנין למי שהוא קרוב אצלו אע"פ שהוא נגד אחר שקרוב לו עיין שם וה"נ אע"ג דקרוב אדם אצל בנו יותר מאשתו משייר לה בעין יפה אבל לדעת הראב"ד דדוקא לעצמו משייר בעין יפה ולא לבנו ה"נ לא משייר לאשתו בעין יפה אפי' לגבי אחר ואפשר דהרשב"א מודה באשתו ולא אמר אלא בבנו שהרי כתבו התוספות בד"ה אימור צררי אתפסה וכולי וז"ל ועוד תימא לר' כיון דלא גבו בנות ממשעבדי משו' דכיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימור אתפסינהו צררי כתובה נמי מה"ט לא תגבה ממשעבדי ותי' ר' דטפי מתפייס צררי לבתו כדאמרי' בפ' נערה לענין הרווחה דבתו עדיפא ליה וכו' וכן כתב הר"ן שם בשם הרשב"א שדעתו קרובה לבתו טפי מאשתו עיין שם ואם כן אימא דה"נ דוקא לבנו ולבתו משייר בעין יפה אבל לאשתו לא משייר בעין יפה וכה"ג כתב מהר"ם בתשובות הקצרות סימן ע"ז באשה לגבי בעלה דחיישינן לקנוניא דילמא מרחמא ליה לההוא פ' אבל לגבי בנה לא שייך קנוניא עיין שם אבל ראיתי להתוס' בפ' השולח דמ"ה בד"ה דלא ליגרבו ולייתו וכולי והא דתניא בפ' נערה נשבית והיו מבקשין ממנה עד עשרה בדמיה פעם א' פודה שאני אשתו כגופו יותר מבתו דהכא ועל עצמו לא תקנו שלא יתן כל אשר לו בעד נפשו וכולי עיין שם הרי מפורש דאשתו הויא כגופו יותר מבתו ועיין להרשב"א בחי' שם שתי' באופן אחר עיין שם ושוב ראיתי למהר"ם בתשו' סימן קל"ו שכ' בשכ"מ שאמר לתת לאשתו הרבית דלא הוי דבר שלא בא לעולם דהרי הוא כמו שמשייר לה מקום בקרן לרבית כדאמרי' בפ' המוכר את הבית גבי ן' לוי דמשייר מקום מעשר מאחר שמתחלה היה השדה שלו וה"נ מתחלה היה משועבד ליה ומזה פסק המח"א בה' זכייה ומתנה סימן ל' בשכ"מ שצוה שתדור אלמנתו בבית פ' דמהני כיון שכל הנכסי' משועבדי' לה ע"ש ועיין בתשובות מהרי"ל סימן ע"ד בנתן א' לאשתו רבית עיין שם ואם כן הנותן דקל לא' ופירותיו לאשתו שייר לה מקום פירות וזכתה בהם ולא משום דדעתו של אדם קרובה אצל אשתו אלא משום דהיה משועבד לה ונ"מ לנכסים שלא נשתעבדו לאשתו כגון שנתנו לבעל מתנה ע"מ שלא תשתעבד לב"ח ולכתובת אשתו דהתנאי קיים ולא תשתעבד להם כמבואר בסי' קי"א ע"ש ואח"ך נתן הבעל הגוף לבניו ופירותיו לאשתו כיון שאלו הנכסי' לא נשתעבדו לאשתו לא זכתה בפירות דלא משייר לה בעין יפה כנ"ל: ט' אחד שנתן לבנו הקטן קרקע מהיום ולאחר מית' בבתרא דף קל"ז גבי רב ביבי דאקני דיקל' לבנו קטן כת' רשב"ם וז"ל והאי דאקני לבנו קטן וכולי אי נמי לפי שסמוך על שלחנו ויאכל רב ביבי הפירו' תחת מזונות בנו וכו' עיין שם לכאורה נראה דסביר"ל דהאב שנתן לבנו קטן מתנה קנה הבן אלא שהאב אוכל הפירו' תחת מזונות והנ"י בפ"ק דמציעא כת' איכא מאן דאמר דכי היכי דמציאת הקטן לאביו הכא נמי מתנת הקטן לאביו דידו כיד אביו עיין שם והא דאמרינן עלה התם אפילו לרשב"ג לא קאמר אלא לאחר אבל לעצמו לא וכ' בספ' א"ז בשם הרא"ש וז"ל כלומר כיון דאקני לבנו קטן הסמוך על שלחנו הוי כאלו לא מכרו דלא אמר רשב"ג אלא במכרו לאדם אחר שיצא מרשותו וכו' עיין שם לא ר"ל דלא קנה הבן כלל וחזרה המתנה לאביו דא"כ פשיט' דאחריך קנה אלא ר"ל מה שהקנה לבנו לא יצא מרשותו ומקרי לעצמו (א"ה עכ"מ):
יו"ד דין ז' מי שהיה לו פקדון וכולי הרב שארית יוסף סימן ג' וסימן כ"ח כתב דהיינו דוקא בפקדון מטלטלין ולא במעות פקדון מדכ' הנ"י בפ' קמא דמציעא מיהו מטלטלין דפקדון יכול להקדיש וכולי והאי טעמא דמטלטלין דאסור להשתמש בהם כל היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה אבל מעות פקדון שיכו' הנפקד להוציאם לא שייך כל היכא דאיתיה ברשות' דמרי' עיין שם וליתא שהרי כתב הנ"י בפרק הזהב גבי ההוא דיהיב זוזי אשומשמים וכולי דהאי טעמא דאם אמר ליה טול מעותיך פטור משום דפקדון כל היכא דאיתי' ברשות' דמריה איתיה עיין שם אלמא אפילו בפקדון מעות אמרי' הכי וכבר הוכחתי בסימן צ"ט דלמאי דקיימא לן כר"נ בפקדון דאינו חייב באונסין אלא בגניבה ואבידה אף על פי שיכול להוציאם אם המעות בעצמם בעין צריך להחזי' לו הם עצמם וברשות בעלים לחזרה ומהאי טעמא בעל המעות קודם לשאר ב"ח וכן לענין דקיימא לן בסי' ע"ג סי"ט דבאדם שחייב לחבירו מעות שייך לשון מחילה אבל כשיש לי ביד חבירו חפץ לא שייך לשון מחילה אלא ל' מתנה נר' דאפילו המעות אינם בעין
י"א אבל המלוה הואיל להוצאה ניתנה וכולי שטר עיסקא דקיימא לן פלגא מלוה ופלגא פקדון פלגא מלוה אינו יכול להקנותה אלא במעמד ג' מהר"ם גאלנטי סימן י"ב עיין שם וכן כת' מהר"ם בתשו' המיי' השייכי לס' משפטים סימן י"ג דלכל דבר חשיב עיסקא פלגא מלוה לענין המקדש במלוה אינה מקודשת וכן לענין מכר אם מכר לו קרקע במלוה שהוא חייב לו לא קנה דאף על גב דאמר רבא להכי קרו ליה עיסקא לעסוק בה ולא לעשות בה שכרא ולא ליעשות מטלטלין אצל בניו מאי דאפיק בהדיה אפיק ומאי דלא אפיק בהדיה מודה דהוי פלגא מלוה עיין שם אם כן הוא הדין דחשיב מלוה לענין דאינו נקנה אלא במעמד שלשה וכבר כתבתי לעיל דברי הרדב"ז דאינו יכול להקדישו עיין שם ועיין בספר בני יעקב
י"ב ואם היתה המלוה בשטר וכו' מי שיש בידו עיסק' של אחרים והרויח בה והקדיש הריוח אף על גב דכל שלא הגיע זמן העסק רווחא משתעבד וכ' הר"ן בפ' האומר דקידושין דמהאי טעמא לא חשיב כשלו לגבי קידושין מכל מקום לגבי הקדש כיון דבסוף הזמן איגלאי מילתא שהם שלו הקדשו הקדש מהרימ"ט בחי' שם:
י"ב ואם היתה מלוה בשטר וכולי כתב מהר"י קולון שורש פ"ט דחוב שלא הגיע זמנו לא חשיב דבר שלא בא לעולם שנאמר שלא תועיל בו מחילה קוד' זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם כיון שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סוד' דהוי כמעכשיו והביא ראיה מדברי התוספות בכתובות דכ"ג בד"ה וכגון וכו' שהק' נהימניה במגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול וכולי ואם איתא לוקמה כגון שלא הגי' זמנו דאינו יכול למחול עיין שם וכן מבוא' בדברי המבי"ט ח"ב סימן קע"ד דיכיל למכור החוב שלא הגיע זמנו ויכו' גם כן למחלו דלא חשיב דבר שלא בא לעולם עיין שם וכן כתב מהראנ"ח חלק שני סי' ס' ס"ג עיין שם וכן כ' הרשב"א בתשו' חלק ראשון סימן אלף קמ"ט בחוב על תנאי שהתנו לאחר שאם היה החוב בלא אסמכתא גם המתנה מתנה ואין כאן משום דבר שלא בא לעול' שהרי אלו זכה מעכשיו אם יתבטל התנאי עיין שם וה' שער המלך בפרק כ"ב מהל' דין ט"ו תמה על מהר"י קולון דאפילו נאמר דאין אדם יכול למחולי חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקיימא לן דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אבל למ"ד אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ודאי יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו ואם כן שפיר הקשו התוספות דניהמניה במגו דאי בעי מחיל דהתם אליבא דרב קיימינן ורב ס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ותי' דסבי"ל דאף על גב דכל שלא חזר בו הוי מחילה היינו דוקא כשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים כיון שבידו לחזור פשיטא דבעל חוב גובה ממנו נכסי' ברשותי' קיימי' כיון כל שבידו לחזור וא"כ א"א דחו' שלא הגיע זמנו חשי' דבר שלא בא לעול' לוקמה כגון שלא הגיע זמנו דאפי' מוחל כיון דבידו לחזור ב"ח גובה ממנו עיין שם ומאי דפשיט' ליה דכל שבידו לחזור ב"ח גובה ממנו מספקא ליה דאפשר דאין בעל חו' יכול לכופו לחזור ממחילתו וה' כנה"ג בסימן כ"ה הגב"י אות מ"ד נסתפק במקום שהמוחזק יכול לזכות מטעם קי"ל אם יכול לו' איני רוצ' לזכות מטעם קי"ל לחוב לבעל חו' ואף שהסכים דאינו יכול לו' כן וכופין אותו על מדת סדום וכן נר' מדברי הרב משפט צדק ח"א סימן י"ט עיין שם נראה דהיינו דוקא התם דממילא זוכה בשב ואל תעשה מטעם קי"ל וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולומר שאיני רוצה לזכות אבל אם אינו זוכה אלא כשיעשה מעשה אפ' לו' דאין כח בעל חו' לכופו לעשות מעשה כדי שיזכה הוא וכן ראיתי לה' כנסת הגדולה בתשו' סימן קע"ו וז"ל עוד נסתפקתי בנ"ש אם יש כח להכריח לבעל שימחה במתנ' אשתו כדי שיגבה הוא חו' שלו או יכול הבעל לומ' איני רוצה למחות והסכמתי דאין כח בבעל חו' להכריח לבעל בזה ול"ד למה שהסכמתי שיכול להכריח שיזכה מטעם קי"ל דבשלמא התם כיון דאיכא פלוגתא דרבוות' ממילא בשב ואל תעשה זוכה מטעם קי"ל וכדי שלא לזכות צריך לעשות מעשה ולומר שאינו רוצה לזכות אבל הכא אינו זוכה אלא כשיעשה מעשה וימחה ואין כח לבעל חו' לכופו בקום עשה שיעשה מעשה כדי שיזכה הוא עכ"ל הרי דס"ל דאם אינו זוכה אלא על ידי מעשה אין בעל חו' יכול לכופו בקום עשה שימחה כדי שיזכה הוא ואם כן הכא נמי אף על גב דבידו לחזור אין הבעל חוב יכול לכופו שיחזור כדי שיזכה הוא איברא בספ' א"ז למציעא דף י"ט ע"ב כ' בשם תלמידי הר"ף דמתנה דמהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה דאם היה חיי' לבעל חו' או כתובת אשה ומזונות יטרפו ממנה שהרי שעבד לו כל נכסיו שיש לו יכולת בהם והרי יש לו יכולת בזה המתנ' לחזור בה כיון דאין נגמרת אלא עד לאחר מיתה וכן כ' הגמ"ר פ"ח דכתובות בשם הר"י מאייבר"א עיי"ש והכא נמי מוכר או מוחל דבר שלא בא לעולם כיון שיכול לחזו' בעל חו' גובה ממנה וכן נר' לכאו' ראייה מדברי הרא"ש בפרק האשה שנפלו שכ' גבי מברחת וז"ל ליקנינהו בעל שהן ברשות האשה לחזור בה בכל עת שתרצה אם כן לא יצאו מרשותה ומאי הברחה איכ' וכו' ומשמע הא בעלמא כגון מבריח נכסיו מבעל חו' ומכתובת אשה דמקבל מתנ' א"א לו לקנות וכו' וכיון שלא כוין לקנות לו אלא להבריח לא יצאו הנכסים מרשותו וכו' אם כן על כרחך משועבדי' הם לבעל חו' ולכתובה וכו' עיין שם אבל הרשב"א בתשו' ח"ב סימן שי"ב כתב וז"ל שהכותב נכסיו לאחרים כדי להבריח נכסיו מן המלוים אם כ' כל נכסיהם ולא שיירו כלום יש להם דין הברחה ואין מתנותיהם מתנה גמורה ויכולים לחזור בהם וכו' אבל כששיירו קצת נכסים מתנ' גמורה ואין יכולים לחזו' בהם אלא אם כן התנו בפירוש שיוכל לחזור בו כל זמן שירצה ומכל מקום בין כך ובין כך לא נשתעבדו נכסים לא לבעל ולא למלוה שהרי הבריחו מהם וקנו בעלי המתנו' עד שיחזרו בו הנותן וכו' עכ"ל הרי דסבירא ליה דהכות' כל נכסיו להבריחם מבעל חו' או כ' מקצת נכסיו והתנה בפי' שיוכל לחזו' בו לא נשתעבדו נכסיו לבעל חו' אף על גב דבידו לחזו' וראיתי להרשב"א בתשו' ח"ב סי' רכ"ה שכ' וז"ל ומי שנתן שטר חוב לאחר וחוששין שמא אינה מתנה גמור' אלא כדי להבריח' מבעל חו' כ' לזה שטר אמנה אין בנו כח להוציאם מידי מקבל מתנה אלא אם כן נודע באמת שאינה מתנה גמורה דמן הספק אין מוציאין מיד זה שזכה בהם אבל אם נודע באמת שלא היתה מתנה אלא שטר אמנה בלבד כדי להבריח מבעל חו' אין המתנה מתנה ומוציאין מזה ונותני' לזה דשטר הברחה בזה אינו כלום ואפילו קדם וכ' שט' הברחה קודם שלוה דכיון שלא קנה מקבל מתנה זה זכה מלוה בשעבודם וכדאמרינן בפ' האשה שנפלו נכסים גבי שטר מברחת כיון דלא קנינהו לוקח ליקנינהו בעל ופרקי' עשו אותם כנכסים שאינם ידועים לבעל ואליבא דר"ש אלמא בעלמא כל שלא קנה לוקח או מקבל מתנה זכה בעל חו' בשעבודם וכל שכן כאן שכבר קדם שעבוד בעל חו' להברחתו וכו' עכ"ל ותשובות אלו הביאם מרן הב"י סי' ר"ט עיין שם ולכאורה הם סותרים (א"ה עד כאן מצאתי ואח"כ מצאתי ונראה דהרא"ש וכו') ונר' דהרא"ש אזיל לטעמיה דסבירא ליה שם דאם מתה אפילו קודם שחזרה בה בטלה המתנה ממילא וכן נראה דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכיה דין י"ב ומרן בא"ה סימן צ' עיין שם בב"ש ס"ק כ"ה אבל אם שייר מקצת נכסים אפי' התנ' בפי' שיוכל לחזור בו כיון דקנה מקבל מתנה עד שיחזור בו הנותן לא נשתעבדו הנכסים לבעל חוב וה"נ במקנה דבר שלא בא לעולם למאן דאמר לא קנה אפי' מת ולא חזר בו בטלה הקנייה ממילא וזכו היורשים וכן בעל חו' גובה מהם אבל למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיון דממכרו מכר אלא שאם רצה חוזר בו א"כ אם מת ולא חזר מעשיו קיימים כמו שהוכחתי לעיל והכא נמי אין בעל חו' גובה ממנו וכי האי גוונא כ' הרא"ש בתשו' הביאה הטור א"ה סימן קי"ח על קהל שהסכימו שכל האלמנה שתבא לחלוק שיד היתומים על העליונ' אם רצו היתומים לחלוק עם האלמנה ומת ראובן והניח בנים ובנות ולא גילו דעתם אם היו רוצים לפרוע כתוב' אמם או אם היו רוצים לחלוק ומתו היתומים ובא שמ' לתבוע שט"ח שהיה לו על ראובן וטען שיפרעו לו חצי הנכסי' וכולי תשו' מ"ש שהברירה תלויה ביד היתומים אם ירצו יחלקו וכו' דבר ידוע הוא שלא יעקר דין תורה ממקומו עד שיאמרו יורשים רוצים אנו לחלוק וכו' עיין שם אלמ' אף על גב דביד היתומים לחזור ולחלוק עם האלמנה אם מתו ולא גילו דעתם אין ב"ח גובה והכא נמי מתנתו ומחילתו קיימת והנכסים בחזקת המקבל כל שלא חזר לא נשתעבדו הנכסים לבעל חוב ואינו גובה מהם ולכאורה מדברי מהריק"ו משמע דוקא במלוה בשטר משום דכבר נעשה השעבוד אבל מלוה על פה דלא נשתעבדו הנכסים כל שלא הגיע זמנה הוי כדבר שלא בא לעולם וכי האי גוונא כ' מהר"י ן' מיגש בפרק י"נ לענין ראוי וז"ל לא תימא הני מילי במלוה דמט' זמנא וכו' אבל היכא דמת מלוה מקמי דמטא זמנא לגבות ראויה היא דומיא דכופר אבל לא שנא דמטא זמנא למגבה ול"ש דלא מטא זמנא למגב' אלא לבתר דמת מלוה מוחזקת ובעל ירית לה וכו' מיהו מסתב' לן דדוקא מלוה בשטר דאיכא שעבוד נכסי וקא משתעבדי ליה נכסי דלוה בחיי מלוה מחיים אבל מלוה על פה דליכ' שעבוד נכסי אי מטא זמנא לגבות מחיים הויא מוחזקת וכו' ואי לא מטא זמנ' למגב' מחיי' כיון דליכ' שעבוד נכסי ואי קדם וזבן זביניה זביני הא ליכא זכייה מחיים עכ"ל והכא נמי אפשר לומר דמלוה בשטר כיון דאיכ' שעבוד נכסי והוי מוחזקת חשיב דבר שבא לעולם אבל מלוה ע"פ שלא הגיע זמנה כיון דליכא שעבוד נכסי והוי ראוי הכא נמי חשי' דבר שלא בא לעול' וכן כת' מהראנ"ח ח"א סימן כ"א לדעת מהר"ם דאפש' דמחיל' קודם שיגיע הזמן לא מהניא כיון שאינו יכול לתבו' אותו הוי כדבר שלא בא לעולם עיין שם ומיירי במלוה על פה ואינו חולק עם מהריק"ו ולכאורה נר' לי ראיה דיכול למכור חוב שלא הגיע זמנו ממ"ש בעל התרומות שער מ"ו חלק ד' סימן י"ג וז"ל וכן מותר לאדם לומר לחבירו הרי יש לי שטר חו' על שמעון וכו' אמכרנו לך בפחות הרי זה מותר וכולי יש אומרים דוקא שטר חו' שהגיע זמנו וכו' ומסתברא שאף על פי שלא הגיע הזמן מותר וכו' וזה אשר השיב לי הרמב"ן הלואתו של חבירו וכו' בודאי שאע"ג שלא הגיע זמנו מותר כדמוכח בגמ"ר וכו' והביאו מרן הב"י בי"ד סימן קע"ג עיין שם משמע אפי' מלוה ע"פ שלא הגיע זמנה יכול למכור דהא בעי' שהמלוה יסתלק מן החוב ויזכה בו הקונה במ"ש ואם הוא שטר יקנה בכו"מ כדין כמ"ש הג"א שם והרמב"ם שכתב שטרות ולא הזכיר מלוה כבר כ' מרן הב"י חדא מנייהו נקט דמ"ש ובירושלמי הזכירו שטר בהדיא ע"ש ואם כן אפילו מלוה ע"פ שלא הגיע זמנה נקנים וכ"ש שיכול למחול מיהו ה' מח"א בה' רבית סי' ל"ג הוכיח דאם אחריות על הלוקח אפי' לא קנאו ליכא משום רבית וכן פשט דברי הטור והג"א שכתב דצריך שיקנה מלוה ע"פ במ"ש ומלוה בשטר בכו"מ אפשר משום דאם ליכא קנין האחריות על המוכר עש"ב:
י"ד ואם היתה מלוה בשטר וכו' מי שהקדים מלוה על משכון אינו קדוש דאף על גב דב"ח קונה משכון אין גוף המשכון שלו ואינו חייב אלא דמים והוי מחוסר גיביינא מהר"ם גאלנטי סימן נ"ד והר' בני יעקב דפ"ג הביא תשוב' מהר"ש ן' ויליסיד דס"ל דיכול להקדיש מלוה על המשכון ודחה דבריו והסכי' עם מהר"ם גאלנטי עיין שם באורך אבל הרשב"ש בתשו' סימן ס"ה כ' אם היה לו מטלטלין משכון יראה שיכול להקדיש חוב שיש לו על אותו משכון אבל חוב על משכונה קרקע אפי' באתרא דלא מסלקי אע"ג דהבכור נוטל בה פי שנים כדלקמן סימן רע"ח ע"ש ה"ד בבכור דמוחזק סגי שהרי הראב"ד ס"ל דאפילו משכונה באחרא דמסלקי הבכור נוטל פי שנים וע"ש בהש"ך סק"ז וכן כתב בעל המאור בפרק כל שעה וז"ל וש"מ דישראל המלוה לישראל על המשכון בעלמא אף על גב דלא אמר ליה מעכשיו קני ליה כדר' יצחק דאמר מנין לב"ח שקונה משכון וכו' דאף על גב דבמשכנו בשעת הלואתו לא קנה שאני הכא כיון שסופו להקנותו קנאו למפרע וכולי ואי אקדיש או זבין שפיר עבד והאי דינא במטלטלין לחוד הוא ולא גמרי' מניה למקרקעי שהקרקע בחזקת בעליה עומדת עד שעת גוביינ' ולא שייך בו דר' יצחק עכ"ל הרי דס"ל דבמטלטלי אפי' משכנו בשעת הלואתו אם הקדישו מלוה או מכר שפיר דמי אבל קרקע לא וכן כת' הרמב"ן במלחמו' שם דלמסקנ' ר"י אפי' במשכון שלא בשע' הלואתו קנה משכון ואם הקדישו או מכרו שפיר דמי וכן כ' הריטב"א בחי' לקידושין דף ח' עיין שם ובפ' שור שנגח ד' וה' בההוא גברא דתקע לחבריה וכולי פירש"י והיה זה תפוס משלו דאי לא"ה לא מגבי' ליה בבבל עיין שם ואנן יד עניים וכו' וכ' הרי"ף והרא"ש דבאמירה לא מחייב משו' בפיך זו צדקה משום דאין אדם יכול להקדיש או ליתן צדקה דבר שלא בא לעולם וכו' וכ' ה' מעדני מלך וז"ל וזה נמי שלא בא לרשותו כלא בא לעולם דמי ואף על גב דרש"י מפ' להך דהכא מיירי בתפסם י"ל דלא תפס אלא משכון ולא מעות וכן מוכח וכולי עיין שם אלמא תפוס משכון אינו יכול להקדיש החוב וכהאי גוונא כ' הרשב"א בתשו' ח"ג סימן י"ד במוחל שטר משכונה וז"ל איברא אפי' באתרא דלא מסלקי מוחל הוא ומחילתו מחילה שלא עיקר הקרקע הממושכן הוא מוחל אלא המלוה שיש לו עליו ומעות אין כאן משכונה אין כאן שכל שאין גופו קנוי מחילה שייכא בהו וכולי דעיקר ממונא הוא דאית ליה עליה דלגוביינא קיימא וחוב הוא שיש לו עליה ומחילתו על המעות שיש לו עליו היא וכו' ואינו דומה לשביעית דשביעית בלא יגוש תליא מילתא וכולי ותדע לך שהרי על משכון דמטלטלי' אין השביעי' משמטת כדאית' בגיטין ותאמר שאין יכול למחול וכולי עכ"ל הרי אע"ג דמחילה בגוף המשכונה לא מהני אם מחל החוב שיש על המשכונ' מחילתו מחילה משו' דלא עיקר המשכונ' הוא מוחל אלא המלוה שיש לו עליה והכא נמי אף על גב דב"ח קונה משכון ויכול למכור גוף המשכון אינו יכול למכור מלוה שיש לו עליו מיהו נר' דאם הקדיש החוב או מכרו ה"ד אם מסר המשכון ללוקח כיון דב"ח קונה משכון קנה החו' וכ"כ הטור ומרן סימן ס"ו דשט"ח על משכון מטלטלין כיון שמסר לו החוב ומסר לו המטלטלין קנה החוב שעליו במסירת המשכון אף על פי שלא מסר לו השטר ולא כתב וכו' והם דברי בעל התרומו' שער נ"א ח"ד סימן ז' וז"ל ומסתברא דחוב על המשכון מטלטלין וכולי א"נ אם הלוה עליהם בלא שטר מכי מסר המטלטלין וכולי קנה החוב מ"ד אאשה שאם קדשה במשכון דאחרי' שהיא מקודשת מפני שב"ח יש לו קצת קנייה בגופו של משכון וכולי וזה הבא אחריו זוכה במשיכתו מכח הראשון עכ"ל א"כ דינו כמטלטלין שלו דנקני' בין במשכון שלא בשעת הלואתו בין במשכון בשע' הלואתו כמו שפסק מרן בא"ה סי' כ"ח דהמקדש במשכון מקודשת עיין שם בב"י ובפ"ק דקידושין גבי קדשה במשכון דאחרי' פירש"י שקדשה בחוב בחוב שיש לו עליו וכו' ע"ש א"כ יכול למכור ולהקדישו ומהריק"ו שרש פ"ט דקדק מדברי רש"י בפ' כ"ש דגוף החוב יכול להקדישו ולמכור ודוקא גוף הקרק' המשועבד כיון דיכול הלוה לסלקו במעות לא ע"ש ונר' דה"ד אם מכרו במעמד ג' או בכו"מ כדינו דאפי' לא הגיע זמנו לא חשיב דבר שלא בא לעול' אבל בלא כו"מ ולא במע"ג לא קנה החוב אלא אם היה במשכון מטלט' דב"ח קונה משכון מטלטלין אבל בקרקע לא כדאיתא בגיטין דף ל"ז מלוה על המשכון מ"ט משום דתפיס ליה אלא מעתה הלוהו ודר בחצרו הכא נמי דלא משמט א"ל שאני משכון דקני' מדר' יצחק עיין שם אלמא משכונה דקרקע לא וכן כתב הרב שפתי כהן בסימן רע"ח סק"ו עיין שם אם כן לא נקנה החוב במשכונת הקרק' וכן מצאתי לה' כנסת הגדולה בחי"ד סימן רנ"ח הגב"י אות נ"א דההיא במלוה בשטר והקנה אותו בכו"מ או במלוה ע"פ והקנה אותה במעמד ג' וכן ראיתי להרא"ה הובא בספר א"ז בפ' שור שנגח ד' וה' שכ' וז"ל אבל כשהוא ברשו' אחר לא אף כאן ממון זה עדיין לא זכה בו הניזק כלל אלא של מזיק הוא לגמרי ול"מ לדידן דקי"ל מכאן ולהבא הוא גובה אלא אפילו למפרע הוא גובה התם הוא בארעא ובתר דגבייה אבל במטלטלי' לא ותו במלוה ע"פ אפילו בארעא לא והכא במלוה על פה היא וכו' עיין שם הרי דס"ל דדוקא במלוה בשטר ובקרקע פליגי אביי ורבא דאביי סבירא ליה למפרע הוא גובה אבל במטלטלי או במלוה ע"פ בקרקע לכ"ע מכאן ולהבא הוא גובה ואם כן גוף החוב אינו יכול להקדישו או למוכרו לכ"ע אלא במעמד ג' או בכו"מ אך תמהני דבגמ' מוכח בהדיא דגם במטלטלי' אמר אביי למפרע הוא גובה ומה שהק' מהרש"ח דאם כן מה ראיה מהתם דחוב לא הוי דבר שלא בא לעולם הרי במעמד ג' דהוי הילכת' בלא טעמא אפילו הוי דבר שלא בא לעולם קנה כמ"ש כל המפ' ונדחק' הר' כנסת הגדולה דסבירא ליה דמעמד ג' דחוב שלא הגיע זמנו לא מהני כדעת מהרשד"ם עיין שם לא דקדקו דאם חוב שלא הגיע זמנו הוי כדשלב"ל לא מהני נמי במעמד ג' אבל השתא דהוי דבר שבא לעול' הכ"נ מה"ט מהני מעמד ג' ואדרבא דמהריק"ו ס"ל דמעמד ג' מהני בחוב שלא הגיע זמנו מה"ט דחשיב דבר שבא לעולם אבל אי חשיב דבר שלא בא לעולם ודאי דלא נקנה במעמד ג' דהא דפרכי' בפ"ק דגיטין הקנה לנולדי' דלא הוו בשעת מתן מעות ה"נ דלא קנו וכולי דמוכח דלמסקנא קנו היינו הנולדי' אחר מתן מעו' אבל בשעת קני' מעמד ג' ליתיה בדבר שלא בא לעולם ולמי שלא בא לעול' ומהרשד"ם אפשר דסביר' ליה דחוב שלא הגיע זמנו חשיב שבא לעולם ואפי' הכי לא נקנה במעמד ג' דהילכתא בלא טעמא והבו דלא לוסיף עלה:
ט"ו ואם היתה מלוה בשטר וכו' כ' מהריק"ו שרש פ"ט דחוב שלא הגיע זמנו לא חשיב דבר שלא בא לעולם שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא דבר שבא לעול' שכבר נעשה השעבו' ונתחייב הלוה בק"ס דהוי כמעכשיו עיין שם גם ה' שארית יוסף סי' ל"ה הוכיח דיכול למכור חוב שלא הגיע זמנו מפ' כל שעה גבי ב"ח למפרע הוא גובה או מכאן ולהבא הוא גובה וכ' וז"ל ואף שיש לחלק דהכא גבי מלוה הזמן אתי ממילא בודאי אבל בנ"ד אינו תלוי בזמן כי תלוי במעשה בהעדר חמיו וזה אין לו זמן ידוע וחי' זה מצינו לענין להתיר נדרים שלא הגיע זמנם חדא מנ"ל לחלק מסברת הכרח להוציא ממון עיי"ש ומ"ש שכן מצינו לענין להתיר נדרים שלא הגיע זמנם כ"כ הר"ן סוף נדרים ובתשוב' סי' ל' דכל שלא תלה הנדר בדבר אחר אלא בזמן חל הנדר מקרי ויכול להתירו אבל אנן קיי"ל דאפילו נדר התלוי בזמן אין מתירין אותו עד שיחול שכך דעת הרמב"ם והראב"ד והסמ"ג כמו שפסק מרן בי"ד סי' רכ"ח סי"ז עיין שם וכה"ג נסתפק הרב משנה למלך בקטן שקדש אשה וא"ל הרי את מקודשת לי לאחר שאגדל דהא דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שימו' בעליך אינה מקודשת משום דהוי דבר שלא בא לעולם שאני התם דמחוסר מעשה שימות בעלה אבל הכא שאינו מחוסר מעשה אלא זמן דממילא אתי אפשר דלא הוי דבר שלא בא לעולם והביא דברי התוס' ביבמות דל"ד דס"ל דאינו יכול לקדש כשהוא קטן אפי' אומר שלא יחולו הקידושין אלא לאחר שיגדל אבל רש"י סבירא ליה בשקדש ביום שנשלם י"ב לנקבה וי"ג לזכר מקודש' משו' דכבר הביאו ב' שערו' אלא שחסר הערב שמש וזמן ודאי יבא ממילא עיין שם אם כן נר' דהכא נמי המוכר או המוחל חוב שתלוי בדבר אחר כיון דמחוסר מעשה הוי דבר שלא בא לעולם אבל התלוי בזמן בלבד אפי' לדעת התוס' דהתם ה"ט משום דאין מעשה קטן כלום אבל בעלמא לעולם מחוסר זמן חשיב דבר שבא לעול' ונר' שזה תלוי במחלוק' רב ושמואל בפ' יש בכור דרב סבירא ליה דהפודה את בנו בתוך ל' יום שיחול לאחר ל' יום אפי' נתאכלו המעו' בנו פדוי כמו בקידושי אשה ושמוא' אמ' התם בידו לקדשה מעכשיו הכא אין בידו לפדותו מעכשיו והרמב"ם בפי"א מהלכות בכורים והסמ"ג עשין קמ"ד והרא"ש ומרן בי"ד סימן ש"ה פסקו דאם א"ל לאחר ל' יום בנו פדוי אפי' אין המעות קיימים עיין שם בהש"ך סקי"ט ומ"ש דאין לחלק בכך מסברת הכרח להוציא ממון א"נ דהלוקח חשיב מוציא מהמוכר ובכל ספק יד הלוקח על התחתונה וכן כתב הרשב"א בתשוב' הביאה מרן הב"י א"ה סימן צ"ג וז"ל ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונ' שהיא קרויה בעל השטר מסתבר' דבמקו' זה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה ואינו דומה למ"ש בפרק גט פשוט שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפרע לו שטר א' אם טען שלא פרע לו אלא הקטן עליו להביא הראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו וכולי ע"ש משמע דאפילו הנמחל טוען ברי ידו על התחתונה וכן פסק מהרד"ך והביאו הרב עדות ביעקב סימן ס"ז דספק במחילה על הלוה להביא ראיה עיין שם וכן כת' הרדב"ז ח"ב סימן שס"ד דכיון שהחוב ברור צריך של' המחילה מבורר עיין שם וא"כ ה"נ הלוקח חשיב מוציא:
ט"ז ואם היתה מלוה בשטר וכולי כתב הרב כנסת הגדולה בחי"ד סי' רנ"ח הגב"י אות כ"ח מדברי הרשב"א סי' תרנ"ו שכתב בא' שהקדיש התיבה והמעות והספרים והבגדים שבתוכה והיה בה שט' חוב כיון שהמקדיש פרט הספרים והמעות והבגדי' אין שט"ח בכלל וכו' נראה דס"ל דהמקדיש מלוה בשטר הוי הקדש ושמא כפי סברת השואל השיבו אבל לדידיה אפילו היה מפ' שהקדיש שט"ח לא זכה ההקדש דאין אדם מקדיש מלוה אפי' בשטר עיין שם וכבר מרן הב"י בי"ד סימן רנ"ט הביא תשו' הרשב"א שכ' דלא קנה ההקדש שטר חוב אלא בכו"מ כדין הדיוט עיין שם וכ"כ בסי' תרי"ח דאם הוא בריא לא הוי הקדש אבל אם הוא שכ"מ קנה ההקדש משום דדברי שכיב מרע ככתובי' וכמסורים דמו ע"ש ול"ל דבסי' תרנ"ו מיירי במי שהיה הולך ומתיירא שמא פן יקרנו מות בדרך הקדיש דהמפרש ויוציא בשיירא וכולי דינו כמצוה מחמת מיתה כמבואר בסימן ר"ן עיין שם שהרי כתב הרשב"א שם וז"ל גם מה שטען שחזר בו האב אינה טענה שאפי' שחזר בו אינו רשאי שהמקדיש ואחר כך נמלך ואמר איני רוצה בהקדש והריני חוזר בי לא אמר כלום וכולי ע"ש וא"א אפילו לגבי הקדש יכול לחזור כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ג סי' רצ"ה והביאו מרן הב"י י"ד סי' רנ"ט וז"ל שאלה מצוה מחמת מיתה שהקדיש בכלל צואתו סך ידוע לבנין ב"ה ומתוך אורך חליו ירד מנכסיו ורצה לפחות מתנותיו אם דין הקדש כדין הדיוט ויכול לחזור וכולי תשובה שאלה זו בעיא היא בפ' מ"ש וסלקא בתיקו וכולי ומכל מקום אני דעתי נוטה כדברי מי שפוסק להקל וכולי עיין שם וא"כ הכא נמי המקדיש ויוציא בשיירא וכו' דהוי כמצוה מחמת מיתה אפי' לגבי הקדש יכול לחזור ולכאו' נר' דס"ל דדוק' לגבי נפשיה הו' דמ"ל בפ' מ"ש דלא גמר ומקדיש אבל לגבי בנו פשיט' דגמר והקדיש ואין חזרתו כלום וכן כתב מהראד"ב בס' לחם רב סימן ר"ג וז"ל אף על גב דהרשב"א בתשו' כ' דאפילו נתן לבתו אם לא אמר מנכסי לא מהני אע"ג דבתו קרובה אצלו הקדש עדיף טפי תדע דהא בפ' מ"ש גבי הקדיש וחלק לעניי' לא דחי' להאי צד דאמרי' דגמר ומקנה גבי הקדש ועניים אלא משום דלגבי נפשיה לא גמר ומקנה דודאי אם יעמוד רוצה שיחזור הממון לו אבל אם מת דליכא טעמא דגבי נפשיה בנ"ד ודאי אמרינן גמר ומקנה עיין שם וכן חי' מהרש"ך ח"א סימן מ"א ונמשך אחריו הרב פני משה חלק שני סימן נ"ח עיי"ש ואם כן הכא נמי המפרש ויוציא בשייר' וכו' אע"ג דהוי כמצוה מחמת מיתה לגבי הקדש דאם עמד חוזר דלגבי נפשיה לא גמר והקדיש אבל אם מת אין חזרתו כלום אבל מצאתי להרשב"א בתשו' חלק שלישי סי' קכ"ב שכ' דיש מי שסובר כן דאם לא עמד יכול לחזור והעיד כן בשם הרמב"ן וכ' עליו הרשב"א וז"ל ואני אומר כי כל מ"ש כאן אינו ולא אמרו מכל מחברי הספרים וסופרים דשמואל כללא כייל דכל שעמד חוזר חוזר במתנתו וכיון שעמד חוזר בהקדשו חוזר הוא בו אף על גב דמת וכו' ומ"ש בשם הרמב"ן תלה ברבי' מה שאינו ואדרבא בפי' כתב שחוזר בהקדשו וז"ל שכת' בשלהי ג"פ גבי מימר דרב הונא דאמ' שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ואמ' מנה לפ' בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש פי' כשהקדיש כשהוא בריא ואח"ך כשהוא שכ"מ בשע' צואתו אמר אבל אי אקדיש כשהוא שכ"מ בעיא ולא איפשטא שמא אם עמד חוזר וקיי"ל כל שאלו עמד חוזר חוזר במתנתו וכולי והראב"ד שפירש ההיא דרב הונא בשכ"מ שהקדיש בשע' צואתו כ' דמההיא שמעי' דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אין יכול לחזור בו כלומ' אפי' עמד שאם יכול לחזו' ל"ל חזקה יכול היה לחזור בכולן אלמא דבר פשו' הוא לכולן דכל שעמד חוזר חוזר במתנתו עד כאן לשונו הרי דהרמב"ן והרשב"א סבירא להו דחוזר הוא בהקדש אפילו מת וראיתי למהריט"א בס' קהלת יעקב דף קי"ג שכתב בתנאי אם לא אחזור בי ומת ולא חזר אף ע"ג דבעלמא בספק הקדש אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה היינו בההיא דא"ל בפרק מי שמת בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו אם עמד חוזר או לא שכ' הפוסקי' דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה ולא הוי כהתם כיון דבעל הממון עמד והוא חי ועד עכשיו הממון בחזקתו בודאי אין ספק מוציא מידי ודאי אבל ספק הקדש ומת בעל הממון כיון דאם הוא תנאי והוי הקדש משעה א' אין ההקדש מחוסר גבייה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט א"כ בשע' מיתה שבאים היורשי' לירש הוי ספק אי הוי ממון מורישם או לא ואין ליורשים חזקת ממון יותר מההקדש ואם כן גבי הקדש דאיסור' אזלי' לחומר' והוי הקדש עיין שם באורך וזה הפך דברי התוס' והרמב"ן והרשב"א דס"ל בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דאפי' חזר כשהוא שכ"מ מהניא חזרתו לגבי היורשי' וכן פסקו מור"ם בסי' ר"ן וכן דין ההקדש וכ' הסמ"ע ס"ק י"א דיכול לחזור וליתנו לאחר ואם מת כה אחרון עיין שם אלמא אפילו לגבי היורשים ואחרי' דאין להם חזקת ממון ומספק"ל אם חזרתו חזרה או לא אזלי' לקולא ולא הוי הקדש וגם הרא"ה והריטב"א דס"ל דלא מהני חזרתו לגבי היורשים אם מת היינו משו' דהוי להקדיש מעכשיו אם ימות ובודאי אם מת חל ההקדש ולא מהני' חזרתו ולא מ"ל אלא אם עמד חוזר או לא דהוי הקדש מעכשיו לגמרי אבל בתנאי אם לא אחזור בי ומספ"ל אם חזר אפי' מת מוקמי' הנכסים בחזק' היורשים וה"נ בשכ"מ שהקדיש כל נכסיו וחזר כשהוא שכיב מרע ומת דפליגי רבוותא אם חזרתו מהני' לגבי היורשים או לא נראה מוקמי' הנכסים בחזקת היורשים ואפילו חזר ונתן לאחר מוקמי' הנכסים בחזקת הנותן דיכול לחזור ומכחו זכה האחר ובבתרא דקע"א באומר אם תלד אשתי זכר תחלה יטול מאתים ואחריו נקבה ולא כלום ילדה נקבה תחלה תטול מנה ואחריה זכר ילדה זכר ונקבה ולא נודע אם נולד תחלה אמרי' דזכר נוטל מנה ממ"נ ואידך מנה הוי ממון המוטל בספק וחולקין וכת' התוס' וז"ל לרבנן דאמרי הממע"ה הוי הכל בחזק' הזכר שהוא יורש לאחר מיתה א"נ אפי' כרבנן וא"ל בחיי האב שאין הזכר מוחזק יותר מן הנקבה עכ"ל ונראה דס"ל דאם לא זכו עד לאחר מיתה כיון דלא יצאו הנכסים מחזקת הנותן מחיים מוקמי' להו בחזק' הזכר שהוא יורשו ובתי' ב' מיירי בחיי האב שיצאו מרשות אביהם וכן תי' הרא"ש והובא בש"מ שם וז"ל ולרבנן מיירי כגון שכבר הוציא המאתי' מתחת ידו וזיכה להם ע"י אחר ויצאו מחזקתו והספק נולד בין זכר בין נקבה ואין אחד מהם מוחזק ע"ש ועיין בתשו' הרשב"ץ חלק שני סימן רע"ב ונראה דה"ד דאם יצאו הנכסים מחזקת הנותן לגמרי והספק בין היורש לאתר אבל הכא דמספק"ל אם הנותן יכול לחזור אם כן בניו מכחו הם יורשים ומספק מוקמי' הנכסים בחזקת הנותן ומכחו יורשים בניו ושוב ראיתי למהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' ל"ד דס"ט שפסק כן דמוקמי' הנכסי' בחזקת היורשי' מספק חזרה אפילו לגבי הקדש עיין שם באורך ומכל מקום דעת הרשב"א דחוזר הוא בהקדש אפי' מת והכא נמי מפרש ויוציא בשיירא שהקדיש וחזר ואפי' מת חזרתו חזרה ומ"ש הכא דאפי' חזר אינו רשאי הוא לשיטתו דס"ל דמפרש ויוציא בשייר' דינו כבריא כמ"ש המ"מ בפ' ח' מהלכות זכייה דעתו כהר' יונה והובא בב"י סי' ר"ן ע"ש ואם כן צ"ל מ"ש שטרות כפי דעת השואל השיבו אבל לדידיה אפי' היה מפרש שט"ח לא זכה ההקדש כמ"ש הרב כנסת הגדולה ואפשר שהשואל ס"ל כדעת הרי"ף והרמב"ם דמפרש ויוציא בשיירא דינו כמצוה מחמת מיתה ואם הקדיש השטרות בפירוש זכה ההקדש משום דדברי שכ"מ ככתובי' וכמסורי' דמו והרשב"א לשיטתו אבל לדידיה אפי' הקדיש בפי' לא זכה ההקדש אלא בכו"מ ועי' בתשו' קול אליהו חא"ה סימן ח':
וראיתי לה' המאירי הובא בס' א"ז בפ' מרובה שכ' וז"ל זה שכתבנו במלוה שאינו יכול להקדישה י"מ אפי' בשטר מפני שמן התורה אף ליתנה ולמוכרה אינו יכול שמכיר' שטרות דרבנן הוא כדעת גדולי הפוסקי' ואף וכולי מ"מ אינה ברשותו ודברים אלה כולם דוקא בהקדש סתם שהוא לב"ה אבל הקדש עניים תל על הכל שזה הוא כנותן ומוכר להדיוט אלא שיראה שצריך שיקדיש הן ושעבודם וכולי עיין שם משמע דס"ל דהקדש שטר לעניים אינו חל אלא כשיקדיש הן ושעבודם אבל אין צריך כו"מ אבל להקדש ב"ה אפי' אמר הן ושעבודם לא מהני: