אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קפב

סימן קפא

א' כת' הטור אסור להשתתף עם עע"ז שמא יתחייב לו שבוע' וישבע בשם ע"ז ואם עבר ונשתתף עמו ונתחייב לו שבו' רשב"ם כת' שא"י לו לקבל ור"ת כ' שמותר לו לקבלה כדי שלא יפסיד ממונו ולזה הסכים א"א הרא"ש ע"כ משמע דאפי' בזמן שהיו ע"ז אם כבר נשתתף עמו ונתחייב לו שבועה מותר לקבל שבועתי וכן מוכח בהדיא מדברי הרא"ש בפרק ד' מיתות ע"ש בב"י וכ' בתשו' בשמים ראש סימן רמ"ח וז"ל והא דלא אמרי' גבי מלוה טעמא שמא יתחייב לו שבועה לק"מ דהתם הישראל יודע בשקרו ואינו פוסקו לשבוע אלא כדי שימנע וישלם ואי לא משתבע בשקרא קא משתבע ואין זה מקיי' בשמא ואדרבה זילותא הוא וגבי שותפין הוא שאפשר שיתחייב לו שבועה בדבר המסופק לו וישבע באמת ולא ימנע עכ"ל מבוא' דס"ל דוקא שותפות אסור שמא יתחיי' לו שבו' בדבר המסופק לו וישבע באמת אבל להלוות לו מותר כיון שהישראל יודע בשקרו אם נשבע לשקר אין זה מקיימי' בשמ"ה ותוספו' בפרק הניזקי' גבי יתומים שאמרו גדולים ואצ"ל קטנים בין לשבועה וכו' שכ' וז"ל וא"ת לשבועה היכי משכחת לה בקטנים לר"א דאמר בפ' שום היתומים אין נזקקי' לנכסי יתומים אלא א"כ רבית אוכלת בהם וכולי ולר"ת דמפרש דדוקא שותפות אמרו חכמים דאסור לעשות עם הגוי שמא יתחייב לו שבועה אבל אם כבר נתתייב מותר לקבל הימנו כדי להציל מידו וכו' ניחא בשטר שיש בו רבית ובנכרי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל אבל לפי' ר"ש דאסור לקבל הימנו שביעה מק"ו דשותפות ק' וי"ל דמיירי בגר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז וכולי עיין שם אפ' דה"ד לגבי יתומים דב"ד טועני' להם שמא אביהם פרע דאסור לקבל השבו' מהגוי בדבר המסופק דאפשר שנשבע באמת ולא ימנע אבל המלוה עצמו מותר לקבל שבועה מהגוי כיון שיודע בשקרו ונראה דאפילו גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד ע"ז אסור לעשות עמו שותפות אף על גב דלא נשבע בשם ע"ז ועיין במהרשד"ם חי"ד סי' צ"ג שהוכיח מדברי התוס' דסנהדרין דאסור לעשות שותפות עם גוי ישמעאל שאינו עובד ע"ז וכן נראה קצת מדכתב הרא"ש דר"ת הביא עוד ראיה מדאמרי בפרק בני העיר תיתי ליה דלא עבדי שותפות עם הגוי ומאי רבותיה וכולי אימא דהיינו רבותיה דאפילו עם גוי שאינו עובד ע"ז וכגון גר תושב לא עשה שותפות עמו וכן א"ל דהא דאמרינן בפ' אז"נ דמלוה ברבית שמא ילמוד ממעשיו היינו אפי' גוי שאינו עובד ע"ז כגר תושב דליכא חשש שבו' אסור מה"ט שמא ילמוד ממעשיו אבל מדברי התוס' בגיטין מבואר דרשב"ם דסבירא ליה דאסור לקבל ממנו השבועה מק"ו דשותפות מודה בגר תושב שקבל עליו שלא לעבוד ע"ז אם כן גר תושב מותר לעשות עמו שותפות כיון דלא נשבע בשם ע"ז אבל הרשב"א בתשו' ח"ד סי' קס"ה כ' וז"ל שמעון לוה מנה מגוי ומכרו הגוי לראובן וכשבא ראובן ליפרע משמעון וכו' יבא הגוי וישבע לי שלא פרעתיו ואם הגוי רוצה לישבע לית דין ולית דיין שיתחייב שמעון לפרוע לראובן ואין בכך משום לא ישמע על פיך בגוים הללו וכו' עיין שם באורך נראה דסבירא ליה דגוי עובד ע"ז אסור להלוותו ואסור להשביעו אפילו יודע בשקרו משום לא ישמע על פיך:

ב' דין ב' עבר השליח ע"ד המשלחו וכו' יש להסתפק אם השליח אמר שלא עבר ע"ד אם המקח קיים ולא נאמן למשלח כדבורו אלא כשהשליח אינו מכחישו אבל אם מכחישו אינו נאמן א"ד שליח נוגע בעדות כי היכי דלא ליהוי למשלח עליו תרעומת שעבר ע"ד המשלחו ולא עשה שליחותו ומסתבר' דאין השליח נאמן ושוב מצאתי כן להסמ"ע סי' קפ"ה וכו' הכנה"ג אות מ"ח עיין שם ול' הרמב"ם בפ"ב מהל' שלוחין ומרן סימן קפ"ה מוכח בהדיא כן דאם הלוקח ידע שהוא של המשלח אפי' הסרסור מכחיש יחזירו לבעלים וכ' הראב"ד ולא עוד אלא אפילו הסרסור מודה יאמר הלוקח קנוניא אתם עושים עלי אלמא לדעת הרמב"ם אפי' הסרסור מכחיש נאמן המשלח וכן כתב מרן בהדיא בכ"מ ובב"י שם וכן כתב מהרשד"ם סימן ע"ז דהמשלח נאמן בלא ראיה ועדים עיי"ש מיהו א"ל דהתם משום דהסרסור בשכר הוי נוגע בעדות אבל שליח שאינו נוטל שכר לא חשיב נוגע בעדות מפני תרעומת בעלמא ונר' שזה תלוי במחלוקת שכת' הב"י בסימן ל"ז דהטור סבירא ליה דפסול להעיד משום חשש תרעומת וכן פסק הרדב"ז ח"ב סימן שפ"א והרב פני משה ח"ב סימן תי"ח עיין שם אבל הב"ח והש"ך סימן ל"ז ס"ק כ"ה הסכימו דאינו נפסל לעדות בכך כתי' קמא דהתו' וכן פסק הג"א מא"ז עיין כם וכ"כ מהרימ"ט חח"מ סי' פ' דתי' א' עיקר והוכיח כן מדברי התוספות בכתובות דף צ"ב עיין שם ועיין בהמח"א ה' עדות סימן ה' ואם כן הכא נמי לא נפסל לשליח לעדות משום חשש תרעומת ואפשר דגם החולקים שם לא פסלו אלא בחשש תרעומת דלא יהיה לוה רשע ולא ישלם אבל הכא לא נפסל משו' חשש תרעומת שעבר ע"ד המשלחו ולא עשה שליחותו וכן ראיתי למהריט"ץ סימן רפ"ו שחי' כן דהסרסור שנוטל שכר הוי נוגע בעדות אבל הכא אם השליח מכחיש הו"ל עד אחד ונשבע המשלח להכחיש העד ונוטל שלו עש"ב אבל מדברי מהרשד"ם סימן ע"ז משמע דאין חי' כאן לסרסור מיהו אפשר דלמ"ד דפסול להעיד משום חשש תרעומת הכא נמי יש תרעומת שעבר ע"ד משלחו ושו"ר להכנה"ג בתשו' בס' בעי חיי חלק שני סימן ח' שכתב בענין זה שתלוי במחלוק' זו כמ"ש עש"ב ועי' במהרשד"ם סי' ס"ו דאין עדות כלום משו' דהב"ח יש לו עליו תרעו' וכו' הרמב"ם והטור דאם יש לעד שום צד הנאה אפילו בדרך רחוקה וכולי לא יעיד וכן כתב הטור בסימן מ"ו ג' שישבו לקיים השטר וקרא ערער על אחד מהם וכו' משחתמו יצא הערעור אין יכולים להעיד עליו להכשירו שהם נוגעים בעדות שגנאי הוא להם שחתמו עם פסולי עדות ואם כדבר קל כזה פוסלים לעדות כל שכן בנ"ד דודאי הסופר הוי נוגע בעדות ולא מהני עדותו כלל ע"ש:

ב' דין ג' טעה וכולי אם הוא דבר שאין לו ערך ידוע ולא הזכירו לו הסכום שימכור בו רק אמ"ל מכור לי חפץ סתם והלך השליח ומכרו כדרך המוכרים שהראה לתגרים ועכ"ז נתאנה אין למשלח על השליח כלום דהוה ליה להודיעו ערך חפץ זה כך וכך ואין לו עליו רק חרם סתם שלא פשע ולא לקח לעצמו דבר ואם טוען ודאי שפש' או לקח ישב' היסת מהר"ש דוראן סימן יו"ד עיין שם

ג' דין ד' יש מי שאומר וכו' והמוציא מחבירו עליו הראיה משמע בהדיא דהיינו דוקא שהיה המשלח מוציא עליו הראיה אבל להפך לא ה' כנה"ג בס' בעי חיי סימן כ"ז עיין שם וכן כתב מהראד"ב בס' לחם רב סימן נ"ג וה' נתיבות משפט דף כ"ד עיין שם ומ"ש ה' נ"מ שם דלא אמר הרמ"ה אלא דוקא בשליח שקנה ביותר דיכול המוכר לטעון דילמא הלוקח היה צריך הרב' לאותו דבר ולזה עשאו שלית אפילו שיקנה ביוקר אבל בעובדא דפרק ג"פ דזבין שלא באחריות וכו' מודה דלא שדי איניש זוזי בכדי וכו' עיין שם ודברי הרמ"ה הם בפ' ג"פ סימן צ"א בההיא דזבין שלא באחריות וכו' עיין שם ומה שהוכיח ה' נ"מ דהראב"ד ושאר פוסקים שהק' שם למה מחייבים לשליח ולא נאמר דהמקח בטל כדקיימ' לן שליח שטעה שליחותו בטל וכו' לא סבירא ליה כהרמ"ה דאם כן מאי קו' אימא דהתם מיירי היתר יכול לברר שא"ל לקנות סתם ואם כן מוכר יכול לומ' שעשאו שליח בפי' לקנות שלא באחריות וכן דעת מהרי"ק בס' הקצר יוכיח שכ' ס' הרמ"ה יש מי שאומר עיי"ש ליתא דהתם א"ל לקנות סתם השליח חייב כמבואר בדברי הרמ"ה שם ומרן שכתב יש מי שאומר לא משום דאיכא פלוגת' אלא שכן דרכו בדין שלא הוזכר בשאר הפוסקים בהדיא וכהאי גוונא כ' הסמ"ע סימן ל"ה סק"י והאחרונים ע"ש באורך וכבר האריך הרב שער יוסף בתשובו' סי' ו' בענין ב' עיין שם:

ד' יש מי שאומר וכו' ה' כנה"ג בתשו' סימן כ"ז דרבואתא לא סבירא להו הכי דגרסינן בפרק ג"פ ההיא איתתא דיהבה זוזי לההוא גברא למזבן לה ארעא וכו' וק' ליה דאמאי לא בטל המקח וכו' ואי סבירא ליה כהרמ"ה יתרצו דהכא מיירי באין יכול' לברר לא עשאתו שליח בין לתקן בין לעוות עש"ב ולדברי ה' ש"ך שכתב דהיינו דוקא באונאה דלא הוי ביטול מקח דאמרינן מסתמא התנה עמו שיהא שלוחו בין לתקן בין לעוות אבל בשוה מנה בדינר מסתמא אינו שופטני שיקנ' אפילו יעוות הרבה ע"ש ניחא דהא קיימא לן דבאחריות מסתמא לא אמרינן שהתנה דקיי"ל אחריות טעות סופר מה"ט דלא שדי איניש זוזי בכדי אבל ראיתי למהרח"ש חלק שני סימן כ"ז במורשה שמחל שכ' ומסתברא לי דאם לא יוכל להתברר כיון שרגילים לכתוב בכל ההרשאו' בין לתקן בין לעוות ומחילתו דמחל יכול הנתבע לו' שהתנה עמו כך דלא גרע ממה שכתב הטור בשם הרמ"ה בלי שום חולק גבי שליח וכו' מיהו אפשר לומר דהרמ"ה לא אמר אלא במקח וממכר משום דבמשא ומתן עשוי להיות טעות למכור ולהקנות ביוקר ובזול אבל שליח לגבות חוב אינו עשוי למחול ע"ש נראה דסבירא ליה דבמשא ומתן אין חילוק בין אונאה לטעות לגמרי והרמ"ה בפרק ג"פ סימן צ"א כתב וז"ל והני מילי בדינא דשליח בהדי דבעל הבית דשוייה שליח אבל בדינא דבעל הבית בהדי מוכר דבעי מריה זוזי לבעל זביני דאי איתברר בסהדי או בהודא' המוכר דבעל הבית שדריה להאי שליח למיזבן ליה האי ארעא סתמא בזוזי דיהב ליה לשליח ולא איתני עלה בין לתקוני בין לעוותי ואזל שליח וזבן ליה שלא באחריו' בטילי זביני מ"ד אהיכא שוייה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני ואי לא איתברר היכי שוייה שליח המוציא מחבירו עליו הראיה עכ"ל הרי דסבירא ליה כדעת הראב"ד פרק א' מהלכות שלוחין דאם רוצה המשלח במקח חייב השליח לתקן אבל אם לא רצה המשלח במקח אם נתברר בעדים או בהודאת המוכר דלא התנ' המשלח בין לתקן בין לעוות בטל המקח ואם לא נתברר המוציא מחבירו עליו הראיה ואם כן משמע דאם לא נתברר אמרינן שהתנה אפי' יעוו' הרבה דלא גרע מאחריות ודלא כהש"ך

ה' דין ו' וחוזר ומוכר למשלח באחריות וכו' כ' הרמ"ה בפרק גט פשוט סימן צ"א וז"ל ומסתברא דאי אמר ליה שליח לבעל הבית אי ניחא לך במאי דזבני' לך שלא באחריות לחיי ואי לא זבנה לי שלא באחריות ושקול זוזך דאנא בעינא לה הדין עמו דהא לית לי' פסיד' לבעל הבית כלל דתקנה לשולחים עי"ש וכן כ' הרשב"א חלק שני סימן רנ"ה וזה לשונו שאין השליח לקנות ולמכור בעל כרחו דבמה נתחייב בזה לקנות ולמכור אלא כך הצעה של שמועה שהאשה עשאתו שליח לקנות ונתנה לו מעות והוא קנה שלא באחריות והיא תובעת ממנו מעותיה שהרי עוות שליחותו ואפ"ל שהדין עמה ואם ירצה ליפטר מתשלומין יקנה הוא בלא אחריו' וכולי וימכור לה באחריות או יחזיר לה מעותיה ואף על פי שנראה מדברי הר"מ שמחייבים את הלוקח לכתוב לבן המצר את האחריות אינו מחוור בעיני וכן קבלתי מרבותי נ"ע וכו' עיין שם הרי דסביר"ל דאין השליח חייב לקנו' ולמכור וכן כתב הרמב"ן הובא בספר א"ז לכתובות פ' אלמנה ניזונת עיין שם מיהו הרשב"א כתב דנר' מדברי הר"מ דחייב הלוקח לכתוב לבן המצר את האחריות אם כן כל שכן שליח דחייב למכור למוכר באחריות וכן כת' מרן הב"י:

ו' וקנה לו שלא באחריות וכו' כתב ר' האיי בספר המקח שער ו' דף ט"ו וז"ל הדין הוא דשליח הזה יש עליו מן הדין שיחזור מעשה מקחו וממכרו שלא יהא שום ערעור דבר שאם יצא על המקח שלקח לשולחו שום ערעור אחריות על השליח כגון שאם לקח שדה ושכח ולא קבל המוכ' אחריות על השדה והרי פשיע' מן השליח ויש מ"ה שיקבל השליח לשולחו אחריות על עצמו כדגרסי' וכולי ואף על פי שלא פירש השולח הזה לשליח כל מה שהוא צריך להזהירו באותו מעשה שהוליך עליו אין יכול השליח לטוענו ולומר אתה לא פי' לי דאעפ"כ היה לו לשליח להזהר כדגרסי' לענין שלומי שליח מאי אמר רב אשי אי א"ל הב זוזי ושקול שטרא לא משלם וכולי ולא היא בין כך ובין כך משלם דמצי א"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי עכ"ל ונראה דס"ל דהא דאמרי' אחריות ט"ס ה"ד כשהתנה כמ"ש הנ"י בפרק גט פשוט והש"ך בסימן ט"ל סקי"ו וכן כתב הרמב"ן בחי' בפרק הספינה גבי חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה שיש מי שר"ל אחריו' ט"ס ולא טעות מוכר ודחה ס' זו ומסיק דאפילו לא התנה המוכר אמרי' ט"ס הוא מטעם דלא שדי איניש זוזי בכדי וכן כתב הריב"ש בסימן שפ"ב וז"ל והא דאמרי' אחריו' ט"ס הוא לא שאנו תולים שטעה הסופר אלא אף אם ידענו בבירור שלא התנה באחריות הרי הוא כאלו התנה עליו משום דלא שדי איניש זוזי בכדי עכ"ל ומוכח ג"כ בהדיא מדברי התוס' ר"פ אע"פ וכן משמע בהדיא מדברי הרמב"ם פי"ט מה' מכירה והטור ומרן ריש סי' רכ"ה עיין שם ולכאו' זו דעת בעה"ת ריש שמ"ז וז"ל דבמוכר שדהו בעדים בעי' שיקבל עליו אחריות ולא אמרי' ט"ס כיון שלא כ' שטר עיין שם וכן כתב הראב"ד הובא בס' א"ז לבתרא בפרק הספינה וז"ל דכי אמרי' המוכר שדהו בעדים וכו משמע בהדיא דוקא בקיבל עליו אחריות בפי' וכו' ע"ש וכן הרשב"א בחי' לקידושין דף כ"ז דחה דברי הראב"ד והסכים בין בשטר בין בע"פ אחריות ט"ס הוא עיין שם ולכאורה נראה דרב האי ס"ל הכי דהא לא כ' שטר מדא"ל זיל זבנה מניה וכו' ופירשב"ם כתוב השטר בשמך וכולי עיין שם וזה ששכח ולא קובל אחריות לא אמרינן ט"ס משמע בסתם שלא קיבל המוכר אחריות לא אמרינן ט"ס ולכאורה נראה דס"ל כמ"ש הנ"י בפ' גט פשוט הביאו מרן הב"י בסימן ט"ל דהא דקיימא לן אחריות ט"ס היינו כשהתנה ולא כתב וכולי ואף שכתב הנ"י בפרק קמא דמציעא הביאו מרן הב"י סימן רכ"ה וז"ל אחריות ט"ס וכו' אפילו מוכר שדהו בעדים דקי"ל גובה מנכסים משועבדים אף על פי שלא פירש אחריות גובה והרב כנסת הגדולה בסימן ט"ל כתב דצ"ל דה"ד המוכר שדהו דכל שלוקח קרק' אינו לוקח בלא אחריות ובודאי מסתמא כשמכר שדהו בעדים באחריות מכר אבל בשטר הלואה כל שלא כ' השטר ולא הקנה בפי' אחריו' לאו ט"ס עיין שם אלמא מסתמא הלוקח קרקע ודאי באחריות אבל הרשב"א והריטב"א בחי' למציעא דף י"ד כת' וז"ל י"מ שטעה הסופר ולא כתבו אבל הוזכרו אחריות בשעת הלואה ושעת המקח וטעותו הוא פי' זה וכולי וכן כתב הרשב"א שם ומ"ש ר' האיי ואף על פי שלא פי' השולח וכולי אעפ"כ הי"ל לשליח להזהר כדגרסינן לענין שלומי לשליח וכו' נראה לכאורה שזה תלוי במחלוקת שכ' מרן בב"י סי' קפ"ה בנותן כלי לסרסור למשכנם לו שכ' הנ"י בשם הרי"ף בתשו' דאפילו משכנתא אצל פ' וכפר בו פשיעותא הוי דהו"ל למשכנם אצלו בעדים והרשב"א והר"ן ס"ל דלא הוי פשיעה עיין שם ונר' דר' האי ס"ל כהרי"ף דהכא נמי אפילו לא אמר ליה הוי פשיעה דהי"ל לקנות באחריות והכנה"ג שם הגב"י אות י"ג תמה על הרי"ף שחייבו מטעם דהי"ל למשכנו בעדי' שהרי במעשה דאבימי וכו' כתב הרי"ף דאי ליכא שטר ולא א"ל פרעיה בסהדי לא מחייב לפרוע בסהדי דלא עביד לחזור ולתבוע אחר שנתפרע כיון שבא להוציא משא"כ במשכון דלא בא להוציא אלא להחזיק במשכון עכ"ל ולא ראה הנ"י בפרק המפקיד וז"ל ואף על גב דגבי פירעון וכו' שאני כשאמר לו שיפרע לפ' בשבילו אפשר מכירו ומאמינו בו אבל הכא דלוה סתם אמר וכולי עיין שם ומ"מ לכ"ע שליח שקנו שלא באחריות אפילו לא א"ל המשלח פשיעה היא דהי"ל ליזהר לקנות באחריות דומיא דמשכון מיהו ראיית ר' האי ממעשה דאבימי לא מכרעא דהתם שאני דא"ל ליקח השטר אבל אם לא הזכירו לו השטר ולא א"ל שיתן בפני עדי' פטור השליח כמבואר בסימן נ"ח עיין שם ואם כן הכא דלא הזכירו לו כלום מנ"ל דחייב השליח ונר' דס"ל לרב האי כמ"ש הרשב"א והריטב"א בתשו' הביאם מרן הב"י סימן פ"ג על ראובן שקיבל מעות משמעון ומצא בהם רעות וא"ל ללוי תן מעות אלו לשמעון שיחליפם לי נטלם שמעון ותפס בהם בשבילו שה ה לו אצל ראובן והשיב דודאי יכול לתפוס בהם אם אין שם עדים מגו דיכול לומר להד"מ וכו' ולענין שלומי שליח מפני שלא נתנ' בעדי' מסתב' דלא מחייב דהתם הוא בשט"ח שכן דרך לקבל השטר אבל בזה לא הי"ל לתת בעדי' שאין דרך בני אדם לעשו' כן עכ"ל משמע דאפי' לא א"ל ליקח השטר חיי' השליח משום שכן דרך לקבל השטר אבל אין דרך ליתן המעו' בעדים ואם כן הכא נמי דרך לקנות באחריות דלא שדי איניש זוזי בכדי דאפילו לא א"ל המשלח מקרי פשיעה ויליף לה מההיא דאבימי דחייב השליח אפי' לא א"ל ליקח השטר מה"ט שכן דרך לקבל השטר והגד"ת תמה על הריטב"א שהוא הפך הרי"ף והרמב"ם ולא יתכן שיחלוק עליהם וכ"ש דא"א לומר כן דהראיה דחנוני היא מכרחת עיין שם ולפי מ"ש הרי מצינו לגאון ר' האי דקאי כותיה וראיה דחנוני ליתא דהתם משום דאין דרך ליתן המעות בעדים והרב כנסת הגדולה בסי' נ"ח ריש הגב"י נדחק לפ' דברי הריטב"א כדעת הפוסקי' דאינו חיי' אלא כדא"ל ליקח וז"ש דהתם בשט"ח דרך לקבל השטר כשהזכירו השטר אבל אין דרך ליתן בעדים עיין שם באורך וכן י"ל כן דרב האי מדמה קבלת אחריות דדרך לעשות כן להתם דדרך לקבל השטר כשהזכירו לו השטר ואם כן אפשר דרב האי ס"ל כהרשב"א והר"ן במשכון דדוקא גבי אחריות קאמר אבל למשכן בעדים אין דרך לעשות כן (עכ"מ): ז' הגה וי"א דוקא וכולי זה דעת הרא"ש והרשב"א הביאה הב"י עיין שם וכן כתב הרמ"ה בפ' גט פשוט סימן צ"א וזה לשונו ומסתברא דאי א"ל שליח לבע"ה אי ניחא לך במאי דזבין לך שלא באחריות לחיי ואי לא זבנא ליה שלא באחריות ושקול זוזך ואנא בעינא לה הדין עמו וכולי וה"מ בדינא דשליח בהדיה דבע"ה דשויה שליח אבל בדינא דבע"ה בהדי מוכר היכא דבעי מרי זוזי לבטולי זביני דאי איתברר בסהדי או בהודאת המוכר דבע"ה שדריה להאי שליח למזבן ליה האי ארעא סתמא בזוזי דיהב ליה לשליח ולא אתני עליה בין לתקוני בין לעוותי ואזל שליח וזבן ליה שלא באחריות בטלי זביני מ"ד אהיכא דשויה שליח לזבוני וטעה דהדרי זביני ואם לא איתברר היכי שויה שליח הממע"ה עכ"ל:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה