ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן רז
א' דין א' וכבר נתבארו משפטי התנאים וכולי ה' משפטי צדק ח"א סי' נ"ח הק' על הטור דס"ל דבעי' תנאי כפול בין בממון בין באיסור איך כ' וצריך לחלק בין התנה המוכר להתנה הלוקח אפי' התנה הלוקח לא הוי תנאי מאחר שלא כפל וכן תמה על הרא"ש שכתב הך עובדא דשכ"מ דאנגיד וכולי בפ' אז"נ ע"ש ה' כנה"ג אות כ"ח הגה"ט כתב דלק"מ דה"ד כי ליכא אומדנא וגילוי דעת אבל כל דאיכא אומדנא וגילוי דעת לא בענין תנאי כפול וס"ל להרא"ש דגילוי דעת או אומדנא מהני אפילו בגיטין וקידושין ולכך הביא הנך עובדי דאם אמר המוכר ללוקח וכן בגט אם אמר קודם שנתרצה אפילו לא כפל תנאו הוי תנאי גמור משום דאיכא גילוי דעת אבל הטור ס"ל דגילוי דעת דוקא בממון מהני ולא באיסור עש"ב וליתא דבפ' מי שאחזו גבי התקין שמואל בגטא דשכ"מ וכולי כתב הרא"ש וז"ל מכאן משמע דהלכה כר"מ דבעי' תנאי כפול וכו' והא דאמרי' בפ' אז"נ אי קיימת בידך אנן ואמרינן פטומי מילי נינהו לר"מ לא איצטריך דבעי' תנאי כפול אלא אשמעי' אפילו לרבנן לא מהני מיהו יש דברים דלא בעי' אלא גילוי דעת וכו' עיין שם הרי שכתב דלר"מ דבעי' תנאי כפול לא צריך בפ' אז"נ לטעמא דפטומי מילי וא"ל דאתר שכ' מיהו יש דברים וכולי רוצה לומר דה"נ אפילו לר"מ דבעי' תנאי כפול צריך לטעמא דפטומי מילי נינהו דאל"ה סגי בגילוי דעת דמלבד דל' הרא"ש לא משמע כן ליתא דגבי אתקין שמואל בגטא דשכ"מ וכולי מוכח דבעי' תנאי כפול וכל משפטי התנאים ולא מהני גילוי דעת עכ"ל משום דלא מהני גילוי דעת אלא כההוא דזבין ארעא למיסק לא"י דאיכא נמי אומדנא דאין אדם מוכר קרקעותיו וכן כתב הרז"ה בפ"ב דביצה שיש מן האחרונים שאמרו דלא בעי' משפטי התנאים בממון אלא באיסור שהרי הולכין בממון אחר אומדנא דדעת וכולי עיין שם אלמא דוקא בממון אזלי' בתר אומדנא ולא באיסור ואם כן גם למסקנת הרז"ה והרא"ש דבעי' תנאי כפול אלא דגילוי דעת מהני כתנאי ה"ד בממון ולא באיסור ומדברי התוס' בפ' הא"מ גבי ההוא דזבין נכסיה אדעת' למיסק לא"י משמע דלא מהני התם גילוי דעת אלא משום דאיכא נמי אומדנא דאנן סהדי דלא זבין אלא אדעתא דהכי וה"ט שאין דרך אדם למכור קרקעותיו אלא מפני שדעתו לעקור דירתו מכאן אבל במוכר מטלטלים לא מהני גילוי דעת אלא בעי' תנאי גמור משום דליכא אומדנא כמ"ש הרא"ש שם ואם כן דוקא בממון שהולכין אחר אומדנא דדעת מהני גילוי דעת עם האומדנא אבל באיסור לא מהני גילוי דעת בגט דש"מ והרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה כ' דבש"מ לא בעי' משפטי התנאים שלא תטרף דעתו עליו עיין שם וכבר תמה עליו ה' קהלת יעקב מההיא דאתקין שמואל בגיטא בשכ"מ וכולי דמוכת דאפילו בשכ"מ בעי משפטי התנאים עיין שם. ב' וכבר נתבארו משפטי התנאים בא"ה סימן ל"ח דבעי' תנאי כפול והן שלו קודם ללאו והתנאי קודם למעשה והתנאי שאפשר לקיימו עיין שם וכ' הראב"ד בס' תמים דעים סימן דה"ד כשנעשה המעשה מיד דאין התנאי מבטל המעשה אבל דבר שלא נקנה מעכשיו כגון שאמר תנו מאתים זוז לפ' אם יקח בתי התנאי קיים וקלסו הרמב"ן במלחמות פ"ב דביצה ע"ש והרשב"ץ ח"א ס"סי צ"ה נדחק בדברי הרי"ף שלא פיר' משום דהו"ל מעשה קודם לתנאי אפשר דס"ל כהרמב"ם דה"ד עשה המעשה קודם התנאי אבל לשיטתו בין התנה קודם שאמר למעשה בין שאמר המעשה קודם שהתנה הו"ל תנאי קודם למעשה וסיים הרשב"ץ שם וז"ל הילכך מה שיצא לך מסברתך זו שאם אמר הבו ד' מאה זוזי אי נסיב ברתאי נתקיים התנאי אינו כן שכיון שהמעשה הוא תחילה והתנאי לבסוף נתבטל התנאי ונתקיים המעשה ואלו דברים פשוטים בדברי המפרשי' עכ"ל ותמהני עליו שלא זכר מ"ש הראב"ד דלא בעינן דיני התנאי אלא כשהמעשה נעשה מיד דאין התנאי מבטל המעשה אבל זה שאמר תנו לפ' מאתים זוז אם יקח בתי התנאי קיים וקלסו הרמב"ן ז"ל וכבר כתב הרשב"ץ ח"ג סי' קס"א שהראב"ד קים דברי הרי"ף עיין שם וכן ראיתי בשיטת קידושין בפ' האומ' שכתב דדוקא כגון בני גד שהחזיקו בארץ גלעד דלא אתי תנאי ועקר לחזקה אם אין התנאי כתנאי בני גד ובני ראובן אבל המקנה לחבירו שדה בכסף או בשטר ובחזקה וא"ל שדה זו קנוייה לך לאחר ל' יום אע"ג דלא כפל לתנאי הוי תנאי כיון שלא ירד עדיין בקרקע וראייה מהא דאמרינן במסכת יום טוב וכי' עי' שם הרי דסביר"ל דדוקא כשעשה מיד בעי' תנאי גמור לבטל דומיא דבני גד ובני ראובן שהחזיקו כבר אבל אם לא יקנה לו מיד אלא לאחר ל' יום אם יקיים תנאו בתוך ל' יום התנאי קיים וזה כדעת רוב הפוסקי' דלא שייך אסמכת' אלא במתנה על עצמו כגון אם באתי וכו' שסומך על עצמו שמקיים תנאו אבל האומר אם תעשה כך וכולי שתולה התנאי בחבירו אינו אסמכתא אלא זה תנאי בני גד אם לא יעברו וכולי אבל מהר"י ן' מיגש והרמב"ם ס"ל דגם בתולה תנאי בחבירו הוי אסמכתא כמבואר בב"י סי' זה עש"ב ואם כן אם הקנה לו לאחר ל' יום אם תתן מאתים זוז הוי אסמכתא ואפילו יקיים התנאי לא קנה אא"כ הקנה לו מעכשיו דלא הוי אסמכתא ונראה דמקנה מעכשיו אין בה אסמכת' שאלו לא גמר להקנות לא הקנהו מעכשיו כדלקמן סי"ב ה"נ במתנה מעכשיו בתנאי אמרי' דגמר והקנה דאם לא גמר להקנו' אלא בקיום התנאי לא היה מקנהו מעכשיו לכך בעי' תנאי גמור לבטל המעשה ונראה דנ"מ לדבר דאפילו אסמכת' קניא שכ' המרדכי בפ' שור שנגח בשם ר"מ דאסמכתא לא קניא בקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו במסירה המועלת בהדיוט וכן דברי שכ"מ שכתובי' וכמסורי' דמו פי' כמסי' המועלת בכ"מ באיזה צד שמועיל והביאו מרן הב"י בסי' זה מחו' מ"א עיין שם וכן כתב מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ק"ג עיין שם וכן פסק מרן בי"ד סימן רנ"ח נדר לצדקה באסמכתא כגון אם אעשה דבר פ' אתן כו"ך לצדקה ועשאהו חייב ליתן עיין שם ונראה דאם אמר אתן כו"ך לצדקה אם אעשה דבר פ' אפילו לא קיים התנאי חייב ליתן לצדקה משום דאמר המעשה קודם לתנאי אע"ג דבסי' ל"ח קי"ל דבעי' מעשה ממש אבל אם הקדים המעשה באמירה התנאי קיים גבי הקדש כיון דאמירתו לגבוה כמסירתו גמורה דמי הוי כמעשה ממש ואם הקדים המעשה לתנאי המעשה קיים והתנאי בטל אבל אם אמר אם אעשה דבר פ' ותנו כך לצדקה אפילו לא כפל תנאו כיון דלא חל ההקדש מיד התנאי קיים דלא בעי' תנאי גמור אלא כשעושה המעשה מיד וכן לענין שבועות ונדרים: ב' אחד שנתן מתנה ואמר לעדים איני רוצה ליתן אלא על תנאי זה והעדי' כתבו שטר המתנה והתנאי שלא כתקנו הרדב"ז בתשו' חלק שני סי' תקע"ג כ' בגיטין כה"ג הוי תנאי גמור כיון שהוא א"ל בהדיא שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי זה וסמך על מסדר הגט אלא שהם טעו וכל שכן בממון דגילוי דעת מהני ע"ש באורך וכ"כ הרא"ם בתשו' הביאה מהריב"ל ח"א סימן כ"ה ומהרח"ש חא"ה סי' כ"ז נמשך אחריו ותי' מה שהק' מהריב"ל עיין שם באורך:
ג' שטר מתנה בפנינו אנו עדים ח"מ נתן ראובן ה' אלפים ביד בנו מתנה גמורה מתנת פרהסי' וכולי והיה תנאי ביניהם אם לא יחזור אחיו התכשיטין שלקח מאביו לתוך השותפות המתנה קיימת ואם יחזיר תהיה המתנה בטלה וכולי:
נראה כיון שהקדים המעשה לתנאי שנתן בידו המעו' בעין מתנה גמורה וכו' אין התנאי מבטל המעשה לכ"ע כמו שפסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות אישות וז"ל אבל אם א"ל הרי את מקודשת לי בדינר זה ונתן דינר לידה והשלים ואמ' אם תתן לי מאתים זוז תהיה מקוד' ואם לא תתן לי לא תהיה מקודשת הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה ונתן בידה ואחר כך התנה ואף על פי שהכל היה בתכ"ד וכו' משמע בהדיא דאפי' הקדי' התנאי למעשה באמירה התנאי בטל כיון שהקדים המעשה בפועל וה"ה בממון דבעי' משפטי התנאים אפילו התנה בתכ"ד אם לא יחזיר וכו' ובאמירה הקדים התנאי למעשה כיון שכבר נתן לה מתנ' גמור' וכו' וזכה באמירה אין התנאי מבטל המעשה וא"ל דיש חי' בין קידושין לממון דבכל התורה קי"ל דתכ"ד כדבור דמי וא"כ בממון שיכול לחזור בתכ"ד התנאי מבטל המעשה וכן ראיתי להרשב"ש בתשו' סימן ר"ח שכתב וזה לשונו אבל אם אחר שנתן הגט בידה התנה עליה הדבר פשוט שאין התנאי כלום וכולי ואפילו היה התנאי בתכ"ד אינו כלום דבפ' י"נ אמרו דבכל מילי תכ"ד מהני חוץ מקדושין וגירושין ובסוף נדרים אמרו חוץ ממקדש ומגרש וכו' עיין שם משמע דוקא בגיטין וקידושין דתכ"ד לא מהני אבל בממון דקי"ל תכ"ד כדבור דמי אפי' הקדים המעשה אם התנה תכ"ד התנאי קיים אבל הא ליתא לא אמר אלא משי' דהמעשה קדם לתנאי משמע דאי לא גמרי' מתנאי בני גד ובני ראובן הוא דהתנאי קיים דיכול לחזור כיון שהתנה גמר הדבר ולאו חזרה היא ואם כן ה"ה בממון וכבר הוכיח ה' ארעא דישראל מערכת מ' אות מ"ט דאין מי שחולק בהקדים המעשה בפועל דהתנאי בטל והמעשה קיים אלא דהחולקים ס"ל דאפילו לא הקדים המעשה בפועל אלא באמירה דתנאי בטל עיין שם באורך וכן כתב הט"ז בא"ה סימן ל"ח דהנותן מתנה לחבירו ואח"ך התנה אפי' תכ"ד אין התנאי כלום והוסיף עוד שם בלא תנאי נמי אינו יכול לחזור וראיה מדאמרי' בפ"ק דב"מ גבי היה רוכב ע"ג בהמה וכו' וקתני סיפא משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחלה אמר כלום תחלה בסיפא ל"ל פשיטא וכו' ופרש"י פשיטא דתחלה קאמר דמי מ"ל אני זוכה בה עכשיו והלא אין בידו עכ"ל וא"א דתכ"ד מהניא אפי' אחר הנתינה לא מק' כלום דהו"א שרוצה לזכות אחר הנתינה תכ"ד לכך הוכרח לומר זכיתי בה תחלה אלא ודאי דזה פשוט דלא מהני' תכ"ד כיון דכבר מסרה בידו וזו ראיה שאין עליה תשובה ע"ש וליתא שהרי בב"י בח"מ סי' קצ"ה מבואר שדעת כל הפוסקים דאפי' במשיכה ובמסירה יכול לחזור בו ודוקא לאחר תכ"ד אינו יכול לחזור בו ושם הביא הג"מי וז"ל כ' עוד בשאר הקנייני' בתכ"ד יכול לחזור בו מדאמרינן בי"נ דתכ"ד כדבור דמי בר ממקדש ומגרש משמע דוקא וכו' אבל בתנאי ממון תכ"ד כדבור דמי ויש לבע"ד לחלוק ולומר דמשיכה במטלטלין וחזקה בקרקעות אפי' תכ"ד אינו יכול לחזור בו ומקדש ומגרש איצטריכא ליה דאף על גב דבהקנאות ממון וכיוצא בו וכגון בשטר וכסף יכול לחזור תכ"ד עכ"ל ולענין הלכה דברי בע"ד החולק בטלים נגד הנך רבוותא ע"ש הרי דאפילו משך במטלטלי' יכול לחזור תכ"ד וכן כתב הרמ"ה בפי"נ סי' ט"ל עיין שם וראיית הט"ז אינה ראייה דהתם כיון שלא זכה בו בתחלה ונתנו לחבירו וזכה בו חבירו מיד פשיט' דאפילו תכ"ד לא מהניא חזרתו אבל בדבר שהוא כבר שלו ונתנו לחבירו יכול לחזור תכ"ד ועי' בס' א"ז דמציע' שכת' בשם הרשב"א ומכל מקים אם אחר המעשה נתן או מכר ואחר כך התנה אפילו תכ"ד אין התנאי כלום והמעשה קיים שהרי כתב הרמב"ם בפ"ו מהלכו' אישות כל תנאי שבעולם בין בקידושין בין בגירושין בין במקח בין בממכר בין בשאר דיני ממונות צ"ל בתנאי ד' דברים וכו' ואם חסר א' מהם הרי התנאי בטל וכו' אלא תהיה זו מקודשת או מגורשת מיד ויתקיים המעשה או המתנה מיד וכו' כיצד האומר לאשה אם תתן לי וכו' אבל אם אמר לה הרי את מקודש' לי בדינר זו ונתן בידה ואחר כך התנה ואעפ"י שהכל תכ"ד הר"ז מקודשת מיד וכולי וכ"כ בפי"א מהלכות מכירה כבר ביארנו משפטי התנאי' בהל' אישות עיין שם משמע דגם דיני ממונו' הוו דינם כקידושין וגירושין דאם עשה המעשה ואח"ך התנה אפי' בתכ"ד התנאי בטל והמעשה קיים ושו"ר לה' חזון נחום בפ"ה דתמורה דמהרי"ק האריך וכתב שם נלע"ד דיכול המוחזק לומר קי"ל דאחר המעשה אפי' תכ"ד אין חזרתו כלום כמ"ש הנ"י בפי"נ דיש חולקים גם התוס' במנחות דף כ"א כתבו דבהקדש אינו חוזר אפילו בתכ"ד מטעם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי הרי במסירה אינו יכול לחזור אפי תכ"ד וכן דעת הרמב"ם וכולי עיין שם באורך גם הראב"ד בהשגות בפ"ו מהלכות אישות כתב אפי' אמר הכל קודם המעשה ואח"ך נתן הדינר התנאי בטל וכולי והא בכה"ג אפילו בגיטין וקידושין יכול לחזור כדמוכח בפרק האומר מעכשיו ולאחר ל' יום דמספק"ל אי הוי חזרה וכולי כמ"ש הרשב"א והריטב"א בחי' שם וז"ל וכ"ת וכי חזר מאי הוי וכו' א"ל דהתם דבתר דמטי גטא או קידושיה לידה וכו' אבל הכא קודם נתינת הגט וקידושיה ליד וה"ה יכו' לחזור בי עיין שם א"כ אם אמר המעשה והתנאי קודם נתינת הקידושין כיון דיכול לחזור אמאי התנאי בטל והר"ן ב"פ מי שאחזו נדחק דהא בנתן ה"ז אם לא באתי ופרכי' וליחוש שמא בא אלמא התנאי קיים המשנה שלא בדקדוק דאי לא אמר המעשה בתחי' תנאו בטל ע"ש וא"א אימא משום דתנאי בתכ"ד דיכול לחזור קודם הנתינה אלא ודאי דתנאי הוי חזרה מתנאי בני גד גמר לה ואם המעשה קודם אפי' התנאי בתכ"ד בטל מיהו א"ל דה"ד בשלא הפסיק דהתנאי תשלום דבריו הראשוני' אבל אם הפסיק קצת ונמלך בתכ"ד אימא דאם נתן ואחר כך התנה בתכ"ד בקידושין שאינו יכול לחזור התנאי בטל אבל בממון דתכ"ד כדבור דמי דתנאי קיים ואם אמר המעשה והתנאי קודם הנתינה אפילו בגיטין וקידושין כיון שיכול לחזור התנאי קיים לכ"ע וכ"נ קצת מדברי מרן הב"י א"ה סימן ל"ח אבל ראיתי להב"ח שם דתה זה והסכי' דאין חי' ולא אמרי' דתכ"ד לאו כדבור דמי אלא כשחזר בו לגמרי אבל אם אינו חוזר אלא שמפ' דבריו תכ"ד כדבור דמי ותנאי לא הוי חזרה והיה מועיל בתכ"ד אלא משום דהמעשה קדם לתנאי בטל עיין שם אם כן גם בממון שאחר המעשה אפי' הוא בתכ"ד בטל וע"ש בבית שמואל סק"ב ואף על פי שכתבו העדי' שהיה כתנאי בני גד ובני ראובן כבר כתב הר' חלקת מחוקק סימן ל"ח סק"ג דהיינו דוקא לגבי כפל אבל אם אמר הרי את מקודשת לי אם תתן לי מאתים זוז לא יועיל כתנאי בני גד ובני ראובן דהא חזי' שלא התנה כן ע"ש וכ"כ מהר"ם מפדווא ורמ"א בתשו' סי' כ"א הביאו ה' כנה"ג שם אות ט' ע"ש אבל ה' מעש' חייא סי' ט' כ' אף שלמעלה לא הוי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי באמירה וכו' מ"מ בסוף השטר כת' וקנינא בכל התנאי שהעידו שעושה כהוגן ולמעלה לא נכתב כסדר והביאו ה' כנסת הגדולה סימן זה אות ע"ו עיין שם וכן כתב ה' פמ"א חלק שני סימן ט' ולמד כן ממ"ש המרדכי בפרק מ"ש והביאו מרן הב"י סימן רי"ב ופסקו מור"ם שם על שטר שלא היה כתוב קנין הפירות כראוי שלא הקנה לו קרק' לפירות וכו' והשיב ר' ברוך אחר שכתוב בשטר המתנה שנתנו לו כח הפירות של הקרקע בקנין גמור אג"ק וקבלו עליהם באחריות כל שטר קנין פירות העשויים כתקון חז"ל וכו' שנמצא שהעדים מעידי' שנעשה כתי' חז"ל וזה הוא כתחז"ל להקנות קרקע לפירות וילמד עליון מתחתון ע"כ הרי אף על פי שלמעלה פי' העדים קנין הפירות לבד ילמד מתחתון שהעידו שעושה כתחז"ל עי' שם ולאו ראייה היא דהתם ליכא אלא איסור הקנאה ולכך מהני כתחז"ל אבל הכא דכתוב המעשה קידם לתנאי לא מהני כתחז"ל לתקן השטר וכהאי גוונא כ' הרב כנסת הגדולה בסימן ר"ג הגה"ט אות מ"ח ואפשר לומר דלא כת' ר' ברוך דאם כתוב בשטר שנעשה כתתז"ל ש"ד אלא היכא דהקנין לא מהני מחמת שחסר משם הקנאה ולכן כשכתב כהוגן וכתחז"ל הקנוהו כראוי וחסר משם הקנאה אבל כשיש שם הקנאה אלא שהקנאה אינה ראוייה וכו' ע"ש:
ד' דין ב' אם אמר מעכשיו וכו' הרשב"ש סי' רמ"ג כת' דאם היה אסמכת' לא מועיל מעכשיו אלא אם כן קנו ממנו בב"ד חשוב עיין שם:
ה' דין ג' ופירש בשעת המכירה וכולי נ"ל כדברי הראשונים שכל שהולכים אחר כוונת הלב כגון שמע שמת בנו וכולי אין חי' בין נודע ללוקח בין לא נודע הואיל ונודע לרוב העולם וכן עיקר ה' המאירי הובא בס' א"ז ר"פ הפרה עיין שם:
ו' או נמנע וכו' שאינו רשאי לילך אלא בחבורה המכר בטל שלא היה בדעתו אלא על תנאי שיוכל לילך בלי שום אונס וכו' הטור וכת' הרשב"ש סימן ר"ז שכן דרך הרמב"ם לפסוק כלישנא בתרא עיין שם אבל ראב"ן סימן ס"ג דכ"ה עמוד שני כ' וז"ל מצאתי האי גירסא הכי בשערים דרב האיי גאון ונראים בעיני ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י לסוף לא סליק אמר רב אשי אמרי' ליה קום סליק א"ד אמרי' ליה אי בעי סלקת מ"ב א"ב דאיתיליד אונסא באורחא וה"פ לישנא קמא מיירי בלא איתיליד אונסא ללישנא בתרא מיירי דאיתיליד אונסא לל"ק הכי קאמר ליה קום סליק כיון דמצי למיזל ברחייא דליכ' אונס ומשמע דאי אתיליד אונסא לא א"ל קום סליק ולל"ב ש"מ דאפי' איתיליד אונס' וכו' אפ"ה א"ל אי בעי למיסק ולמיטרח מצית ומתרווייהו לישני שמעי' דאי פשע ולא סליק זבוני זביני עכ"ל ולגי' זו למאי דקי"ל כלישנא בתרא אפילו יש אונס המכר קיים כיון שיכול ליטרח וכ"כ בעל העיטור דצ"ט ע"ד ע"ש:
ז' הג"ה אבל במוכר מטלטלין לא וכו' וכ"כ הרא"ש והטור בשם רש"י והריב"ש סימן קצ"ה כ' שכן נראה מ"ל הרמב"ם שכתב מי שמכר חצרו או שדהו וכו' עיין שם ומהרש"א כתב דרש"י פי' מקרקעי משום דאלו היה מטלטלי' ע"כ הלוקח מוחזק בו דאל"כ בלא"ה יכול לחזור ואם כן דדחי' התם משום דלחומרא והיינו דמספק"ל ואם כן הול"ל הממע"ה אבל בקרקע ניחא דכיון דספקא הוא קרקע בחזקת בעלים עיין שם ונראה דס"ל דבמטלט' לא מוקמינן המקח בחזקת מרא קמא מספק וה' פני יהושע בחי' שם דחה דגם במטלטלי כיון שאין הלוקח בא להחזיק אלא מספק מוקמינן המקח בחזקת מרא קמא עיין שם וליתא דהתו' בכתובות ס"פ המדיר בד"ה אבל בעל וכו' כ' וז"ל אע"פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף מסייע ליה וכו' טעמא דשמואל דמוקמי' לה לפרה בחזקת מרא קמא והא דפריך בהשואל גבי המחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המע"ה אלמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא היכא דתפיס אידך התם פריך לפי המסקנא דהכא דלא קאי הכי עיין שם אלמא לא מוקמי' המקח בחזקת מרא קמא מספק וכפר הוכיח כן מהרש"א בתו' דמציעא דף ק' בד"ה הא מני וכו' ותמה על מהרש"ל שם וכן בספיקא דדינא קי"ל דאם תפס אין מוציאין מידו וכבר האריך הש"כ בס' תקפו כהן ובסימן כ"ו והעלה דגם הרא"ש והטור דס"ל בספק בכור דתקפו כהן מוציאין מידו ה"ד התם משום דאפי' היה ודאי בכור אין ב"ד יכולים לכופו דיתן לו וה"ה בכל ספקא דדינא דאפילו היה הדין ברור אין ב"ד יכול לכופו כגון בקנס לא מהני תפיס' בספק אבל בממון שהיו הב"ד כופין אם היה הדין ברור מהני תפיסה בס' עש"ב ועוד אם תפס ברשות לכ"ע מהני תפיסה במטלט' ואם כן דהוי ממין ותפס ברשות אין מוציאין מידו שהוא מוחזק אבל אינו מוכרח דהא אם הקנה המטלטלי' בקנין סודר אין יכול לחזור בלא"ה וכן אם הניח ביד שליש שאין א' מהם מוחז' מוקמינן להו בחזקת מרא קמא כדמוכח בפ' השואל גבי המחליף פרה בחמור וכו' וכן כתב הרמ"ה בתשובות סימן רמ"ד ובפ' המוכר את הבית ס""סי כ"ב וכן כתב הטור סימן ר"מ בשמו גבי ב' שארות היוצאות ביום א' עיין שם וה"נ אפילו קנאם במשיכה והניחם ביד שליש מוקמי' להו בחזקת מרא קמא וכן כתב התוספות בבתרא דל"ג בד"ה ואי וכו' וז"ל וא"ת מאי איריא משום דלא חציף ת"ל משום דתפס מ"ד אמטלט' שאין עשויים להשאיל ולהשכיר דאם אמר לקוחים הם בידי נאמן וי"ל דאיצטריך טעמא דלא חציף אם לקטן והניחם ברשות שאינו שלו דלא תפיש בהם עיין שם אלמא אפילו לקטן והניחם הוא ברשות אחר לא חשיב תפוס וכן בפ' השואל מוקמי' מתני' בעומדת באגם ובסימטא ופרכי' ולוקמ' בחזקת מרא קמא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין ע"ש משמע בהדיא דלרבנן כשאינו ברשות א' מהם מוקמי' להו בחזקת מרא קמא וכן כתב הרשב"ץ ח"ב סימן רע"ב ע"ש ומה שהק' המש"ל מדכתבו הרי"ף והרמב"ם בבעיא דפ' המפקיד אי קנה השומר כפל או לא דיחלוקו וכולי כבר כתב מרן הב"י סימן רצ"ה כיון דכפל אינו ביד המפקיד ומעולם לא בא לידו לא הוי חזקה והב"ח שם האריך עיין שם ובתשו' הרשב"ץ שם דנ"ה ע"ב ונראה דס"ל דהתם אע"ג דמספק"ל אם הקנה לו הפרה או לא וגוף הפרה בחזקת מרא קמא מ"מ כיון דהפרה עצמה חוזרת לבעלי' ואין השומר קונה אלא הכפל שבח הבא מאליו והוא לא בא ביד המפקיד מעולם לא הוי חזקה ויחלוקו ול"ד לההיא דפ' השואל דעובר הוא בגוף הפרה והמוכר היה מוחזק בודאי מתחי' קודם המכירה כשהיתה הפרה מעוברת ע"ש בתוס' ואם כן בכל המטלטלי' שהיו ביד הבעלי' ועכשיו כשנפל הספק הם ביד שליש מוקמינן להו בחזקת מרא קמא וה"ה בספיקא דדינא וכן כתב הש"ך בס' תקפו כהן סי' ל"ו דאם לא תפס לרשותו אע"ג דמשך מוקמינן להו בחזקת מרא קמא בספקא דדינא ע"ש ומה שנראה מדברי מהרש"א דבקרקע אפילו מוחזק ביד הלוקח כיון דספקא הוא קרקע בחזקת בעלי' ליתא שהרי כ' הרשב"א והביאו מרן הב"י סימן כ"ט דאם יש ב' כתי עדים במכירה על תנאי כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר החזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שלא היה תנאי מוקמי' הקרקע בחזקת הלוקח שהוא עכשיו בידו ע"ש וה"נ דכוותא כיון שהלוקח ירד כדין אלא שהמוכר רוצה לסלקו מחמת שאתניס ולא עלה לא"י מספק הלוקח הוא מוחזק ואיברא שהר' ש"ך בס' תקפו כהן סי' נ"ח כ' דבקרקע לא שייך תפיסה ובחזקת בעלים הא' היא וכו' ומ"ש הרשב"א בתשו' סי' תתקע"ב בא' שמכר קרקע לחבירו ואמרו ב' עדים דתנאי היה בשעת מכירה שאם יחזיר לו המעות מכאן עד ג' שנים המכר בטל וכולי נראה דהכא שאני כיון שלדברי כולם ירד בו ברשות להיות שלו עכ"פ לזמן ג' שני' אלא שאחר הזמן יחזור לו המכר ואם כן הוא בעליו עד אותו זמן שהרי ירד ברשות להיות שלו לזמן ג' שנים וגם אפי' לחלוטין כשלא יביא המעות לסוף ג' שנים אם כן הלוקח נקרא בעל הקרקע ובפרט שהיה הזמן ג' שנים כדין שני חזקה ומ"ש הרשב"א שהיה תנאי שאם יחזיר לו המעות מכאן עד ג' שנים וכולי אינו רוצה לומר שיכול לסלקו תוך ג' שנים בזמן שירצה דאם כן לא בעליו לזמן אלא מכאן ואחר ג' שנים יסלקו וא"ת דתשו' הרשב"א כפשט' לא קי"ל הכי אלא ברור דתפיסה לא מהני בקרקע ע"ש ואם כן דוקא כשירד בו להיות שלא לזמן דהרי הוא בעליו עד אותו זמן משא"כ הכא אבל בתשו' הרשב"א ח"ב סי' רכ"ט מבואר שהתנאי היה שהמכירה עד ר"ח אייר הבא לפנינו ואם יפרע המעות בזמן הנז' יבטל המכר וטען המוכר שהביא לו המעות בתוך הזמן ולא רצה וכתב וז"ל דשאני הכא שלדברי כולם לוקח זה כדין ירד לכרמו ור' יוסף החזיק בו וכולי אלא שהתנה לפי דבריו שאם יתן לו מעותיו תוך זמן שתתבטל המכירה וכו' עש"ב אלמא אפי' היה התנאי שאם יחזיר לו המעות לזמן מועט בתוך זמן שירצה בטל המכר אפ"ה הלוקח נקרא בעליו משום דירד ברשות וה"נ הלוקח ירד ברשות הוא והוא בעליו אלא שאם נאנס המוכר ולא עלה לא"י יבטל המכר מיהו אפשר דרש"י לא ס"ל כהרשב"א כמ"ש הש"ך דבכה"ג לא קי"ל כהרשב"א ועוד אפשר דמחלק בין תרי ותרי לספיקא דדינא כמ"ש המש"ל בפט"ו מה' טוען מתשובות דאפשר דהרשב"א מודה בספיקא דדינא דמוקמי' הקרקע בחזקת בעליה אבל דעת האחרונים דאפי' בספקא דדינא קרקע בחזקת הלוקח כמ"ש בסי' ק"מ עש"ב ושוב ראיתי בשיטת קידושין שכתב וז"ל דילמא התם לחומרא פירש"י דילמא דברים שבלב ספק הוו דברים או לא וגבי קידושין לחומרא וגבי ממין אוקי ממונא בחזקת מריה ותימא הוא דהא ודאי בתר מריה בתרא הו"ל למיזל כיון שירד בנכסים כדאמרי' בפרק חזקת מוכר קאי בנכסי הכא לוקח קאי בנכסי וי"ל דהכא מיירי כגון שנתן כסף אבל לא ירד בנכסי' עדיין דלא אמרי לוקח קאי בנכסי' אלא כשירד בנכסי' וכו' עכ"ל הרי דס"ל דגם בספקא דדינא מוקמי' הקרקע בחזקת הלוקח מיהו ה"ד כשירד בנכסי' אבל אם לא ירד עדיין בנכסי' אפי' נתן המעות כבר הוי בחזק' המוכר מספק כדעת מהר"א ששון ושאר אחרונים שכ"כ בדעת הרשב"א: ח' דין ד' ודברים שבלב אינם דברים וכו' לא משו' דאינו נאמן לומר שבלבו היה כן אבל באיסור חיישי' מספק דאמרי' בקידושין ובכול' אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ולא אמרו שתהא אסורה בקרוביו ש"מ דאפי' לקולא אמרי' דברים שבלב אינם דברים המש"ל הל' שקלים עיי"ש וכן ראיתי להריב"ש סימן קצ"ג שכ' וז"ל ועוד שאין לנו ללכת אלא אחר דבורו לא על מה שאומר עתה שהיה בלבו דדברי' שבלב אינם דברים ואפי' נאמר כיון דרחמנא הימניה לאב נאמין אותו שהוא אומר אמת כמ"ש בלבו היה מתרצה בקידושין מ"מ הו"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים וכדתנן בכולם אע"פי שאמרה היה בלבי להתקדש לו אינה מקודשת ואע"פ שהאשה נאמנת לאסו' עצמה ומשויא נפשה חתיכה דאיסורא אפ"ה כיון שלפי התנאי האומר בפיה אינה מקודשת אין כח בדברים שבלב לבטל הדבור ואפי' נאמינה שהיה כן בלבה עכ"ל וכן מוכח עוד בפ' הא"מ דאמר רב יוסף מהכא כמקדש את האשה ואמר כסבור וכו' ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משו' דאמרי' דברים שבלב אינם דברים א"ל אביי דילמא שאני התם דלחומ' משמע דלרב יוסף הוי מקודשת ודאי ואם בא אחר וקדשה אינה מקודשת משום דברים שבלב אינם דברים אפי' לקולא ובמסקנ' ילפינן מדתנן האומר לשלוחו וכו' ואע"פ שאמר בע"ה לא היה בלבי וכו' אלמא אע"ג לומר בלבי דנאמן הוא במגו דנזכרתי אמרי' דברי' שבלב אינם דברי' וכן כתב בהדיא התוס' רי"ד והריטב"א בחי' שה עש"ב וכן ראיתי בשיטה שם שכ' דב"ה פי' דדברים שבלב אינם דברי' משום דאינו נאמן ודחה דבריו מההיא דהאומר לשלוחו וכו' ע"ש וכן אמרי' בנדרי' דכ"ת האומר יאסרו פירות העולם עלי וכו' באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואע"ג דס"ל דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני עיין שם אלמא דוקא גבי וכו' (א"ה עכ"מ והדבר מובן מעצמו):
[א"ה עיין בהשמטות]
יו"ד הגה מיהו אי איכא אומדנא דמוכח וכו' וז"ל הרא"ש בתשו' כלל ל"ד אבל היכא דאיכא אומדנ' דמוכת וכו' אפי' לא גלה דעתו בשעת המכירה לא הוי דברים שבלב אלא עבדי' כאלו התנה כגון שטר מברחת וכו' ע"ש ונר' דל"ד שלא גלה דעתו בשעת מעשה אבל קודם לכן גלה דעתו אלא דלא בעינן גילוי דעת כלל לא בשעת מעשה ולא קודם לכן וכן כתב בהדיא הרא"ש בפ' אלמנה ניזונת ע"ש וכן במתנה למ"ד דברי' שבלב הוו דברים אפילו לא גלה דעתו קודם לכן:
י"א וי"א דבמתנה דברים שבלב הוו דברים וכו' אבל מדברי הריב"ש סימן קצ"ה מוכח בהדיא דמתנה כמכר ואמרינן דברים שבלב אינם דברים עיין שם: .
י"ב וי"א דבמתנה דברים שבלב הוו דברים וכולי ז"ל ר' ישעיה בקו' בפ' הא"מ וראיתי שנוטי' אחר ר"ח דאמר דהיכ' דמוכח' מילתא דאדעת' דהכי זבין ולא נתקיי' הדין זביני ומשוי' דין זה לדין מברחת וכולי וכן נמי בש"מ שכתב כל נכסיו לאחרים וכו' ואין הדבר כן וכו' וההיא דמבטלי' למתנה ולא אמרינן דברים שבלב אינם דברים ואזלי' בתר אומדנא משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרים אבל אם מכר נכסיו וכו' וכן נמי שכ"מ אם מכר כל נכסיו לא אמרינן כסבור למות הוא דאם כן למה קבל המעות וכולי והכי אמרינן בפ' מ"ש איבעיא להו מכר כל נכסיו וכולי פי' אי איתנהו בעין מכרו קיים דאין סבור למות אלמא חי' יש בין מכר למתנה וכן נמי בההיא דבעי למיסק לא"י אם לא מכר אלא חילק קרקעות לקרובו בעבור שהיה סבור לעלות וכו' אין מתנתו מתנה וכולי עכ"ל וכן כתב ריא"ז בפ' אלמנה ניזונ' ע"ש וכן כתב הג"א בפ' מ"ש בשם ריב"ם דגבי מתנה דברי' שבלב הוו דברים הואיל ובחנם יהיב ליה אבל במכר אגב זוזי גמר ומקני ע"ש והר"ן בפ' הא"מ שכתב וז"ל דמברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהיב כולהו נכסי לאחרי' וכו' וה"ט דבמתנת שכ"מ בכל נכסיו אם עמד חוזר ולא אמרינן דברים שבלב נינהו ותהוי כמתנת שכ"מ במקצת שאינו חוזר משום דכל כה"ג שהענין מוכיח מתוכו לאו דברים שבלב הם אלא דברים שבפי כל העולם אבל הא דשמעתין לאו מוכחא מילתא כולי האי דאימור זוזי איצטריכ' ליה וזבין וכולי עיין שם ולכאור' משמע דמחלק כך דבמתנה מוכח' מילתא ובמכר לא מוכח' מילתא כ"כ דאגב זוזי גמר ומקני אבל אם נתן קרקעות לעלות לא"י אה"נ דדברים שבלב הוו דברי' מיהו במי שהלך בנו למ"ה וכתב כל נכסיו לאחרי' ואח"ך בא קי"ל דאם שייר מנכסיו כל שהו בין קרקע בין מטלטלי' מתנתו קיימת כמבואר בסימן רמ"ו וכן בש"מ שנתן כל נכסיו כמבואר בסימן ר"ן עיין שם בהסמ"ע ס"ק ט"ז ואם כן ה"נ אפי' נתן כל קרקעות כיון ששייר לא מוכח' מילת' והוו דברים שבלב ומ"ש הר"ן טעמא דאגב זוזי גמר ומקני ל"ד דה"ה במתנה דאמרינן דאי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא יהיב ליה כדאמרינן בפ' הנזקי' עיין שם והרשב"ץ ח"א סימן צ"ה הביא תי' הר"ן וכתב הר"ן וז"ל שאין לילך אחר אומדנא דדעתא אלא בדברי' שאין לפקפק כלל שאין כן דעת הנותן וכו' דכ"ע סהדי שזהו דעתו אבל אם אפשר לחלוק בדעתו כן או אינו כן אע"פ שיותר נוטה הדעת למה שבלבו כיון שאפשר ע"ד רחוקה לומר שלא היה בדעתו כן הו"ל דברים שאינם דברים וכו' ע"ש וראיתי לה' פני משה ח"ב סי' נ' שכ' דלא אמרינן אדעת' דהכי לא יהיב אלא כשהדבר תלוי בדעת הנותן לבד כההיא דר"ש בן מנסיא ושטר מברחת ושכ"מ שכתב כל נכסיו וכו' דכל הני תלוי בדעת הנותן לבד וכן תשו' הרא"ש שהביא הטור ח"מ סי' כ"ז ע"ש כה"ג היא אבל בנ"ד דהדבר ביד החתן נמי דאפשר דלא יתרצה לא לאחתוני אלא ע"ד שכל השבח שלו מאותה שעה לא וכה"ג חילקו התוספות בסוף הגוזל קמא ובפ' נערה שנתפתתה עש"ב וכה"ג תי' מהרש"ל בתשו' סי' ט"ז עיין שם ואיברא שהרא"ש בתשובות כלל ל"ד בשטר שידוכין בקנס הביא ראיות דאזלי' בתר אומדנא דמוכחא משטר מברחת ומהכותב כל נכסיו לאשתו והכותב כל נכסיו לאחרים וכו' דאזלי' בתר אומדנא ע"ש הרי דאפי' בדבר תלוי נמי ביד החתן אזלי' בתר אומדנא וכבר ראיתי להב"ח בתשו' סימן ח' שכ' דאין ראייה מכל הני דשאני מתנה דבדעת הנותן לבד תליא מילתא ואמדי' דעתו שנתכוון לכך אבל ב' שנשתעבדו זה לזה כל א' נשתעבד לדעת לחבירו ע"ש והדבר ק' שהרא"ש עצמו הובא בס' א"ז לכתובות דמ"ז ע"ב חי' כן וז"ל הילכך נראה דלא פריך התם אלא וכו' ול"ד ללוקח חפץ דאין אדעת' דהכי לא זבין דהא ג"כ דעת המקנה וכולי לא מק' התם אלא במה שתלוי בדעתו ואין אחר מעכב על ידו וכו' ע"ש ולא ראה תשו' מהר"ם שאכתוב דמתנה נמי תלינן בדעתא דתרווייהו דאי לא דעבד נייחא לנפשיה לא יהיב ליה ונראה דהרא"ש אזיל בשיטת מהר"ם רבו שכתב בתשו' הקצרות סימן אחרון וז"ל ראובן שהשכיר לשמעון חתנו בית א' שלו בדבר קצוב בשנה כל ימי חייו של שמעון ועתה רוצה שמעון למכור הכח שיש לו בחלק דראובן חמיו וטען ראובן אדעתא דהכי השכרתי לך בדמי' מועטי' כדי שתקנה אתה וביתך ולא שתמכרנו לאחר שכ' וז"ל נ"ל דלא שייך אומדנא וכולי ועוד אטו אם ראובן מכר לשמעון חפץ ונתקלקל מי נימא אדעתא דהכי לא קנאו שמעון אלא כמו שפי' ר"י בס"פ הגוזל קמא אהא דפריך אלא מעתה יבמה וכו' נראה דבנפלה מן האירוסין מיירי דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה בכל עיין משום דמילתא דאתיא בתר מיתת בעלה לא מסקא אדעתא מלהיות נשואה אלא מן האירוסין פריך דבאומדנא כל דהו נימא דעתה שיבטלנו ועוד הק' שם ר"י אלא מעתה אדם שקנה דבר מחבירו ונתקלקל יבטל המקח אדעתא דהכי לא קנה ותי' דהתם לא בדעת' דלוקח לחודיה תליא מילתא אלא בדעת המוכר נמי ומוכר אקנ' ליה אדעת' דהכי הילכך לא שייכא שום אומדנא דדעת' בכה"ג במכר וכן במתנה נמי תליא בדעת' דתרווייהו אי לאו דעבד ליה ניחא לנפשיה לא יהיב ליה הילכך לא תליא בדעת הנותן לחוד אלא אף בדעת המקבל מתנה ובלב המקבל לא היה תנאי וכו' עכ"ל הרי שכתב דבמתנה נמי לא אמרינן אומדנא משום דתליא בדעתא דתרווייהו וכה"ג כתב הרא"ם בתשובות ח"א סימן ט"ז וז"ל את"ל דהיא אומדנא דמוכח' א"ל כיון שאין הדבר תלוי ביד הנותן לחבירו לבדו אלא אף ביד המקבל והמקבל אלו ידע דעת הנותן שלא נתן אלא ע"מ להחזיר לו או ליורשיו וכולי לא היה רוצה לקבלם ולא סגי בלא תנאי וכמ"ש התוס' בשלהי הגוזל קמא וכו' וה' פרח מטה אהרן ח"א סימן ס"ג תמה עליו דדוק' במוכר ולוקח שכל א' נותן לחבירו זה נותן דמים וזה חפץ משא"כ בנותן עש"ב וגם הוא לא ראה תשו' מהר"ם שכתבתי דמתנה נמי תלינן בדעת' דתרווייהו
מיהו בפרק נערה אמר ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבניו הוא ואשתו ניזונין מהם וכת' רש"י והתוספו' דלאחר אין ניזוני' דמתנה הוי כמכר דאי לאו דעבד ליה נייחא לנפשיה לא הוה יהיב ליה מתנה אבל בנו ל"ל הכי והתוספ' הביאו ראיה מפרק י"נ עיין שם ומהר"ם בתשו' הקצרות סימן קצ"ב הוכיח מדבריהם דגם למסקנא דלית הילכתא כתקנת אושא אשתו ניזונת לפחות לאחר מיתה וכתבתיו בסימן רנ"ב עיין שם וא"כ משטר מברחת שנתנה לבנה ולבתה וכן מהכותב נכסיו לא' מבניו וכולי א"ל דהתם שאני משום דתלוי בדעת הנותן דבבנו לא שייך ה"ט דאי לאו דעבד ליה נייחא וכולי הא לא קיימא לן הכי וכת' הרשב"א בתשו' חלק שני סי' קס"ג וזה לשונו ואף על גב דטעמא דמתנה שהיא כמשעבדי הוי משום דאי לאו דהו"ל הנאה מניה לא הוה יהיב ליה מתנה כדאיתא התם ולכאורה לא שייך האי טעמא גבי יורש דבין כך ובין כך אדם נותן ליורשיו ואין להם פסידא כלל אפ"ה לא פלוג רבנן א"נ דאפילו ליורש בעצמו לא היה נותן לו בלשון מתנה אלא מניחו על דינו סתם אא"כ נהנה ממנו עכ"ל ומשכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרי' וכו' בלא"ה ל"ל דוקא במתנה אזלינן בתר אומדנא דבבתרא דף קמ"ד איבעיא לן מכר כל נכסיו מהו ומסקי' דאם עמד חוזר אם המעות בעין שיש הוכחה שע"ד כן מכר וכמו שפסק הרמב"ם והטור ומרן סימן ר"ן ע"ש אלמא אפי' במכר דתלוי בדעת המוכר וקונה אזלי' בתר אומד' דמוכת ואי ק"ל דהא דאמרי' בפר' הגוזל דאדעתא דהכי לא הקדיש ולא נתן ע"כ אומדנא דמוכח היא דהא קי"ל דברים שבלב אינם דברים ואפ"ה כ' התוס' דבמכר לא כיון דתלוי בדעת המוכר והקונה לא אמרי' הכי אם כן ש"מ רלא אזלינן אפי' בתר אומדנא דמוכח במכר (א"ה עכ"מ ואח"ך מצאתי בקו' אחר שכתו' הכי איברא וכו'):
איברא דבתוס' רי"ד בפ' הא"מ כת' וז"ל וראיתי שנוטים אחר דברי ר"ח דאמר דהיכא דמוכח' דאדעת' דהכי זבין ולא נתקיים הדרי זביני ומשוי' דין זה לדין מברחת וכו' וכן נמי בש"מ שכתב כל נכסיו לאחרי' וכו' ואין הדבר כן וכו' וההיא דמברחת דמבטלי' למתנה ולא אמרי' דברי' שבלב אינם דברים ואזלי' בתר אומד' משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחרי' אבל אם מכר נכסיו וכולי וכן נמי שכ"מ אם מכר כל נכסיו לא אמרי' כסבור למות הוא דא"כ למה קבל המעות ודוקא כשנתן וכולי והכי אמרי' בפרק מי שמת איבע"ל מכר כל נכסיו וכו' פי' אי איתנהו בעינייהו מכרו קיים דאין סבור למות אלמא חילוק יש בין מכר ובין מתנה וכן נמי בההיא דבעי למיסק לא"י אם לא מכר אלא חיל' קרקעות לקרוביו בעבור שהיה טרוד לעלות לא"י וכולי אין מתנתו מתנה וכולי ע"ש הרי דלא חי' בין אומדנא לאומדנא אלא בין מתנה למכר ושכ"מ שמכר כל נכסיו אם המעות בעין ועמד אינו יכול לחזור וזה כפי' מהר"י ן' מיגש והרמ"ה בפ' מי שמת סימן צ"ז עיין שם אבל רב האי בס' המקח שער ט"ז פי' דאם המעות מצויי' בעין יכול לחזור וכן כת' הרמב"ם והטור ומרן סי' ר"ן סי"ג עיין שם אם כן אין חי' בין מכר למתנה אלא בין אומדנא דמוכחא לאומדנא דלא מוכחא והרא"ש בפ' אלמנה ניזונת הוכיח עוד כן מלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה עיין שם וזה דעת ר"ח והנמשכים אחריו וכ"כ הרשב"ץ חלק ראשון סימן צ"ה עיין שם והרב משנה למלך בפ"ו מהלכות זכייה בתשוב' הביא דברי המרדכי בפרק החולץ שכת' תשו' למהר"ם שהביא ראיה לס' הגאונים דיבמה שנפלה לפני משומד אינה זקוקה כלל מדאמרי' בפ' הגוזל אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה ותי' טב למיתב וכולי ולגבי מומר ל"ל הכי דאנן סהדי דלא ניח' לה להתייבם כי יעבירנה על דת וכולי ונראה דמהר"ם חולק על זה וס"ל דאף דאיכא דעת אחרת אמרי' אומדנא וכן נראה קצת מדברי הרא"ש בתשו' וכו' בשיטת רבו מהר"ם אזיל וכו' עיין שם באורך ולא ראה תשו' מהר"ם שכתב דאזיל בשי' התוס' דיבמה דוקא מן האירוסין הוא דס"ד דאמרינן אומדנא אבל מן הנישואין לא וכן בדאיכא דעת אחרת לא אמרינן אומדנא וכן כ' הרא"ש בתוס' בפרק נערה וכבר הביא ה' אח"ך מ"ש ה' פני משה לתרץ תשו' הרא"ש דהיכא דהאומד' היא גדולה מאד אנן סהדי דלא יבטלנה המתחיי' אף אם דעת שכנגדו לא יתרצה בכך וכו' ואם כן א"ל דהכא נמי יבמה שנפלה לפני יבם משומד האומדנא גדלה עד מאד ואפי' דאיכא דעת הבעל אמרי' לה עיין שם וכן משמע מדברי מהר"ם בתשו' שכתב אלא מן האירוסין פריך דבאומדנא כל דהו אמרינן וכו' ואם כן דוקא התם מן הנישואין לא אמרי' אומדנא כל דהו וכן בדאיכא דעת אחרת אבל באומדנא גדולה אמרינן לה בכל גוונא:
ונראה דאם הקדיש נכסיו אדעתא למיסק לא"י אף ע"ג דבמכר אמרי' דברים שבלב אינם דברי' היינו משום דאזלינן נמי בתר דעת' דלוקח אבל בהקדש אמרי' דאדעתא דהכי לא הקדיש משום דמקדש בדעתיה קאי כמ"ש התוספות בפרק הגוזל ואפילו ליכא אומדנא דמוכח וכן כתב מהר"ם בתשו' הקצרות סימן י"ט והובא במרדכי ס"פ הא"מ לא דבר תחלה כלל אם בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קידושין וגם היא קבלתם לשם קידו' וכו' קידושין הוו וצריכה גט ואף על גב דאמרינן בפרק הא"מ אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודש' דדברי' שבלב אינם דברי' שאני התם כיון דאתנו לאו כ"כ למיעקר לתנאיה אבל בנדון זה לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם ואע"ג בההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י לא אמרי' הכי התם היינו טעמא דאזלינן בתר אדעתא דלוקח עיין שם הרי שכ' דבמכר נכסיו אדעתא למיסק לארץ ישראל אף על גב דלא הוי אומדנא דמוכח לא אמרינן דברי' שבלב אינם דברים אלא משום דאזלינן בתר דעתא דלוקח ואם כן במקדיש דברים שבלב הוו דברים ועיין בהרב משנה למלך בהלכות שקלים שהוכיח דהא דאמרינן אינם דברי' לאו משום דאינו נאמן לומר שבלבו היה כן אבל באיסור חיישי' מספק מדאמרינן בקידושין ובכולם אף ע"פ שאמר בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ולא אמרו שתהיה היא אסורה בקרוביו ש"מ דאפי' לקולא אמרינן הכי וכן כת' בהדיא הריב"ש בסי' קצ"ג עיין שם וכן מוכח בגמ' בפרק הא"מ דאמרי' מנ"ל לרבא הא אילימא מהא דתנן יקריב אותו מלמד שכופין אותו וכולי עד שיאמר רוצה אני ואמאי והא בלביה לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינם דברים וכו' הרי אפי' בודאי לא ניחא ליה בלביה אמרינן דברים שבלב אינם דברים אפי' לקולא ואמרי' נמי אלא אמ' רב יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי וכו' מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי והא קאמר כסבור הייתי אלא משו' דאמרי' דברים שבלב אינם דברים א"ל אביי דילמא שאני התם דלחומר' משמע דלר"י הוי מקודש' ודאי ואם קדשה אחר אינה מקודשת משום דדברים שבלב אינם דברים אפילו לקולא וכן אביי מוכח לה מסיפא בכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה עיין שם אלמא אינה מקודשת כלל ואפי' גט אינה צריכה משום דדברי' שבלב אינם דברי' אפי' לקולא וכן כתב הריטב"א בחי' שם: י"ג דין ה' אם מכרו ונתנו לאותו פלוני קנה וכולי ראובן שקבל מתנת קרקע ע"מ שיפרע לפ' סך מעות לזמן פ' וקודם שפרע המעות מכר הקרק' לשמעון אינו יכול לחזור דכל האימר ע"מ כאו' מעכשיו דמי ואם כן זכה במתנה למפרע משעה א' כיון שקיים תנאו בסוף ומה שמכר שלו הוא ומכירתו קיימת מהר"א ן' טווה סימן ד' וכן מצאתי להרמ"ה בתשו' סימן רצ"ז באחד שנתן לארוסתו קרקע ונתנה אותו לשמעון קודם שנשאת וז"ל דהא קיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואשתכח דנשואין תנאה בעלמא נינהו כל היכ' דאיתקיים תנאו אפילו לבתר כמה שנים איגלאי מילתא למפרע דמזמניה דשטרא הוא קני לארוסתו לההיא מתנ' וכי יהיב' לי לשמעון מקמי נשואין שפיר קא יהיבת ליה וכולי עכ"ל:
י"ד ואם לא נתקיים התנאי וכו' מהראנ"ח סי' כ"ת נסתפק אם אוכל הפירות כ"ז שאין התנאי מתבטל ודעתו נוטה דאין מעכבין ממנו הפירות עיין שם באורך ומדברי רש"י במציעא דס"ו ע"ב בד"ה ואי בעית אימ' וכו' שכתב והפירות לר"י לוקח אוכלן ולרבנן משלשין אותם עיין שם נראה דסבירא ליה דהמוכר אין מניחים לאכול הפירות בנתיים מן הדין שאם לא יחזיר לו המעות תוך הזמן נמצא המקח קיים כיון דאמר ליה מעכשיו וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קע"ז עיין שם אבל הלוקח לר"י דצד א' ברבית מותר אוכל הפירות דליכא נמי לא איסור רבית ולא גזל דאם יחזיר לו המוכר המעות ינכה לו הפירות שאכל ולרבנן משלשין והכא נמי במתנ' משלשין הפירות עד שיקיים התנאי וכן מצאתי בש"מ לבתרא דף ע"ז גבי האומר זכו בשדה לפלוני על מנת שתכתבו את השטר שכתב בשם ר' יונה בעליות וז"ל ותמיהא לי מאי קא משמע לן פשיטא כיון דאמר ליה על מנת אם לא נתקיים התנאי המכר בטל דאף על גב דקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ולכשיתקיים התנאי מתקיים המקח מעכשיו אבל אם לא נתקיים התנאי פשיט' שאין המקח קיים וכו' ואפשר דקא משמע לן דחוז' בשט' חזרה גמורה ואוכל את הפירות ולא אמרינן משלשין את הפירות שמא יתרצה עוד בכתיבת השטר ואיגלאי מילת' למפרע שנתקיים המקח מעכשיו כדין כל תנאי בעל מנת שהוא כאו' מעכשיו קא משמע לן דל"ד לשאר תנאי שהו' תולה התנאי בדעת אחרים (א"ה עכ"מ אבל מצאתי בקו' אחר שייך לדין זה כתב הר"ן וכו') כתב הר"ן בפ' הא"מ בשם הרשב"א דלוקח אסור לאכול פירות עד שיגמר המקח דשמא לא יוכל לעלות ונמצא מקחו בטל וכי אכיל שכר מעותיו הוא ואפי' התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המק' הרי זה אסור דהוה ליה כרבית על מנת להחזיר ואסור אלא משלשין את הפירו' וכו' ע"ש משמע דליכא צד היתר אפי' אמר ליה אנכה לו מן החשבון לא מהני וכן כתב הט"ז בי"ד סי' קע"ד והוכיח כן מדברי הנ"י בשם הרשב"א עיין שם אבל מצאתי בשיטה מקובצת למציעא דס"ג שכ' הרשב"א וז"ל רבית על מנת איכא בינייהו ופי' רש"י אף על פי שהתנה הלוקח וכו' ותימא דכל שהתנה שאם לא יהיה מכר יחזיר הפירות נמצא שלא אכל רבית ולא עבד איסורא שבתנאי אכל ובתוס' פיר' שאם התנה שאם לא יהיה מכר ינכה מן הדמים לכולי עלמא שרי אלא הכא כשהתנה שאם יפרע לו כל מעותיו תוך הזמן יחזיר לו הוא כשיעיר מה שאכל ואם תאמר ל"ל להפוכי מטרתא ולהתנות בכך יש לומר מפני שהלוקח רוצה לסבב שלא יהיו מעות מצויות אצל המוכר ופעמים שלא ימצא לפרו' כל מעותיו ואלו היה מנכה לו מן המעו' כשיעו' מה שאכל יקל עליו למצוא מעות כנגד מה שנשאר עכ"ל הרי דס"ל דאם ינכה לו ודאי מותר וכן כתבו התוספו' שם וההיא דמשלשין את הפירות נמי אפש' לומר דמיירי בהכי דאין הלוקח רוצה לנכות מן המעות אלא רוצה לפרוע לו הכל לסבב שלא יהיו מעות מצויות אצלו כדי שתשאר הקרקע בידו לכך משלשין הפירות וא"כ הכא מותר הלוקח לאכול הפירות ואם יחזור המקח ינכה לו:
ט"ו ואם לא קיים התנאי וכולי ומכרו לאחר וכולי נראה דלא קנה כיון דלא קיים התנאי ולמד זה מדאמרי' בפ' המגרש על מנת שתנשא לפ' וכו' והרמב"ם בפ"ת מהל' גירושין הלכה י"ג כ' דאם נשאת לאחר קודם שנשאת לו הגט בטל וכו' וכ' המ"מ דס"ל דכל שנשאת לאחר תחלה עברה על תנאה ובטל הגט דעל מנת שתנשא לפ' תחלה משמע עיין שם והכא נמי כיון שמכר לאחר בטל התנאי על מנת שתמכור לפלוני תחלה קאמר אבל להראב"ד ודעמיה דהתנאי יכול להתקיי' דאם נשאת לאותו פל' הגט קיים למפרע עיין שם הכא נמי נראה דעל מנת שתמכור אחר כך לאותו פלו' קנה למפרע אבל הטור העתיק כאן דברי הרמב"ם ובא"ה סי' קמ"ג כתב דאם נשאת לאחר קודם שנשאת לאותו פלו' תצא ואם תקיים התנאי שתנשא לאותו פ' הוי גט למפר' וכו' עיין שם וכבר מהר"א ששון סימן (אמר המגיה עד כאן מצאתי):
ט"ז הגה ואי נתן לו בעל כרחו אי מיקרי נתינה וכולי כתב הרשב"א בתשו' חלק ב' סימן ת' וז"ל שאלו האומר לחבירו זכה בשדה זו ע"מ שתתן לי מאתים זוז והחזיק בשדה וקודם שהספיק ליתן לו הר' זוז חזר בו בעל השדה אין בדבריו כלום למ"ד נתינה בעל כרחו שמה נתינה ואפי' למאן דאמר נתינה בע"כ לא שמה נתינה אם אמר לו על מנת שתתן לראובן ר' זוז הרי זה נותן לראובן המאתים וזכה בשדה ואפי' בעל כרחו של בעל השדה ובע"כ של ראובן שהתנה לו בנתינ' המאתים שהרי הוא מקיים תנאיה ואזיל שלא אמרו נתינ' בע"כ לא שמה נתינה אלא בנתינה לעצמו וכו' אבל במתנ' שיתן לאחר אפילו נתנו לו בעל כרחו הרי זה נתינה וכו' עכ"ל הרי דסבירא ליה דנותן שדה לחבירו על מנת שיתן לו ר' זוזי תלוי למאן דאמר נתינה בע"כ לא שמה נתינ' אפי' החזיק המקבל בשדה יכול לחזור הנותן למ"ד נתינ' בעל כרחו לא שמה נתינה אבל בתנאי שיתן לאחר נתינ' בעל כרחו שמה נתינה והרשב"א בחי' בפ' מי שאחזו כ' דלא נתברר אם נתינה בעל כרחו הוי נתינה אם לא וא"ל דמספק קרקע בחזקת בעליה עומדת מיהו מסתב' לענין מטלטלין אם מסרם לו על מנת שיתן לו מאתים זוז לא מפקי' להו מניה דמטלטלין היכא דקיימו ניקום עיין שם וכן כתב הר"ן שם והמ"מ פ"ח מהלכו' גירושין ה"ך בשם אחרים שכתב כרב האי דפסק כלישנא בתרא עיין שם הרי דהני רבוותא סבירא להו דבממון נמי שייך נתינה בעל כרחו לא שמה נתינה ואם הוא קרקע מספ' מעמידין אותה בחזקת בעלים הראשונים ומשמע אפי' כב' החזיק המקבל בקרקע יכול לחזור הנותן:
י"ז דין ט' והוא שוה יותר וכו' מרן הב"י כ' דמ"ש והא אסמכתא וכו' יתן לו שוה ממאתים במנה לאו למימ' דאם לא כן לא הוי אסמכת' אלא משו' דאין דרך להלוות על שדה שאינו שוה יותר וכן נר' דעת הרמב"ם שכ' אם תעשה כך וכו' אמכור לך וסתם אמכו' בשוויו משמע עיין שם ואינו מוכרח שהרי כתבו התוספו' דס"ה ע"ב בד"ה לא וכו' דמסתמא איירי בלוקח בפחות משוויו וכן משמע בגמ' דקאמ' דלאחר מתן מעות לא קנה אלא כנגד מעותיו עיין שם ואפשר דלכך פירש רש"י כן ועוד דמשום דרב הונא דאמ' מי קא"ל קני לגוביינא ס"ל דבשוויו לא הוי אסמכת' פיר' כן למאי דס"ד אבל אנן קיימא לן כמר זוטרא ורבא דסביר' ליה דכל דאי אסמכת' אפי' בשוויו ומכל מקום נראה דעת מרן לפסוק דאפילו בשוויו הוי אסמכת' כדעת רוב הפוסקים וכנראה מדברי הרמב"ם וכן כתב בתשו' בספ' אבקת רוכל סי' דחילוק זה בטל עיין שם ואם כן הכא העתיק הטור והוא שוה יותר וכולי ולא חש שנטעה ומ"ש רמ"א וי"ח וכולי אינו מדוקדק:
י"ח הוי אסמכת' וכו' כתב הרשב"א בתשו' ח"ג סי' ס"ג וז"ל שאין אסמכת' אלא בתולה בדעת עצמו וכו' אבל בתולה בדעת אחרים ואומר אם תעשה כן או אם עשה פ' כן או אם לא יעשה פ' כתב אין בזו משום אסמכתא עיין שם משמע דגם בתנאי דקום עשה שייך אם תולה בדעת עצמו כגון אם אעשה דבר פ' אתן לך הוי אסמכתא וכן מבואר מדברי מרן הב"י בסימן ר"ו גבי האומר לחבירו כשאמכו' שדה זו אמכרנו לך וכו' וכתב מרן וז"ל וכן כתב הרמב"ם והוסיף דא"ל מעכשיו וכ' ה"ה וכן דעת רב האי וכו' וכן כ' בעטור בשם רבותיו ז"ל והוה משמע דטעמ' דבעי הרמב"ם דא"ל מעכשיו משום דאי לא אמר הכי הוי כמו קנין דברים אחר כך מצאתי שכ' בעל העיטור כ' רבוותא דוקא פסק וקני מניה בלי מעכשיו הא לאו הכי לא דקי"ל אסמכת' לא קניא וכו' ומסתב' דלאו אסמכת' היא דלא אמר מילת' יתירת' וכו' ולא בעי ביה מעכשיו מיהו קנין בעי וכולי כן כתב רבי' האי בס' המקח שער ל"ז תדע שזה התנאי הוא מאותם הנקראים אסמכתא וכו' וכבר פירש בשער האסמכתא שלא תתקיים תנאי דאסמכת' אלא כגון שפי' בו מעכשיו וכמו כן צריך להתנות בזה התנאי ושיאמר המוכר ללוקח הקניתיך מעכשיו וכו' הרי דאפי' בתנאי דאם אעשה הוי אסמכת' אבל הריטב"א בחי' לע"א כתב וז"ל ואם תאמר והא אסמכתא היא ויש לומר בדאמר ליה מעכשיו אי נמי דליכא אסמכתא אלא באומר אם לא עשיתי וכולי עיין שם:
י"ט אבל אם אמר ליה וכולי תהיה שלי מעכשיו קנה כתב מרן הב"י דהרשב"א בתשוב' לא סבי' ליה כהרמב"ם לענין דאם קנה באחד מהדרכי' שקונים בהם אף על פי שלא אמר מעכשיו אם קיים התנאי קנה מיהו מסוף התשו' נראה שאם א"ל מעכשיו אף על פי שלא החזיק בדבר ההוא קנה ואם כן צריך לומ' דההיא דהלוהו על שדהו שאפי' לא מסרה לו בתור' קנין אלא למשכון בעלמ' עיין שם וכן כ' הרשב"ח בהדי' בתשו' ח"ב סימן כ"ב וז"ל ומכל מקום אם אמר השואל בפסיקת הדמים מעכשיו וכו' אם לא החזרתי מכאן עד יום פ' מעכשיו יהא מכר וכו' אין כאן אסמכתא וכאותה ששנינו בפ' אז"נ הלוהו על שדהו וכו' דאלמא כל היכא דא"ל מעכשיו ליכא אסמכתא וכן כ' רב האי גאון בס' המקח ושלא כדברי ר"ת שכתב דמעכשיו לא מהני אלא בכעין דהלוהו על שדהו דהורידו על השדה מעכשיו וכו' ואין דבריו מחוורין ע"ש:
ך' וא"ל אם לא תפרעני עד ג' שנים וכולי אם מת הקונה או המוכ' בס' א"ז למציע' על דס"ו כ' וז"ל והא דקתני אם אין אתה נותן לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי הרי הוא שלו יש מי שפי' שאם מת א' מהם שוב אינו יכול לקיים תנאו וזכה הלוקח בקרקע דאתה ולא יורשך ולי ולא יורשי משמע כדאמרי' בנותן גט לאשתו ע"מ שתתן לי ר' זוז וכ"כ הרמ"ה ואין זה נכון חדא שלא נאמרו דברים הללו אלא בנותן גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב ומגרש דילמא קפיד כל תנאו שאינו רוצה לגרש או לתת מתנה אלא באותו לשון אבל כאן שהיה דרך מכר ובמה שקנס את עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו וכל שפרע המוכר או יורשיו ללוקח או ליורשיו זכה ולא עוד אלא דהא דקי"ל דיש טענת אונס בממון וכו' והתם מוכח דמיתה אונס היא ולכך כשמת א' מהם ואינו יכול לקיים תנאי אונס הוא ופטור וכן דעת רבותי והריטב"א ע"ש והביאו מרן בבדק הבית ונראה דה"ד התם שחייב את עצמו שאם לא יפרע חובו הרי הקרקע שלו אבל הטבה שעושה הלוקח מדעתו כשתביא לי מעות ביום פ' הרי קנוייה לך הוי כמו מתנה דאמרינן לי ולא ליורשיו אתה ולא ליורשיך וכן כתב הריטב"א בחי' לגיטין דף ל' דבממון טועני' טענת אונס ואומ' רבי' דוקא כשנתקיים התנאי מתוך האונס כגון האומר לחבירו שדי נתונה לך אם אבא מכאן ועד ל' יום ונתקיים התנאי שנאנס ולא בא בכי הא טוענים טענת אונס ומתנתו אינה מתנה ואפשר דהרמ"ה לא אמר אלא במתנה כמ"ש בתשו' סי' רמ"ב ויש מי שכ' דמדמה להו אהדדי לכך כ' וכן כתב הרמ"ה לאפוקי דלא נימא דוקא בגט דלצעורה קא מכוון והריטב"א דחה דל"ד למתנה וא"כ אפשר דהרמ"ה מודה הכא ודוקא דמתנה קאמר והטבה שהיא מדעתו דמי למתנה וכ"כ הרשב"ש סימן י"ב וכן הסכים ה' כנה"ג בתשו' בס' בעי חיי ח"א סי' ר"ז עש"ב וסיים הרשב"ש וכתב מיהו כל זה אינו אלא במי שאינו חייב מן הדין והוא מעצמו משתעבד ומתנה אבל במה שהוא חייב בו מן הדין כגון שיש עליו חוב לוה להמלוה ושעבד לו עצמו לפורע לו ביום פ' ומת לוה או מלוה חייב לוה או יורשיו לפרוע למלוה או ליורשיו וכ"כ הרשב"א בתשו' וכו' ע"ש וכן טעמא דאונס כבר ה' בית יהודה סימן י"ד כתב דה"ד בחיוב שהוא תלוי ועומד ולא יתקיים אלא בקיום התנאי כגון הרי זה גטיך אם לא באתי מכאן ועד זמן פ' וכן במתפיס זכיותיו לב"ד ורוצה להפקיע זכותו בתנאי לכך צריך לומר דאם אירע אונס ולא נתקיים התנאי העמד הדבר על חזקתו הא' והאשה אינה מגורשת והזכיות יחזרו לבעלים אבל בנ"ד שהוא להפך שהקרקע עומדת ביד הלוקח ובא זה להוציאה מידו בתנאי אין להוציאה מיד הלוקח עד שיתקיים התנאי ואם נאנס מה בכך הא בעינן שיבאו המעו' ליד הלוקח כדי שיסתלק מן הקרקע דהו"ל כמכירה חדשה ולא שייך טענת אונס עיין שם וכן ראיתי לה' מהר"ם אלשיך סימן ל' שדקדק מדכ' הר"ן האומר שדי נתונה לך אי לא מפייסנא לפ' ופייסיה בכל מה שבידו לעשות ולא נתפייס פטור דאונס הוא וכ"כ הריב"ש בשם הרמב"ן דאמאי קאמר שדי נתונה לך אם לא מפייסנ' וכו' לאשמעי' רבותא דאם אמר שדי נתונה לך או חוב מחול לך אם תעשה כו"ך ונאנס ולא עשה דהמתנה קיימת והחוב מחול אלא ודאי דלא אמרי' הכי אלא לפטור עצמו מחמת האונס ממה שקבל עליו אבל לזכות ע"י האונס במה שלא היה בו זכות לא והביא עוד ראייות עש"ב וכן כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' שכ"ח וז"ל דהתם עיקר המעשה על תנאי הוא עומד ובהתקיים התנאי בטל המעשה וכיון שזה נאנס בקיום התנאי רואין את התנאי כאלו נתקיים ותולין באונס שמא אם לא נאנס היה מקיים תנאו ומתוך כך ממון בחזקת בעליו הא' וכן האשה בחזקת בעלה וכן כולם תמצאם לעולם עכ"ל גם הר"ן בפ' האומר דקידושין וז"ל ולענין מקדש על תנאי ונאנס ולא קיים תנאו שנחלקו בה מצאתי בירוש' פ"ק ר' אביהו בשם ר"י וכולי אונס כמאן דלא עבד רשב"ל מדמה לה למגרש ומתנה אם לא באתי וכו' וה"נ אונס כמאן דעבד ור"י סבר דל"ד דהתם אין הדבר תלוי אלא בו ואינו גומר לגרש אלא אם יעבור על תנאי ברצון אבל באונס לא אבל הכא שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה הרי אינה מסכמת בקידושיה אלא אם כן יקיים תנאו אבל כל שלא נתקיים אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושין ומשמע דקי"ל כר"י וכו' עכ"ל הרי דר"י ס"ל דלא מהני טענת אונס אלא בדבר שאינו תלוי אלא במתנה בו אבל במקדש על תנאי כיון שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה אם אינו נתקיי' התנאי אע"פ שנאנס אינה מתרצה בקידושין וקי"ל כוותיה ה"נ נותן על תנאי שתלוי בדעת הנותן כל שלא קיים המקבל התנאי אע"פ שנאנס אינו חייב להחזיר לו הקרקע וכן כתב הרשב"א בתשו', ח"ב סימן רכ"ט במוכר על תנאי שאם יתן לו ג' מאות דינרים לזמן פ' תתבטל המכירה ואם לאו תהיה קיימת מעכשיו וטען המוכר שבא בתוך הזמן לתת לו הג' מאות ושיחזי' לו כרמו ולא רצה וז"ל אפילו לפי טענתו לא קיים תנאו שהרי לא נתן ואת"ל שהוא אנוס כשלא רצה בע"ד לקבל ויש טענת אונס בממון זה אינה טענה אחד שאין אני רואה כאן שום אונס כי מי אנסו שכשעמד שם לא זרקם לו בתוך חיקו או לתוך חצרו או לתוך ד' אמותיו כדינו וכל שהיה בפניו אין כאן אונס וכולי ועוד שלכאורה זה שטוען שאם לא יתן תוך הזמן שתתבטל המכירה ואם לאו שתהיה מקויימת מעכשיו הרי זה כענין בית בתי ערי חומה שגואל בתוך י"ב חדש דודאי כל שמוכר הבית בבתי ע"ח הדין נר' כמתנה בפי' שעל תנאי כן הוא מוכר וכבר שנינו שם שהיה נטמן כל י"ב חדש כדי שיהא חולט לו וכו' וכשהתקין הלל בבית ע"ח הוא דתקן הא בעלמא לא תקן כדאיתא בפ' מי שאחזו ועד שיתן לו ממונו לא נתבטל מכירתו וכ"ש למ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה וכו' הרי דס"ל דאם לא קיים תנאו אפילו באונס מצד חבירו נתקיימה המכירה.
ושו"ר להרב בני חיי סימן צ"ט שהוכיח כן ולא זכר דברי הרשב"א והר"ן ושאר אחרונים שכתבתי וכן פסק הרשב"ש הביאו מרן הב"י א"ה ר"ס ל"ח וכן פסק מהרלנ"ח ומהר"ם אלשקר הביאם הכנה"ג שם ועי' בתשו' מרן חא"ה סי' ג' ומהר"ש הלוי בתשו' שם ודחה דברי הר"ן עיין שם באורך ולא ראה תשוב' הרשב"א שכתבתי דאם ראה אותה לא היה כותב כך ועיין בס' בתי כהונה ח"א בבית ועד סי' ט"ז וכ"ש בהטבה דגוף והפירות הוי ללוקח עד הזמן שיביא לו המוכר המעות שהיא כמכירה חדשה ועיין בתשוב' הרשב"ש סימן ת"ב וסימן ת"ג:
וראיתי להרב צמח צדק סי' ט"ל על ראובן שנתקשר עם שמעון בתנאי נישואין לזמן על בתו ואירע אונס באותו זמן שכת' אף על גב דטענת אונס מהניא ה"ד אם חייב עצמו בדבר אם לא יקיי' תנאו בזמנו או שיאבד זכותו ונאנס דפטור אבל לחייב חבירו לא מהני האונס שלו לחייב חבירו וכה"ג כתב הב"ח בסימן כ"א בקידושין על תנאי מיהו כל שלא נתקשר עם אשה אחרת חייב ושאני קידושין עיין שם באורך ולא זכר מ"ש הט"ז בי"ד סימן רל"ו דאיש ואשה שנשבעו לישא זה את זה ואירע אונס באותו זמן לא' מהם לא בטלה השבו' כיון שאין הדבר תלוי רק ביומין והש"ך בס' נה"כ שם הסכי' דאין דאפילו בתנאי דזמן פטור עיין שם ובח"מ סי' נ"א סק"ג וכבר כתבתי תשו' הרשב"א דאפי' בתנאי לזמן לא מהני טענת אונס לחייב חבירו מיהו ראיית הרשב"ש דאמרי' לו ולא לבנו מדאמרינן בפרק המוכר את הבית בן לוי שמכר שדהו לישראל וא"ל ע"מ שמעשר א' שלי מעשר א' שלו ואם א"ל לי וליורשי מת מחזיר ליורשיו וכו' אלמא כל שלא אמר לי וליורשי אין ליורשי' זכות וכן בנ"ד וכן דנתי בפני א"א הרשב"ץ מראייה זו והודה לדברי וכולי עיין שם לא מכרעא שהרי כתב הרשב"א בתשוב' חלק שני סימן ש"א וז"ל וכבר ידעת שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכירה זכו אחריו יורשיו וכו' אבל יש דברים שאינם באים דרך מתנה ומכירה אלא דרך תנאי וכו' וזהו שנחלקו בו רשב"ג ורבנן וכו' אבל האומ' לחבירו שדה זו נתו' לך במתנה ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת ראו' בניו נותנים לאחר מיתה שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שיתנו לו וכו' וכן מה שלא זכה בו האב בחייו לא זכו בו בניו אחריו כגון האומר שדה זו נתונה לך במתנ' ע"מ שתתן לי בכל שנה מנה הרי זה נותן לו כל ימי חייו דתתן לי קאמר מת אינו נותן ליורשיו בשנים הבאות אחריו אבל כל מה שנתחייב כל השנים שמכרו בחייו ואם מת האב ולא קבל בחייו נותן הוא לבניו וזה הוא ששנינו בבריית' בפרק המוכר את הבית גבי בן לוי וכולי עכ"ל משמע דבאומר בע"מ שתתן לי מנה בכל שנה אם מת אינו נותן ליורשיו אפילו למ"ד לי וליורשיו מודה בהא וכן כ' בהדיא בפרק המוכר את הבית גבי בן לוי הובא בס' א"ז שם וז"ל וא"ת מ"מ כיון ששיירו למעשר וזכה בו הוא אף יורשיו כן דהא לא קבע זמן ואין לדחו' ולומ' דאתיא כמ"ד לי ולא ליורשי וי"ל דאפילו מ"ד גבי ע"מ שתתן לי ר' זוז לי וליורשי הכא מודה דהכא שאני דלא שייר דבר קצוב אלא פירות היוצאים בשדה שנה שנה והאומר על מנת שתתן לי מנה בכל שנה לא התנה לו וליורשיו אלא לימי חייו וכו' עיין שם הרי דאפי' מ"ד לי וליורשי ה"ד בדבר קצוב אבל בההיא דבן לוי לכ"ע אמרינן לי ולא ליורשי ואם כן אין ראייה דאמרינן גבי הטבה לי ולא ליורשי מההיא דבן לוי וכולי דהתם שאני דהוי דבר שאינו קצוב אבל בעלמא אימא לי וליורשי משמע גם רשב"ם שם כתב הטעם דלא זכו בניו אחריו דכיון דמשו' יתור לשון הוא דאמרי' דשייר מקום מעשר די לנו דאהני יתורא למה שפי' דהיינו לעצמו ע"ש וגם לדעת הרמב"ן נמי דכמו דמשייר לו דבר מסויים זכו יורשיו ה"נ מתחייב לאחר דבר מסויים זכו יורשיו שהרי כת' הרשב"א בתשו' סימן ש"א וזה לשונו והטענה הג' שלא מכרה לאה ולא נתנה דינה אלא לרחל כלומר כל זמן שתבנה היא בחייה אבל לא שיבנו הבאים מכחה לפי שלא כתב לה ולבאי' מכחה גם זו טענה בטלה היא וכו' שכל מה שזכה הזוכה בין במתנה בין במכירה זכו יורשיו אחריו וכולי עיין שם ומהרח"ש בתשו' בס' פרח מטה אהרן ח"א סי' ח' כ' בא' שנתן לו רשות חבירו לפתוח חלונות על רשותו וקנו מידו ומת דזכו יורשיו לפתוח הם החלונות דל"ד לההיא דהרי זה גטיך על מנת שתתן לי ר' זוז דלרבנן אמרי' לי ולא ליורשי דשאני התם דא"ל מסתמא בדוקא אתני משום דהוא צריך להו אבל מי שנתן מתנה לאחר בקנין ועדיין לא הגיע ליד המקבל והיא ביד הנותן אף ע"פ שמת המקבל זכו יורשיו במתנה דל"ל בהא קפידא כדמשמ' מדברי הרשב"א בתשוב' טעם הדבר והסכים עמו הרב המחבר סי' ט' דדבר המסויים זכו בו יורשיו עש"ב וה' בית דוד סי' קנ"ד הק' עליו דמה ראייה מהרשב"א אימא דהתם מיירי שכבר החזיק המקבל בשדה וזכה בו ולא נשאר רק התנאי של מאתים זוז ונדחק בלשון הרשב"א האומ' לחבירו שדה זו נתונה לך וכו' משמע דמיירי שעדיין היא ביד הנותן ואין שם רק אמירה בעלמא ע"ש ואינו צריך דראיית מהרח"ש היא דלא אמרינן לי ולא ליורשי אלא מטעם דמסתמא בדוקא אתני דהוא צריך להו אבל הנותן מתנה לחבירו אפילו לא באה המתנה ליד המקבל זכו יורשיו כמ"ש הרשב"א בנותן מחנה על מנת שתתן לי ר' זוז ומת מקבל מתנה ולא קיים התנאי דבניו נותנים לו משו' דלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שיתנו לו דלא קפיד אלא על עצמו דצריך לה והכא נמי מתנה לאחר ומת המקבל זכו יורשיו אחריו וכבר כתבתי דברי הרשב"א בנותן רשות לחבירו לבנות ולהכביד על כותל ביתו דאפי' לא בנה בחייו זכו יורשיו לבנות אחריו דכל מה שזכה במתנה זכו יורשיו אחריו ולא אמרי' לי ולא ליורשי אלא בתנאי ונ"ל ראייה דהא קי"ל בסימן קכ"ה ס"ח ראובן שאמר לשמעון הולך מנה ללוי שאני נותן לו מתנה והלך שמעון ליתנו ללוי ומצאו שמת אם בריא היה הנותן ומת בחיי המקבל יתן ליורשי המקבל דמצוה לקיים דברי המת וכו' ולפיכך כשמת בחיי המקבל זכה בו המקבל והורישו לבניו וכו' אלמא אפי' לא זכה מן הדין אלא משו' מצוה לקיים דברי המת ולא הגיע ליד המקבל זכו יורשיו וכל שכן אם זכה בה בקנין מן הדין דאפילו לא הגיע ליד המקבל פשיטא דזכו יורשיו אחריו ואם כן ה"נ בהטבה שחייב עצמו בדבר מסויים לחבירו א"ל דזכו יורשיו אחריו וכן ראיתי למהרח"ש ח"א סי' צ"ד דמסתבר כן ומהרימ"ט סי' מ' כתב דלא אמרינן לי ולא ליורשי אלא לגבי תנאי שאינו חיוב ולא זכייה כגון האומר הרי זה גטיך ע"מ שתתן לי מאתים זוז דאינו חיוב רצתה אינה נותנת אלא שהוא תנאי מבטל הגט תדע מדאבעיא לן בפ' מי שאחזו אי נתינה בע"כ שמה נתינה אי לא וא"א דחייבת ליתן פשיטא דהא קי"ל פירעון זוזא זוזא הוי פירעון והא דאמרי' בפרק מצות חליצה וכו' אבל בכל חיוב דעלמ' שמתחייב אף במה שאינו חייב אף על גב דאמ' אני מתחייב לך אם מת חייב ליתן לבניו ולא אמרי' לך ולא ליורשיך וכן אם מת המתחייב יורשיו פורעין עיי"ש והכא נמי מקנה לחבירו קרקע בקנין לכשיביא לו המעות א"ל דהוי כחיוב וזכייה דאם מתחייב ליתן ליורשיו ולא אמרינן לך ולא ליורשיך וכן אם מת המקנה חייבי' יורשיו וכ"כ הרדב"ז חלק שני סימן תקל"ב דזכו היורשים דל"ל למוכר רצה לעשות טיבה זו ולא לבניו דהגע עצמך ראוב' שנתחייב בקנין לשמעון במנה ומת שמעון מי לא יגבו יורשיו מנה זה עיין שם:
וראיתי לה' מנחת יעקב בתשו' סי' ז' שכתב וז"ל ואם ירצה הבע"ד לחלוק דוקא אם מקנה המוכר תנאי ע"מ שתחזיר לי אמרינן דלי ולא ליורשי משא"כ בנותן או מרצ' דבר טובה דאחרי' אמרינן דלו וליורשיו קאמר זה אינו דאדרב' דע"כ לא פליגי רשב"ג ורבנן דמ"ם דלי וליורשי ומ"ס דלי ולא ליורשי אלא במתנת עצמו דאמרינן בעין יפה התנה ולי וליורשי קאמר אבל התנה טובה דאחרים אמרי' דכ"ע מודו דלו ולא ליורשיו קאמר וראייה לזה מה דאמרי' בפ' הכותב כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך משביע הוא את יורשיה וכן הדין לענין נאמנות וכו' עש"ב וכן פסק מהרש"ך ח"ב סי' ל"ב במת המתחייב דאין יורשיו חייב להחזיר הקרקע למוכר דאמרינן לי ולא ליורשיו ומה"ט אמרינן בפ' הכותב גבי נדר ושבועה אין לי עליך וכולי אבל יורשיו משביעין אותה וכולי ע"ש ולא ראו מ"ש הרשב"א ח"ב סימן ש"א וז"ל והטענה הג' שטען שלא מכרה לאה ולא נתנה דינה אלא לרחל כלומר כל זמן שתבנה היא בחייה אבל לא מה שיבנו הבאים מכחה לפי שלא כתב לה ולבאים מכחה גם זה טענה בטלה היא שהוא רצה לדמותה לאותה ששנינו בפ' הכותב נדר ושבוע' אין לי עליך אינו יכול להשביעה אבל הוא משביע את יורשיה ואף הבאים ברשותה וכולי וזה אינו כלום וכולי שכל מה שזכה הזוכה בין במחנה בין במכירה זכו אחריו יורשיו וכולי אבל דרך תנאי או דרך אמנה שאדם בוטח ומאמין ומפקיד אצל א' ואין מאמין ומפקי' אצל א' ובענינין אלו אין לו' מה שעוש' עם האב עושה עם הבן וזה היא משנתינו דפ' הכותב שאם האמינה האשה שהיא בחזקת נאמנת אצלו לא האמין את יורשיה ולא הבאים מכחה שאינן נאמני' ובדוקי' אצלו בדבר זה וכן מי שהפקיד וכולי ע"ש הרי שכתב דכל מה שזוכה במתנה זוכה אחריו יורשיו אבל נאמנות לא אמרי' הכי דאי האמין לזה בדוק אצלו לא האמין לאחר שאינו בדוק אצלו כמו במפקיד ומהר"י עייאש בס' בני יהודה סימן ע"ט כ' על ראובן שהשכיר חנות לשמעון למשך עשר שנים ודר בה שמעון שנה א' ומת נראה דלא אמרי' לי ולא ליורשי אלא בתנאי אבל בדבר שאינו תנאי ודאי כשהקנה לו בין לו בין ליורשיו והדתנן כ' לה נדר ושבועה אין לי עליך וכו' דליכא תנאי ואפ"ה משביע ליורשיה או יורשיו משביעין אותה התם נמי כעין תנאי דמן הדין חייבת שבועה והוא בא לפוטרה משום תיבת נשואין הוי כאלו התנית' עליו ע"מ שלא תשבע לו ואין לך אלא מה שפי' עיין שם וגם הוא לא ראה דברי הרשב"א דס"ל מי שזכה הוא זכו יורשיו אחריו דוקא בתנאי הוא דאמרי' לי ולא ליורשי ומתני' דפ' הכותב שאני דדרך אמנה היא דלא האמין אלא לאשה שהיא נאמנת אצלו ואין יורשיה נאמנים אצלו ולא משום דתנאי ואם כן ה"נ בשכירות דזכייה הוא ולא תנאי ודאי דזכו יורשיו אחריו:
כ"א כתב הרשב"א בתשו' סימן אלף ובח"ב סימן רס"א בנותן מתנה ע"מ להחזיר לי דלמ"ד בע"מ שתתן לי נותן ליורשיו דלי וליורשי משמע ה"נ מחזיר ליורשיו וכתב ה' כנה"ג בסימן זה ובתשובות ר"ז נראה מדבריו דס"ל דהלכה כרשב"ג דאם לא כן מה צריך לומר ולמ"ד וכו' כיון דאין הלכה כן ויש לתמוה דבתשו' הרשב"א שהביא מרן הב"י סי' זה מבואר דפסק כרבנן ע"ש וה' משאת משה בשניות סימן י"ט כתב דלא דייקי' דלי ולא ליורשי אלא לגבי גט דלצעורה קא מכוון אבל לגבי הטבה דלהנאת מוכר הוי לא כמ"ש המבי"ט והוכיח כן מתשו' הרשב"א זו דבמתנה ע"מ להחזיר כיון דהתנאי הוי להנאת הנותן לו וליורשיו קאמר עש"ב וליתא דבעל התרומו' סוף שער ב' כ' דמתנה ע"מ להחזיר אם מת הנותן מחזיר המקבל ליורשיו אם אמר לי אבל אם אמר לי משמע לי ולא ליורשי כדאית' בפ' מי שאחזו ולא קיים התנאי ע"ש אלמא אפי' התנאי להנאת הנותן אמרי' לי ולא ליורשי וכן הרשב"א שכ' ולמ"ד וכו' משמע דלמ"ד התם לי ולא ליורשי ה"נ דכוותה כמ"ש ה' כנה"ג וה' משנה למלך פ"ג מה' זכייה הביא דברי בעה"ת וגמגם דשאני התם דמלת לי מיותרת דהו"ל למימר ע"מ שתתני אבל הכא דלי דהא ראוי לי קאמר מנ"ל לטפויי לי ולא ליורשי נמי ע"ש ולפי מה שהבין ה' משאת משה דאפשר דהרשב"א לא מטעמיה דהמבי"ט אלא דלגבי מתנה ע"מ להחזיר לא דייקי' לי ולא ליורשי משום דלי איצטריך דראוי לי קאמר אבל ל' הרשב"א משמע דלמ"ד התם לי ולא ליורשי משמע דה"נ במתנה ע"מ להחזיר וכן הבין ה' משנה למלך שם דברי הרשב"א כבעל התרומות ע"ש:
כ"ב אם אמר ליה ולבני ביתו הוי לאפוקי כחו דבני ביתו יורשיו כמ"ש התוס' בפ"ב דגיטין גבי על מנת שלא תלכי לבית אביך וכו' מהר"י וויל סי' ע"ש ואם אשתו בכלל בני ביתו זה מחלוקת רש"י והתו' בברכות דף כ"ד בד"ה והתניא וכו' ובספ' ערך השלחן א"ח סימן רצ"ו הוכחתי דאשתו בכלל בני ביתו וכן כת' הפר"ח שם מהירושלמי ע"ש:
כ"ג שני שותפין בחזקה וא' מהם מכר חלקו לחבירו ע"מ שלא יוציאנו מן הבית כ' רבי' בצלאל בתשובו' סימן ל"ד באחד ששכר בית מהגוי בתנאי שלא יקבל עליו תוספת ושלא יוציאנו ממנו בע"כ וז"ל מיהו ודאי דלראובן עצמו הדין כן מיהו השתא דמת א"ל דלא התנה כן עם השוכר עצמו בעודו קיים ולא ליורשיו תדע שכתב הריב"ש סימן רנ"ז וז"ל כל מי שמוכר או נותן לאחר ומשייר במכירתו או במתנתו איזה דבר לעצמו אם משייר דבר ידוע ומסויים כגון שנתן שדה ושייר אילנות וכו' בכגון זה יורשיו כמוהו וכולי (אמר המגיה עד כאן מצאתי):
כ"ד כתב מהרש"ך ח"ד סימן ל"ב על שטר הטב' שנתחייב ראובן לשמעון לחזור ולמכו' לו הקרקע ואחר מיתת שמעון קרע האפטרופוס השט' דאינו חייב כמו דשורף שטרו של חבירו דאפשר שלא היה כתו' בשטר לשמעון ולבאי כחו אלא נתחייב לחזו' ולמכו' לשמ' וא"כ לא נתחייב למכור אלא לשמעון ולא ליורשיו דקי"ל כת"ק דלי ולא ליורשי כיון שהוא ספק אם כתוב בשטר שנתחייב לו ולבאי כחו פטור האפוטרופוס דאין מוציאין ממון מספק עיין שם ואיברא שכן מבואר בסימן שפ"ו דשורף שטרותיו של חבירו אם לא יודע מה היה כתוב בשטר פטור אבל בנדון דידן דפלוגתא דרבוות' היא אם לי ולא ליורשי בשטר הטבה באנו למחלוקת האחרונים אי בספק ספיקא מוציאין מיד המוחזק הכא דהוי ס' ספיק' שמא כתוב בשטר לו ולבאי כחו ואם תמצי לומר שלא היה כתוב אלא נתתייב לשמעון שמא הלכה כהריטב"א ורבותיו דהכא אמרי' לי ואפילו ליורשיו ולדעת מהריב"ל והנמשכים אחריו מוציאין מיד המוחזק בספק ספיקא וכן דעת מהרש"ך עצמו בתשו' אחרות ועיין בהכנה"ג סימן כ"ה הגהב"י אות ע"ה:
כ"ה כתב הרמ"ה בתשוב' סימן רמ"ב על ראובן שנתן מתנה לשמעון על תנאי שיתן ללוי מאתים זהובים ומת שמעון וז"ל ואפי' לא קצב זמן ראו' לאותם התנאים אלא שתלה קיומם בשמעון בצואתו ע"מ שיתן שמעון כך וכך או שיעשה כך וכך ולא יספיק קיום אותו באחר אחר מותו וכו' ואפי' שיהא הבא מכח שמ' באותו ממון רוצה לומר מי שקנה או שירש ממנו אינו נכנס במקומו בקיום אותו תנאי כמו שאלו אמר ראובן ע"מ שיתן שמעון ר' זהובי' ללוי ומת לוי קודם שיתנם לו לא היה נכנס נתינת' לבני לוי במקום נתינתם ללוי כמו שיתבאר ממ"ש הרי זה גטיך ע"מ שתתן מאתים זוז וכו' והלכה כרבנן שאמרו לי ולא ליורשי וכן נאמר ג"כ במה שהתנה בזאת הצואה על מנת שיתן שמעון או שיעשה שמ' ונאמר ששמעון ולא הבאים מכחו וכו' עכ"ל מבו' דס"ל דאפילו בתנאי שיתן לאחרים אמרי' לי ולא ליורשי אתה ולא ליורשיך וה' מח"א הלכות זכיה ומתנה סימן כ"ב כ' דאם התנה על מנת שתתן לפ' ר' זוז ומת המקבל גם הרשב"א מודה לרווח' מכוון וכיון שמת לא אצטריך וכ"כ המרדכי בפרק מי שאחזו עיין שם והלוקח נמי הוי כיורש ומהר"א די בוטון בספ' לחם רב סימן קמ"א כתב דאף על גב דאמרינן לי ולא ליורשי אפשר דהלוקח מיורש הוי כהוא עצמו שהוא שלוחו ושלוחו כמותו עיין שם ובדברי הרמ"ה מבואר דגם מי שקנה ממנו אינו נכנס במקום בקיום התנאי וכן מצאתי להראנ"ח ת"א סימן פ"ח על שטר שכתוב בו שנתתי לו רשות להשתמש בחצר לכל הצריך לו וכו' אמנם אם ימכרנה או ישכירנה לאחר אין לשוכר ולא לקונה רשות להשתמש בחצר וכתב וז"ל אם באנו לדון מדאיצטריך למעט המכירה לאחר ש"מ שהירושה של היורש בכלל הזכות וכו' דאין לומר מכירה איצטריכ' להו דעדיפא טפי מהירושה שהקונה בא מכח המוכר והוי כשלוחו שהרי הריב"ש כשבא לידון על המוכר דן ק"ו מהיורש וכו' משמע דיורש עדיף וכו' אמנם יש מי שחולק בזה מהר"י וויל בתשו' סי' יו"ד כתב וכו' שלדידיה מכר עדיף מירושה שלא כסברת הריב"ש וכולי אלא שאין זה מוכרח מדברי ה' וכו' עי' שם באורך הרי דיורש עדיף ממוכר וגם מהר"י וויל אפילו נימא דסבירא ליה דמכר עדיף מירושה אפשר דמודה דאמרינן לי ולא ליורשי ולא ללוקח דלי דוקא משמע ותמהני דהא קיימא לן דרשות יורש אינו כרשות לוקח כדאמרי' בסוף פ' הגוזל עצים לענין מעשר דלוקח ומקבל מתנה פטור אבל יורש חייב דלא חשיב שינוי רשות וכאלו הם ביד האב דמי וכן פסק הרמב"ם וכן קי"ל בסוף סימן שנ"ג וסימן שס"א לענין גזל דלא מקרי שינוי רשות אלא במוכר ונותן אבל אם מת והורישו לבניו לא דרשות יורש לאו כרשות לוקח וכן לענין אם לא כת' הלוה למלוה דאקני וקנה ומכר אינו טורף מלקוחות אבל אם קנה והוריש גובה משו' דרשות יורש כרשו' לוה דברא כרעא דאבוה כמבואר בסי' קי"א עיין שם בהסמ"ע סקל"א אלמא יורש כהוא עצמו דמי ועדיף מלוקח וכיון דאמרי' לי ולא ליורשי כ"ש דממעטי' לוקח דרשות אחר הוא וכן גבי עבד עברי שאם מת האדון והניח בן עובד הבן אבל אם לא הניח בן אינו עובד לא את הבת ולא את האח כמו שפסק הרמב"ם ספ"ב מהלכות עבדים וכת' מרן הכ"מ בשם רלב"ג בפ' משפטים דמתבאר מזה שאין האדון שליט למכור עבדו או לתתו לאחר עיין שם הרי דלוקח ומקבל מתנה גרע מבן והוי כשאר יורשים ואם כן אף שכ' מהראנ"ח סי' ס"ו וסי' פ"ח דלא פליגי רבנן אלא דוקא בשאר יורשי' אבל בבן דכרעא דאבוה הוא לכ"ע לי ואפילו ליורשי קאמר עיין שם הכא נמי אמרינן לי ולא ללוקח ומקבל מתנה וכל שכן למאי דקי"ל דאמרינן לי ולא ליורשי אפי' לגבי בנו דודאי אמרי' הכי לגבי לוקח דהא גבי עבד לא ממעטי' בנו וממעטי' שאר יורשים ולוקח וכה"ג תנן בפ' הכותב נדר ושבועה אין לי עליך משביע את יורשיה ואת הבאי' ברשותה דהיינו לוקח עיין שם אבל מה שסובר הרמ"ה התם דגם בתנאי שיתן לאחר אמרי' לי ולא ליורשי אתה ולא ליורשיך הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י סי' ר"ז כתב דרבנן דאמרי בע"מ שתתן לי לי ולא ליורשי היינו משום דמסתמא בדוקא אתני דהוא צריך לו אבל האומר לחבירו שדה זו נתונה לך במתנה על מנת שתתן לי ר' זוז ומת בניו נותני' לו לאחר מותו שלא היתה הקפדה שיתן הוא אלא שיתנו לו עכ"ל ונראה דמחלק בין מת הנותן למת המקבל דהמתנה אינו מקפיד שיתן לו המקבל עצמו אלא מקפיד שיתננו לו המעות ולי ולא ליורשי אמרי' אתה ולא ליורשיך לא אמרי' ולא נתקיים התנאי כשנותן המקבל הממון ליורשי הנותן אבל כשמת המקבל ונתנו יורשיו הממון לנותן נתקיים התנאי וכן הבין הרב בית דוד סימן קכ"ד עיין שם ואם כן הוא חולק על הרמ"ה בחדא דלא אמרי' אתה ולא ליורשיך אבל בלי ולא ליורשי אפשר דאפילו בתנאי שיתן לאחר אמרינן דדוקא קתני שיתן לו דהוא צריך אבל ראיתי להרב כרם שלמה סימן ס"ט שכת' תשו' מהר"ם סימן קל"ו דדוקא לגבי נפשיה הקפיד אמרינן לי ולא ליורשי משא"כ כשהתנאי הוא ליתן לאחרי' אפי' לבניו או לבנותיו וזה נר' דעת הרשב"א דדוק' לגבי נפשיה קפיד ומתני בדוק' שיתנו לו ולא ליורשיו אבל כשמתנה ליתן לאחרים לא קפיד ע"ש וא"כ הרמ"ה פליג על מהר"ם והרשב"א ומהר"י עייאש בס' בני יהודה סימן ע"ט פי' דברי הרשב"א בע"א ואינו נוח לי:
כ"ו כתב מהראנ"ח סי' ס"ו וסי' פ"ח דה"ד בשא' יורשים אבל בבן לכ"ע דלי ואפי' ליורשי קאמר דברא כרעא דאבוה וא"ל דה"ה בן הבן דבני בנים הרי הם כבנים וזה נכון אלא שלא פי' הגדולים עיי"ש ובפ"ז תנן גבי שדה אחוזה הקדישה וגאלה אינה יוצאה מידו ביובל גאלה בנו יוצאה לאביו וכו' ותניא לאיש אחר לאחר ולא לבן א"א לאחר ולא לבן או אינו לאח' ולא לאח כשהוא אומר איש הרי אח אמור הא מה אני מקיים לאחר ולא לבן ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח מרבה אני את הבן שכן קם תחת אביו לייעדה ולע"ע וכו' ומסקי' דבת כאחר דמי' וכן פסק הרמב"ם בפ"ד מהלכו' ערכין עיין שם אלמא הבן במקום אב ולא הבת ואפילו היא יורשת אבל הא ליתא דבפ"ק דקידושין די"ז תניא ועבדך שש שנים לך ולא ליורש א"א לך ולא לבן כשהוא אומר שש שנים יעבוד הרי לבן אמור וכולי אלמא אי לאו רבוייא לך ולא לבן משמע וגבי נרצע ונמכר לגוי ממעטי' אפילו בן ע"ש אבל ראיתי למהרימ"ט שם שכ' וז"ל ודרשו בספרי והיה לך עבד עולם עולמו של יובל מכאן אתה אומר ע"ע עובד את הבן ואינו עובד את הבת נרצע אינו עובד לא את הבן ולא את הבת ומלך דריש לך ולא לבן והכא יליף מועבדו ולא את הבן ונראה דתרווייהו צריכי דאי לא כתיב אלא חד מנייהו הא' ולא ליורשו אף על גב דגבי ע"ע אי לאו דדרשי' שש שנים יעבוד דמשמע עובד את הבן הוה דרשי' ועבדך לגמרי לך ולא לבן ודאי בלא גילוי הכי משמע לך ולא לאחרי' ל"ש בן ול"ש בת אבל לבתר דגלי לן קרא א דלענין עבודה חלק הכתוב בין הבן לשאר יורשין כי מיעט רחמנא בנרצע ועבדו לא ממעטי' אלא בת דוקא וכו' לכך איצטריך קרא אחרינא דכתיב והיה לך עבד עולם לך ולא לבן וכו' ע"ש אם כן א"ל דגבי ע"ע לא צריך קרא לרבות הבן אלא משום דהוה ילפינן מאמה העבריה בהיקשא ומנרצע דכתיבי תרי קראי למעט אפי' בן אבל בעלמא לא ממעטי' אלא שאר יורשים והכא נמי לכ"ע אמרינן לי ואפי' ליורשי בבן ואפי' בבן הבן וכן בעבד עברי לא ממעטי' בן הבן אלא דוקא בת ושאר יורשים אבל הא ליתא דאם כן נמכר לגוי דילפי' מוחשב עם קונהו דאינו עובד אפי' הבן מנ"ל אימא דלא ממעטי' אלא שאר יורשי' ושוב ראיתי לה' כנסת הגדולה בתשו' חי"ד סימן רכ"ז שכת' דעבד עברי עובד את הבן דוקא ולא בן הבן דהרי הבת יורשת במקום שאין בן והאח במקום שאין בנים ואין עבד עברי עובדם דגזירת הכתוב דוקא לבן ע"ש: