ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן רט
א' דין א' המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים וכולי כתב הרב כנסת הגדולה הני מלי במכר אבל במתנה לא בעינן מינו ידוע מהראד"ב סימן ר"א ע"ש ולא דק שהרי כתב הרמב"ם בפרק שלישי מה' זכיה ומתנה ומרן סימן רמ"א כשם שהמוכר צריך לסיים הממכר כך הנותן וכו' ומהראד"ב לא אמר אלא באומר כל זמן שיש לי בבית זו אני מוכר לך דלא קנה מטעם דלא סלק' דעתיה דלוקח כיון שאינו יודע מה שיש בו דה"ד במכר כיון דלוקח נותן דמים לא ס"ד אבל מקבל מתנה בכל דהו ניחא ליה עיין שם:
ב' דין ב' אבל האומר לחבירו וכו' כ' הסמ"ע סק"ג ונראה דאפילו החולקים בשנים שהחליפו וס"ל דמהני הקנין מודים בזה כיון דהא' יודע מה שיש לו בבית והשני אינו יודע לא גמר ומקני מה שאין כן בשנים שהחליפו דאין אחד מהם יודע מה שיש בבית הב' ומשום הכי אגב דבעי לקנות גמר ומקני עיין שם והרב שפתי כהן כתב דלא מסתבר עיין שם וכבר התוס' בפ' זה בורר גבי משחק בקוביא כתבו בשם ר"ת וז"ל דלא הוי אסמכתא אלא היכא שאינו יכול להרויח כגון משליש שטרותיו וכולי אבל הכא לא הוי אסמכתא משום דכיון דשנים הם כל אחד מקנה לחבריה מגו דאי מרווח בעי איהו למקני בההיא הנאה גמר ומקנה לחבריה וכו':
ג' דין ד' אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו' כתב המבי"ט ח"ב סימן קל"ז דאדם מקנה לבנו או לבתו דבר שלא בא לעולם כמו שמקנה לעובר שלו עיין שם וכן ראיתי להרב חלקת מחוקק בא"ה סי' מ' סקי"ד שכתב וז"ל מיהו קשה בע"ש ח"מ סימן ר"ד ס"ד מה שתלד פרתי או שפחתי אפילו היתה הפרה או השפחה מעוברת לא קנה כלום ומה שכ' דבהוכר העובר מקודשת אף על גב דיש לחלק דדעתו של אדם קרובה אצל בתו ואצל אשתו לפיכך יכול לקבל קדושי בתו ולהקנותה אף על גב שלא בא לעולם וכולי עיין שם הרי דסביר"ל דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בתו ומקנה לה דבר שלא בא לעולם:
ד' ואפילו אם היתה השפחה והפרה מעוברת לא קנה וכו' הרמב"ם בהלכות אישות כתב האומר לחבירו אם תלד אשתך נקבה תהא מקודשת לי אם היתה מעוברת והוכר העובר מקודשת הביאו הטור בא"ה סימן מ' עיין שם וכן כתב בחידושי קידושין וז"ל מדלא אוקמה ר"ח אפילו אשתו מעוברת וכו' אלמ' אפי' לרבנן כשהוכר העובר מקודשת דלאו דבר שלא בא לעול' הוא וכן הלכה וכו' וכן כתב הרמב"ם בפרק ז' האומר לחבירו וכו' וכן כתב בהלכות מכירה פרק כ"ב אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כיצד מה שתוציא שדה זו קנוי לך וכו' מדנקט מה שתוציא אלמ' אם הוציאה כגון שחת אדם מקנה אותם וכולי עכ"ל הרי דסבירא ליה דהוכר העובר בא לעולם מיקרי ומקודשת מדאוריית' ולא מספ' וכן בדיני ממונות המוכר עובר או שחת קנה ועיין הרדב"ז ח"ב סימן קי"ד שכתב הרמב"ם מקודשת מדאורי' קאמר ואם הדבר ספק אם הוכר העובר או לאו צריך גט מס' עיין שם ואם כן הכא אם ודאי הוכר העובר קנה ואם ספק המוצי' מחבירו עליו הראיה ומדברי הרמב"ם בפי' המשנה שם נראה דגריס בה אם היתה אשת חבירו מעוברת והוכר עוברה דבריו קיימין ואם ילדה נקבה מקודשת וכן כתב הרע"ב עיין שם אם כן אף על גב דקתני לאחר שאתגייר וכולי אינה מקודשת כרבנן אפי"ה בהוכר העובר מקודשת והרשב"א בחידו' כתב וזה לשונו ור"מ משמע דאית ליה איפכא דבלאחר שאתגייר פליג ובעובר משמע דמודה לרבנן מדלא תני ליה בפלוגתא דר"מ ורבנן בבריית' וכולי וא"ת לר"מ מאי שנא עובר מפירות דקל דלר"מ קנה אפילו שחנטו יש לומר פירות דקל עבידי דאתו ולא עבידי דנתרי כולהו אבל עוב' אפי' בשהוכר זימנין דהוה ליה נפל וכו' עיין שם מבוא' דס"ל דאפילו ר"מ מודה דעובר אפילו הוכר לא קנה וק' דבפ' מ"ש דף קמ"א ע"ב אמר רב הונא המזכה לעובר לא קנה איתיביה ר"נ האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה ילדה זכר יטול מנה וכו' ולימא ליה ר"מ היא דאמ' אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אימור דשמעת ליה לר"מ וכו' וא"א לישני (אמר המגיה עכ"מ והשאר קרוע והדב' מבוא' דר"ל וא"א לישני אימור דאמר ר"מ אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי פירות דקל דעבידי דאתו אבל בעובר זימנין דלא אתי דהוה ליה נפל לא אמ' ר"מ וכו') והרב מח"א הלכות מוכר דבר שלא בא לעולם סי' א' הביא ראיה דיכול להקנותה עוב' מדאמרינן בפ' ר"א דמילה מקנת כסף נימול לשמונה כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה וכולי ואי לא שייך קנין בעובר אלא אם כן הקנה האם לעוברה תיקשי למאן דאמר קנין פירו' כקנין הגוף דמי כדפריך התם לת"ק ול"ל דהאי טעמא משום דקיימא לן כר"נ דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה והכא נמי ששמט והחזיק בעוב' אחר שבא לעולם זכה הא ל"ד אלא למקנה דקל לא' ופירות לא' דקנה בעל הדקל גוף ופירות דודאי לא שייך שמיט ואכיל לא מפקינן מניה עיין שם באורך ונראה דאף על גב דאם מכר הדקל לאחד חוץ מפירותי' כיון דאמרינן לעצמו בעין יפה שייר ואחר כך מכר הפירות לאחר קנה כמו שכתב הרשב"א והביאו הכנה"ג וכן כתב המבי"ט חלק שני סימן קל"ז עיין שם והכא נמי אם מכר השפחה לא' חוץ מעוברה ואחר כך מכ' העוב' לאחר קנה השני מכל מקום למאן דאמ' קנין פירות כקנין הגוף דמי נימול לשמונה והכא מיירי במכ' בבת אחת מיהו משפחה ל"ק דבעל השפחה מכר העוב' דאף ע"ג דלא קנה כיון שהחזיק בעוב' זכה וקטן המוטל בעריסה יש לו חזקה והוה ליה כתפס פירות דאין מוציאין מידו דלאו דוקא דאי שמיט ואכיל והרב קרית מלך רב פ"א מהלכות מכירה כתב דאין ראיה לגירסת השאלתות והתוספו' דגרסי לקח שפחה וולדה וכו' וגם לפי גירסת רש"י אפש' דר"ח סבירא ליה כראב"י דכל שהוכר העוב' בא לעולם מקרי עיין שם ואכתי קשה על הטור ביו"ד סי' רס"ז שכתב ואם אחד קנה שפחה וא' קנה העובר נימול מיד ואין צריך לומר קנה שפחה וולדה עמה וכולי עיין שם והוא ס"ל דלא שייך קנין:
ה' הג"ה ואם כתב לו שטר וכולי האחרונים תמהו דלא עדיף שטר ממשכון שכ' הטור דאם תפס משכון לא קנה וכן כתב בסימן ס' דאפי' נתן לו משכון על המתנה לא קנה דמנה אין כאן משכון אין כאן עיין שם ולפמ"ש הסמ"ע דה"ד כשמסר לו השטר אחר שבאו לעולם עיין שם נראה דה"נ אם נתן לו משכון אחר שבאו לעולם קנה וה' בית יהודה סימן ך' הבין דברי הסמ"ע כפשטן דבעי' שמסר לו השטר אחר שבאו הפירו' לעולם וע"ש עוד בסימן ס"ח וכן כתב ה' פני משה ח"א סי' ס"ו ע"ש אבל ה' כנה"ג אות ן' פי' דברי הסמ"ע דר"ל אם נמצא השטר ביד המקבל אחר שבאו לעולם אפילו מסרו לו קודם שבאו לעולם קנה וכ"כ בתשובות סימן ר"ט עיין שם וזה נראה מוכרח שהרי בעל העיטור תי' בזה הא דאמרינן בפ' מי שהיה ההוא גברא דזבנה לכתיבה דאימיה וכולי דכיון דזבין וכתב ליה שטרא כמאן דתפס דמי והביאו מרן הב"י סי' רי"א ע"ש משמע דאפי' מסר השטר קודם שבאו לעולם קנה כיון דנמצא השטר ביד הקונה אחר מיתת אמו וכן הוכיח הט"ז ע"ש אבל ראיתי להרשב"א ח"ב סימן ל"ו על ראובן שהוציא שטר מתנה שעשה לו חמיו כתב וז"ל וכן כל הנכסים שעתיד לקנות והריוח שעתיד להרוויח אינו יכול להקנות דדבר שלא בא לעולם הוא ולא קי"ל כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל ולא עוד אלא אפי' לר"מ אם חזר בו עד שלא באו לעולם לא קנה וכולי ואם היו לו בשעת המתנה קנה וכו' עיין שם משמע דאפי' השטר ביד הקונה אחר שבאו הנכסים לעולם לא קנה כיון שלא היו בשעת מתנה וכן כתב בתשובות ח"ג סי' קי"ד על מתנה בשטר וז"ל ומה שטען כי מה שקנתה או שט"ח שעשו לאחר זמן המתנה לא קנו דאין אדם מקנה דבר שלב"ל כדין טען ומ"מ אף בזה יש מקום עיון דכיון דלא חזרה בו ניחא דליקניה ומשקנאתו ולא חזרה בה עד יום מותה ואלו קדמו והתפסום קנינהו מקבל מתנה והראיה מדגרסי' בפ' אז"נ וכולי דאי שמיט ואכיל לא מפקי' ליה מניה וליתא דשאני התם דשמיט ואכיל באפי מוכר והלה שותק ש"מ דמחילה הוא שמוח' ללוקח במה שלקט אבל כאן שכבר מתה מי מחיל לו עכ"ל הרי דאפילו השטר קיים בידו לא חשיב כתופס וכן כתב הרשב"ש סי' קמ"ב בבן שכתב שטר לאביו ומת וז"ל ובעינן הקנאת הריוח אפילו בקנין אינו כלום לפי שהוא דבר שלא בא לעולם וכולי ואע"ג דאמרי' דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מניה זהו אלו תפסם בחיי בנו אבל כיון שהיו בחזקת האלמנה כבר נשתעבדו לו וכו' עיין שם אם כן הרשב"א והרשב"ש ס"ל דאפילו יש לו שטר לא חשיב שתפיס מיהו אם מסר לו השטר אחר שבאו לעולם אפשר דמודי' דחשיב כתפוס:
ו' כתב מהרש"ך ח"ד סימן ק"ב דשכירות בית הוי דבר שלא בא לעולם ודברי המרדכי הם דוקא כשהנותן החזיק להמקבל בקרקע ונתן לו כח לאכול הפירות ע"ש
ז' ואם מכר האילן לפירותיו וכולי דוקא אילן וכיוצא דמגופיה קא רבו פירי אבל מצודה למה שתעלה לא מהני אע"ג דמצודה אית' בעולם דגים וצידה מעלמא אתו ריב"ם בתשו' הרשב"א כ"י הכנה"ג אות ל"ז עיין שם וכן מצאתי להרשב"א בתשובות ח"ב סי' רי"ג שכ' בנותן המטבחיים ליטול מפירותיהם כו"כ לא הוי כדקל לפירותיו שאין הבשר ומחירו יוציא מגוף המטבחיי' כפירו' מן הדקל אלא כמוכר מצודה למה שתעלה שאינו קנוי עיין שם ובספר א"ז לכתובות בפ' אע"פ גבי האומרת יקדשו ידי לעושיהם וכו' הוכיח הרשב"א כן אבל יקדשו ידי לעושיהם אע"ג דאין המלאכה יוצאה מגוף הידים כיון שהידים טורחות בכך הוי כדקל לפירותיו הריטב"א שם: ולכאורה נראה דאם מכר חצר לפירותיו לא קנהו לא הוי כדקל לפירות מדאמרינן בס"פ האומר משקלי הקדישו משכיר היכי דייר וכולי דאמר לכשיבא שכרו יקדשו והא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם אר"י הא מני ר"מ היא דאמר וכו' ואמאי דחק לאוקומי' כר"מ לאוקמא בהקדיש גוף הבית לשכירות אלא משמע דבית לשכירות כיון דאין הריוח יוציא מגוף הבית לא הוי כדקל לפירות אבל התוספות בגיטין ר"פ הזורק בד"ה ידה וכולי כתב וז"ל וא"ת חצרה נמי לא קניא ליה גופיה אלא לפירות וי"ל כיון דקנוי ליה לפירות הוי כאלו קנוי לו גוף החצר אבל מעשה ידיה מעלמא קאתו ע"ש אם כן חצר לפירות עדיף ממעשה ידיה וכיון דידיה לעושיהם הוי כדקל לפירות כ"ש חצר לפירות וכן כתב הרדב"ז סימן רנ"ב ומהרש"ח סימן ל"א ומהרח"ש ח"ב סימן כ"ה דמעות לריוח הוי כדקל לפירותיו וכן הוכיח המח"א בה' זכייה סימן ל"ד עיין שם וכתב הרב בני יעקב דע"א דהכי מסתבר דאטו אם הקנה בית לשכירות לא יועיל משום דאין המעות יוצאים מגופו הא ודאי ליתא אלא כל שבשכר הדירה נותן חשיב כאלו יוציא מגופו ע"ש:
ח' הג"ה כך אינו יכול למחול וכולי הב"ח בתשובות סי' קכ"ד דחה דברי הר"ן מהלכה עש"ב ואין דבריו מוכרחים וכל האחרונים תפסו דברי הר"ן להלכ' וכ' עוד דהפקר מהני אפי' לדבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו לכ"ע עיין שם אבל מהרימ"ט חא"ה סי' מ' כ' דאין אדם מפקיר דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו כמו שאינו מקנה ומקדיש דבר שלא בא לעולם או אינו ברשותו והביאו ה' כנה"ג בסי' רע"ג אות ו' ע"ש וכן מוכח בהדיא בפר' מרובה דאמר רבא אי לאו דאר"י צנועים ור' דוסא אמרו דבר א' מאן תנא צנועים ר"מ היא וכו' אבל לקט כיון דממון דידיה הוא כי אתי ברשותיה הוא דמצי מפקר ליה כי ליתיה ברשותי' ל"מ מפקר ליה עיין שם ברש"י משמע בהדיא דהקדש והפקר שוים וא"כ לדידן דקי"ל דאין אדם מקדיש דבר שאינו ברשותו ה"נ אינו יכול להפקירו ול"ל דה"ד במפקירו סתם אבל כשאומר כשיבא לרשותי יהא הפקר חל ההפקר דהא בהקדש כה"ג לא חל הקדש וה"ה בהפקר וכן הוכיח הרב בני משה:
ט' דין ה' דבר שבא לעולם אלא שאינו ברשותו וכו' אם מכר דבר שאינו שלו וקבל עליו אחריות צריך לפייס חבירו ולרצותו בדמי' ואם לא נתרצה אח"ך הו"ל המוכר אנוס ופטור ובטל המכר ה' בית יהודה סימן כ"ז עש"ב ועיין הרשב"ץ ח"ג סי' ס"ח:
יו"ד אלא שאינו ברשותו וכו' אם מכר דבר שאינו שלו בירושלמי פ"ו דתרומות אמרינן דמוכר חפץ לחבירו ונמצא שאינו שלו חייב להעמיד מקחו וכ' הר"ש ובפ"ק דב"מ לא משמע כן שיהא חייב להעמיד לו מקחו דקאמר התם גבי גזל וכו' ושמא יש לחלק בין מקרקעי למטלטלי עיין שם:
י"א הג"ה מ"מ אם טרח וכו' ק' מ"ש משדה זו לכשאקחנה קנוייה לך דלא אמר כלום ובתוס' דמציעא די"ו בד"ה בההיא וכו' כ' מהר"ם ומהרש"א שם דהתם לא שייך ה"ט כיון דאין המכר עדיין ביד הלוקח לא ס"ד עיין שם וכן כתב בש"מ בשם גיליון התוס' ומהרי"ך והריטב"א והר"ף שם תי' דבגזלן שהשדה כבר בידו ס"ד דלוקח דבקל ימכרנו הנגזל שהרי אינו בידו אבל התם דהשדה ביד בעליו לא ס"ד דלוקח דמי יכריחנו למכרו עיין שם ומצאתי להראב"ד בס' תמים דעי' סימן רמ"ו דף ע"ד ע"ב גבי משכון שכתב וז"ל ולדעת רבא נמי אי זבין ומטא גוביינא וכולי איכא מ"ד דקני לה לוקח כההיא דאמרי' בב"מ וכו' ולא גרע האי מגזלן והא אנפא לא מחוורא דהתם כיון דגזל הקרקע ומכרו לזה והעמידו בתוכו והרי הוא תחת ידו כי הדר גזלן וזבין ליה מנגזל או דגבי ליה בחובו ודאי לאוקומי קמי לוקח קא בעי אבל היכא דמלוה גופיה אכתי לא זכה בה מידי ולא קאי בגויה הו"ל כמי שאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך דלא קני אבל מ"מ הלוקח חוזר על הלוה וכו' עכ"ל ועיין בספ' בני אהרן סימן ל"ג ומדברי התוספו' בקידושין דס"ג בד"ה כגון וכו' שכתבו וז"ל וא"ת כיון שלא חל הקנין אמאי הזהיר וכולי מ"מ כשקונהו שליחותיה עבד דניחא דליקו בהימנותיה כדאמרינן בפ"ק דב"מ גבי גזל שדה וחזר ולקחה וכולי נראה לכאורה דס"ל דאין חי' דאפי' מכר דבר שלא זכה בו והכיר בו כעבד אמרינן שליחותיה עבד דליקו בהימנותיה מיהו נראה דס"ד הכי אבל רב נחמן דאמר כגון שכתב לו לכשאקחך עצמך קנוי לך מעכשיו אשמעי' דר' סבר דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם דדוקא גבי גזל קרקע ומכרו שהוא תחת ידו או שלא הכיר ניחא ליה דליקו בהימנותיה אבל במכר דבר שלא זכה בו לא אמרינן הכי וה' זרע יצחק בחי' שם נדחק מנ"ל לרב נחמן דר' סבר כר"מ מבריתא דר' יהודה נשיאה עיין שם ובמ"ש אתי שפיר דרב נחמן סובר דלא אמרי' בהא דליקו בהימנותיה אלא דוקא בגזל:
י"ב דין ו' הפוסק על שער שבשוק וכו' וא"ת והרי כיון שאינו ברשותו לא קנה וכו' ויש לו' כיון שהדבר נמכר בשוק הוה ליה כאלו הוא ברשותו וז"ש הפוסק טל שער שבשוק דמשמע שהוא דבר הנמכר בכל שעה מרן בכ"מ בריש פרק כ"ב מה' מכירה ע"ש ומהר"ש צרור בספ' חוט המשולש סי' י"ג הביא תשו' הרשב"ש סי' ע"א ומהר"י אדרבי סי' ע"ד דס"ל הכי והקשה עליהם מדברי הרמב"ם פכ"ד דין י"ג גבי דקלים דמשמ' דאינו חייב לקיים המקח ותי' דדבר שאינו מצוי ביד אחרי' לקנו' לכולי עלמא בטל המקח ודבר שאינו ברשותו ומצוי ביד אחרים לקנות אבל אינו מצוי בכל שעה שירצה כגון דקלי' דעת הגאון ובעל העיטור והראב"ד רחיים לקיים המקח והרמב"ם והטור סבירא להו דכיון שאינו מצוי בכל שעה שירצה אינו חייב אבל דבר המצוי בכל שעה לכולי עלמא חייב עיין שם באורך ובאמת שכן משמע מדברי הטור שכ' בסימן זה על דברי בעל העיטור ואין כן דעת א"א הרא"ש ובסי' רי"א הביא דברי הרמב"ם דפוסק על שער שבשוק וכו' בלא חולק מיהו בבית יוסף שם מבוא' דפוסק על שער שבשוק שאני כיון דכבר יצא השער בשוק הוה ליה כאלו ברשותו אבל אם לא יצא השער אפילו מצוי לקנותו בכל שעה לא קנה עיין שם ומהריט"ץ סי' קס"ו דחה דברי מרן בכסף משנה והסכים דבר שאינו ברשותו לא קנה ודוקא לענין מי שפרע מהני עיין שם וכן כת' ה' בני אהרן סימן צ"ז עיין שם וכן כתב הרדב"ז ח"ב סימן פ"ז שכן דעת רוב הפוסקים דאפי' דבר מצוי לקנות לא קנה וכן העלה הר"ן בחי' עיין שם ודברי הר"ן הובאו בהגהות הרי"ף בספ' דרך תמים דף צ"ב ובשיטה מקו' לבתרא דף ס"ט עמוד שני ומוכח שם דאפי' דבר המצוי בכל שעה לא קנה וכן מצא בקצת נוסחיי הרי"ף וכן גי' הרשב"א בהרי"ף שם וכן כתב הרי"ף בתשו' סימן רמ"ד וזה לשונו מי שהקדים מעות לחבירו פרקמטיא שבשוק והיתה מצויה לקנות ולא רצה ליתן לו אותה פרקמטיא אין כופין אותו ליתנה לו אלא שמקבל על עצמו מי שפר' עד כאן לשונו וזה לשון מהר"י ן' מיגש בתשובות הובאו בספ' א"ז למציעא על דף מ"ז עמוד ב' שלא נחייב במי שפרע למי שמכר שאינו ברשותו וקבל בו המעות שאין חייב בו במי שפרע אלא אם קנה אחר כך אותו הדב' שמכר אותו ובא לרשותו שאז יכול הוא להשלים דברו אם ירצה שאז לחייב אותו מי שפרע לפי שמכיון שקנה הדבר ההוא ובא לרשותו חל עליו מדרך האמונה ונידוק הדיבו' להשנים דיבורו ולתת הדבר ההוא לקונה ואם לא עמד בדיבורו נחייב אותו מי שפרע אבל אם לא קנה הדבר ההוא ולא בא לרשותו מן הנמנע ההוא לחייב אותו מי שפרע אלא למי שבא אותו דבר לרשותו וכו' אמנם ר' נסים סובר שמי שמכר לחבירו סחורה שאינה מצויה אצלו אבל נמצאת בשוק שהוא מחוייב לקנותה לו ויכול להכריח אותו על כך והביא ראייה לדבריו מהתוספתא איך עלה בדעתו דבר זה והוא דבר שלא בא לעולם ואם דעתו שלפי שהוא נמצא בשוק דבר שבא לעולם הוא תיפוק ליה שהרי לא משך השתא מוכר דבר שאינו ברשותו אמרת דלא קנה עד שימשוך מוכר דבר שאינו ברשותי קנה יציבא בארעא וכו' וסברא זו בלא ספק שהיא סבר' בלתי נכונה והתוספתא שהביא ראיה ממנה אין לסמוך עליה וכו' עיין שם הרי דסבירא ליה דאפילו דבר המצוי בשוק אין חייב לקנותה לו אלא דאם קנה אותו אחר כך ובא לרשותו ולא רצה ליתנה לו מקבל מי שפרע ועיין בהנ"י שם שכ' דמלוה שאינה קינה אין בה מי שפרע וכן נראה מדברי הרי"ף שכ' דאפילו דברים ומשכון לא קאי באבל והרשב"א בשיטה מקובצת שם הקשה על זה מעובדא דההוא גברא דיהיב אנדוניא וכו' ותי' ואולי דנדוניא דבר המצוי הוא הרבה כל ימות השנה כמי שיש לו עיין שם ואם כן נר' דעת הרי"ף דוקא דבר המצוי לקנות קאי במי שפרע ולכך נקט בתשו' והיתה מצויה לקנות וכו' דאם אינו מצוי לקנות אינו מקבל מי שפרע דכל שלא קנה מן הדין אין מוסרים אותו למי שפרע כמו במלוה ומשכון גם בעל העיטור במאמר קנין דף ה' עמוד ג' ובסוף מכירת קרקעות ד' ק"א עמוד ב' מבואר דסבירא ליה הכי וגי' כן בהרי"ף דאפילו דבר המצוי לקנות לא קנה אלא שכתב אבל אם מוכר מתני לאקנויי ליה דבר שלא בא לעולם ואדעתא דהכי יהיב ליה זוזי מחייב לאוקומי ליה תנאו ורבי' נסים מייתי ראייה וכו' ונראה דטעות סופר וצריך לומר דבר שבא לעולם ונראה לי דלא אמרו אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו אלא אם שניהם יודעים שאינו ברשותו אבל דעתו לקנות דבר שבא לעולם חייב לקנות וכן העתיק הרשב"א והרדב"ז שם וכן כתב ה' פני משה חלק ראשון סימן ס"ו דף קנ"ח ע"ד ועיין בספר משפט צדק חלק ב' סימן כ"ב עיין סם ועיין בה' שפתי כהן שהביא דברי בעל העיטור ומהרשד"ם וליתא דבב"י משמע דהרי"ף והרמב"ם ושאר פוסקים לא סבירא להו הכי וכן כ' בסי' רי"א דהרמב"ם מפרש דהך תוספתא שפוסק על שער שבשוק עיין שם וכן הרשב"א בשיטה מקובצת לבתר' חולק בזה וכן כתב הרדב"ז שם דלא קיימא לן כהך תוספתא לדעת הרי"ף אלא שכתב עוד דמיירי כשהראה לו פיחת ומכרם שאינם שלו דבזה חייב להעמיד לו מקחו כיון שסמך הקונה דעתו וזה פשרה נכונה ועיין בתשו' ה' בית חדש סימן כ"ג ובספר דברי אמת קו' שביעי:
וראיתי להרשב"ש סימן ע"א שכתב דהרי"ף סבירא ליה דכל דבר שאינו ברשותו הוי כדבר שלא בא לעולם אבל דעת ר' נסים גאון ובעל העיטור דדוק' דבר שאינו ברשותו כלל אבל המוכר פירות לחבירו אף על פי שאינם ברשותו הם ומצוי ביד אחרים ודבר שבא לעולם הוא וכן נראה שהיא דעת הרמב"ם שכתב הפוסק על שער שבשוק אף על פי שאין אותו המין שפוסק ברשו' מוכר וכו' ואם חזר בו מקבל מי שפרע ומה שכ' רבי' שמקבל מי שפרע דוקא במעות אבל אם קבל בקנין חייב ליתן לו את שלו עיין שם הרי שכתב דרבינו נסים ובעל העיטור והרמב"ם סבירא להו דדבר המנוי בשוק לקנות הוי כדבר שבא לעולם ובמעות קנה למי שפרע אבל בקנין חייב ליתן לו את שלו ומה שהקשה מהר"י ן' מיגש על רבינו נסים שהרי לא משך ואם מוכר דבר שהוא ברשותו לא קנה עד שימשוך כל שכן מכר דבר שאינו ברשותו נר' דרבינו נסים לא אמר דחייב לקנות לו אלא בקבל קנין אבל במעות ודאי דאינו חייב לקנות לו אלא שמקבל מי שפרע
י"ג דין ז' אבל אם שייר לעצמו בעין יפה שייר כ' הרשב"א סי' אלף נ"ג הנותן ביתו ושייר דירה לעצמו יש מחכמים שאמרו שאינו יכול להשכירו לאחרים ואינו מחוור לפי שהמשייר דירה כמו המשייר פירות ויכול להשאיל ולהשכיר למי שירצה וכן הסכימו האחרונים והביאו ה' כנה"ג בסי' שי"ו הגב"י עיין שם ובתשו' הרשב"א ח"ה סימן ק"ו כתב שמשייר אותו לזה דיכול להשאיל ולהשכיר עד שיתנה בפי' ובלבד שלא תהא רשאי להשאיל ולהשכיר עש"ב ונראה ודאי אם מת הנותן אין לבניו דירה אא"כ פי' לי וליורשי כדהכא:
י"ד ואפי' אם חזר הלוקח א' וקנה משמע אפילו עשו קנוניא שמכרה לאחר כדי להפקיע זכות הפירו' משמעון קנה הרדב"ז ח"א סי' רנ"ד ע"ש: ט"ו דין ט' נתן דקל לא' ופירות לא' וכולי דוקא כשנתן בבת א' אבל אם נתן הדקל לא' חוץ מפירות כיון דאמרי' דלעצמו בעין יפה שייר לו הגוף ואח"ך נתנו לאחר קנה הרשב"א הביאו ה' כנה"ג עיין שם וכן כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז עיין שם:
עוד כתב המביט שם דלבתו ולבנו משייר בעין יפה דקרוב אדם אצל בנו כדתנן בפ' מ"ש ילדה אשתו זכר יטול מנה וכולי וה"ה בתו עיין שם ולכאורה נראה שזה תלוי במחלוקת שכ' מרן הב"י סימן זה וז"ל וכתב הר"ן בפ' מי כמת שדעת הראב"ד לומר דכיון דטעמא הוא משום דלגבי עצמו בעין יפה הוא משייר דוקא או במתנת בריא הוא דאמרינן דמשייר לנפשיה אבל במתנת שכ"מ דאינה אלא לאחר מיתה לא דהא לנפשיה לא משייר ולא מידי אבל הרשב"א כ' שאף מתנת שכ"מ בכלל דכל מה דמשייר לבניו וליורשיו בעין יפה משייר. עכ"ל א"כ לדעת הראב"ד דוקא לעצמו משייר בעין יפה ולא לבניו אבל לדעת הרשב"א נראה דמשייר ליורשיו אפילו אינם בניו בעין יפה ונראה דודאי נפשיה עדיף מבנו כדאמרי' בכתובות דע"ט גבי מברחת דנפשיה עדיפא מברתה וכ' הרא"ש כלל ע"ח סי' ג' דה"ה לגבי בנו נפשיה עדיפא ליה עיין שם והכי אמרי' בפ' י"נ בכותב נכסיו לבנו מהיום ולאח"מ דנפשיה עדיפא ליה עיין שם:
ט"ז מי שהקדיש קרקע הגוף מעכשיו והפירות לו ולבנותיו כשם דלעצמו אמרינן דבעין יפה שייר מקום הפירות ה"נ לבנותיו ואע"פ שלא כ' לשון מתנה הואיל ובחדא מחתא מחתי' המבי"ט ח"ב סימן קי"ח והביאו ה' כנה"ג אות ס"ח עיין שם ויש להסתפק דהא מ"ל בפ' מ"ש שכ"מ שהקדיש כל נכסיו עמד מי אמרי' כל גבי הקדש גמר ומקני א"ד כל לגבי נפשיה לא גמר ומקני עיין שם ואם כן בנותן הגוף להקדש והפירו' שייר לעצמו א"ל דלא משייר לעצמו בעין יפה לגבי הקדש:
י"ז ושני לא קנה כלום אפילו תפס ודאי דמוציאין מידו דלא שייך אי שמיט ואכיל וכולי ה' מח"א ה' מוכר דשב"ל סי' א' עיין שם:.
י"ח יש להסתפק במוכר דבר שלא בא לעולם ומת אם טוענים ליורשים שהיה אביהם חוזר והם יורשי' כחו או לא וכה"ג נסתפק ה' מוצל מאש ח"ב סי' ה' במאי דקי"ל בשטר מכר או מתנה דאפי' המוכר או הנותן אמר לעדים כתבו ותנו יכול לחזור בשטר אם טועני' ליורשי' שאם היה אביהם קיים יכול למחות או לא עיין שם ומדברי הרשב"א במיוחסות סימן ב' שכתב אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים הם מעכשיו ולא תימא אין ממכרו ממכר שאם ירצה חוזר בו אבל כל שלא חזר בו ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה כלום וכו' וכל זמן שהוא שותק או שהלך למ"ה או שמת אסור לאכול הפירות ומסלקי' הלוקח מן הקרקע לגמרי וכו' עיין שם משמע לכאורה דאם ממכרו קיים אע"ג דיכול לחזור בו אם לא חזר ומת אין מוציאין מיד הלוקח מיהו ראיתי למהרימ"ט חח"מ סי' צ"ג שכתב וז"ל אבל אכתי א"ל דכל שהאב יכול לחזור בכל שעה שירצה עכשיו שמת לא נתחייבו היורשים וכולי וירשו כל אותו זכות שהי"ל כדאמרי' בספ"ק דגיטין למ"ד הולך לאו כזכי דמי ואם בא לחזור חוזר אם מת משלח יחזיר ליורשיו אי לאו משום מצוה לקיים דברי המת ובמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל דאותו זכות שיש להאב מוריש ליורשיו וכו' עיין שם הרי דס"ל דיורש כח מורישו דיכול לחזור ואפי' היה בשבועה כנ"ד עיין שם וראיתי לה' כנה"ג בסי' רל"ה אות ל"א כתב וז"ל אלא שאני מסתפק בקטן שמכר בפחות מבן ך' שנה ונשבע ומת פחות מבן ך' אם יורשיו יכולים למחות על המכירה ולומר אם הוא נשבע אנו לא נשבענו בשלמא לדעת הרמב"ן דמעשיו בטלים מעכשיו אפילו בלא חזרת הקטן וכו' ודאי יכולים וכו' אבל לפי מה שכתב מהרימ"ט ח"א סי' קכ"ב שדעת הרמב"ם דקטן שמכר בפחות מבן ך' מכירתו מכירה כל שלא חזר יש להסתפק אם נשבע ומת אם יורשיו יכולי' לבטל המכיר' דל"ד למקנ' דבר באסמכתא או בדשלב"ל דהמכר בטל מעיקרו ואינו מכר ונמצא שלא קנה הלוקח כלום אלא דמצד השבועה חייב המוכר לקיים המכר אז יכולים יורשיו וכו' אבל בקטן שמכר וכו' דהיורשי' אינם זוכים אלא מפני מחאת הקטן דטועני' ליורשים לא היה יכול לחזור בו גם הם אינם זוכים וכולי ע"ש הרי דפשיטא ליה דבלא שבועה כיון שהקטן יכול לחזיר טועני' ליורשיו כן ויכול לבטל המקח מיהו מאי דס"ל דמוכר באסמכת' או דשלב"ל דהמכר בטל מעיקרו ואפילו נשבע היורשי' יכולי' לבטל נ"ל דהמכר קיים אלא שיכול לחזור וכן ראיתי לה' מעיל שמואל סי' ס"ת שכ' גבי קטן פחות מבן ך' שמכר נכסי אביו דמודה הרמב"ם לרבותיו דאם חזר דמוציא כל הפירו' דהמכר בטל מעיקרו ובפ' אז"נ דאמרינן במכר דבר שלא בא לעולם דאי שמיט ואכיל לא מפקי' מניה התם לא אמרו לא עשה כלום אלא יכול לחזור בו אבל הכא דאמרו לא עשה כלום משמע דמעשיו בטלי' ממילא בלא חזרה כמ"ש הרשב"א עיין שם הרי דס"ל דמוכר דבר שלא בא לעולם אין המכר בטל כל שלא חזר בו לכך אי שמיט ואכיל לא מפקינן מניה דאם המכר בטל מעיקרו המעות הוו מלוה והפירות הוו רבית ואם כן נראה אם נשבע אין היורשים יכולים לבטל המקח והר' כנסת הגדולה בסימן רי"ב הגב"י אות כ"א תמה על מהרשד"ם בתשו' שכת' וא"כ מכח השבועה חייב אביהם לקיים מ"ש בשטר ויתומים במקום אביהם דכיון דאביהם פטור מן הדין ומחמת השבועה הוא דחייב לקיים אין היתומים חייבים כמ"ש הריב"ש סי' של"ה ואפשר לדחוק כיון שאנו באים לזכות ליורשים מכח דטעני' ליורשי' מה שאביהם יכול לטעון ואביה' היה יכול לומ' שהפסיד אם כן כשיש שבוע' דאנן סהדי דודאי לא היה טוען כן ועובר על השבועה לא טעני' ליורשים ודמי למילתא דלא שכיח' דלא טעני' לדעת קצת וכ"כ בחי"ד סי' קע"ז אות כ"א עיין שם וא"כ נראה במכר אף על גב דטעני' ליורשים שאביהם היה יכול לחזור כשיש שבועה דאנן סהדי דלא חוזר ועובר על השבועה לא טענינן ליורשים וכהאי גוונ' קיימא לן בסימן צ"א סכ"ח אמר מנה לפלו' בידי וכולי ונשבע על הודאתו ובא הלה ותבעו והשיב שלא להשביע את עצמי נתכוונתי והשבועה היתה לשקר אין שומעין לו דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת כמ"ש הטור שם אלמא אמרי' חזקה דלא נשבע לשקר ומוציאין ממון ממנו מיהו א"ל דה"ד בשבו' דלעבר דמוציא שבועת שקר אבל בשבו' להבא לא אך מהרשד"ם סי' קצ"ח פסק דטועני' ליורשי' מה שאביהם יכול לטעון אפילו טענה דלא שכיחא כדעת הרי"ף והרמב"ן והרא"ה והרשב"א והנ"י עי' שם וכל שכן הכא דאינה טענה רחוקה ועוד דמהרשד"ם סי' רע"ד כ' בב' שותפין בחצר שהתנו ביניהם בשטר שאם א' מהם רוצה למכור חלקו לא ימכור לאחר אלא לחבירו ונשבע כל אחד לדעת חבירו ומת אחד מהם כתב וז"ל ובודאי שיש הפרש בין חיוב מחמת השבועה לחיוב מחמ' קנין שהקנין מחייב לו וליורשיו וכו' אבל מחמת השבועה כיון שנסתלק הנשבע אין יורשיו מחוייבי' מחמת השבוע' וכל שכן דאפשר דטעני' ליורשים שהתירו זה לזה וכולי או שמא התירו ג' ובדיעבד אם התירו מותר עיין שם הרי דאפילו בנשבע על דעת חבירו ס"ל דאין היורשים חייבי' לקיי' וטועני' להם שעובר אביהם והתיר או היתרו זה לזה וה"נ נטעון להם שאביהם הפסיד ועבר והתיר שבועתו או התירו זה לזה משום איסור רבית ויש לחלק (א"ה עכ"מ והשאר קרוע ואחר כך מצאתי ומ"מ) ומ"מ בשלא יש שבועה טוענים ליורשים כן ומבטלים המקח ומוכר דבר שלא בא לעולם בטל מעיקרו ואפילו נשבע היורשים יכולים לבטל שהרי כ' הרשב"א במיוחסות בקטן שמכר דאין ממכרו ממכר לא שאם רצה חוזר בו אבל כל זמן שלא חזר ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה ולא כלום וכו' וכל זמן שהוא שותק או שהלך למ"ה או שנות אסור לאכול הפירות ומסלקי' הלוקח לגמרי וכו' אבל מ"מ אם רצה הקטן במה שעשה כלומר שתקיים מתנתו ומתוך כך אכל הפירות אין מוציאין מידו וכולי אלמא דוקא אם רצה שתתקיים מתנתו אין מוציאין מידו אבל ששתק או שהלך למדינת הים מוציאין ואם כן מכר דבר שלא בא לעולם אם הלך המוכר למדינת הים או שמת מסלקי' הלוקח לגמרי ודוקא שותק ואכל הפירות מדין מחילה דאפילו בטעות מהניא והתוספ' בבתרא דף קכ"ג בד"ה הכא במכירי וכו' כ' וז"ל וה"ט שזהו מתנ' מועטת ואסור לחזור בו ואפילו בדברי' בעלמא ואף על פי שאם רצה יכול לחזור בו מכל מקום כל דלא הדר הוי כמוחזק וכו' ודוקא דאשתחיט בחיי אבוהון וכו' עיין שם הרי דאפילו דאסור לחזור כיון שאם רנה חוזר לא חשיב כמוחזק וכן כתב הר' יונה בספ' א"ז שם דהתם דוקא חשיב מוחזק משום דעשו שאינו זוכה כזוכה עי"ש וכת' ה' שע"ה בהל' אישות דף י"ט דה"ד לגבי אביהם אבל אם מת אביהם ולא חזר גובה מהיורשי' בע"כ דמסתמא לא היה חוזר כיון דאיכ' איסו' וה"ד התם אי ס"ל דמתנו' שלא הורמו כמי שהורמו דמי עיין שם הרי דס"ל דאפי' באיסור אסור לחזור כיון שיכול לחזור אם מת ולא חזר אין היורשים חייבים:
י"ט כתב בעל התרומות שער מ"ו דקטן פחות מבן ך' שמכר בנכסי אביו אף על פי שיכול לחזו' המעות שנתן דין מלוה בשטר יש להם לטרוף ממשעבדי אבל הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן קכ"א כתב דאינו גובה אלא מנכסים בני חורין והביאו הב"י עיין שם ונר' טעמו כמו שכתב בתשובו' המיוחסות סימן ב' וזה לשונו אבל במקרקעי אין מעשה קטן כלום ומעשיו בטלים הם מעכשיו ולא תימא אין ממכרו ממכר שאם רצה חוזר בו אבל כל זמן שלא חזר בו ממכרו קיים אלא מעכשיו בטלים ולא עשה ולא כלום וממילא הוא בטלים וכולי והראיה מדאמרינן בפרק מ"ש ההוא תוך זמן דאזל וזבין נכסיה אתא לקמיה דר"נ אמר ליה לא עשה ולא כלום מאן דחזא סבר משום דתו"ז כלפני זמן וכו' אלמ' פשיט' ליה דלפני הזמן לא עשה ולא כלום וכל מקום שאמרו לא עשה ולא כלום אין מעשה קטן כלום משמע דמעשיו בטלים ממיל' בלא חזרה שאלו היה צריך לחזור בו היה או' יכול לחזו' בו ואין זה צריך לפנים דאין ספק דממכרו ומתנתו בטל לגמרי וכל זמן שהוא שותק או שהלך למדינת הים או שמת אסור לאכול הפירות ומסלקינן הלוקח מן הקרקע לגמרי וכו' עכ"ל ואם כן קטן פחות מבן עשרים שמכר בנכסי אביו דבפרק מי שמת מיירי בכך לא עשה כלום ובטלה מכירתו ממילא בלא חזרה והוה ליה שטר שלא ניתן ליכתב אבל מוכר דבר שלא בא לעונם אף על גב דיכול לחזור בו המכר מכר כל זמן שלא חזר אבל המוכר דבר שאינו שלו כיון דהמכר בטל ממילא (אמר המגיה עכ"מ):