אור ברסלב

ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב

סימן קעה

סימן קעא

א' דין ה' שמכר חלקו וכו' לכאורה משמע בשותף יכול לסלק הלוקח אפילו במטלטלין מדכ' קרקע גבי ב"מ וגבי אחים השותפין כ' סתם שמכר חלקו מהריק"ו סימן ב' והמבי"ט חלק ראשון סימן קמ"ד נמשך אחריו עיין שם ועם מ"ש בסימן ס"ו דין כ"ג על תשו' וכבר מרן הב"י והרדב"ז חלק ב' סימן שצ"א דחה דבריו עיין שם וה' בית יהודה חלק ראשון סימן י"ב כ' בעבד של שני שותפין דאין בו דין מצרנות דבמילי דרבנן עבד כמטלטלי עיין שם ולא זכר מה שכ' מהריק"ו ומהרימ"ט דאפילו כמטלטלין שותף יכול לסלק הלוקח

ב' ויש אומרים שאפילו הוא מצרן וכו' הסמ"ע תמ' למה כתבו בשם יש או' דלא מצינו מי שחולק על זה עיין שם ואף על גב דכתב הסמ"ע בסימן ט"ז סק"ח ובסימן ל"ה סק"י דמרן שכ' י"א לאו משום דאיכ' פלוגתא אלא שכן דרכו בדין שלא נזכר ג"כ בשום פוסק בהדיא עיין שם נראה דהיינו דוקא אם לא הזכירו הפו' אבל הכא דבעל העיטור והרשב"א והרא"ש ורבינו ירוחם כתבו דין זה כמבואר בב"י לא היה כותבו בשם י"א:

ג' מסלקו השותף וכולי נראה דהיינו דוקא כשמכר חבירו חלק השדה שהוא משותף בה מפני שיש לו חלק בגוף השדה ועדיף ממצרן אבל אם מכר למצרן שדה הסמוכה לשדה המשותפת אין השותף מסלקו דאין לו בזה השדה אלא דין מצרן ומצרן שקדם וקנה אין שאר המצרנים מסלקים אותו הרב כנה"ג בתשובו' חלק ראשון סימן ר' עיין שם

ד' דין ו' וזה הלוקח חשיב כשלוחו וכו' כתב בתשו' המיימונייות השייכות לסדר קנין סימן ל"ב דהיינו דוקא כי אמר ליה זיל זבין ואמרתי לו דכ"ש הוא דאפילו אמר ליה זבין לעצמך כל שכן סתמא עיין שם נראה דהא דאמרינן בפרק המקבל דק"ח השתא דאמר' דצריך למיקנא מיני' אי לא קנו מיניה אייקור וזול ברשותי' לסברא קמא א"ש מ"ש השתא וכו' דאי לא צריך למיקנא מיניה ולא אמ"ל זיל זבין לא חשיב שלוחו דלמאן דאמר דכ"ש הוא נר' דרבותא קאמר דאפילו אמר ליה זיל זבין לעצמך חשיב שלוחו וכל שכן סתמא ולכך קאמר השתא וכולי דבדאמר ליה זיל זבין לא שייך אלא השתא דצריך קנין ועיין שם ברש"ל:

ה' הגה ואפילו אמר המוכר וכולי (א"ה זה הל' יש בו קצת גמגום וחסרון דברים ואפילו הכי לא נמנעתי מלהעתיקו) וזה לשון מהר"א הלוי בתשוב' המיי' לסדר קנין סימן ל"ב ועוד אחרי שהקונה רוצה להחזיר הקנין לחמיו או כבר התנה אם כן דמיא להא דאמרין לבעלים הראשונים לית בה לדינא דבר מצרא ואין הנדון דומה לראיה דהתם אם מכר לו בעלים הא' אבל הכא כבר נסתלקו הבעלים ואין אחר קנין כלום וכו' וגם מה שכתב שאין דינו בהדי מוכר אלא בהדי לוקח הא ליתא אלא לענין זה שיסלק הלוקח ויתן הדמים לו אבל בנ"ז אם כבר נסתלק הלוקח שהחזיר המוכר דמיו מכל מקום שניהם מסולקים מן הקרקע והמצרן יאמר למוכר צא מן הקרקע שאחרי שהנכרי שלוחו אם כן הו"ל כאלו המצרן קנה נגד המוכר ויצטרך המוכר להעמיד הקרקע וכולי והסכים עמו מהר"ם שם דאם כן אין המוכר מפסיד כגון שהמצרן חפץ לקנות כל שדה של מוכר וכולי לוקח הוי שליח המצרן ונקנה הקרקע למצרן ודינו של המצרן על כל המחזיק באותה קרקע אם ביד הלוקח הוא דינו עם הלוק' ואם המוכר והלוקח עשו קנוניא יחד להפקיע הקרק' מיד המצרן שהחזיר המוכר ללוקח מעותיו צללו במים אדירים והעלו חרס בידם דלא יוכלו להפקיע בכך הקרקע וכולי ע"ש הרי דאפילו החזירו הלוקח למוכר בקנין אינו כלום ועיין בהסמ"ע אבל י"ל שכ' הרמב"ם והטור ומרן דפירו' שאכל הלוקח קודם שבא המצרן לסלקו אין צריך לשלם וכתב המ"מ דסבירא ליה אף על פי שהוא כשליח דוק' כשיסלקו או בא לסלקו אבל קודם לכן הרי הוא כלוקח עד אותו זמן ואין מחשבינן ליה פירות שאכל עיי"ש אם כן אם חזר הלוקח וקנה לבעלים קודם שערער המצרן קנה מהאי טעמא דהוי כלוקח עד אותו זמן ותשו' המיי' אף על גב דס"ל דאפילו חזר קודם לכן אינו כלום דהוי כשליח אפשר דסב"ל כדעת ריא"ז שם דאם הלוקח אכל פירות קודם שבא המצרן מחזירו לו שכל שבח הקרק' של המצרן א"כ מאותה שעה שלקח הלוקח שלוחו הוא ובחזרתו לא פקע שליחותו אבל לדידן דהוי כלוקח כל אותו זמן אם חזר והקנה אותו לבעלים ועיין בספר נתיבות משפט דף ל"ז ומכל מקום בנדון דידן שמכר כדי לעלות לארץ ישראל נראה ודאי דליכא דינא דבר מצרא כדקיימא לן המוכר שדה רע כדי לקנות בדמים שדה יפה וכולי וכן מוכר לקבורה או למזונות וכתב הרמב"ם הטעם שכל אלו טרודים הם למכור ומשום צורך גדול מוכרים ואם יש בה' דינא דבר מצרא לא ימצא לוקח שאו' למה אטרח ואקח כדי שיבא זה ויסלק אותי ואין הבעלים יכולים להמתין וכו' עיין שם וכתב הרב שפתי כהן ס"ק ל"ח מכאן נר' מי שעקר דירתו לעיר אחרת ומכר ביתו דאין ב"מ יכול לסלקו ללוקח דהא בסימן ק"ץ סי"ג מקרי מוכר שדהו מפני רעתה עיין שם וכל שכן לעלות לארץ ישראל דיפה לכל דאפילו מנוה היפה לנוה רע כופין לעלות ו' כתב הרשב"ש בתשו' סימן תנ"ד בא' שקנה ולא היה ב"מ יכול לסלקו לפי שידו תקיפה וז"ל וכ"ז שיד הקונה תקיפה לא בטל דינא דב"מ ועד עתה יש לו אות דין ויכול לסלקו באותם מעות שקנאו ואני אומר שחייב לתת לו שכירות מיום שקנאו ועד עתה לפי שהרמב"ם כתב שהקונה הוא שליח לב"מ והסכים עמו הרמב"ם אם כן הקרקע של השותף הוא וזה שלוחו הוא ויטול מעותיו וינכה מהם שכירות אותם שנים שדר בו עד כאן לשונו ומ"ש שהרמב"ם כתב שהקונה הוא שליח לב"מ והסכים עמו הרמב"ן וכ"כ בסי' ע"ט והביא ראיה לדבריהם מדאמרי' בפ' המקבל דאם א"ל ב"מ זיל וקני צריך למיקנא מיניה וכו' ואם אין לו קנין בקרקע למה צריך לקנות ממנו עיין שם וכן אמרי' שם דאם לא קנו מיניה אייקור וזול ברשותיה וכ' כל הפוסקים משום דהוי שלוחו וכ"כ בתשו' המיי' סימן ל"ב עיין שם וכבר כתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות שכנים שמחשבי' לו הפירות שאכל כשאכלם אחר שבא ב"מ והביא מעות לסלקו אבל כל הפירות שאכל מקודם שלו הוא אוכל וכ' המ"מ אע"פ שהוא כשליח דוקא כשמסלקו או בא לסלקו אבל קודם לכן הרי הוא כלוקח עד אותו זמן וכולי וכן כתב הטור עיין שם ואם כן בנ"ד דדב"מ בא לסלקו ולא יכול לו ודאי דמחשבי' ליה הפירות שאכל: ז' א' שמכר קרקע בהקפה לזמנים והמצרן רוצה ליתן משכון טבי ותקילי והחליטו לו רק על זמן שקבעו תחזור וימכרנו לו במעות במזומנים טבי ותקלי ובכל זאת מא רצה המוכר באומרו הלוקח נוח לי למיתן ליה בלא ישכון ממה שאמתין לך במשכון כתב הרב מהר"ג בס' חוות יאיר סימן פ"ז דאין המצרן יכול להשביעו שאינו מערים אלא יחרים סתם יע"ש:

ח' כ' המבי"ט ח"א סי' קס"ח דאם טען האפטרופו' שקנה בעד היתומים נר' שאינו נאמן אם אינו כתו' בפי' בשטר שקנה ליתומי' או אין עדי' בדבר שהרי כת' ה' המוכר ליתומים קטנים וכולי משמע שהוא דבר ידוע שמכר ליתומים ממש או לאפטרו' בעד היתומי' ע"ש:

ט' דין י"א וקצתם במדינה אחרת וכו' כ' מהראד"ב סי' קל"ב דאפי' אשתו שהיא כגופו אין יכולה לסלק ללוקח ומ"ש בסי"ד עמדה היא וסלקה וכולי ה"ד בנכסי מלוג דקרן שלה ע"ש:

יו"ד דין י"ט מכרה לוקח א' ללוקח ב' וכו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה וכ"כ הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן הובאו בש"מ למציעא דף ל"ה וכן כתב בעל העיטור דף צ"ב ע"ג ודק"א ע"ש הטעם ועיין הרדב"ז חלק שני סימן תקכ"ח שפסק כן ולא זכר דברי בעל העיטור והטור עיין שם וכתב עוד שם וכן לענין אחר אין דינם שוה דהא לדעת ר"ת דלא אמרינן דדב"מ בבתי' מודה הוא בשומא דשומת בתים הדרא עי' שם וא"ל דגבי אשה אמרינן לית בה דדב"מ וגבי שומא אפי' לאשה הדרא אלמא איכא הישר והטוב בשומא טפי מדדב"מ וכן בבתים לדעת ר"ת ובמוכר לאחר דמצרן מסלקו ושומא לא הדרא דהתם טעמא רבה איכא ועיין בתשו' רש"ל סימן נ':

י"א דין ך' טרפה ב"ח בחובו המצרן מסלקו וכולי כ' הרדב"ז חלק שני סימן קס"ה בג' שותפין בבית ראובן ושמעון ולוי ושמעון יש לו חוב על ראובן בשטר ושעבד לו נכסיו ומכר שמעון חלקו ללוי וראובן רוצה להוציאו מיד לוי ז"ל הדין עם לוי ואין ראובן יכול להוציאו מידו לא מצד שהוא ב"מ ולא מצד השעבו' וכולי מטעמא דשותף כיון שקדם אחד מהם וקנה אינם יכולים לסלקו ואי מטעמא דשעבודא לא ידענא מה היא דרוב בני אדם יש עליהם שעבוד חוב וא"כ נאמר שלא יהא דדב"מ כיון שיש עליו שעבוד ויהא ב"ח קודם לב"מ וכיוצא לזה לא שמענו וכולי ותו דמי עדיף שעבוד זה ממשכנתא וכולי ואף על גב דנראה מדברי רש"י והתוס' דבעל המשכונה יכול להוציא מיד המצרן ה"מ משכונה דהתם שכונה גביה אבל שעבודא דאית ליה על הבית לא אמרה אדם מעולם דיוכל להוציא מהשותף או מבן המצר ואפי' מאיניש דעלמא אם קדם וקנה לא יוכל להוציא וכו' עד כאן לשונו ולא זכר מ"ש הרמב"ם דאפי' כבר טרף ב"ח המצרן יכול לסלקו וכ"ש אם קדם המצרן וכן כתב הרשב"ש סימן רמ"ט וז"ל ואם אין שם אלא קרקע זה והגבהו לה ב"ד בכתיבתה אין בו דד"מ דאשה ויתמי לית בהו דדב"מ וכולי עיין שם משמע דבלא"ה יכול בר מצ' לסלקו אף על גב דשעבודא אית לה בקרקע וכן כתב הריב"ש סי' תפ"ג ע"ש:

י"ב דין כ"ג אין המצרן יכול לסלקו וכולי ראובן שקנה קרקע משמעון ומכרה ללוי יכו' המצר לסלק את לוי ול"ד לדין דשומא הדרא דאם מכר או הוריש לא הדרא וכו' הרדב"ז ח"ב סי' תקנ"ח ע"ש:

י"ג אין המצרן יכול לסלקו וכו' כת' הרשב"א בתשו' חלק ב' סי' פ"ה ראובן קנה בתים משמעון ופרע לו מקצת והשאר זקפן עליו במלוה לזמן ובא בעל המצר ואמר לב"ד שהוא מזומן לפרוע לשמעון כל הסך שראובן פרע לי והשאר כמוהו אין בזה משום דדב"מ דכל שיש קפידא בדבר אין בו משום דדב"מ וכיון שכן כל שזוקף במלוה שהלוקח נוח לו וכו' ומסתברא דאפי' יאמר עכשיו המוכר בן המצר נוח לי כראשון אפ"ה אין בכך כלום לפי שלא תקנו אלא במה שאין דרך המוכרים להקפיד וכולי עיין שם:

י"ד דין כ"ט בא הלוקח ונמלך וכולי נהגו בעיר הזאת בית דין אחר בית דין דאם נכתב השטר אפילו לא נמלך בבן המצר זכה הלוקח אלא שעונשים לסופר על שלא נמלך וה"ט משום דרוב האחרונים סבירא להו דאין בחזקות שלנו דדב"מ וכ' מהרח"ש חלק ראשון סי' ט' שכן ראוי להורות הלכה למעשה עיין שם ומיהו דוקא כשלא נכתב השטר יפו כח החזקה כדין קרקע שיש בו דדב"מ אבל כשנכתב השטר לא וא"כ נראה פשוט דאם הלוקח נמלך בב"מ וא"ל לך וקח אף על גב דבקרקע קיימא לן דלא בטל זכותו אלא אם כן קנו מידו בחזק' סגי בנתינת רשות ואין צריך קנין וכן ראיתי לה' כנה"ג בתשו' סימן קכ"ב שכתב דאפילו במקום שהסכימו שיהא לחזקה דין קרקע ונוהג בו דדב"מ א"ל דלא וכולי אלא לענין דין קדימה ואפילו קנה הלוקח בעל החזקה מוציא מידו אבל שיהא צריך קנין בא"ל זיל וזבין אפשר דלא וכו' וכן העלה מהר"ש הלוי סי' מ"ג דסגי בנתינת רשות עי' שם הרי דאפי' במקום שהסכימו שהחזקה כקרקע דאפי' קנה הלוקח בעל החזקה מוציא מידו סגי בנתינת רשות דלא יפו כח החזקה כקרקע לגבי הקנייה:

ט"ו א' שקנה קרקע להקדש עניים ונמלך בבן המצר וא"ל לך וקח נסתלק בלא קנין דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ואף ע"נ דפלוגתא דרבוותא היא בהקדש עניים לוקח היא מוחזק ואין מוציאין מידו הרב כנה"ג בתשו' סי' קכ"ב והר"ן בפרק קמא דקידושין גבי גזבר שנתן מעות בבהמה וכו' כתב דלא שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט במוכר אלא כי איכא רווחא להקדש דהוי כעין נדר אבל כי ליכא רווחא להקדש אין כאן נדר ולפיכך הקדש אינו קונה אלא במעות והא דאמרי' פדאו במאתים וכו' דמשמע דוקא פדאו אבל בדבור בעלמא לא אף על גב דאיכא רווחא להקדש התם נמי ה"ט דבשעת שומא לא הוה ביה רווחא להקדש ואע"ג דנשתנה השער אחר מכאן כיון שאין הדבור חל בשעתו א"א לו לחול לאחר זמן וע"ש בתוס' ואם כן הכא נמי אם בשעה שא"ל לך וקח לא היה ריוח להקדש יכול לחזור בו ומהר"א לפפא בתשו' שם סי' קכ"א כ' דה"ט דצריך קנין משום דיכול לומר משטה הייתי בך כדי להעמידה על דמים הראויים וה"ה בהקדש מה"ט ע"ש ואיברא דהרדב"ז סימן קע"ג כתב דאין אדם משטה להקדש (א"ה עכ"מ):

ט"ז הגה י"א דזכה הלוקח מיד וכולי כ"כ המרדכי והוא בתשו' מהר"ם הקצרות סימן קמ"ח וז"ל ודוקא כי א"ל המצרן בפי' איני רוצה לקנות והלך הלוקח וקנאו לעצמו כבר פקע שליחותו ע"ש:

י"ז דין ל' אבל אם מחל זכותו לו אחר שלקח וכו' אם הלוקח אמר שמחל והלה מכחישו נראה דעל הלוק' להביא ראיה דהא דקי"ל בסימן מ"ה דצריך בעל המצר להביא ראיה ה"ד בטוען הלוקח גזלן אתה וכולי דספק אם הוא בעל המצר או לא ואפילו בטען הלוקח מפני המס מכר לי המוכר והמצרן טוען דברי שקר הוא דנשבע הלוקח התם דהספק אם המצרן יכול לסלקו הלוקח מיקרי מוחזק אבל הכא דודאי המצרן יכול לסלקו וספק אם מחל לו כל ספק במחילה הוי כאומר איני יודע אם פרעתיך וכן כתב מהראנ"ח בתשו' ח"ב סימן ג' עיין שם וכה"ג כתב מהר"ם בתשו' המיי' לה' אישות סימן ה' בד"ה אוהב כסף וכולי ע"ש:

י"ח דין ל"א נמלך המוכר בבן המצר וכולי דוקא אם נתברר שנגמר המקח על הלוקח בסך ידוע דאז אם נמלך המוכר עם המצרן שימכור לו באותו סכום וא"ל המצרן זיל זבין אין צריך קנין ה' גנת ורדים כלל ו' סימן ו' וז' וכן מצאתי למרן בתשו' בס' אבקת רוכל סימן קכ"ג וז"ל אלא שי"ל דע"כ לא אמרה הרמ"ה דלא צריך למיקנא מיניה אלא בשלא ערער המצרן עד שקנה הלוקח וטעמא משום דכיון דאין דעתו לקנות לא יעשה הלוקח שלוחו בע"כ כמ"ש ר"ש אבל היכא שמערער המצרן קודם שיקנה הלוק' יכול הוא לחזו' וכו' ואפ' דאפי' קנו מיניה יכול הוא לחזור בו ולטעון טענת מצרנו' כיון שעדיין לא נמכ' הקר' דל"מ הקנין אלא היכ' שבא לסל' הלוק' אח' שקנ' הקרק' וכו' ועיין בתשו' מהר"י באסן סי' קכ"א:

י"ט דין ל"ב ודוקא משעה שנתגלה וכו' כ' הרשב"א בתשו' הביאה מרן הב"י וז"ל ומה שטען שמעון שלא נודע לו הדבר בתיך הזמן הזה וכו' אינה טענה לפי דעתו שכל שנמכר בקנין ובעדי' קלא אית ליה למכירה ועוד שכל המוכר בפרהסיא הוא מוכר כדי שיקפצו קונים על מקחו ולזה גובה מנכסי' משועבדי' אלא שיש לחלק אם הקונה והמוכר הללו נתכוונו להעלי' הדבר כדי שלא ידע השותף את המכירה וכולי עיין שם ונראה דס"ל דהא דאמרינן בפ' ח"ה דמאן דזבין בפרהסיא זבין היינו שהמוכר מוכר בפרהסיא כדי שיקפצו עליו קוני' כפי' רשב"ם שם ומה"ט גובה מנכסי' משועבדים ומלת ועוד ט"ס דאע"ג דמוכר בפרהסיא מוכר עדים הוא דמפקי לקלא וה"נ דכיון שיש קנין ועדים והמוכר מוכר בפרהסיא אינו נאמן לומר שלא שמע ונ"מ אם המוכר גוי וקנה ישראל ממנו בעש"ג נאמן המצרן לומר שלא שמע דעדי ישראל הוא דמפקי לקלא כדקי"ל בסי' ס"ח דשטר בעש"ג אינו גובה מנכסי' משועבדי' עיין שם והא דקי"ל דקנה מהגוי אין המצרן יכול לסלקו (א"ה עכ"מ):

כ' דין ל"ו ואפילו אם המצרן רוצה להקנות כל נכסיו וכולי מרן בב"י כתב משמע מדברי רש"י דאם זה רוצה לקנות כל הנכסים או מצרן כל שדה ושדה רוצה לקנות שדה שהוא מצרן בה אית בה דדב"מ וכן כתב בהג"א בשם א"ז דלפירש"י אם יצאו מצרנים כולם וערערו מסלקים ללוקח אבל הרא"ש כתב אפילו אם המצרן ג"כ רוצה לקנות כל נכסיו וכו' עש"ב ואינו מוכרח דאפשר דלכ"ע אם המצרן רוצה לקנות כל נכסיו אינו יכול וכן כתב הלח"מ בפי"ג מה' שכנים דין י"ח די"ל דאין יכול לומר לו אקח שניהם דאין לו כח אלא על זה שהוא בן המצר ולא על אחר שאינו בן המצר עיין שם וא"כ אפשר לומר דאם מצרן כל שדה ושדה רוצה לקנות שדה שהוא מצרן איכא דינא דב"מ אבל אם מצרן א' רוצה לקנות הכל כיון דאין לו כח לקנות שדה שאינו מצרן בה ליכא דינא דב"מ וז"ל בעל העיטור בדיני מכירה דף ק' סע"ב מכר כל נכסיו וכולי מ"ט דא"ל את לא קנית לכל נכסי והאי נמי בלא הדא ארעא לא זבין לאחריני וקמאי מפרשי דלא ניחא דליפוש שטרי עילויה וסברא דכולהו דל"מ למימר בר מצרא אנא זביננא לכולהו נכסי וכולי עכ"ל משמע דלכ"ע אין המצרן יכול לקנות הכל אבל אם מצרן כל שדה ושדה רוצה לקנות שדה שהוא מצרן בו לסברא א' הדין עמהם אבל לדעת קמאי לא ניחא ליה דליפוש שטרי עילויה אבל הרמ"ך בש"מ פ' המקבל כתב וז"ל ולא עוד אלא אע"ג דלא קיימי כולהו ארעתא אחד מצרא ואמר ב"מ ללוקח אנא זביננא להו לכולהו ארעתא דזבנת מיניה כיון דאנא ב"מ בחדא ארעא ואי לא בעית דאי זבנני' לכולהו ארעתא זבין לי מיהא הך דקיימא אמצרא דילי דינא קאמר מיהו נראה לומר דהיכא דאתו כל בני מצרני' בהדי אהדדי בהא הוא דא"ל דלית בה משום דינא דב"מ דמצי לוקח אמר לא בעינא לזבוני לכולהו כי היכי דלא ליפשו שטרי עילויה וכו' עכ"ל הרי דס"ל דאם מצרן א' רוצה לקנות הכל הדין עמו אבל אם מצרן כל שדה ושדה רוצה לקנות שדה שהוא מצרן בו ליכא דינא דב"מ משום דלא ניח"ל דליפוש שטרי עילויה מיהו הרמ"ך שם הוכיח דהרמב"ם ס"ל דאפילו כולהו ארעתא קיימי אמצרא דא' ליכא דדב"מ עש"ב:

כ"א דין ל"ז וה"ה אם מכרן לבן וכולי צ"ע בא' שמכר קרקע שלו לבנו אם יכו' ב"מ לסלקו דהבן יכול לומר דזה יותר ישר וטוב שאני מחזי' אחוזת אבותי ולזה הדעת נוטה הש"ך ובדברי מהר"ם בתשוב' המיי' לס' קנין סימן ל"ג מבואר דמוכר לבנו ולחתנו דינו כאחר ואיכא דינא דב"מ ע"ש אבל הרי"ף בתשו' והובא בש"מ בפר' המקבל בא' שנתן מתנה לבנו באחריות וז"ל טענה שטוען חנוך מדין ב"מ על בניו של נותן היא טענה בטלה וכו' וזה שהעיקר בדין המצר הוא משום שנאמר ועשית הישר והטוב ואיזהו הדרך הנכונה והישרה בעשיית הישר והטוב להשאיר הקרק' ביד בעליו הזוכים בו מצד אביהם וכו' הלא אמרו לבעלים הא' לית בהו דינא דב"מ לפי שראה שחזרת לבעלים הא' היא יותר ראוי בעשיית הישר והטוב ממה שיקח איתו ב"מ וכולי עכ"ל ולכאורה משמע אפי' בא המצרן ובעלים הא' ליקח בעלי' הא' קודמים דראוי הוא בעשיית הישר והטו' יותר מב"מ וכן נראה מדברי מהר"ם בתשובות' הקצרות סימן ר"ח שכת' וז"ל אבל ל"ל אי הוה טעין מהדרינן שטרא למרייהו הוה טעין אידך אני הייתי מעכב על ידך למוכרה להם לפי שעתה אני מצרן ולא הם דהא אמרינן בפרק המקבל לבעלים הא' לית בהו משום דדב"מ וכולי עי"ש משמע דאפי' בא המצרן ובעלים הא' יחד לקנות בעלים הא' קודמים ואפי' לגבי שותף דמיירי התם ודברי תשו' מהר"ם הובא במרדכי בפ' בתרא דכתובות עיין שם וכ' מהראנ"ח סימן קכ"ה דמדברי בעל העיטור הובא בב"י שכ' וזה לשונו בן בעלים הא' לית בכלל בעלים הא' ואמר דאי קדים ב"מ וזבין מקמי בן בעלים זביניה זביני עד כאן לשונו משמע דלגבי בן דוקא זביניה דמצרן זביני אבל לגבי בעלי' הא' אפי' אי זבין מצרן לאו זביני וכל שכן אחר אלא שזה א"א שכל הפוסקים כ' דאם קנה אחר אין הבעלים מסלקין ובודאי שהלשון המכוון הוא דאי קדים ב"מ וזבין מקמי בעלים זביניה זביני ותרתי קאמר חד דבן בעלים לאו בכלל בעלים ועוד דין אחר דהא דמכרו לבעלים וכולי אם קדם ב"מ וזבין מקמי בעלים זביניה זביני וכן מוכת מדחזר לומר ואמר דאי קדים וכולי עי' שם וכן ל' בעל העיטור בספרו דף ק' ע"א ואי קדים ב"מ וזבין מקמי בעלים הא' זביניה זביני עיין שם וכן כתב בדיני אפותיקי דמ"ב ע"ב דמשכנת' ובעלים הא' לא מפקי מב"מ עיין שם ואם כן ס"ל דבן בעלים הא' אפילו קדם וקנה ב"מ מוציא ממנו אבל הנ"י כת' בשם הר"ן וז"ל אם מכר לבעלים הא' אין בעל המצר מוציא מידו אבל באו שניהם לקנות בעל המצר קודם וכו' ומסתבר' דכי היכי דאמרי' דאין מוציא מיד הבעלים הא' ה"ה זבנה לבנים דבדידהו נמי איכא משו' ועשית הישר והטוב דומיא דשומא דהדרא משום ועשי' הישר והטוב והדרא נמי ליורש וכו' עי"ש הרי דסביר' ליה דשייך הישר והטוב לגבי הבן כאב הפך בעל העיטור ושוב ראיתי להב"ח בתשו' סימן י"ג שכ' דאפשר דה"ד אם כבר מת האב דהשתא היורש כרעא דאבוה ובמקום בעלים הוא דומיא דשומא דהדרא ליורש אבל בחיי האב אין זכות לבן בקרקע ובזה ניחא דהנ"י ובעל העיטור לא פליגי דלאחר מיתה מודה בה"ע דיורש במקום אביו ואם קדם וקנה אין ב"מ מוציא מידו ודוקא בחיי האב קאמר דבן בעלים ליתיה בכלל בעלים עיין שם באורך וכן נראה שהרי בה"ע מדמה לה לשדה אחוזה שכ' לבעלים הא' לית בה משום דדב"מ שאין לך טוב וישר גדול מזה דכתיב בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו עיין שם ובשדה אחוזה אם מת המוכר חוזר ליורשיו ביובל כדמוכח בסוף פ' השולח דתניא בכור נוטל פי שני' בשדה החוזר' לאביו ביובל וכ' רש"י בשדה החוזרת לאחים מחמת שמכרה אביהם דאם דחזרה בחיי האב פשיטא וכולי עיין שם והכא נמי יורש במקו' אביו ואם מכר ליורש בעלים הראשונים אין בר מצרא מוציא מיד דאין לך טוב וישר גדול מזה כמו דשדה אחוזה וכן שומא הדרא ליורש אפילו שומא הנעשית בימי אביהם חוזרת ליורשים כדמשמע מדברי הרמב"ם ומרן סימן ק"ג ס"ט כמ"ש הרשב"ץ חלק ראשון סימן יו"ד עיין שם וה' חוט השני סס"י מ"א פסק דגם בן בעלים הא' אין ב"מ וכו' לסלקו וה"ד אם כבר קנ' אבל אם באו שניה' לקנו' אפי' הבעלים הא' עצמם וב"מ נותנים למצרן ואם קדם בעלי' הא' או בנו זכה עיין שם ומ"ש עוד הב"ח בתשו' ועוד נראה דאפי' את"ל דבמכרו לבנו או לחתנו ליכא דדב"מ בין בחיי האב בין לאחר מיתתו מכל מקום שותף עדיף וכן מל' מהר"ם בתשוב' המיי' שכת' וכן א"א בכל הני דאמרי' לית משום דדב"מ מצרן דוקא אבל שותף לא וכו' משמע בהדיא דגם לבעלים הא' דאמרי' לית משו' דדב"מ מצרן דוקא אבל שותף יפה כחו אפילו מבעלים הא' עיין שם באורך מדברי מהר"ם בתשו' הקצרות סי' ר"ח משמ' דאפילו לגבי שותף דמיירי שם בעלים הא' קודמים עיין שם ועוד שהרי הריב"ש סימן תפ"ג כ' גבי שותפי' דאם האפטרופ' קנה קרקע לצורך היתומים אינו יכול לסלקם עיין שם הרי דס"ל דגם השותף אינו יכול לסלק היתומי' ואף על גב דמהרימ"ט סימן ס"א כתב דהריב"ש דוקא ביתומים קאמר עיין שם הטעם כבר כ' הכנה"ג בתשו' סי' ר"א כמה אחרונים דס"ל דאין חילוק בין מצרן לשותף והסכים דבכל מקום דליכא דדב"מ ה"ה לאחי' ושותפים והסכים דהלוקח הוי מוחזק עיין שם באורך וכן מבואר בתשוב' הרי"ף הובא בש"מ בפרק המקבל דאפילו שיתף אינו יכו' לסלק לאשה ואם כן הכא נמי אין השותף יכו' לסלק לבעלים הא' דשותף הוי כמצרן וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א בתשוב' חלק שלישי סימן קמ"ה והובא בב"י מחו' ו' דאפי' שותף אינו יכול לסלק לבעלים הא' ומשמע שם דאפי' באו שניהם לקנות בעלים הא' קודמי' עיין שם ואם כן ה"ה בן בעלים הא':

כ"ב דין ל"ח הקונה מהעכו"ם אין המצרן יכול לסלקו גוי שיש לו חזקה בשותפות ושכר חלקו לישראל ואח"ז מכרה לאותו ישראל שדר בתוכה נראה דאף על גב דטעמא דקונה מהגוי אין המצרן יכו' לסלקו משום דא"ל אריה אברחת ממצרך וה"ד אם יש לגוי בית סמוך למצרן אבל בבית גוי שישראל דר בתוכו המצרן לבית זו יכול לסלקו מיד הלוקח כמ"ש מהרש"ך והכנה"ג הגה"ט אות ע"ג ע"ש נראה דה"ד אם הלוקח אינו דר בבית אבל בנ"ד שהלוקח דר בבית בשכירות מהגוי ואח"ך לקחה ממנו אין המצרן יכול לסלקו כדלקמן ס' ס"ב השכיר בית לא' ואחר כך מכרו לו אין המצרן יכול להוציא מידו ה"ה גוי אבל יש להסתפק דא"ל דשותף עדיף דאע"ג דאם קנה השוכר אין המצרן יכול, לסלק:

אפשר דשותף יכול לסלקו כמו דמצרן אינו יכול לסלק לאשה ושותף יכול לסלקה כדלקמן סי' מ"ז ע"ש בהש"ך:

כ"ג דין מ"ז המוכר לאשה וכו' משמע דאין חילו' בין אשת איש לפנוייה וכן כ' הרמב"ן במלחמות בפרק המקבל עיין שם ומרן הב"י כתב שכ"כ בעל העיטור דלהרי"ף בכל אשה קאמר בין שהיא אשת איש בין שאינה אשת איש עיין שם וכן מבואר בתשובות הרי"ף סימן קכ"ט והובא בש"מ למציעא דאפילו יש לה בעל אין בה דינא דבר מצרא מיהו היינו דוקא אם יש לה מעות ובעינן לקנות אותו קרקע ואם לאו הערמה הי' וב"מ יקחנו וכן כתב הרשב"א בתשובו' חלק שלישי סימן ק"ע בשמו מיהו כתב הרשב"א דאם טען ב"מ תשבע לי שאינה קונה לצורך אחרים אין טענתו טענה ולמה ניחוש יותר מב"מ אחר או שותף ול"ד למתנה באחריות דבגוף של מתנה יש הוכתה ותדע דהא זבן במאתים ולא שוה אלא מנה לא חיישינן ונוטל מאתים בלא שבועה כדעת רבותינו דינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב בלבד הוא ולא תקנו לה להחמיר על הלוקח להשביעו עיין שם אבל למאי דקיימא לן במכר במאתים ולא שוה אלא מנה דצריך הלוקח לישבע הכא נמי באשה צריכה לישבע וכן כתב מהר"י ן' מיגש בתשו' הובא בש"מ שם בא' שקנה קרקע וכתב השטר בשם אשתו דאם טען ב"מ ברי שעש' הערמה צריך האשה לישבע ואם טען שמא יחרים סתם על מי שהערים עיין שם הרי דהרי"ף ומהר"י ן' מיגש והרמב"ן והרשב"א סבירא להו דאפילו אשת איש לית בה דינא דבר מצרא וכן דעת מר יוסף בשאלה שם והרמ"ה בתשו' סימן רע"ד עיין שם וכת' עוד מר יוסף שם וז"ל ואם הודו שניהם בזה אחר החרם תחזור הקרקע לראו' אחר שיתן ללוי הדמים שקבל ממנו שמעון ואם הוד' הו' ולא הודאת אשתו והשטר יוצא מתחת האשה תשאר הקרק' בידה ויכתוב לוי שטר בזה ואם מתה אשתו בעודה תחתיו ונשאר הקרקע לו (א"ה עכ"מ):

כ"ד המוכר לאשה או ליתומים קטנים וכו' פירש רש"י מכר לאשה לא מסלקי' לה וכו' ומי שבא לידו וכו' משמע דאם באו שניהם האשה והמצר לקנות המצרן קודם כמו שכ' הג"א מיהו רש"י סיים א ושותף שמכר לחבירו חלקו בשדה שהם שותפין אין לנו לסלקו משום דינא דבר מצרא ולומר אין אתה אלא כא' המצרנים ויקחנה עמך וכולי משמע בהדיא דשותף עדיף ממצרן ואם באו לקנות יחד השותף וב"מ מוכר לשותף ואין ב"מ חולק עמו דאלו לקח כבר אפילו הוי כאחד המצרני' אין חבירו מוציא מידו וכן כ' הגמי"י והביאו מר הב"י ע"ש והרא"ש כתב דאף אם קדם המצרן מסלקו השותף דעדיף ממצרן וכן כתב רבינו ירוחם נתיב י"א ח"ד ע"ש ואם כן מה שכ' רש"י ושותף שמכר וכו' אין לנו לסלקו וכו' לאו דוקא והוא הדין אפילו באו שניהם כא' לקנות והכא נמי לאשה ויתמי אפילו באו לקנות עם ב"מ הם קודמים דומיא (א"ה עכ"מ והשאר קרוע):

כ"ה אין בו משום דינא דבר מצרא וכו' אפי' המצרן גם כן אשה או יתום והוא הדין בהקדש עם הקדש הרב בני אהרן סי' כ"ט עיין שם ועיין בס' פרח מטה אהרן סי'.

כ"ו הגה הקונה מן האשה וכו' יש אומרים דלית בה דינא דבר מצרא וכו' הרשב"ש סימן ס"א כתב באלמנה אחת שרוצה למכור חצי חצירה והשותף טוען טענה דבר מצרא הדין עם בן המצר והוא קודם וכולי עיין שם נראה דסבירא ליה דהא דאמרינן לאשה ליכא דינא דבר מצרא ה"ד המוכר לאשה אבל האשה המוכרת יש דינא דבר מצרא כמו שכתב מהר"י וויל בסימן צ"ט עיין שם אבל לא משום דה"ד בר מצרא אבל שותף יכול לסלקו דבתשובה אחרת סימן רע"ט סבירא ליה דאפילו שותף אינו יכול לסלקה הפך מהר"ם עיין שם אבל יש שכתבו דה"ה ללוקח מאשה כמבואר בב"י וכבר הסכימו האחרונים דהלוקח מיקרי מוחזק לגבי ב"מ ויכול לו' קי"ל כמו שכתב ה' עדות ביעקב סימן קמ"ג וה' כרם שלמה סימן מ' עיין שם והרב בתי כהונה חלק שני סימן י"ט עיין שם וכן כתב הרב משפט צדק ת"א סי' י"א אלא שצדד שהיא סברת יחיד ע"ש אבל מהר"י ן' מיגש בתשו' הובאה בש"מ למציעא פרק המקבל כתב וז"ל ואם אשה זו כוללת כל הנשים אם לאו לפי שראינו לרב משה גאון בתשובו' ולנגיד בחבורו אומרים שאיתתא זו דוקא באשת המוכר ולא ראינו זה לזולתם דע שמאמר זה כולל כל הנשים וכו' ואם אירע שמכר לאשה קרקע אינה מחוייבת לתת אותה לב"מ לפי שעשיית הישר והטוב הוא להניחה שתקנה היא יותר מלהוציאה מידה עכ"ל הרי הרב משה גאון והנגיד סבירא להו דדוקא באשה המוכרת אמרו ולא במוכר לאשה אבל מהר"י ן' מיגש סבירא ליה דכולל כל הנשים והוא הדין במוכר לאשה ומהראנ"ח סי' י"ט כת' דבעל העיטור שכתב בשם הרי"ף דבכל אשה קאמ' שאינה אשת איש פירוש דלאו דוקא באשה אלמנה וכו' אלא דכל אשה שאין לה בעל א' אלמנה וא' גרושה וכו' א"נ ה"פ דלא תימא דפי' לאשה ה"ד אשתו דמי שמכר לאשתו ליכא דינא דבר מצרא אלא בכל אשה קאמר ובלבד שלא תהי' אשת איש עיין שם ואפשר דר"ל בין אשה המוכרת בין מוכר לאשה ובלבד שאינה אשת איש ולאפוקי ממאן דאמ' דדוק' באשה המוכרת אמרו מיהו כבר כתבתי לעיל דהרי"ף בתשובו' מבואר דסבירא ליה דאפילו אשת איש יש בה דינא דבר מצרא וכן גירסת מרן בבעל בשם הרי"ף עיין שם ומהר"ם אלשיך סי' פ"ד דקדק בדברי תלמידי הרשב"א שכת' רצו חכמים וכו' דנראה שהדין הוא בגמרא וזה לא נמצא אלא היכא שהאשה קינה אלא ודאי שדעתו דכ"ש הוא וכו' עיין שם ואין צריך שהרי הרב משה גאון ס"ל דדוקא באשה המוכרת אמרו ומהר"י ן' מיגש סבירא ליה דכולל כל הנשים כמ"ש א"ה מה שמצאתי כתוב העתקתיו

כ"ז נראה דהשותף שהוא גם כן מצרן מסלק הלוקח דאף על גב דרוב האחרונים סבירא להו דהחזקות שלנו אין בהם דינא דבר מצרא וכתב מהרח"ש ח"א סימן נ"ו שכן ראי להורות אם לא שיש מנהג פשוט וקבלנו להפך עיין שם ואפילו הוי מחלוקת שקול אם יש לחזקות דין קרקע ויש דינא דבר מצרא או לא הלוקח מוחזק וכבר כתב מרן בתשוב' בספר אבקת רוכל סימן קכ"ו אם החזקות יש להם דין קרקע או מטלטלין מחלוק' ישנה בין חכמים הראשונים וכו' אמנם לענין גביית כתוב' לא נמ"מ כיון שעכשיו כותבין ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלים וכולי אלא שמפני תקנת השוק לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן וגבי חזקות ל"ש תקנת השוק וכולי ועוד כיון דנשאר הדבר בספק בין החכמים הוה ליה כההיא דכתב הרא"ש בתשו' דמקום שאין בירור למנהג יעמוד הדבר על דין תורה והכא נמי כיון דאין ברור אם קרקע הוי יעמוד הדבר על דין תורה ולא ננהוג תקנת השוק עיין שם וא"כ נראה דהכא נמי לענין דינ' דבר מצרא שהלוקח מוחזק אין המצרן יכול לסלקו מיהו בנדון דידן דהוי שותף ומצרן יכול לסלק את הלוקח ועיין להרב כנה"ג סוף סימן ק"מ אות מ"ב ומ"ג אף על גב דהלוקח קנה להקדש עניי ת"ת וכתב הריב"ש סי' תק"ז דהקדש לעניים לית ביה דינא דבר מצרא כמו ביתומים קטנים עיין שם וכל שכן לעניי תלמוד תורה כי יתומים קטנים היינו דוקא לגבי המצרן אבל שותף עדיף כמו שכ' מרן הב"י בשם מהרי"ל שכן פסק מהר"ם בתשו' דשות' עדיף ומסלק לאשה אף על גב דאין בה דינא דבר מצר' ופסקו רמ"א והלבוש ס' מ"ו עיין שם וכתב ה' בית דוד סימן ס"א נראה דהוא הדין יתומים קטנים והקדש דאין שום טעם לחלק ביניהם עי"ש:

כ"ה אבל שותף יכול לסלק וכו' נראה דהוא הדין יתומים והקדש הרב בית דוד סימן ס"א עיין שם וז"ל מהר"ם בתשובות המיי' דשייכי לסדר קנין סימן ל"ה דהא דאמרינן לאשה או ליתמי לית בהו דינא דבר מצרא הני מילי לגבי מצרן אבל שותף עדיף ואי זבין לאשה או ליתמי אתי שותף ומפיק וכו' ע"ש מיהו הריב"ש סימן תפ"ג כתב גבי שיתפות וז"ל אמנם אם הם יתומי' קטנים והאפטרופוס קנה קרקע לצרכם אין יכול לסלקם משום דבר מצרא אלא ישאר הקרקע ליתומים כשותף עם הלוקח וכו' עיין שם הרי דסבירא ליה דגם השותף אינו מוציא מהיתומים וכתב מהראנ"ח סימן י"ט דכיון שהלוק' מוחזק אין מוציאין מהאשה והיתומים וכבר הרב כנה"ג בתשו' סימן ר"א הביא כמה האחרונים דסבירא להו הכי וכן כ' הרשב"ש סימן רע"ג באלמנה שהגבו לה בית דין קרקע דאין השותף יכול לסלקה עיין שם ומהרימ"ט סי' ס"ז כתב דאפשר לומר דהריב"ש דוקא ביתומים קאמר דאזיל לטעמיה שכתב בסימן שס"ג דטעמא דיתומים דלית בהו דינא דבר מצרא משום דלאו בני מיעבד מצוה דהישר והטוב נינהו וה"ה לגבי שותף אבל לגבי אשה דטעמא משום דלאו אורחה למיטרח אפש"ל דשותף שיש לו חלק בגוף הקרקע עדיף מטרחה דאשה אי נמי בנדון דהריב"ש דיתומים היה להם שעבוד בקרקע דא"א לשות' לסלקו לפי שהחוב יותר על שווי הקרקע ולא סגי (אמר המגיה עד כאן מצאתי והשאר קרוע):

כ"ט דין נ"ט השוכר בית מחבירו וכו' הטור כ' דהרא"ש בתשו' כתב שיש בו דינא דבר מצרא דשכירות ליומי' ממכר הוא וכו' וכ' מרן הב"י שכ"כ בתשו' כלל נ"ב בשנים שהשכירו חצר בשותפות וא' מהם רצה לשכיר חלקו לאחר וכולי וסבירא ליה לרבינו שחולק על הרמב"ם ולא ר"ל דשאני התם שהיה שותף בחצר עצמו וכו' עיין שם באורך ובתשובות בשמים ראש סימן נ"ו כתב על אחד שהשכיר ביתו ובא המצרן ואמר שהוא רוצה לשכרו שהרמב"ם פי"ב מה"ש אמר השכירות אין בו דינא דבר מצרא ולפי דעתי למדו מדין המשכנת' וכיון דמשכנה היא מוחזק' בידו כמו דמיקרי שכונה גביה ואף על פי כן אין הלה יכול לטעון השכינה לי קל וחומ' בשכירות אבל לפי דעתי אי מהא אין ראיה כלום דאפ' דשכירות עדיף דממכר ליומי הוא ועוד דהתם להלוות אומ' השני נוח לי דלאו מכל אדם רוצה ללות וכו' ומהאי טעמ' נראה לי לדון דאין בשכירות ב"מ מסברא שאין נוח לכל אדם להשכיר לכל איש ואיש עיין שם באורך הרי דס"ל דאין בשכירות דינא דבר מצרא מיהו סיים שם וז"ל (א"ה עכ"מ):

ל' דין ס"ב השכיר ביתו לאחר ואחר כך מכרה לו נראה דודאי השותף יכול להוציא מידו דשותף עדיף ממצרן דאפילו מכרו למצרן רוב הפוסקים סבירא להו דהשותף מסלקו וה"ה אם מכרו למי שהוא ממושכן בידו או לשוכר דקיי"ל דאין המצרן יכול לסלקם ולא הם יכולים לסלק המצרן והשות' יכול לסלק וגם למ"ד דאפילו קדם המצרן וקנאו יכול המלוה לסלקו וכן השוכ' כמו שכתב הסמ"ע סוף הסימן אם כן הממשכן והשוכר עדיפי ממצרן נראה דשותף עדיף ומסלק הכל ומרן שכ' דשותף מסלק למצרן בשם י"א דנראה דסב"ל דהרמב"ם חולק וסובר דאם קנאו המצרן אין השותף יכול לסלקו כמו שכתב הרב כנה"ג עיין שם הרי פסק דהממשכן והשוכר אין יכולים לסלק למצרן ולא המצרן יכול לסלק וכן פס' הרדב"ז בתשו' ח"ב סימן נ"ח עיין שם א"כ הרי שקולי' וה"נ דמצרן והשותף יכול לסלק כמו שמסלק למצרן: זהו מה שמצאתי בשאלה ומתוך התשובה יתבאר לך:

ל"א על שטר משכונה שיש לראובן על קרקע ואוכל פירות ומכרו לאחר תשובה כ' המבי"ט חלק ראשון סימן שכ"ה נ"ל שמעון שחייב לחבירו מנה בשטר ומכר השטר בפחות לאחר שיכול הלוה לומ' למלוה למה תמכור אני אתן לך כמו שנתן לך אחר כמ"ש הרמב"ם שהמשכיר בית לחבירו עד זמן קצוב ורצה השוכר להשכי' הבית לאחר וכו' אם אמר לו בעל הבית למה וכו' צא והניחו ואתה פטור משכירות אינו יכול להשכירו לאחר שזה באל תמנע טוב וכולי והכא נמי אין המלוה יכול למכור החוב לאחר ואפילו מכרו כבר יכול לעכב דמכיר' שטרו' דרבנן וכו' ועוד שיכול לומר אתה נוח לי מאתר עיי"ש ונראה דס"ל דגבי שכירות אם השכיר כבר לאחר זכה ואינו יכול לסלקו כמו שכתב מהרשד"ם סימן רצ"ה וסי' תט"ו והביאו הרב כנה"ג בסימן שי"ו אות ח' עיין שם וכן כ' הגמי"י בשם מהר"ם והיא בתשו' מהר"ם הארוכות סימן תר"ף וז"ל ועוד יש להביא ראיה מהא דתנן בערכין פ' המוכר שדה מכרה לא' במנה והיא מכרה לב' במאתים וכו' וכל מוכר שדהו בשעה שהיובל נוהג אינו אלא כשכירו' דעלמא והואיל סופו לחזור ביובל ואפילו הכי ראינו שיש רשות לראשון למוכרה לשני בלא רשות הבעלים וכו' ול"ל נמי דמיירי דעבד איסורא דמכרו לאחר דאטו ברשיעי איירי קרא ועוד אם תמצי לומר דאיכא איסורא מ"מ שמעינן מהתם דאם מכרו לאחר בלא רשות הבעלים דמה שעש' עשוי ואין הבעלים יכולים למחות אחר כך ולבטל המכיר' דאי לא תימא הכי וכו' עיון שם באורך הרי דאפי' אין לו רשות למכור בלא דעת הבעלים אם עבר ומכר אין הבעלים יכולים לבטל וכי האי גוונא אמרינן בפרק י"נ ומבואר בסימן רמ"ח באומר נכסי לך ואחריך לפ' דאסו' לראשון למכור או ליתן הגוף אלא אוכל פירות עד שימו' ויזכה השני ואם עבר הא' ומכר ונתן אין השני מוציא מיד הלקוחות וכו' עיין שם והכא נמי דאפילו בעל הבי' אמר לשוכר שלא תטרח ותשכירו לאחר הניחו לי ואתה פטור משכירות אינו יכול להשכירו משום אל תמנע טוב מבעליו אם עבר והשכירו לאחר מה שעשה עשוי מיהו א"ל דה"ד משום דשכירות מדאורייתא נקנה בכסף ובשט' ובחזקה כמכר אבל במכירת שערות סובר הרב דאפילו מכרו כבר יכול לעכב משום דמכירת שטרות דרבנן וכבר הוכחתי בסימן ס"ו דאפילו יש ללוה קרקעות לא נקנה השעבוד מדאורייתא ודלא כהרב חיים וכו' ואפילו בשטר משכונה כ' הטור בשם בעל התרומו' דמוכ' שטר משכונת קרקע לחבירו אף על פי שירד הלוקח במשכונה והחזיק בה יכול למחול הואיל והלוה יכול לסלקו במעו' וגם הרא"ש דסבירא ליה דמשכונת קרקע שהחזיק בה ומכרה אינו יכו' למחול משמע דהיינו דוקא אם החזיק אבל אם לא החזיק בה יכול למחול וכן כתב בעה"ת ש' נ"א בשם הראב"ד עיין שם וז"ל בעה"ת שער נ"א ח"ו אבל שטר משכונת קרקע וכתב ומסר וירד הלוקח למשכונה והחזיק בה וכו' וגוף המשכונ' מכר והרי החזיק וכמאן דמטי ממונ' לידי' דמי ולה מצי מחיל וכן כתב הראב"ד בתשו' בשם הר' יצחק ב"מ הלוי גם כתוב שגובה מהיתומים בלא שבועה וכולי וכן כתב הרא"ש בספר חזה התנופה סימן כ"ה עיין שם משמע דאם הלוקח לא החזיק יכול המוכר למחול וכן כ' הרב פני משה ח"ב סימן ק"ד דדוקא במשכונה שדר בה אתמר וכן כתב הרב בית יהודה ח"א סימן נ"ב דבעינן שהוא דר בה ונראה דאפילו היה אוכל פירות בעינן דר בה ומסתברא דאם היה אפותיקי מפורש אין לו פירעון אלא ממני ואפילו שטפו נהר לא יגבה משאר נכסי' לכ"ע אם מכר השטר לאחר אינו יכול למחול שכתב בעה"ת ש' מ"ג חלק שני סימן ב' דבקנוי לו בעינן שהרי הלוה אינו יכול לסלקו ממנו בקרקע אחר כי אם במעות בלבד עיין שם ואם כן נראה דלא נחלקו אלא במשכונת קרק' שמכרו וירד בה הלוקח דמאן דאמר יכול למחול משום (א"ה עד כאן מצאתי):

תוכן העניינים

ערך השולחן חושן משפט חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה