ערך השולחן חושן משפט חלק ג· רבי יצחק טייב
סימן קכח
א' דין א' אין הלוה חייב לשלם וכו' אבל ערב או קבלן שקדם ופרע ללוה חייב הלוה לפרו' מהר"ם ריקאנטי בשם הר"ם ן' אפרים הכנה"ג וכן הוכיח הרשב"א בתשו' ח"ג סימן ר"א וסימן שצ"ד והרמ"ה בפ' ג"פ סימן קל"ג עיין שם הטעם ונראה שזה מחולקים הרמב"ם והראב"ד שכ' הטור בסי' ק"ל וז"ל וכ' הרמב"ם בד"א שא"ל הלוה בשעה שנעשה ערב ערבני ושלם אבל אם מעצמו עמד ערב או קבלן או שא"ל הלוה ערבני ולא הרשהו הלוה שיתן ויפרע החוב אין הלוה חייב לשלם והראב"ד השיג עליו דר"ל דבסתמא כיון שא"ל ערבני כאלו הרשהו דמי עכ"ל ונר' דהרמ"ה והרשב"א ס"ל דאפילו לא הרשהו לשלם ופר' הערב שלא מדעתו חייב ולא הוי כפור' חובו של חבירו עיין שם הטעם ואפשר דהראב"ד לא מטעם שכ' הטור דבסתמא כיון שא"ל ערבני כאלו הרשהו דמי אלא אפילו לא הרשהו לא הוי כפור' חובו של חבירו מטעם שכת' הרמ"ה והרשב"א וכן סובר הר"ם ן' אפרים אבל הרמב"ם ס"ל דערב נמי הוי כפור' חובו של חבירו אא"כ הרשהו ורשב"ם בבתרא ד' ל"ב גבי ההוא ערבא דא"ל ללוה וכו' כ' וז"ל כגון דערב קבלן א"נ כגון שאמר המלוה בשעת ההלואה ממי שארצה אפרע וכ' בס' א"ז בשם שטה וז"ל נרא' שפי' כן משום דערב דעלמא מ"ל לא מהימני' ליה שפרעתו ושטרא בידך פקדון הוא ואפי' פרעתו אי לאו דתבעך תחלה לא הו"ל למיפרעיה וכו' וכיון שכן הו"ל כפור' חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור אבל לערב קבלן ל"ל הכי וכו' עכ"ל הרי דס"ל דערב הו"ל כפור' חובו של חבירו שלא מדעתו דפטור אבל קבלן לא והרשב"ש סי' תק"ט כ' דאפי' קבלן כשלא תבעו בב"ד דפטור עיין שם:
ב' אין הלוה חייב לשלם לו וכו' זה דעת רוב הפוסקי' כמ"ש הש"ך ס"ק ה' והסכים כן עש"ב וכ"כ הרמ"ה בפ' ג"פ סימן קל"ג והרשב"א בתשו' ח"ג סי' ר"א וסימן שצ"ד אכתוב דבריהם בסימן ק"ל ס"ב עיין שם באורך וכן פסק הרשב"ש בתשו' סי' תצ"ו ע"ש:
ג' אבל אם פרע לגוי חייב לשלם לכ"ע מהרשד"ם סי' קכ"ו וסי' תי"א דחה סברא זו והעלה דאפילו פרע לגוי אבד מעותיו וכן הסכים מהר"ש הלוי סימן כ"ו עיין שם ובתשו' הרשב"א ח"ג סי' תכ"ו וז"ל ולא עוד אפילו העניש המלך את הנתפסים בסך קצוב ועמדו הצבור ונתנו אותו קצבה למלך הנתפסים פטירים דפורע חובו של חבירו שאפילו היה משכון בידו פטור ובטעמא דאתמר בירושלמי וכו' וכן נר' בתשו' ח"ד סי' קי"ב עיין שם ועיין בתשו' מהריב"ל ח"א סי' קי"ד וכ"כ הרשב"ש בתשו' סי' י"ג בערב לגוי עיין שם ועי' בהש"ך ס"ק ו' וה' גו"ר חח"מ כלל ג' סימן יו"ד: ד' כתב בעל התרומו' שס"ה בשם תשו' הרי"ף מי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשגדל היתום תבעו שהוציא עליו בתורת הלואה והיתום טוען דאינו אלא בתורת מתנה אין לו על היתום כלום לפי שלא א"ל אוציא עליך משלי בתורת הלואה וכל שלא א"ל לא נתן לו אלא לג"ח וכתב מרן הב"י משמע דה"ד כשלא היה בידו משל היתום כנגד מה שתבעו אבל אם היה בידו משל היתום פשיטא שיגבה ממנו מה שהוציא עליו דלא אמרינן שפרנסו לג"ח ונראה שאם היה קטן אפילו אין בידו משלו כלום חייב לשלם לו דלא הול"ל מוציא עליך משלי כיון דקטן היה מיהו ה"מ כשהיו לו נכסים באותה שעה וכולי ע"ש ונראה דס"ל דאם היתום לא היה קטן אפילו היה לו נכסים אם לא היו בידו פטור וכן מבוא' בב"י י"ד סימן רנ"ג גבי בע"ה ההולך ממקום למקום וכולי שכ' רבי' ירוחם דאפילו אדם דעלמא שפרנסו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אין צריך לשלם אבל אם היה לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אחרים חייב לשלם אם חבירו תובעו זולתי ביתום שכת' בעה"ת בשם תשו' הרי"ף דאין לו עליו כלום ואפי' יש לו אם לו כ' שבתורת הלואה זן אותו וכו' עיין שם הרי דאפי' היו ליתום נכסי' באותה שעה שזנו ואפילו תפס אח"ך משלו מוציאין מידו ודוקא אם היו בידו נכסיו באותה שעה שזנו גובה ממנו אבל הרשב"ש סימן ש"ד בתוך התשו' וז"ל נראה ברור שלא פטר הרי"ף אלא במכניסו לביתו ממקום אחר שגלה דעתו שלא הכניסו לזון ולפרנס אלא בתורת ג"ח אבל אם הוא אצלו כבר כגון שמת אביו והניחו ברשותו נר' שחייב לשלם ואין צריך להתנות בפי' דלא מוכחא מילתא שבתורת ג"ח הוא זן אותה ועל היתום להביא ראיה שבתורת ג"ח זן אותו וכולי ואף במכניסו לביתו ור"ל ברור שלא פטר הרי"ף אלא ביתום עני ואפילו העשיר אח"ך פטור כאותה ששנינו בעל הבית שהיה עובר ממקום למקום וצריך ליטול לקט ושכחה ופאה (א"ה עכ"מ והשאר חסר ואח"ך מצאתי כתוב אבל וכולי) אבל הרשב"ש בתשו' סימן שס"ה בענין הבנות שהיו נכסיהם ביד ר"מ ומתו וכולי והאם מערערת מצד המזונות שזנה אותם וכו' וז"ל וגם מתורת מזונות אין לה שום זכות ואפילו לא קבלם עליה לזונם כל שלא כתבה עליהם שטר שבתורת הלוא' היא זנתה אותם וכ"כ בסה"ת בשם תשו' הרי"ף וכ"ש שבעלה שקבל עליו לזונם ומן הדין חייבת להחזיר כל מה שנטלה מן הפקדון ואם היא נשואה ואין לה במה לשלם שהאשה פגיעתה רעה כדאמרינן בפ' החובל חייב הנפקד לשלם כל מה שנתן שלא ברשות בית דין וכו' ויהיה הוא דינו עמה כשתתאלמן ותתגרש וכולי עיין שם הרי דאפי' היו להם נכסים ותפסה אותם אין תפיסתה כלום ואם היא נשואה ואין לה מה לשלם חייב הנפקד לשלם מה שנתן לה שלא ברשות וה' פני משה חלק א' סימן צ"ג כתב באחד שזן יתום נכדו ואחר שמת תובע כ' דבנ"ד הרי"ף מודה משום דאיכא אומדנא דמוכח דלשם הלואה היה זנו לפחות אם ימות היתום דאפילו זנו לג"ח לא בהחלט אלא אם יחיה היתום ויראה זרע אבל אם ימות אין הדעת סובל שזה מפזר ממונו ותאכל כלתו נכסיו עיין שם באורך ובתשו' הרשב"ש מבואר להדיא דאפילו מת היתום יורשיו אחר:
וכתב המבי"ט ת"ב סימן ל' דלאו קטן ממש דאינו בן י"ג דהא מבן עשר ומעלה בחזקת חריף וממכרו ממכר וכולי וכ"ש דשייך ה"ט דהול"ל אוציא עליך משלי וכולי וכן ל' הרי"ף וכשהגדיל היתום תבעו וכולי מבואר דכשגדל תבע ממנו מה שהוציא עליו בעודו קטן אלא ר"ל דאם היה קטן פחות מעונת הפעוטות חייב לשלם עיין שם ועיין בהכנה"ג הגב"י אות כ"א שפי' כן ובזה תי' תשו' הרשב"א ופסקו מרן בסימן א יתומים שסמכו אצל בעל הבית והוציא עליהם משלו לא הניח מעותיו על קרן הצבי דא"ל דמיירי בקטנים שלא הגיעו לעונת הפעוטות וס"ל כהרא"ש דאפילו בקטן לגמרי יש דין יתומים שסמכו וכולי עיין שם וכן מבואר בתשובת הרשב"א ח"ב סימן קכ"ט דסבירא ליה דאפי' בקטן ממש דינו כהאפטרופו' עיין שם אבל דוחק לאוקומי תשו' זו דוק' בקטני' שלא הגיעו לעונת הפעוטות אבל אם הגיעו לעונת הפעוטות פטורים מלשלם וה' פני משה שם תמה על הב"י מל' הרי"ף בתשו' דאפי ביתום קטן מיירי וכ"נ מדברי הגד"ת שתמה מתשו' הרשב"א וא"א הרי ההיא דיתומים שסמכו בקטנים מיירי וכו' אלא ודאי אינו מחלק בין יתום קטן לגדול עיין שם באורך ולא דק דקטן לאו לאפוקי גדול ממש אלא קטן פחות מעונת הפעוטו' והרי"ף מיירי בקטן שהגיע לעונת הפעוטות וה' גד"ת נ"ל דוחק לאוקומי תשובת הרשב"א דוקא בקטנים פחותים מעונת הפעוטות דאע"ג דסבירא ליה כהרא"ש דאפילו בקטנים לגמרי דינם כהאפטרופוס וכמבואר בתשו' הרשב"א ח"ב סימן קכ"ט עיין שם מכל מקום דוחק לאוקומי תשו' זו דוקא בקטנים ממש אבל אם הגיעו לעונת הפעוטות פטורים מלשלם דסתמא קאמר קטנים שסמכו וכו' לכ"נ עיקר דמיירי ביש להם נכסים וכולי (א"ה עכ"מ):
ה' מי שמשרה חבירו בביתו או מהנה אותו מנכסים סתם אם עני הוא וראוי לצדקה ודאי הכל לשם מתנה וצדקה ואפילו העשיר אחר כך אין חייב כלום שהרי עני היה באותה שעה אבל בלא"ה לא אמרי' לשם מתנה אלא חייב לו שכירות אי קיימא לאגרא וכן כל מה שההנה אותו חייב לו הרדב"ז חלק ג' סימן תרט"ו עיין שם ומהרימ"ט חא"ה סימן כ"א הביא מ"ש הר"ן בפרק שני דייני גזירות בשם הרשב"א שכל הפרנס סתם אינו בתורת מתנה אלא הלואה ודקדק כן מל' הרמב"ם מה' זכייה שכתב השולח תשורה לחבירו וכולי והרי"ף בתשו' דוקא בפרנס יתום קאמר עיין שם:
ו' הגה אבל אם היה בידו וכולי הש"ך הביא ראיה ממ"ש הגמ"ר סוף כתובות ופסקו מור"ם בא"ה ס"ע דאפי' בזן אשת חבירו ושל חבירו בידו מנכה ממה שבידו עיין שם ונראה דגם הרמב"ם דסבירא ליה בערב דאם לא הרשהו לשלם הלוה פטור מודה הכא דהוי כפורע משל חבירו על חבירו והרשב"א בתשו' חלק שלישי סימן ר"א כת' באפטרופוס שמכר קרקע של יתומים לפרוע החוב וז"ל ואין אומרים בכי הא מפייס הוינא ליה וכולי שאין זה דבר מצוי וכו' ולא אמרו כן אלא בפורע משלו של חבירו אבל הכא לא וכו' ואפי' ערב דפר' משלו על של חבירו אין הלוה יכול לומר לערב משלך פרעת שלא מדעתי ואיני חייב לשלם כדין פורע חוב של חבירו וכולי עיין שם הרי דערב גרע מפורע חוב חבירו משל חבירו ואפ"ה הוא ס"ל דחייב הלוה אבל הרמב"ם ס"ל בערב דהוי כפור' משלו על חבירו אבל כשהוא חייב לו ופרע בשבילו חייב אבל מצאתי להרשב"א בתשו' חלק ג' סימן מ"א שכתב וז"ל ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם מנה בשטר משכונא וכולי ויורשי שמעון מצאו שט"ח הנז' בין שטרותיו של אביהם ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאומרים שפרעו אביהם ללאה אמו וכו' ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו אמו הו"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי ולא עוד אלא אפי' א"ל ראובן אלך אפרע ואשלם לך חזר מה שנתחייב לו מלוה על פה ומלוה על פה אינה גובה מהיורשים וכולי עד כאן לשונו נראה דסבירא ליה כדעת הרמב"ם דהא שנים שלוו בשטר אחד נעשו ערבים זה בזה ומרן הב"י בסימן ק"ה כתב דלא מהניא טענה זו אלא לפטור ולא לחייב עיין שם ואם כן בחי"ב לו ופרע בשבילו לכ"ע לא מהניא טענה זו לחייבו וכל שכן לדעת הראב"ד והרשב"א דגם בערב לא מהניא טענה וכן כתב הרמ"ה בפ' ג"פ סי' קל"ג עיין שם באורך וכ"נ דעת רבי' שמחה בהגמ"ר שם דמדמה לערב עיין שם וכבר תמה ה' בני אהרן סי' מ"ב על מהרשד"ם סימן תי"ח ומהריב"ל חלק א' סי' נ"ז שלא ראו חי' זה עיין שם באורך וה' כנסת הגדולה כתב אבל ערב או קבלן שקדם ופרע ללוה חייב הלוה לפרוע מהר"ם ריקאנטי בשם הר"ם בן אפרים עיין שם ולא זכר מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בערב והר"ם בן אפרים סבירא ליה כהראב"ד והטור שכ' בסי' ק"ל טעם הראב"ד דבסתמא כיון שא"ל ערבני כאלו הרשהו דמי ע"ש אינו מוכרח דאפי לא הרשהו לא הוי כפורע חובו של חבירו מטעם שכ' הרשב"א בתשו' והרמ"ה בפרק ג"פ סימן קל"ג עיין שם עי' בתשו' מהרש"ג בס' משפטים ישרים סימן מ"ח ועי' בתשו' מהריט"ץ סימן ק"ן ועיין במהראד"ב בס' לחם רב סימן ס"א שכתב באחד וכולי דלא אמרו אבד מעותיו אלא בפורע חוב חבירו שאין לו בו שייכות כלל אבל בשיש לו שייכות יורשים יורש אחד שפרע כתובת אמו שלא מדעת אחיו חוזר וגובה עיי"ש ונראה ראיה מדברי הרמ"ה: ז' כתב מהריט"ץ סימן רי"ט דלא אמרו פורע חוב חבירו שלא מדעתו אלא אם מעצמו הלך ופרע אבל אם המלוה א"ל פ' חייב לי בשטר או במשכון תפרע בעבורו ותקח השטר או המשכון אפילו בחנם לא מקרי פורע חוב חבירו שלא מדעתו דאל"כ כיצד יקנה שטר חוב של חבירו וכולי עיין שם וליתא דקונה שט"ח בכו"מ הרי הוא במקום המלוה ולקח כחו אבל אם לא לקח השטר בכו"מ אפי' א"ל המלוה פ' חייב לי תפרע לי בעבורו ותקח השטר הוי פורע חוב של חבירו שלא מדעתו דהלוה א"ל לאו בע"ד דידיה את ובערב ס"ל להרמב"ם דהוי כפורע חוב של חבירו שלא מדעתו משמע דאפילו תבעו המלוה ונתן לו השטר אא"כ הרשהו הלוה לפרוע וגם הראב"ד והרשב"א והרז"ה דס"ל דלא הוי כפורע שלא מדעתו היינו מטעם דהערב גם כן משועבד למלוה וכמאן דפרע בע"כ דמי עיין שם באורך אבל בלא"ה אפי' א"ל המלוה לפרוע ועי' בתסו' מהר"ש צרור סימן כ"ז דסבירא ליה דאפילו א"ל מלוה תן לי מעות ותקח המשכון הוי פורע חוב חבירו שלא מדעתו ע"ש וכ מצאתי להרשב"א בתשו' חלק ג' סימן מ"א שכתב וז"ל ראובן ושמעון היו חייבים ללאה אמם מנה בשטר משכונה לכרם א' לימים נפטרו לאה וראובן ושמעון ויורשי שמעון מצאו שט"ח הנז' בין שטרות של אביהם ותבעו מחצית המנה מיורשי ראובן שאומרים שפרעו אביהם ללאה אמו וכולי תשו' דברי בני שמעון בטלים ואין בהם ממש חדא שאפילו פרע שמעון כל החוב לאמו ואמו מכרה לו השטר הא קיימא לן דאותיות אין נקנות במסירה וצריך כו"מ וכן אם נתנתו לו במתנה ואם פרעו שמעון בלא שתמכרנו לו הו"ל פורע חוב של חבירו שלא מדעתו והניח מעותיו על קרן הצבי ולא עוד אלא אפילו א"ל ראובן וכולי עיין שם הרי בהדיא דאפילו פרעו ולקח השטר אבד מעותיו:
ח' דין ב' אין חבירו חייב לכלם וכולי נר' דאפילו למ"ד דבכל חוב לחזור ולפרוע לו דוקא שם דפרע מדעתו וגומל עמו חסד חייבהו להחזיר ולפרו' כדי שלא תנעול דלת בפני ג"ח משא"כ זה שלא פרעו מדעתו אלא בע"כ שנתפס עליו וכולי הסמ"ע וה' פרח מטה אהרן סימן ק"ד עיין שם באורך אבל מהרא"ש סי' ע"ה דחה זה וז"ל דאדרבה איפכא מסתברא שהפורע מרצונו לא יפרע לו חבירו שאפשר שפרע לשם מחילה ועל מנת שלא יתבענו והפורע בעל כרחו דל"ל הכי חייב חבירו לשלם לו מה שפרע בעדו ועוד דבפורע בשלא משכנו א"ל מפייס הוינא ומחיל ליה אבל כשפורע בעל כרחו שמשכנהו על כך דלא מצי למימר הכי חייב חבירו לשלם לו עד כאן לשונו ונ"ל ראיה דבפרק הכונס אמרי' מבריח ארי מנכסי חבירו מדעתו הוא האי לאו מדעתו א"נ מבריח ארי מנכסי חבירו לית ליה פסידא האי אית ליה פסידא וכתבו התוס' וז"ל וא"ת והרי פורע חובו חשיבא ליה מבריח ארי וכולי וי"ל דה"פ וכו' א"נ מברי' ארי אפילו כשאינו מדעתו אלא חבירו מכריחו להבריח ארי מעדרו לית ליה פסידא למבריח וכולי וכן כתב הרא"ש שם אלמא פורע מדעתו קיל משלא מדעתו ואם כן למאן דאמר דפורע חובו לא חשיב מבריח אפילו מדעתו כל שכן שלא מדעתו ושוב ראיתי לה' נחפה בכסף סי' תמ"ה על הסמ"ע וה' פמ"א כן וכן ראיתי למהרימ"ט חלק ראשון סימן קכ"ד שכתב דאפילו למאן דאמר דפטו' היינו דוקא בפורע מדעתו אבל שלא מדעתו חייב לכ"ע והוכיח כן מפרק הכונס עיין שם באורך ועי' במהראנ"ח חלק ב' סימן צ"ו ושוב ראיתי לה' בני יעקב בתשו' סי' ד' שנדחק בדברי הסמ"ע ומהרא"ש עיין שם:
ט' אין חבירו חייב לשלם וכולי אפילו חבירו חייב להם כ"כ המרדכי וכולי הש"ך וכן הסכים הרב פני משה ח"א סימן נ' עיין שם והרשב"ש סס"י שמ"ז כתב וזה לשונו ולענין מה שלקח ממנה האלם עשרה זהובים אם בדין נטלם יפרעהו מנכסי בעלה ואם לאו תפסידם היא שכבר אמרו בירושלמי וכתבה הרי"ף בסוף כתובות לא מצינו מי שנתפס בשביל חבירו שחייב לשלם עיין שם.
יו"ד והוא שיקחו ממנו בפי' וכולי נראה דצריך שיקחנו ממנו בפי' בשביל פ' בפני עדים ולא סגי שיתפוס סתם ושיאמר אח"ך לאנסים שהוא בשביל פ' מהרח"ש בתשו' ח"ג סס"י צ"ד עיין שם: