ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קפג
א' דין ג' שליח וכו' כתב הרשב"ץ בס' יבין שמועה דף י"ג ע"ד וז"ל ואחר שקנו הבהמה אם אמר לו שקנאה בשבילו ואחר כך חזר בו ואמר שלא קנאו בשבילו נראה שאינו נאמן שכיון שהודה שבשליחותיה קנאה הודאתו הודאה דחזקת שליח עושה שליחותו וכולי ואם יש ביניהם הכחשה זה אומר לא אמר לו כלום ולא קניתיה בשבילך וזה אומר אני א"ל שתקנה לי וכן אמרת לי שבשבילי קניתיה או אם יש ביניהם טענה בסך הבהמ' זה אומר בכך קניתיה וזה אומר לא כי אלא בכך ואם יש עדים ביניהם כדבריהם ואם יש עד א' אשר בעדותו יתחייב שכנגדו ישבע המכחישו שבו' התורה ואם לא רצה לישב' נאמן שכנגדו בלא שבו' ויטול ואם אין שם אפילו עד אחד אם הטוען טוען טענת בריא ישב' הכופר שבו' היסת ויפטר ואם עד אחד מעיד כדבריו פטור בלא שבו' לפי שער אחד פוטר משבו' היסת כהסכמת כל המפרשי' וכו' עיין שם ונראה דסבירא ליה דאם יש ע"א שבעדותו יתחייב שכנגדו אפילו זה הטוען אינו טוען בריא אלא על פי העד ישב' שכנגדו שבו' דאורייתא להכחיש העד כדעת רוב הפוסקים וכמו שפסק מרן בס' ע"ה סכ"ג עיין שם אבל אם אין שם עד אחד מסייע לתובע דוקא אם הטוען טוען בריא ישב' הכופר שבו' היסת ואם יש ע"א מסייע לנתבע פוטרו משבו' היסת ומשמע דברישא דיש עד א' מסייע לתובע לעולם ישב' שכנגדו שבועה דאורייתא אפי' יש עד אחד מסייעו אינו פוטרו ועמ"ש בסימן פ"ז אבל מ"ש הרב דאם הודה שקנה בשבילו ואחר כך חזר ואמר שלא קנה בשבילו נאמן דחזקת שליח עושה שליחותו וכו' בתשוב' המיימוני לסדר קנין סימן כ"ג כתב בשם הר"א דלענין ממון לא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו וכ"כ מהר"ם בתשובות הקצרות סימן כ"ו דלא אמרינן חזקת שליח עושה שליחותו אלא באיסורא שלא יהא המשלח חוטא שסומך עליו אבל בממון לא עיין שם וגם בעה"ת ש"נ ח"ג סימן ו' והטור סימן קכ"ב בשם בעל העיטור שכ' גבי שליח דלא חיישינן שמא המשלח חזר בו דמסתמא אמרינן כי היכי דחזקת שליח עושה שליחותו ה"נ אמרי' חזקת בעל הבית מעמידו בשליחותו עיין שם כבר כתב מהרשד"ם סימן קכ"ב אפשר דהיינו דוק' התם שבא המלוה להוציא מיד הלוה מהניא חזקה זו להחזיק אבל להוציא ממון לא עיין שם וכן מהרב"א בתשו' סימן כ"ט הביא תשו' מהר"ם דסבירא ליה דאמרינן חזקת שליח עושה שליחותו בממון לחומרא אבל לקולא לא נוציא ממון בחזקה זו עיין שם ואם כן הכא נמי בשליח שאמר שלא קנאו בשביל המשלח לא נוציא מידו מכח חזקת שליח עושה שליחותו:
ב' הגה מיהו אם אמר השליח בפני עדים וכו' ה' מח"א בהלכות שלוחין סימן י"ט כ' שכ"נ דעת הרמ"ה שהביא הטו' בסי' קפ"ד דמסתמא שליחותיה דמשלח עביד ואינו נאמן לומר לעצמי קניתיה וכן כתב הטור סי' רס"ט לענין מציאה אבל מדברי הרשב"א חלק שני סימן פ"ז נר' דדוקא בפועל הוא דאינו יכול לומר שחזר בו כיון דשכירו הוא ידו כיד בעל הבית אבל שליח יכול לומר חזרתי ולעצמי לקחתיה וכ"נ מתשוב' שהביא הב"י סימן זה בדין מה שנהגו בעלי החנויות ונר' דגם הרמ"ה לא אמר דאינו נאמן אלא כשהודה לו תחלה לקנות' לחבירו דכיון שהודה לו מסתמא שליחותיה עבד דשארית ישראל לא יעשו עולה וכולי אבל אם לא הודה לו אלא שתק שתיקה לאו כהודאה ודפרק הגוזל דמיירי שהודה לו תחלה ואפ"ה נאמן התם שאני משום דמיירי באינם יכולים להציל ולכך אינו ולהכי כי לא הוי שכירו יכול לומר חזרתי והצלתי לעצמי שאינו מחוייב זה למסו' עצמו בעד חבירו דליכא משום שארית ישראל וכו' עיין שם באורך ותמהני עליו שלא זכר מ"ש הרמב"ם בפ"ז מהלכות מכירה הורו מקצת המורים שאם קנה לעצמו וכו' מקבלי' ממנו כשאמר זקפן עליו אותם המעות במלוה וכו' וכתב המ"מ וז"ל הפריזו על המדה במ"ש שהוא נאמן בדבורו הקל דודאי כשיש עדים וכו' שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קונה באותם מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכן כתב הרשב"א וזה ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן והובא בב"י סימן זה עיין שם הרי דהמורים סב"ל דנאמן לומר זקפו עליו במלוה ולקחו לעצמו אבל הרשב"א והמ"מ ס"ל דאינו יכול לומר לעצמי חזרתי ולקחתיה: ג' דין ד' ואע"פ שחזר שמעון וכו' אינו נאמן כת' הרב מח"א בהלכות שלוחי' סי' י"ט אבל מדברי הרשב"א בתשו' חלק שני סי' פ"ז שכ' אלא ודאי פועל אף על פי שיכול לחזור בו כל כמה דלא חזר בפני עדים סתמא ע"ד תנאי הא' הוא עושה כדמוכח בפרק הגוזל גבי שיירא ההולכת במדבר ועמד א' והציל דהציל לבע"ה דאיירי בפועל דיד פועל כיד בע"ה נר' דדוקא פועל אינו נאמן לומר חזרתי ולקחתיה לעצמי משו' דשכירו הוא וידו כיד בעל הבית וסתמא ע"ד תנאי הא' עושה אבל שליח נאמן לומר חזרתי ולקחתי' לעצמי ע"ש ולכאו' נראה דאף על גב דהרשב"א סבירא ליה דשליח שקנה במעות המשלח אינו נאמן לומר שזקף עליו במלוה וקנה לעצמו כמ"ש המ"מ בפ"ז מהלכות מכירה בשמו עיין שם ה"ד התם אין להאמינו ששלח יד במעו' חבירו דהוי כגזל אבל בס' אסיפת זקנים בפרק הגוזל כת' הרשב"א וז"ל מיהו דוקא כשיש עדים שאמר בפניהם ששלח יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותם מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמרי' בפרק הגוזל גבי שיירא וכו' שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר פליג וכולי עיין שם הרי דס"ל דבשותפי' אינו נאמן לומר שהציל לעצמו בלא עדים ומדמה להו לשליח דאינו נאמן לומר שחזר משליחותו ועיין בתשו' מהר"ם אלשיך סימן קי"ז שכתב דנקטי' כהרמב"ם:
ה' דין ו' וחולק התוספ' השליח וכולי והרי"ף ובעל העיטור והרא"ש כת' הטעם הואיל ובאה הנאה לשליח ע"י בע"ה חולק וכ' הר"ן דאפי' נתן המוכר לשליח בפי' כיון שבאה הנאה לשליח ע"י בע"ה חולק עמו אבל רש"י כתב הטעם משום דיש להסתפק למי נתן למשלח או לשליח מ"ה חולקים וכתב הרשב"א שטעם יפה הוא וזה דעת מור"ם מיהו אם אמר המוכר וכו' והסמ"ע והט"ז כ' דנר' עיקר כהרי"ף והרא"ש ובעל העיטור וכן סובר ר"י והמרדכי והגמ"י והו"ל רש"י יחיד לגביהו עיין שם ולא דק דגם רב האי גאון בס' המקח שער ו' כ' וז"ל וטעם הדבר שיש לו קצבה לפי שכל דבר שדמיו קצובין כשמוסיף עליו הלוקח י"ל מרצון נפשו הוסיף וכאלו נתנו בפ"ע לשליח או י"ל שלא הוסיף אלא מחמת שלקח ממנו זה החפץ ונמצא של בעל המעות הוא וע"ז חולקי' עכ"ל והרשב"א במיוחסות סימן ס' הביאו דטעם הגאון ורש"י יפה והובא בב"י עיין שם וכן כת' הריטב"א בפ' אלמנה כפירש"י עיין שם ואם כן אם נתנו בפי' לשליח כולו לשליח ועיין בהכנה"ג הגב"י אות ס"ג וכן פסק הכא דאין מוציאין מיד המוחזק עיין שם מיהו כבר כתב מרן הב"י בהקדמתו דג' עמודי ההוראה הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ומקום ששנים מהם מסכימים לדעת א' הלכה כותיהו עיין שם כ"ש הכא דר"י ובעל העיטור והמרדכי והגמי"י ס"ל כהרי"ף והרא"ש וכן כתב הרשב"א בתשו' חלק א' סימן תרמ"ג ובחלק ג' סוף הספר ה"ט שבאה הנאה ליד השליח ע"י בע"ה עיין שם וכת' מרן הכ"מ פ"א מהלכות שלוחי' שכן נוטה דעת הרמב"ם וכתב ה' בית יהידה חלק שני סימן נ"א ונר' שדקדק כן מדכת' חולק השליח עם בעל המעות משמע שהשליח עיקר דמן הדין הכל לשליח והוא יתן חלק לבעל המעות דאל"כ הול"ל בהפך חולק בעל המעות עם השליח ע"ש וליתא שהרי כ' הגמ"י פרק שלישי מה' ת"ת וז"ל יפה תלמוד עם דרך ארץ פי' ר"ת דרך ארץ עיקר כדאמרינן בפ' החולץ דף ל"ח מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ש"מ יורשי האב עיקר וכולי אבל רבי' אלחנן או' דאדרבה עיקר היא התורה וכולי ודיוקא דהחולץ ליתא דלא דייק התם אלא ממשנה יתירה דקתני יחלוקו יורשי הבעל וכו' ולא יחלוקו סתמא וכולי עיין שם הרי דר"ת דסבירא ליה דל' עם עיקר ובת"י סוף יומא כ' דהתם דייק דהול"ל יחלוקו יורשי הבעל ויורשי האב ועם יתור ל' לדקדק כן אבל דתני יפה ת"ת עם דרך ארץ אין זה יתור דלא הו"ל לשנות יפה תלמוד תורה ודרך ארץ דהוו משמע או זה או זה קאמר עכ"ל הרי דס"ל דכשהוא מיותר עם עיקר וה' ברכי יוסף א"ח סימן קכ"ג כת' מחלוקת זו עיין שם באורך ואם כן אפשר דהרמב"ם הכי סובר ואם היה אומר חולק בעל המעות עם השליח משמע השליח עיקר ולכך קאמר חולק השליח עם בעל המעות דס"ד דהכל לבע"ה כמו שסיים דאם היה דבר שאין קצבה הכל לבעל המעות לזה קאמר דהכא חולק השליח עם בעל הבית ונראה דמ"ש מרן דנוטה דעת הרמב"ם כהרי"ף והוא מדכ' סתם חולק השליח עם בעל הבית משמע אפי' נתן המוכר לשליח בפי' דאי כפרש"י אם נתן לשליח בפי' הכל לשליח וכן לר' האי בס' המקח:
ו' דין ז' הכל לשליח וכו' דאפי' לדעת הרי"ף שהטעם שחולקים משום דבאה לו הנאה ע"י בע"ה פשר דהכא הכל לשליח מרן בב"י עיין שם אבל בכ"מ כ' דלדעת' ה"נ חולקי' והלח"ם כת' דנ"ל עיקר כמ"ש בב"י דבפ' אלמנה משמע דר"י סבירא ליה כטעם הרי"ף ואפ"ה ס"ל דהכל לשליח וכ"כ בתשו' סי' קכ"ד וכן הרא"ש סבירא ליה כטעם הרי"ף ואפ"ה ס"ל דהכל לשליח ואני מוסיף דהרי הרשב"א סימן תרע"א ס"ל כטעם הרי"ף ואפ"ה ס"ל דהכל לשליח הכנה"ג עיין שם וכן מצאתי להרשב"א בתשוב' חלק שלישי בסוף הספר שכתב וז"ל ואינו דומה לאותה וכולי דהתם שאני שמוסיף לו מדעתו ולפיכך בדבר שיש לו קצבה חולק השליח עם בעל המעות שהיה מן הדין שיהא הכל לשליח כיון שהוסיף מדעתו אלא מפני שבאה לו הנאה ע"י בעל המעות חולק עמו אבל כאן שהיה בטעות הכל לשליח כמ"ש עכ"ל הרי בהדיא דס"ל כטעם הרי"ף ואפ"ה בטעות הכל לשליח וכ"נ מדברי הסמ"ג שכ' מחלוקת ר"ת ור"י ושכן פסק רבי' שמואל לפני רש"י כר"י עיין שם משמע דס"ל כר"י ורשב"ם שכ' באחרונה וכת' שם כל' הרמב"ם דמשמע דס"ל כטעם הרי"ף כמ"ש מרן הכ"מ עיין שם וכן מרן בש"ע כ' ל' הרמב"ם דמשמע דס"ל כטעם הרי"ף ופסק הכא דהכל לשליח:
ז' הכל לשליח וכו' זה דעת ר"י וכתב הרא"ש שכן נראה עיקר וכן כתב הרשב"א בסי' תרע"א ובח"ג סוף הספר עיין שם וכיון שהרשב"א והרא"ש מסכימים לדברי ר"י הכי נקיטינן מרן בבד"ה עיין שם וכן הסמ"ג עשין פ"ב הביא דברי ר"י באחרונה ושכן פסק ר' שמואל לפני רש"י עיין שם וכן כתב המרדכי בפרק אלמנה ניזונת וכתב מרן הב"י דגם הרי"ף שכת' הטעם שחולקים דבאה לו הנאה ע"י בע"ה אפשר דהכא הכל לשליח עיין שם וכן מוכח בהדיא דהרא"ש והרשב"א בתשו' ס"ל כטעם הרי"ף ואפ"ה ס"ל דהכל לשליח וכן הסכימו האחרונים ודלא כמרן בכ"מ עיין שם וכן דעת הסמ"ג הביא כל' הרמב"ם דנראה דעתו נוטה כהרי"ף כמ"ש מרן הכ"מ ואפ"ה ס"ל כדעת ר"י ורשב"ם דהכל לשליח וכן מרן בש"ע העתיק לשון הרמב"ם ופסק כר"י הכא דהכל לשליח והרשב"א בתשו' סימן תרע"א ובסוף חלק שלישי כ' החי' דשאני התם שהוסיף לו מדעתו אבל כאן שהיה בטעות הכל לשליח עיין שם ואם כן נראה דאין חי' בין טעות ממון לטעו' במקח שהוסיף לו בטעות ועי' בתשו' ה' בית יהודה חלק שני סי' נ"א: