ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קנ
א' דין ב' המשכון לבנו וכו' יש שפירש דבנו לא זכה כל שנודע בעדים דמפני הברחה זו נתנה אפילו לא פירש כלום בשעת המתנה אנן סהדי דמחמת אונסא הוא דאקנויי ולהברחה בעלמא וגבי מתנה בגילוי דעתא סגי והיינו רבותא דאף על גב דהבן לא קנה אין המכירה כלום דמתנת בנו הו"ל מודעה דמחמת אונס מכר ואע"ג דמודעא דמכר בעינן שיאמרו הכרנו באונסו והכא ליכא עדים שידעו שהלוקח היה מפחידו אפי' הכי מתנת הבן חשיב כאלו הכירו באונסו הריטב"א והרמ"ך הובאו בש"מ למציעא עיין שם וזה כדעת מהר"י מיגש והרמב"ם בסימן רמ"ב גבי מתנה ע"ש וה"ה במכר:
ב' דין ג' יש אומרים שאין לו בה חזקה וכו' (השאל' וגם תחילת התשו' נאבדו וזה מה שמצאתי כתוב) ואם היה הבן סמוך על שלחן אביו בשעת הנישואין כשירד בתוכה בבית ואח"כ היה חלוק מאביו זמן הרבה נראה שזה תלוי במחלוקת אם היורד ברשות יש לו חזק' או לא וז"ל הטור וכתב הרמב"ן היכא שידוע שירד בה בתורת משכונה אין לו בה חזקה מעולם אפילו אם ידוע ששלמו ימי המשכונה והחזיק ב' ג' שנים אח"כ והרמ"ה כתב שאם אכלה ג' שנים אחר שכלו ימי המשכונה יש לו חזקה וכן כתב הר"י אברצלוני ומדברי א"א יראה כדברי הרמב"ן עכ"ל ומהרח"ש בתשובות חלק ראשון סימן י"ב הקש' מדכתב הטור בסימן קמ"ט הגוי אין לו חזקה וכו' ואם החזיק בה הגוי ונתגייר ושהתה בידו שלש שנים אח' כך טען קניתי ממך אחר שנתגיירתי יש או' שאינו נאמן וא"א הרא"ש אומר שהוא נאמן וכו' ומאי טעמ' נאמן כיון שמתחילה בא לידו בזמן דלא מהניא חזקה ול"ל דדוקא כשנודע ודאי שלא ירד לתוכה תחילה בתורת מקח הוא דלא מהניא חזקה אבל הכא לא נודע ודאי שלא ירד בתור' מקח אלא משום דאמרינן סתם גוי אנס הוא ולא ירד אלא בגזל ואם כן אחר שנתגייר ושהה שלש שנים ולא ניח' דמתחילה ירד בה בתורת מקח ואפילו טוען שעכשיו אחר שנתגייר לקחו נאמן במגו דמ"ל דמתחילה ירד לתוכה בתורת מקח דלא משמע הכי אלא עיקר טעמא משום שטוען קניתיה ממך אחר שנתגיירתי ואם טען שקנא' בעודו בגיות לא מהימן אלא במגו שהיה אומר עכשיו קניתיה ממך אחר שנתגייר ואם כן אדרבה גרע כשטוען שלקחה אחר שנתגייר כיון שמתחילה לא ירד אלא בתורת מקח ודוחק לומר דהכא שאני דגוי שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' עיין שם ונראה דסבירא ליה דאם טען שקנאה בעודו גוי נאמן במגו שהיה אומ' שקנאה אחר שנתגיי' וכן הסכי' ה' ט"ז שם וכן כתב הלבוש בסימן קמ"ט סימן י"ז עיין שם אבל הסמ"ע שם סקכ"ז דוקא אם טען שקנאה אחר שנתגייר וכמ"ש הש"ע שם ובדרישה כת' הטעם דהוה ליה כמגו במקום עדים דסתם גוי גזלן הוא עיין שם וכן נר' עיקר דאם טען שקנאה קודם שנתגייר אינו נאמן במגו דסתם גוי גזלן הוא וחזקה זו כעדים ואף ע"ג דמ"ל אם אומרי' מגו במקום חזקה או לא במקו' חזק' אלימתא ודאי דלא אמרינן מגו דקיימא לן באומר על המטלטלין שבידו פקדון הם כתב הרמב"ן משום דחזקה כל מה שבידו אדם שלו ומגו במקום חזקה כזה לא אמרינן וכן כ' הרשב"א בתשובו' סימן אלף ומ' עיין שם דסבי"ל אף ע"ג דמ"ל באומ' פרעתי בתוך זמן אי אמרינן מגו במקום חזק' או לא וקיימא לן קולא לנתבע מכל מקום בחזקה אלימתא ודאי לא אמרינן מגו כמו שכתבו התוספות בכתובות דף ט' בד"ה לא וכו' וכמו שכתב הרשב"א בתשוב' חלק ג' סימן ש"ע דיש חזקה אלימתא דאין מגו עומד כנגדה כמגו דמודה במקצת וכו' וכן כתב בהדיא בתשוב' חלק שלישי סימן קל"ד עיין שם באורך והכא נמי חזקה גדולה היא דסתם גוי גזלן היא ואין מגו וימד כנגדה ואם תמצי לו' דחזקה זו הוי כחזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו דבעיא היא אי אמרינן מגו או לא הכא מוקמינן קרקע בחזקת מרא קמא כיון דספק הוא אם נאמן זו המחזיק או לא הקרקע בחזקת בעליה הא' היא אבל אם טען שקנאה אחר שנתגייר נאמן וכב' כ' הפרישה שם דלא הוי כגזלן ממש דאפילו שהה בידו שלש שנים אחר שעשו תשו' אינו נאמן לומ' שחז' ולקחה דהתם ודאי גזלן הוא תחיל' אבל הכא אף שסתם גוי גזלן הוא מכל מקום אינו ודאי דזה השדה בא לידו בגזלנותא עיין שם ומהרש"ך חלק ראשון סימן צ"ב תמה על הטור דאדרבא נראה דסב"ל דנאמן ממ"ש בההיא דאין מחזיקין בנכסי קטן שאע"פ שהחזיק נ' שנים אחר שהגדיל לא הוי חזקה כיון שירד כשהיה קטן לא ידע שהיתה של אביו שימחה וא"א ל"ל טעמא דלא ידע למחו' אפי' ידע למחו' לא מהני חזקה כיון שירד בזמן דל"ש מחאה והרב בני אהרן סימן ק"ט תמה עליו היכן מצא דהרא"ש יהיב טעמא משום דלא וכו' עיין שם ולא זכר מה שכתב הטור בסימן קמ"ט וזה ל' וא"א הרא"ש כתב שאינה חזקה כוון דירד לתוכה כשהיה קטן לא ידע שהיתה של אביו שימחה וכו' וכבר מהרח"ש בתשוב' חלק ראשון סימן י"ב והרב משפט צדק חלק שני סימן כ"ז חי' בין יורד ברשות להחזיק בנכסי קטן עיין שם באורך וזה ל' הרא"ה הובא בש"מ לכתובות פי' הגאונים דהא דאמרינן ואפילו הגדיל כלומר אפילו הגדיל והחזיק בה שלש שנים ורב הונא ה"ק אין מחזיקין בנכסי קטן כשטוען לקחתיה מאבותיך אפילו אכלה שני חזקה לאחר שהגדיל דקטן לא בר מחאה הוא אפילו אחר שהגדיל דלא ידע במילי דאבו' כלום והיינו דאמר רב הונא אפילו הגדיל קא משמע לן דאפילו אכלה אח' שהגדיל לית ליה חזקה וא"ת והא כ שלא ירד בתורת מכר לית ליה חזקה והכ"נ כיון שירד בה כשהוא קטן הרי יורד בה שלא בתורת מכר ויש לו' דהא רב הונא בטוען מאביך לקחתיה שלפי דבריו לא אכל' מעולם שלא בשורת מכר או בטוען מבית דין לקחתיה שמכרו לכרגא או למזונות או לכתובת אשה או לשט' שיש בו רבית קא משמע לן דאפילו הכי וכו' אינו נאמן דקטן במילי דאבוה הוי דלא ידע וכו' עכ"ל הרי דסבי"ל לכל שלא ירד בתורת מכר אין לו חזקה והכא נמי אם טען בעודו שהוא קטן ואח"ך כשגדל לקחה ממנו אפי' החזיק שלש שנים אינה חזקה מהאי טעמא שלא ירד בתו' מכר אבל אם טען לקחתיה מאביך או מבית דין דלפי דבריו לא ירד לתוכה שלא בתורת מכר ואפי' אינה חזק' מטע' דקטן לאו בר מחאה הוא אפילו אחר שהגדיל דלא ידע במילי דאבוהון ואם כן אפשר שכן דעת הרא"ש והוצרך לטעמא דלא ידע וכולי דאפילו טען שלקחה מאביו ואכל' שני חזקה אחר הקטן אפילו הכי אינה חזקה מה"ט דלא ידע במילי דאבוה שימחה אבל בטען לקחתיה ממך בלאו הכי אינה חזקה כיון שירד בה שלא בתורת מכר ואם כן נראה דהכא נמי בבן שהיה סמוך על שלחן אביו שירד בשעה שאין לו חזקה אף על פי שאח"כ לא היה סמוך על שלחן אביו ואכל ב' חזקה לא הוי חזקה לדעת הרמב"ן ודעמיה וכן פסק מהראד"ב בסימן קס"א דאם אין לבן חזקה עליו להביא ראיה נגד היורשי' ואם היה סמוך על שלחן אביו בשעת הנישואין והוליכו לבית ההוא אפי' היה חלוק אחר כך מאביו זמן הרבה אפ' לו' דלא עלתה לו חזקה כמ"ש הריב"ש בסימן שכ"ה דמסורת בידינו מגדולי האחרונים דכל שירד ברשות אין לו חזקה לעולם והכ"נ דכוותה עיין שם וכן הסכים בסי' רי"ט לדעת רוב הפו' דכל היורד ברשות אין לו חזקה לעולם ולא יהא אלא ס' אוקי ארעא בחזקת מרא קמא עש"ב:
איברא דהסמ"ע כ' דה"ד במשכונה דלא נשתנה שמה משא"כ בבן אומן ואריס ומי שירד לנכסי א"א ובדרישה כתב דגם הרמב"ן מודה ומ"ש גבי א"א צריכה למחות היינו שתייחד עדים על שירד בחיי בעלה לאו משום דס"ל דכל שלא ירד בתורת מקח אינו יכול לטעון עוד לקחתיו אלא וכו' עש"ב אבל בדברי הרמב"ן מבואר דלא ס"ל הכי שכ' שם וז"ל י"א דאע"ג דקי"ל שכל היורדים ברשות אין להם חזקה וזה כיורד ברשות שהרי ירד בשעה שאין לו חזקה ה"מ לשאר היורדי' ברשו' או ביורד לנכסי קטן דודאי שלא בתורת מקח ירד אבל זה אפשר שמתחילה לקחה ממנה ואע"פ שבחיי הבעל לא הי"ל למחות לא מפני שיש לו לזה רשות בא אלא מפני שהוא סומך על בעלה הילכך מיד כשמת הי"ל למחות וכו' מיהו תמה אני וכו' דאי שמעתי' כפשוטא ל"ל מגו לוקמא לדרב בדא"ל מינך זבינתא ואכלת' שני חזקה ושמא תאמר א"ה פשיטא השתא נמי פשיטא דמגו אמרינן ועוד לא פשיטא הא מילתא אלא מהיקש' נמי ק' אמאי מהימן הואיל וירד בה בחיי בעלה וכו' אבל נ"ל וכו' עש"ב הרי בהדיא דס"ל דכל שירד שלא בתורת מקח אין לו חזקה ומי שירד לנכסי א"א אע"ג דלא ירד ברשות וא"ל שמתחיל' לקחה ממנה אין לו חזקה וכן מבואר בתשו' הריב"ש סי' שכ"ז ע"ש וכן הוכיח מהרש"ג בס' משפטים ישרים סי' ל"ז וה' עדות ביעקב סימן קמ"ח עיין שם מיהו הרשב"א דחה דברי הרמב"ן והסכים דיש לו חזקה מה"ט דאפשר שלקחה ממנה מתחילה כתי' י"א וכן כתב הר' יהונתן הובאו בש"מ שם וכן נר' דעת הרא"ש ובזה ניחא מה שהק' מהראד"ב בסימן רי"ט מדברי הטור בסי' קמ"ט שכ' ואם ירד אחר לנכסיה בחיי הבעל ומת וכו' נאמן במגו דאם היה רוצה היה טוען קניתיה ממך וכו' דמוכח מדבריו דאפי' ידענו שירד בחיי הבעל מהני' ליה חזק' עיין שם דס"ל דלא כ' הרא"ש אלא במשכונה אבל באומן ואריס ומי שירד לנכסי א"א מהני להו חזקה וכן כתב ה' כנה"ג ח"ב סימן קנ"ב מדכ' הטור שם אם שהתה ביד הבן ג' שנים וכו' והם דברי הרא"ש בפ' ח"ה מוכח שנ"ל שמימות אביו היו דרים יחד ובמות אביו נשארה בידו והחזיק שני חזקה אחר מות אביו שלא כדברי הריב"ש עיין שם וכן כתב מהרח"ש סי' מ"ז והסכים עמו מהרש"ג בתשו' שם דהרא"ש מחלק כן עיין שם וא"כ ה"נ אם החזיק הבן ג' שנים אחר שחלק מאביו יש לו חזקה ונאמן במגו ועוד אפילו ספק לא מוקמי' הקרקע בחזק' מרא קמא אלא בחזקת המחזיק בו כמ"ש התוס' בבתרא דל"ב ע"ב בד"ה והילכת' וכו' לפי' רשב"ם וגם התוס' לא חלקו עליו אלא כשלא החזיק ג' שנים אבל כשהחזיק ג' שנים אפשר דמודו דבחזקת ג' שנים יצאתה מרשית הנותן וקמה ברשות המקבל כדאמרי' בר"פ ח"ה למאן דיליף משור המועד ע"ש גם מהראד"ב עצמו בסימן קנ"ד כתב דכיון דדבר זה עצמו מי הוא המוחזק שנוי במחלוקת ראוי לפסוק לאוקומי ארעא היכא דקיימא דשב וא"ת הוא וכ"כ ה' כנה"ג בסימן ק"מ בשם מהר"ש יפה וכן הסכים ה' פני משה ח"א סימן ס"ו וה' פרח מטה אהרן ח"א סי' כ"ו עיין שם:
(וזה נמי מצאתי אותי כתוב בקונטריס אחר דשייך לשאלה שנאבדה): ומה שטוען הבן שהבית שהשיאו אביו בו היה שלו כדקי"ל בא"ה סימן נ"ח המשיא בנו גדול בבית קנה הבית וכולי ליתא דהא בעי' שלא שייר האב בזה הבית שייחד לו כלום והבן צריך להביא ראיה שלא שייר האב ואף שמהר"ם מטראני ח"ב סימן קכ"ה כ' דמספק על האב ועל יורשיו להביא ראייה אין כן דעת האחרוני' עיין שם וכן נראה דהא אמרינן בגמר' הני תלת מלי שווינהו רבנן כהילכתא בלא טעמא חדא הא ואידך הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופא וכו' וגבי בעיא דבריא שכ' כל נכסיו לאשתו כ' הר"ן וז"ל מסתברא דקנו קנין גמור דכיון דהילכתא בלא טעמא היא לא קנה אלא באומדנא ברורה דאי לקיים המתנה אמרי' הכי כ"ש לבטל המתנה ולאוקי הנכסי' בחזקת מרייהו והפוסקים שפסקו בהך בעי' דלא קנתה לאו משום דאזלי' בתר האומדנא אלא משום דמספק מוקמי' הנכסי' בחזק' מרייהו וכן בפ' מ"ש בבעיא דש"מ שהקדיש כל נכסיו או הפק' כל נכסיו כ' הרא"ש וז"ל וכיון דסלקא בתיקו ומס"ל אי שייך הכא אומדנא או לא יראה שאין מבטלין מעשיו אלא היכא דברירא לן אומדנ' ע"ש והא ש"מ שכ' כל נכסיו אומדנא דמוכח' היא דלא מני ליה עם הנך דהוו הילכתא בלא טעמא וכמ"ש המבי"ט ח"ג סימן ע"ט עיין שם ואפ"ה לא אזלי' בתר אומדנא מספק אלא היכא דבריר לן אפי' לקיים המתנה וכ"ש אומדנא זו דהילכתא בלא טעמא ולא מוכחא ולהוציא הממון מחזקת מרייהו דודאי לא אמרי' לה אלא דבריר לן וה"נ לגבי יורשי' אע"ג דהבן טוען בריא שלא שייר אביו בבית והיורשים טועני' שמא צריך להביא ראייה דכל מה שאביהם יכול לטעון טועני' ליורשי' אלא דוקא טענה דלא שכיחא וכן פסק מהרח"ש ח"א סי' מ"ט דעל הבן להביא ראיה אפי' לגבי היורשי' מיהו אם החזיק בה ג' שנים נאמן לומר שלא שייר בה אביו כלום במגו דאי בעי אמר שלקחה מאביו ואכלה שני חזקה ולא הוי מגו להוציא כמ"ש התוספות בבתרא דל"ב בד"ה והילכת' וכולי עיין שם ונר' דלאו ראיה היא שהרי מדברי הרא"ש שם שכ' וז"ל דכיון דאמר שטר מעליא הוא זכו בקרקע שהוא מוחזק בה ואע"ג דבתר הכי קאמר שטר זייפא הוא אמרי' מגו להעמיד הקרקע בידו וכ"כ הטור בסי' ק"י בשם הר' יונה עיין שם והתם משום דכבר זכה בקרקע בטענתו אע"ג דחזר ואמר שטר זייפא הוא נאמן במגו דאי בעי קאי בטענה א' אבל אם לא טען כלל אינו נאמן בטענה האחרת במגו דהוי להוציא וכ"כ הר' יונה והרשב"א הובאו בש"מ שם מיהו התם משום דלא החזיק ג' שנים אבל אם החזיק ג' שנים ודאי דנאמן במגו כמ"ש הרא"ש שם וז"ל דלא אמרי' מגו אלא לאוקומי ממונא וכו' כגון אם אמר קמאי דידי זבנא מינך במגו דאי בעי אמר מינך זבינתא ואכלתי' שני חזק' וכגון זה אומר של אבותי וזה אומר של אבותי ואייתי חד מינייהו סהדי דאכלה שני חזקה מהימני' ליה להאי דאית ליה שני חזקה במגו וכו' וכן כתב הרשב"א שם ונראה דהכא בלא מגו נאמן דמ"ל טען לקחתיה ממנו או נתן לי במתנה שלא שייר כלום בבית דכיון שהחזיק בה ג' שנים זה הלוקח בכחו מסתמא לקחה דאם לא כן לא היה מניחו להחזיק ג' שני' משא"כ התם דאינו נאמן אלא במגו הש"ך בסימן קע"ו סקי"ג עיין שם:.
ג' דין ד' אבל אם בא לתובעו קודם שיאכל הפירו' וכו וז"ל הר"י בעליות הובא בש"מ לבתרא דף ל"ג ועוד א"י וכולי כל זמן שלא אכל פירות והיה טוען דאית ליה זוזי יתירי גבייהו אין כאן מגו כלל שלא מצינו תורת מגו אלא במי שבא לזכות בממון מתוך שהיה יכול לזכות באותו ממון עצמו בטענה אחרת וכיון שהיה מודה רבב"ש שהקרק' היה של יתומים כבר היה מוחזק ועומדת בחזק' וכשהיה תוב' אותם מעות להאמינו בשבו' ליטול הממון מתוך שהיה יכול לטעון על הקרק' ולומר שהיא לקוחה בידו ול"ד להאי דאמרינן גבי הנהו עיזי דאכלי חושלא בנהרדעא דאמרינן דיכול לטעון עד כדי דמיהם דהתם עיזי גופייהו הוה תפיס ניזק והיה מחזיק בהם כדין משכון עד שישלמו לו דמי נזקו והיה נאמן בהם לעכבם בתורת משכון מתוך שהיה יכול לעכבם ולטעון שהם שלו מה שאין לומר כן בעובדא דרבב"ש דלא שייך למי' שהקרק' של יתומים ויחזיק בו למשכון בשביל זוזי יתירי שהיה תובע מתוך שהיה יכול לטעון שהוא לקוח בידו שא"א לומר כן דקרק' בחזקת בעליה עומדת ואין בה תפיסה בתורת משכון עכ"ל מבואר דס"ל דבמטלטלין יכול לטעון עד כדי דמיהם במגו דלקוח כיון שהיה מחזי' בהם כדין משכון אבל בקרק' דלא שייך בה תפיסה בתורת משכון אינו נאמן דלא אמרינן מנו מממון לממון וכ' עוד הר' יונה שם וז"ל דודאי כל זמן שלא אכל פירו' כשיעור מעותיו לא היה נאמן במגו להוציא ממון דלא אמרי' מגו לאפוקי ממונא והאי נמי אף על פי. שיש שטר בידו כיון שאין דינו ליטול מהיתומים אלא בשבו' אם באת' לומר שיטול בלא שבו' במגו הו"ל מגו לאפוקי ממונא ונ"ל שאין ללמוד מכאן דלא אמרינן מגו לאפוקי ממונא דהא א"ל לכך לא היה נאמן וכו' דלא אמרינן מגו זה ליטול בלא שבו' ואף על פי שמשיב אבידה הוא כיון שחייב לישבע וליטול אם אין שם מגו וכן הסכימו הגאונים במלוה על המשכון וכולי עכ"ל והטור לא כתב בשם הר' יונה הני עמי אלא שלא מצינו מגו אלא במי שבא לזכות בממון וכו' ונראה משום דס"ל דאמרי' מגו אפי' לאפטורי משבו' כדעת אביו הרא"ש שכתב בסימן צ"ג עיין שם וס"ל א דאמרינן מנו להוציא בשטר מעליא אפילו לא היה נוטל אלא בשבו' ומה שהק' הרב ש"ך דא"כ דבלא"ה ה יהא נאמן במגו דהחזרתי ופרעתי מה שאכלתי וא"ל כיון דקטני' היו לא שייך לומ' פרעתי להם דהא כ' הרשב"א בסימן אלף מ"ו א ירוחם בנכ"ד דנאמן לומר פרעתי לאפטרופו' של קטן ומביאם הב"י סי' רנ"ה ע"ש לק"מ דכיון שהוא סבור שנטל כדין דהלה חייב לו אינו עשוי להחזיר ואפי' טען החזרתי אינו נאמן וכ"ש שאינו נאמן בטענה אחרת במגו דהחזרתי וכה"ג כ' מהרימ"ט ח"א סימן ק"ה וז"ל וגם בחובות שהיו ביד אחרים וגבאתם היא ונכנסו לרשותה וכו' נר' דלא היתה נאמנת לומר החזרתי דכיון דמעיקרא אמרה שבעלה נתן לה הנכסים במתנה ולכך תפסתם אינה עשויה להחזיר דמי יימר דמחייבו לה רבנן דומיא דההיא דר"פ דבתרא דבחזק' שלא נתן וכו' דאמרינן מ יימר דמחייבו ליה רבנן וכולי וכה"ג כתב הרא"ש בתשו' כלל פ"א עיין שם וכ"כ הג"א וכ"כ מהרימ"ט בח"מ סי' ל"ז והר' גנת ורדים כלל ג' סימן מ"ח כתבתי דבריהם בסימן פ"ז דין ל' עיין שם וכן מצאתי להרמ"ה בפרק חזקת הבתים סי' נ"ז וזה לשונו דכל היכא דאיכא סהדי דאכלי ותב' לפירי מיהו לא מסהדי. דאכלי אכילה דק"ל חזקה בגווה ל"ש טען לקוחה היא בידי ולא של אבהתי הדרא ארעא והדרא פירי ול"מ אמר דידי אכלי דהא אתברר דפירי דלאו דידיה אכל וליכא מגו דליהמניה דא"כ טעין החזרתי לך נמי לא מהימן דהא דההוא דידיה אכלינ' ומימר אמר מי יימר דמחייבו ליה רבנן וכל כה"ג דפרעתיך בתוך זמני דמי וכו' עד כאן לשונו ונ"ל ראיה מדאמרינן בפרק המקבל ההוא שטרא דהוה כתיב ביה שני' סתמא מלוה אומר ג' ולוה אומר ב' קדים מלוה ואכיל לפירי מי נאמן רב יהודה אמר קרק' בחזקת בעליה עומדת וכולי ע"ש ברש"י ואמאי אין הלוה נאמן במגו דהחזרתי והש"ך בסי' שי"ז סק"ז כ' דמיירי שאכל בעדים דאל"כ אפי' א"א לברר אין מוציאין מידו מטעם דאית ליה מגו דלא אכלה עיין שם ואכתי אפי' אכל בעדים אית ליה מנו דהחזרתי דאפילו התפיס' דמיא לגזל הא קיימא לן דהגוזל את חבירו בעדים אין צריך להחזי' לו בעדים ונאמן לו' החזרתי אע"כ כיון שהוא סבור שאכל כדין אינו עשוי להחזיר מטעם דני יימר דמחייבו ליה רבנן ועוד שהרי כ' התוס' בבתרא בח"ה וז"ל מגו דאי בעי אמ' לקוחה היא בידי תימא מ"ד דרבב"ש דאפילו היה טוען לקוחה היא בידי שבו' היסת לעולם צריך וכו' וי"ל דאין נשבעין שבועת היסת אלא היכא דטעין ברי אבל הכא לאו טענת ברי היא שאין ודאי ליתומים שקרק' זו אינה לקוחה בידו הילכך אי הוה טעין לקוחה היא בידי אין צריך שבועת היסת עכ"ל וא"כ אם היה טוען החזרתי היה צריך שבו' היסת כיון דטענת ברי היא:
ושוב מצאתי להרדב"ז חלק שלישי סי' תקי"ז בראובן שתפס ממון יורשי שמעון וטען שהוא חייב לו ואחר כך מת ראובן כתב וזה לשונו וכן כל טענה שלא הוברר חיובא שאין אדם פורע מה שעדיין לא נתברר אם חייב אם לא בנ"ד שאין יתומים שמעון יכולי' לטעון שמא אבינו החזיר המעות שלקח או התפיס צררי וכולי אפי' את"ל שאביהם היה נאמן לומ' החזרתי ואנו טועני' ליתמי מאי דהו"מ אביהם למטען ל"ק דלא טענינן להו אלא מילתא דשכיחא אבל מילתא דלא שכיחא לא טעני' להו וכיון דראובן אתפסי' בחובות ולעולם היה אומ' דחייב לו שמעון ממקום אחר יותר ממה שתפס ואי לא החזירם הילכך לא טעני' ליתמי שמא אביהם החזיר דמילתא דלא שכיחא היא וכולי עכ"ל הרי דס"ל דאפילו אביהם אינו נאמן לומ' החזרתי דכיון שהיה סבור שהוא חייב לו ואת"ל דאביהם נאמן לא טעני' הכי ליורשי' דמילתא דלא שכיח' היא מיהו בתשו' אחרת סימן תצ"ט פסק הרב כהרי"ף והראב"ד והרמב"ן דטעני' ליורשי' כל מה שאביהם יוכל לטעון וכ"נ דעת הרמב"ם עיין שם באורך ומ"מ הכא אפילו אביהם אינו יכול לטעון: מרן הב"י הביא תשו' הרשב"ץ ודחה דבריו וכ' הב"ח וז"ל ונלע"ד דעובדא הכי הוה ראובן משכן חצירו לגוי בסך מעות וקבע זמן לפירעון והרשהו שאם לא יפרע י לזמן שקבע לו שימכור החצר ובדיניהם הי"ל רשות למוכרו כפי התנאי אלא שלא מכרו ואחר שמת ראובן תבע הגוי לבנו ונתפשר עמו שלא למוכרו בתנאי שיתן לו קצת מעות והשאר יתן לו מעט מעט ולא קיים הבן תנאו ונתבטלה הפשרה וחזר הגוי לאיתנו הא' ולתנאו שעם ראובן ומכר הקרק' כמו שהרשהו ראובן שאם לא יפרע לזמן שקבע שהרשו' בידו למוכרו ופסק הרב כיון שמת וכולי בטלה הרשאתו וא"א לומ' דכיון שמת ת נכנס יורשו תחתיו והרי הגוי עומד מכח היורש שהוא חי שהרי מכח היורש אין לו רשות למכור כיון שנת פשר עמו שלא למוכרו וכולי עד כאן לשונו ותשוב' הרשב"ץ היא בח"א סימן נ"ב ומבואר שם דכח ורשות היה ביד הגוי למכור אלא דנתפשר עם הבן בתנאי שיתן לו עכשיו סך וקבע לו זמן ה' שנים לפרוע השאר מעט מעט ואח"ך הלך הבן לעיר אחרת ונתעכב שם לקרוב לשנה והגוי מכר הקרקע סוף הזמן ולכך המכירה בטילה אפילו בדיניהם כיון שמכר בתוך הזמן ולא בטלה הפשרה אבל אם מכר אחר הזמן שבטל הבן תנאו נראה דחזר הגוי לתנאו הא' עם האב ולא בטלה הרשאתו שיוכל למכור והרשב"ץ שם כ' עוד טעם אחר דאפי' בחיי המורשה אין מכירת הגוי המורשה כלום דהא קיימא לן דאין שליחות לגוי עיין שם ואף על גב דכתב הטור בסימן קכ"ג בשם ר"ת דיכול לשלוח הרשאה ביד גוי ואף על גב דקי"ל שליח שווי' דאין שליחות לגוי ה"ד לענין שלא יוכל לעכבם ע"ש בב"י ה"ד בהרשאה ממש אבל למכור שא"ץ קנין שליח הוא ואין שליחות לגוי והכא מיירי בלא קנין דבהרשאה בקנין אפי' מת לא בטלה הרשאתו כמבואר בסימן קכ"ב עיין שם בהש"ך סק"ו ואף על גב דכל זמן שלא מכרו יוכל לחזור בו ולומר שלא ימכרנו אפילו היה בקנין כמבואר בתשו' הרשב"א סי' ע"ג עיין שם בהש"ך ס"ק נ"ב הרי גם בהרשאה שהקנה לו בקנין יכול לחזור ואפ"ה אם מת לא בטלה הרשאתו כמ"ש הש"ך בסי' קכ"ב סק"ט: