ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן רה
א' דין א' ולקח דמי המקח וכו' ואין לחל' בין היכא שנותנין המעות עתה להיכא שכבר היו המעות בידו דס"ס הנאה יש לו שלא יצטרך להוציא מה שתחת ידו וכו' הרדב"ז ח"ב סי' כ"ט ע"ש:
ב' ממכרו ממכר וכולי נראה דהוי כמכר דעלמא דאמרי' אחריות טעות סופר אפילו לא נכתב בשטר וכן כתב הר"ן והריטב"א בחידושיו לגיטין דף נ"ח עיי"ש:
ג' לפיכך אם מסר מודעא דוקא מסר דבריו לעדים אבל אם אמר דבריו לאחרים שהם פסולי' לעדות אף על פי ששמעו מאחרים אין זה מודע' במכיר' ובגט ובמתנה הרשב"א ח"א סי' ו' הובא בב"י א"ה סי' קל"ד עיין שם באורך:
ד' והכרנו באונסו וכו' מודעא שכת' בה ואנו עדי' הכרנו באונסו וכו' ושאלנו העדים ואמרו שהכירו האונס על פיו שהגיד להם ולא שראו הם נאמנים ולא הוי חוזר ומגיד דאפשר לעדים ע"ה וחשבו דמהני הכרה שע"פ מוסר המודעא וגדולה מזו א"א דאפילו מן הסתם שאין העדים לפנינו יש לחוש לכך כיון שהוא מצוי לטעות בו ע"ה מהריק"ש בתשו' בספר אהלי יעקב סי' קי"ו והביא ראיה מדברי הריב"ש סי' שע"א שכתב וז"ל ועוד א"א מסברא דההיא דחזקה אין העדים חותמי' על השטר אלא אם כן נעשה בגדול לא נאמרה אלא בעדי' ידועים ומוחזקי' כמו סופרי הדייני' וכו' הרי דלא מחזקי' מן הסתם לעדים ע"ה יודעים עיין שם אבל בתשו' מהר"י ן' הרא"ש סי' ע"ה כת' בתשו' לרב חסדאי וז"ל שבנ"ז שכת' ידם יוצא ממקום אחר אחר שהעידו שנתברר להם האונס לאו כל כמנייהו לחזור ולומר שמפיו לבד נתברר להם דבהא לא עבידי אינשי דטעו אבל בבירור האונס בהא אפשר לומר דטעו וכו' ע"ש ואי מדמי' לה לההיא דחזק' אין העדים חותמים על השטר אלא אם כן נעשה בגדול אפילו אין כת' ידם יוצא ממקום אחר אינם נאמנים וכמו שכת' הר' שפתי כהן בסי' מ"ו ס"ק קי"ח עיין שם וכן מבואר בהדיא בתשו' הרשב"א ח"ב סי' קצ"ו ע"ש דבכל עדים אמרי' חזקה זו כמו שכת' בתשו' הביאה מרן הב"י סי' רל"ה עיין שם ואם כן הכא נמי אמרינן דלא טעו ומהר"ם אלשיך סי' ע"א כת' וכן מה שטענו כיון שלא ידעו באונס שעשו לו שמעון ולוי אלא על פה אנשי' אין זו הכרה באונסו כי מי שיאמר שאומרים אמת וכל שכן להחזי' את שמעון ולוי לרשעים על פיהם וכו' דהא בכי האי גוונא עבידי אינשי דטעו דסברי דכיון דתרי גברי קאמרי ששמעון ולוי מבקשים להפסיד את ראובן אם לא יכתו' להם שטר מחילה דמקרי אונס דמן הסתם קושט' קאמרי וכולי עיין שם באורך משמע דדוקא התם שכתב נשים אמרו להם האונס טעו העדים וסברו דקושטא קאמרי אבל אם שמעו באונס מפי מוסר המודעא לא אמרי' דטעו כדעת מהר"י ן' הרא"ש וגם מדברי מהרמ"א מוכת בהדיא דאפי' שמעו מפי אחרי' האונס לא היה לה לכתוב הכרנו באונסו אלא דאמרי' דטעו ומדברי מהר"ם אלשיך מוכח בהדיא דאם כתבו הכרנו באונסו ולא ראו הם האונס אלא על פה אחרים והעדים פסולים ואפילו במתנה ומחילה השטר בטל והמחילה קיימת אלא דאמרי' דטעו: ה' והכרנו באונסו וכו' כת' מהריק"ש בתשו' סי' קי"ז על מודעא שכ' בה ואני העדים הכרנו באונסו וכו' ושאלנו העדים ואמרו שהכירו האונס ע"פ שהגיד להם ולא ראו הם נאמנים ולא הוי חוז' ומגיד כמו שכת' הר"ן שכל טעות שהעדים מצוים לטעות בו נאמנים הם ואין בהם משום חוזר ומגי' ול' והכרנו אפ' לעדים לטעות ולחשו' דמהני הכרה שע"פ מוסר המודעא עיין שם ולכאו' נראה דזה הוי לעקור העדות ואין נאמני' כמו שכת' המבי"ט ח"א סי' קע"א על עדים שהעידו על שפחה שהיא משוחררת ואחר כך אמרו ששמעו כן ולא ראו וז"ל אף על גב דכ' הר"ן וכו' אבל כשהם או' ששמעו לא הוי עדותם עדות כלל אם כן הרי הם מכחשים את עדותם וכדכת' הר"ן כל היכא שאינו סותר עיקר דבריו הראשונים וכו' והכא אם בששמעו אינו עדות ובידעו הו' עדות הרי סותרים דבריהם הראשונים וכו' והרב כנה"ג הגב"י אות נ"ד הביאו בקיצור עיין שם והכא נמי דכוותה שלא ראו הם אלא שהוא הגיד להם ואין עדותם עדות כלל אין נאמנים לבטל עדותם הא' אבל מצאתי למהר"י ן' מיגש בתשו' סי' קצ"ג שכת' וזה לשונו ולא נשאר לנו אלא לעיין בעדיות שהראה יעקב שזכרו העדים בהם שהם יודעים בברור שראובן משכן הבית אצל גוי ואח"כ כשתק' הדיין ואמר להם מנין באה לכם ידיעה זו אמרו שראו' אמר להם מבלתי שנמצאו הם שם תבטל עדותם או נאמ' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ונאמר יש שנהגו בכל כיוצא בזה והוא מה שראינו לרב רבי' יצחק עשה מעשה בכל יום ומורה בו הוא שנראה עדים וכו' עד כאן לשונו והוא חסר ותמצא שם בתשו' סי' קס"ד בענין כזה שכ' שנראה עדים אם יש להם ידיעה בענייני העדות נסמוך עליהם ואין משגיחין במ"ש אחר כך לא ידעתי אלא מצד ששמעתי לא מצד שראיתי ונאמר בזה כיון שהגי' שוב אינו חוזר ומגיד ואם היה חסר הידיעה לא נסמוך עליו וכזה היה דן רבי' הרב עיין שם וכי האי גוונא כתב הרא"ש בתשו' כלל מ"ה גבי גט שאם העד אמר שהבעל לא צוה לו לחתום נאמן עיין שם הטעם ובבית שמואל סס"י קנ"ב וכן כת' הר"ן בתשו' סימ' נ"ב וזה לשונו תחלה אני דן על מה שאמר העד הר"א בתחלה חוץ לבית דין שהיתה זקוקה ליבם אם תסמוך עליו כמו שהעיד בבית דין שמת זה היבם זמן רב וכו' ועוד דכל כי האי גוונא לא אמרי' מכחיש דבריו הראשונים שאלו אמר מתחילה שלא שמע מעולם שמת ואחר כך אמר שמת כי האי גוונא הויא הכחשה אבל זה לא אמר מתחילה אלא שהיתה זקיקה ליבם ובודאי דלאו כולי אינשי דינא גמירי שהיו בקיאין שאפילו עדותו של עד מספיק להתיר אשה לינשא וכל היכ' דלאו אורחייהו דאינשי למידק כי הכא יכולין לחזו' ולהגי' וכו' עיין שם ועיין במהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח:
ז' דין ב' אבל במתנה או מחילה וכו' מודע' בעדים קרובים לא גרע מגילוי דעת וז"ל מהר"י ן' הרא"ש בתשו' סימן פ"א בנערה שמסרה מודעא ויש כאן הוכתה דמחמת אונס הפקדון קבלה הקידושין ואפילו בלא מסירת המודעא וכל שכן שעשתה שני מודעות ואף על פי שהיו העדים קרובים לא גרע מגילוי מילת' דמהני וכולי וא"א הרא"ש בפסק ט"ז כתב וזה לשונו הרי הוא מגלה דעתו במסירת מודעא שאינו נותן מתנה זו בנפש חפצה וכו' ואפילו אם יודע הדבר שאותה מודעא שמסר בפני עדים דהוי שקר הם וכו' ע"ש הרי דאפילו העדי' קרובים או פסולים במתנה ובגט ובקידושין מהניא דלא גרע מגילוי דעת:
ח' אבל מתנה או מחילה אין צריך להכיר אונסו וכו' כת' הרדב"ז ח"ג סי' תר"ל על אחד שהלך למדינת הים והניח אשתו וכת' לה שאם לא תפחו' מכתובתה כך וכך או תפטור אותו מתנאי פלוני שכתוב בכתובה שלא ישוב עוד לביתו והאשה מסרה מודע' וכתב' לו מה שירצה בפני עדים וכו' מסתברא לי דאונס גמור הוא דלאו דוקא אונס מות או אונס גופו אלא אפי' איי' עליו להפסידו ממון נקרא אונס וכו' ע"ש באורך משמע דסבירא ליה דגם במחילה בעינן שיהא אונס גמור וזה דעת רשב"ם והתוספות והנ"י בשם הרמב"ן דבמתנה ה"ט כיון שמסר מודעא אנן סהדי שאנוס הוא אבל אם נתברר שלא היה אנוס אינה כלום ומהרש"ח בתשו' סי' ז' כת' דה"ד שנתברר שלא נאנס אבל אם לא נתברר אפי' הו' אומר שהיה אנוס מחמת כך ולהד"מ אמרינן אנוס היה אלא שתלה בדבר אחר וכבר השיגו הר' תורת תסד סי' רי"ט מתשו' הריב"ש סי' רל"ב דאפילו לא נתברר שלא נאנס אלא שתלה באונס א' ונמצא שקר לא הוי מודעא וכן דעת הרמב"ן עיין שם באורך וכן נר' מדברי הרשב"ץ ח"א סי' א' דף ג' וזה לשונו שלא תאמר כיון שאין כאן אונס והוא תלה מודעתו באונס זה אם כן מודעתו בטלה מעיק' ואין צריך ביטול הא ליתא דבמודעי דגט ומתנה בגילוי מילתא סגי כדאיתא בפרק ח"ה וכ"ת ה"מ וכולי כן היה נרא' מד' הרמב"ן ז"ל בפח"ה ומדברי רשב"ם אבל האחרונים כתבו אפילו אם טען טענת אונס בשקר הוי מודעא וכן כתב עוד שם סוף א ד' אף על גב דמסר מודעא בפניהם אינה מודעה כלל ולא צריך ביטול לפי שתלה אותו הדבר שאין נקרא אונס כלל שזהו הל' הכתו' במודעא א"א מכריחני ליתנו כדי לצאת וכו' וכבר כתבתי לעיל דבגטא ומתנתא גילוי מילתא בעלמא סגי ואפי' טען טענת אונס בשקר מודעיה מודעא עיין שם ועי' בתשו' מהרש"ך ח"א סי' מ"א שכת' על אשה שמחלה כתובתה ומסרה מודעה שיכולים היורשים לומר קיימא לן כרשב"ם והרמב"ן דאם נתברר שלא היה אונס אין המודעא כלום ונראה שזה תלוי במחלוקת שכתב הריטב"א בריש פרק הכותב וזה לשונו אבל יש אומרים דרב אשי לית ליה דאביי וסבירא ליה דבכל דבר שהוא של שובר או של מחילה לא אמרי' יד בעל השטר התחתונה אלא בעל החו' שבא להוציא ממון מחבירו עליו הראיה כדאמרינן בפרק ג"פ שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע והקטן אינו פרוע וכו' דיד בעל השטר על התחתונה אלמא לא אמרי' גבי שובר יד בעל השובר על התחתונה וכו' ליכא ראיה דשאני התם שאין בל' השובר שום פסק אלא לשונו ברור כפי הסך שתובעים ממנו וכשאומר הלה סטראי נינהו עליו להביא ראיה וכו' וכן בההיא דשטר לך בידי פרוע שובר ברור הוא בלא ספק שאף שט"ח של סך גדול שטר מקרי וכו' אבל כשיש בלשון השובר ל' סתם שסובל ב' משמעו' והרי הוא מסופק אם נמחל החוב ההוא אליבא דכ"ע יד בעל השטר על התחתונה ויד בעל החוב על העליונה כיון שחיובו ברור הוא כדאמר אביי הכא ורב אשי נמי מודה עכ"ל הרי דיש אומרים סבירא להו דלעולם בעל החוב שבא להוציא ממון מחבירו ידו על התחתונ' והריטב"א סבירא ליה דבספק מחילה יד בעל החוב על העליונה וכן כת' הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י א"ה סי' צ"ג וזה לשונו ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרויה בעל השטר מסתברא דבמקו' הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה ואינו דומה למה שכת' בפרק גט פשוט שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה שפר' לו שטר א' אם טוען שלא פרעו אלא הקטן עליו להבי' ראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה ועליו להביא ראיה מה נתן לו או מחל לו וכו' עיין שם הרי דיד האשה על העליונה ואפי' איכא ודאי מחיל' והלה טוען בריא עליו להביא ראיה מה מחל לו שדעת רוב הפוסקים דכל שמסר מודעה וכו' (עד כאן מצאתי)
ט' ראובן שהיה יושב בבית שמעון וטען עליו שמ' שגנב לו סך והודה לו במקצת וכפר לו במקצת ואיים עליו בערכאות של גוים עד שנתפשר עמו ונתן לו ארבע מאות גרושוש ומסר מודעה ע"ז ועכשיו מת ראובן וקמו יורשיו בכח המודעא ונראה דזה חשיב אונס כמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י על ראובן שתבע משמעון תביעה שאינו זוכה בדין והפחידו שאם לא יתן אותם המעות ילשין עליו וימסור אותו למלך ועמד אחד ועשה פשרה ביניהם בקנין ובביטול מודעא ולאחר זמן תבע שמעון מראובן אותם המעות שלא נתנ' לו אלא מפחד שלא ילשינהו וכו' הדין עם שמעון מפני שאנוס היה והוה ליה כתלוהו ויהיב והקנין וביטול המודע' הכל היה מחמת אונסו עכ"ל הרי דאפילו נתן לו המעות על ידי פשרה בקנין חוזר עליו בכח המודעא דהגיזום הוי אונס ולא אמרי' גזים ולא עביד ואף שכ' מהריק"ו שרש קפ"ו והביאו מרן הב"י מחוד' א' שהטוען שנתן לחבירו מפני שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא מיקרי אונס עיין שם כבר כתב מהרש"ך הביאו הרב כנסת הגדולה הגב"י אות י"ז דה"ד כשלא מסר מודעא ואין האונס ברור אבל כשמסר מודעא והראה לעדים שמחייבו באונס לכולי עלמא מיקרי אונס עיין שם וגם מהר"ם וראבי"ה דס"ל דאונס הפחדה לא מיקרי אונס היינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל מסר מודעא הוי אונס כמו שכ' מהראנ"ח ח"א סי' מ"ב הביאו הכנה"ג הגב"י אות ל"ה עיין שם ונראה דהרשב"א ומהריק"ו לא פליגי דלא אמר מהריק"ו דאונס הפחדה לא חשיב אונס אלא במה שבין אדם לחבירו אבל מגוים שיערער עליו שרי המלכות עביד איניש דגזי' ועביד כמו שכ' ה' כנסת הגדולה אות ך' בשם מהר"ש ן' חסון עיין שם ועיין בהרב כנסת הגדולה שם נראה דהיינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל כשמסר מודעא גלי דעתיה דמחשיב ליה לאונס וכמו שכתב מהרח"ש בקונט' המודעא דף י"ב וי"ג עיין שם באורך ונראה דאפי' להוצי' ממון חשיב אונס שהרי נדון מהריק"ו בשכבר נתן מעות טען שבאונס נתן מפני שהגזימו להביאו בערכאות ש"ג וכת' דלא חשיב אונס דגזים ולא עביד ואם כן כשמסר מודעא שמחשיבו לאונס אף על פי שכבר נתן כיון דחשי' אונס מוציאין ממון מידו ועיין בתשו' מהראנ"ח סי' ס"ג דמהריק"ו לא אמר אלא לענין דלא חשיב אונס ברור כדי להוציא ממון מיד המוחזק אחר שנתן לו כבר והחזי' בו ואחר כך כת' וז"ל דשמא ע"כ לא אמר ר"ח וסייעתו דאונס ההפחדה חשבי' ליה אינם אלא כשמס' מודע' עליו וגלה הנאנס דעתו דחשיב ליה אונס וירא בכך אבל כל שלא מסר מודעא עליו מתחילה לא ושמעתי שמקצת מן המורים החזיקו בחלוק הזה ועשו לו סמוכות ג"כ מדברי מהריק"ו שכתב ובר מן דין מי יוצא ממון מיד המוחזק בי בטענת אונס דלא מוכת וכו' עיין שם ואם כן נרא' דמהריק"ו שכתב דאפילו לדברי ר"ח פשיטא דלא חשיב אונס בגזום בעלמא אלא וכו' היינו אפי' במסר מודעא דמחשיב ליה אונס לר"ח וסייעתו היינו דוקא בגזום דברי היזקא אבל אי לא ברי היזקא כגון שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא חשיב אונס כלל אפילו מסר מודעא להוציא ממון מחזקתו
יו"ד מודעא שלא חתמו בה עדי המודעא עצמה אלא פ' צוה לחתום וכו' נר' דודאי עדים שאינם יודעים לחתים וצוו לאחר לחתום אינו כלו' דהוי עד מפי עד כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קצ"א והרשב"ץ ח"א סימן קכ"ח והרדב"ז חלק שני סי' תק"ץ על שטר שחתום בו עד א' והעד הב' צוה לחתום ושני עדים על זה שצוה לחתום דהוי ער מפי עד ואינו כלום מיהו אם יבאו ב' עדי' אשר העידו על אותו שצוה לחתום בפני בית דין ויאמרו מעידים שפ' צוה לחתום חתימה זו נתקיים זה העד שהרי על החתימה הם מעידי' אבל אם אמרו פ' אמר להם שהוא עד בדבר זה וצוה לחתו' חתימה זו נ"ל שאין קיום וכו' עיין שם באורך וכבר כ' מרן בסימן מ"ה מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד פ' צוה לחתום אם קבלו בני העיר עליה לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו יכול והם דברי הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קצ"א וסימן קצ"ט עי' שם משמע אפי' נהגו צריך שקבלו כן בני העיר וכן כ' הרמ"ה בתשו' סי' רצ"ח וז"ל על שט"ח היוצאים ביניכם בחתימת ידי סופר שחותם שמות העדים שצוו אותו לחתו' כך ראינו שאם היה שטר זה בחתימת ידי סופר שהסכימו כל בני העיר להאמינו לחתום שמות העדים כשיש עדי' או ראיה על הסכמה זו הרי זה כמי שהסכימו כל בני העיר לקבל עליהם עד מפי עד ועושים על פי אותם שטרות בדיני ממונות בלבד ובכל כיוצא בזה אמרו חכמי' הכל כמנהג המדינה ואם לא נתברר שהסכימו כל בני העיר על כך הרי אותם שטרו' פסולי' לגמרי וכו' עכ"ל הרי דצריך ראיה על המנהג וכה"ג כת' הרא"ש בתשוב' הביאו הטור סימן ס' גבי תקנת השוק דבספק מעמידי' הדבר על דין תורה עיין שם וכן קי"ל בא"ה סי' קי"ח דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה וכן בכל ספק וכו' והם דברי הרא"ש בתשוב' הביאם הטור שם וכ' הרשב"ץ בתשו' חלק שני סימן רצ"ג אף על פי שהיה דעתו לדון שתהא יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכה"ג כת' הרמב"ן בשם ר' אפרים בפרק יש נוחלין ובס"ה בכורות עיין שם וכתב מהר"י עייאש בתשו' חלק שני סימן קכ"ג דמשמע דלא מהני תפיס' בתקנו' וז"ש הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שיהא יד התובע על התחתונה לענין תפיסה ככל ספק דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ע"ש אלמא כל ספק בתקנה מעמידים הדבר על ד"ת אפילו להוציא ממון והכא נמי אם אין עדים שקבלו כן הוי ספק תקנה ואפילו נהגו כן אין סתם מנהג מבטל הלכה וכן כתב הריב"ש סס"י שמ"א אפילו שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה אלא מנהג שהתנו עליו בני העיר כמ"ש הרמב"ן בפרק מ"ש שאם נהגו בדיני ממונות שהמלוה את חבירו בעדים לא יהא נאמן לומר פרעתו או ששומר חנם יהא חייב כשואל אין מנהגם כלו' לבטל הלכה אלא אם כן התנו עליו וכו' עיין שם מיהו הרא"ש בתשו' שכ' הטור סימן ס"א ופסקו מרן שם דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנו' הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר דעתו שיכתוב כמנהג המדינה וכו' ומ"ש בסימן ע"א סי"ד שטר שיש בו נאמנו' ומנהג המקום הרבה כותבי' נאמנו' אם העדים עצמם הם כאן ואימרים שלא כתבו כי אם מפני שהיו רואים שבשטרות כותבי' כן וכו' ואין סומכין על הנאמנות וכו' כבר כת' מרן בב"י דמיירי כשאין מנהג פשיט לכתיב כן בכל השטרות והרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט וכתוב בו ככל השטרו' אם כן אם המנהג פשיט לכתי' נאמנו' ככל השטרו' מסתמא דעתו שיכתוב כמנהג המדינה אפי' לא קבלו הלוה בפי' עיין שם בהסמ"ע והש"ך וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שני סימן של"ה וזה לשונו ועוד שאפי' בלא זה הנאמני' כלל המלוה והבא מכחו נאמני' מתקנת הקהל שכל המלוה על דעת מה שהתקינו הקהל והנהיגו מלוה וכן כל לוה על דעתנו הוא לוה ואעפ"י שלא התקינו הקהל אלא שהכל נוהגין כן כל מלוה ולוה על דעת כן מלוים ולוים וכולי עיין שם הרי דהמלוה והלוה מסתמא על דעת המנהג חייבו עצמם מיהו נר' דה"ד לגבי נאמנות שלא יהא נאמן לומר פרעתי משום דהחיוב ברור והמלוה על דעת כן מלוה וכן הלוה חייב עצמו על דעת כן והכא נמי נהגו שהמלוה את חבירו בעדים לא יהא נאמן לומר פרעתי או בכת"י שלא יהא נאמן לומ' פרעתי כמו שטר מסתמ' כיון שהחיוב ברור בעדים והספק בפירעון אמרי' מסתמ' על דעת כן מלוים ולוים שלא יהא נאמן לומר פרעתי ודלא כהרמב"ן והריב"ש אבל שט"ח שלא חתמו בו העדי' עצמם אלא פ' צוה לחתום וכו' שהחיוב ספק ולא שייך האי טעמא שהמלוה והלוה על דעת המנהג חייבו עצמם דהרי אין החיוב ברור לא יתחייב אלא אם כן קבלו אותו בני העיר והרשב"א בתשוב' חלק שני סימן קי"א כתב על מנהג עיר א' דפעמים שחותמין האחד ביד' והא' חותם הסופר בשבילו וכת' צוה פ' לחתום וכו' ועמד שם א' ואשתו ומכרו בתים שיש להם ללאה אשת יוסף וכת' השט' וחתם העד בחתם ידו והעד הב' חתם סופר בשבילו פ' צוה לחתום וכולי השטר כשר אף על פי שלא חתם העד השני בחתם ידו הואיל ותקנת העיר ומנהגם הוא בכך דלא גרע משטרות העולי' בעש"ג שהוא כשר דלא מרעי נפשייהו וכ"ש סופר העיר שהעמידוהו לכך והתקינו שיהיו עושי' כן משום עמי הארץ שאינם יודעי' לחתום וכו' עיין שם באורך הרי דאפי' דקרקע בחזק' בעליה עומדת שטר המכר כשר משו' תקנת בני העיר ומנהגם והתקינו כן משום ע"ה שאינם יודעים לחתום מיהו משמע דה"ד אם הסופר חותם כן צוה פ' לחתום וכו' משו' דהסופר לא מרע אנפשיה דלא גרע משטר העולה בעש"ג דכשר מה"ט אבל עד אחר שחתם פ' צוה לחתום וכולי אינו נאמן אלא אם כן נתברר שקבלו עליהם בפי' והרדב"ז חלק שני סי' תקמ"ד כ' על שטר שמנהג העיר לעשות כל שטרותיהם ע"י סופרים גוים ועדים גוים וכו' העולה מדברי הראשוני' כי המנהג אשר אמרו מבטל הלכה צריך שיהא ידוע וקבוע ע"פ בקיאים וכולי הילכך אם תברר האשה בשני עדים כשרים שכל שטרותיהם היו עושי' על פה סופר ועדים גוים אף על פי שלא היו בערכאותיהם ובכל התנאים אשר הזהירו רז"ל והובאו שטרות אלו לפני חכמי העיר ועשו על פיהם והוקבע המנהג הרי זה מנהג המבטל הלכה ואף על פי שלא בא לפניהם שטר מתנה ממש כזה כיון שנהגו בשאר שטרו' אף על פי שאין בהם שאר תנאים ערכאותיהם נהנו גם בשט' מתנה אבל אם העידו שהיו באי' לפני חכמים שטרות העולים בערכאותיהם ועשו על פיהם ולא משום מנהג עד שתביא ראיה שבאו פניהם שטרי במטלטלי' בלא דרכי הקנין ועשו על פיו וקבעו המנהג לעשות כל שטרותיהם בעדים גוים עכ"ל הרי דגם שטר מתנה בעדים גוים שאינו כדין כשר וה"ד אם יש עדים שנקבע המנהג על פה חכמי העיר שבאו שטרות לפניהם ודנו על פיהם וא"כ בנ"ד אם יש עדים שראו שט"ח שאין עדים חתומים אלא צוה לחתום וכולי ודנו על פיהם ה"ז מנהג מבטל הלכה ואפילו יש עדים אפשר דלא קבלו עליהם אלא סופרי העיר שחתם פלוני צוה וכו' משום דלא מרע נפשיה כמ"ש בתשו' הרשב"א ועדיין א"ל דה"ד בשטרו' תקנו כך כדי שלא תנעול דלת בפני לוים שהרי כתב הרמב"ם בפרק שלישי מה' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונו' ולא בדיני נפשות אלא על פה העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרי' שחותכי' דיני ממונות בעדות בשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוים וכו' ופסקו מרן בסימן כ"ח עיין שם ואם כן גם חתימת העדים עצמם בשטר היא תקנת חכמי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוים ואם כן אם נהגו לקיים עדות צוה לחתום כעדות העדי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוים שלא ימצא עדים שיודעים לחתום מכל מקום במודעא דלא שייך ה"ט לא קבלו ואף אם יש עדים שבא לפני בית דין של העיר שטר מודע' פ' צוה לחתום וכו' ודנו על פיו הא קי"ל דלעולם הולכין אחר מקום שנתחייב בו כמ"ש בסימן ס"ט בעיר שנהגו שכתב יד דינו כשטר דאין נאמן לומ' פרעתי והלך הלוה לעיר שלא נהגו כך וטען פרעתי כמנהג המקום שיושב בו עתה הולכין אחר מקום שנתחייב בו וה"ה בהפך אם במקום שנתחייב בו נאמן לומ' פרעתי ובמקו' אחר נהגו בו כשטר הולכין אחר מקום שנתחייב עיין שם אם כן בנ"ד אפילו שעדים בעיר זו שקבלו עדות דצוה לחתום כעדים עצמם בכל השטרות צריך לברר מיהו נר' דאפי' בדבר דלא שייך טעמא דנעילת דלת חותכין דיני ממונו' בעדות שבשטר דלא חילקו חכמים כמ"ש הרמב"ן בסיף יבמות בפלוגת' דר"ע ור"ט אי בודקי' עדי נשים בדרישה וחקירה וכו' ואף על גב דלגבי כתובה איכא נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא וכולי לא פלוג רבנן בדיני ממונות ואע"ג דבדיני קנסות בעי' דרישה וחקירה הנהו לאו בכלל דיני ממונו' נינהו ולא תקנו בו רבנן מידי וכו' והביאו הרב"א בתשו' סי' ה' עיין שם והכא נמי חותכין כל דיני ממונות בעדות שבשטר אפילו בכתובה ודכוותה דלא שייך נעילת דלת כנראה מדברי הרמב"ם שכ' אבל מד"ס שחותכין ד"מ כעדי' שבשטר וכו' שלא תנעול דלת בפני לוים ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות וכולי הרי דלא הוציא אלא דיני קנסות דלאו בכלל דיני ממונו' נינהו אבל כל דיני ממונות אפילו דבר שאין בו נעילת דלת חותכין בעדו' שבשט' דלא פלוג רבנן כמ"ש הרמב"ן גבי דרישה וחקירה ומכל מקום בעדות דצוה לחתום וכו' כל שאין ראיה שקבלו עליהם כל עדות אמרי' שמא ה"ד בשט"ח כדי שלא תנעול דלת אבל בכתוב' דלא שייך האי טעמא דנעיל' דלת לא עשו הפך הדין וכבר כתבתי בס' עה"ש סי' ס' דבמקום שעשו תקנת השוק וספק במתנה אם היא בכלל התקנה אין מוציאין ממון מיד המוחזק ומ"ש הרא"ש דבס' מעמידין הדבר על דין תורה ה"ד בספק אם נהגו עיקר התקנה אבל כשיש ודאי תקנה והספק אם המתנה בכלל התקנה אין מוציאין מהמוחזק וכן כת' מרן הב"י דקי"ל כהרא"ש דעשו במתנה תקנת השוק מה"ט דמוקמי' ממון בחזקתיה עיין שם והא דקי"ל בסימן קי"ח דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידו על דין תורה מ"מ כל שיש לו זכייה בממון לא אמרי' יד בעל התקנה על התחתונה ואם כן ה"נ דמקבל מתנה זכה זכייה גמורה:
י"א מודעא שמעון שהיה יושב בבית ראובן וטען עליו שגנב לו סך כו"כ והודה לו במקצת וכפר בכל השאר ואיים עליו בעש"ג עד שנתפשר עמו ונתנם לו ומסר מודעא ואח"ז מת שמעון וקמו יורשיו והוציאו המודעא ותובעים לראובן דכל מה שנתן אביה' הוא באונס מה דינו:
ונראה דמן הדין היה שמעון חייב שבועת היסת כיון שיש רגלים לדבר כמ"ש מור"ם בסימן ע"ה סי"ז דמשביעין שבועת היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבות פרוצות וכו' עיין שם וכ"ש שמצא הגניבה בידו וגם הודה במקצת דודאי רגלים לדבר שהוא גנב כל מה שאבד לראובן ויכול להשביעו אבל לא היה חייב לשלם כל מה שטען עליו והמבי"ט ח"ג סי' קפ"א כתב על מי שתבע את חבירו שחייב לו ממון וגזים עליו בעש"ג ומסר מודעא על מה שיתחייב לו בשטר כיון שלא ידעו העדים מה שתבעו שיכתוב לו שט"ח על סך מעות שלא כדין וכ"ש ועמד אחד ועשה פשרה ביניהם בקנין ובביטול מודעא ולאחר זמן תבע שמעון מראובן אותם המעות שלא נתנ' לו אלא מפחד שלא ילשינהו וכו' הדין עם שמעון מפני שאנוס היה והוה ליה כתלוהו ויהיב והקנין וביטול המודע' הכל היה מחמת אונסו עכ"ל הרי דאפילו נתן לו המעות על ידי פשרה בקנין חוזר עליו בכח המודעא דהגיזום הוי אונס ולא אמרי' גזים ולא עביד ואף שכ' מהריק"ו שרש קפ"ו והביאו מרן הב"י מחוד' א' שהטוען שנתן לחבירו מפני שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא מיקרי אונס עיין שם כבר כתב מהרש"ך הביאו הרב כנסת הגדולה הגב"י אות י"ז דה"ד כשלא מסר מודעא ואין האונס ברור אבל כשמסר מודעא והראה לעדים שמחייבו באונס לכולי עלמא מיקרי אונס עיין שם וגם מהר"ם וראבי"ה דס"ל דאונס הפחדה לא מיקרי אונס היינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל מסר מודעא הוי אונס כמו שכ' מהראנ"ח ח"א סי' מ"ב הביאו הכנה"ג הגב"י אות ל"ה עיין שם ונראה דהרשב"א ומהריק"ו לא פליגי דלא אמר מהריק"ו דאונס הפחדה לא חשיב אונס אלא במה שבין אדם לחבירו אבל מגוים שיערער עליו שרי המלכות עביד איניש דגזי' ועביד כמו שכ' ה' כנסת הגדולה אות ך' בשם מהר"ש ן' חסון עיין שם ועיין בהרב כנסת הגדולה שם נראה דהיינו דוקא כשלא מסר מודעא אבל כשמסר מודעא גלי דעתיה דמחשיב ליה לאונס וכמו שכתב מהרח"ש בקונט' המודעא דף י"ב וי"ג עיין שם באורך ונראה דאפי' להוצי' ממון חשיב אונס שהרי נדון מהריק"ו בשכבר נתן מעות טען שבאונס נתן מפני שהגזימו להביאו בערכאות ש"ג וכת' דלא חשיב אונס דגזים ולא עביד ואם כן כשמסר מודעא שמחשיבו לאונס אף על פי שכבר נתן כיון דחשי' אונס מוציאין ממון מידו ועיין בתשו' מהראנ"ח סי' ס"ג דמהריק"ו לא אמר אלא לענין דלא חשיב אונס ברור כדי להוציא ממון מיד המוחזק אחר שנתן לו כבר והחזי' בו ואחר כך כת' וז"ל דשמא ע"כ לא אמר ר"ת וסייעתו דאונס ההפחדה חשבי' ליה אונס אלא כשמס' מודע' עליו וגלה הנאנס דעתו דחשיב ליה אונס וירא בכך אבל כל שלא מסר מודעא עליו מתחילה לא ושמעתי שמקצת מן המורים החזיקו בחלוק הזה ועשו לו סמוכות ג"כ מדברי מהריק"ו שכתב ובר מן דין מי יוצא ממון מיד המוחזק בי בטענת אונס דלא מוכח וכו' עיין שם ואם כן נרא' דמהריק"ו שכתב דאפילו לדברי ר"ח פשיטא דלא חשיב אונס שגזום בעלמא אלא וכו' היינו אפי' במסר מודעא דמחשיב ליה אונס לר"ח וסייעתו היינו דוקא בגזום דברי היזקא אבל אי לא ברי היזקא כגון שגזמו להביאו בערכאות של גוים לא חשיב אונס כלל אפילו מסר מודעא להוציא ממון מחזקתו:
יו"ד מודעא שלא חתמו בה עדי המודעא עצמה אלא פ' צוה לחתום וכו' נר' דודאי עדים שאינם יודעים לחתום וצוו לאחר לחתום אינו כלו' דהוי עד מפי עד כמ"ש הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קצ"א והרשב"ץ ח"א סימן קכ"ח והרדב"ז חלק שני סי' תק"ץ על שטר שחתום בו עד א' והעד הב' צוה לחתום ושני עדים על זה שצוה לחתום דהוי עד מפי עד ואינו כלום מיהו אם יבאו ב' עדי' אשר העידו על אותו שצוה לחתום בפני בית דין ויאמרו מעידים שפ' צוה לחתום חתימה זו נתקיים זה העד שהרי על החתימה הם מעידי' אבל אם אמרו פ' אמר להם שהוא עד בדבר זה וצוה לחתו' חתימה זו נ"ל שאין קיום וכו' עיין שם באורך וכבר כ' מרן בסימן מ"ה מקום שנהגו שהסופר חותם ע"פ העד פ' צוה נחתום אם קבלו בני העיר עליה לעשות עדותו כעדות העד כשר ואם לא קבלו עליהם אינו יכול והם דברי הרשב"א בתשו' ח"ד סימן קצ"א וסימן קצ"ט עי' שם משמע אפי' נהגו צריך שקבלו כן בני העיר וכן כ' הרמ"ה בתשו' סי' רצ"ח וז"ל על שט"ח היוצאים ביניכם בחתימת ידי סופר שחותם שמות העדים שצוו אותו לחתו' כך ראינו שאם היה שטר זה בחתימת ידי סופר שהסכימו כל בני העיר להאמינו לחתום שמות העדים כשיש עדי' או ראיה על הסכמה זו הרי זה כמי שהסכימו כל בני העיר לקבל עליהם עד מפי עד ועושים על פי אותם שטרות בדיני ממונות בלבד ובכל כיוצא בזה אמרו חכמי' הכל כמנהג המדינה ואם לא נתברר שהסכימו כל בני העיר על כך הרי אותם שטרו' פסולי' לגמרי וכו' עכ"ל הרי דצריך ראיה על המנהג וכה"ג כת' הרא"ש בתשוב' הביאו הטור סימן ס' גבי תקנת השוק דבספק מעמידי' הדבר על דין תורה עיין שם וכן קי"ל בא"ה סי' קי"ח דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידנו על דין תורה וכן בכל ספק וכו' והם דברי הרא"ש בתשוב' הביאם הטור שם וכ' הרשב"ץ בתשו' חלק שני סימן רצ"ג אף על פי שהיה דעתו לדון שתהא יד התובע על התחתונה כדין כל ספק תביעת ממון בטלנו דעתנו מפני דעתו כי רב מובהק הוא ונחית לעומקא דדינא וכה"ג כת' הרמב"ן בשם ר' אפרים בפרק יש נוחלין ובס"ה בכורות עיין שם וכתב מהר"י עייאש בתשו' חלק שני סימן קכ"ג דמשמע דלא מהני תפיס' בתקנו' וז"ש הרשב"ץ שהיה דעתו לדון שיהא יד התובע על התחתונה לענין תפיסה ככל ספק דעלמא וחזר ובטל דעתו מפני דעת הרא"ש דלא מהני תפיסה ע"ש אלמא כל ספק בתקנה מעמידים הדבר על ד"ת אפילו להוציא ממון והכא נמי אם אין עדים שקבלו כן הוי ספק תקנה ואפילו נהגו כן אין סתם מנהג מבטל הלכה וכן כתב הריב"ש סס"י שמ"א אפילו שיש דברים שאין סתם מנהג מבטל הלכה אלא מנהג שהתנו עליו בני העיר כמ"ש הרמב"ן בפרק מ"ש שאם נהגו בדיני ממונות שהמלוה את חבירו בעדים לא יהא נאמן לומר פרעתו או ששומר חנם יהא חייב כשואל אין מנהגם כלו' לבטל הלכה אלא אם כן התנו עליו וכו' עיין שם מיהו הרא"ש בתשו' שכ' הטור סימן ס"א ופסקו מרן שם דכל דבר שנהגו במדינה לכתוב הן נאמנו' הן כתבוה בשוקא וכו' כל מי שמקנה בסודר דעתו שיכתוב כמנהג המדינה וכו' ומ"ש בסימן ע"א סי"ד שטר שיש בו נאמנו' ומנהג המקום הרבה כותבי' נאמנו' אם העדים עצמם הם כאן ואומרים שלא כתבו כי אם מפני שהיו רואים שבשטרות כותבי' כן וכו' ואין סומכין על הנאמנות וכו' כבר כת' מרן בב"י דמיירי כשאין מנהג פשוט לכתיב כן בכל השטרות והרא"ש מיירי כשהוא מנהג פשוט וכתיב בו ככל השטרו' אם כן אם המנהג פשיט לכתו' נאמנו' ככל השטרו' מסתמא דעתו שיכתוב כמנהג המדינה אפי' לא קבלו הלוה בפי' עיין שם בהסמ"ע והש"ך וכ"כ הרשב"א בתשו' חלק שני סימן של"ה וזה לשונו ועוד שאפי' בלא זה הנאמנו' כלל המלוה והבא מכחו נאמני' מתקנת הקהל שכל המלוה על דעת מה שהתקינו הקהל והנהיגו מלוה וכן כל לוה על דעתנו הוא לוה ואעפ"י שלא התקינו הקהל אלא שהכל נוהגין כן כל מלוה ולוה על דעת כן מלוים ולוים וכולי עיין שם הרי דהמלוה והלוה מסתמא על דעת המנהג חייבו עצמם מיהו נר' דה"ד לגבי נאמנות שלא יהא נאמן לומר פרעתי משום דהחיוב ברור והמלוה על דעת כן מלוה וכן הלוה חייב עצמו על דעת כן והכא נמי נהגו שהמלוה את חבירו בעדים לא יהא נאמן לומר פרעתי או בכת"י שלא יהא נאמן לומ' פרעתי כמו שטר מסתמ' כיון שהחיוב ברור בעדים והספק בפירעון אמרי' מסתמ' על דעת כן מלוים ולוים שלא יהא נאמן לומר פרעתי ודלא כהרמב"ן והריב"ש אבל שט"ח שלא חתמו בו העדי' עצמם אלא פ' צוה לחתום וכו' שהחיוב ספק ולא שייך האי טעמא שהמלוה והלוה על דעת המנהג חייבו עצמם דהרי אין החיוב ברור לא יתחייב אלא אם כן קבלו אותו בני העיר והרשב"א בתשוב' חלק שני סימן קי"א כתב על מנהג עיר א' דפעמים שחותמין האחד ביד' והא' חותם הסופר בשבילו וכת' צוה פ' לחתום וכו' ועמד שם א' ואשתו ומכרו בתים שיש להם ללאה אשת יוסף וכת' השט' וחתם העד בחתם ידו והעד הב' חתם סופר בשבילו פ' צוה לחתום וכולי השטר כשר אף על פי שלא חתם העד השני בחתם ידו הואיל ותקנת העיר ומנהגם הוא בכך דלא גרע משטרות העולי' בעש"ג שהוא כשר דלא מרעי נפשייהו וכ"ש סופר העיר שהעמידוהו לכך והתקינו שיהיו עושי' כן משום עמי הארץ שאינם יודעי' לחתום וכו' עיין שם באורך הרי דאפי' דקרקע בחזק' בעליה עומדת שטר המכר כשר משו' תקנת בני העיר ומנהגם והתקינו כן משום ע"ה שאינם יודעים לחתום מיהו משמע דה"ד אם הסופר חותם כן צוה פ' לחתום וכו' משו' דהסופר לא מרע אנפשיה דלא גרע משטר העולה בעש"ג דכשר מה"ט אבל עד אחר שחתם פ' צוה לחתום וכולי אינו נאמן אלא אם כן נתברר שקבלו עליהם בפי' והרדב"ז חלק שני סי' תקמ"ד כ' על שטר שמנהג העיר לעשות כל שטרותיהם ע"י סופרים גוים ועדים גוים וכו' העולה מדברי הראשוני' כי המנהג אשר אמרו מבטל הלכה צריך שיהא ידוע וקבוע ע"פ בקיאים וכולי הילכך אם תברר האשה בשני עדים כשרים שכל שטרותיהם היו עושי' על פה סופר ועדים גוים אף על פי שלא היו בערכאותיהם ובכל התנאים אשר הזהירו רז"ל והובאו שטרות אלו לפני חכמי העיר ועשו על פיהם והוקבע המנהג הרי זה מנהג המבטל הלכה ואף על פי כלא בא לפניהם שטר מתנה ממש כזה כיון שנהגו בשאר שטרו' אף על פי שאין בהם שאר תנאים ערכאותיהם נהגו גם בשט' מתנה אבל אם העידו שהיו באי' לפני חכמים שטרות העולים בערכאותיהם ועשו על פיהם ולא משום מנהג עד שתביא ראיה שבאו פניהם שטרי במטלטלי' בלא דרכי הקנין ועשו על פיו וקבעו המנהג לעשות כל שטרותיהם בעדים גוים עכ"ל הרי דגם שטר מתנה בעדים גוים שאינו כדין כשר וה"ד אם יש עדים שנקבע המנהג על פה חכמי העיר שבאו שטרות לפניהם ודנו על פיהם וא"כ בנ"ד אם יש עדים שראו שט"ח שאין עדים חתומים אלא צוה לחתום וכולי ודנו על פיהם ה"ז מנהג מבטל הלכה ואפילו יש עדים אפשר דלא קבלו עליהם אלא סופרי העיר שחתם פלוני צוה וכו' משום דלא מרע נפשיה כמ"ש בתשו' הרשב"א ועדיין א"ל דה"ד בשטרו' תקנו כך כדי שלא תנעול דלת בפני לוים שהרי כתב הרמב"ם בפרק שלישי מה' עדות דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונו' ולא בדיני נפשות אלא על פה העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מפי כתבם אבל מדברי סופרי' שחותכי' דיני ממונות בעדות בשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוים וכו' ופסקו מרן בסימן כ"ח עיין שם ואם כן גם חתימת העדים עצמם בשטר היא תקנת חכמי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוים ואם כן אם נהגו לקיים עדות צוה לחתום כעדות העדי' כדי שלא תנעול דלת בפני לוים שלא ימצא עדים שיודעים לחתום מכל מקום במודעא דלא שייך ה"ט לא קבלו ואף אם יש עדים שבא לפני בית דין של העיר שטר מודע' פ' צוה לחתום וכו' ודנו על פיו הא קי"ל דלעולם הולכין אחר מקום שנתחייב בו כמ"ש בסימן ס"ט בעיר שנהגו שכתב יד דינו כשטר דאין נאמן לומ' פרעתי והלך הלוה לעיר שלא נהגו כך וטען פרעתי כמנהג המקום שיושב בו עתה הולכין אחר מקום שנתחייב בו וה"ה בהפך אם במקום שנתחייב בו נאמן לומ' פרעתי ובמקו' אחר נהגו בו כשטר הולכין אחר מקום שנתחייב עיין שם אם כן בנ"ד אפילו שעדים בעיר זו שקבלו עדות דצוה לחתום כעדים עצמם בכל השטרות צריך לברר מיהו נר' דאפי' בדבר דלא שייך טעמא דנעילת דלת חותכין דיני ממונו' בעדות שבשטר דלא חילקו חכמים כמ"ש הרמב"ן בסיף יבמות בפלוגת' דר"ע ור"ט אי בודקי' עדי נשים בדרישה וחקירה וכו' ואף על גב דלגבי כתובה ליכא נעילת דלת שיותר משהאיש רוצה לישא וכולי לא פליג רבנן בדיני ממונות ואע"ג דבדיני קנסות בעי' דרישה וחקירה הנהו לאו בכלל דיני ממונו' נינהו ולא תקנו בו רבנן מידי וכו' והביאו הרב"א בתשו' סי' ה' עיין שם והכא נמי חותכין כל דיני ממונות בעדות שבשטר אפילו בכתובה ודכוותה דלא שייך נעילת דלת כנראה מדברי הרמב"ם שכ' אבל מד"ס שחותכין ד"מ כעדי' שבשטר וכו' שלא תנעול דלת בפני לוים ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות וכולי הרי דלא הוציא אלא דיני קנסות דלאו בכלל דיני ממונו' נינהו אבל כל דיני ממונות אפילו דבר שאין בו נעילת דלת חותכין בעדו' שבשט' דלא פלוג רבנן כמ"ש הרמב"ן גבי דרישה וחקירה ומכל מקום בעדות דצוה לחתום וכו' כל שאין ראיה שקבלו עליהם כל עדות אמרי' שמא ה"ד בשט"ח כדי שלא תנעול דלת אבל בכתוב' דלא שייך האי טעמא דנעיל' דלת לא עשו הפך הדין וכבר כתבתי בס' עה"ש סי' ס' דבמקום שעשו תקנת השוק וספק במתנה אם היא בכלל התקנה אין מוציאין ממון מיד המוחזק ומ"ש הרא"ש דבס' מעמידין הדבר על דין תורה ה"ד בספק אם נהגו עיקר התקנה אבל כשיש ודאי תקנה והספק אם המתנה בכלל התקנה אין מוציאין מהמוחזק וכן כת' מרן הב"י דקי"ל כהרא"ש דעשו במתנה תקנת השוק מה"ט דמוקמי' ממון בחזקתיה עיין שם והא דקי"ל בסימן קי"ח דדבר שאינו מפורש בתקנה נעמידו על דין תורה מ"מ כל שיש לו זכייה בממון לא אמרי' יד בעל התקנה על התחתונה ואם כן ה"נ דמקבל מתנה זכה זכייה גמורה:
י"א מודעא שמעון שהיה יושב בבית ראובן וטען עליו שגנב לו סך כו"כ והודה לו במקצת וכפר בכל השאר ואיים עליו בעש"ג עד שנתפשר עמו ונתנם לו ומסר מודעא ואח"ז מת שמעון וקמו יורשיו והוציאו המודעא ותובעים לראובן דכל מה שנתן אביה' הוא באונס מה דינו:
ונראה דמן הדין היה שמעון חייב שבועת היסת כיון שיש רגלים לדבר כמ"ש מור"ם בסימן ע"ה סי"ז דמשביעין שבועת היסת על טענת שמא כשיש רגלים לדבר כגון שהיה שמעון בבית ראובן ומצא ראובן תיבות פרוצות וכו' עיין שם וכ"ש שמצא הגניבה בידו וגם הודה במקצת דודאי רגלים לדבר שהוא גנב כל מה שאבד לראובן ויכול להשביעו אבל לא היה חייב לשלם כל מה שטען עליו והמבי"ט ח"ג סי' קפ"א כתב על מי שתבע את חבירו שחייב לו ממון וגזים עליו בעש"ג ומסר מודעא על מה שיתחייב לו בשטר כיון שלא ידעו העדים מה שתבעו שיכתוב לו שט"ח על סך מעות שלא כדין וכ"ש שמודה הוא במקצת הוי ספק אם השטר בטל או לא ואם כן לא הוחזק השטר כשאר שטרות שאינו חייב לישבע ושהוא נאמן כשני עדים כיון שיש עליו מודעא וגם אין המודעא קיימת כיון שלא ידעו העדים אם היה שלא כדין אלא בעל השטר ישבע שחייב לו מ"ש בשטר ואם מת הנתבע לא יוצא התובע בשטר שבידו מן היורשים אלא בראייה ברורה לפני ב"ח ואם מת התובע לא יוציאו יורשיו מהנתבע אלא בראיה ברורה והביאו ה' כנה"ג הגה"ט אות ל"ז עיין שם ונראה דס"ל דבעל השטר ישבע שחייב לו משום דמוקמי' השטר אחזקתיה אלא דוקא לגבי השבועה לא מחזקי' בשאר שטרות שאינו חייב לישבע שהוא נאמן כשני עדים ודבריו תמוהים דאם כן אם מת הנתבע אמאי אינו גובה התובע מיורשיו משבועה כיון שהוא מוציא מן הנתבע עצמו שטוען ברי כ"ש שמוציא מיורשיו ועוד דהתוס' בכתובות דף כ' בד"ה ואוקי וכולי כתבו בשם הרשב"א בשובר מסופק כגון תרי ותרי מוקמי' ממונא בחזקת הלוה ולא מוקמי' שטר אחזקתיה עיין שם וכן כתב הנ"י בפ' ג"פ בשם הרא"ה ופסקו מור"ם בסי' מ"ב ס"ח דאמרינן בשובר יד בעל השובר על העליונה כיון שהוא מוחזק ומבטלין השטר עיין שם בהש"ך וגם הסמ"ע שם שכ' דלא מהני שובר מסופ' נגד השטר מבורר עיין שם וכה"ג כתב מהר"י ן' מיגש בתשובות סי' קע"ב דדוקא מלוה ע"פ ושני כתי עדים מכחישים בפירעון מוקמי' ממונא בחזקת מריה אבל במלוה בשטר מוקמי' שטרא אחזקתיה עיין שם וכן נראה דעת בעל התרומות ריש שער כ"ו כמ"ש בסימן ע"ה עיין שם נראה דהיינו דוקא בספק בפירעון דכיון דברי בחיובא וספק בחזרה מוקמי' שטר אחזקתיה אבל גבי מודעא דספק בחיובא הוא לכ"ע מוקמי' ממונא בחזקת הלוה וישבע ויפטר וא"כ ה"נ אף שהוא מודה במקצת והיה צריך לישבע שבוע' דאוריית' השתא שמת אין התובע מוציא מהיורשים והיורשים פטורים כדאמרי' בפ' כל הנשבעין ומבואר בסי' ע"ה סי"ו דהתובע ליורשי' מלוה ע"פ ואמרי היורשים חמשים ידענא וחמשים לא ידענא פטורים אפי' בלא שבועה ע"ש וא"כ אם לא ידעו העדים אם חייב לו או לא דהוי ספק נראה דבטל השטר ודינו כתביעה ע"פ דהלוה נשבע ונפטר ואם מת הלוה פטורים יורשיו בלא שבועה אבל בנ"ד שפרע לו כבר דהמלוה תפוס יש להסתפק אם יורשי הלוה יכולים להוציא מידו מכח המודעא והסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק מ"ט כתב דאם תפס בעל התיבה משל שמעון בלא עדים תפיסה וכו' עיין שם וכ' ה' שבות יעקב ח"ב סי' קס"ח דהיינו שישבע ויחזיק מה שבידו וכן כתב בתשו' פליטת בית יהודה סימן כ"ח דהתובע נאמן בשבועה לתפוס מה שבידו ומה שתמה הש"ך איך תועיל תפיסתו להוציא ממון ספק וכו' לק"מ שהרי הסמ"ע שם ס"ק מ"ח כ' דאין שמעון יכול להפך השבועה על ראובן וכו' כיון דלא ראה ראובן בעיניו אלא שיש רגלים לדבר וכו' וצ"ל דה"ד אם התובע טוען שמא ע"י רגלים לדבר דאז הנתבע נשב ונפטר אבל אם טוען התובע ברי לי ע"פ האומדנות יכול לישבע ולתפוס מה שבידו עש"ב וכבר כתבתי בסי' ע"ה תשו' הרמב"ם שכ' דלא שייך שבועת היסת אלא בדבר שיכול להפך השבועה על התובע שישבע ויטול עיין שם ואם כן ה"נ אם התובע טוען שמא ע"י רגלים לדבר הלוה אין צריך שבועה כיון שאינו יכול להפך השבועה על התובע אבל אם התובע טוען ברי ע"פ האומדנות יכול להשביעו להנתבע ויכול להפך השבועה על התובע ואם תפס התובע ישבע להחזיק מה שבידו והרמב"ם שכ' בפ"א מה' טוען דבר פ' נגנב מביתי וצא היה שם אלא אתה קרוב בעיני שאתה גנבתו וכו' פטור אף משבועת היסת כבר כתב הרדב"ז ח"ב סימן ת"ל דוקא אמר קרוב בעיני אבל אם טען ברי לי שאתה גנבתו אפילו אינו טוען שראה אותו שגנבו משביעין אותו ע"ש:
י"ב ראובן שמכר חצרו לשמעון בסך י"ח אלפים ואחר גמר הקנין וכתבו שטר חזר הלוקח בטענות שאין בהם ממש בפני ב"ד וגיזם בפניהם לילך למלך יר"ה לגלות אזנו ועפי"ז הלך המוכר ומסר מודעא
ונראה דזה חשיב אונס כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י על ראובן שתבע משמעון תביעה שאינו זוכה בדין והפחידו שאם לא יתן לו אותם המעו' ילשין וימסור אותו למלך ועמד א' ועשה פשרה ביניהם בקנין ובביטול מודעא ולאחר זמן תבע משמעון מראובן אותם המעות שלא נתנם לו אלא מפחד שלא ילשינהו וכולי שהדין עם שמעון מפני שאנוס היה והו"ל כתלוהו ויהיב והקנין והבטול המודעא הכל היה מחמת אונסו עכ"ל ומהריק"ו סימן קפ"ו כתב וז"ל ועוד נלע"ד דאפי' לדברי רב האי ור"ח פשיט' דלא חשיב אונס בגזום בעלמא אלא היכא דגזים ליה במידי דאי עביד ליה ברי היזק או בגופו וכו' או בממון כי ההיא דכבשיה שטר משכנתא בפרדיסא בפ' ח"ה היכא שביד המגזים לעשותו בלי ספק אבל היכא שמגזימו לעשות דבר דאף כי יעשהו שמא לא יוזק חבירו בכך כגון כיוצא בנדון שלנו שאנו עומדים בו שטוען שגזמו להביאו בעש"ג דלא חשיב אונס כלל שהרי לא כל המביאים לחבריהם בעש"ג נוצחים וכו' עיין שם אבל הרשב"א בתשו' וכו' הרי דס"ל דאונס הגזום אפילו לא ברי היזק הוי אונם ולא גזים ולא עביד דהא אפי' ילשין אותו למלך לא בודאי יגיע לו נזק וכן הסכים ה' בית שלמה סימן כ"א עיין שם ונראה פשוט דבמתנה באונס כל דהו סגי ולא בעי' אונס גמור דכל שיש שום צד אונס קצת ומסר מודעא המתנה בטלה לכ"ע דאפי' למ"ד דגזים איניש ולא עביד ה"ד אם לא מסר מודעא אבל אם מסר מודעא לכ"ע חשיב אונס כנראה מל' מהריק"ו וכן כתב ה' אנג'יל סימן ב' עיין שם ואם כן (א"ה עכ"מ ועיין מ"ש המחבר לעיל בסעיף ח'): י"ג כתב הרשב"ש בתשובות סימן קכ"ח בבן שהיה שכ"מ ומכר קרקע אביו וקיימא אמו המכירה וז"ל ומה שטוענת שמחשש שמא תטרף דעתו של בנה עשתה אינה כלום שאין זה אונס כלל ואפילו מסרה מודעא אינה מודעא שאם רחמה על בנה אינו אונם ומרחמנותא גמרה וסלקה ומכרה ולא מצינו נחת רוח אלא באשה לבעלה ולא בכל ענין אלא בקנה מן האיש ואח"ך קנה מן האשה וכו' עיין שם ונראה דס"ל דגם במתנה דקי"ל דאפילו במודעא שקר ולא היה לו אונס המתנה בטלה היינו משום דסוף סוף אינו חפץ במתנה אבל בנ"ד שנתנה כדי לעשות נחת רוח לבנה הרי גלתה דעתה דנתנה בלב שלם דאנן סהדי דמרחמנו' על בנה גמרה ונתנה ונראה דהדין דין אמת דלא חשיב אונס כמ"ש המרדכי בפרק זה בורר על אלמנה שצותה בשעת מיתה ליתן מנכסיה לבני קרובה שש זקוקין והבן שותק ועתה אחר מיתה אומר שאמו לא נשבעה על כתובתה ומה ששתק שלא רצה להכעיסה והשיב נ"ל כיון שצותה בפניו ושותק הוי כאלו הודה שיש לה שש זקוקין בידה שאין לו חלק בהם עכ"ל וכן מצאתי למהר"י וויל סימן י"ט בש"מ שרצה לחלק נכסיו וקרא לאשתו ובקש אותה ליקח סך ידוע ולמחול על מותר כתובתה וכן עשתה בפני עדים שכ' וז"ל ולא שייך לומר נח"ר עשיתי לבעלי דלא אמרי' נח"ר עשתה אלא היכא דזבן איהו נכסי דידיה המשועבדי' לה בכתובתה משום דאם אינה מסכמת לדעתו אית לה קטטה בהדיה וא"ל נתנה עיניה בגירושי' ובמיתה אבל על מחילת כתובתה אם אינה מתרצה לו לית ליה איבה וכו' וסוגי' דתלמודא בפ' החובל דאיתתא דמוחלת כתובתה לבעלה מחילתה מחי' אי נפשי' כתובת' מכתובה דאורייתא ובפ' נערה שנתפתתה אמר רבא פשיטא לי מוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים יש לה כתובת ב"ד מ"ט זוזי אנסוה מוחלת כתובתה לבעלה אין לה כתובת ב"ד מ"ט אחולי אחליה וכו' אלמא דמחילת' הוי מחילה ול"ל דשאני הכא כיון שהיה שכ"מ לא רצתה להקניטו וא"ל כה"ג נחת רות איברא לא"ה דגדולה מזו איתא במרדכי בפ' זה בורר וכולי אלמא אפי' בשתיקה בעלמא אמרינן אודויי אודי ליה ולא אמרינן מה ששתק שלא רצה להקניט את אמו אע"פ שהוא חייב בכבודה וכו' עכ"ל הרי דס"ל דגם באשה לא אמרינן נח"ר עשיתי לבעלי ומוחלת כתובתה הוי מחילה ואפילו היה שכ"מ לא אמרינן לא רצתה להקניטו מיהו מה שהוכיח מהר"י וויל דמחילת כתובתה הוי מחילה לא ראה תשובת הרשב"א בח"ב סימן רצ"ח שכ' וז"ל וא"כ האשה שמכרה כתובת' לבעלה לא עשתה כלום וכו' והא דאמרינן בכתובות וכו' אלמא בין מוכרת בין מוחלת כתובתה לבעלה מעשיה קיימים ואינה יכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי לא היא דהתם כשיש עדים שראו וידעו שהיא מכרה לבעלה מרצונה ומשום שהיתה צריכה למעות ואי נמי במודה וכולי ע"ש ואם כן ה"נ א"ל דמחילת' אינה קיימת והתם מיירי במודה וכן כתב בש"מ לכתובות שם וז"ל איכא דק"ל מוחלת כתובת' היכא א"ל תימא נח"ר עשיתי לבעלי וכו' והראב"ד מפ' לה כגון שקבלה עלה לאחריות וא"ל מוחלת עיקר כתובת' אין נראה שהרי כל הנשים יש להם כתובה והוא הוא שנתן עיניו בגירושין ובמיתה וכ"כ הראב"ד והרמב"ן וכן תי' הרא"ה עיין שם הרי דגם הראב"ד ס"ל דמוחלת כתובתה אינה מחילה דיכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי והתם מיירי בקבלה אחריות מיהו הרשב"א בתשובות שם סיים מסברא דמחילה קיימת כיון שאינה אלא סלוק שעבוד והרדב"ז ח"ב סי' של"ז בראובן שהיה עליו שט"ח לשמעון ונטה למות ושלח אחר שמעון ופרע לו מקצת השטר מעות בעין והשאר נתן לו יין ופסק עמו דמים והיה זה בפני אשתו וא"ל מנה לו כו"ך ושתקה ואחר שמת בא שמעון ליקח יינו ועכבה עליו אשתו ותפסה הכל וכו' כתב דלא הוי מחילה דיכולה לומר נח"ר עשיתי לבעלי עיין שם. י"ד מרן הב"י אה"ע סי' קל"ד כתב בשם הרשב"ץ וזה לשונו וכ' עוד יש אונס אחר ולא מצינו דומה לו בגמרא והוא שאנסוהו אחרים כדין ושלא כדין בגוף או בממון ואומרים בפירוש שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פ' אפילו אותו פלו' לא היה דינו לגרש א"א שאין זה בכלל אונסים אפילו הוציאו להריגה בנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו וגירשה להציל בנו כיון שלא מסר מודעא אין זה גט מעושה כלל שאין העשוי אלא בגופו וכו' ומה שכת' מהרח"ש בקו' המודעא דכ"ח דנר' דהרשב"א חולק על הרשב"ץ שכת' בתשו' הביאה מהרי"ק בשרש קס"ז ראובן שדך אשה שלא מדעת קרוביו ונשבע לישא אותה ולקצת ימים חלתה אחותו ובקשה ממנו לאסור אשה המשודכת לו ושישבע שלא ישאנה לעולם ונשבעה שלא תאכל לעולם עד אשר יעשה כן וראובן נתייעץ ומס' מודעא בפני עדים שאין כוונתו לקיים את האסור אבל יעשה רצונה כדי שלא תטרף דעתה עליה וכן עשה ואסר' ע"ע וכולי שדעתי שהנדר הזה בטל מעיקרו ואין נדר כלל לפי שהיה אנוס הוא בעיקר הנדר כיון שהית' אחותו חולה חולי כבד ונשבעה שלא תאכל עד שיאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחיה וכולי שהרי שנינו נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו וכו' עכ"ל הרי דאפי' בשביל סכנת הגוף חשיב ליה אונס אפי' לענין שבועה וכל שכן וכו' עיין שם ונראה דגם הרשב"ץ מודה דאם מסר מודעא הוי גט מעושה באונס מדכתב כיון שלא מסר מודעא וכו' אלא דמתשו' הרשב"א בתשו' מהרי"ק שרש קס"ז שכ' ואם באנו להסתפק שמא מתחלתו מרוצה היה בנדרו אלא שעכשיו מתחרט ור"ל שאנוס הו' זה אינו וגדולה מזו כי כבר מוסר מודעא בפני שנים והכירו באונסו ואפילו לא הכירו באונסו וכו' וכ"ה בתשו' המיוחסות סימן רע"ו עיין שם משמע דאפילו לא מסר מודעא הוי אונס אבל ראיתי בתשו' הרשב"ץ ח"א סימן א' דף ב' ע"ד שסיים ואף על גב דאמרי' בפ' רביעי דנדרים דנדרי אונסים הוו אם חלה בנו היינו למימ' דמקרי אונס לענין למפטריה משום דאנוס רחמנא פטרי והכא נמי לענין קיום תנאי הגט למאן דאית ליה יש אונס בגיטין והיינו דמייתי עלה בגמרא ההוא דפסקא מברא אבל לענין גט מעושה אינו ענין שאין כל האונס נקרא מעושה ואפילו נאנס מפני שהיו מכים אותו וחובשים בנו יחידו אשר אהב וכו' עכ"ל הרי דמחלק בין איסור נדר לגט מעושה ואם כן הרשב"א אינו חולק דלא אמר אלא לענין איסור דאנוס פטור אבל לענין גט מעושה אפשר דמודה דלא הוי גט מעושה והתימא על הרשב"ש סימן ל"ט שלמד ממנה דהוי גט מעושה ולא זכר תשו' אביו הרשב"ץ עיין שם באורך ומכל מקום נראה דהרשב"ץ מוד' דגם באונס אחר שאינו בגופו אם מסר מודעא הוי אונ' ול"מ למאי דקיימא לן דבגט ומתנה אפילו לא נאנס כיון שגלה דעתו שאינו ברצונו הוי מודעא אלא אפי' לרשב"ם ודעמיה דה"ט שכיון שמוסר מודעא אנן סהדי דאנוס הו' ואם כן אם נתברר שלא נאנס אין המודעא כלום נרא' דאונס אחרים הוי אונס קצת ומועיל להחשיב מודעא כמו שכת' סי' רל"ב וז"ל אף אם נאמר שאין מסירת מודע' מועלת אלא על ידי אונס אפילו הכי קצת אונס מועיל להחשיב מודעא אף על פי שאינו אונס גמור מצד עצמו וראיה לזה מדאמרינן בפרק חזקת גבי מתנה טמירתא וכו' והדבר מבואר שאונס זה לאו אונס גמור הוא שאם ירצה לא ישאנה ולא יתן לה נכסיו ואם לא היה מתנת הבן שקדמה לא היתה מתנת האשה מתנה גמורה ואף על פי כן מבטל אותה מתנת הבן הקדימה והו"ל מודע' מחמת אונס גרוע בזה אף על גב דבעלמא בלא אונס אמרי' דלא הוי מודע' לחברתה וכו' עיין שם והכא נמי אפשר לומר דאונס אף על פי שאינו גמור מצד עצמו קצת אונס הוא להחשיב מודע' והר' שער המלך פ' א' מה' מכירה הכריח כן מדכתב רשב"ם דכיון מקבל ממון במתנה זו א"א שנתן מדעתו למה מסר מודעא ואי לא ניחא ליה ל"ל ליתן אלא ודאי נאנס וכו' וא"א דגם במתנ' בעי אונס גמור ואונס נפשיה לא חשיב אונס אפי' מסר מודע' א"כ אכתי ניחוש שמא מחמת אונס נפשיה וכיוצא הוא נתן מתנה זו אלא ודאי אפילו אונס נפשיה מהני כי איכא מודעא ותמה על הריב"ש עיין שם ואם כן א"א דאונס אחרים שאינו בגופו לא חשיב אונס אפילו מסר מודע' ניחוש שמא מחמת אונס בנו כת' גט ונתן מתנ' א"ו אפילו שאינו בגופו מהני להחשיב מודעא מיהו בלאו הכי קשה דנר' מדברי רשב"ם דאם קבל ממון לא מהני מודע' ואם כן לימא אצל אונסו ניחוש שמא מחמת ממון שקבל כת' ונתן מתנה וכבר כת' מהרח"ש בקו' המודע' דס"ט ע"ב וכ"ת מ"מ וכו' נימא דאינו אלא אונס ממון י"ל דכולי האי לא חיישי' וכיון דמהמני' ליה במה שאמר אנוס אני אכול' מילת' מהמני' ליה וכו' עיין שם ובתשו' מהר"י ן' הרא"ש סימן ע"ג כתב וזה לשונו והקשה ר"מ מרונטבורק דילמא בגט נמי זוזי אנסוה שנתנו לו קרובי האשה לגרשה ובמתנה אינו אנוס אונס גמור אלא אדם גדול בקש ממנו מתנה להשיב פניו ופי' הוא אי גט ומתנ' גילוי מילת' בעלמ' אמאי קאמר אי לא ידעינן באונסו דלאו מודע' היא כלל והגט כשר לינשא בו לכתחי' ובמתנ' גובה אותה לכתחילה והא הרבה נותנים גט ומתנ' אנוסי' אונס גמור אם כן אפי' לא היה מפ' אונס הו"ל למיחש דילמ' אנוס הוא ולכל הפחות לגבי גט לא נתירה לעלמ' בלא גט שני ואם קבלה קידושין מאחר תצטרך גט משניה' ובמתנה לא יגבה בשטר זה וזה הפי' דחוק ולע"ד אינו קשה לפי' רשב"ם כי אפילו אם יקבל מעות בגט מקרובי האשה אינו דומה למעות שקבל במכר כי במכר עיקר מכירתו בשביל המעות כי אין אדם מוכר דבר אלא בשביל שחפץ במעות ולא בשביל סיבה אחרת והן הן האונסים אותו למכור ואונס זה אינו מועיל לבטל המקח הילכך אין לפ' במודע' שהכירו באונסו שלא היה בסתם מוכר דזוזי אנסו אבל בגט אפילו אם יתנו לו מעות דבר ידוע הו' שאינו סיבת הגט שאם היה ביניהם אהבה ושלום כמו שראוי להיות בין איש לאשתו אפילו יתנו לו כל הון בית' באהבה בוז יבוזו להם אלא מחמת קטטה שביניהם או שנאה ששנאתו גורמת הגירושי' והמעות אינם אלא טפלי' לדברים אחרים הגורמים לגט הילכך לא דמי למעו' המכ' דנימא גמר ומקנה ומשום הכי פריך גילוי מילת' בעלמ' שהוא אנוס כיון שמוסר מודע' דכיון דאינו מקבל ממון בגט ר"ל כמו במכר כי אין קבלת ממין של הגט דומ' לקבלת ממון של מכר וגם במכר נמי אם אנסוהו למכור חפץ בפחות משוויו אין מכירתו מכירה דהא דאמר ר"ה תלוה וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני ה"ד דלא אוזיל לגביה אלא כדי אונאה וכן משמע הלשון וזבין כדין מכר ואם אוזיל גביה טפי מאונאה דמי לתלוהו ויהיב וכן כתב הר' יונה דהוי זביני במקרקעי אפי' לא נתן לו כל שוויו לפי שאין אונאה לקרקע ותורת מכר בכך ומכרו קיים אבל במטלטלין כיון שיש שם אונאה כדי ביטול מקח אין כאן תורת מכר ואני אומר כי גם במקרקעי אם יש שם אונאה עד פלגא דהוי ביטול מקח בקרקעות לדברי התוס' וכן פסק א"א הנה הוכחנו שאין נתינת הממון גורם קיום המקח אלא שוויו של מקח גורם קיומו וא"כ נתינת הממון אינו גורם קיומו אם אינו נותנו לרצונו בלא ממון לכך פריך שפיר גילוי מילתא בעלמא הוא וכולי כ"ל אם כן הר"ם מרונטבורק ס"ל דאם קבל ממון הוי כמכר דגמר ומקני והא דפרכינן אי דגט ומתנה גילוי מילתא בעלמא היינו למה הגט כשר לינשא בו לכתחי' וגובה המתנה לכתחי' ניחוש דילמא אונס גמור וה"נ א"ל דאונס שאינו בגופו או אונס נפשיה לא חשיב אונס ואפי' מסר מודעא אם נתברר שלא נאנס אלא אונס דאחרי' או אונס דנפשיה אין מודעתו כלום אבל אם לא נתברר אונסו חיישי' שמא הוא אונם גמור ואין הגט כשר לינשא בו לכתחילה ולא יגבה המתנה לכתחילה ונרא' דל"מ שלא יגבה המתנה לכתחילה אלא אפי' החזיק המקבל מתנה מוציאין ממנו מספק כמ"ש הרשב"א והר"ן בפ' המקבל גבי הולך כזכי דגבי מתנה מספק"ל ואוקי ממונא בחזקת הנותן וכתב מהר"ש חסון סי' ך' דיד הזוכה בעד חבירו כיד חבירו דמי ואפ"ה כיון שבא להפקיע מרשות חבירו אמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה קמא ואפי' היה תפוס והמקבל אינו כלום כיון שאין תפיסתו ברורה כמ"ש הרמב"ן בחי' בבעיא דזרק ארנקי דבמתנ' מוציאי' מהמקבל לנותן והרשב"א בתשיבות הביאה מרן הב"י אה"ע סי' צ"ג וז"ל ועוד מה שטען הטוען דמן הסתם ידה על התחתונה שהיא קרוייה בעל השטר מסתברא דבמקום הזה הבעל קרוי בעל השטר וידו על התחתונה ואינו דומה למ"ש בפ' ג"פ שטר לך בידי פרוע הגדול פרוע שאני התם שהלוה פרע וכיון שהמלוה מודה כפרע לו שטר א' אם טען שלא פרע לו אלא הקטן עליו להביא ראיה אבל בנותן או מוחל שטר שיש לו על ראובן נ"ל דראובן מקבל מתנה ועליו להביא ראיה מה מחל לו או מה נתן לו וכו' ע"ש הרי דאפילו איכא ודאי מחילה והלה טוען בריא עליו להביא ראייה מה מחל לו ובמתנה שלא פי' בה שהיה בריא כשנתן או שהיה שכ"מ והוא אמר שכ"מ הייתי והמקבל אומר בריא היה כתב הרמב"ם בפ"ט מה' זכייה דאם היו מטלטלין ביד המקבל מתוך שיכול לומר שלי הם ישבע היסת שבריא היה וזכה וכתב מרן הכ"מ שאם יש עדים שמחמת מתנה באו לידו דלא שייך מגו מוציאי' מידו אלמא אפילו באו לידו ברשות וטען שהיה בריא כשנתן מוציאין מידו ונר' דגם המ"מ לא נסתפק שם אלא משום דהמתנה חלה אלא שרוצה בטענת שהיה שכ"מ דכיון שהמקבל טען בריא וזכה ברשות אפשר דאין מוציאין מידו אבל הכא שמסר מודעא ומספק"ל אם היה אנוס אונ' גמור או לא מוציאין מידו דלא זכה ברשות וה"ד אם יש עדים דליכא מגו אבל אם אין כדים על המטלטלי' שבידו נאמן לומר שלא אנסו במגו דשלי הם: ט"ו ערב בשעת מתן מעות שמסר מודעא קודם שערב כ' מהריט"ץ סי' דהוי כמכר וצריך שהכירו באונסו דערב בההיא הנאה שהלוהו על אמונתו נשתעבד והכא נמי הוי כמכר לענין זה ונשתעבד ע"ש אבל מדברי האחרונים שכ' בחייב עצמו בדבר שאינו קצוב דלא נשתעבד ה"ד בדבר שלא היה חייב אבל במכר וכל שיש לו הנאה גמר ונשתעבד והריטב"א דחה זה וכ"נ לכאורה דהנאה דערב חשובה ככסף כמ"ש הריטב"א בפ' קמא דקידושין גבי המקדש במלוה וכולי דאם מחל לה המלוה או מקצת ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה שמחלתי לך מלוה זו מקודש' כיון שהנאה זו שפ' דהנא' בכ"מ חשיבה ככסף וכדאמרי' גבי דמשתעב' בהנאה וכו' וכן כתב הריטב"א בר"פ הנושא והביאו המש"ל פרק י"א מהלכות מכירה על הרמב"ם דסבירא ליה דחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד וכולי וז"ל וסבור הייתי לומר דמודה הרמב"ם במי שקבל שכר וכולי דלא אמר רבי' אלא במתחייב עצמו כדרך מתנה וכו' ואין זה נראה מדבריו דא"כ בפוסק לזון את בת אשתו הא איכא שכר שנשאת לו האשה וכו' ועוד ערב יוכיח שהלוהו זה על אמונתו ואפ"ה אמר רבי' שאם ערב בדבר שאינו קצוב וכתבו על פיו פטור אלא ודאי ל"ש וכו' הרי שדימה ערב שהלוהו על אמונתו הוי כקבל שכר ואם כן ה"נ לענין מודעא הוי כמכר דבעי' היכר אונס ולכאור' הנאה דערבות עדיפא ממכר דבפרק גט פשוט אמר רב אשי לאמימר הא מעשים בכל יום דאסמכת' לא קניא וערב משתעב' אף על גב דהוי אסמכתא מה"ט דבההיא הנאה דמהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה עיין שם אם כן ערבו' עדיפ' ממכר דמכר אסמכתא לא קניא ולא אמרי אגב זוזי גמר ומקני וערב אגב ההיא הנאה גמר ונשתעבד וא"כ לגבי מודע' דבמכר אמרי' דגמר ומקנה אם לא נודע האונס וכל שכן בערבות מיהו נראה דהנאה דערב לא הוי ממון גמור כמו שהוכיח המח"א בהל' רבית סימן י"א דערב משתעבד לאו משום דחשיב כאילו הגיע אותו מנה לידו אלא דאותה הנאה שוה פרוטה וכן כתב הריטב"א בחי' שם וכן נר' מדברי הרמב"ם וכו' עיין שם באורך וכבר כתב הרשב"א בפ' ח"ה די"מ דבמכר אפי' בפחות משוויו גמר ומקנה דהא אשה מתקדשת בפרוטה וכן קרק' נקנה בכל כסף ותליוה וזבין אפי' בפרוטה גמר ומקנה ומסתברא שאין דברים אלו נכונים דאנן דעתא דמוכר אמרי' דאגב אונסא דזוזי גמר ומזבין הא בלא זוזי לא ותליוה ויהיב אין מתנתו מתנה ואיך אפ' שיתרצה בפרוטה על קרקע שוה מאה מנה ודרכן של בני אדם להניח קרקע בחנם או ליתנו במתנה יותר ממה שיתנו בפרוטה וכולי ואין ראיה מקידושי אשה לקנות קרקע וכולי וכ"כ הנ"י בשם הריטב"א ושכן נוטה דעת הר"ן עיין שם באורך וז"ל ר' האי בספר המקח שער ל"א תדע כל מי שנטל קרקע חבירו בלא דמים והעידו עליו שהוא אנוס או שנתן מן הדמים מה שרצה ולא לקחו בשוויו אין צריכין להודיע את הדין בכך דאין לך בעולם ביטול מכירה יותר מזה אבל וכולי עיין שם הרי דמכר פחות משוויו באונס לא גמר ומקנה ומ"ש מהריט"ץ שם אף על גב דאין זו שוה כמו החוב הרי כ' הריב"ש בתשו' דאפי' לא נתן כל דמי המקח אמרי' אגב זוזי גמר ומקנ' עיין שם לא דק דהריב"ש סי' קכ"ז כ' שהסכימו המפרשים דלא אמרי' תליוה וזבין הוי זבינה זביני אלא כשנתנו לו דמי הקרקע אבל פחות משוויו לא ע"ש וכבר כתבתי ל' רב האי דס"ל הכי וכן דעת רשב"ם והרשב"א והר"ן והריטב"א והנ"י וכן נר' מדברי הרמב"ם והסמ"ג וכן הסכימו האחרונים דאפילו בקרקע בעי' שיתן לו כל שוויו וכ"ש במטלטלין וא"כ אם הנאה דערב לא שוה כמו החוב לא אמרינן דגמר ומשתעבד באונס אלא דנראה לכאורה דהנאה דערב שזה שהלוה לחבירו על אמונתו עדיפא דהא במדת אסמכת' לא קניא אפי' נתן לו כל שוויו ואלו הערב אע"ג דהוי אסמכתא נשתעב' בההיא הנאה מיהו נראה דערבות לא הוי אסמכת' גמורה כמ"ש בעה"ת שער מ"ג סימן ג' בשם הרמב"ן והובא בב"י סימן קי"ג ע"ש ודברי הרמב"ן הם בהלכות נדרים שלו דכ"ז ולכך לאחר מתן מעות נשתעבד בקנין דכיון דלא הוי אסמכתא גמורה מהני קנין ע"ש הטעם ואם כן הכא נמי בשעת מתן מעות גמר ונשתעבד בלא קנין בההיא הנאה דהמניה מה"ט דלא הוי אסמכת' גמורה אבל באסמכת' גמורה לא קנה אפי' בהנאה גמור' ואם כן א"ל דערב אפי' בשעת מתן מעות דנשתעבד בההיא הנאה שהלוה חבירו על אמונתו אע"ג דלא שוה הנאה כמו החוב גמר ונשתעבד אבל לענין מודעא כיון דגלה דעתו שלא ברצונו בעי' היכר אינם דהוי כמתנה: ט"ז דין ד' לפי שאין אונאה לקרקעות וכולי כתב מהר"י ן' הרא"ש בתשובות סימן ע"ה דגם בקרקע אם יש אונאה עד פלגא הוי ביטול מקח בקרקעות לדברי התוס' וכן פסק א"א דאינו מכר ע"ש:
י"ז דין ו' אבל במתנה וכו' על א' שהיה חבוש בב"ה על חוב ונכנס אביו ערב ומסר מודעא שמחמת האונס שאמר בנו בפני אנשים שמפני הצער שיצא מהדת וכולי רח"ל:
נראה דודאי המחייב עצמו בדבר שאינו חייב דינו כמתנה כמבו' בתשובות הרשב"א ת"ב סימן כ"ה וסימן ק"ה ופסקו מור"ם לקמן וכן כתב הרשב"ש בתשו' בסי' רמ"ז עיין שם ואם כן אפילו אינו אנוס מהניא מודעא בשקר כדין המתנה והרשב"ש בתשו' סי' קכ"ח שכ' בא' שהיה חולה ומכר קרקע אביו וקיימה אמו המכירה וז"ל ומה שטוענת שמחשש שמא תטרוף דעתו של בנה עשתה אינו כלום שאין זה אונס כלל ואפי' מסרה מודעא אינה מודעא שאם רחמה על בנה אינו אונם ומרחמנות' גמרה וסלקה או גמרה ומכרה ולא מצינו נח"ר אלא באשה לבעלה ולא בכל ענין אלא בקנה מן האיש ואח"ך קנה מן האשה וכו' עיין שם דבריו תמוהים דאע"ג דאם לא מסרה מודע' איכא למימר הכי דלא חשיב אונס דמרחמנות' על בנה גמרה ומכרה מ"מ אם מסרה מודעא אמאי אינה מודעא דבמתנה ומחילה אי ליכא אונם כלל כל שגלה דעתו שאינו נותן מדעתו סגי ולכאורה נראה דס"ל כדעת הפוסקים דה"ט דלא בעי' למידע אונסיה במתנה וגט דכיון שהוא מוסר מודעא אנן סהדי דקושט' קאמר שהוא אנוס אבל אם יתברר הדבר שלא היה אנוס אין המודעא כלום דכיון שלא נאנס כלל דאנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה לעשותו גט גמור ומתנה גמורה כמבואר שכן דעת רשב"ם והנ"י בשם הרמב"ן עיין שם ואם כן ה"נ אפי' מסרה מודעא אנן סהדי דמרחמנותה על בנה גמרה בשעת מעשה וקיימה המכירה אבל למאי דקי"ל דבמתנה וגט דאפילו נתברר שלא היה באונס גילוי דעת שאינו נותן ברצון סגי הויא מודעא וכן ראיתי להרשב"ש עצמו סימן קט"ו דס"ל הכי ע"ש ומהרשד"ם ח"מ סימן פ"ח כ' אם באנו לפטור בטענת אונס נר' בעיני דאינה טענה דאין טענת אונס פוטר אלא באונס שעושין למתחייב עצמו אבל אונס דאחרים לא שהרי אפי' בגיטין כתב הרשב"א דאפילו אונס וצער שעושין לבן לא מקרי אונס לגבי דאב אע"ג דמרחם אב על בנו וכ"ש באונס אחרים וזה פשוט מבואר דס"ל דאפי' באונס בנו לא חשיב אונס וכן כתב הרב מטה יוסף ח"ב בתשובה אחרונה ונראה דאם לא מסר מודעא לא חשיב אונס אבל אם מסר מודע' כנדון מהרשד"ם תשיב אונס שהרי כתב הרשב"א במיוחסות סימן רנ"ג וז"ל על א' שנשבע שלא ישא את אשתו שנדר זה בטל מעיקרו שאינו נדר כלל לפי שזה אנוס היה בעיקר הנדר לפי שהיתה אחותו חולה חולי כבד ונשבעה שלא תאכל עד שידור או יאסור ואין לך אונס גדול מזה לאחוה ואיני רואה שיסתפק אדם לומר שאין אונס אלא שמגיע לגופו או לממונו שנודר ממש שאין לך חביב על אדם כהצלת אחיו ואחותו ויקר פדיון נפשם בעיניו וכו' ואלו באנו עכשיו להסתפק דשמא מתחילתו מרוצה היה בנדרו אלא שעכשיו מתחרט ומוציא עליה שאנוס היה זה אינו וכו' וגדילה מזו כי כבר מסר מודעא דגטא בפני עדים כשרים ואפי' לא הכירו באונסי במסירת מודעא דגטא ודמתנת' א"ץ להכיר באונסו כדי שלא יהא פתחון פה וכו' עכ"ל וכתב מהר"י קולון סימן קס"ז דסב"ל דבלא היה אונס אע"פ שמסר מודע' אינה כלום ולכך האריך להוכיח שזה אונס גמור הצלת אחיו ואחותו עיין שם אלמא אע"ג דבלא מודעא אמרי' גמר והקנה עכשיו הוא מתחרט מ"מ במודעא מהניא דתשיב אונס גמור ועיין בתשו' הרשב"א ח"ד סי' ק"ח דמבואר דהוי אונס גדול הצלת אחיו ואחותו ואם מסר מודעא ואמר שהוא אנוס באונס כו"ך ואח"ך נודע שאותו אונס לא היה ומשקר אפ"ה מתנתו בטלה עיין שם והריב"ש סימן שפ"ז כתב דאין לבטל השבועה בשביל אונס ממון ואם יביא בעל דין מדתנן נדרי אונסין כיצד הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו וכו' שהרי חלה בנו אונס ממון הוא שאם רצה ישכור לו משמשים ליתא דחולה בנו עדיף מאונס ממון וקרוב לסכנה הוא שהבן יצטער וכולי עיין שם הרי דסכנת בנו עדיף מסכנת ממון ואם כן כיון דאינס ממון מהני מודעא כ"ש דסכנת בנו והרשב"ש בתשובות סימן של"ה תפס תשובו' הרשב"א דאונס אביו או אחיו הוי אונס אפילו לא מסר מודעא עש"ב ועיין בתשו' מהרשד"ם חא"ה סימן ס"ג והמבי"ט ח"ב סימן קל"ח והרשב"ץ ח"א סימן א' והובא בב"י אה"ע סימן קל"ד וז"ל יש אונס אחר ולא מצינו דומה לו בגמ' והוא שאנסוהו אחרי' כדין או שלא כדין בגוף או בממון ואומרי' בפי' שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פ' וכולי אומר אני שאין זה בכלל אונס אפילו הוציאו להריגה בנו שרחמיו עליו אם לא יגרש אשתו וגירשה להציל בנו כיון שלא מסר מודעא אין זה גט מעושה כלל שאין העשוי אלא בגופו וכולי עיין שם הרי דס"ל דלא חשיב אונס אלא בגופו אבל בבנו אע"פ דרחמיו עליו מ"מ אם מסר מודעא לא הוי גט וה"ה למתנה:
ונראה דדמי למ"ש הטור בסימן רמ"ב וז"ל מתנתא טמירת' לא חשיב' אפילו כמודע' לבטל מתנה גלויה שאחריה וכולי אא"כ איכא הוכחה בשנייה כההיא דאזל לקידושי איתתא אמרה ליה אי כתבת לי כל נכסך מקדשנה לך ואי לא לא מקדשנא לך וכולי כה"ג דאיכא הוכחה דאנוס היה במתנה שניה מהניא מתנה טמירתא שקדמה לבטלה אע"פ שאינה כלום מ"מ גילוי דעת הוא לבטל השניה כיון שידוע שהיה אניס ואע"פ שהיה אנוס בשניה לא היתה מתבטלת אלא בשביל הראשונה שקדמה לה ופי' הר' יוסף הלוי משום דאונסא דאתי מחמת נפשנא וכולי וכ"ד הרמב"ם ומרן שם אלמ' אף ע"ג דלא חשיב אונס לבטל המתנה בלא מודעא מ"מ כשמסר מודעא אפילו מתנה טמירת' הויא מודעא וה"נ אונם בנו לא חשיב אונס בלא מודעא במתנה אבל כשמסר מודעא ואפילו מתנה טמירת' חשיב' מודע' לבטל המתנה וליכא למימר משום דהם ס"ל דבמתנה אפילו ליכא אונס כלל וכ"נ דעת רשב"ם בפ' חזק' שכתב שמעי' הכא דמתנה טמירתא לא הוי' מודע' לחברתה אלא היכא דאיכא אונס בבתרייתא אונס דמוכח אבל בלא אונס וכו' משמע דלא חשיב אונס גמור לבטל המתנה אלא במתנה טמירתא דהוי כמודע' א"כ אפי' לדעתו דה"ט דסגי במודע' דאנן סהדי שהוא אנוס אבל אם נתברר שאינו אנוס לא מהני מודע' מ"מ אם יש אונס קצת מהני מודע' וה"נ אונס בנו במתנה מהניא מודעא ואפי' מתנה טמירתא הויא כמודע' לבטלה ומהרב"א בתשו' סי' ט"ז חלק על הרשב"ץ וז"ל מסתברא דהוי עשוי גמור טפי מאונס ממון וכו' ולאו דוקא בנו דעדיפ' מגופיה אלא אפי' אביו או אחיו ויש לו ראיה נכונה לזה דגרסי' בפ' חזקת אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתב בה אנן ידעין באונס' דפלניא לאו מודעא היא ופריך מודעא דמאן אי דגיטא ודמתנה גילוי מילת' בעלמא הוא שהוא אנוס וכולי ופי' הר"ש דבגטא ומתנה כיון שאינו מקבל ממון בגט או מתנה גילוי מילתא בעלמ' הוא שהו' אנוס וכו' וכ' הריב"ש בסי' קנ"ז דהאי פי' עיקר וכולי וגם הרשב"ץ כתב בתשו' פי' של הר"ש מעתה יש לי לדון אי אית' דאונס כגון בנו או אביו לא הוי אונס וכדברי הרשב"ץ ז"ל מאי פריך גילוי מילתא בעלמא הוא ודילמא קא אנסי ליה לבנו או לאבוי עד שיגרש או עד שיתן וכדי להצילו קא מגרש או נותן כעת ומוסר המודעא לכשינצלו יערער וזה אינו אונס והילכך בעי' שידעו העדים באונסו וכולי עיין שם ותמהני שהרי הרשב"ץ בתשו' דף ג' ע"א כתב וז"ל וכי תימא ה"מ דלא ידעי סהדי אי אניס אי לא אניס אבל אם ידעי דלא אניס והא דאמר אניסנא שקורי קא משקר לא תהוי מודעא ודאי כן היה נר' מדברי הרמב"ן בפרק חזקת ומדברי רשב"ם ז"ל אבל האחרונים כתבו אפי' אי טעין טענת אונס בשקרא הויא מודעיה מודע' בגטא וכלשון הזה כתב הרא"ש וכו' וכן כתב הרשב"א בחי' וכו' וכ"כ הרמב"ם וכולי וכן כתב מהר"י קורקוס וכו' וכ"מ בגמ' בפ' חזקת וכו' עיין שם הרי שתפס דבגט ובמתנה אפי' מודעא בשקרא מהני' ועוד שהרי כתב הרשב"ץ דף ב' ע"ג בתשו' שם ויש אונס אחר וכולי כגון שגזלה אשתו ממון ממנו ואינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה וכולי זה הענין אני מסתפק בו אם הוא כפייה והוי גט מעושה אם לא וכו' אבל אונס ממון בגט אי מסר מודעא לית דין ולית דיין דודאי הויא מודעא אפי' בשקר' וכו' וכ"ש באונס ממון אבל אי לא מסר מודעא וידיעה מילת' דמחמת אותו עשוי וכו' וקרוב אני לומר דכיון שלא מסר מודע' לא הוי גט מעושה כלל ואגב אונסיה גמר ומגרש ואע"ג דאמרינן בפ' חזקת ההוא דאזל לקדושי אתתא וכו' משמע דבמתנה בגילוי מילתא בעלמא סגי ומתבטלת המתנה משום הוכחה לבד ואם כן כ"ש בגיטין באונס ממון דהוי' הוכחה לבטולי גטא לא מוכח' היא דהכא משום דמתנה טמירתא קדמה למתנת האשה הוא דסגי הוכחה והוי כמודעא וכו' דמתנה טמירת' היכא דמוכ' מילת' משום דאונס הוה הויא כמודעא אבל אי לאו מתנה טמירתא הויא מתנתו מתנה וה"ה באונס ממון בגט כל שלא מסר מודעא הוי גט וכו' וקצת הוכחה יש בזה מדאמרי' התם כל מודעא דלא כתי' בה ידענא ליה לאונסיה לאו מודעא היא ואקשינן דמאי אי דגטא ובמתנה גילוי מילתא סגי ולא אקשי' ובגטא נמי ל"ל מודעא כיון דאניס הרי גט מעושה וכו' אבל קושטא דמילתא היא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה ואיני צריך מודע' וכו' וההיא דמתנה טמירת' משום דלברורי דאנוס הוא איצטריכנ' לה וכו' עכ"ל הרי (א"ה עכ"מ והדבר מובן): י"ח אבל במתנה או במחילה וכו' נסתפק מהריט"ץ סימן רע"ו בהקדש אי דמי למכר דגמר ומקדיש או דמי למתנה ונראה דדמי למתנה דכל נותן לחבירו נמי יתן לו חלופו ואפי"ה לא מהני כיון דהשתא לא יהיב ליה אף על גב די"ל דבהקדש תכף ומיד מובט' ששכרו אתו וכו' ע"ש ולית' דהא בפר' מי שמת מבע"ל בשכיב מרע שהקדיש כל נכסיו מי אמרי' דלגבי הקדש גמר ומקני אלמא (א"ה עד כ"מ):
י"ט דין ז' הגה בין אונס ממון וכולי מי שהיה לו פקדון ביד אחרים וכשתבעו היה מעכב הפקדון לא אתן לך עד שתפרע ללאה מה שאתה חייב לה וכולי וכן עשה ומסר מודעא וכולי אונס ממון הוי אונס ואין לך אונס גדול מזה שיכול לעשותו לעכב הממון בידו מיהו יש לו' דה"מ פקדון שלא בעדי' שהרי יכול לכפור בו או מלוה והוא אלם דלא ציית לדינא אבל מלוה בשטר וגברא דלא אלם לא הוי אונס דליתבעיה לדינ' ויוציא מעותיו ממנו וטעמא דמסתב' הו' הרדב"ז ח"ג סי' תפ"ה עיין שם.
ך' ונראה דלענין ממין יש טענת אונם כמו שכתב מרן בסימן נ"ה הרי שהתפיס שטרו או שיברו בבית דין וקנו מידו שאם לא בא ביום פ' ינתן זה לבעל דינו והגיע היום ולא בא הרי אנו נותנים ואם עכבו נהר או חולי מלבא לא יתנו וכן כל כיוצא בזה והש"ך שם ובי"ד סימן רל"ב הוכיח דה"ה דאונס דשכיח ולא שכיח וכל שכן לא שכיח כלל אבל שכיח לא הוי אונ' והוה ליה להתנות וכולי וכן נראה מדברי הרשב"א ח"א סי' תשע"א עיין שם וכן כת' בתשו' ח"ג סי' רי"א וזה לשונו וטענת האונס הדין עמי לפי שהוא אונס גמור וכו' וא"ת שהיה לו להתנות מעיקר' שאם תסרב הבת שיהא פטור וכל שלא התנה גלי אדעתיה שקבל ע"ע אפי' אותו אונס כדאמרי' בשמעת' קמיית' דפ"ק דכתובות דלא היא דלא אמרו אלא באונס דשכיח כהפסקת נהר דעשוי לבא ולא פסיק את העוברים תדיר אבל אונס דלא שכיח או אפילו שכיח ולא שכיח כמיתה וחולי לית ליה לאתנויי ויש טענת אונס וכו' וזה ודאי אונס דלא שכיח דכל הבנות מתרצות בנישואין שירצה האב וכו' עכ"ל הרי כל אונס דשכיח לא הוי כממון דהיה להתנות וכן כת' הר"ן בפ' מי שאחזו עיין שם והרשב"ץ ח"א סי' צ"ה כתב דבפ"ק דכתובות דדחי' ההיא דפסקי' מברא לאו משום דאין אונס בגיטין אלא משום דאונס דשכיח הוא הוה ליה להתנות היה אפשר לומר דלמסקנא דאין אונס בגיטין ה"נ לאו משום דהיה ליה להתנו' הוא אלא משום דאין אונס בגיטין ואם כן בעלמא אין חילוק בין אונם דשכיח לאונס דלא שכיח אלא בכל ענין פטיר ע"ש וכבר נתבאר דהרשב"א והר"ן פשיטא להו דבאונס דשכיח היה ליה להתנות וכל שלא התנה סבר וקבל גם הרשב"ש סימן ס"ד כת' אף על גב דבפרק קמא דכתובות אוקמה משום דאין אונס בגיטין במס' נדרים לא אוקמוה כהאי גוונ' אלא דאפילו בממון סלקא ההיא אוקמתא אלמא כל שהוא אונס גלוי ומפורסם או שהוא מצוי צריך להתנות עליו אפילו בממון ובספרי עה"ש י"ד שם סקי"ד כתבתי על דברי הרשב"ץ שזה דעת מהרש"ך אבל מהר"א ששון סימן ס"ה הסכים דאונס דשכיח לא חשיב אונס כמו שכתב רבי' ירוחם וכן כת' הר' חקות הדיינים סימן צ"ת וזה לשונו תנאי שעש' חבירו ונאנס באונסו שהוא מצוי אינו אונס ותנאו קיים כיצד כגון האומר לחבירו שדי נתונה אם לא באתי מכאן עד שנים עשר חרש ונאנס באונס שהוא מצוי ולא בא מתנתו קיימת משום דכיון שהוא אונס מצוי היה לו להתנות שאם יארע לו אותו אונס שלא יהיה מתנתו מתנה וכיון שלא התנה הוא הפסיד לעצמו ואם נאנס באונס שאינו מצוי ולא בא כיון שלא קיים תנאו מחמת שהיה אנוס אין מתנתו מתנה וכן אם אמר שדי נתונה לך אם באתי מכאן ועד יום פלו' ונאנס באונס שאינו מצוי או באונס שפעמי' מצוי ופעמי' אינו מצוי ונאנס ובא הרי הוא כאלו לא בא כיון שלח מדעתו (א"ה ע"כ מצאתי והדבר מובן) ואחר כך מצאתי בקונטריס אחר לשון זה המתחיל ומ"מ ולא ידעתי תנא היכא קאי ואפשר דשייך לסעיף הנזכר המתחיל ונראה דלענין ממון וכו'):
ומ"מ בנדון דידן אפילו הוא אונס מצוי כבר כתב הר' פני משה ח"א סימן ס"ב דכיון דאיכא אומדנ' דמוכח' דאדעת' דהכי דהפסד לא נתתייב אפילו הדבר מצוי והיה לו להתנות לא הפסיד דינו כמו שכתב מהריב"ל בתשו' ח"ג סימן כ"ב על ראובן שהקדיש חפצי שמים לקהלה אשר היה שם מתפלל ואחר כך גירשוהו ורצה להוציא החפצים שהקדיש להביאם עמו אל הקהל אשר רוצה להתפלל שם שהדין עם ראובן והביא תשו' הרא"ם שכן כת' על נדון כזה וכ' וז"ל ואם לחשך אדם לומר דקשה להרא"ם קו' חזקה דאמרי' בפרק קמא דכתובות בההוא דאמר אי נא אתינ' עד שלשים יום ליהוי גיטא אתא לסוף ל' יום ופסקי מברא ואמר שמואל לא שמיה מתיא דאונס דשכיח הו ואבעי ליה לאתנויי וכו' לאו מילת' היא דשאני התם דליכא אומדנא ועיקר תליא באומדנא אמרי' דעתיה נתכוון ולא אצטריך לאתנויי ולא אמרי' דאיהו דאפסיד אנפשיה דס"ד דכ"ע נתכוון שילך לפניו צדקו אל המקום אשר הוא חפץ ללכת ול"ק להרא"ם ול"מ עד כאן לשונו הרי שכת' מהריב"ל דהכל תלוי באומדנא דאם האומדנא מוכחא דלא נתכוון לדבר ההוא שימשיך לו נזק וחצי נזק אף שהדבר ההוא שכיח ולא אתני עליו פטור וכן כ' מהרש"ך ח"ב סימן מ"ה והוכיח כן מתשו' הרא"ש שכת' על א' שנשבע ליתן לבתי ה' אלפים זהובי' ונתקלקלו חובותיו וכולי דאדעתא דהכי לא נשבע וכו' והא עניות שכיח טובא ולא אתני ואפילו הכי פטרו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא נשבע עיין שם באורך וכן הסכים ה' עדות ביעקב סימן נ"ט עיין שם וה' פני משה שם הק' מתשו' מהריב"ל ח"ב סימן כ"ב על אשה שנסתמה פתחה ולא יכול בעלה לשמש עמה שפסק שם דיכול לישא אשה אחרת דאדעתא דהכי לא נשבע והוצרך לחלק מהא דנשב' שלא ישא אחרת דלא משתמיט שום פוסק לומר דהיכא שאין לו בנים ממנה שיוכל לישא אשה אחרת עליה וחל' דההיא דלא ילדה הוי מילתא דשכיחא שיש כמה נשים שאין יולדות והוה ליה לאתנויי וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה וכו' אבל בההיא דנסתמה פתחה דהוי מילת' דלא שכיחא לא אסיק אדעתיה אונסא כי האי וכו' עד כאן והשתא כפי מ"ש בח"ג דהכל תלוי באומדנא ואפי' באונס' דשכיח ולא אתני לית לן בה אם כן דההי' דנסתמ' פתח דודאי איכא אומדנא דמוכחא וניכרת לכל שאין אדם סובל להיות יושב ובטל שלא יהא פתח אהלו מכוון אפי' נימא דסתימת הפתח שכיחה הוא אין בכך כלום כיון שהאומדנא מחייבת דלאו ארעתא דהכי נשבע וכו' ועוד גם בלא ילד' נמי אפילו דמילתא דשכיחא היא כדכתב הרב אכתי מה בכך דהתם נמי איכא אומדנא דמוכח דכ"ע בעו לקיים מצות פריה ורביה גם רוצים חוטרא לידה ומרה לקבורה ומי הוא אשר יכול להכחיש המוחש דודאי אומדנא גדולה היא וכיון שכן אפילו לא התנה עליה יוכל לישא אשה עלי' דודאי אדעתא שלא תלד לא נשבע ונרא"ל לתרץ דלעולם בתר אומדנא אזלי' דבהך ח"ב אף על גב דהאומדנ' גדול' מכל מקום כיון דהך שבועה דשלא לישא עליה לא שבו' חליטתא היא אלא רווחא שבא דברשות ב"ד יכול ליש' עלי' שכך היתה נוסחת שבועתו שלא לישא עליה בלא רשות בית דין וגם כן אם לא ילדה כגון דשהתה עשר שנים או כההיא דנסתם פתחה דב"ד יתנו לו רשות דמצוה עבדי וכל משאו ומתנו של הרב שם הוא אם יכול לישא עליה בלא רשות ב"ד וכיון שכן ליכא אומדנא דמוכחא דכיון דלא תלד מילתא דשכיחא ולא אתני אפשר כיון דידע דאם לא תלד ב"ד יתנו לו רשות לכך נשבע שאף אם לא תלד שלא יהא רשאי לישא עליה עד שיתנו לו ב"ד רשות דלית ליה פסידא להמתין עד שיתנו לו רשות ב"ד כיון דידע שהב"ד יתנו לו רשות אבל בההיא דנסתם פתחה דהוי מילתא דלא שכיחא אמרי' אפשר אי הוה ס"ד לא היה נשבע כל עיקר וכו' ובהכי מתרצו שפיר דברי מהריב"ל דתשו' הנז' ע"ש ואין נראה מדברי מהריב"ל בתשו' שכ' וז"ל דהא חזי' במי שנשבע שלא לישא אחר' עליה בחייה דלא אשתמיט שום פוסק דלימא היכא שאין לו בני' ממנ' שיוכל לומר דאדעת' דהכי לא נשבעתי אלא אדרב' שמחוייב לקיים שבועתו אף שנשבע לבטל את המצוה דמגו וכולי משמע בהדיא דאפילו לא תלה שבועתו ברשות בית דין אלא נשבע סתם שלא ישא אשה עליה בחייה חייב לקיי' שבועתו אף לא ילדה לו לא אמרי' אדעתא דהכי לא נשבעתי וכן כת' הרשב"ץ בתשוב' ח"א סימן צ"ד בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה וכו' דאם נשבע לה בשעת הנישואין שלא ישא אחרת אלא ברצונה חלה השבועה בכולל שבין יש לו בנים בין אין לו בנים על הכל נשבע שלא ישא אחרת אלא ברצונה וכו' ובסי' צ"ה כת' דאשה דלא ילדה מילתא דלא שכיחא ולא סלקא דעתיה להתנות ועוד במקום מצוה אפשר לומר דלא התנה לבט' המצוה ושוב ראיתי בתשו' מהר"י ן' מיגש סי' קכ"ט וזה לשונו אמנם האשה שכתב לה בעלה על מנת שכל עת שישא אחרת עליה שהוא חייב לפרוע לה כתובתה ואחר כך נשתנה וסתה בצד שהיתה אסורה לשמש אינו מתחיי' מתנאי זה כלום לפי שלא כתב לה זה דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה שיארע לו מקרה זה המונע מתשמיש שישאר מעוכב מתשמיש המטה ומתשמיש הבית כפי הנהוג במקומו' הללו שנאמר בכל כיוצא בו אטו בשופטני עסיקינן ועוד שהענין הנישואין שכ' לה הוא שלא יקח עליה הצר' וענין הצר' הוא שלא תשתתף עמה בבעל כמ"ש אם תענה את בנותי וכו' וכשהיתה נטולה מן היהודים בענין זה מכל וכל כבר נתבטל ענין היות לה צרה ואין זה נכנס תחת התנאי שהתנה לה וכו' ודבר זה נדון אותו באומדן דדעת שיכול לומר לה אני לא נתחייבתי בזה אלא כשארצה להנש' בעו' שאת ראויה לשמש אבל כשתהיה בלתי ראייה לתשמיש ואני עומד בעמוד והוציא לא התניתי לך ובכל כי ה"ג אמרי' כי אתני לה אדעת' למיקם קמיה וכולי עכ"ל הרי דכל שאינה ראויה כגון שנשתנה וסתה שאסורה לשמש יכול לישא אשה עליה וזה כנדון מהריב"ל דאשה שנסתמ' פתח' ואינו יכול בעלה לשמש עמה דיכול לישא אשה עליה אף על גב דלא התנה מהאי טעמא דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה שיארע לה דבר המונע אותו מתשמיש ועוד דהתנאי הוא שלא יקח צרה דהיינו שלא תשתתף עמה בבעלה אמרי' דאדעת' דהכי לא נשבע דאנן סהדי דלא אסיק אדעתיה הא משמע דאם היה דבר מצוי אמרי' כיון דס"ד הוה לי' להתנות וכל שלא התנה אפסיד אנפשיה