אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קעו

סימן קעה

א' דין ג' האומנים שנשתתפו וכולי על ב' ששעבדו עצמם זה לזה בקנין גמור שכל א' שירויח בסרסראות יחלקו בשוה וכולי כתב הטור הרמב"ם כתב האומנים שנשתתפו והתנו ביניהם שכל מה שירויח זה וזה במלאכתם יהיה ביניהם בשוה אע"פ שקנו מידם אין זה שותפות כלל שאין אדם מקנה דבר שלב"ע וכו' והראב"ד השיג וכ' ורבותי הורו שאדם יכול להקנות עצמו בקנין כדין עבדים וכשם שמצינו יקדשו ידי לעושיהם והרמב"ן כתב כדברי הרמב"ם וכולי ונראה פשוט דמה שהרויחו כבר שהוא בעין יכול לחזור בו כמ"ש הטור ומרן בסימן ר"ט אין אדם מקנה דבר שלב"ע וכולי ויכול לחזור בו אפילו אחר שבאו לעולם ואם קדם הלוקח ותפס הפירות אין מוציאין מידו עיין שם וה"נ אפילו כבר הרויח יכול לחזור בו ואם קדם חבירו ותפס אין מוציאין מידו וה"ד אם תפס קודם שחזר בו דכיון ושתק מחל וכבר הוכיח כן הדרישה מדברי הטור דאפילו במה שהרויח כבר יכול לחזור בו עש"ב וה' כנה"ג כתב שכ"נ מדברי הפוסקים לבד זה מצאתי למהרשד"ם בסימן קס"ח שהבין כמ"ש דלשעבר כ"ע מודו דקנה שכ' ומן הנראה דלמה שכב הרויח לית דין ולית דיין שחייב השותף לחלוק עם חבירו כל עוד שלא הביא ראיה בעדים שחזר בו ע"ש מיהו כ' מור"ם שם דאפילו לא תפס אלא כתב לו שטר ומסר לו השטר כמאן דתפס דמי וכתב הסמ"ע נראה דמיירי באחר שבא לעולם מסר השטר וכולי נר' לכאורה דבעי' שמסר לו השטר אחר שבאו הפירות לעולם וכן הבין ה' בית יהודה סימן ך' עיין שם וע"ש עוד בסימן רי"א וכן כתב ה' פני משה ח"א סי' ס"ו עיין שם אבל ה' כנה"ג סי' ן' פי' דברי הסמ"ע דר"ל אם נמצא השטר ביד המקבל אח' שבאו לעולם אפילו קודם שבאו לעולם קנה וכן כתב בתשו' בעי חיי סימן ר"ט ע"ש וכן הוכיח ה' כנה"ג שם וא"כ ה"נ שותפין בקנין על דבר שלב"ע שכל מה שירויחו כל א' מהם לאמצע וכתבו שטר אם השטר קיים ביד חבירו אחר שבאו לעולם אין יכול לחזור בו אבל הראב"ד כתב דיכול להקנות עצמו בקנין כדין העבדי' וכו' וכ' מהרי"ק שרש קפ"ב דהראב"ד בתשו' שכ' שותפין שהתנו תנאם קיים וכולי משמע אפילו בלא קנין וה"ד כל שלא חזר בו השותף דודאי כל מה שהרויחו השכר לאמצע ומשם הוא דמהני חזרתו אבל כשיש קנין לא יוכל לחזור אפילו להבא ומ"ה לא הביא ראיה בהשגות מפועל דקי"ל דאינו יכול לחזור בו משום דמיירי בלהבא ובלהבא גם פועל יכול לחזור בו אבל מדין עבדים דאין עבד עברי יכול לחזור בו וכו' עש"ב ונראה דס"ל דפועל אפי' בקנין יכול לחזור בו ולכך בהשגות דמיירי בקנין מדמה שותפין לעבדים ולא לפועל משום דפועל אפילו בקנין יכול לחזור בו והש"ך בסימן של"ג ס"ק י"ד כתב הריטב"א בשם רבותי' שלא אמרו שהפועל יכול לחזור אלא בשוכר עצמו באמירה אבל כל שנשתעבד בקנין לטפויי אתא שלא יוכל לחזור בו ולפע"ד נראה דשאר פוסקים לא ס"ל הכי וכן נראה עיקר וכו' וגם הראב"ד בהשגות דוקא בשותפי' חלק על הרמב"ם לענין הריוח שהרויחו כבר או מטעם משתעבדי אהדדי לא שייך לומר עבדים וכולי עיין שם ולא דק דהראב"ד מדמה שותפי' לעבדים ולאומר יקדשו ידי לעושיהם דודאי אינו יכול לחזור ואפילו לריוח דלהבא ולכך הצריך קנין דאלו הריוח שהרויחו כבר אפילו בלא קנין השכר לאמצע וכמו שהכריח מהריק"ו וכתב מרן הב"י דעת הרשב"א כדעת הראב"ד ע"ש והכנה"ג כתב דתשו' הרשב"א בח"ב סימן פ"ז כתב דכל שנתחייב בפי' בחיוב ובקנין אפילו להבא איני יכול לחזור בו ולשעבר מה שכבר הרויחו אפי' בלא קנין קנו והיא דעת הראב"ד ממש כפי מ"ש מהריק"ו דלא הצריך קנין אלא לשלא יכול לחזור בו להבא דלשעבר אין צריך קנין וכולי עיין שם ואין נראה דז"ל הרשב"א שם ומ"מ רשאים הם לחזור בהם כל זמן שירצה אפילו הא' וכן פועל כדאמרינן פועל חוזר אפילו בחצי היום וכולי ואם רצו שלא לחזור א' מהם אין להם תקנה אלא בחיוב ובקנין גמור כגון שיכתבו שכל החוזר בו יתחייב לחבירו בכך וכך עכ"ל נראה דוקא בחיוב ובקנין גמו' שיכתבו שכל החוז' בו יתחייב לחבירו בכ"וך הוא דאינו יכול לחזור בו ואם רצה לחבירו יתחייב בממון כו"ך אבל בקנין לבד בלא חיוב יכול לחזור בו וא"כ נראה דס"ל דפועל אפי' בקנין יכול לחזור כמ"ש הש"ך בסימן של"ג ס"ק י"ד שכ"נ עיקר וכן כתב הריב"ש סימן תע"ו עש"ב ועיין בתשו' הרשב"א ח"ג סי' קי"ד ובתשו' ח"ה סימן קפ"ו:

ב' דין ו' יש מי שאומר וכו' קאי ארישא כשנשתתפו סתם אבל בסיפא דהתנו ישלם מביתו ההפסד ה' דרכי נועם ח"מ סי' כ"ח ע"ש וכ"נ מדברי הב"ח ע"ש וכ' המבי"ט ח"א סי' ר"ב דאם התנו בפי' וכתבו בשטר השותפין שיהיה ההפסד שוה בשוה הוי כמפ' שישלם מביתו דאפי' לא התנו היה הדין שיחלקו בשוה ולא צריך להתנות אל שישלם מביתו עיין שם ואין נר' כן מדברי הכנה"ג הגב"י אות ל"ג שכ' ואולי דהני רבוותא סברי דהרמב"ם מיירי בדהתנו שאם יהיה הפסד ישלם מביתו וכולי אלא דלפ"ז נמצא דהראב"ד חולק אפילו בהתנו וזה א"א דכל תנאי שבממון קיים וכו' ע"ש משמע דוקא אם התנו בפי' שאם יהיה ההפסד ישלם מביתו אבל בהתנו סתם (עכ"מ): ג' ונפסד הכל לא אמרי' שישלם וכולי הטור ומרן בסימן צ"ג כ' דברי הרמב"ם דס"ל דישלם מביתי ואולי דמיירי בדהתנו שאם יהיה הפסד ישלם מביתו ולא בא לומר אלא אם נאמן ראובן לומר שפחת מן הקרן אלא שאין זה נוח לי וכו' הרב כנסת הגדולה הגהו' ב"י אות ע"ג עיין שם גם ה' בית דוד סי' ס"ז נדחק לפרש דברי הרמב"ם שלא יחלו' על הרמ"ה והסכי' עם רבו דאם הפסידו אינו משלם מביתו עש"ב אבל הב"ת כ' דלא כ' הרמ"ה אלא דוקא בהפסד כגון אונס שריפה או שנטלו הגייס הכל כנדון הרמב"ן אבל בהפסד שבא מחמת משא ומתן מודה הרמ"ה שישלם מביתו והביאו הש"ך וה' כנה"ג ע"ש ואני מצאתי להרמ"ה (עכ"מ):

ד' דין ח' השותפין ש"ש הם וכו' אם יש ביד א' ממון חבירו שהגבה מגוי א' שהיה חייב להם כ' מהר"ם בתשו' הקצרות סי' קנ"ג שיפה עשה שהציל ממונו וממון חבירו ואע"ג דשותפין ש"ש הרי האומנים ש"ש הם ואפ"ה אם אמר טול שלך והביא מעות ש"ח וזה שאמר טול מעותיך הרי נעשה ש"ח ואפילו אם לא רצה לישבע שא"ל כך כיון שהדבר ידוע שחבירו ידע שנפרע החוב ה"ז דומה לגמרתיו וכולי ע"ש הרי דס"ל דשותפי' דינן כאומני' ואם א"ל טול מעותיך או שידע שנפרע החוב דומה לגמרתיו דקי"ל בסי' ש"ו (עכ"מ):

ה' דשמירה בבעלים היא וכולי כתב מרן בתשו' בס' אבקת רוכל סימן קס"ח על ב' שותפין שהסכימו לחלוק ונשאר ממון השותף ביד א' מהם ונאבדו ממנו נר' דשמעון פטור אפילו פשע בממון לפי ששמיר' בבעלי' היא וא"ל דה"ד בשותפי' שנשתתפו כמשפט אבל אלו שלא נשתתפו אלא בדברים לא נתקיים השתוף שאין דין שמירה בבעלים תלוי בקיום השיתוף דאפי' א"ל אשקין מייא הוי שמירה בבעלים וכו' אבל מאחר שהפרידו השותפות א"ל אזלה לה הך שמירה ואתיא שמירה אחרת וכולי וראיה מדתנן כל האומנין ש"ש הם ואם אמר טול את שלך והבא מעות ש"ח אלמא כיון שא"ל טול את שלך אפילו לא הוציא הכלי מתחת ידו הלכה שמירה מעצמה וה"נ בשעה שאמרו להפריד השיתוף אזלא שמירה קמייתא ואתיא שמירה שלא בבעלים והוי ש"ח על ממון זה ופטור מגניבה ואבידה אבל מדברי מהריק"ו שורש ק"ד נראה דכיון דכשבא הממון לידו היה שמירה בבעלים לעולם הוי שמירה בבעלים ופטור וכן משמע מפ' השואל דף צ"ח דאמרי' שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים פטור משום דשכירות בשאלה מישך שייכא ופירש"י כל חיוב שוכר דגניב' ואבידה ישנן בשואל ומחמת משיכה א' באה לו ובבעלים היא ופטור והא דתנן כל האומנים ש"ש הם וכולי צ"ל אע"ג דש"ש הוא וכולי משתנה בדיבור בעלמא שמירה בבעלים כיון דבשעה שהתחיל בשמירה זו היה בעליו עמו כל זמן שלא הוציא הממון מתחת ידו הויא שמירה בבעלי' ע"כ והנה גבי שאלה בבעלים ושכרה שלא בבעלים כתב הסמ"ע בסימן שמ"ו ס"ק כ"א פי' שלאח' שכלה זמן השאלה שהיתה תחילה בבעלים לא החזיר לבעלים וחזר ושכר לזה שלא בבעלים ונגנב' או נאבדה בזמן השכירו' עיין שם אבל ה' כנה"ג שם בהגה"ט אות י"ב חלק על הסמ"ע וכ' דה"ד בחזר ושכרה תוך ימי השאלה אבל אם אחר ימי השאלה חזר ושכר' ודאי דלא שייך בשאלה וסעד לזה מ"ש בפ' האומנין אמתני' השואל את הפרה ושלחה ביד בנו וכו' וכן וכו' ל"ש אלא שהחזירה תוך ימי שאלה אבל אחר ימי שאלה פטור ופירש"י ל"ש שהשואל חייב עד שתבא ביד הבעלים אלא שהחזיר תוך ימי השאלה שא"ל השאילני עד זמן פ' והחזירה תוך הזמן וכו' ע"ש הרי מבואר תוך זמן השאלה חייב עד שתבא ליד הבעלי' אבל אחר זמן השאלה כלה זמן השאלה אפי' לא באה ליד הבעלים וה"נ כל שלא חזר ושכרה תוך ימי השאלה כבר כלתה השאלה אפילו לא באו ליד הבעלים וכשחזר ושכר' פנים חדשו' באו לכאן עש"ב וכן ראיתי להריטב"א בספר א"ז למציעא שם בפ' השואל העתיק לשון רש"י ואח"ך כתב ברם צ"ל דמיירי כשחזר ושכרה תוך ימי השאלה וכולי כלומר ימי השאלה כבר הרי כאלו חזרו לבעלי' וכי הדר ואגרה מילתא אחרת היא ע"ש משמע שכן דעת רש"י וכן כתב הרמב"ן שם ועיין בש"י ישנה שם א"כ אם שכרה אחר שכלה זמן השאלה ודאי דשכירו' שלא בבעלים היא וחייב בגניבה ואבידה ודוקא כששכר תוך זמן השאלה אמרינן כיון שתחילת השכירות בזמן השאל' שהיא בבעלים פטור והיינ' דבעי בחזר ושכרה ואי לאחר שכלה זמן השאלה בלא"ה הוי ש"ש וחייב בגניבה ואבידה כדמסקי' בפ' האומני' וא"כ תבעי ככל שאלה בבעלי' מיהו נראה דוקא בחזר ושכרה שלא בבעלים מ"ל משום דהוי קנין חדש ואפסיק לשאלה אבל כשלא חזר ושכרה אפילו אחר זמן השאלה פשיטא כיון דלא הוי ש"ש אלא מחמת השאל' כדאמרי' בפ' האומני' הואיל ונהנה מהני ג"כ אפי' מישך שייך בשאלה שהיא בבעלים ופטור וג"כ הכא שהיה ש"ש בבעלים ואח"ך חלקו דלא הוי אלא ש"ח א"ל דאי פשע חייב דלא הוי שמירה בבעלי' דלאו שמירה זו כשמירה קמייתא דהא שגם שאלה בבעלי' וחזר ושכרה שלא בבעלי' אם היא אחר זמן השאלה לבעלים ופנים חדשות באו לכאן דהוי כאלו חזרה לבעלי' וחזר ושכרה כמ"ש הרמב"ן והריטב"א הכא אלא גם למ"ד בשאלה בבעלי' וחזר ושכרה אפילו אחר זמן השאלה חייב נראה דוקא משום מחמת משיכה א' קנאה ושכירו' שייך בשאלה אבל הכא כשכלה זמן שמירת שכר ונעשה ש"ח שלא בבעלים חייב בפשיעה דלא שייכי אהדדי אך תמהני על מרן שלא זכר בזה תשו' מהריק"ו שורש כ"ד שכ' וז"ל לע"ד דא"כ הוא שנטלה כל א' חלקה בריוח לא נשאר להם מידי שותפות יחד כי אם אותם המעות אשר הכינו לפרוע מהם הגויה דבר פשוט הוא שרבק' חייבת בכל אחריו' ההפסד דהא קי"ל שותפי' ש"ש הם וכולי עש"ב וה' מח"א ה' שומרי' סי' ל"ז תמה דמה הנאה נשאר לו כדי שיהא ש"ש ונדחק עש"ב וה' בני אהרן סי' ע"א תי' וז"ל ושמא י"ל אע"פ שחלקו כיון שאותם המעות נשארו להם מהשותפות שהיה עומד באחריו' שתיהן עד עתה מי שנשאר בידו אחריות עליו כמו שהיה עד עתה וחבירו אין לו בהם כלום כיון שחלקו כבר נסתלק מהם ולא שייך בהו שמירה בבעלים וכולי ונראה דס"ל כיון דקבלו הנאה מתחילה לעולם הוו ש"ש עד שיחזרו המעות כמ"ש הרשב"א בתשו' הביאה הב"י סימן ע"ב גבי משכון דאפילו אחר שפרעו חייב באחריותו לעולם וז"ל בתשו' ח"ג סימן נ"ב דע שאפי' שהמשכון בידו אינו פטור מליתן פרוטה לעני וכו' שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף אלא בשעת ההלואה בלבד ומ"מ הדין הוא ש"ש לעול' עד שיחזרנו לבעליו שהרי הוא כנושא שכר בשעת הלואה ומחמת אותו שכר הוי עליו כש"ש לעול' שכן כל ש"ש שמקבל שכר בתחיל' או לבסוף ונעשה ש"ש לעולם מחמת אותה פרוטה וכו' עי"ש הרי דאע"ג דאחר שפרעו ליכא הנאה דלא נפטר מפרוטה דעני מ"מ הוי ש"ש מחמת הנאה שקבל מתחילה וה"נ אע"ג דלא נשאר הנאה לשותפין הוו ש"ש לעולם מחמת אותה הנאה שקבלו מתחילה אך ק"ק דהא בשואל מ"ל בפ' האומנין אחר שכלה זמן השאלה פטור משואל וחייב כש"ש א"ד ש"ש נמי לא הוי ופשטי' דש"ש הוי הואיל ונהנה מהני ע"ש:

ו' כתב ה' מש"ל פ"ה מהלכות שותפין גבי שותף שעבר ומכר בהקפה דאפי' שניהם מתעסקי' חייב דדוקא פשיעה בבעלים פטור כשלא שמר יפה אבל כשעשה מעשה בידים והפסיד מזיק מיקרי וחייב אפילו בבעלים וכן כתב הרדב"ז בתשו' כ"י וכן מהרש"ך עיין שם ותשוב' הרדב"ז נדפסה בחלק שני סימן קכ"ט עיין שם באורך והרב משפט צדק חלק שני סימן ז' הכרית דר"ח סבירא ליה דאפטרופוס אפילו מזיק פטור מדכת' התוס' בפרק שור שנגח דמה שהאפרופו' נשבע ליתומים היינו שלא עכב כלום משלהם אבל אין נשבעי' שלא פשעו דאפי' פשעו פטורי' וא"א לימא דהשבו' היא שלא פשעו ואבדו בידים אלא ודאי דכי אבדו בידים פטור עיין שם גם הרשב"ש בתשו' סימן שע"ג כת' על אפטרו' שפרע שט"ח ליורשי המלוה שמת הלוה ואח"ך מת מלוה דחייב לשלם להם מה שהפסידם לפי שמן הדין פטורים דאין אדם מוריש שבועה לבניו והוא פשע בנכסיהם ואף על פי שהרמב"ן כתב האפטרופ' שמינהו אבי יתומים שפשע פטור וכו' אבל מינהו בית דין מודה דחייב לשלם וכולי עיין שם משמע דס"ל דמינהו אבי יתומים למ"ד דפטור מפשיעה הכא נמי אפילו פרע ליורשי המלוה הפך הדין דהוי מזיק בידים פטור והרב משפט צדק שם שכ' אלא שאיני סומך על דעתי הפך מהרשד"ם אלא אם יסכימו עמי עיין שם אלו ראה תשוב' הרשב"ש לא היה חושש לס' מהרשד"ם: והרב כנסת הגדולה הגב"י אות פ"ז תמה על הר"ש בר הרשב"ץ ושאר אחרוני' שחייבו לשותף בפשיע' דהא קיימא לן פשיעה בבעלים פטור וכו' ואפשר דס"ל דנדון דידהו הוי מזיק בידים ודוקא פשיעה בבעלי' פטו' אבל מזיק חייב וכן כתב אות ק"ח עיין שם וכה"ג כת' הר"ש אות קכ"ו בשם מהרש"ל ומהרשד"ם ומהרש"ך גבי אפטרו' דלא פטרו אלא מפשיעה אבל מזיק בידים חייב עיין שם וגם הרב משפט צדק חלק שני סימן ז' שכתב דאפילו מזיק פטור אפשר דהיינו דוקא באפטרו' שפוטרו אפילו מפשיעה מטעמ' דממנע ולא עביד וה"ה מזיק מה"ט אבל לגבי שומר בבעלי' אפשר דמודה דדוקא גבי שמירה הוא דכתיב אם בעליו הוא דפטור אבל מזיק חייב ודוק' באפטרו' סבירא ליה הכי מה"ט דממנע ולא עביד אבל בשמירה בבעלים דוקא גבי שמירה דכתיב הוא דפטור אבל מזיק חייב כמו שהכרית הרב כנסת הגדולה מדברי הרשב"ש אבל ראיתי תשוב' הרשב"ש בסימן שע"ח ושם כתב וזה לשונו השותף המוכר חיי' לשלם לפי שפשע ועוד שהוא שומר שכר דבפרק חזקת הבתים אמרינן ששותפים ש"ש הם וכולי משמע דאפי' לא פשע חייב לפי שהוא ש"ש ואמאי הא שמירה בבעלים היא ופטור וצ"ע:

ז' דין יו"ד והמשתתף עם חבירו וכולי ראובן נתן ממון לשמעון על צד העסק וכשתבעו ממנו א"ל מכרתי מקצת בהקפה וברח בעל חוב ואמר ראובן לא הרשיתי אותך וכו' הדין בזה הוא שישב' ראובן שלא נתן לו רשות למכור בהקפה ויתן לו שמעון וזה אם טוען שמעון שראובן נתן לו רשות בפי' למכור בהקפה אבל אם לא פירש זה ואמר שהענין היה על הסתם נסתלקה השבועה מראובן ויתחייב שמעון להוציא החוב ולא יפסיד ראובן ממנו דבר וכו' מהר"י ן' מיגש בתשו' סימן ע"ט עיין שם:

ח' ואח"ך הודיעו והסכים למעשיו וכו' משמ' דהסכים עמו בפי' אבל בשתיקה בעלמא לא אמרי' בזה דשתיקה כהודאה הסמ"ע וכן כתב מהריב"ל חלק ראשון סוף כלל ה' וכן הסכים הרב משפט צדק ת"ב סימן נ"ו דף ק"ך עיין שם וז"ל מרן הב"י סל"ח שכ' מיהו גם לגי' רבי' ומהריק"ו פשיטא שבשעה שהכניסו לשותפות לא ידע חבירו מיהו היכא דידע ואחר כך שתק וכולי ת"ל מפני דידע ושתק וכולי עיין שם ונראה דס"ל דאם בשעה שהכניסו ידע ושתק שתיקה כהודא' כיון דבידו למחות ולא מיחה והרא"ש מיירי דבשעה שהכניסו לא ידע אלא לאח"ז וכן הביא בפרישה סס"י צ"ג וכת' עליו וז"ל מיהו אכתי ק' כיון דעכ"פ ידע שמעון זה זמן מה קודם שבאו לחלק נאמר גם כן שתיקה כהודאה דמי לכן נר' גי' דלא ידע עיקר ומיירי וכולי עיין שם בהסמ"ע הרי דסבירא ליה דאפילו לא ידע עד לאח"ז אמרינן שתיקה כהודאה הפך מ"ש בסמ"ע בסי' זה ומכל מקום נראה דעת מרן אם ידע שעת מעשה ושתק שתיקה כהודאה דמיא אבל אחר מעשה א"ל דלא אמרי' שתיקה כהודאה די"ל ששתק לפי שכבר עשאהו ואין בידו לשנות כמ"ש הסמ"ע וכן חי' מהריט"ץ סי' פ"ד עיין שם גם מהריק"ו סי' כ"ד סבירא ליה דשתיקה כהודאה והביא ראיה מדברי הרא"ש ומהרב"א בתשוב' סימן מ"ג הסכים עמו ליישב דברי הרא"ש עיין שם באורך וה' עדות ביעקב סוף סי' ס"א הביא דברי מהריב"ל וכ' גם כן מהטעם שכ' מרן הב"י דכיון שא"ל מתרצה הרי מחל לו ומחילה אין צריך קנין ובמחילה דוקא קנין הוא דלא צריך הא דבור בפי' שמוחל לו צריך ואם כן אפילו היה בידו לשנות נמי בעי' מחילה בפי' עיין שם באורך ולא זכר דברי מרן הבית יוסף על תשוב' הרא"ש דנראה דס"ל דשתיקה כהודאה ואיברא בפי' לסמ"ג עשין מ"ח גבי אלמנה שלא תבעה כתובתה כ"ה שנים כתב וזה לשונו מכאן דמחי' אפילו בלב מהני בלא דבור ואסור לו לתבוע אח"ך דהוי כגזל וכן אם הודה בבית דין שמחל בלב עיין שם וכן דעת מהרשד"ם סימן רמ"ו אבל מצאתי להנ"י בפרק י"נ גבי המחלק נכסיו לבניו ואשתו שותקת אבדה כתובתה שכת' וזה לשונו ובדרכי' אלי קולי כתובתה נינהו דאע"ג דלא מחלה בפי' אמרי' דכמו שמחלה בהדיא הוי משא"כ בב"ת עד דמחיל בהדיא לא הוי מחילה וטעמא דב"ח משום דעבד ליה ניחא ליה לימתן ליה מעותיו אבל הכא יותר משהאיש רוצה לישא אשה רוצה לינשא וכולי עיין שם וכן כתב הרא"ש בתשו' כלל מ' סימן ב' עיין שם וכן כת' בעל התרומות שנ"ט הביאו הב"י אה"ע סוף סימן ק"ו עיין שם ואם כן הכא נמי באלמנה שלא תבעה כתובת' כ"ה שנים מקולי כתובה נינהו אמרי דמחילה דשתיקה מהניא ועיין במהרשד"ם סימן שכ"א וסימן שכ"ט ושוב ראיתי למהרימ"ט חח"מ סימן מ"ה שכתב דמחילה בלב אינה כלום ודברים שבלב לא הוו דברים כל דליכ' הוכחה למה שבלבו אבל אי איכא הוכחה הוו דברים וכ"כ בסי' קי"ב דשתיקה אינה כלום עיין שם וה' יוסף אומץ סי' מ"ו כתב דבחי' הגרשוני כתב על דברי רש"ל דמהרי"ט בתשוב' נראה שחולק ואם כוין על תשוב' מהרי"ט ח"מ סימן קי'"ח נראה דאין ראיה עיין שם ולא ראה תשוב' מהרימ"ט סי' מ"ה וסימן קי"ב שכ"כ בהדיא עיין שם וכן כתב מהר"ם אלשיך סימן ע"ב דשתיקה לא הוי כמחילה והביאו ה' קהלת יעקב דקפ"ח עמוד שני עיין שם ועיין בה' כנסת הגדולה בח"ב ס מן קל"ח אות ו' אבל הרב בני אהרן סימן מ' הוכיח מדברי מרן הב"י (עכ"מ):

ט' דין י"ב ונראה דשותפין בממון ובא עלילה על אחד מהם חייב חבירו והרא"ש בתשו' כתב שאם יברר שמעון בעדים שלא פרע היהודי לגוי ויצטרך שמעון לפרוע לגוי שיפרע ראובן חלקו וכו' וכת' מרן בבדק הבית בסימן קע"ו למה צריך לברר כן שאף אם פרעו והגוי מכחישו ועל ידי כן הוצרך שמעון לפרוע לגוי למה לא יתחייב ראובן לפרוע עיין שם הרי דאפילו פרע א' שלא כדין חייב חבירו לפרוע חלקו וגם הסמ"ע בסימן צ"ג ובסימן קע"ו שכתב שאם לא יברר כן אינו חייב כיון שיכול להיות שלוי כבר פרעו והגוי בא בעלילה על שמעון ואין נתפס על חבירו וכו' וכן הסכימו האחרוני' כמו שכת' הר' כנה"ג בסימן קע"ו אות ר"א עי"ש נר' דהיינו דוקא כשבאה העלילה אחר שכבר חלקו השותפות שמזלו גרם וכן לשון הפרישה בסימן צ"ג דכל שלא נתברר בעדים שלוי לא פר' לגוי אף אם אירע שהגוי בא בעקיפין ונצטרך לשלם לו שלא כדין יאמר לו שמ' מזלך גרם מאתר שכבר חלקנו וכולי משמע בהדיא דאם עדיין הם שותפים מזל שניהם גרם וכן חילק הרב משפט צדק חלק ב' סי' ע"ח מתשוב' מהרשד"ם סימן ק"ם וכבר הוכיח כן הרב תורת חסד סימן ר"ת מדכת' הגמי"י פרק י"ט מהלכות מכירה מכאן פסק מור"י על ראובן ושמעון שהיה להם חוב בשותפות ופרע להם הגוי עד ט"ו ליטרא כי אמר שראובן חייב לו ט"ו ליטרא וראובן אמר אינו חייב לו מאומה וכו' ופסק מור"י שההפסד על שניהם בשוה מהא דאמימר דסתם גוי אנס הוא ותובע מראובן שלא כדין ואפילו שבועה אין צריך לישב' לשמעון והיינו כשעדיין הם שותפין באותו חוב דאז העלילה חלה על ממון שניה' בשוה והרא"ש מדבר אחר שחלקו השותפות וכ"כ בהגהות:

יו"ד ואם התנו ביניהם בשטר שיחלקו שאם יקו' איז' מערער ומערער על א' מענין השותפות שיפרע כל אחד חלקו וכולי כתב מהרשד"ם סימן קע"ו וז"ל דלא מהני תנאי זה שהרי כתב הרמב"ם חייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא מהני וכו' ואף על פי שרבו החולקי' על הרמב"ם אין להוציא ממון נגד הרמב"ם ורבותיו ועוד א"ל דלא מהני תנאי דכל דאי הוי אסמכתא וכו' והרמב"ם והרמב"ן סביר"ל דשנים שהתנו ביניהם וכו' יהיה לאמצע לא הוי תנאי וכו' אלא שאני רואה שכ' מהריק"ו בשורש קפ"ה דלא קיי"ל כהרמב"ם והרמב"ן דכל רבוותא פליגי עלייהו ונראה לעניות דעתי שכן פשט המנהג וראוי לעשו' כן אחר שמהריק"ו הוא בתרא ופ' למעשה כרבוותא וסברי דכל תנאי שמתנים השותפים בין דבר קצוב בין דבר שאינו קצוב אפילו באסמכתא תנאם קיים אם כן בנדון דידן נמי חייב לפרוע חלקו מה שהוציא בעלילה וכו' עיי"ש וא"כ לדידן דקיימא לן כמרן שפסק בסימן קע"ו ס"ג האומני' שנשתתפו באומנותם אף על פי שקנו מידם אינם שותפי' וכו' שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם עיין שם נר' דה"ה תנאי דאי וכולי דהוי אסמכתא לא מהני ואף על גב דלא קיימא לן כהרמב"ם במחייב עצמו בדבר שאינו קצוב כמו שכתב מרן בסימן ס' ובסוף סימן ר"ז דחלקו עליו כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקיטי' עיין שם וה"נ שותפין שהתנו בדבר שאינו קצוב משתעבד מכל מקום תנאי דאי וכולי דהוי אסמכתא לא מהני וה' משפט צדק חלק שני סימן ע"ח כ' דגם הרמב"ם ורבותיו סבירא להו דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אפי' בקנין לא משתעבד היינו דוקא במחייב עצמו לחבירו אבל בתנאי דשותפים מודו דמועיל שהרי הרמב"ם בפ"ד מה' שותפי' האומנים שנשתתפו באומנות וכו' אף על פי שקנו מידם אין כאן שותפות שאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם הרי שכתב דהוי דבר שלא בא לעולם ולא מטעם דהוו מתני' בדבר שאינו קצוב ותמה על מהרשד"ם סימן קע"ז שכתב לחייב השותפין מתשו' מהריק"ו שכתב דלא קי"ל כהרמב"ם וכולי עיין שם ונראה דסובר כמו שכתב מהרש"ח בביאורו לסי' ס' ובתשובו' סימן ל' דהא דכתב רבינו דאין אדם מתחייב בדבר שאינו קצוב היינו דוקא מחייב עצמו בחנם אבל כל דאיכא הנאה גמר ומשעבד עצמו והיינו דאמרו מה שתעלה מצודתי קנה אף על פי דהוי דבר שאינו קצוב שותפים גמרי ומשעבדי בהנא' שיש להם זה מזה אם כן נראה דה"ה תנאי דאי וכולי דהוי אסמכתא בשותפי' קיים כמו שכתב הרב מש"ל פרק י"א מה' מכירה דתנאי בשעת נישואין אפילו באסמכתא קיים כמו דבר שאינו קצוב לדעת רבינו דנר' דאסמכתא דמיא לדבר שאינו קצוב דטעמא הוי משום דלא סמכא דעתיה עיין שם והכא נמי כיון דמהני תנאי דשותפי' בדב' שאינו קצוב הוא הדין תנאי דאסמכתא וכן כת' מהרשד"ם עצמו בסימן צ"ט בתנאי דהוי דבר שאינו קצוב ועוד דהוי דב' שלא בא לעולם וכו' וז"ל ואף על פי שבדיני ממונו' א"ל דמצי הנתבע למימר קי"ל כפ' וכדאי הוא הרמב"ם ורבותיו ליסמך עליהם מכל מקום אפ"ל בנדון דידן שחייבים כל הסותרי' לקיי' ההסכמ' הזאת ולתת להר"ח כ"מ שהסכימו ולא מיבעיא השתא דהוי הסכמה בחרם וכו' אלא אפילו לא היה חרם חייבים לקיים והטעם שלא בכל הדברים סבי"ל להרמב"ם שהרי משנה שלמה שנינו בפרק הנושא את האשה ופסק לזון בת בתה חמש שנים הרי זה חיי' וכו' וכבר נתן הרמב"ם בעצמו טעם וא"כ נמצינו למדי' דבדברים דאיכא טעמא דאנן סהדי דגמרו ומקנו אהדדי חל הקנין וכולי ונראה לדקדק כן מדברי הרמב"ם שכת' שזה כמו מתנה של' זה מיותר מאחר שאמר שדב' שאין לו קצבה לא סמכא דעתיה ולא גמיר ומקני וכולי למה ליה למימר שזה כמו מתנה אלא שנראה דלא אמרי' הכי אלא דהוי כמו מתנה אבל היכא דהוי בשכירות לא וכו' עש"ב הרי דסבי"ל דמחייב עצמו בדבר שאינו קצו' דלא נשתעבד היינו דוק' בחנם אבל בשכירו' ובכל הנאה גמר ומתשתעבד ולמד כן מההיא דהפוסק לזון את בת אשתו דחייב מה"ט לכך בתנאי דשותפי' אפי' בדב' שאינו קצוב קיום וכתב הר' משא מלך חלק ב' בשער ד' משפט ב' למדנו מדבריו שאם היו בשותפים ההוצאות והעלילו' המלך למקצת הקהל הכל חייבים לשלם ואפילו לא היו שותפי אלא שז' טובי העיר שמנו אותם בני העיר פרעו וסלקו העלילה חייבים הכל לשלם ומה שכ' שאם העליל את לוי ויהודה וכו' נראה תמוה שהרי בתחלת התשו' כתב שגם יהודה ולוי פטורים שהם לא עשו דבר שיתחייבו עליו מן הדין וכו' וא"כ למה לא ישלמו הקהל עמהם כיון דשותפי' הם בכל האפשר דס"ס כיון שהם גרמו הדבר ונתפ' מקצ' מהם הכל חייבים לשלם ודוקא אם הנתפסי' גרמו העליל' אף ע"פ שלא נתפסו אלא מקצת מהם חייבים הכל וכב' מהראד"ב בספר לחם רב בסימן קי"ד כ' על נדון כזה והוכיח דשותפין כל שלא חלקו השותפות כל עליל' שבאה על אחד מהם חייבים חביריו לפרוע לו והכא נמי בנ"ד נאמר כיון שזו העלילה היא מסיבת השותפות חייבי' הכל לשלם מיהו אין טעם זה מספיק דשאני שותפות בממון כיון דהשותפין נהנו בממון סילקו ההפסד אבל בנדון דידן אין להם שום הנאה אלא למצוה נתכוונו ומצות לאו ליהנו' ניתנו ע"ש עוד כתב מהראד"ב שם לחייב אותם התנאי אשר ביניהם ותנאי איכא למשדי ביה נרגא מ"ש מהרש"ך דהם מתפיסים בדבר שאינו קצוב ויכלו לומר קיימא לן כהרמב"ם ורבותיו וכו' מכל מקום בנדון דידן דהוי תנאי גמור דלא אמרו הרמב"ם ורבותיו אלא בשני שותפין אבל בבני אומנות א' שהם משכימי' לכך מחייבי' עימם אפי' בדבר שאינו קצוב כי היכי דמהני כח הרבים לחייב עצמ' אפילו בלא קנין גם לדעת הרמב"ם כמו שכת' מהריק"ו בשרש קפ"ב והכריח הדבר דאטו ר' תנא דליפלוג אתוספ' דר"ח דקתני רשאים הצמרים והצבעים וכולי גם אני או' דאף לדבר שאינו קצוב הסכמת הרבים עדיף דהא אמרו בהך תוספתא רשאי' הצמרי' והצבעי' כל מקח שיבא לעירי שיהיה לשותפות וכו' ובודאי הרמב"ם לא פליג עלה וכל מקח שיבא לעיר דבר שאינו קצוב הוא שמחייב כל אח' שכל מקח שיקח יתן חלק לחבירו ונמצא מחיי' עצמו בדב' שאינו קצוב אלא ודאי כח הרבים בני אמונות א' עדיף וכו' עיין שם ובתשו' מהריק"ו שם הביא תשוב' הרשב"א שכ"כ עיין שם אם כן נראה דגם בתשו' זו דשחוק וכו' דסבירא ליה דאם נשתתפו חייבים הכל לפי שכח הרבי' עדיף לחייב עצמם מיהו מה שהוכיח מהראד"ב מהתוספת' דרבים מחייבים עצמם אפילו בדבר שאיני קצוב שיש לדחות דהיינו דוקא בשותפים לענין ממון שיש להם הנאה ואפי' שני שותפין תנאם קיים אפילו בדבר שאינו קצוב וכבר רבו מהרשד"ם סימן צ"ט בתנאי דהוי בדבר שאינו קצו' ועוד דהוי בדבר שלא בא לעולם וכולי הוכיח דלא אמר הרמב"ם ורבותיו אלא במחייב עצמו דהוי כמו מתנה אבל כשיש להם הנאה גמרי ומשתעבדי עיין שם באורך אך תמהני עליו דאם היה דבר שלא בא לעולם אפילו איכ' הנאה לא מהני כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מה' שותפים האומנים שנשתתפו באומנותם וכו' אף על פי שקנו מיד' אינם שותפים שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעיל' עיין שם אלמא אפילו איכא הנאה לא משתעבדי בדבר שלא בא לעולם והוה ליה למהרשד"ם לחייב בנדון דידן מתשו' מהריק"ו דגם הרמב"ם מודה בבני אומנות א' דכח הרבי' אלים לחייב עצמה אפילו בדבר שלא בא לעולם ובלא קנין וכמו שכתב מהרשד"ם עצמו סימן קנ"ג דשותפין דנדון דידן אפילו לדעת הרמב"ם והרמב"ן נתקיים אפילו בלא קנין וכמו שהוכיח מהריק"ו שורש קפ"ב מתוס' דרשאים החמרי' וכו' שכן סבי"ל להרמב"ם דהיכא שכל האומנים הסכימו להשתתף שהסכמתם קיימת בלא קנין ואין א' מהם יכול לחזור בו שכח הרבי' יפה כדכ' הרשב"א ולא פליג הרמב"ם על שאר פוסקים אלא בשני שותפים דעלמא וכו' וא"ת דה"מ כשנתקשרו כולם אמנם בנדון דידן נשארו קצת אנשים שלא נכנסו בהסכמה א"ל דמ"מ אחר שהיה רובם רובו ככולי וכן אפשר לדקדק מל' הרב שכתב דע"כ לא פליג הרמב"ם אלא בשני שותפין וכו' התחיל בב' שותפין וסיי' בכל אלא שנראה שהרוב בכל והמחצה כשנים וכו' עש"ב ואם כן בסימן צ"ט דנדון דידן הסכמת רבים היא אפי' בדבר שלא בא לעולם קיימת וכל שכן בדבר שאינו קצו' ואם כן אם תמצי לומר בשני שותפין לא נתחייבו בדבר שאיני קצוב יפה כח הרבים דאפילו בדבר שלא בא לעיל' חייבים וכל שכן דבר שאינו קצוב ואם כן אפילו תנאי דשותפים דנדון דידן דהוי מצוה דליכא הנאה קיים דהא אפילו שותפות דממון דיש הנאה לא משתעבדי אפי' בקנין בדבר שלא בא לעולם ואפילו כת הרבים אלים ומשתעבדי אפילו בדבר שלא בא לעולם בלא קנין וכ"ש דבר שאינו קצוב והתימה על מהראד"ב שהכריח דמשתעבדי אפילו בדבר שאי"ק מהתוספתא דקתני רשאים הצמרים והצבעי' לומר כל מקח שיבא לעיר יהיו שותפין וכולי דהוי דבר שאינו קצוב ותנאם קיים דהא לענין דבר שאינו קצו' אפי' שני שותפים תנאם קיים דבההיא הנאה שיש להם גמרי ומשתעבדי אפילו בדבר שאינו קצוב כמו שהוכיח מהרשד"ם סימן צ"ט דלא מתחייב בדבר שאינו קצוב אלא במחייב עצמו בחנם וכן כתב מהרש"ח בפי' לסימן ס' ובתשובו' סימן ל' עיין שם:

י"א כת' מהרשד"ם סימן צ"ט על ההסכמה שעשו הסוחרים וכו' דהוי דבר שאינו קצוב ועוד דהוי דבר שלא בא לעולם וכולי ואע"פ שבדיני ממונות מצי הנתבע למימר קיימא לן כפ' וכדאי הוא הרמב"ם ורבותיו ליסמך מ"מ א"ל בנ"ד שחייבים כל הסוחרים לקיים הסכמה זו ולתת להר' חיים כל מה שהסכימו וכו' והטעם שלא בכל הדברים ס"ל להרמב"ם כן שהרי משנה שלמה שנינו בפ' הנושא את האשה ופסק לזון את בתה ה' שנים הרי זה חייב וכו' וכתב הרמב"ם בעצמו טעם ואם כן נמצינו למדים דבדברים דאיכא טעמא דאנן סהדי דגמרו ומקנו אהדדי חל הקנין ויש להביא ראיה מהא דכ' מהריק"ו שורש ך' שיש במרדכי תשוב' לרבינו משולם קלונימוס על ג' אתים שהתנו ביניהם יחד בקנין וכו' הרי שהאחים אלו נשתעבדו לדבר שאין לו קצבה שכ"כ מי שיקבל וכו' ולא פי' מעט או הרבה והוי דבר שלא היה ברשותם ועכ"ז פסק שהתנאי שהתנו קיים וכו' עיין שם ותמהני דהרי הרמב"ם סבירא ליה דשותפין שהתנו על דבר שלא בא לעולם אין תנאם קיים וא"ל דה"ה תנאי דבר שאינו קצוב הוי כדבר שלא בא לעולם ומה ראיה מתשוב' רבי' משולם דאפשר דהוא ס"ל כרוב הפוסקים דמחייב עצמו אפי' בדבר שאינו קצוב חייב ואת"ל דסובר כהרמב"ם דמחיי' עצמו בדבר שאינו קצוב אינו חייב מכל מקום בשותפי' הרי ס"ל אפילו התנו על דבר שלא בא לעול' ואינו ברשותם נשתעבדו בההיא הנאה דצייתי אהדדי וכו' וכל שכן דבר שאינו קצוב וכן מבואר בתשו' מהריק"ו שורש קפ"ב ובתשו' מהריב"ל חלק שני סי' ל"ח פלוגת' עיין שם באורך ואם כן הרמב"ם סבירא ליה דשותפי' לא משתעבדי בדבר שלא בא לעולם אפשר דה"ה דבר שאינו קצוב ואע"ג דמוכח מדברי הרמב"ם דדבר שלא בא לעולם גרע מדבר שאינו קצוב דבפר' ו' מה' זכייה כת' גבי תנאי דנשואין דצריך שיהיו הדבר ם שהם פוסקי' מצויים ברשותו שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ובפי"א מה' מכירה כ' דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא נשתעבד והפוסק לזון את בת אשתו דחייב לפי שדומה לדברים הנקנים באמירה עיין שם אלמא דבר שלא בא לעולם ואינו ברשותו גרע מדבר שאינו קצוב וא"כ א"ל דה"נ אף על גב דתנאי דשותפי' בדבר שלא בא לעול' לא קיים מכל מקום בדבר שאינו קצוב תנאם קיים כמו בתנאי דנישואין והיה א"ל דגם הפוסקי' דס"ל דשותפין משתעבדי אפי' בדבר שלא בא לעול' מודו בדאיכא תרתי לריעותא דבר שאינו קצוב וגם דבר שלא בא לעולם לא משתעבדי כמ"ש הפרישה בסימן קל"א גבי ערב בדבר שאינו קצוב דדעת הראב"ד והטור שם דאע"ג דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב משתעב' ערב שאני שיש ג"כ אסמכת' ואף על גב כל א' בפני עצמו משתעבד מ"מ בהצטרפות יחד אסמכתא בערב לדבר שאינו קצוב הולכין אחר אומדנא דדעתא וכ"כ מהראד"ב בתשוב' מהרש"ח סימן ז' דהסוברי' דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב קנה מודו בערב דלא קנה עיין שם והכא נמי א"ל אף על גב דסבירא ליה דמחיי' עצמו בדבר שאינו קצוב קנה וכן שותפי' משתעבדי אפי' בדבר שלא בא לעולם דלכל בפני עצמו משתעבד מכל מקום בהצטרפות יחד דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצוב לא נשתעבדו אבל מתשו' רבי' משולם דג' אחין וכולי דנשתעבדו לדבר שאינו קצוב והוי דבר שלא היה ברשותם ועכ"ז פסק דתנאם קיים כמ"ש מהרשד"ם אם כן אפילו איכא תרתי לריעותא דהוי דבר שאינו ברשות' ודבר שאינו קצוב משתעבדי וכ"כ המ"מ בפרק כ"ה מהלכות מלוה גבי ערב בדבר שאינו קצוב דרבי' אזיל לטעמיה שכתב המחייב עצמו בדבר שאינו קצוב אפילו קנו מידו לא נשתעבד ולדעת החולקים שם אף כאן הערב משתעבד בכל ע"ש וכן פסק מרן בסי' קל"א סי"ג מי שלא פי' קצב הדבר שערב וכו' להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום וכל הבאים אחריו חלקו עליו והכי נקיטי' עיין שם הרי דסבירא ליה דהרמב"ם דפוטר הערב משום דאזיל לטעמיה דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא משתעבד אבל החולקי' עליו חולקי' נמי בערב שיין שם בהסמ"ע והכא נמי בשותפי' לרעת הפוסקים דאפילו בדבר שלא בא לעולם משתעבד אפילו הוי נמי דבר שאינו קצוב דהוי תרתי לריעותא משתעבדי בההיא הנאה דצייתי אהדדי וה' משפט צדק חלק שני סי' ע"ח הכריח דגם הרמב"ם דסבירא ליה דמחייב עצמו בדבר שאינו קצוב לא קנה מודה בשותפי' דשותפי' מועי' מדכ' הרמב"ם האומני' שנשתתפו באומנות' וכו' ואעפ"י שקנו מידם אין כאן שותפו' דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלא בא לעולם ולא מטעם דהוו מקנים בדבר שאינו קצוב ותמה על מהרשד"ם סי' קע"ו שכ' לחיוב השותפי' מתשו' מהריק"ו שכתב דלא קיימא לן כהרמב"ם וכולי עיין שם ואם כן אומני' שנשתתפו באומנות' וכולי הוי דבר שלא בא לעולם ודבר שאינו קצו' ואפ"ה החולקי' על הרמב"ם ס"ל דתנאם קיים אף על גב דהוי תרתי לריעותא אבל אין זה מוכרת דכבר כ' הרשב"א בתשו' הביאו מרן הב"י סי' ס' דאפי' לא קצץ סך ידוע אלא שאמר הריני מחיי' עצמי בקנין לתת בכל שנה מעשר פירות היוצאים בשדה זו ה"ז כקצץ וכ' מהרח"ש בתשו' בס' משפט צדק סימן יו"ד דאין זה חולק על הרמב"ן שכתב באומר מדות כך של חטים אני נותן לך כל שנה דהוי דבר שאינו קצוב שמא יוקרו החטים דהתם משום נתחייב במנין קצו' ואיכא למיחש שמא יוקרו החטים אבל בנדון הרשב"א לא אמר אלא מעשר היוצאים דבר קצוב מקרי דהמעשר נוטל בין יוציא הרבה בין יוציא מעט והרב משפט צדק סימן י"א שבח תי' זה עיין שם ואם כן הכא נמי (עכ"מ):

י"ב שותף שגנב או גזל שכ' מור"ם שצריך לחלוק עם שותפו והש"ך והט"ז חלקו עליו מיהו נראה דלא קיימא לן כמור"ם וכמ"ש הש"ך שכ"נ דעת מרן הב"י וכן כתב הרב כנסת הגדולה אות קע"ד על הב"י שכתב אך העיטור מביא ראיה וכו' נראה מדברי רבי' המחבר שהשמיט זה בס' הקצר דנקיטי' כדברי בעל העיטור עיין שם והרמב"ם ומרן שכ' דשותף שעשה סחורה בנבלות וטרפות דצריך לחלוק עם חבירו כבר כ' המח"א בה' שותפי' סימן ח' דההיא לאו מדין זכייה אלא דס"ל דמעותיו קנה לו לפיכך צריך לחלוק עמו אבל במידי דגניבה מאין הרגלים לומר שיזכה הוא לחבירו ונחייב אותו לחלוק עמו כיון דהוא עצמו לא קנה הגניבה וצריך הוא להחזיר לבעלים וכו' עיין שם:

י"ג שותפי' שהתנו ביניהם שכל מה שירויחו מחמת גופם וממונם הכל לאמצע אין המציאה בכלל דאין המציאה והמתנה והירושה באים לו מחמת גופו שאין משמע מחמת גופו אלא מחמת טורח גופו הרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן קמ"ג עיין שם:

י"ד דין ט"ו הגה ואם שינה או פשע וכולי דוקא ודאי פשע אבל אם הלה טוען שמא פשע חייב ולא הוי כאיני יודע אם הלויתני דנשב' ונפטר הכנה"ג בתשו' ח"א סימן צ"ג עיין שם:

ט"ו דין י"ח ואם חלק בפחות מג' וכו' שותף שהלך לעיר אחרת ומכר הסחורה ולקח במעו' חלק חבירו ובשלו סחורה ולא יכול ואחר כך נפסד כת' הטור בסי' קע"ו דאם חלק בלא דעת חבירו שלא בפני ג' לא עשה כלום בד"א שחלקו פירות אבל אם היו מעות מטבע א' ושוים יש לו לחלוק שלא בפני בית דין ומניח חלק חבירו בב"ד וכו' וכ' הסמ"ע לשון הטור אם חלק בלא דעת חבירו והרויח או הפסיד הכל לאמצע כאילו לא חלקו וכו' וכ"נ דעת המחבר בש"ע שכ' סתם לא עשה כלום משמע בין הרויח בין הפסיד וממילא ההפסד הוא לאמצע כאילו לא חלקו וחזר בו ממ"ש בב"י עיין שם והכנה"ג הגה"ט אות קס"ג כ' דה"ד כשהמעות הם תחת יד שניהם ויש עדים שהם מטבע א' ושוים אבל כשהממון הוא ביד אחד אין סברא שהשותף נאמן ליקח חלקו בלא עדים שראו שהיה מטבע אחד ושוים וכולי תומת ישרים סימן קע"ח בשם הר"ש ן' מלך ולפי דבריו אף אם מת לא טעני' ליורשים שמא שחלק היו המעות שוים דלא טעני' ליתמי אלא מידי דהו"מ אבוהון למיטען בלא ראיה אבל בספר משפט צדק חלק שני סימן מ"ו כתב דטעני' ליתמי שמא שחלק אביהם היו המעות כולם שוים עיין שם ונר' דאם הוא לא נאמן לומר שהמעות שחלק היו מטבע א' ושוים אלא בעדים ודאי אם מת אין טועני' ליורשי' שמא אביהם יש לו עדי' כמ"ש בס' עה"ש חלק ראשון סימן ע' אות ך' מדברי הר"ן והאחרונים עיין שם והרב משפט צדק סבירא ליה דהוא נאמן בלא עדים דהמעות שחלק היו מטבע אחד ושוים אבל הסחורה שחלק שלא בפני ב"ד לא עשה כלום והשה"ג הביאו הכנה"ג אות קנ"ג לפעמים שותף חולק שלא מדעת חבירו במקום פסידא ואפי' לא הודיעו וכגון דאיכא אומדנא עיין שם וכן כתב מור"ם בהגה לקמן סכ"ח וכן כתב המרדכי דכל דאיכא פסידא יכול א' לחלוק בלא דעת חבירו ולהציל לעצמו וכן השותפי' וכו' עיי"ש נר' דה"ד אם אמר לעצמי אני מציל בפני עדים וכתב מהריט"ץ סימן רי"ט וזה לשונו וכתב מר כיון דבמקום פסידא יכול לחלוק ולומר לעצמי אני מציל אם כן בנ"ד וכולי אמנם צריך שיאמר בפני עדים לעצמי אני מציל ואחה"מ דבריו תמיהים דע"כ לא אמרו דשותף חולק במקום פסידא אלא דניכרת ההפסד בשעת החלוקה וכגון ההיא דשיירא וכולי אבל בנ"ד דבשעה שפרע לו הלוה קצת המעות סתם מעות עדיין לא היה פסידא כ"א אחר ימים או עשור שברח והלך לארץ אחרת לא יוכל ראובן לחלוק שלא מדעת חבירו וכו' עיין שם: ט"ז ראובן שמעון שותפין ויש להם שט"ח על גוים כתובי' בכם שמעון לבדו ועתה חלקו השותפות וקבל ראובן כל החובות ונתחייב ליתן לשמעון כו"ך בשבו' לזמן פ' וכתבו השטר בעדי ישראל ובהגיע זמן הפירעון אמר ראובן לשמעון אותם השט"ח הכתובים בשמך על הגוים בעש"ג תכתוב לי שהם שלי בעשה"ג כרי שיוכל לגבות אותם הדין עמו שיעכב המעות שזקפו עליו עד שיכתוב לו ואינו עובר על שבועתו הרדב"ז ח"ג סימן תכ"ט עיין שם: י"ז דין י"ט בטלה השותפות אע"פ שהתנה לזמן קבוע ואם התנו בשעת השותפות דאף ימות א' מהם לא יתבטל השותפות עד זמן שקבעו וכו' הדבר ברור דנשתעבדו הנכסים לשותפות ויכול השותף להתעסק לבדו עד תשלום הזמן ואין היורש יכול לעכב עליו אבל חולקים הריוח כפי התנאי שהיה לו עם אביו ולא מצי למימר אטול יותר מפני שאני טורח לבדי דמ"ל היורש אם כן אין רוצה בזה נחלוק הרדב"ז חלק ב' סי' ש"ך עיין שם:

י"ח בטלה השותפות וכו' מהרשד"ם סימן קנ"ג כ' דה"ד לגבי היורשים אבל לגבי השותפי' לא בטלה השותפו' כגון אם ג' או ד' ומת אחד מהם לא בטלה השותפות לגבי השאר אבל ה' משא מלך כת' דבטלה השותפו' ומהרש"ך חלק שני סי' ס"ו לא פסיקא ליה וכתב דאם נשבעו שלא יפרד עד זמן קצוב אפילו מת אחד מהם לא נתפרדה החבילה לגבי השאר וכן כ' הרב משפט צדק חלק שני סי' כ"ב ה' כנה"ג אות קצ"ב עיין שם וכן כתב בתשו' חלק א' סימן קל"ב ובחלק ב' סי' כ"א דבמקום שבו' ראוי להחמיר והביא ראיה מדברי ה' משפט צדק שראה דברי הריטב"א וחלק על מהרשד"ם ואפ"ה הסכים דבשבו' ראוי להחמיר מספק ע"ש ונראה דלא כת' הרב משפט צדק אלא בנ"ד שנסתלק א' מהם מהשותפות מחיים דאלא"ה הסכים ה' דלא בטלה השותפו' לגבי השאר דהריטב"א מודה בזה דכיון דיכולים לכופו שיקיים השותפות ולזה קאמר טעם אחר דאפילו נימא דהרשב"א והריטב"א ולדעת הריטב"א ורבותיו וה"ה בנסתלק בטלה השותפות מ"מ ראוי להתמיר בספק שבועה אבל במת א' מהם אפשר דס"ל דאפי' במקום שבו לא חיישי' לדברי מהרשד"ם נגד הריטב"א ורבותיו והרשב"א לא אמרה בנסתלק ולא במת אפי' במקום שבועה וכן כתב מהר"י באסן סימן פ"ה דבטלה כל השותפות אפילו בין החיים עיין שם וכן כתב מהריק"ש בהגהותיו ובתשו' בס' אהלי יעקב סימן ע"ד דחה דברי מהרשד"ם עיין שם ומהר"ץ אשכנזי סימן ד' דחה דברי מהרש"ך וכ שם ראיה לדבריו דהוי ספק והממע"ה עיין שם ולא ראה דברי מהרשד"ם דסבירא ליה הכי דלא בטלה השותפות ומ"ש דמיהו שפסק מהרש"ך להחמיר משום שבועה אינו מוסכם וכנר' דרבים חולקים עיי"ש ליתא:

י"ט הגה ואפי' קנו מידו וכו' וכן כ' מרן הב"י בשם הרשב"ץ והיא בתשו' ח"א ל"ה וז"ל ואפילו קנו מידו בשעת השיתוף לפי דעת הרמב"ם שכ' שזה הוא דבר שלא בא לעולם שאין הקנין מועיל בו אע"פ שיש חולקים עליו בזה עיין שם וק"ק על מור"ם שכ' לעיל ס"ג וי"א דיכולים להקנות זה לזה אפילו בדבר שלא בא לעולם וכולי וא"כ ה"נ מהני הקנין:

ך' דין ה' הגה או יכולים לחלוק השטרות וכולי אבל בחובות ע"פ לא שייך חלוקה כלל מהר"י באסן בתשו' סימן י"ג עיין שם:

כ"א דין כ"ח אין שומעין לו וכו' מיירי בדליכא פסידא שהחוב בטוח וכל דליכא פסידא אין שותף חולק שלא מדעת חבירו וכ"כ מהר"ם מליבלין סימן קט"ו א"נ מיירי כשלא אמר לעצמי אני מציל הכנה"ג אות קל"ד ע"ש ועוד אפילו דאמר לבסוף לעצמי אני מציל אנן בעי' שיאמ' כן בתחלה כמ"ש הרמ"ע בסימן פ"ב הביאו הכנה"ג אות קמ"ג עיין שם וכן מצאתי למהרי"א סימן שפ"ט דזה מיירי כשלא נתכוון מתחלה להציל לעצמו וכן נר' מ"ל שאחר שפרע מקצתו רצה לעכב לעצמו וכו' אבל מתחלה לא כיון לכך עיין שם משמע דס"ל דבכוונה סגי אבל מרן בבדק הבית סי' קפ"א כ' דבעי' דוקא אמר אבל נתכוון דלא אמר אינו כלום דדברי' ברי' שבלב אינם דברים וכן כתב מהרש"ל בפ' הגוזל בתרא סימן מ"ד עיין שם וא"כ מ"ש ורצה לעכב לעצמו וכולי אפילו אמר לעצמי הצלתי דבעי' שיאמר כן מתחל' לעצמי אני מציל ודוקא אם באותה שעה כבר נראה הפסד וכן מוכח מדכתב הרא"ש הביאו הטור סימן ל' ועוד דמצי למימר אם ארד עמו לדין על החצי ואזכה בדין על החצי ויאמר אני מציל חלקי אלא ודאי כל שאין הפסד שהחוב היה בטוח אינו כלום מיהו נר' פשוט דה"ד בחוב א' של שנים דיכול להציל א' מהם את חלקו ולא יפסיד אבל בנ"ד שהם ב' שט"ח על ב' בני אדם שיש לכל א' חלק בכל שטר איני בדין שיגבה א' כל חוב שבשטר ויציל עצמו בשל חבירו ויניח לו חוב האחד שהוא מקולקל:

כ"ב הגה אם אמ' לעצמי מציל וכו' כ' הרשב"א בתשו' הביאו מרן הב"י דאם קיבל הפירעון בפני עדים ואמ' לעצמי אני מציל זכה לו ואם קיבלו בינו לבין עצמו נאמן לומר לעצמי אני מציל מגו דא"ב אמר לא קבלתי ממנו כלום עכ"ל ונר' דאם קיבל המעות בפני עדים בעי' שיאמר לעצמי אני מציל בפני עדים והרמב"ם בפ"ז מה' מכיר' כת' גבי שליח הורו מקצת המורי' שאם קנה לעצמו וכו' ומקבלי ממון כשאמר זקפתי עלי במלוה אותם המעות וכו' וכתב המ"מ וז"ל הפריזו על מדותיהם במ"ש שהוא נאמן בדברו הקל דודאי דשיש עדים וכולי שאמר לפניהם שם שחוזר בו משליחותו לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א וזה ודאי מוכרח דמסתמא אינו נאמן וכולי והובא בב"י סימן קפ"ג עיין שם ונר' דלמ"ד התם דנאמן בדבורו ה"נ נאמן לומר לעצמי הצלתי אפי' ליכא עדים וכן כתב המרדכי בפ' הגוזל בשם ראבי"ה הביאו מרן הב"י סי' קפ"א דאם אין עדים בדבר שאמ' כן נשבע שנתכוון להציל לעצמו וזוכה עיין שם ונר' דס"ל כדעת המורים שם דנאמן בדבורו אבל לדעת הרשב"א והמ"מ שם דאינו נאמן בדבורו אלא בעי' עדים שאמר בפניהם שחזר משליחותו ה"נ בעי' עדים שאמר בפניהם לעצמי אני מציל וז"ל הרשב"א הובא בס' א"ז בפ' הגוזל מיהו דוקא כשיש עדים ששלח יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותם מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן כדאמרינן בפ' הגוזל ומאכיל גבי שיירה וכו' שותף חולק לעצמו שלא מדעת חבירו אמר פליג וכולי עכ"ל הרי דמדמה שותפים לשליח אהדדי ובתרויהו בעי' שאמר כן בפני עדים וה"נ גבי שליח אם אין עדים בקבלת המעות נאמן לומר קניתי לעצמי מגו דא"ב אמר לא קבלתי ממנו כלום כי הכא וכן משמע מדברי הרשב"א בתשובות ח"ב סימן שס"ט עיין שם והכנה"ג אות קל"ח כתב דגם המרדכי בשם ראבי"ה לא אמר דנאמן אלא כשאין עדים בדבר דאיכא מגו וכן כתב מהרש"ך סי' ק"ל אבל ה' משפט צדק סימן ג' דעתו נוטה דאפילו בעדי' וראה נאמן בשבו' וכ"נ דעת מהרי"א סי' שפ"ט ע"ש וכב' כתבתי דלמאי דקי"ל כהרשב"א והמ"מ גבי שליח דבעי' עדי' ה"נ בעי' עדי' והריטב"א בחי' לקידושין בר"פ האומר כ' וז"ל לא בא אחר וקדשה וחזרה בה בפני שנים אבל בינה לבין עצמה לאו חזרה היא ואפי' שמענוה מאחורי הפרגוד שחוזרת בה ומחשבה גרידא חשיבא וכן הדין בכל דבר שצריך חזרה וכו' עיין שם הרי שכתב דבכל דבר שצריך חזרה צריך בפני ב' עדים וא"כ גבי שליח שקנה לעצמו בעי' עדים שחזר בפניהם משליחותו ואם שמעו מאחורי הפרגוד לא מהני דהוי כמחשבה ומורם סימן קפ"ג לא הזכיר הפר המורי' רק דאם אמר בפני עדים י"א שקנה לעצמו וכו' וכן פסק מהרח"ש ח"א סימן פ"ה עש"ב וכן דעת רוב האחרונים הביאם הכנה"ג סימן קפ"ג הגב"י אות י"ו ואע"ג דס"ל דיכול לומר ק"ל כמ"ד דנאמן בלא עדים מ"מ אנן דקי"ל דאינו נאמן בלא שבועה ה"נ אינו נאמן לומר לעצמי הצלתי בלא עדים ומהרי"א בסי' קל"ד כתב דגם מקצת המורים בעי' עדים הביאו הכנה"ג אות ת' עיין שם עכ"מ:

כ"ג דין מ"ה אין שומעי' לו וכו' נר' דמיירי שהלך שם בלא"ה לצורך עצמו וכן מיירי דבשעה שעוסק זה בהולכה עסק השני פה לצורך השותפו' הסמ"ע אבל אם עוסק לבדו ואין הב' עוסק כאן לצורך השותפו' נוטל הוצאת מזונותיו וכן אם לא הלך שם לצורך עצמו אלא לצורך השותפות נוטל הוצאת מזונותיו וכ"כ ה' כרם שלמה סימן כ"ב (א"ה עי' עוד ב"ה שם בענין שכר טרחו):

כ"ד דין מ"ח הגה ויש חולקי' וכולי מרן בסס"י קפ"ח כ' מי שהגיע לו היזק מחמת שליחות שולחו וכולי אין המשלח חייב לשלם לו נזקו וכ' הסמ"ע אפשר לומר דבנזקי ממון כ"ע מודו דפטור המשלח משא"כ בנזק גופו פליגי עיין שם וכבר כתב בתשו' בשמי' ראש סימן קס"ג דפשוט דממונו ודאי לא תבע דאפילו נשאלו הבעלים שם הממון פטור גם על הממון עיין שם במגיה:

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה